דף קלג - א
הקטרות, והמליקות, וקבלות דהיינו קבלת הדם, הזאות, והשקאת סוטה, ועריפת עגלה ערופה שנעשית בכהנים, דכתיב "ונגשו הכהנים בני לוי", וטהרת מצורע דהיינו הזאת דם הצפורים, ונשיאות כפיים, בין נשיאת כפיים מבפנים דהיינו במקדש, ובין מבחוץ, דהיינו בבתי כנסת שבכל עיר ועיר, מנין שגם בכל עבודות אלו אם אינו מודה בהן - אינו נוטל חלק בקדשים?
תלמוד לומר: בסוף הפסוק של "המקריב את דם השלמים ... מבני אהרן", ודרשו: עבודה האמורה לבני אהרן. וכל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה. דהיינו, אם אינו מודה בה, אינו נוטל חלק במתנות.
ומדייקת הגמרא מדברי הברייתא: טעמא משום דאינו מודה בה. הא מודה בה, אף על גב דאינו בקי בהן, נוטל חלק בקדשים! [1]
אמר רב אבא, אמר רב הונא, אמר רב: חוטין שבלחי של הבהמה, אסורים משום דם שיש בהן. וכל כהן שאינו יודע ליטלן, את אותן החוטין, מן הלחי, אין נותנין לו מתנה.
ולא היא! אין אותן חוטין אסורין. דאי בטויא [צלוי], הא מיידב דייבי, זב הדם על ידי הצליה. ואי לקדרה [שמבשלן], אי דמחתך להו ומלח להו, הא נמי מידב דייבי! [2]
אמר רבה: בדק לן [ניסה אותנו] רב יוסף [שכהן היה] בשאלה זו: האי כהנא דחטיף מתנתא [3] מהתינוקות שנושאין אותן אל הכהנים, האם בכך הוא חבובי קא מחבב מצוה, ויפה הוא עושה, או שמא בחטיפתו נחשב בכך כזלזולי קא מזלזל במצוה? [4]
ופשטנא ליה מהפסוק "ונתן לכהן", שמשמעותו, ולא שיטול בעצמו. ומוכח שלא יפה הוא עושה.
אמר אביי: מריש [מתחילה] הוה חטיפנא מתנתא, כי אמינא, כשאני חוטף הרי חבובי קא מחביבנא מצוה. אבל, כיון דשמענא להך דרשה מ"ונתן" ולא שיטול מעצמו, מיחטף לא חטיפנא. ועדיין הייתי מימר אמרי לבעלי הבהמות: הבו לי מתנות!
וכיון דשמענא להא דתניא: על האמור בבני שמואל "ויטו אחרי הבצע". רבי מאיר אומר: בני שמואל, חלקם שאלו בפיהם, את חלק הלויה שהיה מגיע להם, כגון מעשר ראשון, בקשוהו מבעלי הפירות, מאז אפילו מימר נמי לא אמינא לתת לי מתנות [5].
ועדיין נהגתי אי יהבו לי מתנות - שקילנא. כיון דשמענא להא דתניא בענין חילוק לחם הפנים: "הצנועין מושכין את ידיהם מן החלוקה, והגרגרנים חולקים" - מאז משקל נמי לא שקילנא [6]. לבד מפעם אחת בשנה, במעלי [ערב] יומא דכיפורי, שאז אני נוטל מתנות כדי לאחזוקי נפשאי בכהני, שלא ישתכח הדבר שאני כהן [7].
ותמהה הגמרא: למה הוצרך לקחת מתנות להודיע כהונתו, והרי יכול לפרוס ידיה בדוכן כל השנה בברכת כהנים, ועל ידי זה לא ישתכח שהוא כהן?
מתרצת הגמרא: אנסיה ליה עידניה, שהיה אנוס בלימוד תלמידיו בעת שהיו נושאין כפים בבית הכנסת, ולא היה יכול לישא כפיו.
אמר רב יוסף: האי כהנא דאית ליה צורבא מרבנן בשבבותיה [בשכנותו], ודחיקא ליה מילתא לאותו צורבא מרבנן [8], שעני הוא, ורוצה אותו כהן להנות את התלמיד חכם, ליזכי ליה הכהן לההוא תלמיד חכם את המתנתא המגיעות לו, שיהא אותו תלמיד חכם נוטל זרוע לחיים וקבה מבני העיר עבור הכהן - ויאכלם.
