הערות

^[56] מסוגיא זו שבית השחיטה צונן מוכיח הגרש"ז אוירבך זצ"ל (מובא בשמירת שבת כהלכתה פרק א' הערה ג') שחום של יד סולדת בו הוא לפחות ארבעים וחמש מעלות צלסיוס, מפני שהחום של ברוז בשעת מאמץ הוא קרוב לארבעים וחמש מעלות ובשעת השחיטה החום עולה לפחות במעלה אחת. וכן כשהוא חולה החום עולה בשתי מעלות וכיון שלהלכה גם בית השחיטה של ברוז חולה דינו כצונן. אם כן מוכח שארבעים וחמש מעלות ודאי שזה פחות משיעור יד סולדת בו, ואין לחלק בין חום טבעי לחום על ידי אש כמבואר בטור יורה דעה תחילת סימן ק"ה בשם הרשב"א.

^[57] בנודע ביהודה (מהדורא תנינא אורח חיים סימן כ"ג) מובאת שאלה שנשלחה לו שרצה השואל לומר שדין מליח הרי הוא כרותח אינו אלא מדרבנן, וכתב על זה הנודע ביהודה שבמקום שהתורה מצריכה בישול כגון מבשל בשבת שזה דוקא על ידי אש או תולדות אש, וכן האיסור לבשל קרבן פסח וכן לגבי איסור בישול בשר בחלב, שם ודאי שנאסר רק בישול, ומליח הרי הוא כרותח ודאי לא נחשב בישול מן התורה. אולם לגבי בליעת טעם מדברים אסורים, הרי לא כתוב בתורה איך נבלע הטעם. אם על ידי בישול או בצורה אחרת. אלא כל שיש טעם איסור באוכל אסור לאוכלו, ואם כן מליח הרי הוא כרותח ודאי שאסור מן התורה, שאם נתן טעם במאכל ההיתר, אם כן יש כאן טעם איסור, ואם לא נתן טעם, אם כן גם בבישול עצמו כשלא נותן טעם אינו אסור ואין לחלק בין מליח למבושל.

^[58] שיטת רש"י לעיל [צז ב] שכבוש דינו כמבושל, הוא רק אם נכבש בחומץ שעל ידי חריפותו נחשב כבישול. ומובא בבית יוסף בסימן ק"ה שגם דעת הרא"ש כך וכן הוכיח הפליתי שכן דעת הרמב"ם. והקשו על שיטה זו מהגמרא בפסחים [מד ב] שבשר וחלב חידוש הוא שאם שורים אותם יחד כל היום אינם נאסרים ואם מבשלים אותם נאסרים ואם נאמר שכבוש כמבושל נאמר רק בחומץ. אם כן אין בזה חידוש מפני שכבישה בחלב אין דינה כבישול ואין סיבה שיאסר הבשר. ותירץ השלטי גבורים [עבודה זרה דף סח ב] שכוונת הגמרא שעל ידי שהבשר נשרה בחלב, נספג בו החלב ואף שאין כאן דין כבוש כמבושל, אבל שיאסר מצד שאוכל עכשיו בשר וחלב מעורבים יחד. ובכל זאת מן התורה זה מותר, זהו החידוש של בשר בחלב. ולהלכה פוסקים שכבוש אף במים דינו כמבושל, אולם במים ושאר משקים צריך שיהיה כבוש עשרים וארבע שעות. ובחומץ נחשב כמבושל אם נכבש זמן כזה שאם היה עומד על גבי האש היה רותח. כמו כן דין כבוש כמבושל משפיע גם על דיני ארבעת המינים. וכן נפסק בשלחן ערוך אורח חיים סימן תרמ"ח סעיף ט"ו שאתרוג שנכבש בחומץ פסול וביאר המשנה ברורה שאם היה כבוש בחומץ זמן שהיה ראוי להרתיח על האש בזמן זה, דינו כמבושל ופסול, וכן הדין בנכבש במים עשרים וארבע שעות פסול. ולענין לולב והדס וערבה, בספר שמירת שבת כהלכתה פרק כ"ו הערה צ"ח ציין למשנה ברורה תרנ"ד סעיף קטן ד' שיש משמעות שכשר ויותר מפורש בסימן תרמ"ו סעיף קטן כ' שהביא בשם התמים דעים שיכול לשרות הדסים יבשים במים יום או יומיים והטעם שאין כבישה אלא באוכל. אולם בבית יוסף סימן תרמ"ה דיבור המתחיל 'כתב באורחות חיים' הביא בשם הרמב"ן שהדס וערבה שכבשן פסולים. וכתב על זה הביכורי יעקב בסימן תרמ"ז אות י' שלא ראינו שנזהרים בזה ואולי כוונת הבית יוסף כבוש בחומץ עד שהשתנה מראהו ומסקנתו שם שזו 'טעות סופר' בבית יוסף וצריך להיות כתוב 'כשר', וכן כתב בספר עמק ברכה הלכות לולב בשם החזון איש שזו טעות סופר וצריך להיות כשר, וכן משמע מכל המשך דברי הבית יוסף שם. אולם כיום שזכינו לחידושי הרמב"ן על מסכת סוכה, ושם כתוב בפירוש פסולין וכן מוכח כל הענין שם. ויהיה ראיה גדולה לדעת החתם סופר שאוסר, ועיין פתחי תשובה סימן פ"ז סוף סעיף קטן י"ט. וכל זה בשנכבש לעשרים וארבע שעות ברציפות, אבל אם מוציא מהמים באמצע, אף שחוזר ומחזיר מיד, אין דינו ככבוש. עוד נפקא מינה מעשית לדין כבוש כמבושל אם שהה חלב בתוך כלי עשרים וארבע שעות, נהיה הכלי חלבי כאילו בשלו בתוכו חלב.

