שפיד כבדא עילוי בשרא [שם בשיפוד לקראת צלייה, כבד על הבשר], אמר רב אשי: כמה יהיר (גאה) הוא האי מרבנן [תלמיד חכם זה] שנוהג כן, שהרי אימר דאמור רבנן [אמור שאמרו חכמים] והתירו בדיעבד את הבשר שנצלה בתנור תחת הכבד, ואולם לעשות כן לכתחלה מי אמור [האם אמרו] חכמים?!

ועוד מוסיפים בדין צליית כבד ובשר בתנור: אי איכא בי דוגי [אם יש מתחת לשיפוד כלי שבו נאסף השומן הנוטף] — אפילו באופן בו בשרא עילוי כבדא, נמי אסיר [הבשר על הכבד, גם כן אסור] לצלות את הבשר, שהשומן שנאסף בכלי אסור, מפני שיש בו מדם הכבד, ועלול לאוכלו.

ושואלים על כך: ומאי שנא [ומה שונה, במה נבדל] צליית כבד על בשר במקום שיש בו כלי לאיסוף השומן שהריהו אסור, מצליית חתיכת בשר מעל כלי כזה, שהרי דמא דבשרא [דם הבשר] נוטף עם השומן לתוך הכלי, ונאסר השומן בכך? ומשיבים: דמא דבשרא [דם הבשר] — שכן [שוקע] אל תחתית הכלי, והשומן צף מעליו, וניתן להפריד את השומן מעליו, ולכך מותר השומן. ואילו דמא דכבדא [דם הכבד] — הריהו קפי [צף] מעל השומן, ולא ניתן להפרידם, ולכך אסור הדבר.

א ומביאים עוד בהלכה דומה, אמר רב נחמן, אמר שמואל: סכין של שחיטה ששחט בה, כיון שמקום השחיטה ("בית השחיטה) חם ביותר — בלעה הסכין מדם השחיטה, ומעתה אסור לשוב ולחתוך בה דבר מאכל רותח, שהרי היא מבליעה בו מדם השחיטה הבלוע בה. ואם חתך בסכין זו דבר מאכל צונן — אמרי לה [יש אומרים] כי חתיכה זו שנחתכה בעיא [צריכה] הדחה כדי להתירה באכילה, ואמרי לה [ויש אומרים] כי לא בעיא [אינה צריכה] הדחה.

ב ועוד הלכות בשמו של שמואל, אמר רב יהודה, אמר שמואל: קערה שמלח בה בשר, כדי להוציא את דמו לקראת בישולו — כיון שנבלע מן הדם בקערה, אסור לאכול בה דבר מאכל רותח, שהרי הקערה חוזרת ונותנת בו מהדם הבלוע בה. ומסבירים כי בהלכה זו הולך שמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר שמואל: הדבר המליח — הרי הוא נחשב כרותח, והדבר הכבוש — הרי הוא נחשב כמבושל.

ובענין זה נמסר, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: מליח — אינו כרותח, וכבוש — אינו כמבושל. אמר אביי: הא [זו] המסורת של רבין בשם ר' יוחנן, ליתא [אינה נכונה], וראיה לדבר, דההיא פינכא דהוה בי [שקערת חרס אחת שהיתה בבית] ר' אמי, דמלח ביה בשרא, ותבריה [שהיה מולח בה בשר, ושברו ר' אמי לכלי זה] שלא יוכלו להשתמש בו עוד. מכדי [הרי], ר' אמי תלמיד של ר' יוחנן הוה [היה], מאי טעמא תבריה [מה טעם שברו]? לאו [האם לא] משום דשמיעא ליה מיניה [ששמע זאת ממנו] מר' יוחנן שאמר: מליח — הרי הוא כרותח! הרי שדעת ר' יוחנן היא כשמואל, ושלא כדברי רבין. ועוד נמסר בהלכה זו כי

יתיב [ישב] רב כהנא אחוה [אחיו] של רב יהודה קמיה [לפני] רב הונא, ויתיב וקאמר [וישב ואמר]: קערה שמלח בה בשר — אסור לאכול בה מאכל רותח. והוסיף עוד הלכה: צנון שחתכו בסכין שעליה שמנונית בשר שנחתך בה — אף שיש חריפות בצנון, ומתוך כך הריהו בולע מן הסכין, מכל מקום מותר לאכלו בכותח (מאכל חלב).