ואף על גב דלא אתי המתנות לידיה כהן [9], יכול לזכותם לעני - במכרי כהונה ולויה, דהיינו כהן שהוא ידוע ומוכר בעיר, ורוב בני העיר אוהבין אותו ונותנים לו את המתנות, אותו כהן יכול לזכות אף על גב שלא באו לידו [10].
רבא ורב ספרא איקלעו לבי מר יוחנא בריה דרב חנא בר אדא, ואמרי לה לבי מר יוחנא בריה דרב חנא בר ביזנא. עביד להו מר יוחנא עגלא תילתא [עגל שנולד שלישי לאמו, שהוא משובח ביותר].
אמר ליה רבא לשמעיה [לשמשו של בעל הבית שהיה כהן, והיה בעל הבית רגיל ליתן לו את מתנותיו]: זכי לי - תן לי רשות לקחת - מתנתא, משום דבעינא למיכל לישנא בחרדלא [לשון בחרדל], והלשון מן המתנות היא, שניתנת עם הלחיים לכהן.
עשה העבד כדברי רבא, וזכי ליה לרבא את המתנות.
רבא אכל מן הלשון, ורב ספרא לא אכל ממנה, משום שלא הגיעה הלשון לידי השמש לפני שזכה בה רבא.
אקריוה לרב ספרא בחלמא את הפסוק במשלי [פרק כה]: "מעדה בגד ביום קרה [בגד בלוי ורקוב [11] ביום קרה אינו שוה כלום, שהרי אינו מחמם]. חומץ על נתר מין אדמה רכה שעושין ממנה כלים, והחומץ ממסמס אותה ומזיק לה]. וכך דומה לשני דברים אלה, שר בשירים על לב רע". דהיינו, האומר דברי תורה למי שאינו מבין אותם. אתא רב ספרא לקמיה דרב יוסף, אמר ליה: דלמא משום דעברי אשמעתא דמר שאמרת כי מותר לתלמיד חכם ליטול המתנות אף על פי שלא זכה בהן כהן - אקריין בחלומי הכי?
אמר ליה: לא! שהרי כי אמרי אנא בכהן אחר, שאינו כפוף לו, אבל שמעא דבעל הבית, בעל כרחיה עושה רצונו של בעל הבית ומזכי ליה לאדם חשוב שמתארח בביתו [12].
ועוד, כי אמרי אנא שיכול לזכות, למאן דלא אפשר ליה, דהיינו לעני ודחוק. אבל הא, רבא, הרי אפשר ליה לאכול בשר אחר שאינו מתנות כהונה, שהרי אינו עני.
אמר לו רב ספרא: ואלא מאי טעמא אקריין בחלומי הכי?
אמר ליה: הראוך פסוק זה כלפי רבא, על שלא ידע רבא להבין טעמו של רב יוסף, שדין זה אינו שייך בעבד ובמי שאפשר לו לאכול דבר אחר.
תמהה הגמרא: אם כן, למה הראו פסוק זה לרב ספרא, ולקריין לרבא עצמו?!
מתרצת הגמרא: רבא נזוף היה [עיין רש"י], ומשום כך לא הראוהו דברים בחלום.
אמר ליה אביי לרב דימי: ופשטיה דקרא במאי כתיב?
אמר ליה: בשונה לתלמיד שאינו הגון, [13] דאהא קאי האי קרא ד"ושר בשירים על לב רע".
דאמר רב יהודה אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון - נופל בגיהנם. כמו שנאמר בספר איוב [פרק כ]: "כל חושך טמון לצפוניו, תאכלהו אש לא נופח, ירע שריד באהלו". ואין שריד אלא תלמיד חכם, שנאמר [יואל ג] "ובשרידים אשר ה' קורא". וכך נדרש הפסוק: "ירע שריד באהלו" - שיש לו לתלמיד חכם תלמיד רע באהלו - "תאכלהו אש לא נופח", דהיינו אש של גיהנם.