^[59] ממקרה זה מוכיחים הריטב"א והר"ן שנותן טעם לפגם [כל טעם שנבלע בכלי ועברו עליו עשרים וארבע שעות נהיה נותן טעם לפגם] אף שבדיעבד אינו אוסר את האוכל שיבושל בכלי זה שיש בו טעם פגום. אולם לכתחילה אסור לבשל בסיר, שאם לא נאמר כך, מדוע שבר רבי אמי את הכלי. היה יכול לחכות עשרים וארבע שעות ולהשתמש בו אחר כך. ומקשה הראש יוסף שדבריהם פלא, שהרי זו גמרא מפורשת במסכת עבודה זרה דף ע"ו שמדאורייתא אסורה רק קדירה בת יומא וחכמים גזרו על קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא. ומדוע צריכים הריטב"א והר"ן לדייק זאת מכאן. ומתרץ שמהגמרא במסכת עבודה זרה מוכח רק שאיסור דאורייתא שנבלע בסיר, גזרו חכמים על אינו בן יומו, אבל איסור דרבנן שנבלע אולי מותר אחרי שאינו בן יומו. וזה הוכיחו הראשונים מסוגייתנו, שדם שבשלו הרי אסור רק מדרבנן וכן דם שמלחו אסור רק מדרבנן כמבואר בגמרא במנחות דף כ"א, ובכל זאת שבר רבי אמי את הכלי. ומוכח שגם באיסור דרבנן לכתחילה אסורה אפילו כשאינו בן יומו. הבית הלוי (חלק ג' סימן כ"ח אות א') מתרץ, שהיינו אומרים רק כלי מתכת שיש לו תקנה בהגעלה החמירו. אבל כלי חרס שאין לו תקנה אולי לא החמירו ולכן הוכיחו הראשונים מכאן שאף כלי חרס שאין לו תקנה החמירו חכמים.

^[60] כתב הראב"ד: קערה שמולחים בה בשר, אסור לאכול בה דבר רותח, בין אם הקערה מנוקבת ובין אם אינה מנוקבת. והרשב"א הביא דעת יש אומרים, שבקערה מנוקבת, כיון שאין הדם שוהה בה, אין היא בולעת מן הדם, ולכן מותר לאכול בה דבר רותח. והביאו ראיה לדבריהם, מכך שמותר למלוח בשר כמה פעמים בזה אחר זה באותה קערה, ואין חוששים שהדם הנפלט מן הבשר הקודם נבלע בקערה ועתה הוא מבליע בבשר השני. אך הרשב"א דחה את הראיה, כי כל זמן שחתיכות הבשר פולטות את הדם הן אינן בולעות. כי אחרת, היה גם אסור למלוח כמה חתיכות בבת אחת. והרש"ש מקשה על דברי רש"י המפרש קערה שמלחו בה בשר, אסור לאכול בה דברים רותחים מפני שנבלע בה דם, ונותן טעם ראשון הרי הוא איסור גמור. ומקשה הרש"ש מדוע מדגיש רש"י שזה נותן טעם ראשון, והרי אפילו אם זה יהיה נותן טעם בר נותן טעם, הלא כשנבלע איסור אין חילוק בין טעם ראשון לטעם שני ולעולם אסור. וכן הקשה הראש יוסף. ותירץ, שאולי שיטת רש"י כשיטת הסמ"ק שגם כשבולע איסור אומרים נותן טעם בר נותן טעם מותר. אולם עיין חזון איש אורח חיים סימן ק"כ אות ג' שמסביר פשט אחר בסמ"ק ולדבריו גם הסמ"ק מודה בבלע איסור שלא אומרים היתר בנותן טעם בר נותן טעם.

