אמר ר' יוחנן בתשובה: אף שהיא דעה מכרעת, רבי קיבל את דעתו של ר' יוסי כי מפי שמועה (על פי מסורת) שהיתה בידו אמרה ר' יוסי להלכה זו, מסורת שמקורה מפי הנביאים חגי זכריה ומלאכי.

א עוד שנינו במשנתנו שר' דוסא בן הרכינס אומר בחיוב ראשית הגז שהוא בחמש רחלות הגוזזות כל אחת מהן מנה ופרס, ואילו חכמים אומרים שהחיוב הוא בחמש רחלות גוזזות כל שהן. ושואלים: כמה הוא שיעור "כל שהן"? אמר רב: שתהא הגיזה כמשקל מנה (משקל מאה דינרים) ועוד פרס (מחצית המנה, שהם חמשים דינרים), ובלבד שיהו הגיזות שמשקלן מאה וחמשים דינרים מחומשות (שמכל כבשה ניטלה חמישית משקל זה של הגיזות). ואילו שמואל אמר שהשיעור שאמרו חכמים "כל שהן" כוונתו, שאם היתה כלל הגיזה במשקל כולל של ששים סלעים, חייב בראשית הגז, ומתוכם נותן גיזה שמשקלה סלע אחת לכהן.

רבה בר בר חנה אמר בשם ר' יוחנן: "כל שהן" כוונתו שאם היתה כלל הגיזה במשקל שש סלעים — הריהו נותן ממנה לכהן חמשה סלעים, וגיזה שמשקלה סלע אחד הריהו משאיר לו. ואילו עולא אמר בשם ר' אלעזר כי "כל שהן" שנינו בדברי חכמים, אף שכלל הגיזה הוא משקל של סלע אחד בלבד — חייב בראשית הגז. ודנים בדברי חכמים אלה,

תנן [שנינו במשנתנו]: וכמה נותן לו? משקל חמש סלעים ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל, ומעתה יש לומר: בשלמא [נניח] לשיטת רב שאמר כמה הוא שיעור הגיזה המתחייב בנתינת ראשית הגז, ולא אמר כמה שיעור נתינה זו (ויש מקום לומר שאף לדעתו הנתינה היא בשיעור חמישה סלעים). וכן לשיטתו של ר' יוחנן שאמר כי שיעור הנתינה הוא חמישה סלעים — ניחא [נוח, אין קושי מדברי המשנה] האומרת ששיעור הנתינה הוא חמישה סלעים. אלא לשיטת שמואל שאמר ששיעור הנתינה הוא סלע אחד בלבד, וכן לשיטת ר' אלעזר שאמר כי שיעור הנתינה הוא בכל שהוא. קשיא [קשה]!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שאתה מקשה רק על דברי שמואל ולא על דברי רב, ואולם לשיטתו של רב מי ניחא [האם נוח הנאמר במשנתנו]? והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי שיעור ראשית הגז הניתן לכהן הוא באחד מששים מכלל הגיזה. וכיון שסבור רב כי שיעור הגיזה המתחייבת בראשית הגז הוא מאה וחמישים סלעים, וחלק אחד מששים של כמות שכזו הריהו פחות מסלע אחד, ודאי ששיטת המשנה, ששיעור הנתינה הוא חמישה סלעים, אינה כשיטתו!

ומשיבים: אין זו קושיה על רב, כי הא איתמר עלה דההיא [הרי נאמר עליה, על אותה הלכה שבמשנתנו] שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שאין המדובר (שנותנים לכהן חמישה סלעים בראשית הגז) אלא בגיזתו של אדם מישראל שיש לו גיזין הרבה עסקינן [עוסקים אנו], ומבקש ליתנן לכהן (לכהנים רבים), ואמרינן ליה [ואומרים אנו לו], כל חד וחד [אחד ואחד] מהכהנים שתתן להם מגיזתך, לא תבצר ליה [אל תפחית לו] ממשקל חמשת סלעים. ואולם בזמן שגיזתו של האדם מועטת — אינו נותן לכהן משקל חמישה סלעים, אלא חלק אחד מששים מכלל הגיזה. ואין מקום להקשות מדברי המשנה.

ב למעלה הובאה מחלוקת רב ושמואל בהסבר דברי חכמים במשנתנו, ועתה דנים בה גופא [עצמה]. רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי שיעור הנתינה בראשית הגז — הוא אחד בששים מכלל הגיזה. וכן הוא לדעתם שיעור התרומה (תרומה גדולה) הניתנת לכהן מן היבול — אחד בששים מכלל הפירות. וכן הוא שיעור הפאה הנשארת לעניים בשדה — אחד בששים מן התבואה.

ושואלים על דבריהם: והאם שיעור התרומה הוא אחד בששים? והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה שבמסכת תרומות] בשיעור התרומה כי זה הנותן את תרומתו בעין יפה — נותן אחד מארבעים (שהוא אחוז וחצי)! ומשיבים: שיעור התרומה דאורייתא [מדין תורה] — אחד בששים בלבד, ואילו שיעור התרומה דרבנן [מדברי חכמים] שהוסיפו על שיעור זה, הוא אחד בארבעים.

ושואלים: האם שיעור תרומה דאורייתא [מן התורה] הוא אחד בששים? והאמר [והרי אמר] שמואל כי חטה אחת הניתנת כתרומה פוטרת את הכרי (ערימת גרגרי החיטה) כולו! ומשיבים: אכן שיעור התרומה דאורייתא [מדברי תורה] הוא כדברי שמואל, שחיטה אחת פוטרת את הכרי כולו. ואולם תקנה דרבנן [של חכמים] בתבואה שחיובה הוא דאורייתא [מן התורה] — שיהא שיעורה הניתן לכהן אחת מארבעים. וכן תקנה דרבנן [של חכמים] היא שבתבואה שחיובה רק דרבנן [מדברי חכמים] — שיהא שיעורה הניתן אחד בששים בלבד.