אמר רב זירא אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון - כזורק אבן למרקוליס. שנאמר: "כצרור אבן במרגמה - כן נותן לכסיל כבוד" [14], ועוד כתיב "לא נאוה לכסיל תענוג". שנינו במשנתנו: והמשתתף עמהן צריך לרשום.
ודנה הגמרא: וכי אפילו אם משתתף עם העובד כוכבים צריך לרשום?
ורמינהו סתירה לכך, לכאורה, ממה ששנינו: המשתתף עם כהן - צריך לרשום. והמשתתף עם העובד כוכבים, והמוכר את פסולי המוקדשין אחר שנפדו ושחטן, שפטורין הן מן המתנות - אין צריך לרשום!?
הערות
[1] החתם סופר הקשה הרי כהן שאינו מודה מאבד זכותו במתנות לגמרי, ודינו שאף במקום שאין כהנים אחרים לא יתנו לו, ואם כן אין קושיא מהברייתא על רב חסדא שאמר שכהן שאינו בקי לא יתנו לו לכתחילה במקום שיש כהן אחר. ובמאירי משמע שזו גופא כוונת הגמרא לומר שלאו מילתא היא - מה שהובן בהוה אמינא שאפילו כשאין כהן אחר אין נותנים לכהן שאינו בקי - אלא כיון שהוא מודה בעבודות נותנים לו במקום שאין כהן אחר. והגרי"ז במנחות [יח ב] כתב שהרמב"ם למד מהשקלא וטריא שצריך שיהא מודה במתנות ולא בעבודות, שהרי אילו נפרש שצריך שיהא מודה בעבודה, אך לא במתנות, אם כן יש ליישב את הקושיא על רב חסדא ולומר שצריך שיהיה מודה במתנות אך בעבודה די שיהא מודה בה אף שאינו בקי בה, [אך אין לומר שיהיה בקי ולא מודה, כי אם אינו מודה לשמרן אינו חשוב בקי]. ובהכרח שכוונת רבי שמעון שצריך שיהא מודה בקרבנות כמו בעבודה, ולכן משמע שאין צריך שיהא בקי בהן. ולשאר הביאורים לכאורה תמוה הלשון "מודה אף על פי שאינו בקי" כי מה הקשר בין מודה בתורה או בעבודות לבקי בדיני אכילה דרך גדולה, ורק לביאור רבינו חננאל יש לומר שאם מודה ומוכן לעבוד בכל העבודות ואינו מזלזל בגרועה שבהן, יש לו חלק במתנות, אף שאינו בקי באופן אכילתן דרך גדולה.
[2] הרמב"ן הרשב"א והריטב"א הביאו מכאן ראיה לדבריהם [הובאו בהערה 8 לתוס' קלב ב] שאפשר לבשל את הלחי אף שהיא ממתנות כהונה, ואין חובה לאכלה צלי דוקא. והמאירי נקט שחובה לאכול דוקא צלי, ולכן ביאר כאן שאם אוכלו לקדרה אף על פי שאינו רשאי, מחתך ומולח וכו', והיינו שמדובר באופן שעובר על מצוות "למשחה", ודין זה הוא כהמשך למסקנא שקדמה לו, שנותנים לכהן אף על פי שאינו בקי בדיני "למשחה", ואין חוששין שיכשל באכילת דם כיון שממה נפשך הוא יוצא.
