חולין קלז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קלז - ב

אמר רבי יוחנן: לאו היינו טעמא דפסקינן כוותיה משום דהוי דעת שלישית ומכרעת, אלא מפני שמפי שמועה אמרה רבי יוסי, מפי חגי זכריה ומלאכי, הלכך הלכתא כוותיה.

שנינו במשנה: רבי דוסא בן הרכינס אומר וכו'.

והוינן בה: האי דתנן "וחכמים אומרים חמש רחלות גוזזות כל שהן", וכמה הוא השיעור של גוזזות כל שהן? ^[1]

אמר רב: מנה ופרס, ובלבד שיהו אותם מנה ופרס מחומשות. דהיינו שמכל אחת מהן גוזז שבעה סלעים וחצי דהוי גיזת כולהו מנה ופרס שהן ל"ז סלעים וחצי [עיין ברש"י החשבון] ^[2].

ושמואל אמר: צריך שיהיו גוזזות ששים סלעים, ונותן סלע אחת מהן לכהן.

רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שיעור כל שהן הוא שש סלעים, ויתן מהן לכהן חמשה סלעים, ואחד ישאר לו.

עולא אמר רב אלעזר: אפילו אינן גוזזות אלא סלע אחד - חייב, שהרי "כל שהן" שנינו.

תנן: וכמה נותן לו, משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר בגליל. בשלמא לרב ורבי יוחנן, ניחא! דרב לא אמר כמה מהן יתן לכהן, ואיכא למימר דסבירא ליה יתן משקל חמש סלעים. ורבי יוחנן, הא אמר נותן לכהן חמשה.

אלא לשמואל, דאמר דנותן סלע אחת לכהן, ולרב אלעזר דאמר כל שהן שנינו ^[3], ואם גוזז סלע אחת, הא ודאי שאינו יכול לתת לכהן חמשה סלעים - קשיא מתניתין?! ^[4]

ותמהינן: ולטעמיך, ולרב מי ניחא? והא רב ושמואל דאמרי תרוויהו: שיעור ראשית הגז בששים! ואם כן, לרב דאמר דשיעור המחייב בראשית הגז היינו מנה ופרס מחמש רחלות, דהוו ל"ז סלעים וחצי, הרי אחד מששים מינייהו אינו עולה אפילו לסלע?! ^[5] ומתרצינן: באמת לרב אחד מששים הוי שיעור ראשית הגז. ולא קשיא ממתניתין, דהא אתמר עלה דההיא דמתניתין, דבישראל שיש לו גיזין הרבה עסקינן, ומבקש ליתנן [את ראשית הגז] לכהן - להרבה כהנים.

ואמרינן ליה: לכל חד וחד מהכהנים לא תבצר ליה [לא תפחות לו] מחמשת סלעים דהוי נתינה ראויה. אבל באמת אי גוזזות מעט ואין אחד מששים עולה לה' סלעים אפילו לכהן אחד - סגי באחד מששים. גופא: רב ושמואל דאמרי תרוויהו: ראשית הגז - בששים. תרומה - בששים. פאה - בששים. ותמהינן: וכי שיעור תרומה בששים? והא אנן תנן: [בתרומות פ"ד מ"ג] תרומה, בעין יפה - ניתנת אחד מארבעים? ואיך נקטו רב ושמואל שיעור עין רעה.

ומתרצינן: רב ושמואל שיעור דאורייתא נקטו, והוא אחד בששים. ואילו המשנה בתרומות נקטה את השיעור דרבנן, שהם תקנו ליתן בעין יפה אחד בארבעים.

ועדיין מקשינן: וכי שיעור תרומה דאורייתא בששים? והאמר שמואל חיטה אחת פוטרת את הכרי מדאורייתא, שהרי נאמר בתרומה "ראשית דגנך" ולא נאמר בה שיעור כמה ליתן?!

ומתרצינן: שיעור תרומה מדאורייתא - כדשמואל, ובאמת חיטה אחת פוטרת את הכרי, ותקנה דרבנן בכל דבר שחייב בתרומה מדאורייתא, כגון תרומת תירוש ויצהר - אחת מארבעים. ושיעור דרבנן דבר שחייב בתרומה רק חייב מדרבנן, כגון פירות האילן והירק - בששים.

תו תמהינן: וכי פאה שיעורה בששים?

והתנן: אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה והבכורים והראיון [קרבן עולת ראיה שמביא כשעולה לרגל]. ואם כן מפורש הוא שאין שיעור לנתינת פאה?!

ומתרצינן: מדאורייתא אין לה שיעור, אבל מדרבנן שיעורה בששים.

ומקשינן: מאי קא משמע לן רב ושמואל באמרם ששיעור פאה בששים? והרי תנינא לה: [פאה פ"א מ"ב] אין פוחתין לפאה מששים אף על פי שאמרו הפאה אין לה שיעור?!

ומתרצינן: התם - המשנה בפאה עוסקת בארץ, ואילו הכא - דברי רב ושמואל - בחוצה לארץ, וחידושם שגם בחוצה לארץ שיעורה בששים מדרבנן.

כי סליק [כשעלה] איסי בר היני לארץ ישראל, אשכחיה רבי יוחנן לאיסי דקא מתני [שונה] לבריה במתניתין דידן "חמש רחלים". אמר ליה: אתנייה [שנה לו] "רחלות" בלשון נקבה!

אמר ליה: כדכתיב באורייתא אני שונה לו, דכתיב "רחלים מאתיים"!

אמר ליה: לשון תורה - לעצמה, לשון חכמים - לעצמן. ולהכי, אף על גב דלשון תורה "רחלים" הוא, בעינן למתני במתניתין "רחלות" כלשון חכמים.

אמר ליה רבי יוחנן לאיסי: מאן ריש סדרא [ראש הישיבה] בבבל?

אמר ליה: אבא אריכא, שהוא רב [ונקרא כן משום שארוך בדורו היה כדאמרינן במס' נדה כ"ד - ב].

אמר ליה בתמיהה: אבא אריכא קרית ליה לרב, ולא קרית ליה "רבינו" בלשון כבוד?!

דכירנא [זכורני] כשהיה רב בארץ ישראל קודם שירד לבבל, כד הוה יתיבנא אחרי י"ז שורן [שורות] מאחוריה דרב - משום שהייתי פחות חשוב ממנו - כשהיינו יושבים קמי דרבי [לפני רבי], והיו רבי ורב נושאין ונותנין בהלכה, ונפקי זיקוקין דנור מפומיה דרב לפומיה דרבי ומפומיה דרבי לפומיה דרב [זיקוקין דנורא הוא משל לתורה שנמשלה לאש. מהרש"א], ולית אנא ידע [ולא הייתי מבין] מה הן אמרין, ואת אבא אריכא קרית ליה?!

אמר ליה איהו [איסי]: ראשית הגז בכמה, כמה יגזוז שיתחייב בראשית הגז?

אמר ליה: בששים סלעים.

אמר ליה: והאנן "בכל שהן" תנן בדברי רבנן?

אמר ליה רבי יוחנן: אם כן, אם איני יודע פירושה של המשנה, מה בין לי ולך, במה אני גדול ממך?! אלא דכך יש בידי, דהאי דאמרי רבנן "כל שהוא" לאו דווקא הוא, דלעולם בעינן בששים, אלא איידי דאמר רבי דוסא שיעורא רבה דמנה מנה ופרס, אמרי רבנן שיעורא זוטא.

כי אתא רב דימי, אמר: ראשית הגז, רב אמר: שיעורה בששים, ורבי יוחנן משום רב ינאי אמר: שיעורה בשש סלעים.

אמר ליה אביי לרב דימי: אנחת לן [הנחת דעתינו] על ידי דבריך בחדא מלתא דלא תקשי לן, ומצד שני אקשת לן [הקשית לנו] חדא מלתא.

בשלמא הא אנחת לן, דדרבי יוחנן דאמר לעיל שיעורה בשש, אדרבי יוחנן דאמר לאיסי בר היני בששים - לא קשיא, דהא דאמר בששים - דידיה היא, והא דאמר לעיל דשיעורה בשש - דרביה הוא, כדאמרת דאמר לה רב משמיה דרב ינאי.

אלא דאקשת לן חדא מילתא. דהא לדבריך דרב אדרב קשיא, דהא אמר רב לעיל דשיעורא הוא מנה ופרס, ואת אמרת דשיעורא בששים? ^[6]

ומהדרינן: דרב אדרב נמי לא קשיא, מאי מנה ופרס דקאמר, לא במנה רגיל של כ"ה סלעים, אלא במנה גדול בן ארבעים סלעים, דבמנה זה, מנה ופרס הוה ליה ששים סלעים, ויתן מהן סלע לכהן דהיינו בששים כדאמר רב הכא.

