השכחה, והפאה, ומפרטים את מקורן בכתובים: דכתיב [שכן נאמר] "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם" (ויקרא כג, כב) — הרי אלה מצוות פאה ולקט. ועוד נאמר "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (דברים כד, יט) — הרי זו מצות שכחה.

ועוד שנינו בברייתא בענין מתנות עניים כי שנים הן שמצוותן באילן: השכחה והפאה, דכתיב [שכן נאמר] "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך לגר ליתום ולאלמנה יהיה" (שם כד, כ), ותנא דבי [ושנה החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל בפירוש הכתוב "לא תפאר": שלא תטול תפארתו ממנו, אלא הותר פאה בפירות האילן, והנאמר "אחריך" — זה שכחה.

וכולן, כל מתנות העניים, אין בהן טובת הנאה לבעלים, שאין בידי הבעלים לתיתן דווקא למי שהם רוצים, אלא כל עני זכאי בהן, ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם, מקור] הדבר? שכן לשון "עזיבה" ("תעזוב אותם") כתיבא בהו [נאמרה בהן].

ועוד שנינו בברייתא כי אפילו עני שבישראל אם יש לו שדה או כרם, מוציאין אותו את מתנות העניים מידו, דכתיב [שכן נאמר] "ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם" — להזהיר אף את העני על התבואה והפירות שלו לתת מהם מתנות עניים.

ועוד שנו בברייתא כי מעשר עני המתחלק בתוך הבית יש בו טובת הנאה לבעלים, שיכול לתת אותו לכל עני שירצה. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שכן במעשר עני לשון "נתינה" כתיבא ביה [כתובה בו] ("כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו". שם כו, יב).

ובענין ששנינו כי אפילו עני שבישראל מוציאין אותו את מעשר העני מידו, אמר ר' אילעא, גמר [למד בגזירה שווה] מן המלים "לגר" "לגר" מהתם [משם, ממצות לקט], מה להלן [שם], במצות לקט — מוזהר עני על שלו, לתת מתבואתו ופירותיו לקט, אף כאן במצות מעשר עני — מוזהר עני על שלו.

ועוד שנינו בברייתא כי שאר מתנות כהונה, כגון הזרוע והלחיים והקבה, אין מוציאין אותן לא מכהן לכהן ולא מלוי ללוי. ומדייקים: דווקא מאלה אין מוציאים, הא [הרי] מלוי לכהן — מוציאין, אלמא [מכאן] נסיק כי הלויים איקרו [נקראים] "עם", ולכך נוטלים מהם את המתנות, שכן נאמר במתנת זרוע לחיים וקיבה "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם זובחי הזבח אם שור אם שה ונתן לכהן הזרוע לחיים והקיבה" (שם יח, ג). ושלא כרב שהסתפק אם הלויים נקראים "עם"!

ודוחים: אין הכוונה בברייתא למתנות זרוע לחיים וקיבה ממש אלא בשאר מתנות כהונה כגון (כמו, בדומה) הזרוע לחיים וקיבה, ואולם לא זרוע לחיים וקיבה עצמם. ומאי ניהו [ומה הוא] — מעשר ראשון.

ותוהים: מעשר ראשון של לוי הוא ומדוע מוציאים אותו מידו? ומשיבים: שיטת הברייתא כדעת ר' אלעזר בן עזריה הסבור כי מעשר ראשון ניתן לכהן ולא ללוי. דתניא [שכן שנויה ברייתא] התרומה — ניתנת לכהן, מעשר ראשון — ללוי, אלה דברי ר' עקיבא. ר' אלעזר בן עזריה אומר: מעשר ראשון אף שנאמר בתורה שהוא ניתן ללוי, הריהו ניתן אף לכהן, שכן במקומות רבים נקראים הכהנים "לויים".