^[61] מקשה המהר"ם שיף שמסוגיא זו של דגים שעלו בקערה, לכאורה יש סתירה לכלל 'אין הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב'. שהרי כאן שמו דגים רותחים בתוך קערה שבלוע בה בשר. ולא היה רוטב בקערה. ובכל זאת בולעים הדגים מהקערה. ותירץ שרק מחתיכת אוכל לאוכל אחר אין הבלוע יוצא בלי רוטב, אבל בלוע בכלי יוצא על ידי חום אפילו בלי רוטב. ויסוד זה מוזכר בחידושי הרשב"א בדף קח ב דיבור המתחיל אילימא. וכן כתב דין זה הכרתי ופלתי תחילת סימן צ"ב.

^[62] כתב השלחן ערוך [יורה דעה סימן קט"ז סעיף ב] צריך להזהר שלא לאכול בשר ודג יחד מפני שקשה לצרעת וכתב על זה הט"ז שלא מועיל לבטלו בשישים והסכנה נשארת. והש"ך בנקודות הכסף חולק וסובר שבטל בשישים. וכתב השלחן ערוך שירחץ ידיו בין אכילת דגים לבשר ויאכל פת וישתה משקה אחריו, ומובא ברבי עקיבא איגר שלא ישתה מים אלא שאר משקים. וברמ"א כתב שאין רוחצים הידים אלא אוכלים פת ושותים משקה. ולענין אכילת דגים עם חלב, רוב הפוסקים מתירים, ויש אוסרים עם חלב וגבינה, אבל עם חמאה גם לדעתם מותר. ופשטות הסוגיא דגים שעלו בקערה מותר לאכלו בכותח, משמע שאין סכנה עם חלב. [שמירת הגוף והנפש פרק א']

^[63] כלל בידינו, שנותן טעם אסור וזה דין טעם כעיקר ולכן כשנתבשל דבר איסור עם דבר היתר ואין שישים בהיתר כנגדו, נאסר ההיתר כיון שיש בו טעם של הדבר האסור. וכן אם בישל נבילה בקדירה ובלעו דפנות הסיר טעם של נבילה, וחזר ובישל בסיר בשר כשר וקיבל הבשר טעם הנבילה שהיה בלוע בסיר, הבשר אסור ואף על פי שזה נותן טעם בר נותן טעם. מכל מקום כשנבלע איסור אין חילוק בין טעם ראשון לטעם שני ושלישי, ולעולם ישאר באיסורו עד שיתבטל בשישים. ורק כשנבלע היתר בסיר, כמו אצלנו, שבשר לחוד הוא היתר וכן חלב לחוד, ואחר כך יוצא הטעם הבלוע בסיר לתוך אוכל ואחר כך אוכל זה יתערב בחלב, ועכשיו זה צריך להתהפך ולהיות איסור, בזה נאמר הכלל שנותן טעם בר נותן טעם אין בכחו לחדש איסורים. וכתב הפרי מגדים סימן צ"ה במשבצות זהב אות א' שדין זה הוא דוקא אם הטעם נכנס לכלי ומשם לאוכל. בזה אנו אומרים שנחלש טעם האוכל ואין בכחו לאסור, אבל אם בישל חלב עם אוכל אחר ונכנס טעם החלב באוכל ואחר כך מבשל המאכל ההוא עם בשר, בזה לא נאמר הכלל של נותן טעם בר נותן טעם. וכן כתב רבי עקיבא איגר בתשובה ס"ז והחוות דעת, עוד כתב רבי עקיבא איגר [דרוש וחדוש - כתבים] שכל הדין הזה הוא רק אם נבלע טעם הבשר בסיר ואחרי שנבלע הכניסו לסיר דגים ועכשיו עובר הטעם בלוע מהסיר לדגים זה נחשב לנותן טעם בר נותן טעם, אבל אם בשעה שהתבשלו הדגים בסיר נטף על הסיר מבחוץ בשר, בזה אומר רבי עקיבא איגר יהיה דינו כמו נותן טעם רגיל מפני שטעם הבשר עובר בבת אחת דרך הסיר לדגים ואינו נחלש ואין דינו כנותן טעם בר נותן טעם. וכעין הדברים האלו כתב החוות דעת בסימן צ"ב אות י"ג דיבור המתחיל ועתה נבא. אלא שפירש את הדברים בצורה קצת שונה, שכיון שעכשיו מתבשלים הדגים בתוך הסיר, הם נהיים מחוברים עם הבלוע שבדפן הסיר. ולפי הסבר זה, יהיה הדין כך רק אם טפטף השומן מבחוץ על הדופן כנגד הדגים. אבל אם טפטוף השומן היה מעל גובה בישול הדגים שבסיר, לא נאמר שעובר הטעם ישירות לדגים. ומאידך דעת הבית אפרים סימן ל"ז שגם זה נחשב לנותן טעם בר נותן טעם. וראיתו מדברי הפוסקים שמחלקים בין צליה לבישול. וסוברים שדוקא בבישול מותר נותן טעם כזה, משום שיש פה שלש פעמים נתינת טעם, מהבשר לסיר, מהסיר למים, ומהמים לדגים. אבל בצליה שצולה את הדגים ישירות בסיר, זה רק פעמיים נותן טעם ואסור. ומוכח מדבריהם שהטעם שעובר תוך כדי בישול מהסיר למים ומהמים לדגים נחשב שנהיה נותן טעם בר נותן טעם. למרות שזה בשעת הבישול עצמה. [וגם מוכח מזה שאף מאוכל לאוכל אומרים שנהיה נותן טעם בן נותן טעם] ולהלכה כתב בדי השלחן סימן צ"ה בביאורים דיבור המתחיל 'מותר לאוכלם בכותח' שהערוך השלחן פסק להחמיר בזה, וכן נראה דעת החכמת אדם כלל נ' דין א', והדבר מצוי שמניחים על גבי המיחם של שבת מלמעלה דברי בשר לחימום, ולפי זה כל המים שבמיחם נהיים בשריים ואסור לשתותם עם חלב.