הערות

^[1] תוס' בב"ב [קנ. ד"ה מנה] כתבו שלא ידוע מנין המקור לשיעורי הגיזה המחוייבת בראשית הגז. ואילו רש"י בסמוך [ד"ה מה בין] כתב שטעם הסוברים שהחיוב תלוי בגיזת שישים סלעים, הוא משום שצריך שיגיע לכהן לפחות סלע אחד בכדי שתחשב "נתינה". אולם במשנה ביאר בדברי רבי דוסא שפחות מגיזת מנה ופרס לא חשיב גז, [והיינו לביאורו בדברי רבי דוסא שצריך מנה ופרס בכל רחל, וראה בהערה 3 שנחלקו בזה הראשונים]. ובתוס' ישנים שם כתבו שהחילוק בין פאה שחיובה בכל שהוא לראה"ג שחיובו תלוי בגיזת ה' רחלים, הוא משום שאדם קוצר גם פירות מועטים כדי שלא יפסידם, אך גיזה מועטת דרך בני אדם להניחה שתגדל, ולפיכך בפחות משיעור אינו חשוב גיזה. ויתכן שבכך נחלקו רב ושמואל, כי אף למסקנא שכוונת רב למנה ופרס במנה של ארבעים, אין הטעם לשיעור זה בכדי שיהיה סלע בנתינה אלא משום שפחות מ"מנה לפרס" אינו נחשב גז, [ואדרבא, שיעור הנתינה בסלע נלמד מכך שהוא אחד משישים בגז שהוא שישים סלעים], ונמצא שלדעת רב רבנן מודים בזה לרבי דוסא, אלא שסברו ששיעור גיזה אינו צריך שיהיה אלא בחמשת הרחלים יחד, ולא בכל אחת בפני עצמה.

^[2] בקרית ספר כתב שהטעם שצריך שיהיו מחומשות, הוא משום שבפחות מי"ב סלעים לאחת אינו נחשב "גז" ואין זו גיזת חמש צאן. ונמצא לדבריו שלדעת רב גם לרבנן צריך שיעור גיזה בכל אחת, ונחלקו בגודל שיעור הגיזה, שאינו במנה ופרס אלא בי"ב סלעים. ובדעת שמואל נחלקו האחרונים, שהב"י והגר"א [ס"ק יב] ולב אריה נקטו שחולק על רב ואינו מצריך שיהיו מחומשות, ונמצא שדעתו כי לרבנן אין צריך שיעור גיזה אלא בכלן יחד, ולא בכל אחת בפני עצמה. אך הכסף משנה סותר דבריו בזה וכתב [בהי"ג] שלא נחלקו ולכולי עלמא צריך שיהיו מחומשות. ולדבריו נמצא לכאורה שלא נחלקו כלל, כי גם בשישים מודה רב למסקנא שמדובר במנה ופרס של ארבעים. והר"ן כתב שלדעת רבי ישמעאל ב"ר יוסי שארבע צאן מחייבות בראה"ג, צריך שיהיו מרובעין, וראה יש"ש [ס"ס ח] וראה עוד בהערה 7. ובבית יוסף והיש"ש כתבו שהלכה כרב במחומשין, כי הלכה כרב במקום שנחלק עם שמואל באיסורים, ומהר"י קורקוס [הי"ג] תמה על כך שזו מחלוקת בממונות, שהרי אין ראה"ג טובל, ודומה לגר שנתגייר לעיל [קלד:] שאם יש ספק מתי נגנזו כבשיו פטור מראשית הגז. אולם יש לומר שגם באיסורים אין החומרא אלא שלא יעבור איסור מספק אך לגבי החלק הממוני שבהם הולכים לקולא ופטור מנתינה.

^[3] בתפארת יעקב הקשה הרי בשלמא לשמואל יתכן להעמיד את המשנה באופן שיש לו חמשה פעמים שישים סלעים ועל כל אחת נותן סלע, אך לעולא עדיין יקשה, שהרי גם מהרבה גיזין יכול לתת כל שהוא בלבד. אולם בספר דמשק אליעזר ביאר שכוונת רש"י [ד"ה כל שהן] היא שאם אין גוזזות כלן יחד אלא סלע אחד, חייב בראשית הגז, אך כל הגז נחשב "כל שהוא" ונותן את כולו לכהן, ונמצא ש"נתינת כל שהוא" היא לפחות בסלע, [ולכן לרב השיעור רק בשישים, ואין שיעור הנתינה נלמד מהחיוב בשישים, ראה הערה 1], ונמצא ששמואל ועולא נקטו אותו שיעור בנתינה, ונחלקו רק בחיוב אם צריך שיהא כפול שישים כדי להתחייב, או שיכול להתחייב כשגוזז כשיעור נתינה גרידא. וראה הערה 8.

^[4] הרמב"ן הקשה לדעת רש"י במשנה שרבי דוסא מצריך שיהא שיעור מנה ופרס בכל אחת מחמשת הרחלות, אם כן אפשר להעמיד את המשנה שנותן לו חמש סלעים לפי רבי דוסא, ובאופן שהובא במסקנא שהכוונה למנה של ארבעים סלע, ונמצא שאחד משישים מתוך שבע מנים ומחצה [מחמשתן] הוא חמש סלעים. וגם רבנן מודו באופן זה שנותן חמשה סלעים, אלא שחייבו גם כשגז פחות מכך, וסברו שלעולם נותן אחד משישים. והעלה מכך כי בהכרח לדעת רש"י רבי דוסא מחייב לתת בכל אופן חמש סלעים, שהרי לא מסתבר שהתנא בא לפרט שבאופן זה יוצא החשבון חמשה סלעים. [וכן משמע מדברי רש"י בב"ק [צג: ד"ה אין] שנקט לפי רבי דוסא שצריך לתת נתינה חשובה, ולא משום שצריך לתת אחד משישים עי"ש]. אך ראה במלאכת שלמה [למשניות] ובתורת חיים שנקטו כי גם לרב חסדא שיעור הנתינה הוא אחד משישים [אלא שצריך שלא יפחות מחמשה סלעים]. וצ"ע. והרמב"ן עצמו נקט שרבי דוסא אינו מצריך מנה ופרס מכל אחת, אלא מכל חמשת הרחלות יחד, וממילא אי אפשר להעמיד את המשנה כדבריו. וראה ראב"ד [עדיות פ"ג מ"ג] שנקט כרש"י, אך העמיד שמדובר במנה של קודש שהוא בן חמישים סלעים, והרמב"ן כתב שפירושו אינו נכון.

