שכן מעתה, אמור כן אף בעולת העוף לשיטת ר' אלעזר בר' שמעון, שאמר כי מולקים את רוב שני הסימנים (קנה וושט), ואין מולקים את כולם, ליגזר דילמא לא אתי למעבד [שיגזור שמא לא יבוא לעשות] רוב שנים אלא מחציתם בלבד!

אמר ליה [לו] רב יוסף לרבה בדחיית שתי קושיותיו: דקא אמרת [זה שאתה אומר] שאין מקום להתיר טלית שנקרעה ברובה לטהרות, ומשום גזירה שמא יאמרו הרואים כי טבילה בת יומא [יומה] הריהי עולה (נחשבת) — אין מקום לחשש זה, שהרי קרעה של הטלית מוכיח עליה שהיא טהורה משום הקריעה ולא משום שאין צורך בהערב שמש לטהרות.

ודקא אמרת [וזה שאתה אומר] כי מעתה אף בעולת העוף לשיטת ר' אלעזר בר' שמעון ליגזר [שיגזרו] מפני החשש שיבואו למליקה של מחצית הסימנים ולא רובם — אין מקום לחשש זה, שהרי המולקים הם הכהנים, והכהנים זריזים הן והם מדקדקים בדבר ואינם באים לידי טעות.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כשיטת רבה בר אבוה, שכן שנינו במשנתנו כי המפשיט את העור בבהמה ובחיה, בטמאה ובטהורה, בדקה ובגסה, לצורך עשייתו שטיח — נחשב העור המופשט כבשר עד שהפשיט מן הגוף עור שיש בו כדי אחיזה.

ונדייק מכאן: הא [הרי] אם היה העור בשיעור שיש בו יתר מכדי אחיזה — הוא טהור, ויש לשאול: אמאי [מדוע]? ליגזר [שיגזרו] חכמים אף על עור שיש בו יתר מכדי אחיזה שיטמא מפני החשש דילמא לא אתי למעבד [שמא לא יבוא זה שרוצה לפשוט עור בשיעור יותר מכדי אחיזה לעשות, לפשוט, עור בפועל] אלא כדי אחיזה, וקא נגע [והרי הוא נוגע] בטומאה, וקא מטהרינן ליה [ואנו מטהרים אותו] שלא כדין!

ומשיבים: אי [אם] מדובר בטומאה דאורייתא [מן התורה], הכי נמי [כך הוא גם כן] שהיה מקום לגזירה זו, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? בטומאה דרבנן [מדברי סופרים], ובטומאה כזו, אין גוזרים טומאה על עור שיש בו יותר מכדי אחיזה בשל עור שיש בו כדי אחיזה.

ושואלים על הסבר זה: תינח [נוח, מובן הדבר] במה ששנינו במשנתנו "המפשיט בטהורה" שהכוונה היא לאדם טמא מדברי חכמים, והוא מפשיט עור בבהמה טהורה, והרי זו טומאה מדברי חכמים, ובכך אין גוזרים גזירה זו. ואולם אדם טהור המפשיט עור בבהמה טמאה, שכל בהמה טמאה שנשחטה הריהי נבילה שטומאתה טומאה דאורייתא [מן התורה] היא, ונגזור בכגון זה! ומשיבים: מה שנאמר במשנה "בטמאה" הכוונה היא לבהמה טהורה שנשחטה כדין, ואולם בבדיקתה נמצא שהיא טרפה, וטומאתה של זו היא מדברי חכמים בלבד.

ושואלים: והאם בהמה טהורה טרפה בת טמויי [טומאה] היא? ומשיבים: אין [כן], כדאבוה [כשיטת אביו] של שמואל, שכן אמר אבוה [אביו] של שמואל: טרפה ששחטה — מטמאה בבהמות המוקדשין, שאם היתה זו מן הקדשים, נוהגת בה טומאה מדברי חכמים, ואף משנתנו עוסקת בבהמת קדשים שנטרפה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה שלא כדברי רבה בר אבוה ממה ששנינו שר' דוסתאי בן יהודה משום [בשם] ר' שמעון אומר כי המפשיט את העור בשרצים — העור נחשב כחבור לגוף השרץ, שמשמש לו כ"יד", ויוצאת טומאת השרץ על ידו לנוגע בעור זה, עד שיפשיט את העור כולו מעל השרץ.

ונדייק מכאן: דין זה נוהג רק בעורם של שרצים, הא [הרי] בגמל או בשאר בהמה טמאה — העור המופשט מעליו שיש בו שיעור יותר מכדי אחיזה אינו נחשב חבור, והריהו טהור. ואילו עור שהופשט בכדי אחיזה, הריהו טמא. הרי איפוא שאין אנו גוזרים במפשיט יותר מכדי אחיזה מפני המפשיט בכדי אחיזה, ושלא כדברי רבה בר אבוה!

ודוחים: לא תימא [אל תאמר] כדרך שדייקת הא [הרי] בגמל אינו חבור, אלא אימא [אמור] כך בדיוק הדברים: דווקא בעור של שרצים נחשב העור כמחובר לבשר עד שיפשיט את העור כולו. אבל בגמל, ובשאר בהמה טמאה, כאשר מפשיט את העור לחמת ובאופן שמפשיט מלמטה כלפי מעלה ("מרגיל"), אם מפשיט עד הצוואר, אף שנשאר עדיין בעור שעל הצואר — אינו חבור, וכשיטת ר' יוחנן בן נורי היא, שסבור כי משעה שהופשט עור בית החזה, הרי זה נחשב כאינו מחובר לבשר, אף שעדיין לא פשט את עור הצוואר.