^[64] בהגדרת המושג 'התירא בלע' יש להסתפק: האם הגדר הוא שעל טעם שני לא יכולים לחול דינים חדשים ולכן הוא לא נאסר. או שהגדר הוא שאינו יכול לקבל 'שם' חדש. כלומר עד עכשיו זה היה טעם רק של חלב ומעכשיו אנו רוצים להגדירו כחלב ובשר מעורבים, ועל זה נאמר שטעם שני לא מקבל הגדרות חדשות. וכמו כן באיסור נותר, בשלו קרבן בסיר ונבלע טעם הבשר בסיר, ואחר שעובר זמן אכילת הקרבן דינו שנהיה נותר, ואילו הטעם הבלוע בסיר כשיעבור לתוך אוכל אחר ויהיה נותן טעם בר נותן טעם. על זה נאמר שבמצב כזה אינו מקבל 'שמות' חדשים ואי אפשר לקראו בשם 'נותר' וממילא אינו נאסר או שההסבר שלא חלים איסורים על טעם שני ולכן לא חל 'איסור' נותר. והנפקא מינה בין שני הסברים אלו, מה יהיה דין חמץ שנבלע בכלי וחזרו ובשלו בסיר אוכל אחר לפני פסח ועכשיו האוכל הזה מכיל טעם בר טעם - טעם שני - של חמץ, והגיע פסח האם החמץ נחשב 'התירא בלע' כיון שבשעת הבליעה היה מותר, ולא יכולים לחול דיני איסור על טעם שני, או שההגדרה היא שלא חלים שמות חדשים וכאן אין צריך להחיל עליו שם חדש. ששמו הקודם 'חמץ' הוא סיבה מספיקה בפני עצמה לאיסור כשמגיע פסח [ואין זה דומה לנותר. ששם עד שלא עברו עליו הימים של זמן אכילתו, עדיין אין לו שם נותר, ואילו חמץ כל השנה הוא חמץ רק שהוא מותר ובהגיע פסח נאסר] ונחלקו בזה הראשונים האם חמץ נקרא 'התירא בלע' או 'איסורא בלע', ופסק השלחן ערוך אורח חיים סימן תנ"א סעיף ד' שחמץ נקרא 'איסורא בלע' וכתב שם המשנה ברורה סעיף קטן כ"ח שאם יש עוד סיבות להקל מצרפים לפעמים גם את הדעות שחמץ נקרא 'התירא בלע' [ועיין עוד בזכר יצחק סימן ז]