^[5] הרמב"ם כתב [בפ"א] ואין לראשית הגז שיעור מן התורה, ומדברי סופרים שלא יפחות מאחד משישים, ועוד כתב [בהט"ז] שאם יש לו גיזות רבות של ראה"ג ורוצה לחלק לכהנים לא יתן לכאו"א פחות ממשקל ה' סלעים וכו' שנאמר תתן לו שיהיה בו כדי מתנה המועלת. והחזו"א [ס"ס ריד] דן אם במקום הרבה גיזין חיוב ה' סלעים הוא מדאורייתא. וראה ר"ן ותוס' רא"ש ופירוש רבינו יונתן מלוניל שמשמע מדבריהם שהוא חיוב רק מרבנן, ולהלן קלח: הערה 3 נרחיב. ובדרך אמונה [ה"א בה"ל ד"ה ואין] העיר שלכאורה חיוב נתינה מן התורה תלוי במחלוקת הראשונים אם יש בתרומה חוץ משיעור הפרשה בכל שהוא, עוד חיוב לתת כשיעור נתינה [הובאו לעיל קלו: הערה 6], שלכאורה נמצא כי אם אין כדי שיעור נתינה יניח לפני הכהנים ויחלקו ביניהם, ולא מצאנו כן אפילו בתרומה, ומה טעם התחדש שיעור נתינה דוקא בראשית הגז ומתנות. וביאר, שתרומה עיקרה לפטור את הטבל, ונותן לכהן ממונו ששייך לו, אך מתנות וראה"ג שאינם טובלים, וכל מצוותן היא הנתינה, שיעור המצוה תלוי בשיעור נתינה, ורק אם אין לו כשיעור אינו מתחייב לתת יותר. וראה מש"כ עוד [בהי"ג בה"ל ד"ה שנאמר] ולהלן [קלח. הערה 3]. הגר"א [ס"ק יב] כתב "וצ"ע על הרמב"ם ושו"ע שהשמיטו דשיעור לכהן א' משישים", ולכאורה תמוה שהרי הרמב"ם הזכירו [כנ"ל בהערה הקודמת], ובתפארת יעקב הרחיב את הקושיא שלא הזכיר הרמב"ם שהגוזז שישים סלעים נותן סלע אחד, ודקדק מכך שאינו נותן כשיעור סלע, אלא ימתין עד שיצטרף לכדי מתנה המועלת דהיינו בחמשה סלעים. אך בדברי רש"י [ד"ה מה בין] ופיה"מ להרמב"ם מפורש שנותן גם שיעור סלע בפני עצמו. בפירוש ר"י בן מלכי צדק על המשנה ריש פאה הביא תוספתא שאע"פ ששנינו בסתם פאה אין לה שיעור, היינו אין לה שיעור למעלה, אבל למטה יש לה שיעור כדתנן אין פוחתין לפאה משישים, ותמוה מהמבואר בסוגיין שאין לה שיעור מן התורה למטה, והמשנה עוסקת בדינה מן התורה. וראה תוס' בחגיגה [ז. ד"ה ורבי יוחנן] ומשנה למלך פ"א ממתנ"ע הט"ו] שהגמרא בסוגיין סוברת כמאן דאמר שאין לה שיעור בין מלמעלה ובין מלמטה, והתנא בתוספתא סבר שאפילו מצד שיעור דרבנן נחשב שיש לה שיעור מלמטה. [וראה במל"מ שם בשם הר"ש וכן בשנות אליהו שסובר שגם מן התורה יש לה שיעור וראה הערות לתוד"ה אלו]. ויתכן לבאר שרימב"צ סבר כדעת הבה"ג [ריש הל' פאה] שביאר בסוגיין בארץ אין לה שיעור משום דכתיב לא תכלה, והוי ליה דאורייתא ולא כתיב בה שיעורא, בחו"ל מדרבנן היא ואין מנה בשישים", וביאר בפאת השולחן שגירסתו בסוגיין "אלא" התם בארץ הבא בחו"ל. ופירש שבחו"ל אין פוחתין משישים ויש לה שיעור, והמשנה מדוברת על ארץ ישראל שאין בה שיעור א' משישים אפילו מדרבנן [ויבאר רימב"צ שנחלקו התנאים אם דנים על שיעורה בא"י בנפרד, או שדינה כלול עם שיעורה בחו"ל, ועיין]. אמנם פירוש הפאת השלחן תמוה שמיקל בארץ מבחו"ל, וגם שלא הזכירו רב ושמואל ששיעורם דוקא בחו"ל, והרי משנה היא שם ולא נזכר דהיינו בחו"ל דוקא. ובדרך אמונה [פ"א ממתנ"ע הט"ו בה"ל ד"ה אבל] ביאר שבה"ג גרס כגירסתנו וביאר שבחו"ל שיעור א' משישים מעכב, ובארץ אינו מעכב וצריך להשלים עי"ש. ובמשנה למלך [שם] הקשה למה פאה פחות משיעור אינה חלה כלל, ואילו המפריש תרומה פחות מא' בשישים חלה כנגד חלק מהפירות כשיעור שהפריש, ובתורת זרעים [פאה פ"א מ"א] תירץ, שבתרומה החיוב וההפרשה חלים על כל שבולת בפני עצמה, אך בפאה החיוב וההפרשה על השדה ולא על הפירות [ראה בהערות לעיל קלא.] ולפיכך ההפרשה מתייחסת לכל השדה כאחד, ואם אין שיעור נגד כולו אינה חלה. [והביא ראיה ממה שאין מפרישים פאה משדה אחת על חברתה ובהכרח היינו משום שהחיוב חל על השדה, אך במקדש דוד [זרעים סב, ב] נקט שההפרשה תלויה בקצירה, ושתי שדה נחשבים כשתי קצירות, ולהלן קלח. נרחיב בזה בהערות 17-20]. ולכאורה נמצא לפי זה שחלוק דין השיעור בפאה שמעכב כי חיובו על כל השדה, אך ראשית הגז שאין החיוב חל על כל עדריה וכדלהלן [קלח.] לא תעכב בו ההפרשה. וראה במעדני ארץ [תרומות פ"ג ה"א] שנקט ששיעור א' משישים מעכב בראשית הגז, וכלשון הרמב"ם [בה"א] שלא יפחות מא' בשישים. ובדרך אמונה [צה"ל כא] כתב דהיינו שצריך להוסיף בנתינה, כי אין הפרשה בראשית הגז. וראה להלן קלח. הערה 20. הרמב"ם [הי"ג] והשו"ע [ס"ט] כתבו שהחיוב תלוי בכך שתהא הגיזה במשקל שישים סלעים לפחות. והיינו כשמואל וכסברת רבי יוחנן עצמו [ודלא כרבי ינאי רבו] וכמסקנת הגמרא בכוונת רב, שהחיוב במנה ופרס במנה של ארבעים, דהיינו בשישים. ראה באר הגולה וביאור הגר"א [ס"ק יא]. והרי"ף הביא שבעל ההלכות פסק כרבי ינאי שהחיוב חל על הגוזז שש סלעים, וביאר הרא"ש [סי' א] טעמו שהלכה כרבי ינאי נגד רבי יוחנן תלמידו, וכל שכן נגד רב ושמואל שאין הלכה כמותם כנגד רבי יוחנן, והיש"ש [סי' ח] דחה טעמו, שאין הלכה כרב נגד תלמיד אלא שחולק רק עם תלמידו, אך כיון שגם רב ושמואל נחלקו עמו, הלכה כרבי יוחנן שהכריע כמותם. והטור פסק כרבי ינאי שאפילו בגיזה רבה אינו נותן אלא ה' סלעים, והביאו הרמ"א [סי"ג] ובביאור הגר"א [ס"ק כ] ודברי חמודות [אות ב] תמהו, שהרי הרמ"א עצמו אינו חולק על פסק השו"ע [בס"ט] שהחיוב חל מששים סלע, ונותן מהם אחד משישים [ראה בהמשך ההערה] וחמשה סלעים הוא באופן שגזז שלש מאות, אך אם יש לו יותר גיזה נותן סלע על כל שישים, ולמה פסק שאינו נותן אלא ה' בלבד ובלב אריה וחדרי דעה כתבו שנקט לקולא לכאן ולכאן מספק אם הלכה כרבי יוחנן או כרבי ינאי רבו. והבית יוסף כתב שהרמב"ם לא הזכיר שצריך שיהיו מחומשות, משום שפסק כשמואל וכרבי ינאי, וממה שלא הזכירו דין מחומשות משמע שחלקו בכך על רב, וכן פסק היש"ש [שם] להלכה שאין צריך שיהיו מחומשות [או מרובעות לריב"י], ובדרכי משה [ס"ק א] העיר שלפנינו מופיע דין מחומשות בדברי הרמב"ם [בהי"ג]. והשו"ע פסק [ס"ט] שצריך שיהיו מחומשות וביאר הגר"א שכן נקטו הרי"ף והרמב"ם משום שהלכה כרב באיסורי, אבל הרא"ש והטור פסקו כרבי ינאי וכו', ומשמע מדבריו שפסק הרא"ש והטור לגבי שיעור הנתינה [שש, חמש לכהן ואחד לו] משמעותו שאין צורך במחומשות, כי שיעור החיוב נקבע לפי שיעור הנתינה ולא לפי חשיבות הגיזה, ונמצא שלהלכה קיימא לן כרב ושמואל בשישים, וכרב במחומשות כי הלכה כמותו כשנחלקו באיסורים, אך דעת רבי ינאי נדחתה להלכה בשיעור החיוב, וכיון שכבר נדחית דעתו בשיעור החיוב ממילא נדחית גם בנידון אם צריך מחומשים. ולכן לא ביאר הגר"א מדוע אין הלכה כמותו במחומשין. רש"י פירש "בשישים" - חלק שישים יתן לכהן, ולפי זה הסתירה בדברי רב היא בשיעור הגיזה, ובפירוש שני כתב שהכוונה ששיעור גיזת שישים סלעים חייבת בגיזה, ולפי זה פירש שקושיית הגמרא לרב היא אם המתנה א' משישים הרי נמצא שהכהן מקבל פחות מסלע ואין מאן דאמר שהמתנה פחותה מסלע. [ונקט שהסתירה היא במתנה ולא בשיעור גיזה המחייבת]. ובתפארת יעקב הקשה הרי עולא אמר בשם רבי אלעזר שניתן כל שהוא. ועוד תמוה שהרי יתכן שרק כשיש לו גיזין מרובים נותן אחד משישים, אך כשאין לו אלא מנה ופרס יתחייב במתנה ויתן סלע שהוא השיעור הפחות למתנה. וכבר הבאנו בהערה 4 שבספר דמשק אליעזר כתב שגם עולא סובר ששיעור גיזה המחייבת ב"כל שהוא" הוא לפחות סלע, ובשיעור הנתינה אף שהוא מודה לרב ושמואל שהוא אחד משישים, היינו כשיש לו הרבה גיזין, אך גם כשיש לו רק סלע אחד יתחייב, ובזה נחשב כ"כל שהוא". והמשנה למלך [פ"ו ממתנ"ע ה"ז] תמה מאידך על שיטת תורי"ד בקידושין שיש שיעור נתינה בתרומה, ורק כשיש לו הרבה פירות די שיתן א' בשישים, אם כן אין סתירה בדברי רב, כי באמת השיעור הוא חמשה סלעים, משום שנאמר "תתן לו" דהיינו כשיעור נתינה, אך כשיש לו הרבה די באחד משישים. וכן יש לתמוה על הקושיא לרבי יוחנן, שהרי אף אם יכול לתת א' משישים בהרבה גיזין כי יש בכך נתינה חשובה, יתכן שהגוזז שש סלעים יתחייב לתת חמש, כי באחד משישים מגז זה אין שיעור נתינה כסלע. ולפי המבואר יתכן לחלק בין תרומה שבאה לפטור טבל, והנתינה בה היא חלק נפרד מההפרשה, ולפיכך בכל אופן ישאר שיעורה בכדי שיעור נתינה, ומש"כ התורי"ד כי השיעור א' משישים הוא בהרבה פירות היינו שיעור בהפרשה להתיר הטבל, ולא בנתינה שמתקיימת בכל שהוא. אך בראה"ג ומתנות שיעור ההפרשה הוא כשיעור הנתינה ואין טעם לחלק בין רב למעט, ולפיכך הקשו גם לרבי יוחנן, שאילו הגוזז שם צריך ליתן יותר מא' בשישים, אין לחלק בין נתינתו לנתינה מהרבה גיזין, ואיך אמר ששיעור הנתינה הוא אחד משישים.

^[6] סוגיא זו נתפרשה לפי גירסת הגמרא שלפנינו וכביאור המהר"ם. ולרש"י היתה גירסה אחרת בסוגיין, עיין שם.