[3] תוס' בבבא מציעא [ו ב] כתבו שכהן החוטף מתנות כהונה אינו חייב לשלם אלא טובת הנאה, והוסיפו שאין להוכיח כך מהא דאמרינן בפרק הזרוע "בן לוי שחטף מתנתא פריצותא היא" ומשמע שאינו חייב לשלם, כי אין זו ראיה שהרי יתכן שמדובר באופן שאכלם ומזיק מתנות כהונה פטור, והארכנו בביאור דבריהם לעיל [קלא א] ובפשטות כוונתם להוכיח מהסוגיא לעיל [שם] המדובר בבן לוי שחטף, אך בפרי חדש [ס"א ל"ג] תמה שהרי לא נזכר שם ש"פריצותא היא" אלא שבאמת לא מועילה תפיסתו, ולכן ביאר שכוונתם לסוגיין, וגרס בדבריהם מהאי כהנא, אך בפרי יצחק [ח"ב נ] כתב שבסוגיין לא מדובר באופן שחטף שלא בהסכמת הבעלים כי ודאי אין זה נחשב חיבוב מצוה אלא איסור, שהרי נוטל דבר שיש לבעלים זכות לקבוע למי יתנוהו, אלא כמו שביאר הר"ן שאחר כך שואל את אבי התינוקות ומסכים לו שיקח [ואף זה אסור משום זלזול מצוה], ובהכרח שכוונת תוס' לסוגיא דלעיל. ובאופן נוסף דחק לפרש שכוונת תוס' לסוגיין, והבינו שחטף מיד הבעלים בחזקה, וסלקא דעתך שאין לבעלים במתנות אפילו טובת הנאה. וזה גופא פשט רבא מדכתיב "ונתן" שיש לבעלים זכות לקבוע למי יתן, ומשום כך יש להם טובת הנאה במתנות, עי"ש שדחה ביאור זה [שהרי אם כן לא נפשט הספק של חיבוב מצוה, אלא נידון אחר של טובת הנאה, ועוד]. [ודקדק ברש"י שכתב שחטף "מהתינוקות הנושאים אותן לכהנים", שכוונתו לביאור הר"ן שאינו חוטף מהבעלים נגד רצונם, או שהבעלים נותנים להם שיוליכו לכל כהן שיזדמן להם].
[4] בפשטות נידון הגמרא הוא רק אם חטיפת המתנות נחשבת כחיבוב מצוה או זלזולה, אך ודאי שעצם הלקיחה נחשבת כמצוה לכהן, וכן כתב החתם סופר [יו"ד רצב] לבאר את דברי הספרי שהביא בפרי חדש [ס"א יב] שיתן לכהן עצמו ולא לשלוחו, וכתב הפרי חדש דהיינו בסתמא, אך כשידוע שהכהן שלחו יכול ליתן לו, וביאר שבסתמא לא ניחא לכהן לקבל על ידי שליח, כי בקבלתו עושה מצוה, ומצוה בו יותר מבשלוחו. וראה מחנה אפרים [זכיה ומתנה ט]. אך הדרישה [סא ג] הוכיח ממסקנת דברי אביי שאין מצוה ליטול מתנות כהונה, אלא התורה זיכתה לו שאם ירצה לקבל, שהרי לפיכך הצנועין מושכין ידיהן אף כשנותנים להם. וראה מגן אברהם [נג סקכ"ו] שהצנועין מושכין ידיהם אפילו במקום מצוה. החתם סופר [בסוגין] הקשה שהרי תוס' ישנים ביומא [לט א] כתבו שרק כאשר היו כהנים רבים בחלוקת לחם הפנים משכו הצנועים ידיהם, כי לא היה מגיע לידם אלא כשיעור "פול" שאין בו מצוות אכילה, אך כשהגיע כזית לידם נטלו, ואם כן למה לא יטלו מתנ"כ. וראה בתשובותיו [או"ח מט] שהוכיח כי אין מצוות אכילה במתנ"כ אלא מצוות קבלה, ורק כשיש מצוה בעצם הקבלה שייך הכלל שהצנועין אינם נוטלים אפילו במקום מצוה, כי הנטילה היא פגם בעצם המצוה, ואינה כנטילה לצורך מצות אכילה, שאין הצנועין נמנעים ממנה. ובכרתי כתב [ס"ק יב] שכדי לפרסם כהונתו יכול לתבוע חלקו בפה. וראה בערוך השלחן [זרעים פ"ה יא] שאסור לחטוף אף לחיבוב מצוה. ואפילו כדי להראות שהוא כהן, כמסקנת אביי שקיבל רק בעיו"כ.