^[65] נחלקו הראשונים בגדר ההיתר של נותן טעם בר נותן טעם. מפני שלכאורה קשה, מדוע אסור לבשל חלב בסיר בשרי, הרי זה יהיה נותן טעם בר נותן טעם, הבשר בסיר והסיר בחלב. ונאמרו בזה שלשה תירוצים בראשונים. תירוץ אחד מובא בר"ן, שעל ידי בישול יוצא כל הטעם הבלוע ועובר מהסיר לחלב ונחשב טעם ראשון, ורק אם הניח חלב רותח בתוך סיר בשרי שאינו עומד על האש, בזה יהיה מותר. הרמב"ן מתרץ שבעצם ההיתר בגמרא מבוסס על שלשה נותני טעם, הבשר נתן טעם בסיר, הסיר נותן טעם בדגים, ולכן הטעם הזה השני אין לו כח להכנס לתוך החלב ולעשותו בשר בחלב מפני שאז הוא יהיה טעם שלישי, אולם קשה מדוע לא נאמר להיפך שהחלב יכנס לתוך הדגים ושם יפגש בטעם הבשר ויעשה בשר בחלב. על זה מתרץ הרמב"ן שכל מקום שיש תערובת בשר בחלב, אם אין כח בתערובת זו לאסור את שתיהם, כמו כאן שאין כח בטעם הבשר הבלוע בדגים לצאת ולאסור את החלב, לא נאסר אף אחד וגם הבשר מותר, מפני שאיסור בשר וחלב מורכב משניהם יחד. וכשאחד לא נאסר, גם השני לא נאסר. הר"ן מתרץ את השאלה, שמתי נאמר הכלל של נותן טעם בר נותן טעם, במקום שהטעם יצא מהסיר ונכנס לתוך אוכל סתמי [לא חלבי ולא בשרי] ונבלע בו, וכיון שכבר הטעם נמצא במצב של נותן טעם בר נותן טעם ועדיין לא נאסר, שוב אין בו כח להאסר. אולם אם מיד שיוצא הטעם הבלוע בסיר, הוא נכנס לתוך חלב, אף שעכשיו הוא כבר נותן טעם בר נותן טעם, מכל מקום כיון שלא היה הטעם הזה אף רגע במצב של טעם שני בצורה מותרת, אלא מיד הוא פוגש את החלב, בזה לא נאמר הכלל של טעם שני, ונאסר. ולכן כתב הר"ן שאם בשלו מים רותחים בסיר בשרי בן יומו, והכניסו לתוך המים סיר חלבי בן יומו, נפלט טעם מהסיר הבשרי וכן נפלט מהסיר החלבי לתוך המים, ופוגשים שני הטעמים האלו אחד את השני מיד. ולכן אף על פי שבעצם מצב זה מוגדר כנותן טעם בר נותן טעם, אולם היות שלא הספיקו הטעמים האלו להיות במים במצב של היתר, אלא מיד פגשו זה את זה, נאסרים. ובתוספות הוסיפו עוד חשש, שמא נגעו הסירים החלביים בסיר הבשרי, ועבר הטעם הבלוע בבשרי ישירות לתוך הסיר החלבי, ואין כאן נותן טעם בר נותן טעם, אלא טעם ראשון.

^[66] כפי המבואר בסוגיא, הנידון הוא דגים שהם דבר סתמי [פרווה] שהתבשלו בסיר בשרי וקבלו טעם מהסיר שקיבל טעם מבשר. אולם אם בישל את הדגים ישירות עם בשר, זה נחשב טעם ראשון ואסור לאוכלו עם חלב. וכן להיפך אם בישל חלב בתוך סיר בשרי, זה נחשב לטעם ראשון ואסור. והקשו הראשונים, אם כן איך הגמרא מוכיחה מהמקרה של רב שבישלו תבשיל בקדירה שבשלו בה קודם 'שייפא' והרגישו את המרירות, ומוכח מזה שנותן טעם בר נותן טעם אסור. והרי בזה גם שמואל מודה שאסור, שזה כמו לבשל חלב בסיר בשרי. ותירץ הר"ן שאכן מהמקרה עצמו אין ראיה, והוכחת הגמרא היא מדברי רב, שאמר 'יהיב טעמא כולי האי', והגמרא הבינה שדבריו של רב לא היו לבטלה, אלא הוא בא ללמדינו דין, ומזה הוכיחה הגמרא שדעתו של רב שנותן טעם בר נותן טעם אסור. ומה שהגמרא דוחה שאין ראיה משייפא שמרירותו רבה, אף על פי שהסברנו שהראיה לא היתה מהמקרה אלא מדברי רב. כוונת הגמרא לדחות את הראיה מהמקרה, שהרי רב הוכיח מזה שהטעם נשאר כל כך חזק ולכן סברא שצריך לאסור נותן טעם בר נותן טעם. והגמרא דוחה שמדבר מר כל כך אין ראיה לשאר דברים שישאר טעם חזק כל כך ולכן אין לאסור נותן טעם בר נותן טעם. הרמב"ן מתרץ שה'שייפא' היה תבשיל שמצד עצמו לא היה מר, אלא שקיבל טעם מדבר אחר מר. ולכן זה נהיה נותן טעם בר נותן טעם. יש שרצו להוכיח מזה ששמואל סבר שאפילו דגים רותחים שהיו בקערה אחת יחד עם בשר ממש, גם כן מותר לאוכלם בחלב. ואם כן מובנת ראית הגמרא מהשייפא. שאפילו שהיה רק פעם אחת נותן טעם ולא היה נותן טעם בר נותן טעם, והטעם הזה נכנס ישירות מהקערה למאכל ששמו בו אחר כך, ובכל זאת שמואל חולק אפילו באופן זה וגם זה נחשב טעם שני. ואף שלמדנו במשנה שאסור לבשל חלב בסיר בשרי, ולדברי שמואל לכאורה קשה מדוע, הרי תמיד זה כבר נותן טעם בר נותן טעם, מבאר הר"ן שכיון שזה מתבשל על האש, כח האש מוציא את כל הטעם הבלוע ומעבירו בשלימות לחלב ולכן לא נחשב לנותן טעם בר נותן טעם, אלא לטעם הראשון בעצמו.