אמר ר' יוחנן בתשובה: אף שהיא דעה מכרעת, רבי קיבל את דעתו של ר' יוסי כי מפי שמועה (על פי מסורת) שהיתה בידו אמרה ר' יוסי להלכה זו, מסורת שמקורה מפי הנביאים חגי זכריה ומלאכי.

א עוד שנינו במשנתנו שר' דוסא בן הרכינס אומר בחיוב ראשית הגז שהוא בחמש רחלות הגוזזות כל אחת מהן מנה ופרס, ואילו חכמים אומרים שהחיוב הוא בחמש רחלות גוזזות כל שהן. ושואלים: כמה הוא שיעור "כל שהן"? אמר רב: שתהא הגיזה כמשקל מנה (משקל מאה דינרים) ועוד פרס (מחצית המנה, שהם חמשים דינרים), ובלבד שיהו הגיזות שמשקלן מאה וחמשים דינרים מחומשות (שמכל כבשה ניטלה חמישית משקל זה של הגיזות). ואילו שמואל אמר שהשיעור שאמרו חכמים "כל שהן" כוונתו, שאם היתה כלל הגיזה במשקל כולל של ששים סלעים, חייב בראשית הגז, ומתוכם נותן גיזה שמשקלה סלע אחת לכהן.

רבה בר בר חנה אמר בשם ר' יוחנן: "כל שהן" כוונתו שאם היתה כלל הגיזה במשקל שש סלעים — הריהו נותן ממנה לכהן חמשה סלעים, וגיזה שמשקלה סלע אחד הריהו משאיר לו. ואילו עולא אמר בשם ר' אלעזר כי "כל שהן" שנינו בדברי חכמים, אף שכלל הגיזה הוא משקל של סלע אחד בלבד — חייב בראשית הגז. ודנים בדברי חכמים אלה,

תנן [שנינו במשנתנו]: וכמה נותן לו? משקל חמש סלעים ביהודה, שהן עשר סלעים בגליל, ומעתה יש לומר: בשלמא [נניח] לשיטת רב שאמר כמה הוא שיעור הגיזה המתחייב בנתינת ראשית הגז, ולא אמר כמה שיעור נתינה זו (ויש מקום לומר שאף לדעתו הנתינה היא בשיעור חמישה סלעים). וכן לשיטתו של ר' יוחנן שאמר כי שיעור הנתינה הוא חמישה סלעים — ניחא [נוח, אין קושי מדברי המשנה] האומרת ששיעור הנתינה הוא חמישה סלעים. אלא לשיטת שמואל שאמר ששיעור הנתינה הוא סלע אחד בלבד, וכן לשיטת ר' אלעזר שאמר כי שיעור הנתינה הוא בכל שהוא. קשיא [קשה]!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שאתה מקשה רק על דברי שמואל ולא על דברי רב, ואולם לשיטתו של רב מי ניחא [האם נוח הנאמר במשנתנו]? והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי שיעור ראשית הגז הניתן לכהן הוא באחד מששים מכלל הגיזה. וכיון שסבור רב כי שיעור הגיזה המתחייבת בראשית הגז הוא מאה וחמישים סלעים, וחלק אחד מששים של כמות שכזו הריהו פחות מסלע אחד, ודאי ששיטת המשנה, ששיעור הנתינה הוא חמישה סלעים, אינה כשיטתו!

ומשיבים: אין זו קושיה על רב, כי הא איתמר עלה דההיא [הרי נאמר עליה, על אותה הלכה שבמשנתנו] שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שאין המדובר (שנותנים לכהן חמישה סלעים בראשית הגז) אלא בגיזתו של אדם מישראל שיש לו גיזין הרבה עסקינן [עוסקים אנו], ומבקש ליתנן לכהן (לכהנים רבים), ואמרינן ליה [ואומרים אנו לו], כל חד וחד [אחד ואחד] מהכהנים שתתן להם מגיזתך, לא תבצר ליה [אל תפחית לו] ממשקל חמשת סלעים. ואולם בזמן שגיזתו של האדם מועטת — אינו נותן לכהן משקל חמישה סלעים, אלא חלק אחד מששים מכלל הגיזה. ואין מקום להקשות מדברי המשנה.

ב למעלה הובאה מחלוקת רב ושמואל בהסבר דברי חכמים במשנתנו, ועתה דנים בה גופא [עצמה]. רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] כי שיעור הנתינה בראשית הגז — הוא אחד בששים מכלל הגיזה. וכן הוא לדעתם שיעור התרומה (תרומה גדולה) הניתנת לכהן מן היבול — אחד בששים מכלל הפירות. וכן הוא שיעור הפאה הנשארת לעניים בשדה — אחד בששים מן התבואה.

ושואלים על דבריהם: והאם שיעור התרומה הוא אחד בששים? והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה שבמסכת תרומות] בשיעור התרומה כי זה הנותן את תרומתו בעין יפה — נותן אחד מארבעים (שהוא אחוז וחצי)! ומשיבים: שיעור התרומה דאורייתא [מדין תורה] — אחד בששים בלבד, ואילו שיעור התרומה דרבנן [מדברי חכמים] שהוסיפו על שיעור זה, הוא אחד בארבעים.

ושואלים: האם שיעור תרומה דאורייתא [מן התורה] הוא אחד בששים? והאמר [והרי אמר] שמואל כי חטה אחת הניתנת כתרומה פוטרת את הכרי (ערימת גרגרי החיטה) כולו! ומשיבים: אכן שיעור התרומה דאורייתא [מדברי תורה] הוא כדברי שמואל, שחיטה אחת פוטרת את הכרי כולו. ואולם תקנה דרבנן [של חכמים] בתבואה שחיובה הוא דאורייתא [מן התורה] — שיהא שיעורה הניתן לכהן אחת מארבעים. וכן תקנה דרבנן [של חכמים] היא שבתבואה שחיובה רק דרבנן [מדברי חכמים] — שיהא שיעורה הניתן אחד בששים בלבד.

ועל ששנינו במשנה שהובאה למעלה כי שיעור הפאה הוא בששים, תוהים: והתנן [והרי שנינו במשנה שבמסכת פאה] כי אלו דברים שאין להן שיעור: הפאה, והבכורים והראיון (קרבן עולת ראיה, הבא ברגלים). הרי שלפאה אין שיעור! ומשיבים: דאורייתא [מן התורה] באמת אין לה שיעור, ואולם דרבנן [מדברי סופרים] — שיעורה אחד בששים.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיעו לנו רב ושמואל בדבריהם]? והרי כבר תנינא [שנינו במשנה במסכת פאה שלאחרי המשנה הקודמת] כי אין פוחתין לפאה מששים, אף על פי שאמרו הפאה אין לה שיעור! ומשיבים: יש חידוש בדברי רב ושמואל, כי התם [שם, במסכת פאה] מדובר בארץ ישראל, ואילו הכא [כאן, בדברי רב ושמואל] מדובר בחוצה לארץ.

ג למעלה הובאה דעת ר' יוחנן בשיעור הגיזה המתחייב בנתינת ראשית הגז, ומביאים עוד בענין זה: כי סליק [כאשר עלה] איסי בר היני מבבל לארץ ישראל אשכחיה [מצאו] ר' יוחנן דקא מתני ליה לבריה [שהוא משנה, מקריא משניות את בנו] והיה שונה את משנתנו ואומר "וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים", אמר ליה [לו] ר' יוחנן לאיסי: אתנייה [שנה לו] "רחלות"! אמר ליה [לו] איסי: הריני שונה במשנה כדכתיב [כמו שנאמר] במקרא: "רחלים מאתים" (בראשית לב, יד). אמר ליה [לו] ר' יוחנן לאיסי: לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן, וחכמים קוראים להם "רחלות".

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לאיסי: מאן [מיהו] זה שמכהן עתה כריש סדרא [ראש הסדר], כלומר, ראש הישיבה, בבבל? אמר ליה [לו] איסי: אבא אריכא [הארוך], שהוא כינויו של האמורא רב. אמר ליה [לו] ר' יוחנן לאיסי: "אבא אריכא" קרית ליה ["אבא הארוך" אתה קורא לו]? בלשון קירבה?! והרי דכירנא כד הוה יתיבנא אחר [זוכר אני כאשר הייתי יושב] בבית המדרש שבע עשרה שורן אחוריה [שורות אחרי] רב, שהיה יושב קמיה [לפני] רבי, ונפקי זיקוקין דנור מפומיה [והיו יוצאים זיקוקין של אש מפיו] של רב לפומיה [לפיו] של רבי, ומפומיה [ומפיו] של רבי לפומיה [לפיו] של רב, ולית אנא ידע מה הן אמרין [ולא ידעתי מה הם אומרים] מתוך עומק הדברים, ואת "אבא אריכא" קרית ליה [ואתה "אבא הארוך" אתה קורא לו]?!

אמר ליה איהו [לו הוא, איסי בר איני]: ראשית הגז בכמה הוא שיעור הגיזה המתחייב בה? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: בגיזה שיש בה כמשקל ששים סלעים. הקשה לו איסי: והאנן [והרי אנו] "בכל שהן" תנן [שונים במשנתנו]? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: אם כן, שאתה מקשה עלי מלשון הדברים כפי שהם שנויים במשנה, מה הוא ההבדל שבין לי ולך, שאתה יודע רק את דברי המשנה, ואילו אני יודע את מסקנת ההלכה בענין זה.