[5] כתב הרמב"ם [פ"ט הכ"ב] לא ישאל בפיו אלא אם כן נותנים לו בכבוד נוטל. וביאר הערוך השלחן [יו"ד ס"א כו] שהטעם מפני שהוא מתבזה בכך וצריך לקיים בהם "למשחה" דרך גדולה. אך בגמרא מבואר שהטעם הוא משום דכתיב ויטו אחר הבצע, והוא משום דרך ארץ ולא מדיני המתנות, וראה דבריו בזרעים שם. ורבינו חננאל והמאירי כתבו שהאיסור לשאול בפיו הוא רק לאדם חשוב, ולמדו מבני שמואל שהיו גדולי הדור ושאלו בפיהם ונחשב להם כגזילה, וראה רש"י בשבת [נ"ו] שביאר כי מפני מעמדם לא היו מונעים מהם בקשתם, ושאר הלויים העניים הצטערו מכך. [ועל מה שפירש שם רש"י שהם לא היו כהנים ראה מהרש"א שם שהוכיח מכך ש"לוי לא איקרי עם", מועיל גם ליטול מתנות כהונה, ואינו גזל בידם, וכדעת הב"ח]. ובדעת קדושים [ס"א יא] הסתפק אם האיסור הוא דוקא כששואל בפיו דרך הפצרה, משום שבכך נותן לו בעל הבית ברוע לב ואינו מוחל. וצידד שבכהן חשוב אסור אפילו שלא בהפצרה כי נגרע בכך כבוד המצוה. ולפי המבואר לעיל יש לפרש הטעם, כי אם האיסור לשאול משום "למשחה" יתכן שאין זלזול במצוה עד שיבקש ממנו דרך הפצרה, אך אם האיסור משום גזל שאין מונעים בקשת אדם חשוב, יתכן שאדם חשוב אסור אף שלא בהפצרה וראה בדרך אמונה [קצט] ובשער הציון. וראה עוד במאירי שמותר לשאול בפיו מכהן אחר שיזכה לו במתנות, וכך מבעל המתנות אסור לבקש. ובדרכי תשובה כתב שאסור לבקש מהבעלים אפילו על ידי אגרת. והחיד"א בגליון שיורי ברכה [יו"ד רנ"ה א'] למד מדין זה שלא יזלזלו תלמידי חכמים בעצמם לעשות המצאות לקחת ממון מהעשירים, ומשמע שאינו מדין "למשחה" שנאמר במתנות דוקא, וכמבואר לעיל. וראה עוד במאירי שמותר לשאול בפיו מכהן אחר שיזכה לו במתנות, ורק מבעל המתנות אסור לבקש. ובדרכי תשובה כתב שאסור לבקש מהבעלים אפילו על ידי אגרת.
[6] תוס' כתבו שלא נטל מתנות, כדי שלא יקרא גרגרנין וכדי שלא יגזול מכהן שצריך את המתנות יותר ממנו. והרמב"ם [שם] כתב שהצנועין היו מושכין ידיהם בזמן שהיו הרבה כהנים בבית המטבחיים. ובביאור ההלכה נקט שדעת תוס' שאף במקום שאין הרבה כהנים לא יטול, כדי שלא יקרא גרגרן וגוזל אחרים, ואדרבא התאספות הרבה כהנים, כמו בערב יום כפור, היא סיבה ליטול מתנות כדי לפרסם שהוא כהן. ולענין קבלת תרומה השמיט הרמב"ם [בפי"ב מתרומות הי"ט] דין זה שהצנועין מושכין ידיהן, וביאר הכסף משנה שרק נטילת בשר של זרוע לו"ק נראית כגרגרנות אך נטילת פירות תרומה אינה נראית כך וראויה גם לצנועין, וכבר תמהו על כך שהרי גם בחילוק לחם הפנים אמרו שהצנועין מושכין ידיהן, אף שאינו בשר. והר"י קורקוס כתב שמדת חסידות היא בלחם הפנים משום שנשתלחה בו מאירה ולא הגיע לכל אחד אלא כפול. ולא השביעם. ובדרך אמונה [שם] כתב שחילוק גרנות חזקה לכהונה, ולכן צריך ליטול כמו בערב יום כפור. ומדברי הרמב"ם [כאן] מבואר שאם נותנין לו בכבוד - כגון ששולחין לביתו, [ואינו צריך לחלוק עם אחרים, רי"ק שם] - יטול. ואף שהוא מן הצנועין אסור לבזות מתנות כהונה ולדחותן. [וכעין מה שמצינו בדוחה בכור מפני הטורח, וכדלעיל]. ורק יכול לומר שיתנם לכהן שנצרך יותר ממנו [ד"א בשם ד"ת]. וראה דרך אמונה בתרומות שם שנקט כי חלוק דין תרומה ממתנות כשנותנים לו, ואינו מוכרח.