ושואלים: אימר [אמור] שאמר ר' אלעזר בן עזריה כי מעשר ראשון ניתן אף לכהן, ואולם שיהא ניתן רק לכהן ולא ללוי מי [האם] אמר, ואיך אם כן מוציאים את המעשר הראשון מידי הלוי לתתו לכהן? ומשיבים: אין [כן], אכן מעיקר הדין אין מוציאים מן הלוי כדי לתיתו לכהן, ואולם מדובר לבתר דקנסינהו [לאחר שקנסם] עזרא את הלויים שלא יתנו להם מעשר ראשון, מפני שלא עלו לארץ ישראל.

ושואלים: אימר דקנסינהו [אמור שקנסם] עזרא — דלא יהבינן להו [שלא ניתן להם] מעשר ראשון, ואולם משקל מינייהו [לקחת מהם] מעשר ראשון שכבר ניתן להם, ולתיתו לכהנים, מי [האם] גם כן אמר?! אלא יש להציע הסבר אחר: אין כוונת דברי הברייתא לזרוע לחיים וקיבה ממש, אלא לשאר מתנות כהונה שהן כגון זרוע לחיים וקיבה, ולא זרוע לחיים וקיבה ממש, ומאי ניהו [ומה הוא] — ראשית הגז. שבמצוה זו נאמר "וראשית גז צאנך תתן לו" (שם יח, ד), ולא נאמר בה "מאת העם", לכך אף הלוי חייב בנתינת ראשית הגז לכהן, ומוציאים אותה מתחת ידו.

ומציעים עוד בענין זה: תא שמע [בא ושמע] ראיה שלא כדברי רב ממה ששנינו בברייתא, זה הכלל: כל דבר שהוא בקדושה שאסור באכילה למי שאינם כהנים, כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה — מוציאין אותן מידם של לויים לתיתם לכהן. וכל דבר שאינו בקדושה, כגון הזרוע והלחיים והקבה (שהרי הן באות מבהמות של חולין) — אין מוציאין אותו מידם של הלויים לתיתן לכהנים. משום שאין הלויים נקראים "עם", ואינם נכללים איפוא בציווי "מאת העם". ושלא כדברי רב שהסתפק אם הם נקראים "עם"! ודוחים: אין הכוונה לזרוע לחיים וקיבה, אלא לשאר מתנות כהונה, שהן

כגון זרוע לחיים וקיבה, ואולם הן לא ממש זרוע לחיים וקיבה, ומאי ניהו [ומה הוא] — מעשר ראשון, ומדובר לבתר דקנסינהו [ולאחר שקנסם] עזרא, שלא יתנו להם עוד את המעשר הראשון אלא לכהנים. ואולם אם כבר ניתן מעשר ראשון ללוי — אין מוציאים מידו, שעל כך לא גזר עזרא.

ומציעים עוד בענין זה: תא שמע [בא ושמע] ראיה שלא כדברי רב ממה ששנינו בברייתא: ישראל השוחט בהמה לכהן וכן אם שוחט לגוי — הריהו פטור מן המתנות, שהן כהן והן גוי פטורים מנתינת מתנות כהונה. ונדייק: הא [הרי] אם שחט ללוי ולישראל — חייב במתנות כהונה, ומוציאים מתחת ידו, והרי שלוי הוא בכלל "עם" שלא כרב שהסתפק בדבר! ודוחים: אין זו קושיה על דברי רב, שכן לא תימא [אל תאמר] בדיוק דברי הברייתא הא [הרי] מכאן שהשוחט ללוי ולישראל חייב, אלא כך אימא [אמור]: הא [הרי] מכאן שהשוחט לישראל — חייב במתנות כהונה.