^[67] הדבר אברהם (חלק ג' סימן כ"ג) מקשה על מעשה זה כמה שאלות: א. שמואל אמר שהאכיל לרב, ורב אמר חס וחלילה לא קרה כזה דבר. ואם כן אחד מהם לא אמר אמת וזה לא יתכן. ב. איך באמת רצה שמואל להאכיל את רבי אלעזר דבר שאסור לו לאכול? וכן קשה פירוש רש"י, שמפרש 'הוה קאים קמיה דמר שמואל' שהיה משמש לפניו בסעודה, ומדוע פירש רש"י כך ולא ככל שאר המקומות שבש"ס, שהיה לומד אצלו. ומפרש הדבר אברהם שדברי שמואל שאמר נתתי לרב ואכל כוונתו היתה שאילו הייתי נותן לרב דבר מה לאכול, היה אוכל בלי לחשוש שמא אני נותן לו דבר שאסור לפי דעתו. והיתה כוונתו בזה להוכיח את רבי אלעזר שאינו מקבל דעתו, או כפי שהריטב"א מפרש שכוונתו היתה אם רב היה מגיע לפה הייתי נותן לו והוא היה אוכל כי הייתי מתווכח עמו עד שהיה מודה לי. ועל השאלה איך נתן לרבי אלעזר דבר שאסור לו, על זה תירץ רש"י שרבי אלעזר היה משמש בסעודה, ואם כן הוא היה השמש שהביא את האוכל מן המטבח וראה בעצמו שזה נותן טעם בר נותן טעם. ובמקום שהאיסור גלוי לעין אין איסור להגישו לאכול. מפני שאם סובר שאסור, לא יאכל. ואם סובר שמותר, אם כן זה דבר מותר וכן הוא בבאר שבע בשם הרא"ה שאם האיסור ניכר מותר לשים לפני האורח.