ועל ששנינו במשנה שהובאה למעלה כי שיעור הפאה הוא בששים, תוהים: והתנן [והרי שנינו במשנה שבמסכת פאה] כי אלו דברים שאין להן שיעור: הפאה, והבכורים והראיון (קרבן עולת ראיה, הבא ברגלים). הרי שלפאה אין שיעור! ומשיבים: דאורייתא [מן התורה] באמת אין לה שיעור, ואולם דרבנן [מדברי סופרים] — שיעורה אחד בששים.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיעו לנו רב ושמואל בדבריהם]? והרי כבר תנינא [שנינו במשנה במסכת פאה שלאחרי המשנה הקודמת] כי אין פוחתין לפאה מששים, אף על פי שאמרו הפאה אין לה שיעור! ומשיבים: יש חידוש בדברי רב ושמואל, כי התם [שם, במסכת פאה] מדובר בארץ ישראל, ואילו הכא [כאן, בדברי רב ושמואל] מדובר בחוצה לארץ.

ג למעלה הובאה דעת ר' יוחנן בשיעור הגיזה המתחייב בנתינת ראשית הגז, ומביאים עוד בענין זה: כי סליק [כאשר עלה] איסי בר היני מבבל לארץ ישראל אשכחיה [מצאו] ר' יוחנן דקא מתני ליה לבריה [שהוא משנה, מקריא משניות את בנו] והיה שונה את משנתנו ואומר "וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים", אמר ליה [לו] ר' יוחנן לאיסי: אתנייה [שנה לו] "רחלות"! אמר ליה [לו] איסי: הריני שונה במשנה כדכתיב [כמו שנאמר] במקרא: "רחלים מאתים" (בראשית לב, יד). אמר ליה [לו] ר' יוחנן לאיסי: לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן, וחכמים קוראים להם "רחלות".

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לאיסי: מאן [מיהו] זה שמכהן עתה כריש סדרא [ראש הסדר], כלומר, ראש הישיבה, בבבל? אמר ליה [לו] איסי: אבא אריכא [הארוך], שהוא כינויו של האמורא רב. אמר ליה [לו] ר' יוחנן לאיסי: "אבא אריכא" קרית ליה ["אבא הארוך" אתה קורא לו]? בלשון קירבה?! והרי דכירנא כד הוה יתיבנא אחר [זוכר אני כאשר הייתי יושב] בבית המדרש שבע עשרה שורן אחוריה [שורות אחרי] רב, שהיה יושב קמיה [לפני] רבי, ונפקי זיקוקין דנור מפומיה [והיו יוצאים זיקוקין של אש מפיו] של רב לפומיה [לפיו] של רבי, ומפומיה [ומפיו] של רבי לפומיה [לפיו] של רב, ולית אנא ידע מה הן אמרין [ולא ידעתי מה הם אומרים] מתוך עומק הדברים, ואת "אבא אריכא" קרית ליה [ואתה "אבא הארוך" אתה קורא לו]?!

אמר ליה איהו [לו הוא, איסי בר איני]: ראשית הגז בכמה הוא שיעור הגיזה המתחייב בה? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: בגיזה שיש בה כמשקל ששים סלעים. הקשה לו איסי: והאנן [והרי אנו] "בכל שהן" תנן [שונים במשנתנו]? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אם כן, שאתה מקשה עלי מלשון הדברים כפי שהם שנויים במשנה, מה הוא ההבדל שבין לי ולך, שאתה יודע רק את דברי המשנה, ואילו אני יודע את מסקנת ההלכה בענין זה.

ד בעקבות המסופר למעלה, ששיטת ר' יוחנן היא כי שיעור הגיזה המתחייב בראשית הגז הוא ששים סלעים, מביאים עוד: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, והביא עמו מסורות חכמים, אמר בדין ראשית הגז: רב אמר כי השיעור המתחייב הוא בששים סלעים, ואילו ר' יוחנן משום [בשם] ר' ינאי אמר שאף בגיזה ששיעורה שש מתחייבים בראשית הגז. אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: בדבריך אלה, אנחת לן חדא, ואקשת לן חדא [הנחת, תרצת, לנו דבר אחד, והקשית לנו בדבר אחד], ומפרט אביי את דבריו: יישבת

לנו את שיטתו של ר' יוחנן, שכן בשלמא [נניח] מדברי ר' יוחנן שאמר למעלה במחלוקתו עם ר' אלעזר כי שיעור הגיזה המתחייבת הוא ששה סלעים, על דברי ר' יוחנן שאמר לאיסי בר היני ששיעור הגיזה המתחייב הוא ששים סלעים, לא קשיא [אין זה קשה], כי הא [זה] שאמר בששים סלעים, היא שיטתו דידיה [שלו], ואילו הא [זה] שאמר כי השיעור הוא ששה סלעים, היא שיטתו דרביה [של רבו, ר' ינאי],

אלא מדברי רב על דברי רב קשיא [קשה], דהא [שהרי] אמר רב כי שיעור הגיזה המתחייב הוא מנה ופרס, שהריהו שלושים ושבעה וחצי סלעים (שהרי המנה הוא עשרים וחמישה סלעים), ובדבריך נאמר ששיטת רב היא שיעור ששים סלעים! ומשיבים: אף מדברי רב על דברי רב נמי לא קשיא [גם כן לא קשה], שכן מאי [מה פירוש] "מנה" דקאמר [שהוא אומר]? אין זה מנה בן עשרים וחמשה סלעים, אלא מנה בן ארבעים סלעים, דהוה ליה [שהרי הוא] שיעור זה של מנה וחצי,