ובענין ספק אם התחייב בנתינת ראשית הגז, שספק אם נגזז צאנו לפני שהתגייר או לאחר מכן. וכן אם התחייב בנתינת המתנות לכהן, (זרוע לחיים וקיבה), שספק הוא מתי נשחטה בהמתו. וכן אם הוא חייב בתשלום חמש סלעים הניתנים בדמי פדיון הבן, וכן בספק אם הוא חייב בפדיון פטר חמור בשה — כל אלה הריהם ספק ממון בלבד, ולכך נקבע בהם לפטור, שאין הוא חייב לתת אותם לכהן.

ובענין המשא ומתן שבין ר' שמעון בן לקיש ור' יוחנן מוסרים שכי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, ומסר לחכמי בבל מתורת חכמי ארץ ישראל, אמר כי ממה ששנינו בברייתא אחרת שר' מאיר פוטר מנתינת לקט בקמה של הגר שספק אם נקצרה לפני התגיירותו או לאחר מכן, על מה ששנינו בדברי ר' מאיר בדין קמה שספק לקט לקט הוא, ר' שמעון בן לקיש רמי ליה [השליך לו, הראה לר' יוחנן סתירה בין השיטות], והשיב לו ר' יוחנן שאין להקשות מאותה ברייתא, שכן היא דעתו של חכם יחיד, בן אגרא.

א ועוד בענין מתנות עניים, מסופר כי החכם לוי זרע תבואה במקום הנקרא כישר, ולא הוו [היו] עניים באותו מקום למשקל [לקחת] לקט משדהו. אתא לקמיה [בא לוי לפני] רב ששת לשאול כיצד עליו לנהוג בלקט שבשדהו. אמר ליה [לו] רב ששת: נאמר במצוות פאה ולקט "לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא כג, כב), ואמרו חכמים שאם אין שם עניים — לא ישאיר את הפאה והלקט לא לעורבים ולא לעטלפים, אלא יקחם לעצמו. ואף אתה קחם לעצמך.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו כי אין הבעלים צריכים להטריח עצמם שיהיו מביאין את התרומה לא מהגורן (מקום ערימת התבואה בשדה) לעיר לידי הכהן, ולא ממדבר לישוב. אלא הדבר מוטל על הכהן מקבל התרומה. ואם אין שם בגורן או במדבר כהן שיתנו לו את התרומה — הבעלים שוכר פרה ומביאה את התרומה לעיר ולמקום ישוב, וטעם הדבר: מפני הפסד תרומה, אם תושאר במקומה. ומדוע אין אומרים אף בלקט במקום שאין בו עניים, שיביאו אותו הבעלים למקום שיש בו עניים!

ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד הוא דין] תרומה — דטבלה [שכן היא טובלת, גורמת לכל הפירות שיהיו באיסור טבל], כל עוד לא הופרשה מהם התרומה, ולכן לא סגיא דלא מפריש לה [אין זה מספיק להתיר את התבואה כל עוד שלא הפריש אותה]. מה שאין כן לקט, שאינו אוסר את התבואה.

ומקשים: והרי אף מתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה) דלא טבלי [שאין הן טובלות], שאין הן אוסרות באכילה את כל בשר הבהמה שלא ניתנו ממנה המתנות, ובכל זאת תניא [שנויה ברייתא] כי במקום שנהגו למלוג (להטיל אל תוך מים רותחים) בבשרם (עם עורם עליהם) של עגלים הנשחטים כדי להסיר מהם את השער, שאוכלים אותם עם העור שעליהם — לא יפשיט את הזרוע מעורו, אלא יתן לכהן את הזרוע עם העור שעליה.

וכן במקום שבו נוהגים להפשיט את הראש של הבהמה מעורה — הנותן מתנות כהונה לא יפשיט את הלחי, אלא יתן אותה עם העור שעליה. ואם אין שם כהן שיקבל מתנות כהונה — מעלין (שמים, מעריכים את השווי הכספי) אותן בדמים, ואוכלן הבעלים, ולאחר מכן יתן את דמיהן לכהן. ונהגו כן מפני הפסד כהן. הרי שאף במתנה שאינה אוסרת באכילה את השאר ("אינה טובלת") צריכים הבעלים לטרוח שתגיע המתנה לידי הכהן. ומדוע לא נקבע כן אף בלקט?

ומשיבים: שאני [שונה, מיוחד הוא דין] מתנות כהונה, שכן לשון נתינה כתיבא ביה [נאמרה בו], ככתוב "ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה" (דברים יח, ג). מה שאין כן בלקט. ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שבאת לכך, להסבר זה], שוב אין צורך לומר שבתרומה צריכים הבעלים להביא אותה למקום שיש בו כהן, משום שהריהי טובלת את הפירות, אלא ההסבר בתרומה נמי [גם כן] משום שלשון "נתינה" כתיבא ביה [נאמרה בה], ככתוב "ראשית דגנך תירושך ויצהרך... תתן לו" (שם פסוק ד).