ודנים בדברי רב כהנא: מאי טעמא [מה טעם] מבחינים אנו בין הדם הבלוע בקערה (שנמלח בה בשר) שאוסר אכילת רותח בקערה זו, לבין שמנונית הבשר שעל הסכין (שחתך בה צנון) שאינה אוסרת את הצנון מלהיאכל במאכל חלבי? אמר אביי: האי [זה] הצנון — היתרא [היתר] בלע, שהרי שמנונית הבשר שעל הסכין מותרת באכילה, ואילו האי [זו] הקערה שמלח בה בשר — איסורא [איסור, דם] בלע.

אמר ליה [לו] רבא לאביי: מה בכך, והרי גם כי [כאשר] בלע היתרא [היתר], כצנון זה, מאי הוי [מה נהיה]?! סוף סוף, לכשיבוא לאכול צנון זה בכותח, האי היתרא דאתי לידי איסורא [זה היתר שבא לידי איסור] הוא, דאיסורא קאכיל [שעתה איסור הוא אוכל]! אלא אמר רבא בהסבר דברי רב כהנא הללו: יש הבדל בין קערה שנמלח בה בשר לבין צנון שנחתך בסכין שחתכו בו בשר, שכן האי [זה] טעם הבשר שבצנון, אפשר לאדם מישראל למטעמיה [לטעום אותו], שהרי הוא מותר באכילה ואילו האי [זה] הדם שנבלע בקערה, לא אפשר למטעמיה [אי אפשר לטעום אותו]. שהרי הדם אסור באכילה.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: והרי גם בקערה ניתן לדעת אם יש בה טעם דם, שליטעמיה קפילא ארמאה [שיטעם אותו טבח גוי], מי [האם] לא תנן [שנינו] כי קדרה שבישל בה בשר — לא יבשל בה חלב, ואם עבר ובשל — הרי היא אוסרת בשיעור שיש בו כדי שנותן הבשר טעם בחלב. וכן קדירה שבשל בה תרומה האסורה באכילה למי שאינו כהן — לא יבשל בה חולין. ואם בשל — החולין אסורים באכילה למי שאינו כהן, בשיעור שנותן התרומה טעם בחולין.

ואמרינן [ואמרנו, ושאלנו]: בשלמא [נניח] לגבי נתינת טעם תרומה בחולין — יכול שטעים לה [טועם אותה, את התערובת] כהן, ואומר אם נתנה טעם או לא. אלא בשר בחלב, מאן טעים לה [מי טועם אותה] שיאמר לנו אם יש טעם בשר בחלב, שהרי הדבר אסור לישראלי?! ואמר לן [לנו רבא]: ליטעמיה קפילא [שיטעם אותו טבח גוי], הכי נמי ליטעמיה קפילא [כאן גם כן שיטעם אותו טבח גוי]! השיב רבא לרב פפא: הכי נמי [כך הוא גם כן], במקרה זה שלפנינו, שאם יש לפנינו טבח גוי — נותנים אנו לו לטעום, ואולם כי קאמינא דליכא קפילא [כאשר אמרתי את דבריי, הרי זה כשאין טבח גוי].

ג ומביאים עוד בענין קרוב, איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדינם של דגים שעלו מן הצלי, וניתנו בעודם רותחים בקערה שאכלו בה בשר, שעתה בלוע בהם טעם בשר, שרב אמר כי אסור לאכלן בכותח, שהוא מאכל חלב, מפני איסור בשר בחלב. ואילו שמואל אמר כי מותר לאכלן בכותח.

ומסבירים את שיטותיהם: רב אמר כי אסור לאוכלם בכותח, משום שטעם הבשר שבקערה נותן טעם הוא בדגים, וטעם זה יינתן בכותח. ושמואל אמר כי מותר לאוכלם בכותח, שכן אין טעם הבשר ניתן במישרין בדגים, שהרי לא נתבשלו הדגים עם בשר כאחד, אלא נותן טעם בר [בן] נותן טעם הוא, שטעם הבשר נכנס בתחילה בקערה, שהיא עצמה אינה בשר אלא מוטעמת מבשר ("נותן טעם"), ומשם בא טעם הבשר לדגים (והריהם "בר נותן טעם"). ובאופן זה מותר לאכול את הדגים בכותח.