[7] ראה בתוד"ה לבר [ובהערה 5 שם] אם בערב יום כפור נוטל מפני שמתאספים רבים ואם לא יטול ייראה שאינו כהן, או משום שבעיו"כ אין צורך לכהנים בכל הבשר. ועל כל פנים משמע כי די שיטול פעם בשנה כדי לפרסם כהונתו, וכמו שכתב הרמב"ם [שם] דהיינו כהן צנוע במקום שאין מכירין אותו. [וראה מג"א וחי' הגרעק"א או"ח ס"ס קכח]. ומה שלא הזכירו הרמב"ם והרשב"א שנושא כפיו, ביאר הדרישה שרק לאביי הקשו שיעשה כן, מאחר שגילה דעתו שאינו חפץ ליטול אלא להודיע כהונתו, אך שאר הכהנים רוצים ליטול ונמנעים משום שצנועין מושכין ידיהן, אך במקום שיכולין ליטול כדי להודיע כהונתן אינם צריכים להמנע. וראה ביאור נוסף בפלתי [סק"ב].
[8] הרמב"ם כשהביא דין זה [בפ"ט הכ"א] לא הזכיר שיהיה דוקא צורבא מרבנן, אלא "שיהיה הישראל בדוחק ואין לו לקנות בשר, ויהיה הכהן שזכה לו חבירו". והר"י קורקוס וכסף משנה נקטו שיכול לזכות לחבירו אף אם אינו ת"ח. וביאר הב"ח שאין כוונת הגמרא שמזכין לו כי הוא צורבא מרבנן, אלא שכך הוא מצוי שצורבא מרבנן דחיקא ליה מילתא. ובמאירי כתב שלשון "צורבא מרבנן" משמעותו שעדיין אינו ת"ח, אלא תלמיד ששעתו דחוקה. ובטור ובשו"ע הסיקו לחומרא שלא יזכה אלא לתלמיד חכם. וראה ים של שלמה [יג]. וראה במאירי שכתב שגם אינו בדוחק מותר לזכות לו, אלא שאם הוא בדוחק ראוי לעשות כן, אך ברמב"ם מבואר שההיתר לזכות דוקא אם הוא בדוחק, וכן כתב הר"ן לעיל [קלב א] לגבי רב כהנא שנטל בשביל אשתו, כי אף שאין כהן רשאי לזכות מתנות לישראל אלא למאן דלא אפשר ליה כדאיתא לקמן [כאן] אשתו שאני דכגופיה היא. וכתב הבית יוסף בשו"ת אבקת רוכל [ט"ז ד"ה תו] שרק אם מוציאן הטבח מתחת ידו ונותנן לישראל, זוכה בהן הישראל במקום כהן ונחשב "ונתן לכהן", אך אי אפשר לתת לטבח עצמו אפילו אם הוא צורבא מרבנן ודחיקא ליה מילתא ואפילו הכהן שהוא מכירי כהונה נתרצה בכך, אך בחזו"א [מעשרות ח' ג'] הוכיח מדברי הרמב"ן שיכול לתת את המתנות גם לטבח עצמו אם הוא צורבא מרבנן. וראה בהערה 10. ובריטב"א כתב שדין זה לזכות לצורבא מרבנן נאמר לכהן עשיר שאינו צריך למתנות, וראה בהערה 13 לתוס' שהראשונים לעיל דנו אם הצנועין אינם נוטלים במקום שאינם צריכים למתנות, או אף כשצריך ויש כהן אחר נצרך ממנו, ויל"ע לגבי נידון דידן.