ושואלים: אלא הלשון "תעזוב" יתירא [היתירה] שנאמרה בלקט (שנאמר "ולקט קצירך לא תלקט... לעני ולגר תעזוב אותם", ויקרא יט, ט—י. ושוב נאמר "ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם", שם כג, כב) למה לי, מה היא באה ללמדנו, האם לא ללמדנו שאף במקום שאין בו עניים, על הבעלים לאסוף את הלקט, ולשומרו עבור העניים?

ומשיבים: לשון יתירה זו באה ללמדנו לכדתניא [לכמו ששנויה בברייתא]: המפקיר את כרמו, ולמחרת בשחר (בבוקר) השכים וזכה בכרם מן ההפקר ובצרו — אף שכרם של הפקר פטור ממתנות עניים, כרם זה חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, שכן בכל המתנות הללו נאמר לשון "תעזוב" נוספת, ללמדנו שיש לתיתן אף באופן זה. ומכל מקום הפקר זה (כשאר הפקר) פטור מן המעשרות.

ב ומתוך שנדון למעלה אופן בו בעל שדה זוכה לעצמו במתנות עניים, מביאים ענין דומה. מסופר: ההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא [שק אחד של דינרי זהב שנשלח עבור בני בית המדרש והובא לבית המדרש], קדים [הקדים, הזדרז] ר' אמי וזכה בהן, ושואלים: והיכי עביד הכי [וכיצד עשה כן], והא כתיב [והרי נאמר] במתנות כהונה "ונתן לכהן" (דברים יח, ג), ולמדנו מכאן הוראה שדווקא כך יש לקבל מתנות כהונה, ולא שיטול מעצמו, וכמו כן במתנות עניים, אין על המקבל לקחת מעצמו!

ומשיבים: ר' אמי נמי [גם כן] לא לעצמו לקח, אלא לעניים זכה בהן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: אדם חשוב כראש ישיבה, וכר' אמי, שאני [שונה] הוא, שהריהו יכול לקחת לעצמו. דתניא [שכן שנויה ברייתא על הכתוב "והכהן הגדול מאחיו" (ויקרא כא, י) — צריך שיהא הכהן הגדול גדול מאחיו בנוי בחכמה ובעושר.

אחרים אומרים: מנין שאם אין לו, לכהן הגדול עושר משל עצמו, שאחיו הכהנים מגדלין (מעשירים) אותו עד שיהא עשיר מהם — תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "והכהן הגדול מאחיו" — גדלהו משל אחיו. וכיון שהיו צריכים בני בית המדרש להעשיר את ר' אמי מכספם, כל שכן הוא שרשאי ר' אמי לקחת לעצמו כדי לזכות עבורם.

ג משנה לאחר שנשנו דיניהן של מתנות הזרוע והלחיים והקיבה מגדירים מהם הזרוע והלחיים שבבהמה: איזהו הזרוע — זה חלק הבהמה שמן הפרק של הארכובה (הברך התחתונה), עד כף הירך של יד (הרגל הקדמית, הם השוק והקולית של הרגל הקדמית הימנית), וזה הוא ה"זרוע" הנזכר בתורה בדינו של הנזיר ("ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל", במדבר ו,יט). וכנגדו ברגל האחורית הימנית, באותם החלקים (מן הברך התחתונה ועד כף הירך), היא השוק והקולית, שהרי מבהמת קרבן שלמים נותנים לכהן את השוק. ר' יהודה אומר: השוק הניתן לכהן בקרבן השלמים אינו כולל את הקולית, אלא הוא מן הפרק של ארכובה עד סובך של רגל, הוא הברך העליונה המחברת את החלק האמצעי של הרגל עם החלק העליון. אי זהו לחי — זה חלק הבהמה שמן הפרק של לחי (הלחי התחתונה, לאחר הצדעיים, ולמטה) עד פיקה (הטבעת העליונה) של גרגרת (הקנה).

ד גמרא שנינו במשנתנו מהו חלק הבהמה הנקרא "זרוע" שניתן לכהן. ועוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים] על הנאמר במצות מתנות כהונה "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקבה" (דברים יח, ג): "הזרוע" — זה זרוע ימין של הבהמה. ודנים בדבר: אתה אומר שזה זרוע ימין, או אולי אינו אלא זרוע שמאל? ומשיבים: לכך תלמוד לומר "הזרוע" בה"א הידיעה, הזרוע הימנית.