ומעירים: והא [והלכה זו] של רב, לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה] אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמרה], כיצד? שרב איקלע לבי [הזדמן לביתו] של רב שימי בר חייא בר בריה [בן בנו], חש כאבים בעיניו, ועבדו ליה שייפא בצעא [עשו לו לרפואתו משחה בתוך קערה], בתר הכי רמו ליה בשולא בגווה [לאחר כך שמו לו תבשיל בתוכה, בתוך הקערה הזו], טעים ליה טעמא דשייפא [טעם בו בתבשיל את טעם המשחה], אמר: יהיב טעמא כולי האי [נותן הוא טעם כל זאת, כל כך הרבה], ומכאן הסיקו השומעים כי שיטת רב היא שדבר שהוא נותן טעם בן נותן טעם, עדיין יש בכוחו לתת טעם. ודוחים ראיה זו: ולא היא, אין ממעשה זה להסיק מסקנה כוללת לענין כל נותן טעם בן נותן טעם, שכן שאני התם דנפיש מררה טפי [שונה, נבדל משאר מקרים הוא המקרה שם, שמרובה מרירותה מאד של משחת התרופה], ולכן היא נותנת טעם אף באופן זה.

ובענין זה מסופר: ר' אלעזר הוה קאים קמיה [היה עומד לפני] מר שמואל, אייתו לקמיה [הביאו לפניו, לפני שמואל] דגים שעלו (שהתבשלו) בקערה של בשר, וקא אכיל [והיה אוכל] אותם ביחד עם כותח. יהיב ליה [נתן לו] שמואל לר' אלעזר מתבשיל זה, ולא אכל ר' אלעזר, שכן הוא תלמידו של רב האוסר תבשיל שכזה. אמר ליה [לו] שמואל: לרבך, כלומר, לרב, יהיבי ליה [נתתי לו] לאכול מתבשיל כזה, ואכל, ואת לא אכלת [ואתה אינך אוכל]? לאחר זמן, ר' אלעזר אתא לקמיה [בא לפני] רב, אמר ליה [לו] ר' אלעזר לרב: האם הדר ביה מר משמעתיה [חזר בו אדוני מהלכתו], והריהו מתיר אכילת תבשיל כזה? אמר ליה [לו] רב בתשובה: חס ליה לזרעיה [חס ושלום לו לזרעו, לבנו] של אבא בר אבא אביו של שמואל דליספי לי מידי ולא סבירא לי [שיאכילני דבר שאין אני סבור בו שהוא מותר באכילה], שלא היו דברים אלה מעולם, ולא האכילו שמואל תבשיל כזה.

ועוד מסופר בתבשיל דגים שעלו מקערה של בשר ולענין אכילתם בכותח, שרב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבי [היו יושבים] לסעודה. חד בהאי גיסא דמברא [אחד ישב בצד זה של המעבורת] של נהר סורא, וחד בהאי גיסא דמברא [ואחד ישב בצד זה של המעבורת]. למר אייתו ליה [לחכם זה הביאו לו] דגים שעלו בקערה ואכל בכותח, למר אייתו ליה [לחכם זה הביאו לו] תאנים וענבים בתוך הסעודה, ואכל, ולא בריך [ולא בירך] על אכילת התאנים והענבים, לפניה ולאחריה, אף שאין הם באים ללפת את הפת והדרך הנוהגת היא להביאם לאחר הסעודה ולברך עליהם.

מר אמר ליה לחבריה [חכם זה אמר לו לחבירו]: יתמא [יתום], כלומר, שאין לו רב! וכי עבד [עשה] רבך הכי [כך] לאכול דגים כאלה בכותח? ומר אמר ליה לחבריה [וחכם זה אמר לו לחבירו]: יתמא [יתום]! וכי עבד [עשה] רבך הכי [כך] לאכול פירות בתוך הסעודה בלא לברך עליהם? מר אמר ליה לחבריה [חכם זה אמר לו לחבירו]: אנא [אני] כשמואל סבירא לי [סבור אני] שמתיר אכילת דגים אלה בכותח, ומר אמר ליה לחבריה [וחכם זה אמר לו לחבירו]: אנא [אני] כר' חייא סבירא לי [סבור אני], דתני [שכן שנה] ר' חייא ברייתא זו: פת שבירך עליה תחילה — הריהי פוטרת כל מיני מאכל שבאותה סעודה, מלברך עליהם. וכן יין שבירך עליו — הריהו פוטר כל מיני משקין שבאותה סעודה מלברך עליהם.

ובסיכומם של דברים, אמר חזקיה משום [בשם] אביי: הלכתא [הלכה] היא כי דגים שעלו בקערה של בשר — מותר לאוכלן בכותח, וכשיטת שמואל. ואילו צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר — אסור לאוכלו בכותח, ושלא כשיטת רב כהנא.

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא בצנון,