אמר רב אושעיא בתשובה: אכן כרגיל, יכול הכהן לטעון כך, ואולם במשנתנו מדובר באופן שבתחילה בא הבכור לידי הכהן כשהוא תמים, ולאחר מכן נפל בו מום קבוע, ומכרו הכהן לישראל במומו, ומעתה שוב אין הכהן יכול לתבוע את כל הבהמה בטענה שאם היא קדושה בקדושת בכור, שיתנו לו הבעלים את כולה, שהרי כבר קיבלה הכהן כבכור.

א שנינו במשנתנו כי השוחט לכהן וכן לגוי פטור מן המתנות. ושואלים: וליתני [ושישנה] התנא באופן פשוט: כהן וכן גוי פטורין מן המתנות! אמר רבא בתשובה: זאת אומרת, נוסח זה של המשנה בא להורות לנו כי הדין (ההתדיינות) של הכהן לקבלת מתנות הכהונה, אינה עם בעלי הבהמה הנשחטת, אלא עם הטבח (השוחט) את הבהמה. ואף טבח שהוא עצמו כהן ופטור ממתנות כהונה, כיון ששחט לישראל — הריהו חייב בהן.

וכן דרש רבא על האמור בדין מתנות זרוע לחיים וקיבה, "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה" (דברים יח, ג): "מאת העם" — דווקא מן הישראל ניתנות מתנות הכהונה, ולא מאת הכהנים, ואולם כשהוא הכתוב מוסיף ואומר "מאת זובחי הזבח", שמשמעו שניתנות המתנות מכל שוחט בהמה — הוי אומר מכאן כי אפילו טבח כהן השוחט בהמות לישראל במשמע, שאף הוא חייב במתנות.

ב שנינו במשנתנו כי ישראל השותף עם כהן בבהמה, פטור ממתנות כהונה. ומסופר בענין זה כי אושפיזיכניה [מארחו] של ר' טבלא כהן הוה [היה], והוה דחיק ליה מלתא [והיה דחוק לו הדבר, שהיה נצרך מפני עוניו]. אתא לקמיה [בא לפני] ר' טבלא, להיוועץ בו מה יעשה. אמר ליה [לו] ר' טבלא: זיל אישתתף בהדי [לך השתתף עם] טבחי ישראל בבהמותיהם, דמגו דמפטרי ממתנתא [שמתוך שבשל שותפותם אתך הם נפטרים מחיוב מתנות כהונה], יסכימו משתתפי בהדך [להשתתף אתך] אף בלא תשלום.

הלך אותו כהן ועשה שותפות עם טבח ישראלי, ואולם לאחר שנשחטה הבהמה חייביה [חייבו] רב נחמן לאותו טבח לתת מתנות כהונה, למרות שותפותו עם כהן בבהמה. אמר ליה [לו] אותו אדם לרב נחמן: והא [והרי] ר' טבלא פטרן [פטר אותנו] מלתת מתנות כהונה, שעשיתי כן בעצתו של ר' טבלא! אמר ליה [לו] רב נחמן בתשובה: זיל אפיק [לך הוצא] את מתנות הכהונה שתחת ידך ותן אותם לכהן, ואי [ואם] לא תעשה כן — הריני מפקינא [מוציאני] לך את ר' טבלא מאונך [מאוזנך]!

אזל [הלך] ר' טבלא קמיה [לפני] רב נחמן, אמר ליה [לו]: מאי טעמא עביד מר הכי [מה טעם עשה אדוני כך], להורות באופן זה, ושלא כדברי משנתנו? אמר ליה [לו] רב נחמן בתשובה: משום דכי אתא [שכאשר בא] מארץ ישראל לבבל ר' אחא בר חנינא מדרומא, אמר כי ר' יהושע בן לוי וכל זקני דרום אמרו שכהן טבח — שתים ושלש שבתות (שבועות) ראשונים הריהו עדיין פטור מן המתנות, משום שעדיין לא נקבע בכך כטבח, ואין הכל יודעים ומכירים אותו בתורת שכזה. ואולם מכאן ואילך — הריהו חייב במתנות, שכן כבר נקבע כטבח.

אמר ליה [לו] ר' טבלא לרב נחמן: ולעביד ליה מר מיהת [ושיעשה לו אדוני לפחות] כהוראת ר' אחא בר חנינא, ויהיה פטור מנתינת מתנות כהונה במשך שלושה שבועות ראשונים לשותפות! אמר ליה [לו] רב נחמן בתשובה: הני מילי [דברים אלה] של ר' אחא בר חנינא נאמרו רק בזמן שהכהן הטבח לא קבע מסחתא [איטליז], לכך נדרשים שנים ושלושה שבועות עד שהוא נקבע בתודעת הכל כטבח, אבל הכא [כאן] הא [הרי] מדובר במי שקבע מסחתא [איטליז], ולכך חייב מיד בנתינת מתנות.

ג ועוד בדיני מתנת כהונה בשחיטתו של כהן, אמר רב חסדא: האי כהנא דלא מפריש מתנתא [כהן זה שאינו מפריש מתנות] לכהן אחר — ליהוי בשמתא [יהא בחרם] של אלהי ישראל. אמר רבה בר רב שילא: הני טבחי [אלה הטבחים] של העיר הוצל הריהם קיימי בשמתא [עומדים בחרם] של רב חסדא הא עשרים ותרתי שנין [זה עשרים ושתים שנה]. שכבר עברו עשרים ושתים שנה מאז הוחרמו על שאין הם מפרישים מתנות כהונה, ועדיין הם בחרם זה.

ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] השמיענו כן רב בר רב שילא: אילימא דתו לא משמתינן להו [אם תאמר כדי להשמיענו שיותר מכך אין מחרימים אותם] — והא תניא [והרי שנויה ברייתא] שאמנם אין מחרימים את עובר העבירה, ואולם במה דברים אמורים — בעובר על מצות לא תעשה, שהרי הוא כבר עומד בעונש חמור ביותר, כמיתה וכרת. אבל בנמנע מלקיים מצות עשה, כגון שאומרים לו בית הדין "עשה סוכה!", והוא אינו עושה כן, או שאומרים לו "טול לולב!", ואינו עושה כן, או שאומרים לו "עשה ציצית לבגדך!", ואינו עושה כן — מכין אותו, עד שתצא נפשו. ואף עם טבחי העיר הוצל יש להחמיר מעבר לעשרים ושתים השנה שעברו!

אלא בא רבה בר רב שילא להשמיענו שמאחר שעמדו הטבחים הללו בעבירתם זמן כה רב, דקנסינן להו [שקונסים אנו אותם] אף בלא אתרייתא [התראה]. כי הא [כמו זה] שרבא קניס [היה קונס] את זה שאינו נותן מתנותיו לכהן, בלקיחת כל האטמא [ירך] הבהמה, ונתינתה לכהן. ובדומה לכך רב נחמן בר יצחק קניס [היה קונס] את זה שאינו נותן מתנותיו לכהן בלקיחת גלימא [לבוש עליון] ממנו ונתינתה לכהן.

ד ועוד אמר רב חסדא בדיני מתנות כהונה: הזרוע ניתנת לכהן אחד, והקבה ניתנת לכהן אחד, ואילו הלחיים ניתנות לשניים כהנים. ותוהים: איני [האמנם] כך הוא? והא כי אתא [והרי כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל לבבל אמר שבמערבא פלגינן להו גרמא גרמא [בארץ ישראל מחלקים אנו את מתנות הכהונה עצם עצם], שכל עצם שבהן ניתנת לשני כהנים! ומשיבים:

התם [שם בארץ ישראל] מדובר במתנות כהונה דתורא [של שור], שהוא בעל חיים גדול, וגם כאשר מחלקים כל אבר לשני כהנים, יש בכל אחד שיעור נתינה של ממש. מה שאין כן בבהמה דקה, שאם נחלק את איבריה לשני כהנים — שוב לא יהיה בכל חלק נתינה של ממש, והתורה אמרה "ונתן לכהן" (דברים יח, ג) — שתהא זו נתינה יפה.

ה ועוד בדיני מתנות כהונה, אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן: אסור לאכול מבהמה שנשחטה כל זמן שלא הורמה (הופרשו) מתנותיה. ועוד אמר רבה בר בר חנה, אמר ר' יוחנן בענין זה כי כל האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה — הרי זה כאילו אוכל טבלים (מפירות שנקבעו לתרומות ומעשרות, ולא הופרשו אלה מהם). ומסכמים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כשיטתו זו של ר' יוחנן].

ו ועוד אמר רב חסדא בדיני מתנות כהונה: מתנות כהונה, אף שהן ניתנות מבהמת חולין, אין הן נאכלות אלא צלי, ואין הן נאכלות אלא בתוספת תבלין החרדל. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — שכן אמר קרא [התורה] במתנות הניתנות לכהנים "וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם" (במדבר יח, ח), ומשמע המלה "למשחה" — לגדולה, שיאכלו הכהנים את המתנות הניתנות להם כדרך שהמלכים אוכלים, ודרך המלכים לאכול בשר צלי ובחרדל.

ז ועוד אמר רב חסדא בדיני מתנות כהונה: כל עשרים וארבע מתנות כהונה, כל כהן שאינו בקי (מתמצא) בהן כיצד יש לנהוג בהן — אין נותנין לו מתנה. ומסכמים: ולאו מילתא [ולא דבר הלכה] היא, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: ר' שמעון אומר: כל כהן שאינו מודה (מאמין בלבו) בעבודה במקדש בקרבנות שהריהי ציווי מאת ה' שניתן לנו על ידי משה — אין לו חלק בקדשים הניתנים לכהונה, שנאמר "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה" (ויקרא ז, לג) — שרק

המאמין בעבודת הולכת הדם ("המקריב את דם השלמים") זכאי במתנות הקרבן ("לו תהיה שוק הימין למנה"). ומוסיפים: אין לי אלא זה (המוליך את הדם) בלבד, שאם אינו מודה בעבודה זו, אין לו חלק במתנות כהונה, ומנין לרבות כן אף בשאר חמש עשרה עבודות, כגון עבודות המנחה: היציקות (נתינת השמן במנחה) והבלילות של השמן, ושוב נתינת שמן על המנחה, והפתיתות הנעשות במנחת המחבת והמרחשת ומנחת מאפה תנור, שהיו נקמצות לאחר אפיה ונפתתות וחוזרות לסולתן, והמליחות הנעשות במנחה (ככתוב "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח". ויקרא ב, יג), התנופות (הולכה והבאה של המנחות החייבות בהנפה, שלא כל המנחות חייבות בה), והגשות של המנחות בעודן בכלי קודם הקמיצה והבאתן לכדי נגיעה בקרן מערבית דרומית של המזבח, [והקמיצות], הקטרות של הקרבנות על המזבח, (והמציות, מיצוי הדם) [והמליקות הנעשות בקרבן העוף]