א למעלה הובאו דברי המשנה במסכת כלים בדין טלית טמאה שנקרעה ברובה שהיא טמאה. ומביאים עוד דברים המסייגים את דברי המשנה. שכן אמר רב הונא משום [בשם] ר' שמעון בר' יוסי: לא שנו שהטלית הטמאה הריהי טהורה לאחר שנקרעה ברובה, אלא בזמן שלא שייר בה בטלית חלק שלם שיש בו שיעור כדי מעפורת (חלוק עליון), אבל אם שייר בה בטלית חלק שלם שיש בו שיעור כדי מעפורת — הרי זה חבור.

ועוד דברים המסייגים את דברי המשנה אמר ריש לקיש: לא שנו שדבר טמא הנקרע ברובו שנטהר בכך אלא בטלית, אבל עור טמא שנקרע, אף שנקרע ברובו — אין הוא נטהר בכך, כיון שהוא חלים [מתרפא, ושב ומתחבר]. ואילו ר' יוחנן אמר: אפילו עור נמי [גם כן] כיון שנקרע ברובו הריהו נטהר בכך, כיון שהעור שנקרע לא חלים [אינו מתרפא].

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: עור שהוא טמא בטומאת מדרס, אם חישב עליו בעליו לחותכו כדי שיעשה ממנו רצועות וסנדלים, כיון שנתן בו איזמל להתחיל לחותכו — הרי הוא טהור מטומאתו, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: אין העור נטהר מטומאתו בנעיצת האיזמל בלבד, אלא רק עד שימעיטנו את העור השלם לכדי פחות מחמשה טפחים. ונדייק מכאן: כי ממעיט ליה מיהא [כאשר ממעט אותו את העור השלם משיעור חמישה טפחים על כל פנים] טהור הוא לכל הדעות, ויש לשאול: אמאי [מדוע]? לימא חלים [אמור שהוא אחר כך מתרפא ומתחבר] כשיטתך!

השיב ריש לקיש לר' יוחנן: כי קאמרי דחלים [כאשר אמרתי שהעור שנחתך מתרפא] הרי זה רק היכא דקא צרי ליה להדיא [במקום שהוא חותך אותו את העור, למישרין, בקו ישר לאורכו או לרוחבו], ואילו הכא במאי עסקינן [כאן במשנה זו במה אנו עוסקים]? במקצע (מחתך) ובא לו דרך סביבותיו (בקו מעגלי), ועור שנחתך באופן שכזה אכן אינו יכול להתרפא.

מתיב [מקשה] ר' ירמיה על שיטת ריש לקיש ממה ששנינו במשנתנו כי המפשיט בבהמה ובחיה, בטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה, לשטיח — נחשב העור כחיבור לבשר עד שיש בו שיעור כדי אחיזה. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם יש בעור שנפשט שיעור יתר מכדי אחיזה — הריהו טהור, ויש לשאול לשיטת ריש לקיש: אמאי [מדוע]? לימא חלים [אמור שהוא אחר כך מתרפא ומתחבר]! תרגמה [תרגם, פירש, אותה את משנתנו] ר' אבין שמדובר בה באופן הפשטה שראשון ראשון (חלק אחר חלק) מן העור שנפשט עושה ניפול, פורש לגמרי מן הבשר, ואין דרך שיחזור ויתחבר עם החלקים האחרים שנפשטו. ועוד

מתיב [מקשה] ע ל שיטת ריש לקיש רב יוסף ממה ששנינו במשנתנו כי העור שעל הצואר הרופף בחיבורו לגוף, ר' יוחנן בן נורי אומר שאינו נחשב חבור לבשר, והריהו טהור. ויש לשאול: אמאי [מדוע]? הא חלים וקאי [הרי הוא מתרפא ועומד], בהיותו במקומו!

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בתשובה לקושייתו על ריש לקיש: עד שמקשה אתה על ריש לקיש מדברי ר' יוחנן בן נורי שבמשנתנו, אימא סיפא [אמור את סוף משנתנו]: וחכמים אומרים: אין זה נחשב חבור, ומעתה הרי זו ראיה לשיטת ריש לקיש!

אלא אמר אביי: אין מחלוקתם של ר' יוחנן בן נורי וחכמים עוסקת בענין רפואתו של עור הצוואר, אלא בדינו של הדבר המוגדר כשומר" (כעור זה של הצואר) ואולם הריהו העשוי לנתק מאליו קא מיפלגי [חלוקים הם], מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: הוי [הריהו נחשב] כ"שומר", אף על פי שעשוי להינתק. ומר סבר [וחכם זה, ר' יוחנן בן נורי, סבור]: לא הוי [אין הוא נחשב] ל"שומר".

ועוד מתיב [מקשה] ע ל שיטת ריש לקיש ר' ירמיה ממה ששנינו: תנור שנטמא, כיצד מטהרין אותו מטומאתו? חולקו, כלומר, חותך אותו את חרס התנור לשלשה, וגורר (מסיר) את הטפילה (שכבת הטיט),