ד בעקבות המסופר למעלה, ששיטת ר' יוחנן היא כי שיעור הגיזה המתחייב בראשית הגז הוא ששים סלעים, מביאים עוד: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, והביא עמו מסורות חכמים, אמר בדין ראשית הגז: רב אמר כי השיעור המתחייב הוא בששים סלעים, ואילו ר' יוחנן משום [בשם] ר' ינאי אמר שאף בגיזה ששיעורה שש מתחייבים בראשית הגז. אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: בדבריך אלה, אנחת לן חדא, ואקשת לן חדא [הנחת, תרצת, לנו דבר אחד, והקשית לנו בדבר אחד], ומפרט אביי את דבריו: יישבת

לנו את שיטתו של ר' יוחנן, שכן בשלמא [נניח] מדברי ר' יוחנן שאמר למעלה במחלוקתו עם ר' אלעזר כי שיעור הגיזה המתחייבת הוא ששה סלעים, על דברי ר' יוחנן שאמר לאיסי בר היני ששיעור הגיזה המתחייב הוא ששים סלעים, לא קשיא [אין זה קשה], כי הא [זה] שאמר בששים סלעים, היא שיטתו דידיה [שלו], ואילו הא [זה] שאמר כי השיעור הוא ששה סלעים, היא שיטתו דרביה [של רבו, ר' ינאי],

אלא מדברי רב על דברי רב קשיא [קשה], דהא [שהרי] אמר רב כי שיעור הגיזה המתחייב הוא מנה ופרס, שהריהו שלושים ושבעה וחצי סלעים (שהרי המנה הוא עשרים וחמישה סלעים), ובדבריך נאמר ששיטת רב היא שיעור ששים סלעים! ומשיבים: אף מדברי רב על דברי רב נמי לא קשיא [גם כן לא קשה], שכן מאי [מה פירוש] "מנה" דקאמר [שהוא אומר]? אין זה מנה בן עשרים וחמשה סלעים, אלא מנה בן ארבעים סלעים, דהוה ליה [שהרי הוא] שיעור זה של מנה וחצי,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yoḥanan says in response: Rabbi Yehuda HaNasi accepted Rabbi Yosei’s opinion not because it was a compromise, but rather because he said it according to a tradition he had from the prophets Haggai, Zechariah, and Malachi.

§ The mishna states: Rabbi Dosa ben Harkinas says that the mitzva of the first sheared wool applies to five sheep, each of whose shearing weighs one hundred and fifty dinars, whereas the Rabbis say: Five sheep, each of whose shearing is any amount. The Gemara asks: And how much is signified by the phrase: Any amount? Rav says: It is a total weight of one hundred dinars [maneh] and half of one hundred dinars [peras], provided that they are divided equally between the five sheep. And Shmuel says: It is a total weight of sixty sela, of which he gives the weight of one sela to the priest.

Rabba bar bar Ḥana says that Rabbi Yoḥanan says: It is a total weight of six sela, of which he gives to the priest the weight of five sela, and he leaves one sela for himself. Ulla says that Rabbi Elazar says: We learned in the mishna that according to the Rabbis the obligation of the first sheared wool applies to any amount, even if the total weight is only one sela.

We learned in the mishna (135a): And how much does one give to the priest? One gives him sheared wool of the weight of five sela in Judea, which are the equivalent of ten sela in the Galilee. Granted, according to the opinions of Rav and Rabbi Yoḥanan, the mishna works out well, as their statements do not contradict the mishna. Rav does not discuss the amount one is required to give the priest, and Rabbi Yoḥanan states that one gives the priest five sela. But according to Shmuel and Rabbi Elazar, the mishna is difficult, as Shmuel states that one is required to give one sela, while Rabbi Elazar states that the obligation of the first sheared wool applies even for a weight of less than five sela.

The Gemara responds: And according to your reasoning, does it work out well according to the opinion of Rav? But Rav and Shmuel both say that the first sheared wool given to the priest is one part in sixty. Rav holds that the weight of one hundred and fifty dinars renders one obligated in the first sheared wool, and one-sixtieth of this weight is less than one sela. Therefore, Rav’s opinion is also not in accordance with the mishna.

The Gemara answers: It was stated with regard to that mishna that Rav and Shmuel both say: The five sela stated in the mishna is not referring to the total amount given from the sheared wool. Rather, in the mishna we are dealing with a Jew who has a large amount of shearing, and he wishes to give them to the priest, i.e., to several priests. And we say to him: With regard to each and every one of the priests, do not give him less than five sela. But if one has only a small amount of shearing, he gives the priest one-sixtieth of the shearing, even if it is less than five sela.

§ The Gemara mentioned a ruling of Rav and Shmuel with regard to the amount that one is required to give as the first sheared wool. The Gemara discusses the matter itself. Rav and Shmuel both say: The first sheared wool given to the priest is one part of sixty. Likewise, the amount one is required to separate as teruma is one part of sixty, and the amount one must leave in his field as pe’a is one part of sixty.

The Gemara asks: Is the amount one is required to separate as teruma one part of sixty? But didn’t we learn in a mishna (Terumot 4:3): With regard to the measure one should separate as teruma, if one is of generous disposition he gives one-fortieth. The Gemara answers: By Torah law, it is sufficient to give one part of sixty; by rabbinic law the requisite amount is one part of forty.

The Gemara asks: Is the measure of teruma by Torah law one part of sixty? But doesn’t Shmuel say: By Torah law, even one grain of wheat given as teruma exempts the entire pile [keri] of grain? The Gemara answers: By Torah law the measure is as stated by Shmuel, that even one grain of wheat is sufficient. By rabbinic law, with regard to produce that is obligated in teruma by Torah law the measure is one-fortieth, whereas by rabbinic law, with regard to produce obligated in teruma by rabbinic law the measure is one part of sixty.

Rav and Shmuel said above that the amount one is required to leave in his field as pe’a is one part out of sixty. The Gemara raises a difficulty: But didn’t we learn in a mishna (Pe’a 1:1): These are the matters, i.e., mitzvot, that have no measure: Pe’a, and the first fruits, and the burnt offering of appearance sacrificed on the pilgrimage Festivals. The Gemara answers: By Torah law, pe’a has no fixed measure; by rabbinic law the measure is one part of sixty.

The Gemara asks: What is the statement of Rav and Shmuel teaching us? We already learn in the subsequent mishna (Pe’a 1:2): One should not give for pe’a less than one part of sixty, even though they said that the mitzva of pe’a has no measure. The Gemara answers: The mishna there is referring to the obligation to leave pe’a in Eretz Yisrael, whereas here, the statement of Rav and Shmuel is referring to the obligation of pe’a outside of Eretz Yisrael.

§ When Isi bar Hini ascended from Babylonia to Eretz Yisrael, Rabbi Yoḥanan found him teaching the mishna to his son. Isi taught that the obligation of the first sheared wool applies only in the case of sheep [reḥelim], the masculine plural form of raḥel, meaning a sheep. Rabbi Yoḥanan said to Isi: You should teach him using the term reḥelot, the feminine plural form. Isi said to him in reply: I teach the mishna in accordance with that which is written: “Two hundred reḥelim” (Genesis 32:15). Rabbi Yoḥanan said to Isi: The language of the Torah is distinct and the language of the Sages is distinct, i.e., these are like two separate languages, and the Sages do not always use the same forms that appear in the Bible. In this case, they use reḥelot rather than reḥelim.

Rabbi Yoḥanan said to Isi: Who is the head of the yeshiva [reish sidra] in Babylonia? Isi said to Rabbi Yoḥanan: It is Abba the tall, i.e., the amora Rav. Rabbi Yoḥanan said to Isi: You call him Abba the tall, in such a familiar manner? I remember when I sat seventeen rows behind Rav, who sat before Rabbi Yehuda HaNasi, and fiery sparks emerged from the mouth of Rav to the mouth of Rabbi Yehuda HaNasi, and from the mouth of Rabbi Yehuda HaNasi to the mouth of Rav, and I did not know what they said, due to the profundity of their discussion. And yet you call him Abba the tall?

Isi said to Rabbi Yoḥanan: With regard to the first sheared wool, to how much fleece does the mitzva apply? Rabbi Yoḥanan said to him: The first sheared wool applies to fleece weighing sixty sela. Isi asked: But didn’t we learn in the mishna (135a) that the first sheared wool applies to any amount of fleece? Rabbi Yoḥanan said to him in reply: If so, i.e., if the halakha could be understood by a simple reading of the mishna, what is the difference between my knowledge and yours? In fact, you know only the mishna’s statement, whereas I know the halakhic conclusion in this matter.

§ When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: With regard to the first sheared wool, Rav says that the mitzva applies to sixty sela, and Rabbi Yoḥanan in the name of Rabbi Yannai says that the mitzva applies to six sela. Abaye said to Rav Dimi: You have made one statement work out well for us, but you have made another statement difficult for us.

Abaye elaborates: Granted, you have resolved a contradiction between two statements of Rabbi Yoḥanan. Rabbi Yoḥanan said above that the amount of fleece to which the obligation of the first sheared wool applies is six sela, whereas in his answer to Isi he stated that the amount is sixty sela. According to Rav Dimi, the apparent contradiction between one statement of Rabbi Yoḥanan and the other statement of Rabbi Yoḥanan is not difficult, as this statement is his and that statement is his teacher’s. Rabbi Yoḥanan holds that the obligation applies to sixty sela, whereas his teacher Rabbi Yannai maintains that it applies to six sela.