[9] החזו"א [יו"ד ז, ד] ביאר שקושיית הגמרא היא, הרי אם לא בא ליד כהן לא קיים הישראל מצוות נתינה, ולפיכך תמה הרי יכול לזכות על ידי הצורבא מרבנן את מתנות בשביל הכהן, ואחר כך יזכה בהן הצורבא מרבנן לעצמו ברשות הכהן. [וראה פלתי סק"ג]. וכתב שבאופן זה נמצא שמקבל צדקה מהכהן, ואין זה נאות לצורבא מרבנן לקבל צדקה, וגם יש אופנים שאין הכהן יכול לתת לו כגון שכבר נתן חומש או שיש כמה עניים וצריך ליתן לכלם, ולכן עדיף להעמיד במכירי כהונה, שלא זכה הכהן במתנות זכיה גמורה אלא לענין קיום מצות נתינה, [ראה בהערה הבאה], ובזה אין הצורבא מרבנן מקבל צדקה. ובתוס' רא"ש כתב: "מה שמזכה לו תחילה, ואינו ממתין עד שיבואו לידו [הכהן] ויתנם לו [לצורבא מרבנן], כי מתוך שיצא הקול שזיכם לצורבא מרבנן מכיריו לא יתנו אלא לו, ומתחילה פעמים היו נותנים לכהן אחר". ובשו"ת הרדב"ז צידד שצורבא דרבנן שיש לו פירות, יכול הכהן לומר לו שישאירם אצלו, אף שלא שייך שיזכה בהן לכהן כי לא יצאו מרשותו.
[10] יש לעיין אם כוונת הגמרא שכהן ממכירי כהונה זוכה במתנות על ידי קבלת הת"ח, ולכן נחשב כנתן השוחט מתנותיו לכהן והכהן נתן לישראל. או שיכולין מכירי כהונה לומר שיתנו את המתנות לישראל במקומם. והנה נחלקו הראשונים [בגיטין ל ב] מפני מה מכירי כהונה זוכים במתנות. רש"י נקט ששאר הכהנים מסיחים דעתם מהמתנות של אדם שיש לו מכירי כהונה, כי סבורים שינתנו למכירים, וביאר בקהילות יעקב [שם כ"א] שנחשב כאילו אין כהנים אחרים שיזכו בו, ונמצא שהוא כלפיהם ככל השבט, וזוכה בהן מדין שבט הכהונה. ובתוס' [בב"ב קנז ב] מבואר ששאר הכהנים מופקעים ממתנות אלו, כי נחשבים כמתנה מועטת שאסור לבעליהן ליתנה לאחר אחר שאמר לחבירו שיתנה לו, [וראה בקה"י שם שביאר גם בדבריהם שזוכה מדין שבט הכהונה, ויישב בכך את קושית הקצוה"ח רד ג שתמה ממה נפשך אם נחשב כקנין אינו כמתנה מועטת, ואם אינו קנין איך עושין עליו תרומת מעשר, ועל כרחך שרק מדין שבט זכה בה ומן הדין יכול לחזור בו, רק שאסור משום מתנה מועטת, ולכן עושין עליו תרו"מ]. ולביאורים אלו ביאור הגמרא כפשוטו, שהכהן זוכה בהן זכיה שאינה גמורה, ודי בזכיה זו לקיים במתנות מצוות נתינה, והוא מרשה לת"ח לקחתם. וראה בפלתי [שם] שאם באו המתנות ליד הת"ח פשיטא שזכה בהן כי שלוחו של אדם כמותו והוא שלוחו של הכהן, ואפילו לא באו לידו אלא שמכרן הת"ח לאחר לפני שנטלן מכל מקום עשאהו כזוכה אך אם חזר בו הכהן לא זכה הת"ח, ומדבריו משמע שהזכיה במתנות היא רק לכהן. [וראה פר"ח ס"ק כ"ג, ובקצוה"ח שם ובסי' רע"ח ס"ק ט"ו]. והרמב"ן הרשב"א והריטב"א [בגיטין שם] כתבו שתקנה דרבנן היא שעשו לכהן שיחשב כאילו זכה בהן הכהן. וראייתם מסוגיין שהרי כהן שאמר לישראל הפרש עלי והן שלך במתנה, אפילו שהוא מכירי כהונה אינו מפריש, ותקנו שיועיל רק לצורך צורבא דרבנן דדחיקא ליה שעתא. וראה חזו"א [מעשרות ח, ג] שהבין בדבריהם שהמתנות שייכות לצורבא מרבנן במקום לכהן, ולא כפשוטו שהכהן מזכה לצורבא מרבנן לקבל מהטבח את מתנותיו של הכהן. ולשון הכפתור ופרח [פט"ז] "אם רצה לזכות בהם להאי צורבא מרבנן הדחוק וכשהם יזבחו שיתנו לו המתנות, עיש"ה".