^[68] בענין יין פוטר כל מיני משקין יש הרבה ספיקות. יש סוברים שרק אם קבע עצמו לשתיית יין, אז פוטר היין שאר משקים. אבל אם שותה כוס אחת או שתים ולא קבע עצמו לשתיית יין, אין היין פוטר שאר משקים. ויש אומרים שאפילו אם לא קבע עצמו, אלא שעמדו לפניו שאר משקים בשעה שמברך על היין, או אפילו אם לא עמדו לפניו אבל היה בדעתו בשעת הברכה בפירוש לשתות עוד משקים היין פוטרם. עוד ספק נמצא באחרונים, כמה צריך לשתות מן היין כדי שיפטור שאר משקים, יש אומרים שמספיק שתיית כל שהוא, ולדעה זו בקידוש שטועמים כל המסובים קצת מן היין, נפטרו שאר משקים מברכה ואם שותים אחר כך בסעודה דבר שחייב בברכה לפניו, או בקידוש בבית הכנסת שטעמו קצת מן היין ורוצים אחר כך לשתות, פטורים מברכה ראשונה וממילא אסורים לברך ברכה ראשונה, כך דעת הדרך החיים. [ואם לא טעמו כלל יין, צריכים לברך שהכל על מה ששותים אחר כך]. אולם יש סוברים שצריך לשתות שתיה חשובה וכתב הביאור הלכה סימן קע"ד שישתה לפחות 'מלא לוגמיו' דהיינו רוב רביעית, ואז יכול לשתות שאר משקים בלי ברכה לפניהם. ובדיעבד אם שתה פחות מזה, יבקש מאדם שלא שתה יין שיוציאנו בברכה על המשקים, או שיקח אוכל שברכתו שהכל ויכוין לפטור גם המשקים. ובנושא הראשון פסק המשנה ברורה שלכתחילה טוב שיהיו המשקים לפניו בשעת הברכה על היין ובדיעבד אף אם לא היו אבל היה בדעתו בשעת ברכת בורא פרי הגפן לשתות שאר משקים או שאם קבע עצמו לשתיית יין אז מועיל אפילו לא היו לפניו בשעת הברכה ולא חשב בפירוש לשתות. ובתנאי שהביאו המשקים לפניו בזמן שעדיין היה עסוק בשתיית היין או שכבר חשב לשתות שאר משקים קודם שגמר לשתות היין. ולענין ברכה אחרונה על המשקים, הכלל הוא שכל מקום שפטור מברכה ראשונה על המשקים, פטור גם מברכה אחרונה, ורק באופן אחד נחלקו האחרונים, אם קבע עצמו על יין ושתה, ואחר שהסיח דעתו משתיית יין הביאו לפניו משקים, וברכה ראשונה ודאי שצריך לברך, ולענין ברכה אחרונה, דעת המגן אברהם שצריך לברך והרבה חלקו עליו והכריע המשנה ברורה בסימן ר"ח סעיף קטן ע"ג שלענין ברכה אחרונה נפטרים בברכת היין. וכמות היין שצריך לשתות כדי להפטר בברכה אחרונה של היין, אם שתה רביעית ומברך לאחריה על הגפן, ודאי שנפטרו המשקים. אולם אם שתה פחות מרביעית יין, ואם כן אינו יכול לברך ברכה אחרונה, נסתפק שער הציון [סימן ר"ח אות ע'] מה יעשה. מפני שיש דעות בסימן ר"י שברכה אחרונה על משקים מברכים אם שתה כזית, ואם כן אדם זה ששתה כזית יין, חייב בעצם בברכת על הגפן, ורק מחמת ספק אינו מברך שמא הלכה כדעות שצריך רביעית דוקא, אולם אם ירצה לברך בורא נפשות על המשקים ששתה, כאן מתעורר הספק באופן הפוך, אולי הוא חייב בברכת על הגפן ואם כן הוא פטור מבורא נפשות ואינו יכול לברך ברכה זו ונשאר המשנה ברורה ב'צריך עיון'

^[69] כתב הש"ך בסימן צ"ה סעיף קטן ג' שאף שמבואר בסוגיא שנותן טעם בר נותן טעם מותר, אולם זה רק בדיעבד אם אירע כך. אבל לכתחילה אסור לבשל דגים בקערה בשרית על מנת לאוכלם עם חלב. וכן הוא לשון הגמרא דגים שעלו, משמע שקרה כך, אבל לכתחילה אין לעשות כן. ובעצם הדין נחלקו הראשונים, יש אומרים שדוקא דגים רותחים שהוכנסו לקערה צוננת בשרית או להיפך קערה רותחת ודגים קרים, רק בזה נאמר הדין של נותן טעם שני. אבל כששניהם רותחים, הדגים והקערה, באופן זה נבלע היטב הטעם שבקערה ועובר לדגים ונחשב טעם ראשון. כך מביא הש"ך בסעיף קטן ו' בשם הבית יוסף. בחידושי הרשב"א מבואר וכן משמע בתוספות שכל ההיתר הוא רק אם נכנסו רותחים לתוך הקערה [ולכאורה אפילו אם הקערה רותחת אבל איננה על האש] אבל אם נצלו ממש, כלומר הקערה עומדת על האש ועכשיו כח האש מרתיח את הקערה והדגים. באופן זה עובר הטעם מהקערה לדגים בשלימות ונחשב טעם ראשון וכן כתבו התוספות בשם ריב"ן שאם התבשלו הדגים בקערה נחשב טעם ראשון. אולם הרמב"ן מחלק בין צליה לבישול ולדעתו בבישול כיון שהטעם מהקדירה יוצא לתוך מים, נאמר בזה דין נותן טעם שני אף על פי שהסיר על האש. והרבה ראשונים, הרמב"ן, הרשב"א, דעה אחת בתוספות, הר"ן, סוברים שאפילו בנצלו והתבשלו הדגים בקערה גם כן נאמר הדין של טעם שני. ולהלכה פסק השלחן ערוך בסימן צ"ה כדעת המתירים שדגים שעלו בקערה מותרים בין נצלו ובין התבשלו ודעת הרמ"א שלכתחילה צריך לחשוש לדעות שאוסרים בין בצליה ובין בבישול ובדיעבד מותר כדעת המחבר. ולדעת הרמ"א הדין בגמרא נאמר רק בדגים רותחים שהוכנסו לקערה צוננת שאינה עומדת על האש. או להיפך דגים קרים לתוך קערה רותחת שאינה עומדת על האש. אבל אם שניהם רותחים, דינם כצליה שאסור לכתחילה, ולכן, אם רוצה לבשל אוכל ובדעתו אחר כך לאכלו עם חלב, אסור לכל הדעות לבשלו בכלי בשרי ואפילו אינו בן יומו. מפני שאין עושים נותן טעם שני לכתחילה. [ובדיעבד אם התבשל בכלי שאינו בן יומו, מותר לכל הדעות לאוכלו עם חלב. וכן פסק החכמת אדם כלל מ"ח סעיף ב' שאפילו מים שהורתחו בכלי בשרי שאינו בן יומו מותר לשתותם בקפה עם חלב]. ואם קרה שהתבשל אוכל או נאפתה עוגה בכלי בשרי בן יומו, לדעת השלחן מותר לאוכלה עם חלב. ולדעת הרמ"א אסור לכתחילה לאוכלה עם חלב. אולם אם שכח וכבר עירב את התבשיל עם חלב או ששם גבינה על העוגה, כאן שזה בדיעבד, גם לרמ"א מותר לאוכלם.

^[70] מבואר בסוגיא שאם חתך צנון שהוא דבר חריף בסכין בשרי, אסור לאכול צנון זה עם חלב, ואף שתמיד כלל בידינו שבליעות יוצאות רק על ידי חום, כאן שזה דבר חריף וגם יש 'דוחקא דסכינא', הלחץ שהסכין לוחץ על הצנון כשחותכו, מצטרפים שתי גורמים אלו ומפליטים את הבלוע בסכין ונכנס לתוך הצנון. אולם עדיין קשה, הרי זה נותן טעם בר נותן טעם ומדוע אסור לאכלו עם חלב. ונתבאר פה חידוש נוסף שנאמר בדבר חריף, שהחריפות מתקנת ומשביחה את הטעם, ולכן הטעם שנבלע בצנון לא נחשב לנותן טעם בר נותן טעם, אלא לטעם ראשון. זאת אומרת, שאפילו לדעות שכשמבשלים דגים בסיר בשרי אין בכח הבישול להוציא את כל הטעם הבלוע, ולכן זה נהיה טעם שני - נותן טעם בר נותן טעם, אבל דבר חריף בצירוף לחץ הסכין מוציא את הטעם הבלוע ומשביח אותו עד שנחשב לטעם ראשון. עוד הסתפקו התוספות ממה שנתבאר במסכת עבודה זרה לגבי 'חלתית' שזה דבר חריף מאד, ולכן אם הוא בולע מכלי שיש בו טעם שאינו בן יומו, וכלל בידינו שאינו בן יומו אינו אוסר, אבל חלתית על ידי חריפותה משביחה את הטעם שאינו בן יומו ועושה אותו בחזרה לטעם משובח כמו בן יומו ואסור. והסתפקו התוספות האם דין זה יהיה גם בשאר דברים חריפים, ונפסק להלכה [עיין רמ"א סימן צ"ה ס"ב וסימן צ"ו ס"א וס"ג] שבכל דבר חריף נאמר דין זה. ואם כן לסיכום יוצא לנו שבדבר חריף התחדשו שלשה דברים: א' בולע גם כשהוא קר על ידי לחץ הסכין. ב' נותן טעם בר נותן טעם דינו כנותן טעם. ג' אינו בן יומו דינו כבן יומו. ולכן אם חתכו בצל בסכין בשרי אפילו שכבר עברו עשרים וארבע שעות מאז שנגע הסכין בבשר חם, הבצל יבלע את טעם הבשר שבסכין ויהיה דינו כסכין בן יומו והבצל נהיה בשרי ואם אחר כך יבשלוהו בסיר עם חלב יאסר כל האוכל. רק צריך לברר אם אין שישים פעמים בתבשיל שבסיר כנגד להב הסכין, ואם יש בסיר שישים פעמים כנגד הלהב, אף שאין שישים פעמים נגד הבצל, האוכל מותר ואף הבצל מותר [ש"ך סימן צ"ד סעיף קטן כ"ג], מפני שבבצל נבלע טעם מהסכין ואין בבצל כמות בשר יותר ממה שהיה בלהב, וכאן לא שייך לומר 'חתיכה נעשית נבילה' ויחשב כל הבצל כגוש בשר, מפני שזה נאמר רק בנבלע איסור או בשר בחלב. אבל בחלב לחוד ובשר לחוד שנבלע, כיון שזה 'היתרא' לא אומרים 'חתיכה נעשית נבילה' ומחשבים רק את כמות 1הבשר או החלב הבלועה.