ומקשים על הסבר זה: אבל ללוי מאי [מה] יהא הדין — שהשוחט לו בהמה הריהו פטור ממתנות כהונה, אי הכי, ליתני [אם כן, שישנה] בברייתא "השוחט ללוי ולגוי פטור מן המתנות", ומכאן נדע שהוא הדין בשוחט לכהן! ועוד: הא תניא [הרי שנינו בברייתא] במפורש שהשוחט לכהן ולגוי — אכן פטור מן המתנות, ואולם השוחט ללוי ולישראל — חייב במתנות כהונה, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי

רב! ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב כי אמנם דברי ברייתא זו הינם שלא כדבריו, ואולם מחלוקת תנאי [תנאים] היא השאלה אם הלויים נקראים "עם". דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הכתוב בסיכום סדר העבודה ביום הכיפורים "וכיפר את מקדש הקודש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר" (ויקרא טז, לג): "וכפר את מקדש הקדש" — זה לפני ולפנים, שקרבנות הפר והשעיר של יום הכפורים מכפרים על טומאה שאירעה בקודש הקדשים.

"אהל מועד" — זה היכל, שהם מכפרים על טומאה שאירעה בו. "מזבח" — כמשמעו, שהם מכפרים על טומאה שהיתה בעבודות שבמזבח. "יכפר" — אלו עזרות שבמקדש, שהם מכפרים את הטומאה שאירעה בהן. "ועל הכהנים" — כמשמעו, אם שגגו ונכנסו טמאים לעזרה. "ועל כל עם הקהל" — אלו ישראל, "יכפר" — אלו הלוים.

ותניא אידך [ושנינו עוד ברייתא אחרת] בדרשת כתוב זה: "יכפר" — אלו עבדים כנענים שבידי ישראל, שחייבים במקצת מצוות, ונדרשת גם עליהם כפרה. וטעם הדבר שבברייתא זו לא נדרש הכתוב ללויים כבברייתא הקודמת, אלא לעבדים כנענים, מאי לאו [האם לא] משום שבהא קמיפלגי [בזה הן הברייתות הללו, חלוקות], דמר סבר [שחכם זה, בברייתא השניה, סבור] כי הלוים איקרו [נקראים] "עם", ונכללים הם בכתוב "עם הקהל", והכתוב הנוסף "יכפר" בא ללמד על עבדים כנענים. ואילו מר סבר [חכם זה, בברייתא הראשונה, סבור] כי הלוים לא איקרו [אינם נקראים] "עם", ואין הם נכללים בדרשת "עם הקהל", והכתוב הנוסף "יכפר" בא ללמד על הלויים.

ושואלים: ורב המסתפק אם הלויים נקראים "עם", עתה שראינו כי חלוקים תנאים בשאלה זו, אי סבירא ליה כהאי תנא [אם סבור הוא כתנא זה, אחד מהם] — לימא [שיאמר] כדעתו של תנא זה, ואי סבירא ליה כהאי תנא [ואם סבור הוא כתנא זה, האחר] — לימא [שיאמר] כדעתו של תנא זה! ומסבירים: מספקא ליה אי כהאי תנא אי כהאי תנא [מסופק לו לרב אם ההלכה כתנא זה אם כתנא זה].

ובהכרעת הנדון דרש מרימר: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב שספק אם הלויים נקראים "עם", ולכך אין מחייבים את הלויים לתת זרוע לחיים וקיבה לכהנים. והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב חסדא שהמזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלמן לכהנים.

א ועוד בענין מתנות כהונה למי שאינו כהן, נמסר כי עולא הוה יהיב מתנתא לכהנתא [היה נותן מתנות כהונה לכהנת, בת כהן], אף שהיא נשואה לישראל, איתיביה [הקשה לו] רבא לעולא על הנהגתו זו ממה ששנינו כי שיריי מנחת כהנת — נאכלת, כשיירי מנחת ישראל. ואילו שיירי מנחת כהן — אינה נאכלת, שכן נאמר במנחת כהן "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" (ויקרא ו, טז).

ואי אמרת [ואם אתה אומר] שאפשר לתת מתנות כהונה לבת כהן משום שבכל מקום שנאמר בתורה "כהן" הכוונה היא: ואפילו כהנת, והכתיב: "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", ומעתה גם שיירי מנחת כהנת לא ייאכלו! אמר ליה [לו] עולא לרבא בתשובה: רבי,