[11] מעדה לשון הסרה, בגד שראוי להסירו. רש"י משלי.
[12] רש"י פירש ששמש של בעל הבית נחשב כמזכה בעל כרחו לאורח חשוב של בעל הבית, ולכן לא היה לרבא לומר לו שיזכה מתנותיו. אך הרמב"ם [פ"ט כ"א] כתב אם היה הכהן שמשו של ישראל זה [החי בדוחק], אינו מזכה לו עד שיבואו לידו שמא יזכה בעל כרחו. וביאר הר"י קורקוס שהרמב"ם למד שהכהן היה שמשו של רבא. וקאמר רב יוסף שרק אם הכהן חבירו של הת"ח תקנו שיזכה לו, אך אם הוא שמשו, לא תקנו כן שמא יטול ממנו בעל כרחו, אך כשהכהן שמש לבעל המתנות ראוי שיזכה לאורחו חשוב, ואין חשש שיטול ממנו בעל המתנות בעל כרחו. והריטב"א פירש שהשמש היה מכירו של רבא, כי היה נותן לו מתנותיו כל שעה. ובפשטות כוונתו כהרמב"ם, אך צריך ביאור למה לי שהיה נותן לו מתנותיו, [ואולי הכוונה שהכהן היה נותן לרבא ודוחק], ושמא כוונתו שהשמש היה של בעל הבית, אך הוכרח לתת לרבא כי היה מכירו מפני שנתן לו מתנותיו תמיד. וצ"ע. והטור כתב ש"לא יהיה הכהן המזכה משרת בבית ישראל שרגיל לתת לו המתנות", ואחר כך כתב ש"כהן המשרת בבית ישראל ומזכה לאורח ת"ח שמתארח בבית רבו במתנות שרגיל לתת לו רבו אסור", וראה ביאור דבריו בדרישה [סק"ד] ובפרישה [סקי"ט]. ובפרי מגדים [ס"ק טז] הוסיף כי אחר שבאו המתנות ליד כהן המשרת יכול לתתם למי שירצה, ואפילו לרבו ולאורחים כיון שכבר יצא הבעלים ידי נתינה, ומטעמו משמע כי מה שאינו נותן לרבו הוא מפני החשש שיטול בעל כרחו ויפסיד מצוות נתינה לנותן. [אך בפשטות היא תקנת חז"ל שלא להפקיע את המצוה שיבא ליד כהן, אך אחר שבאו לידו לא חיישינן אפילו שיתן בעל כרחו, ועיין].
[13] וכתב המהרש"א שרב ספרא לא ראה את פשטיה דקרא, שהרי חלומו נסוב על השונה לתלמיד שאינו מבין.
[14] הפרישה [יו"ד רמו] ביאר בשם האבן עזרא שהוא משל לזורק אבן טובה לתוך גל אבנים, [ולכאורה כוונתו שנמצא שמערב תלמידים הגונים בתלמידים שאינם הגונים], אולם בפירוש אבן עזרא למשלי [כו, ח] משמע שפירש באופן שונה. ועוד פירש מדיליה, שהזורק למרקוליס אף שמכוון לעשות מצוה ולבזותה נמצא שעושה עבירה, וכן המלמד תלמיד שאינו הגון סבור שעושה מצוה והיא באה בעבירה. ומהר"ל פירש שהזורק אבן למרקוליס אף שאין ממש במעשה זה נחשב כפעולת עבודה זרה, כך גם המלמד למי שאינו ראוי או נותן לכסיל כבוד הרי הוא עושה דבר שאין בו ממש, ונחשב כנותן לאבן, והוא דבר זר. ועוד פירש שמרקוליס היא ע"ז מיוחדת שניכר בה שעבדוה על ידי ריבוי האבנים במקומה, ובעבודתו גורם שיעבדוה גם אחרים, וכך המלמד תלמיד שאינו הגון גורם שימשכו אחריו אחרים מפני תורתו. וראה מהרש"א.
221ימים לסיום הש״ס