But the contradiction between one statement of Rav and another statement of Rav poses a difficulty, as Rav said that fleece weighing one hundred dinars [maneh] and half of one hundred dinars [maneh] is obligated in the first sheared wool, whereas Rav Dimi stated that according to Rav the obligation applies to sixty sela, which are 240 dinars. The Gemara answers: The apparent contradiction between the one statement of Rav and the other statement of Rav is also not difficult, as what is the maneh of which Rav said that a maneh and a half are obligated? Rav was referring not to a maneh of one hundred dinars but to a maneh of forty sela, i.e., 160 dinars, a maneh and a half of which is

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן ר' דוסא אומר מנה מנה ופרס דברי ר' דוסא. פרש"י ז"ל כל אחת ואחת מנה ופרס. אבל בתוספתא משמע דר' דוסא בין כולן אומר שגוזזות מנה מנה ופרס, דתניא התם חמש רחילות גזוזות מנה ופרס שהן שבעים וחמש סלעים חייב בראשית הגז דברי רבי דוסא, אלמא מנה מנה ופרס בין כולן קאמר, וא"ת א"כ אמאי קתני מנה מנה ופרס ליתני שלשה מנין, תירץ הרמב"ן ז"ל שהרחלות גזוזות שתי פעמים בשנה ומצטרפות הן דמחדש על חדש הוא ולה"ק ר"ד מנה ופרס בכל גיזה שהן שלשה מנין מצטרפות וחייבות, וחכמים אומרים אפילו גזוזות כל שהן בפעם אחת ובלבד שיהא בהן בסוף כדי הפרשה דהיינו ששים.
ומיהו איכא למידק למ"ד כל שהן דהא ליכא בין ר' דוסא לרבנן אלא פורתא דלר' דוסא שבעים וחמש מנין ולרבנן ששים, אבל לפרש"י זצ"ל ניחא דאיידי דאמר ת"ק שיעורא רבה אמר איהו שיעורא זוטא, וכתב הרמב"ן ז"ל דאפשר (דהכא) [דהכי] קאמר כל שהן ראויות להפרשה חייבות בראשית הגז, והראב"ד ז"ל [כ'] דר' דוסא במנה של קדש קאמר דהוו לה מנה ופרס שבעים וחמש מנים דמנה של קדש כפול היה ומנה מנה ופרס כל אחת ואחת קאמר

תנן מהו נותן לו משקל ה' סלעים ביהודה שהם עשר סלעים בגליל בשלמא לר' ולר' יוחנן ניחא פי' דאלו ר' יוחנן הא אמר חמש לכהן ואחת לו ורב נמי לא איירי בשיעור נתינ' כלל ואפש' ליה למימר כמתנית' אלא לשמואל קשיא דאמר סלע אחת לכהן זה ראיה לפרושינו שפרשנו דר' דוסא ג' מנים בין כולם קאמר דאי לפרש"י ז"ל שפי' מנה ופרס לכל אחת מאי קושיא לימא ליה דמתני' איירי במנה בן ארבעים סלעים כדאמר בסמוך דה"ל לכל חדא מנייהו ס' סלעים וכי קתני ה' סלעים היינו לרב דוסא דה"ל אחד מס' ורבנן נמי מודו דכל היכא דגוזזו' ז' מנים ומחצה שנותן ה' סלעים אלא דקאמרי דבפחות מכאן דהיינו בששים וכן כולם חייב בראשית הגז וכולהו אית' ליה דחד מס' נותן כהן ואיכא למימר לפי פרש"י ז"ל דא"כ למה ליה למיתני נותן חמש סלעים וכי תנא חושבנא אתי לאשמעי' ליתני אחד מס' בין לרבנן ובין לרבי דוסא וכ"ת אליבא דידן למ"ד דכל שהן לדרבנן היינו ששים סלעים היכי קרי להו כל שהן דהא ליכא בין ר' דוסא ורבנן אלא ט"ו סלעים דבשלמ' לרש"י ז"ל איידי דקתני ר' דוסא שיעורא רבה נקט איהו שיעורא זוטא דקרי ליה כל סהן ואיכא למימר ודה"פ כל שהן ראויות להפרשה חייבת בראשית הגז דהיינו ששים בפחות מסלע אינה ראוי להפרשה שאין בו כדי נתינה ודיקא נמי דקתני כל שהן ולא קתני כל שהוא. רבי' הגדול ז"ל ועיקר:

כבר ביארנו ששיעור חיוב ראשית הגז הוא כשיש לו חמש צאן שעושות גיזות חמשתן ששים סלעים כמה הוא נותן לכהן משקל סלע שמן התורה אין שיעור לראשית זו ומ"מ מדברי סופרים שלא לפחות מאחד מששים:

היו גזותיו יתר מששים מרבה לו עד שיהא אחד מששים שבגזותיו לחשבון גדול אם לא היה חלק זה מגיע אלא לחמש סלעים אינו רשאי ליתנו אלא לכהן אחד הואיל ובידו ליתן צריכין אנו לכדי נתינה הראויה וכן אפי' הגיע חלק זה למשקל תשעה סלעים הא אם הגיע לעשרה רשאי הוא ליתנו לשנים אחר שיגיע משקל חמש לכל אחד וכן בחמשה עשר לשלשה וכן לפי חשבון זה לעולם כמו שיתבאר במשנה השלישית:

תרומה גדולה כבר ביארנו שאין לה שיעור מן התורה אפי' חטה אחת פוטרת את הכרי ומ"מ חכמים נתנו בה שיעור לעין רעה אחד מששים וכן רמוז ביחזקאל ונתנו לעין יפה אחד מארבעים לבינונית אחת מחמשים והוא הרמוז במלת תרומה תרי ממאה וכן הדין בתרומה שאין חיובה אלא מדברי סופרים:

הפיאה אין לה שיעור מן התורה אפי' הניח שבולת אחת יצא וחכמים תקנוה בששים וכן הבכורים אין להם שיעור מן התורה אבל מדבריהם צריך להפריש אחד מששים וכן הדין בחוצה לארץ אע"פ שאין בה חיוב פאה אלא מדברי סופרים:

קרבן הראיה האמור בשלש רגלים אין לו שיעור מן התורה וכבר ביארנו ענינה במסכת חגיגה:

בפרש"י בד"ה ולרב מי ניחא כו' וכיון דאמר ל"ז סלעים וחצי חייבים כו' ול"ז סלעים וחצי דבר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה בשלמא דר' יוחנן דאמרת משמיה בס' עכ"ל האי לישנא דאמרת אינו לשון לנוכח אלא כמו דאתמר והיינו בהך עובדא דאמר ר' יוחנן בששים וה"ק אנחת לן חדא דמהך דקאמרת דקאמר ר' יוחנן משמיה דר' ינאי בשש יכולין להתקיים ב' מימרות דר' יוחנן דלעיל דחדא משמיה דר' ינאי הוא ומהרש"ל דחק בזה להגיה כאן בדברי רב דימי ומשמיה אמר בס' ואין צורך להגיה כל הספרים וטפי היה לו להגיה בפירוש רש"י דאתמר במקום דאמרת ותו לא מידי ודו"ק:

דהוה מתני ליה לבריה רחלים כו'. נראה בזה כי שם רחל הוא שם המין כדכתיב שניך כעדר הרחלים אמנם כשיבא הכתוב להבדיל בין הזכר והנקבה קרא הנקבה רחל בשם המין והזכר איל כדכתיב בהאי קרא רחלים מאתים ואילים עשרים וכן בעז שהוא שם המין בכ"מ כשיבא להבדיל בין הזכר והנקבה קרא הנקבה עז והזכר תיש כדכתיב עזים מאתים ותישים עשרים ולפי שזה השם הונח ע"ש המין שהוא על הרוב זכר גם כשהוא נאמר ביחיד על הנקבות לא כתב רחלות בלשון לנקבות רבות אלא בלשון זכר ע"ש המין וכן בעזים לא כתב עזות מזה הטעם ור"י שאמר לשון חכמים לחוד שמצינו בלשון המשנה גם כשהוא נאמר על המין נאמר בלשון נקבה כדתנן בפרק הגוזל קמא רחל טעונה וגזזה כו' רחל. העומדת לגזוז כו' ומ"ה קאמר אתנייה גם הכא במתניתין רחלות שהוא לשון לנקבות רבות וק"ל:

זקוקין דנורא מפומיה דרב כו'. הוא משל על התורה דמרתחא באדם כמ"ש כי הנה דברי כאש גו' וק"ל:

בגמ' כי אתא רב דימי אמר ראשית הגז רב אמר בששים ור' יוחנן משום ר' ינאי אמר בשש וכו'. כך הגירסא בספרים שלפנינו אבל בפרש"י משמע בהדיא דגרס רב ור"י אמרי בששים ולא גריס כאן משום רבי ינאי אלא לעיל גבי רבה בב"ח אר"י בשש גריס משום רבי ינאי משום דע"כ צ"ל דהא דקאמר הא דידיה הא דרבי' הא דקאמר בששים היינו דידיה משום דהא לעיל מזה בסמוך איתא א"ל איסי ראשית הגז בכמה א"ל ר' יוחנן בס' וק"ל אבל יותר נ"ל גירסת הספרים שלנו דלפי גי' רש"י ופירושו יש להקשות דמאי קאמר ואקשה לן חדא דהיינו דלעיל קאמר ר"י בשש רב דימי קאמר בששים הא בלא רב דימי איתא לעיל דא"ל ר"י לאיסי בששים ודוחק לומר דאביי לא ידע מזה דבר וגם לישנא דאנחת לא יתיישב לפרש"י ודחיק לפרש אנחת יכולה להתקיים אבל לפי גירסת הספרים שלנו יתיישב שפיר והכי פי' אנחת לן חדא ר"ל דבדבריך תירצת לנו קושיא אחת שהיתה קשה לנו וקושיא אחת ניתוספה לנו ע"י דבריך ור"ל שהיה קשה לנו מתחלה דר"י אדר"י דלעיל אמר שש והכא א"ל לאיסי בששים אבל השתא ע"י דבריך שאמרת ר"י משום ר' ינאי אמר בשש נתיישבה לנו מה שהיה קשה לנו דבשלמא דר"י אדר"י ל"ק דהא דידיה הא דרביה אלא דרב אדרב קשיא ודו"ק אלא שלפי פי' זה לישנא דבשלמא לא יתיישב קצת וק"ל:

רש"י בד"ה אבא אריכא קרית ליה ולא אמרת רבינו בלשון כבוד כצ"ל:

בד"ה בשלמא דר' יוחנן דאמרת משמיה בששים. נ"ב לפרש"י מוכח דגרסינן לעיל בדברי רב דימי רבי יוחנן משום רבי ינאי אמר בשש ומשמיה אמר בששים ודו"ק:

גמרא אנחת לן חדא כו'. כלשון זה אמר אביי עצמו לרבין בב"ב (קכט). וזה אישתמיט ממהר"ם (וכן מהמציינים המ"מ) דשם א"א לפרש אנחתת לן רק אפשר להתקיים וכדפי' הרשב"ם שם:

רש"י ד"ה דרבנן בדאורייתא. כגון תרומת דגן תירוש כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מה בין לי ולך. אלא איידי דאר"ד שיעורא רבה כו'. כן משני הגמרא עצמה ע"ז בב"ב (קנ):

בסה"ע ובציר מהכי ליכא למ"ד. וכ"כ לעיל בד"ה מה בין כו'. וק"ל מעולא דלעיל לפי מה שפי' בעצמו דבריו:

גמ' אשכחי' רבי יוחנן דקא מתני כצ"ל:

שם דכירנא כד. נ"ב ע"ל פא"ט (נד א):

שם רבי ינאי אמר בשש. נ"ב מפרש"י נראה דגרס הכא בששים ולא ידענא אמאי פלגינהי כיון דרב ור"י כי הדרי ס"ל ולפי גרסא שלפנינו צ"ל הא דקאמר ר״י אדר״י ל"ק אדלעיל קאי דאהדר לי׳ ר"י לאיסי בששים:

רש"י ד"ה אשכחי' רבי יוחנן לאיסי. נ"ב דר״י לא הוה לי׳ בני כדאיתא ריש ברכות וגם משום דר"י גדול טפי מאיסי כדמוכח הכא:

אָמַר לֵיהּ: לְשׁוֹן תּוֹרָה לְעַצְמָהּ, לְשׁוֹן חֲכָמִים לְעַצְמָן. הקשה הגאון בכור שור ז"ל הא בלשון חכמים נמי מצינו 'רְחֵלִים' במסכת שבת דתנן (משנה שבת ה, ב) חוץ מן הרחלים הכבונות, ובמסכת כלאים (משנה כלאים ט, א) צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה ובמציעא פרק איזהו נשך (בבא מציעא סח:) שמין את העזים ואת הרחלים עיין שם.
ונראה לי בס"ד דידוע ההפרש שיש בין שבעה לשבעת ובין שלש לשלשת שזה קאי על התחברות וזה על נפרדים והנה בכל הנך דוכתי דשבת וכלאים ומציעא מזכירין חכמים שם המין לכך נקטי 'רחילים' שבזה אין טעם למנקט 'רחילות' שהוא לשון המורה על התחברות אך כאן בראשית הגז אמרו 'ראשית הגז אינו אלא ברחלות' שהוא לשון התחברות משום דהכא קפדינן אמניינא שצריך שיהיו אצלו חמש ביחד קודם גיזה שאם היה לו רק רחל אחת וגזזה והניח גיזתה וקנה עוד רחל וגזזה וקנה עוד רחל וגזזה עד שהשלים לחמש אין מצטרפים ופטור מראשית הגז אף על פי שכל הגיזות עודם לפניו, ולכן נקיט 'רחילות' שהוא לשון המורה על התחברות ולא נקיט 'רחילים' שהוא לשון המורה על נפרדים דאם היו נפרדים בשעת גיזה שקנה זו אחר שגזז זו אינם חייבים.
וכל זה הוא בלשון חכמים דקפדי בכהאי גונא אבל בלשון תורה לא קפיד קרא בדבר כיוצא בזה וכמו הך קרא ד'רְחֵלִים מָאתַיִם' (בראשית לב, טו) דהיה ראוי לומר 'רחילות מאתים' שהוא לשון המורה על התחברות ללמד ששלח כל המאתים ביחד ולא שלחם נפרדים בזה את זה אך לשון תורה לחוד דלא קפיד קרא להך דיוקא בלישנא כדקפדי חכמים ודייקי בלשונם ולכן בתחילה שנה לו 'רחלים' דאזיל בתר לישנא דקרא דלא אזיל בתר דיוקים אלו וכדאמר רחלים מאתים ואמר לו רבי יוחנן לא כן הוא אלא צריך למנקט הכא רחילות דלשון חכמים לחוד למידק מינה דיוקא לענין דינא כדאמרן.

וְאַתְּ 'אַבָּא אֲרִיכָא' קָרִית לֵיהּ. פירש רש"י ז"ל ולא אמרת רבינו בלשון כבוד. קשא הוה ליה למימר 'אַבָּא קָרִית לֵיהּ' דכל טענתו היא בשביל שקראו אבא בשמו כי הוא שמו אבא ולא קרי ליה 'רבינו' אבל על מה שקראו 'אֲרִיכָא' אין עליו תרעומת בזה כי אריכא היינו שהיה אריך בדורו וכמו שאמרו בגמרא (נדה כד:) רב אריך בדורו היה וידוע אריכות הקומה הוא שבח וכמו שאמר הכתוב זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר (שיר השירים ז, ח) וכן מצינו דרבותינו ז"ל שבחו את משה רבינו ע"ה באריכות קומה שהיתה קומתו עשר אמות וכן שמואל הנביא ע"ה שבח את שאול המלך ע"ה לפני ישראל הַרְּאִיתֶם וכו' מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם (שמואל א' ט, ב) אם כן אריכא הוא שבח ואין לו עליו תרעומת בזה ורק התרעם עליו דקראו אבא בשמו ולא אמר 'רבינו' ועל כן הכי הוה ליה למימר וְאַתְּ 'אַבָּא' קָרִית לֵיהּ?
ונראה לי בס"ד כי באמת אי הוה אמר אבא בלבד לא היה מתרעם עליו כי רב אף על גב דשם העצם שלו הוא אבא היו קורין אותו אבא בסתם שהוא כינוי של כבוד כלומר הוא אב של ישראל על דרך מה שנאמר וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ (בראשית מא, מג) ותרגם אונקלוס דין אבא למלכא וגם הנוצרים קורין עתה לכומרים בשם אב בסתם וכן מצינו בסוף יומא (יומא פז.) דאמר רב הונא תלמידו של רב על רב אזיל אבא למקטל גברא ופירש רש"י אף על גב דרב שמו אבא לא קרא את רבו בשמו אלא קראו בשם אבא לכבוד כלומר אב.
ועל כן אם כששאל 'מַאן רֵישׁ סִדְרָא בְּבָבֶל?' והיה משיב לו 'אַבָּא' לא היה מקפיד ומתרעם רבי יוחנן עליו כי קורין לרב אבא בסתם לשון כבוד כדאמרן אך כיון דאמר 'אַבָּא אֲרִיכָא' הנה מה שאמר 'אֲרִיכָא' קאי על גופו שהיה אריך וממילא משמע גם 'אַבָּא' הוא קאי על גוף העצם שלו דאין לפרש כונתו באומרו אבא רצונו לומר אב של ישראל דעל זה אין קשר למה שאמר עליו אריכא וכיון דאמר 'אֲרִיכָא' דקאי על גופו משמע גם 'אַבָּא' הוא שם גוף שלו ולכן הקפיד עליו דלא אמר רבינו כדפירש רש"י ז"ל.

גמ' א"ל לשון תורה לעצמה. עי' תי"ט פ"א מ"ב דפסחים:

שם ונפקי זיקוקין. מלשון הקרא מאזרי זיקות (ישעיה נ'):

מנה ופרס עמ"ש לעיל במתניתין:

אבא אריכא. נראה דאיסי לא רצה לקרותו רב בפני ר' יוחנן דאסור לקרות לאחר רבי בפני רבו או בפני גדול הדור ע"כ קרא בשמו ואמר ר' יוחנן שרב הוא גם רבו של ר' יוחנן כדלעיל צ"ה ע"ב שכ' ר"י לרב לקדם רבינו שבבבל. עיין ר"ה ל"א ע"ב כיון דתלמידי' הוה לאו אורח ארעא למיקרי רבי'. ומביאו ט"ז בי"ד סי' רמ"ב סקי"ד בשם הב"ח ע"ש:

אבא אריכא קרית ליה וכו'. עמ"ש בעניותי בקונטריס זה לעיל בברכות על דף מ"ז ע"ש באורך בסייעתא דשמיא:

(קלז ב) כי סליק איסי בר היני.—באגרת רש"ג שביוחסין העתיק בענין זה "איסי בן יהודה", וכן נראה בספר יחוסי תנאים ואמוראים ע' בתירה (ע"ש). אבל בערוך ע' אביי בהעתק תשובה אחרת מרש"ג הנוסח קרוב לשלפנינו "אסי בר הונא" [ובכ"י מינכן כאן: הינו].