ושואלים: מאי תלמודא [מה, הלימוד], כיצד נלמד הדבר מתוספת ה"א הידיעה שבמלה? ומשיבים: הרי זה כדרך שאמר רבא בדרשת הכתוב האמור "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך" (בראשית לב,לב) — באה ה"א הידיעה שבמלה "הירך" ללמדנו שזו המיומנת (החשובה) שבירך. הכא נמי [כאן גם כן] למדים אנו מן ה"א הידיעה שבמלה "הזרוע" — זה המיומן שבזרוע, שהיא הזרוע הימנית.

וממשיכים בדרשת הנאמר במתנות כהונה, הכתוב "והלחיים" למאי אתא [למה בא, מה הוא מלמדנו]? להביא (לרבות) אף את הצמר שבראש כבשים, והשער שבזקן התיישים, שאף הם ניתנים לכהן. והכתוב "והקבה" למאי אתא [למה בא, מה הוא מלמדנו]? להביא אף את החלב שעל גבי הקבה, ואת החלב שבתוך הקבה, שאף אלה ניתנים לכהן. שכן אמר ר' יהושע: כהנים נהגו בו (בחלב, זה שעל גבי הקיבה וזה שבתוך הקיבה) עין יפה ונתנוהו (הסכימו שלא לקבלו, וויתרו עליו) לבעלים, ויש לדייק בדברים: טעמא [הטעם] שאין החלב ניתן לכהנים — משום שכך נהגו הכהנים משום עין יפה שלהם, הא [הרי] נסיק מכאן כי אם הכהנים לא נהגו כן — דידיה [שלו, של הכהן] הוא החלב.

ומביאים עוד מדרשת חכמים במצות נתינת זרוע הלחיים והקיבה: דורשי חמורות היו אומרים בטעמה של מצות נתינת זרוע ולחיים וקיבה: הזרוע — כנגד היד של פינחס בן אלעזר הכהן, שהרג את זמרי בן סלוא, ועצר בכך את המגיפה מעל בני ישראל, וכן הוא, הכתוב, אומר "ויקח רומח בידו" (במדבר כה, ז).

ולחיים — כנגד התפלה שהתפלל פינחס באותה עת, וכן הוא אומר "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם" (תהלים קו,ל-לא). הקבה לכהנים — זו הקיבה כמשמעה, כדרך שהיא נזכרת בתיאור מעשה פינחס, וכן הוא אומר "וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל" (במדבר שם,ח).

למעלה הובא מאין למדים אנו כי מתנת הזרוע היא מזרוע ימין של הבהמה, ומעירים כי התנא של הברייתא הבאה מייתי לה [מביא, למד אותה הלכה שהזרוע הניתנת לכהן היא של ימין] מהכא [מכאן], מן האמור בנתינה לכהן מקרבן השלמים: "ואת שוק הימין תתנו תרומה לכהן מזבחי שלמיכם". ודנים בכתוב: "שוק הימין" — אין לי אלא שוק הימין של קרבן השלמים, ואולם זרוע מוקדשין של איל נזיר מנין לנו שאף היא של ימין — תלמוד לומר "תתנו תרומה לכהן". ואף זרוע של בהמת חולין הניתנת לכהן במתנותיו מנין לנו שהיא של ימין — תלמוד לומר "תתנו".

ה שנינו במשנתנו: איזהו לחי — מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת. ושואלים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] בענין נתינת לחי לכהן שנוטלה מן הבהמה הנשחטת ובית שחיטה עמה, והרי בית השחיטה הוא מעבר לפיקה של הגרגרת!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן הן המשנה והן הברייתא סבורות כי הכהן מקבל את הלחי שעד הפיקה של הגרגרת, ואולם הא [זו] ששנינו במשנתנו שמקבל הכהן עד הפיקה של הגרגרת — הריהי כשיטת רבנן [חכמים], ואילו הא [זו] ששנינו בברייתא שנוטלה הכהן עם בית השחיטה — הריהי כשיטת ר' חנינא בן אנטיגנוס.

דתניא [שכן שנויה ברייתא]: שחיטה שנעשית בה הבהמה מוגרמת, שהחיתוך נעשה גבוה מן המקום הראוי בצואר, למעלה מבית הבליעה — הריהי שחיטה פסולה לדעת חכמים. ואולם העיד ר' חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהיא כשרה. שלשיטתו הכהן מקבל עד פיקה של הגרגרת שלדעתו אף היא מקום שחיטה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: הא והא [זו וזו, המשנה והברייתא] — כשיטת רבנן [חכמים] ומאי [ומה] פירוש הנאמר "עמה" — עמה של ה

בהמה, שבית השחיטה נשאר עם גוף הבהמה אצל הבעלים, שאין הכהן נוטלה.