א''ר יוחנן מפי השמועה אמרה. ר' יוסי הלכך הלכתא כוותיה: מנה ופרס. החמשה כולן: שיהו מחומשות. לכל אחת מהן שבעה סלעים וחצי דהוו לה כולהו מנה ופרס שהמנה מאה זוז עשרים וחמשה סלעים הרי ל''ז סלעים וחצי: ששים. סלעים: ונותן סלע מהם לכהן. ולקמיה פריך ליה ממתניתין: רבי יוחנן אומר שש. סלעים הוי כל שהן ויתן מהם חמש סלעים כדתנן במתני': ואחד לו. ואפילו הן גוזזות אלף סלעים סגי ליה נמי בחמשה סלעים לכהן: כל שהן תנן. ואפילו אין גוזזות כולן אלא סלע אחד: בשלמא לרב ורבי יוחנן ניחא. דרב לא איירי בנתינת כהן כלל ואיכא למימר דהוא נמי סבירא ליה דנותן מהנך ל''ז סלעים לכהן ה' סלעים: אלא לשמואל. דאמר נותן סלע לכהן הא אנן חמש תנן ולעולא נמי דאמר כל שהוא קשיא דמהיכא יתן לכהן ה' סלעים: ולרב מי ניחא והאמר ראשית הגז בס'. וכיון דאמר שבעה ושלשים סלעים וחצי חייבין בראשית הגז אם מחמש רחלות באו צא מהם חלק ס' מטי לשלשים סלעים חצי סלע ולשבעה סלעים וחצי דבר מועט וא''נ מוקמינן לה כדלקמן במנה בן מ' סלעים אכתי סלע הוא דהוי ואנן ה' סלעים לכהן תנן: הא אתמר עלה. כלומר ולעולם ראשית הגז בששים בין רב למעט ומתניתין דקתני חמש סלעים לאו ארישא קאי אלא מילתא באנפי נפשה היא: בישראל שיש לו גיזין הרבה. דחלק ששים שבהם יש בו כדי לחלק לכהנים הרבה ומבקש ליתנם לכהנים הרבה דאמרי' ליה כל חד וחד כהן לא תבצר ליה מחמשה סלעים דהואיל ויש לו ליתן בעינן נתינה ראויה לכל כהן כדלקמן והיכא דגוזזות מעט נמי סגי ליה בששים יש לשונות אחרים ואין בהם ממש: והא תניא עין יפה אחד מארבעים. והיכי רב ושמואל אעין רעה נקטי שיעורייהו: ומשני דאורייתא בששים. מדאורייתא סגי ליה בששים והיינו דקתני עין רעה אחד מששים רב ושמואל שיעורא דאורייתא אתו לאשמועינן וביחזקאל (מה) רמיזא וששיתם האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורים חומר ל' סאין איפה שלש סאין שתות שלה חצי סאה כשתוציא חצי סאה תרומה משלשים הרי אחד מששים דרבנן מארבעים. ואתו רבנן ותקון דניהיב עין יפה מארבעים ובינונית בחמשים: פוטרת את הכרי. ראשית דגנך ולא יהיב ביה קרא שיעור: דאורייתא כדשמואל. מדאורייתא בכל שהן מיפטר: דרבנן בדאורייתא בארבעים. ושעורא דרבנן אתמר בתרומה שהיא מן התורה כגון תרומת תירוש ויצהר שתנתן בארבעים: ושיעור דרבנן בדרבנן. ושיעורא דאמור רבנן בתרומה דידהו כגון פירות האילן וירק בששים ורמיזא דיחזקאל אצרי עין אמרה: והראיון. מפרש בגמ' דחגיגה (דף ז.) דכל כמה דבעי לאתחזויי בעזרה ברגל מיתחזי ומייתי קרבן עולת ראיה וגם הקרבן אין שיעורא לדמים אם מרובה אם מועט מן התורה אבל חכמים אמרו הראיה מעה כסף והחגיגה שתי כסף: דאורייתא אין לה שיעור. כלל ורבנן יהבו לן בה שיעורא בששים אבל בתרומה אף על גב דמדאורייתא נמי בכל דהו מפטר נהי דמפטר ממיתה דטבל מיהו לכתחלה רמיזא שיעורא דילה חמשים וששים דתנא בתוספתא אמר רבי יוסי מנין לתרומה שהיא אחד מחמשים שנאמר במדין (במדבר לא) תקח אחד אחוז מן החמשים אחוז שאמרתי לך במקום אחר כזה ומנין אם תרם ועלה בידו אחד מששים שאין צריך לתרום שנאמר וזאת התרומה אשר תרימו ששית האיפה מחומר החטים וגו' אלמא דמתייהב בה שיעורא הלכך לא תני לה בדברים שאין להם שיעור: אשכחיה. רבי יוחנן לאיסי בר היני: דמתני לבריה. מתניתין חמש רחלים גוזזות מנה מנה ופרס: אמר ליה. איסי כדכתיב קרא קא מתני רחלים מאתים אמר ליה לשון תורה לחוד וכו': אמר ליה. ר' יוחנן לאיסי: מאן ריש סידרא בבבל. ראש ישיבה: אבא אריכא. רב קרי אריכא שארוך בדורו היה כדאמרינן בהמפלת בנדה (דף כד:): אבא אריכא קרית ליה. ולא אמרת רבינו בלשון כבוד: דכירנא. כשהיה בכאן קודם שירד לבבל היה חשוב ממני שהיה יושב לפני רבי ואני הייתי יושב שבעה עשר שורות מאחריו: זיקוקין. נושאין ונותנין בהלכה: א''ל איהו. איסי לרבי יוחנן: ראשית הגז בכמה. כמה יהיה לו ויתחייב בראשית הגז אמר ליה בששים סלעים: מה בין לי ולך. אם איני יודע פירושה של משנתינו יותר ממך מה אני גדול ממך אני יש בידי דכל שהוא לאו דוקא אלא איידי דאמר ר' דוסא שיעורא רבה אמור רבנן לשון שיעור מועט וגוזמא הוא ומיהו ששה סלעים בעינן כי היכי דלימטי סלע לכהן דבציר מהכי ליכא למאן דאמר דתיהוי נתינה: בששים. חלק ששים יתן לכהן לישנא אחרינא ששים סלעים חייבים בראשית הגז: אנחת לן חדא. אחת מדבריך יכולה להתקיים: בשלמא דרבי יוחנן. דאמרת משמיה בששים: אדר' יוחנן. דאמר לעיל כמה כל שהן שש חמש לכהן ואחד לו לא קשיא: הא דידיה הא דרביה. משום רבי ינאי כדקאמרינן: אלא דרב אדרב קשיא. דאמר רב (כולו) מנה ופרס חייבות בראשית הגז ואי ראשית הגז בששים לא מטו ליה לכהן סלע ובציר מהכי ליכא למאן דאמר: במנה בן ארבעים סלעים. יש מנה גדול כך כדלקמן דהוו מנה ופרס ששים ומהן יתן סלע לכהן:

עד שצבעו פטור. פירש בקונטרס משום דהוי כמו מזיק מתנות או אוכלן דפטור וה''נ גוזל ותימה דא''כ מאי קמ''ל רב חסדא כיון דמתני' היא ובפי' רש''י הראשונים במכתב ידו פירש שקודם שגזז חמש צאן דהיינו כדי חיוב צבע מה שגזז שלא בא לידי חיוב עד שצבעו והעביר עליו קולמוס ונראה דקמ''ל רב חסדא שלא נפרש מתני' כפירוש שמחק בקונטרס אלא פטור משום דמזיק מתנות כהונה שקנאן בשינוי: והא אנן תנן. שיעור תרומה עין יפה אחד מארבעים ולא בעי למימר דשמואל איירי בעין רעה דאם כן מאי קמ''ל מתניתין היא במסכת תרומות (פרק ד מ''ג) עין רעה אחד מששים: אלו דברים שאין להם שיעור הפאה כו'. בירושלמי דמסכת פאה פריך אמאי לא חשיב נמי תרומה בהדייהו דחטה אחת פוטרת הכרי כדשמואל ומשני דתרומה יש לה שיעור למעלה שאין יכול לעשות כל גרנו תרומה כדתנן העושה כל גרנו תרומה וכל עיסתו חלה לא עשה ולא כלום ופריך והרי פאה דאין אדם עושה כל שדהו פאה וקתני ומשני פאה בשעת חיובא דהיינו משמתחיל לקצור אדם עושה כל שדהו פאה דהוי פאה למה שכבר קצר אבל תרומה בתר חיובא דהיינו אחר מירוח אין יכול לעשות כל גרנו תרומה בגמ' דהראיון פריך אמאי לא חשיב אפר פרה ועפר סוטה ורוק יבמה ומשני דלא חשיב במתני' אלא דברים דאי עביד טובא הוי מצוה אבל אין מחויב לעשות אלא כל שהוא:

דף קלז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד