כל הסריקין אסורין. לענין מצות דפסח תנא אין עושין סריקין המצויירין בפסח מפני שהאשה שוהה עליהן ומחמצתן ונחתום אחד ובייתוס שמו היה לו דפוס אחד מצוייר והיה מושיב לתוכו את הסריק והוא מצוייר מיד אמר להם אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה מיד אמרו לו א''כ יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין והכא נמי יאמרו כל האחין אסורין ואלו מותרין: איזורו מוכיח עליו. האיזור תמיד הוא קבוע בחלוקו וכשהוא פושט חלוקו ולובש חלוק אחר נוטל האיזור מזה וקובעו בזה וזה שאין לו אחר מכבסו עם איזורו והרואה כשהוא מכבסו ואיזורו עמו יודע שאין לו חלוק אחר ולכך התירו לו חכמים: מתני' טיפת חלב שנפלה על החתיכה. בתוך הקדירה על אחת מן החתיכות ולא הגיס את הקדירה ולא נחלק טעם הטיפה אלא לאותה חתיכה בלבד: אם יש בה בנותן טעם. באותה חתיכה כלומר שאין באותה חתיכה לבדה ששים לבטל הטיפה מיד נאסרת החתיכה ובשאר חתיכות דקדרה לא איירי תנא דמתני' ובגמרא פליגי בה אם חוזרת אותה חתיכה ואוסרתן או לאו: ניער את הקדרה. הגיס בה מיד קודם שקבלה החתיכה טעם מן הטיפה דהשתא נתערבה הטיפה בכולן: אם יש בה בנ''ט באותה קדרה. כלומר אין כח בטיפה לאסור כולן אא''כ יש בנ''ט ליתן בכל הקדרה: גמ' אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא. הא דאסרינן בכל איסורין משנתנו טעם בהיתר אע''פ שאין אוכל ממש כגון סילק האיסור ואין כאן אלא טעמו דאורייתא היא דגמרינן מבשר בחלב דאסריה רחמנא באכילה כדגמרינן לקמן (דף קטו:) מלא תבשל שלשה פעמים האמורים בתורה ואע''ג דכי מסלק זה מתוך זה לאחר בשולו אין כאן אלא הטעם ומיניה גמרינן לכל איסורין במה מצינו: דאי ס''ד. בכל שאר איסורין טעמו דרבנן היא דלא גמרינן להו מבשר בחלב: מ''ט לא גמרינן מיניה משום דחדוש הוא. דשניהם מין היתר זה לבדו וזה לבדו וכשנתערבו נאסרו ועוד שדרך בשול נאסרו בלא אכילה הילכך לא גמרינן חומרא מינייהו: אי חדוש הוא. אמאי קתני מתני' דבעיא טעמא בלא נותן טעם נמי אסור דהא חדושא חדיש ביה רחמנא ואפי' כל דהו דהא בשר בחלב הוא אלא ש''מ לאו חדושא דאהכי קפיד רחמנא דומיא דכלאי הכרם דמתסרי נמי משום כלאי תערובת דכיון דלאו חדוש הוא גמרינן ליה (לעיל דף צח.) מזרוע בשלה דמישתרי כל כמה דליכא טעמא: אמר ליה רבא. לעולם אימא לך חדוש הוא ודקאמרת אע''ג דליכא טעמא ליתסר דהא ליכא למגמריה מזרוע בשלה על כרחך בגופיה גלי קרא דבעינן טעמא מדלא אסרתו תורה אלא דרך בשול שאסר הבשר להתבשל בחלב ואין לך כגון זו שלא יתן טעם: אמר רב. הא דתנן במתניתין אם יש בנותן טעם באותה חתיכה לאסור את כל הקדרה דכיון דנאסרה החתיכה היא עצמה כולה נעשית איסור ואוסרת כל החתיכות כולן ואפילו יש בהן כדי לבטל החתיכה כולה נאסרות כולן: מפני שהן מינה. ורב סבר לה כרבי יהודה דאמר מין במינו לא בטיל: לימא פליגא אדרבא דאמר. בפ' גיד הנשה (לעיל דף ק:) קסבר רבי יהודה כל מין ומינו ודבר אחר שעם מינו כלומר מין דאיסור שנתערב עם מינו ובשאינו מינו דהיתר סלק את מינו דהיתר כמי שאינו מועיל לא לבטלו לאיסור דמין במינו לא בטיל ולא תוספת הוא נוסף עליו להיות שניהם איסור ולא יוכל מין האחר לרבות עליו ולבטלו אלא סלקהו כאילו אינו כאן וירבה שאינו מינו של היתר על האיסור ויבטלנו והכא נמי יש כאן רוטב שיוכל לבטל את כל החתיכה הנאסרת ואמאי אוסרת: ברוטב עבה. דק דק של בשר ושומן דכוליה מין בשר הוא: ומאי קסבר. רב באפשר לסוחטו באיסור שנבלע בהיתר ונתן בו טעם ואסרו וחזר ובישל ההיתר הזה עם היתר אחר שאפשר האיסור הנבלע בזה ליסחט ממנו וליחלק בהיתר האחרון ואין בו כשיעור לאסור את האחרון: אי קסבר. הותר גם הראשון מפני שנפלט האיסור ממנו ולכתחלה הוא דאסור שאין מבטלין איסור לכתחלה ומיהו דיעבד שרי לאכול אף הראשון: אמאי חתיכה נעשת נבלה. הא אפשר היא ליסחט ממנה וליחלק לאחרים שלא קבלו ממנה כלום ואין לנו לאסור עד שיתן החלב טעם בכולן דליכא למימר אפשר ליסחט מזה וליבלע בזה שהרי כולן שוין בטעמו ואיזה תתיר ואיזה תאסור: אלא קסבר. משנאסרה החתיכה שוב אין לה היתר בסחיטה ואשמועינן אף ההיתר שבה נעשה איסור להיות כאן שיעור גדול לאסור אחרים הרבה: מותר. אף הראשון שנאסר: בשר אסור. שנתן החלב טעם בו:

טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר אם יש בנותן טעם באותה חתיכה. נאסרת כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב איירי כדאמרינן בפ' גיד הנשה (לעיל דף צו:) ולכך משערינן באותה חתיכה לבטל הטיפה ולא בשאר חתיכות משום דחלב מפעפע על כל החתיכה ואין מפעפע מחתיכה לחברתה אלא ע''י ניעור וכסוי כדאמרינן בגמ' אילימא לא ניער כלל אמאי כל החתיכות אסורות מיבלע בלע מפלט לא פליט: מבשר בחלב מ''ט לא גמרינן כו'. וא''ת דהכא משמע דנפקא ליה לאביי טעם כעיקר מבשר בחלב ואילו בפ' אלו עוברין (פסחים . דף מד:) ובפ' ג' מינין (נזיר דף לז.) פליגי ר' עקיבא ורבנן למר נפקא ליה טעם כעיקר ממשרת ולמר מגיעולי עובדי כוכבים ואביי דאיירי בההיא סוגיא משמע דידע לההיא ברייתא וי''ל דאביי קבלה מרבא שדחה לו וחזר בו: דחדוש הוא. פי' בקונטרס דשניהן מין היתר זה לבדו וזה לבדו וכשנתערבו נאסרין וטעם זה לא. קאמר באלו עוברין (פסחים דף מד:) ובפ' ג' מינים (נזיר דף לז.) דהא כלאים נמי הכי הוו ומסיק דהיינו חדושו דאי תרו ליה כוליה יומא בחלבא שרי אע''ג שנבלע החלב בבשר אע''פ שהוא צונן לפי שהוא צלול והבשר שוהה בתוכו וכי בשיל ליה אסור: אמר רבא דרך בשול אסרה תורה. דיחויא בעלמא הוא דמהכא ליכא למילף אבל טעם כעיקר הוי דאורייתא כדפי' (בקונטרס) פ' גיד הנשה (לעיל דף צח: ד''ה רבא): דאמר רבא קסבר רבי יהודה כו'. פי' בקונטרס דאמר רבא בפ' גיד הנשה (שם דף ק:) ואין לשון זה שם אבל בפ' הקומץ רבה (מנחות דף כג. ושם ד''ה אמר) איתיה גבי רבי יהודה אומר מנחת כהנים כמנחת כהן משיח כו' ומדרבא דאמר הכי בפ' גיד הנשה (לעיל דף ק:) אליבא דרב לא בעי לאקשויי הכא דרב אדרב דאיכא לשנויי כדמשני אביי התם כשקדם וסלקו אבל בההיא דהקומץ רבה (מנחות דף כב.) ליכא טעמא אחרינא לרבי יהודה אלא כמו שמפרש רבא ולהכי פריך שפיר מינה וא''ת אמאי לא פריך מדרבי יהודה גופיה דלקמן קאמר רבי יהודה בברייתא האי לישנא גופיה דקאמר רב הכא אדרבא דמפרש טעמא דרבי יהודה וי''ל דלא שמיע ליה ברייתא כי היכי דלא שמיע ליה לרב דאי ידע ליה רב לא הוה ליה למימר אלא הלכה כרבי יהודה ותו לא ועוד י''ל דברייתא דרבי יהודה משמע שפיר דאין ברוטב ששים לבטל החתיכה מדאמור רבנן עד שתתן טעם ברוטב ובחתיכות משמע דליכא ברוטב לחודיה כדי לבטל: אפשר לסוחטו מותר. פי' דיעבד אי נסחט האיסור ונתבטל מותרת עם החתיכה שכבר נאסרת אבל לכתחלה אין מבטלין איסור כדפירש בקונטרס:

התם איזורו מוכיח עליו כלומר הא קא חזינן דלית ליה המיינה ומדהמיינה מנחא בביתיה דליתיה עילויה ש"מ דלית ליה חלוק אחר:

טיפת חלב שנפלה על חתיכה כו' כלומר הקדירה של בשר היתה אצל האור והיתה מבשלת ונפלה טיפת חלב על חתיכה של בשר בקדירה:

ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא. [דאורייתא] כגון ירך שנתבשל בה גיד הנשה ושאר איסורין כגון נבלה שבישלה עם בשר טהור דהוא בנותן טעם:

מבשר בחלב מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא. כלומר מאי חדושו דאי זה בפ"ע וזה בפ"ע מותר ואם נתבשל בשר בחלב אסור:

דרך בישול אסרה תורה. כלומר ומהו דרך בישול דכל דבר שמתבשל בקדירה דרכו ליתן טעם והאי נמי לא אסרה תורה אלא דרך בישול:

אמר רב כיון שנתן טעם באותה חתיכה כו'. כלומר לא צריך ליתן טעם בכל הקדירה כולה. אלא כיון שנותן טעם בחתיכה אחת כו':

כל מין ומינו ודבר אחר כו' כלומר מין ומינו זהו חתיכה שנפל עליה החלב ושאר חתיכות ודבר אחר זהו הרוטב. כלומר דכיון דחלב אינו נותן טעם אלא בחתיכה אחת ולא ברוטב הרוטב רבה עליו ומבטלו:

הכא במאי עסקינן ברוטב עבה כלומר דדמי כבשר ואינו דומה כמי שאינו מינו:

ומאי קסבר אפשר לסוחטו כו' כלומר מאי קסבר רב אי קסבר אף על פי שנפלה חלב על חתיכה כיון שנסחט ממנו כשרותח מירתח החתיכה דליכא לאיסורא בעיניה אמאי חתיכה נעשית נבילה ואי סלקא דעתך אפשר לסוחטו אסור כלומר אע"פ שנסחט החלב ממנו ברתיחה אסור הבשר חלב אמאי שרי כו':

מתני': טיפת חלב שנפלה על גבי החתיכה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה החתיכה אסורה ניער את הקדרה. כלומר קודם שהספיקה ליתן טעם בחתיכה ניער את הכל ונתחבר ברוטב החתיכה שנפלה עליה הטיפה, אם יש בה כלומר בטיפה ליתן טעם בכל אותה קדרה, הכל אסור, הא לאו הכי הכל מותר ואפילו החתיכה שנפלה עליה, דלשמא לא ניער יפה יפה לא חיישינן כדאיתא בגמרא, ובגמרא נפרש יותר.

גמרא: אמר רב כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסר כולן מפני שהן מינה דרב אית ליה דר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל. ונראה מפירוש רש"י ז"ל דרב מפרש לה למתניתא הכי טיפת חלב שנפלה על חתיכה, אם יש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה הכל אסור, דחתיכה שקבלה טעם תחלה אוסרת כל הבשר, מפני שהן מינה, ניער מתחלה קודם שהספיק ליתן טעם בחתיכה אם יש בה בטיפה נותן טעם באותה קדרה אסורה, ואם לאו הכל מותר, והיינו דשמעינן מיהא דרב דלית ליה סלק את מינו כמי שאינו, דהא בקדרה זו רוטב הרבה יש לבטל את הטפה, ואפילו הכי קאמר רב דחתיכה זו אוסרת את הכל כיון שלא הספיק לנער עד שנתנה טעם בחתיכה (דהא) [דאם] אית ליה סלק את מינו לא הוה ליה (למימר) [למיסר] את השאר, דהא (אי) אית בקדרה רוטב שהוא אינו מינה של חתיכה שמבטל את הטיפה. ומיהו לא מיחוור, דהיכי דמי שאוסרת חתיכה זו את השאר בלא ניער ובלא כיסה, אם אותה חתיכה שקבלה טעם תחלה עומדת כולה חוץ מן הרוטב ואינה נוגעת ברוטב כלל, היכי אסר להו לשאר החתיכות, דהא לא פלטה כלל מן האיסור שבלעה ומיחל של היתר גמור הוא שפוטלת בשאר החתיכות שבצד, ואפילו למאן דאמר אפשר לסוחטו אסור, הכא שרי, כדאמר לקמן (חולין קח ע"ב) מאי לא ניער ולא כסה, אילימא לא ניער ולא כסה כלל, מיבלע בלע מיפלט לא פליט, ואם עומדת מקצתה ברוטב ולפיכך אוסרות את השאר לפי שהחלב מפעפע ובסוף החתיכה איכא רוטב שמפליט את החלב ואת המיחל שבחתיכה זו ומוליכו ומבליעו בשאר החתיכות, א"כ אפילו לא נער נמי למה נאסרה החתיכה הראשונה ולמה אוסרת כל שאר החתיכות, דאדרבה היה לנו לצרף הרוטב עם החתיכה בתחלת פליטתה ותבטל הטיפה בששים, שהרי הרוטב מערב את הכל ומפשיט את החלב בתחלת פליטתה ותבטל הטיפה בששים, שהרי הרוטב מערב את הכל ומפשיט את החלב בכל והכל מצטרף לבטלה.
ואם תאמר דכיון שנתנה טעם בחתיכה הראשונה קודם שהגיע לרוטב כבר נעשה החתיכה חתיכת נבילה, א"כ יש לך לומר כן בכזית חלב שנפל על חתיכה שיש בה מאה כיוצא בה או יותר שתאסור כל החתיכה, שהרי נתן הטעם במקום שנפל שם ונעשה מקום מגעו נבילה ואוסר כל מה שבצדה וכן לעולם, ולפיכך נראה מה שכתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל וכן בספר התרומות בשם רבינו יצחק ז"ל דלעולם אין חתיכה הנאסרה מחמת בליעת האיסור אוסרת חתיכת היתר שאצלה, ואפילו שתיהן חמות, לפי שאין הבליעה הולכת מחתיכה לחתיכה שאצלה אלא אם כן יש רוטב שמוליך הבליעה חוצה לה, אבל ביבש לא, ואף על פי שאילו היתה הראשונה נבילה גמורה אוסרת שאצלה, וכדאמר בפסחים (לה, ב) חם (ב)[ל]תוך חם דברי הכל אסור, ואף על פי שמיחל החתיכה עצמה שנאסרה הולך ונבלע בחתיכות שבצדה אין מוציא ומוליך הבליעה אלא במקום שהבלע בעצמו יכול לילך ולהתפשט שם מעצמו, שאם אין אתה אומר כן אין לך בשר מלוח מותר, שהמלח נאסר מחמת דם שנבלע בו והמלח טעמו מתפשט בכל החתיכה, וא"כ יהא אותו מלח חתיכה דאסורה, ויאסור כל הבשר. אלא ודאי כיון שהדם אינו מפעפע אין המלח יכול לאסור במה שהדם האוסרו אינו יכול ללכת ולהתפשט, וכן כ"מ שהצריכו קליפה ולא יותר מחמת שאין האיסור מפעפע, למה אין הקליפה ההיא נעשית חתיכה נבילה ותאסור קליפה הסמוכה לה והשנייה לשלישית וכן לעולם, וגם פעמים שיש באותה קליפה אסורה שומן ואותו שומן מפעפע ואוסר את הכל, מכל זה שמענו שכיון שהאיסור עצמו אינו הולך יותר אין הקליפה אוסרת ולא יהא טפל חמור מן העיקר וכח הבן יפה מכח האב.
אלא רב הכי מפרש לה למתני' טפת חלב שנפלה על גבי חתיכה אם יש בה באותה טפה כדי ליתן טעם באותה חתיכה, כלומר שאין בחתיכה ס' כדי לבטל הטפה החתיכה אסורה, לפי שיש בה נתינת טעם של חלב, ניער את הקדרה כלומר אם אחר שקבלה החתיכה טעם החלב ניער אותה חתיכה בתוך הרוטב עם שאר החתיכות, אז צריך ס' לבטל כל החתיכה שנאסרה, לפי שנעשית אותה חתיכה עצמה חתיכת איסור ואסורה בשיעור כולה, אבל אם לא ניער לא אסר השאר כלל כמו שאמרנו שאין הבליעה יוצאה מחתיכה לחתיכה ביבש, ולפי פירוש זה לא שמענו מדברי רב (שיש לו לא) [דאית ליה דלא] אמרינן סלק את מינו אלא ממה שסתם דבריו ואמר ואוסרת כל החתיכות, שנראה מדבריו אף ע"פ שיש שם רוטב שאינו מינו קאמר.
ומיהו ק"ל לפי' זה בודאי רב אמתני' קאי, מדקאמר כיון שנתן טעם בחתיכות, ולא הקדים לדבריו ד"א, אלמא ודאי על יסוד המשנה סדר דבריו ואטפ' חלב דמתני' הוא שאמר, כיון שנ"ט בחתיכה, ומתני' על כרחין לפי פי' זה סלק את מינו אית לה, מדקתני נער את הקדרה אם יש בה באותה חתיכה ליתן טעם בקדרה, דאי סלק את מינו לא אמרינן אע"פ שאין בה לבדה ליתן טעם בקדרה, למה אין כל הקדרה אסורה, דהא נאסרו כל החתיכות מפני שהן מינה ואוסרות כולן עד שיהא ברוטב כדי לבטל את כל החתיכות, ונראה לי דרב ודאי אמתני' קאי, ומיהו למאי דסבירא ליה לתנא דמתני' קאמר, דתנא דמתני' לית ליה מין במינו לא בטיל אלא כרבנן דאמרי בטיל, וסתם מתני' דפרקין דגיד הנשה (צו, ב) כרבנן נמי אתיא, מדקתני גיד הנשה שנתבשל עם הגידים בזמן שמכירו זורקו ואוכל את השאר, אלמא מין במינו בטיל, וההיא אף על פי שאין בה רוטב כדי לבטל את הגיד קאמר, מדקתני בסיפא ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנותן טעם, אלמא עד השתא לא איירי ברוטב אם יש בו בנותן טעם או לאו, והכא נמי סתם דמתני' כרבנן אתיא, ורב לאו לתנא דמתני' קאמר, אלא דמתני' דוגמ' נקטה כלומר טפת חלב שנפלה על גבי חתיכה ויש בה בנותן טעם באותה חתיכה, כי הא דתנן במתני' חתיכה עצמה נעשית נבילה אמרינן, ואין משערין בטפת החלב לבדה אלא בכולה משערינן, ומיהו לרבנן כשמשערין משערין ברוטב ובקיפ' ובחתיכות, ומאי דסביר ליה כרבי יהודה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה, וע"כ אית לן למימר הכי מדפרקינן בסמוך אי דנפל לרוטב רכה הכי נמי, הכא במאי אסקינן דנפל לרוטב עבה, ואי אמתניתין קאמר רב היכי מצי למימר דנפל לרוטב עבה, דהא קתני אם ניער הקדרה אם יש בה ליתן טעם באותה חתיכה, ואי רוטב עבה היא ומתני' רבי יהודה היא, למה לי נותן טעם, דהא מין במינו הוא ואפילו באלף לא בטיל, אלא ודאי רב הכי קאמר חתיכה שקבלה טעם מן האיסור כעין משנתינו חתיכה עצמה נעשית נבילה, ואם נפלה לרוטב עבה למאי דס"ל כרבי יהודה אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה כנ"ל, ועיקר חדושי דרב לומר שחתיכה עצמה נעשית נבילה דאפשר לסחטו אסור, וכשמשערין משערין כל החתיכה ולא במה שבלעה, ועוד שרואין את החתיכה כאלו היא חתיכת בשר נבילה ותאסור את החתיכות ואפילו הן אלף ואין רואין אותה כאלו היא חתיכת חלב שנאסרה ממנה ולא תאסור אלא בפחות מס' בשיעורה כעין חלב שנפל לתוך קדרה של בשר, וזה חדוש שלא שמענו ממנו עדיין, והוא בבשר בחלב בלבד, מה שאין כן בשאר האיסורין שאין רואין אותן אלא כאיסור האוסר(י)ן, והטעם בבשר בחלב לפי שהאיסור בא משניהם ואין כאן איסור והיתר מעורבין אלא כל אחד אוסר את חבירו, והילכך איסורו מחמת עצמן, והרי חתיכה זו לגבי בשר מין במינו, ולגבי חלב מין במינו, ומש"ה לא אקשי ליה לרבא ומאי קמ"ל לרב דמין במינו במשהו משד"ה טובא קא משמע לן דחתיכה עצמה נעשית נבלה, ולא שתהא החתיכה כחתיכת האיסור שאסרה אלא כמין בשר אסור ויאסור כל חתיכות בשר ואפילו הן אלף, כך נראה לי.

אי דנפיל לרוטב רכה הכי נמי. תמיהא לי ומי איכא למאן דאמר לא אמרינן סלק את מינו כענין זה, דבשלמא גבי יין נסך דפליגי בה חזקיה ור' יוחנן בשילהי ע"ז (עג, ב) וכן בכל איסור הנבלל כעין יין ביין או שמן בשמן או חלב בחלב וכיוצא בזה מן הדברים הנבללים ממש זע"ז שייך ביה למימר נסלק את מינו, כמי שאינו לא אמרינן, לפי שבשעה שנפל האיסור לתוך ההיתר שהוא מינו אע"פ שיש שם שאינו מינו, מ"מ הרי הוא מוצא מינו מיד ומתערב וחוזר וניעור, לפי שהכל חוזר כגוף אחד גמור, ואי נמי חתיכת נבילה שאסורה מחמת עצמה שנפלה ע"ג חתיכת היתר ופולטת האסורה בתוך הכשרה בלא הולכת רוטב, אבל כאן שחתיכה זו שבלעה מן האיסור שהיא עומדת בתוך הרוטב לעצמה וחתיכת ההיתר עומדת בתוך הרוטב לעצמן ואי אפשר לחתיכת האיסור לפלוט בליעת האיסור אלא על ידי רוטב כמו שאמרנו למעלה, היאך נאמר בו סלק את מינו לא אמרינן, והלא קודם שנבלעו חתיכת ההיתר מן החתיכה האסורה כבר נתבטל בתוך הרוטב שאינו מינו ואי אפשר להצטרף עמה לאסור, וגם א"א שיבלעו החתיכות של היתר מחתיכת האיסור אלא על ידי רוטב והרוטב אינו מינו הוא, אם כן נמצא ע"כ דלכולי עלמא כבר נתבטל האיסור לתוך ההיתר ביטול גמור קודם שיאסר, ואחר שנתבטל בשאינו מינו האיך אפשר לאסור חתיכות ההיתר, ושיצטרפו לחתיכת האיסור לאסור את שאינו מינו אטו אם נפל יין נסך בתוך מים ונתבטל טעמו בו ואח"כ נפל לתוכן יין כשר שמא האיסור חוזר ונעור, ועוד לפי מש"כ בפ' גיד הנשה (לעיל חולין ק, א) בשם רבותינו בעלי התוס' ז"ל שאין מחמירין לומר חתיכה עצמה נעשית נבלה לאסור האחרות אלא א"כ קבלה טעם מן האיסור, ה"נ היאך יצטרפו חתיכות ההיתר לאסור את הרוטב, והלא אי אפשר שיקבלו חתיכות ההיתר טעם מחתיכת האיסור, כיון שיש ברוטב כדי לבטל טעם חתיכת האיסור ומשהו שנבלע מן האיסור בתוך חתיכות ההיתר ושמא נאמר דהכא משום מיחל של חתיכות ההיתר הוא שיש בתוך הרוטב וכשפלטה חתיכת האיסור המיחל של(א)[ה] מוצ(י)א מין את מינו לא אמרינן, לפי שאין ברוטב לבטל מיחל כל החתיכות, ולפיכך כל הרוטב נאסר וגם כל החתיכות אסורות לפי שחוזר המיחל ונבלע בחתיכת ההיתר ונאסרו כולן כנ"ל.

ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי שרי חלב נבלה הוא. ואסיקנא דאפשר לסוחטו אסור, ובדין הוא שיחזור החלב שפלט מן החתיכה ויאסור את כל החלב, אלא הכי במאי עסקינן בשקדם וסלקו קודם שיפלוט בתוכו מה שבלע מן החלב. מכאן היו מדקדקין ר"ש ור"ת ז"ל דלמ"ד מין במינו לא בטיל חתיכת נבלה שנפלה בקדרה ושהתה שם עד כדי שתבלע ותפלוט הרוטב שבלעה, שאז צריך שיהא בקדרה רוטב ס' כנגד חתיכת הנבלה כדי לבטל את החתיכה שאינה מינה, וצריך שיהא בה ששים חתיכות כנגדה כדי לבטל הרוטב שבלעה וחזר בתוכה רוטב נבלה ואוסרת את הרוטב כולו שהוא מינו, והלכך עד שיהא בקדרה שני מינין, ומכל אחד ששים כנגד החתיכה א"א להתבטל למען דאית ליה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל, ור"י ז"ל אמר דאדרבה מהכא משמע שלא כדבריהם, מדמתרצי' גדי אסר רחמנא ולא חלב, כלומר ולפיכך חלב שביורה מותר, ולדבריהם ז"ל אע"פ שלא אסרה תורה החלב מה בכך, מי גרע החלב מן המים שנבלעו בתוך הנבלה חוזרין בתוכה מים אסורין כמים של ע"ז ואוסר את המים שביורה מטעם מין במינו, וה"ה החלב שנפלט מן הבשר יהיה לו דין חלב אסור, אלא ודאי דהכי קאמר בשר אסר רחמנא ולא חלב להיות חלב נבלה, אלא רואין את החלב כמו הדבר שאסרו והוא הבשר, והטעם לפי שהחלב הנפלט מן החתיכה שאף על פי שהוא נעשה נבלה מ"מ הרי לא נאסר אלא משום שמנונית וטעם הבשר המעורב בו, ולא יהיה כח הבן יפה מכח האב, שהדבר האוסרו אינו אוסר את החלב והחלב שנאסר מחמתו יאסור את החלב שביורה, ומ"מ ודאי אסיקנא לענין בשר בחלב שהחלב הנפלט מן החתיכה הרי הוא כחלב נבלה ואוסר החלב שביורה כולו, מפני שהוא מינו, משא"כ בשאר איסורין לפי שכל אחד ואחד מותר בפני עצמו, וכשנתערבו נאסרו מגזרת הכתוב, מש"ה חזרו שניהם להיות גוף אחד של איסורין, והרי זה בשר בחלב וחלב בבשר ואוסרין בשר בכל שהוא וחלב בכל (מה) שהוא. ותדע שהרי לוקה על חצי זית בשר וחצי זית חלב מה שאין כן בשאר האיסורין שהרי אינו לוקה על כזית רוטב שנפלט מן הנבלה עד שישתה מן המים שיהא בו כזית מטעם השמנונית הנבלע בהן מן הנבלה, לפי שאין היתר מצטרף לאיסור רק בקדשים, והילכך מים ורוטב שנפלט מן הנבלה אינו אוסר את הרוטב שבקדרה כעין רוטב של נבלה, אלא רואין אותו כדבר האוסרו, כלומר שרואין אותו כאלו הוא בשר נבלה, וכיון שיש בקדרה ס' לבטל את הנבלה, הרי הכל מותר ומשום הכי אומר רבינויצחק ז"ל שהמלח הבלוע מדם כגון שמלחו בו בשר ונתנוה בקדרה או מלח שבולע מנבלה ונתנוהו בקדרה אף על פי שטעם המלח נטעם ואינו בטל באלף, אפילו הכי אם יש ס' בקדרה כשיעור המלח הכל מותר, ואפילו למאן דאמר חתיכה עצמה נעשית נבלה לפי שאין רואין את המלח כמלח של ע"ז שאיסורו מחמת עצמו אלא כדם שאסרו ורואין אותו כאלו כולו דם ואוסר בכמות שהיה הדם אוסר ולא יותר, מה שאין כן בבשר בחלב שהכל חזר גוף אחד של איסור כמו שכתבנו, ולפיכך אם נפל בשר בתוך חלב וקדם וסלקו קודם שיספיק לפלוט החלב שנבלע אפילו אין ביורה ששים כנגד הבשר וטעמו קפילא ואין כאן טעם בשר החלב מותר, כיון שלא נמוח שם ממשות של בשר ואין כאן אלא פליטתו, ולא ידענו כמה הוא סומכין על הקפילא להקל בפחות מששים כמו שכתבתי בפרק גיד הנשה (חולין צז, א) אבל אם לא הספיק (וסלקו) עד שיכול לפלוט החלב שנבלע אע"פ שטעמו קפילא ואין כאן טעם בשר כלל, אפילו הכי אסור משום חלב שנפלט שהוא כחלב נבלה, וכ"כ (הרמב"ם) [הרמב"ן] ז"ל.

מתני' טיפת חלב שנפלה וכו' ה"פ שאם היו חתיכות הרבה של היתר בקדירה והעליונה לא היתה משקעת ברוטב ונפלה עליו טיפת חלב אם יש בה בחתיכה העליונה בנ"ט כלומר שאין ס' בחתיכה נגד טיפת חלב והרי היא אסורה דכל בקדרה לא סגי' ליה בקליפה ואע"פ שלא ניער דלא נאמרה קליפה אלא בחום דצלי או דמליח אבל כל שבקדרה נבלע האיסור ואחר שנאסרה ניער אח"כ הקדרה אם יש בקדירה בנ"ט שאין בה כדי לבטל החתיכה כולה הרי כל הקדירה אסורה דחתיכה עליונה כבר נעשית נבלה וצריכה ביטול כנגד כולה: ואף על פי שקיי"ל כל שאיסור מחמת ד"א לא אמרו חנ"נ ה"מ בשאר איסורים ואפי' באיסור ע"א. אבל בשר וחלב כגופה איסור דמיא כיון שתערותן אוסרתן בין לענין זה ובין לענין חתיכה הראויה להתכבד לפני אורחים וביטול חתיכה זו כלומר טעם שלה לרבנן אפילו בחתיכת של בשר שהן מינה: ולרבי יהודה דוקא ברוטב רכה שבקדירה כדאית ליה בגמ' וכן לעיל בפ' גיד הנשה דכל מין ומינו ושאינו מינו סלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה ומבטלו בס' והלכתא כרבנן:

גמ' אמר אביי ש"מ טעמו ולא ממשו וכו' מבשר וחלב מ"ט לא גמרי' דחידוש הוא. פרש"י ז"ל דחידוש הוא שהרי היתר בהיתר הוא ותערובתן אוסרתן ועוד דאי שרו ליה כולי יומא בחלבו שרי ובבישול נאסר ע"כ: וטעמא בתרא עיקר דאלו טעמא קמא הא אידחי בפ' כל שעה ובפ' ג' מינין משום דכלאים נמי כך הם אי חידוש הוא אע"ג דליכא טעמא פי' ע"כ חדוש יש בו כדאמרי אלא ה"ק שאין חדושו מועיל בו בענין זה לפרשו משאר איסורין שלא ילמדנו ממנו: שאלו היה נוהג בו חידוש כזה היה לנו לומר שיהא אוסר במשהו דאע"ג בדליכא טעמא נמי ולא ליגמור איהו משאר אסורי דהא אתערובות קפיד רחמנא ולא אטעמיה. ואי משום דכתיב לא תבשל קסבר אביי דהא לא מוכח דבעינ' טעמא אדרבה אבישול כל דהו קפיד רחמנא ואפי' בישל חלב מועט ביורה גדולה של בשר דליכא טעמא כלל: וכיון דחזינן דבא' לא חדית רחמנא מידי וגמיר משאר איסורין וכיון דכן אין לנו לדון לחצאין בזה ואילו היה טעם כעיקר בשאר איסורין מדרבנן אף בזה הוי כן. וכיון דהכא חזינא דטעם כעיקר מן התורה ה"ה דגמרי מיניה לשאר איסורין והיינו דאמר רבא לעולם מבשר וחלב לא גמרי' דחידוש הוא והא דבעי טעמא לאו משום דגמר משאר איסורין אלא משום דכתיב לא תבשל דרך בישול אסרה תורה וסתם בישול יש בו טעם: ומלשונו של רבא אנו למידין דאביי הוי סבר דמאי דבעי טעמא בבשר וחלב היינו משום דגמרי' משאר איסורים דכן פרש"י ז"ל ומיהו מה דפרש"י ז"ל בדברי אביי דש"מ דלאו חידוש הוא דאהכי קפיד רחמנ' דומיא דכלאי הכרם דמיתסר נמי משום כלאים אין זה נכון דאפי' תימא דהא לא חשיב חידוש כיון דאית בכלאים הא איכא חידוש דכי תרו ליה בחלבא שרי וכי מבשלה ליה אסור כדכתיבנ' לעיל ומה שפרשתי הוא העיקר.

כיון שנתן טעם בחתיכה פי' טעם הניכר לחיך דהא בשר בחלב מין בשאינו מינו ואפי' לר"י בעינ' טעמא וחתיכה עצמה נעשית נבל' פי' שאף הבשר נעשית חתיכה דאסורא כאלו הוא בשר נבלה ממש ואין דנין בו כדין החלב האוסרו ולכך חוזר ואוסר שאר החתיכות לר' יהודה במשהו דחשיב מין במינו וקסבר אפשר לסוחטו אסור כדלקמן ומיירי בשלא ניער תחלה וניעור בסוף כדלקמן שאלו ניער בתחלה או כסה קודם שנתנה טעם בחתיכה הרי נתבטל בתוך הקדרה ככל מין בשאינו מינו ואפי' לר' יהודה. והיינו מתני' דקתני ניער את הקדירה אם יש בו בנותן טעם ולא מיתסר במשהו דאיירי דניער מתחלה דעל כרחיך לא פליגא מתני' עליה דרב חדא דלישנא דידיה מוכח דאמתני' קאי מדקאמר כיון שנתן טעם וכו' ועוד מדלא פרכי' עליה ממתני' ונימא דאיהו סבר מתני' דלא כר"י אלא ודאי כדאמרן. והשתא נמי דלא ניער בתחלה אומר ר"י ז"ל שאלו לא ניער בסוף לא היו נאסרים האחרות מחמתה מכיון שאינה נוגעת ובקליפה סגי להו. שכל חתיכה שנאסרה מחמת בליעות איסור אינה אוסרת לחברתה אלא אם כן יש בו רוטב שאין פליטת החתיכה הזאת שנאסרה יכולה להוליך האיסור שבלעה אלא למקום שהיה האיסור הראשון יכול לילך ולהתפשט בעצמו אלו היה מרובה אלא בשיש שם רוטב שהרוטב מוליכו ומבליעו ולפי' זה הא דאמרי' לקמן שניער בסוף ולא ניער בתחלה דוקא הוא וזה בודאי דבר של חידוש דכיון דס"ל דאפשר לסוחטו אסור וחתיכה עצמה נעשית נבלה הרי כל מה שפולט' אפי' מגופה פליטת נבלה היא וכיון דשתיהן בתוך הקדרה הרי הם כלח ואוסרת כל אחת חברתה במשהו אליבא דר"י. ולדידן נמי אוסר אותם בס' וכולה נאסרות ומאי דאמרי' לקמן שניער בסוף לרבות' אמרי' לה כי אע"פ שניער בסוף לא יועיל כיון שלא ניער בתחילה שהרי נאסר ראשונה כשלא ניער בתחלה ואוסרת לכולם וכן דעת רבי' הגדול ז"ל וכן עיקר והקשו בתו ומה קמ"ל דהא אשמועינן הכי בפ' גיד הנשה ותירצו דההיא דפ' גיד הנשה מיירי שבלע חתיכה זו מחתיכה נבלה והיה ראוי האיסור עצמו לאסור שאר חתיכות במשהו דהא מין במינו הוא ולפיכך אף חתיכה זו אוסרת במשהו לשאר תתיכות: אבל כל חתיכה שנאסרה משאינה מינה אין לה לאסור שאר החתיכות שאין מינה במשהו ואפי שאנו דנין כחתיכות נבלה מ"מ לא עדיפי' מן האוסרה וכיוצא בו י"ל אוסרך לא אסרנו ואתה תאסרנו וכן אתה אומר במלח ותבלין שנאסרה מחמת שומן חזיר ונפלו בקדרה הם בטלים בששים דכי אמרי' מלח ותבלין אין להם שיעור דטעמ' לא בטיל אלא כשאיסורן מחמת עצמן אבל אלו דינ' כדין שומן חזיר שאסר שאפי' תאמר שנעשו חתיכה דאיסור אין דינם אלא כחתיכה של חזיר ולהכי אשמועי' רב בבשר וחלב אין לומר כן דכיון דהיתר והיתרא הוא ותערובתן אוסרן כשנאסר הבשר מטעם חלב של היתר אם אתה אומר חנ"נ אין דנין את הבשר כדין חלב האוסרו אלא הוא כחתיכת נבלה כיון שדבר של היתר היה האוסרו אין זה אלא גזירת הכתוב שנעשה כנבלה כל בשר שקבל טעם חצב בבישול וזה טעם נכון עד מאוד מדברי ר"י זקן ז"ל:

גירסת רש"י ז"ל לימא פליגא דרב אדרבה דאמר רבא וכו' ופי' ז"ל לימא פליגי אדרב' דאמר בפ' גיד הנשה וכו' וכו' והקשו עליו האיך אפשר דפליג רב אההיא דהא ההיא אליבא דרב אמרה רבא וה"ל לאקשויי דרב אדרב ומסתברא דלאו קושיא הוא משום דאביי עביד התם אוקימתא אחריתי אליבא דרב ואמרי' הכי לימא פליגי הא דרב אפירושא דרבא דפי' התם מימרא דרב ותהוי מימר' דאמר רב התם כדפי' אביי ולא כדפי' רבא. ובתוס' גרסי' כגירסא מקצת הספרים שגורסין כאן רבה ופי' ר"י ז"ל דהא דרב' איתא במנחות פ' הקומץ גבי נתערב קומצא בחברתה ר"י אומר נתערב מנחת כהנים במנחת כהן משיח וכו' דאמרי' בגמ' וכי נוגעין זו בזו מאי הוי מין במינו הוא ואמרי אמר רבה קסבר ר"י כל מין ומינו וד"א וכו' ומיהו עדיין קשה לכולהו נוסחי למאי דקס"ד השתא אמאי לא למקשי' לרב' או לרבה ממתנית' דלקמן דתנינה אליב' דר"י בהדיא מאי דאמר רב הכ' וי"ל דדילמא לא שמיע ליה ברייתא דלקמן ותדע דרב נמי לא שמיע לי' דאי לא לימא הלכה כר"י וגנובי למה ליה. ועוד י"ל דברייתא דלקמן משמע שאין בה רוטב לבטל החתיכה מדקתני סיפה וח"א עד שתתן טעם ברוטב ובחתיכות ובקיפה מכלל דליכא ברוטב כדי לבטל.

אי קסבר אפשר לסוחטו מותר פרש"י ז"ל איסור שנבלע בהיתר ונתן בו טעם ואסרו ואפשר האיסור הנבלע בו לסחוט ממנו וליחלוק לעצמו כגון שנפל הנאסר בהיתר אחר מרובה ונסחט ונחלק שם כל האיסור שבלע ואין בו כשיעור לאסו' זה ההית' האחרון אם נאמר שהות' הנאס' מפני שנפלט ממנו כל האיסור: ונהי דאסור לעשות כן לכתחלה לפי שאין מבטלין איסור לכתחלה מיהו דיעבד שפיר דמי ושרינן לאוכל את הראשון ע"כ וכן כתבו תו' ודברי ת"מ הוא האיך אפשר לומר שיהא שום דבר שנבלע איסור ונאסור חוזר ונסחט ממנו כל האיסור והטעם שבו ויחזיר שיהא מותר באכילה. ומורי ז"ל אומר בשם רבינו הגדול ז"ל דאפי' למ"ד אפשר לסוחט. מותר לא נאמר להתיר באכילה הדבר שנאסר בתחלה אלא שנדון בו מיהת להקל שלא יהיה אותו הדבר הנאסר חוזר כחתיכת נבילה. שאם נפל במינו שיאסור כמין במינו אע"פ שנבלע מדבר שאינו מינו או דנבעי ששים כנגד כולו וכדאמרי' הכא דאי קסבר אפשר לסוחטו מותר חתיכה עצמה אמאי נעשית נבלה לאסור שאר חתיכות כלל שהרי החלב שנבלע בחתיכ' כבר נסחט כאן ואין בו כדי לאסור דהא איכא ס' וכל מין בשאינו מינו בס' בטיל לר' יהודה ואי משום גופ' של בשר שנאסר בתחלה הא אמרת דאפשר לסוחטו חוזר להתירו לענין שאינו אוסר כלום מחמת עצמו. ואין לדון בו כדין עצמו אלא כדין דבר האוסרו וכדפי' רש"י ז"ל גופי' וכן עיקר. ומיהו קי"לן דאפשר לסוחטו אסור כלומר שאפי' אתה דן שנסחט ויצא ממנו כל האיסור שבלע אינו חוזר לכמות שהיה. אלא הרי הוא כאלו חתיכה דאיסורא ודינו לאסור תערובתו כאלו הוא אסור מתחלת ברייתו הן לענין איסור מין במינו הן לענין דניבעי ס' כנגד כולו לעולם ואפי' נפל באלף קדירות בזו אחר זו ונראין דברי האומרים דמאן דסביר ליה אפשר לסוחטו מותר לא אמר אלא בבשר וחלב לפי שתערובתן אוסרן וכיון שחזרו ונפרדו ונסחט טעם זה מזה חזרו להתיר ככלאי בגדים דעלמא אבל באיסור גמור שנתערב בהיתר ואסרו שאפי' נסחט ונפרד ממנו האוסרו יש כאן איסור לפנינו באותו שאסרו מיהת אין לדון בו שיהא אותו שנתערב בו חוזר להתירו וכ"ש לדברי רש"י ז"ל.

בשר אסור וחלב מותר. פי' בשר אסור שאין בו ס' כדי לבטל טעם החלב וחלב מותר שהרי יש בו ס' לבטל טעם הבשר. ואי אמרת אפ' לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבלה הוא פי' שהרי החלב המועט שנבלע בבשר הכל טעם בשר ונאסר משום בשר בחלב ואפי' תאמר שאותו טעם הבשר שקבל נסחט ממנו ונתבטל בחלב שביור' הא אמרת אפשר לסוחטו אסור והחלב שנבלע בבשר דינו כחלב נבלה גמור וחוזר ואוסר את החלב שביורה במשהו אליבא דרב דמין במננו הוא. אלא ע"כ ה"ט דהחלב מותר משום דס"ל אפשר לסוחטו מותר וכשנפלט טעם הבשר מן החלב שנבלע בבשר חזר החלב ההוא להתירו ואינו אוסר החלב שביורה:

המשנה השלישית והכונה להתחיל בה בביאור החלק השלישי בענין תערובת בשר בחלב ודין חתיכה הנאסרת מחמת איסור בשר בחלב על איזה צד הוא אוסרת חברותיה ואמר על זה טפת חלב שנפלה על החתיכה פי' חתיכה זו עומדת בתוך הקדרה אלא שאין הרוטב מכסה אותה כלל אלא שעומדת על החתיכות שבקדרה ואין הרוטב מגיע אליה כלל ונפלה במקום ממנה טפת חלב ולא הגיס את הקדרה ולא כסה אותה נמצא שטפה של חלב זו לא נתפשטה אלא בחתיכה זו ואחר שכן אם יש בחלב זה כדי ליתן טעם בחתיכה זו ר"ל שאין בחתיכה זו ששים בחלב זה אע"פ שאלו שיערנו בכל מה שבקדרה היה בה כדי לבטל חלב זה אותה חתיכה אסורה ואין שאר חתיכות ומה שבקדרה מסייעות בבטול חלב זה שהרי לא נתפשט אלא בחתיכה זו ושאר החתיכות ומה שבקדרה מותר אם קדם וסלק חתיכה זו קודם שתבלע ותפלוט על האחרות ויש אומרים כן אף בלא סלק הואיל ואינה סמוכה לשאר חתיכות על ידי רוטב כמו שיתבאר וחתיכה מ"מ אסורה ואין מדמין אותה לצלי שדיו בקליפה שלחלוחית הרוטב שבשאר חתיכות שלמטה הימנה עולה ומתפשט בסבתו האיסור לתוך החתיכה:

ניער את הקדרה קודם שבלעה חתיכה זו את החלב וקבלה טעם הימנו והכניס חתיכה זו בתוך הרוטב הרי נתפשט כל החלב ברוטב שבקדרה והרי כל מה שבקדרה מצטרף להתיר טיפה של חלב זו וכן אם כסה אותה שעל ידי הכסוי האידים החמים עולים מלמטה למעלה על ידי הרתיחה שאין לה אויר להתפשט ומבלבלין את הכל כאלו ניער או הגיס ואין אומרין שמא לא ניער יפה או לא כסה יפה אלא כל שניער או כסה אנו דנין כן ואם היה בחלב כדי ליתן טעם בכל מה שבקדרה אסור אבל אם לא ניער מתחלה אלא בסוף ר"ל אחר שקבלה הטעם אף היא נעשית חתיכה של איסור וצריך בקדרה ששים כנגד כלה נמצא הניעור או הכסוי פעמים באים להתיר פעמים באים לאסור כיצד היה בחלב זה ליתן טעם בחתיכה ולא במה שבקדרה הרי הניעור או הכסוי מתחלה באין להיתר החתיכה היה בחלב זה כדי ליתן טעם בכל מה שבקדרה הרי הניעור או הכסוי באין לאסור כל מה שבקדרה:

זהו ביאור המשנה לפי מה שהתבאר עליה בגמ' וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' להשלמת ביאור ענין זה אלו הן:

חתיכה זו כשנאסרה היא עצמה והוא כשלא ניער וכסה קודם שקבלה טעם החלב שנמצאת היא אסורה ואחרות מותרות כמו שביארנו אם נפלה אחר כן לקדרה אחרת הן של בשר הן של חלב הן של תבשיל אוסרת הכל אלא אם כן יש באותה קדרה ששים בכדי כל החתיכה שחתיכה זו נעשית כלה איסור לשער בכלה בכל מקום שתפול:

דבר זה לא נאמר אלא בבשר בחלב וטעם הדבר מפני שאין כאן איסור בפני עצמו שיתערב עם היתר אלא שהאיסור נעשה בין שניהם ומתוך כך נעשה כגוף איסור אבל בשאר איסורין אינו כן כיצד חתיכה של בשר שנפל עליה חלב או דם ואין באותה חתיכה ששים באותו חלב או באותו דם והרי החתיכה אסורה נפלה לקדרה אחרת אם יש במה שבקדרה ששים בכדי האיסור ר"ל החלב או הדם הקדרה מותרת אע"פ שאין שם ששים בכדי כל החתיכה שאין חתיכה עצמה נעשית חתיכת איסור לשער בכלה ומ"מ היא עצמה אסורה לעולם אע"פ שאפשר שנסחט האיסור ממנה ונתפשט בכל מה שבקדרה לפי שאינו נפלט לגמרי והוא ענין מה שאמרו איפשר לסחטו אסור מה שאין כן בדבר הלח והנבלל שאם נפל איסור לתוך הרוטב ואין שם ששים ונאסר וכן יין נסך בשאין מינו שאם נתרבה ההיתר אע"פ שאין עושין כן לכתחלה הכל מותר אע"פ שכבר נאסר ויש אומרים שאף חתיכה זו אע"פ שהיא באיסורה מצטרפת האחרות שהרי לא נאסרה אלא מחשש שמא לא נפלט ממנה כל האיסור ואף גדולי הדורות כתבוה כן וגדולי המפרשים בהגהותיהם נוטים להתיר מכל וכל אף החתיכה עצמה:

יש צדדין שאף בשאר איסורין אתה צריך לשער בכלו וכגון שלא נודע האיסור הבלוע כמה הוא כגון מלח שמלחו בו הן שחוטה הן נבלה שנאסר משום דם או משום ציר של נבלה ואתה צריך לשער שיהא שם היתר כנגד כלו ומ"מ אף זו אין אומרים בו שהדבר עצמו נעשה גוף האיסור על הדרך שאנו אומרים בבשר בחלב שמ"מ אין רואים אותו אלא כדבר האסור מצד עצמו ומכאן הורו חכמי התוספות במלח שנאסר מחמת דם או ציר של נבלה ומלחו בו את הקדרה וכבר ידעת שהמלח נותן טעם ביתר מששים וכל נותן טעם אוסר שאין הטעם בטל לעולם אע"פ שמ"מ משערין בכל המלח מ"מ מתירין אותו בששים כאלו הוא גוף הדם או הציר שנאסר בו ואלו היה אסור מחמת עצמו כגון מלח של ע"ז היה אוסר כל זמן שהוא נותן טעם והדברים נראין:

חתיכה זו שהזכרנו שנפלה טפת חלב במקום ממנה אם היה רוטב מכסה אותה הרוטב מפשט את החלב בכל הקדרה ומשערין בכל (הקדרה) מה שבקדרה ואין צריכין לניעור או כסוי:

היתה מקצתה בתוך הרוטב ומקצתה חוץ לרוטב אם נפל במקצתה שבתוך הרוטב כל מה שבקדרה מצטרף לשיעורו ואם נפל במקצתו שחוץ לרוטב יראה מסוגיא זו במה שאמרו לא ניער יפה שאין מה שבקדרה מסייע ואע"פ שאין הלכה כר' יהודה שאמר כן מ"מ הרי אף חכמים לא נחלקו בזו אלא שאין חוששין לכך ומ"מ קצת חכמי הצרפתים הורו שכל שהיא נכנסת מעט בתוך הרוטב כח הרוטב מוליך כל שבה ומפשטו בתוך הקדרה דלא גרע מכסוי ואין הדברים נראין וכבר כתבנו הפך סברא זו בפרק גיד הנשה יש בענין זה הוראה אחרת מחכמי התוספות והוא שחתיכה זו שאין לה איסור מחמת עצמה אלא מחמת שבלעה מדבר האיסור וקבלה ממנו טעם אם נגעה חתיכה זו בחתיכה אחרת ביבש ר"ל שלא על ידי רוטב אפי' היו שתיהן חמות ואפי' נצלו בשפוד אחד על האש אינה אוסרת שאין חתיכה הנאסרת מחמת בליעה אוסרת חברתה אלא על ידי רוטב ואפי' נבלעה מן החלב שהיא נעשית בשר בחלב ולא נאמר בה לענין זה חתיכה עצמה נעשית נבלה והביאו ראיה לדבריהם ממה שאמרו בסוגיא זו אלימא לא ניער כלל מיבלע בלע מפלט לא פליט כלומר שבנגיעה כזו שלא על ידי רוטב אינה פולטת שאם לא כן היאך אתה מוצא באיסורין היתר על ידי קליפה והרי אותה קליפה נגעה במה שסמוך לה וכן לעולם וכן הבשר היאך הותר על ידי מליחה והרי המלח נאסר על ידי בליעת הדם שבתוכו וחוזר ואוסרו אלא שהענין כמו שכתבנו:

ופירשו עוד בדבר זה שאפי' היתה חתיכה זו הבולעת שמנה ביותר אנו דנין כן שאע"פ שהשומן מפעפע אינו מוליך בפעפועו את האיסור הואיל ואין בטבעו של איסור לצאת שלא על ידי רוטב ומ"מ פירשו חכמי האחרונים שאם היה האיסור הבלוע מן האיסורין המפעפעין כגון חלב הכליות אוסר אף בנגיעה הואיל ואחת מהן חמה הא אם נבלעה בדם או בחלב הגיד או בטפת חלב או כיוצא באלו מן האיסורין שאינן מפעפעין אינה אוסרת אלא על ידי רוטב וכמו שביארנו:

קצת רבנים ערערו במשנה זו ובמה שביארנו עליה במקצת דברים מפני שהם חוככים לומר שמין במינו אינו בטל ומתוך כך חוככין לומר בכל האיסורין חתיכה עצמית נעשית נבלה ולא נתברר הדבר בידם ואנו החלטנו לפסוק שמין במינו בטל כשאר התערובות הבטלות כמו שביארנו:

חתיכת בשר שנפלה לתוך יורה של חלב רותחת אם יש בחלב ששים בכדי כל חתיכת הבשר זורק את הבשר והחלב מותר ואם לאו הכל אסור קדם וסלק את החתיכה מיד קודם שתפלוט מה שבלעה מן החלב אע"פ שפלטה לחות של עצמה מטעימין את החלב לגוי אם יש בו טעם בשר אסור ואם לאו מותר אפי' אין שם ששים שכל שאוסר בפליטה אע"פ שמשערין בכלה סומכין על הגוי להתיר בפחות מששים כמו שביארנו בפרק גיד הנשה אבל אם הניחה עד שפלטה מה שבלעה מן החלב אסור אע"פ שאין בו טעם בשר שהרי החלב הנבלע בבשר אסור וכשחזר ונפלט אוסר את החלב שכבר ביארנו שאע"פ שאפשר לסחטו אסור ואין טעמו נרגש בחלב שהרי הוא מינו וצריך ששים בכדי כל החתיכה:

אע"פ שפסקנו במין במינו שהוא בטל כשאר איסורין יש דברים שמין במינו אינו בטל ובשאינו מינו בטל והוא יין נסך וכלל ידוע בכל דבר הבטל בשאינו מינו ואינו בטל במינו שאם נתערב במינו ושאינו מינו סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ודבר זה יתבאר במסכת ע"ז בע"ה:

מי שבשל חצי זית בשר וחצי זית חלב הואיל ויש כזית בין שניהם לוקה בין על הבשול בין על האכילה חדוש הוא שנתחדש בבשר בחלב שזה היתר בפני עצמו וזה היתר בעצמו וכשנתחדש בסבתו גוף אחד של איסור הואיל ויש שיעור שלם בין שניהם חייב:

כבר ביארנו על חתיכת בשר שנפלה לתוך יורה של חלב רותחת שהבשר בולע מן החלב ואם קדם וסלקו קודם שתפלוט את החלב שבלעה אע"פ שפלטה לחות של עצמה מתירין אותה בטעימת קפילא אע"פ שאין כאן ששים ואם המתין עד שבלעה הרי היא פולטת את החלב ואותו חלב נעשה גוף איסור ואוסרת את החלב אלא אם כן יש ששים בכדי כל החתיכה:

צריך אתה להזהר שלא לפרש שהדבר הנופל לתוך יורה רותחת בולע מיד ואינו פולט כלום עד שינוח וישבע מבליעתו שאם כן היאך הגעלה שלנו מועילה בפסח שהרי אנו מכניסין הכלי ליורה רותחת ומוציאין אותו לאלתר ועוד הרי החוש מכזיבך שאם אתה משים ירקות לתוך מים חמים נעשים המים ירוקים לשעתן אלא הוא פולט מיד ממה שנבלע בו אם הוא כלי או מלחות של עצמו אם הוא בשר וכיוצא בו ותכף לפליטתו בולע ממה שביורה ואין בזה שיעור כלל ומה שהוא בולע מאותה יורה שנפל לשם אינו פולטו עד שישבע מלבלוע ומ"מ יש מפקפקים בכך ומצריכין להמתין עד שינוח הכלי מבליעתו ואין הדברים נראין שאם כן אף בזו היאך אנו יודעין מתי ינוחו מלבלוע ואף לדעתם אומר אני שאין צריכין לכך שלא נאמרו הדברים בכאן אלא בדבר ספוגיי כגון בשר שכל כיוצא בזו מצד הספוגיות שבו בולע תחלה ואינו פולט אבל כלים וכיוצא בהן פולטין לאלתר ומ"מ שטת הסוגיא מוכחת שהיא פולטת את שלה ובולעת של חברתה כמו שביארנו ובמסכת ע"ז יתבאר ענין הגעלת הכלים בריוח בע"ה:

אין לוקין על בשול של בשר בחלב עד שיתבשל בשול הראוי ר"ל שהגוי המכוין לאכול תבשיל מבשר בחלב יהא מחזיקו כמבושל ויאכלנו בחזקת מבושל כל צרכו ומ"מ לענין אכילה כל שנפל חם לתוך חם או צונן לתוך חם אסור חם לתוך צונן אם בחלב לח קולף את הבשר ואוכלו והחלב אסור ואם בגבנה קולף ואוכל צונן בצונן מדיח את החתיכה ואת הגבנה ואוכל ואם בחלב צונן מדיח את היבש והלח מותר:

אין לוקין בבשול בשר בחלב אלא בבשול של כלי ראשון כמו שביארנו אבל כלי שני אינו מבשל וכן אינו לוקה בצלייה בשפוד וכיוצא בזה:

הטיגון באלפס חכמי התוספות פרשו שהוא נקרא בשול ממה שאמרו בפרק זה שמא יעלה באלפס רותח וגדולי הרבנים פירשו במסכת סנהדרין שדרך בשול אסרה תורה ולא דרך טגון ואף לאכילה לא נאסר מן התורה אלא דרך בשול על הדרכים שביארנו לכך הוציאו בלשון בשול לומר שאין לוקין על אכילתו אלא דרך בשול וכן היא שטתנו ומה שהביאו ראיה מאלפס כבר ביארנוה לשיטתנו ומ"מ מדברי סופרים איסור אכילתו בכל פנים אפי' צונן בצונן ואפי' זה אחר זה על הדרך שביארנו:

חתיכה זו שנאסרה מחמת בליעתה כמו שביארנו ענינה שנפלה לקדרה אחרת הן שנאסרה מחמת בליעת טפת חלב שמשערין בכלה הן שנאסרה מחמת בליעת שאר איסורין שמשערין באיסור הבלוע חתיכה עצמה מ"מ אסורה כמו שביארנו אחר שכן אם הוא מכירה זורקה ואם אינו מכירה אם היא חתיכה שאינה ראויה להתכבד לפני האורחים בטלה ואם ראויה להתכבד יש אומרים שכל החתיכות אסורות וחכמי הצרפתים הורו שהחתיכה שנאסרה מחמת בליעת שאר איסורין אינה נקראת חשובה שלא להתבטל לא נאמר דין חתיכה הראויה להתכבד אלא בנאסרה מצד עצמה ומ"מ באיסור בשר בחלב אינה בטלה לדעת קצת מפרשים הואיל וראויה להתכבד:

מה שכתבנו בהרבה מקומות שאין דין חתיכה עצמה נעשית נבלה נאמר אלא בבשר בחלב ונמצא מדברינו שבבשר בחלב משערים בחתיכה עצמה ובשאר איסורין בשיעור האיסור אלא שחתיכה עצמה אסורה לעולם ולח בלח אף איסור עצמו חוזר וניתר תדע שיש לקצת מפרשים שטה אחרת בזה מתוך בלבולים שנראו להם בענין זה וצריך שנעיר אותך על אותם המקומות כדי שתדע מהם שטתנו מהיכן יצאה:

במסכת תרומות אמרו שסאה תרומה שנפלה לפחות ממאה שנעשה הכל מדמע ונפל מן המדמע למקום אחר אין אומרין שיהא מדמע כתרומה גמורה אלא לפי חשבון וכן אין המחומץ חוזר ומחמץ אלא לפי חשבון ואין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון למדנו מזו שאין חתיכה עצמה נעשית נבלה שאלו כן היה המדומע כתרומה גמורה:

וכן אתה למד דבר זה ממה שאמרו שם סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונפלו שם עוד חלין בשוגג עד שהשלימו למאה מותר ואלו היתה חתיכה עצמה נעשית נבלה לא היתה נפילת חולין מועלת שהרי כל הראשונים תרומה גמורה ומקשים על זה ממה שאמרו בפרק זה דרך סתם חתיכה עצמה נעשית נבלה וכן בפרק גיד הנשה בשמועת חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא עד שפירשו בתוספות שבכל איסורין חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא שתרומה יוצאה מן הכלל הואיל ויבש ביבש הוא אבל לח בלח חתיכה עצמה נעשית נבלה הואיל ונעשה הכל גוף אחד וכן לח ביבש כגון חתיכת נבלה שנתנה טעם בשחוטה וכשאנו מקשים עליהם ממה שהזכרנו שאין מים שאובים פוסלין אלא לפי חשבון הם משיבין שקל הוא שהקלו בשאובה דרבנן ותירצו עוד שכבר פרשו במסכת תמורה לפי חשבון האמור כאן לפי חשבון כלים וכמו שאמרו שם משנים ושלשה כלים פוסלין את המקוה מארבעה וחמשה אין פוסלין הואיל ולא נפל לוג שלם מכלי אחד אלא שיש להקשות עוד עליהם שהרי בהשוכר שבע"ז פירשו לדעת קצת שיין אסור שנפל ביין הכשר שאסרו ונפל אחר כן קיתון של מים לשם ויש בו כדי לבטל יין האיסור הותר ואין אומרים שנעשה המותר עם האיסור חתיכת נבלה ועוד אמרו שם חמרא דהיתרא לגו מיא דאיסורא בנותן טעם ואין אומרין ראשון ראשון נעשה איסור ומ"מ הם משיבים על שמועת היין שהטעם מפני שלא נפל שם בכדי נתינת טעם וכל שכיוצא בזה לא החמירו להיות חתיכה עצמה כנבלה ואע"פ שאיסורה במשהו וכן משיבים על שמועת חמרא דהיתרא כשנפל מן היין הרבה כאחד או בקלוח שאינו פוסק שאנו דנין אותו כבת אחת ומ"מ במחומץ שהוא כבלול ואינו מחמץ אלא לפי חשבון לא ראינו להם תירוץ מספיק אלא שהם מפרשים לפי חשבון אם לא נפל מאותה עיסה כדי לחמץ ונסעדים בה ממסכת תמורה שהעמידוה שלא כר' אליעזר אלא שכשעייננו בסוגיא של חמורה עלתה בידינו כהוגן על דעת מה שאנו מפרשים שאין העיסה המחמצת מן התרומה נעשית כלה תרומה וחכמי הדורות משיבים עליהם ממה שאמרו במסכת ע"ז בשני כוסות אחד של תרומה ואחד של חולין ומזגן וערבן זה בזה רואין את ההיתר כאלו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלו ואין אומרין מים שבמזג התרומה נעשו איסור וצריך מים אחרים בכדי לבטל התרומה ומזג שלה ומ"מ אף הם משיבים לעצמם שיש לפרש בה בכוסות השוים ומטעם לפגם נגעו בה כמו שפירשו חכמי התוספות כמו שיתבאר במסכת ע"ז בפרק ראשון ובפרק אחרון ודברים אלו ריסי עיניהם יבאו ויעידו שדברים דחוקים הם ואין לסמוך עליהם:

גדולי המפרשים נוטים בה לשטה אחרת לומר שאף לח בלח אין אומרין בו חתיכה עצמה נעשית נבלה ולא יבש ביבש שבאלו האיסור חוזר ומתערב עם השני כבראשון ואינו נאמר אלא באיסור הבלוע בחתיכה שאין ממש האיסור יוצא ממנה ואף בזו יש להקשות סוגית של פרק גיד הנשה במה שאמר רב חתיכת נבלה וחתיכת דג טמא כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל האחרות במשהו מפני שהן מינה והקשו מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל למה לי נותן טעם ומתרץ לה כשקדם וסלקו אלמא אע"פ שהחתיכה קבלה טעם משהו ואסורה היא עצמה מתורת מין במינו אינה נעשית נבלה לאיסור האחרות אלא אם כן יש בה נתינת טעם נבילה ומתוך כך עקר הדברים שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב ומן הטעם שהזכרנו למעלה והוא הוא המיושר שבדיעות:

אע"פ שביארנו דרך פסק מה שראוי לבררו בענין המשנה והסוגיא שלה מ"מ מתוך בלבולים ושנוי פירושים שבה אני רואה להעירך דרך קצרה בהודעת שטתנו בביאור השמועה על הסדר שלא תבא לפרשה על שטת אחרת מכמה שטות שתראה בה בחדושין ובפירושין ובקצת חבורי רבני צרפת עד שיקשה לך מתוכם מה שפסקנו בה והוא שתדע תחלה במה שאמרנו במשנתנו ניער את הקדרה אם יש בה נותן טעם בכל הקדרה אסורה ואם אין בה נותן טעם בכל הקדרה הכל מותר אע"פ שאנו פרשנוה כשניער קודם שקבלה אותה חתיכה טעם האיסור שאם לאחר שקבלה את הטעם אף היא נעשית נבלה וצריך בכל הקדרה ששים כנגד כלן החתיכה לא פרשנוה כן אלא לענין מה שפסקנו שחתיכה עצמה נעשית נבלה בבשר בחלב ומ"מ במשנתנו לא נתברר אם נאמר בשנעשה ניעור זה אחר קבלת הטעם ואע"פ כן יהא הניעור מתיר אע"פ שאין בכל הקדרה ששים כנגד כל החתיכה ולא נשער אלא באיסור ושלא כדעת האומר חתיכה עצמה נעשית נבלה או דוקא קודם נתינת טעם הא אם קדמה קבלת הטעם לניעור שלא יהא הניעור מועיל שלא לשער בכלה אלא שבגמ' פרשוה דוקא קודם קבלת טעם על הדרך שביארנו במשנה:

ואמרו בגמ' אמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו ר"ל כשאוסרין את ההיתר מצד טעמו של איסור אע"פ שאין שם גוף איסור דאוריתא הוא דילפינן לה או מגיעולי גוים או מבשר בחלב שאף הבשול אסרה תורה אע"פ שנסתלקו זה מזה אחר בשולו דאי סלקא דעתך דרבנן ומגיעולי גוים לא ילפינן דחדוש הוא דהא נותן טעם לפגם בכל מקום מותר ומבשר בחלב נמי לא בעית לאייתויי משום דחדוש הוא ומפני שכל אחד בפני עצמו היתר ונתערבו נאסרו אי חדוש הוא טעמא נמי לא ליבעי אלא נימא חדוש הוא דחדית בה רחמנא אפי' בכל שהוא הואיל ומ"מ בשר בחלב מיקרי ואע"פ שזרוע בשלה אינו אוסר את האיל הואיל ואין נותן בו טעם התם משום דמצוה נמי איכא והיאך יאסור אלא מ"מ לאו חדוש הוא דהא איכא נמי באיסורי מאכלות כותיהו כלאי הכרם שכל אחד היתר בעצמו ונתערבו נאסרו ואמר ליה רבה ואפי' נמי תימא חדוש הוא מ"מ תורה לא אמרו לאותו חדוש אלא בטעם שהרי תורה הזכירה איסורו בלשון בישול והוא כשיעור שיתבשל הבשר לתוך החלב ואי אפשר בכגון זה שלא ליתן בו טעם ואמר אחר כן אמר רב כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת כל החתיכות כלן וודאי רב בלי ספק אמתניתין קאי שאלו היה אומר שמועה בפני עצמה היה אומר חתיכה שנפל עליה טפת חלב כיון שנתן טעם בחתיכה וכו' הא מאחר שקצר ואמר כיון שנתן וכו' אלמא אמתניתין קאי כלומר חתיכה שנזכרה במשנתנו כיון שנתן וכו' ומתוך כך יש טורחים לפרש משנתנו לדעתו ר"ל דקאמר כל איסורין שבתורה במינן במשהו ולדעת ר' יהודה דמין במינו לא בטיל ומתוך כך פירשוה גדולי הרבנים לדעתו טפת חלב שנפלה לחתיכה שבין החתיכות ונתנה טעם באותה חתיכה הרי נאסרה אותה חתיכה ואע"פ שהיא לא נתנה טעם בשאר החתיכות הואיל ומ"מ נפלט משהו ממנה לשאר חתיכות וכגון שיש בה רוטב אלא שלא ניער ומצד שלא ניער קבלה אותה חתיכה את הטעם כלן אסורות אפי' היה במה שבקדרה עם שאר החתיכות ששים או יתר בכדי כל אותה חתיכה שאין משערין באיסור להיות מין בשאינו מינו אלא בחתיכה שנעשית נבלה והויא לה עם שאר החתיכות מין במינו ולא בטיל וסתמא אפי' היה ברוטב עצמו בכדי לקבל כל החתיכה אבל אם ניער קודם שקבלה אותה חתיכה את הטעם אם יש בקדרה ששים כנגד האיסור הכל מותר דהא מין בשאינו מינו הוא והיינו דפריך מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר' יהודה ואם כן אפי' קבלה אותה חתיכה את הטעם כל דאיכא בכדי לבטל כל אותה החתיכה מיהא לישתרו כל שאר החתיכות דהא רוטב לאו ממין חתיכה הוא והא קא סבר ר' יהודה מין במינו ודבר אחר סלק את מינו וכו' והעמידה ברוטב עבה מצד דקדוק של בשר והוה ליה מינו הא ברוטב רכה מודה שהותרו שאר החתיכות ומ"מ לא חלק בין עבה לרכה אלא לענין אבל לאותה חתיכה עצמה שקבלה את הטעם אף ברוטב רכה נשארה באיסור והיינו דקאמר דסבירא ליה אפשר לסחטו אסור כלומר שהאיסור שנבלע בהיתר ונתן בו טעם אע"פ שאותו היתר שמקבל הטעם נתבשל אחר כן בקדרה אחרת של היתר ונפלט האיסור ממנו ונתפשט בכל הקדרה ונתבטל אינו מועיל שמשנאסרה שוב אין לה היתר שמא לא נפלטה יפה ואם כן על כל פנים היא אסורה ומאחר שהיא אסורה אוסרת אפי' אלף מדין מין במינו שאלו היה סובר אפשר לסחטו מותר היה האיסור נפלט ונתפשט בכל הקדרה ודנין בו והוה ליה מין בשאינו מינו ולא היינו אומרים חתיכה עצמה נעשית נבלה:

בפרש"י בד"ה אי חידוש הוא כו' דכיון דלאו חידוש הוא גמרינן ליה מזרוע בשלה כו' עכ"ל ושאר איסורין לאסור כדאיכא טעמא ליכא למגמר מזרוע בשלה גופה דליכא בזרוע בשלה טעמא דמין במינו הוא גם לא מצינו ביה איסורא אלא להיתירא בליכא טעמא איכא למגמר מיניה ע"ש בתוספות בפ' גיד הנשה:

בגמ' ומאי קסבר אי סבר אפשר לסוחטו מותר וכו'. צריך ליישב לישנא דגמרא מאי קאמר מאי קסבר וכו' פשיטא הא בהדיא קאמר חתיכה עצמה נעשה נבילה דהיינו כאילו אמר דאפשר לסוחטו אסור ועיין בהר"ן בסוף הפרק דהאריך בפי' שיטה זו:

ברש"י ד"ה אמר רב וכו' אם יש טעם באותה חתיכה לאסור את כל הקדירה. הלשון מגומגם ונראה שכך ר"ל הא דקתני במתני' אם יש בה בנותן טעם אסור הוי פירושו אם יש בנותן טעם באותה חתיכה אסור כל הקדירה דכיון דנאסרה החתיכה וכו' וק"ל:

בתוס' ד"ה טיפת חלב וכו' כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב איירי כדפרישית בפ' גיד הנשה כצ"ל:

ד"ה מבשר וחלב וי"ל דאביי קבלה מרבא וכו'. רצה לומר דמתחלה היה סבר אביי כדאמר הכא דנפקא לן טעם כעיקר מבשר וחלב ולאחר שדחה רבא הכא אז למדו רבא ההיא ברייתא דפליגי בה ר"ע ורבנן כדאיתא פרק אלו עוברין חזר בו אביי וקבלה מרבא וכן משמע בההיא סוגיא דפ' אלו עוברין דגם אביי ידע אותה ברייתא:

ד"ה אמר רבא וכו'. אבל טעם כעיקר הוי דאורייתא כדפרישית פ' גיד הנשה כצ"ל:

ד"ה דאמר רבא קסבר רבי יהודה וכו' וא"ת אמאי לא פריך מדרבי יהודה גופיה וכו'. לשון התוס' נמשך עד למטה דקאמר אדרבא כאילו אמר אמאי לא פריך מדר' יהודה ארבא דמפרש דברי רבי יהודה דס"ל סלק את מינו וכו' והכא אמר רבי יהודה דחתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות ולא אמר סלק את החתיכות שהן מינה והרוטב תבטל את חתיכת האיסור וק"ל:

בא"ד ועי"ל דברייתא דרבי יהודה משמע שפיר דאין ברוטב ס' לבטל וכו'. יש מקשין א"כ מאי פריך נמי ארב דלמא רב איירי נמי כשאין ברוטב ס' לבטל החתיכה ויש ליישב משום דרב סתמא קאמר משמע ליה דבכל ענין קאמר שאוסרת כל החתיכות ועוד יש ליישב דהשתא בתירוץ זה ס"ל לתוס' ולגמרא דגם רב ידע ברייתא דלקמן וא"כ קשה מאי אשמועינן ולא הל"ל אלא הלכה כרבי יהודה אלא ודאי אתא לאשמועינן דבכל ענין אוסרת כל החתיכות אפילו איכא ברוטב ס' דזה לא שמעינן מברייתא ולכך פריך שפיר ארב לימא פליגא ארבא וק"ל אבל לשון התוס' משמע ודייקא כישוב הראשון:

גמ' שמואל ורשב"ל דאמרי אפשר כו' כצ"ל:

תד"ה דחדוש. וטע"ז לא קאי בא"ע כו'. כצ"ל:

תד"ה דאמר. גבי רי"א במנחת כהן משוח כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לימא פליגא. ולא יוכל מין האחר לרבות עליהן ולבטלן אלא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר רב וכו׳ כדי לבטל החתיכה כולה נאסרות כולן כצ"ל:

תד"ה דאמר רבא וכו' רבי יהודה אומר במנחת כהנים במנחת כהן משיח כנ"ל:

טפת חלב וכו' שיטת רש"י שהסכים עליו הר"ן דרישא אסור כל הקדרה ע"י טיפת ליחה שנוטף מהבשר אל החתיכות אעפ"י שטפת החלב אינו יוצאה עמו שאין הבליעה יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב מ"מ הבשר עצמו נעשה נבלה וטפת ליחותיו אוסרים הכל מפני שהוא מינו והיינו דקמ"ל רב בשמעתין טפי מאי דכבר קמ"ל לעיל. וסיפא ניער פי' אלו הי' ניער מיד בתחלתו אז היו כל מה שבקדרה מצטרף לבטל הטיפה זו היא שיטת רש"י. ושארי ראשונים חולקים וס"ל כיון שאין טפת החלב יכולה לצאת מחתיכה לחתיכה גם טפת לחות הבשר אינו אוסר אעפ"י שנעשה נבלה. אלא רישא לא מיירי מאיסור שארי חתיכות אלא מחתיכה עצמה אם יש בה בנ"ט אוסרת אותה החתיכה ולא יותר. שוב תנן בסיפא ניער אח"כ את הקדרה פי' אחר שכבר נאסרה החתיכה מהטפה שוב ניעור אז כל הקדרה נאסר אם אין בו ס' נגד כל החתיכה. ואתי' מתניתין כרבנן דמב"מ בטיל א"נ אפי' כר"י וברוטב רכה דאמרינן סלק. ואתי רב למימר דלר' יהודה ברוטב עבה ה"ל מב"מ ואוסרת כל החתיכות כולן ולהאי שיטה קמ"ל רב דאפי' בשר הנאסר מכח חלב נמי הוה מב"מ עם בשר ולא נימא דדיינינן לי' כחלב דאתי' איסורא מיני' קמ"ל דבב"ח מיקרי איסור מחמת עצמו וה"ל מב"מ. והרא"ה בשם רמב"ן כ' דקמ"ל עוד דאמרינן גם בב"ח חנ"נ דה"א דוקא בשארי איסורים אבל בב"ח כיון דחידוש הוא אין לך להחמיר בו כל כך קמ"ל וזה דלא כהר"ן שכ' כל עצמו של חנ"נ בשארי איסורים הוא משום לתא דבב"ח ולרמב"ן אדרבא בשארי איסורים עיקר הוא. אבל פשוט דגם לרמב"ן אינו אלא מדרבנן בשארי איסורים ומ"ש תוס' לקמן מכלי מדין יבואר שם בעזה"י:

אמר אביי טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא וכו' פירש"י דבב"ח נפקא לן מדכתיב ג"פ לא תבשל. רצה בזה לפע"ד משום דרב אשי מפיק לי' מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. והנה לפ"ז לא אסרה תורה אכילת בב"ח בעצם אלא הקפידא והתיעוב הוא הבישול כמו חרישת שור וחמור וכדומה וממילא כיון דהוה תיעוב נאסר ממילא באכילה מלא תאכל כל תועבה. הנה כי כן לס"ד דאביי דלא ידע דדרך בישול משמע נתינת טעם א"כ כל שמבשל אפי' טפה חלב א' בבהמה גדולה או בהיפוך הרי עבר על לא תבשל כי מה גבול ושיעור יש לזה ומה ענין נתינת טעם לכאן אי לאו דלשון בישול משמע נתינת טעם כדאמר רבא אבל להס"ד הוה בישול כמו חרישת בשור וחמור ולבישת צמר ופשתים וכזריעת כלאים אי לאו דאמרינן כעין זריעה ויניקה אפי' לא הוסיף מאתיים נמי הוה אסור וא"כ ה"נ אסור לבשל אפי' בלי שיעור נתינת טעם ושוב אסור באכילה כזית ממנו מטעם שנעשה בו תועבה וא"כ לפי הס"ד דאביי דלא ידע הך דמשמעות לשון בישול הוא נתינת טעם א"כ ע"כ הא דבעי מתניתין נ"ט בב"ח ע"כ לאו מלא תאכל כל תועבה נפקא אלא מג"פ לא תבשל וה"ל א' וא' כאלו כתיב לא תאכל גדי המתבשל עם חלב אמו וכל אכילה הוה ככל אכילת שבתורה בנ"ט דיליף מזרוע בשלה ועל זה בנה אביי יסודו מנ"ל למילף להקל מזרוע בשלה דלמא אפי' ליכא נ"ט נמי כיון דחדוש הוא וק"ל:

דחדוש הוא כ' תוס' דהיינו חידושו דאי תרו לי' כולי' יומא בחלבא שרי אע"ג שנבלע החלב בבשר אעפ"י שהוא צונן לפי שהוא צלול והבשר שוהה בתוכו וכי בשיל לי' אסור עכ"ל והוא אורך שלא לצורך לכאורה. והנלע"ד דהתוס' ס"ל כשיטת רש"י בעלמא דאין כבוש כמבושל אלא בחומץ וציר אבל כבוש בצונן אפי' כמה וכמה אינו נעשה כמבושל וש"ס דפסחים אי תרו לי' הכי קאמר כיון דקפד רחמנא שלא לאכול בשר שהחלב מעורב בו מה לי מעורב בו ע"י בישול או תרי לי בצונן ודבר צלול שהיא החלב נמשכת ממילא לתוך הבשר. באופן שאם מחתכין הבשר היו מוצאים בין בתריו טפטופי חלב וזה מותר לאכול והיינו חידושיו שהיקל רחמנא לאכול תערובות שלא ע"י בשול ולעולם אין זה כבוש כמבושל ואין לנו ראי' ברורה שאם כבוש גבינה עם בשר בחומץ וציר שלא יהיו אסורים מן התורה דהוה בכלל לא תבשל דכבוש כמבושל ועיין מ"ש הרב"י בי"ד רס"י ק"ה:

אי חידוש הוא אפי' כי ליכא נ"ט נמי הא לפירש"י א"ש דבא להוכיח דלאו חידוש מדאשכחן כה"ג בכלאים אלא להתוס' ק' הא ודאי חידוש הוא דאי תרו לי' כולי' יומא בחלבא שרי וכו' וי"ל דהוה ס"ד דמחידוש לקולא ילפינן מיני' חומרא והכי קאמר אביי אי חידוש הוא לקולא ולא ילפינן מיני' אפי' חומרא א"כ אפי' ליכא נ"ט נמי אע"כ חידוש לקולא לא הוה חידוש א"כ נילף מיני' טע"כ ומסיק רבא לעולם אימא לך חידוש לקולא לא נילף מיני' אפי' חומרא והכא דרך בישול אסרה תורה ולזה נתכוונו תוס' סנהדרין כ"ז ע"א ד"ה עד זומם. ומ"ק ח' ע"א בסוף הדבור ובנדרים ג' ע"א תוס' ד"ה האי חדוש לחומרא הוא:

והא דמייתי תוס' שם משמעתין ולא ממקור ההלכה דפ' אלו עוברין דאמרינן חידוש הוא אי תרו לי' כולי' יומא י"ל התם אפשר לפרש דלא חדית לן ש"ס חידוש לקולא אלא אדרבא אלעיל קאי דקאמר בב"ח חידוש לחומרא דהאי לחודי' שרי ובהדדי אסור אע"ג בכלאים נמי אשכחן כי האי גוני מ"מ הכא הוה חומרא טפי דבכלאים מיד דינקי מהדדי קפיד רחמנא אבל הכא אפי' יונקי מהדדי ע"י דתרו כולא יומא עדיין שרי ואפ"ה קפיד אתערובות ע"י בישול והיינו חומרא ולא מוכח מידי דלא נילף חומרא מחידוש לקולא אך משמעתין דע"כ הפי' כנ"ל משו"ה מייתי תוס' מדשמעתין:

ודע למ"ד במה מצינו דן מינה ומינה א"כ אי ילפינן טע"כ במה מצינו מבב"ח לא הוה ילפינן אלא טע"כ דבשול אבל לא בתרו לי' כולי' יומא אע"ג דמסברא חצונה אין לחלק בטע"כ בין ע"י בשול ובין ע"י כבישה מ"מ כיון דלא ידעינן טע"כ מסברא חצונה אלא במה מצינו מבב"ח א"כ דן מינה ומינה ע"י בשול אין ע"י כבישה לא ומ"מ אביי דשמעתין שפיר קאי אמתניתין דלעיל ירך שנתבשל בה ג"ה ואמר דהא בנ"ט דתנן התם דאורייתא דאי לאו דאורייתא ולית לי' להאי תנא ילפותא דמשרת ודג"נ עכ"פ בבישול נילף מבב"ח דעכ"פ בבישול טע"כ דאורייתא. אבל מודה אביי דאצטריך משרת או ילפותא דג"נ למילף מיני' טע"כ אפי' בכבוש דאע"ג דג"נ גופי' בישול הוא מ"מ מסברא אין לחלק בטע"כ בין כבוש למבושל אי לאו דאי' במה מצינו מבב"ח דדן מינה ומינה אבל אי ילפינן מג"נ בודאי אין לחלק וא"כ שפיר אצטריך הני ילפותת ובהכי מתישב נמי דלאביי לא הוה ב' כתובים בב"ח ומשרת וג"נ ולהנ"ל ניחא ומיושב ק' תוס' ד"ה מבשר וחלב וק"ל:

ועתי"ט ריש מס' שקלים ומ"ש שם בב"ח חידוש הוא ולא ילפינן כלאים מיני' נ"ל דוחק ועוד צל"ע הא בכלאים גופי' מצינו ביטול אם לא הוסיף מאתיים מותר וכ' רמב"ן ריש מס' ב"ב משום דבטל במאתיים א"כ היתר בהיתר בטל. אבל האמת יורה דרכו נהי בכל התורה אחרי רבים להטות בין בלח בין ביבש. אמנם מצינו בב"ח ביטול בלח המתפשט לתוך יבש וילפינן מיני' יניקת כלאים שמתפשט הלחות לתוך הזרע והגפן דתתבטל במאתיים. אבל ביבש לא מצינו ביטול בהיתר בהיתר ע"כ חוט פשתן שנאבד בבגד צמר או בהיפוך לא בטל ולזה נתכוון עט"ז שנתקשה בו ש"ך י"ד רסי' רצ"ט. ומ"ש ש"ך שם בב"ח יבש ביבש הוא דבר שא"א לשמוע איך שייך בב"ח דאורייתא יבש ביבש ודברי עט"ז נכונים ומוכרחים:

ומיהו היינו היתר בהיתר דרחמנא קפיד על תערובתן אבל היתר בהיתר ממש כגון צמר גמלים וצמר ארנבים שנתערב בהם צמר רחלים זהו בטיל בודאי והארכתי בזה בתשובה סי' אלף ק"ג ע"ש:

לימא פליגו אדרבא וכו' לשון זה צ"ע לפירש"י מי פליג ארבא הלא רבא אמר כן אדרב לעיל דרב אית לי' סליק והכא רב עצמו אמר דלית לי' סליק א"כ הוה תיובתא דרבא ומאי שייך פליגא אדרבא אבל לפי' תוס' א"ש דהא דרב דשמעתין פליג אשנויי דרבא דמנחות שם. אלא דבריהם צע"ג לכאורה דהרי התם גופי' צריך להבין למאי הלכתא אמר סליק השמן כמי שאינו והסלת רבה ומבטל להשמן למאי צריך לסלק השמן יניח השמן וגם הסלת במקומו. ויכנס מהשמן של מנחת נסכים לתוך הסלת של קומץ ובטל באינו מינו טיפה א' והרי ריבה שמנה נהי מה שנכנס מהשמן לתוך שמן לא יתבטל דמב"מ לא בטיל אבל עכ"פ מה שנכנס ממנו לסלת בטיל ונתרבה שמנו של זה וחיסר שמנה של זו אלא דאהש"ס לק"מ אה"נ לא הוה צריך לומר סליק אלא כיון דאמת כן הוא דס"ל סליק לעיל פג"ה דף ק' ע"כ אמרינן שם ס"ל לר' יהודה סלק כיון דהאמת כן הוא וא"כ ק' ש"ס דשמעתין א"א להיות מר' יהודה דמנחות דשם אין הכרח לומר סלק וע"כ אסוגיא דפג"ה סמיך וכפירש"י ודברי תוס' צ"ע:

אמנם א"ש לשיטת רמב"ם שם בפי' המשנה (ושם נדפס בטעות ועתי"ט שם) דס"ל דלא שייך ריבה שמן לא ניתוסף שיעור שלם היינו לוג שמן והכא מילתא אחריתא הוא והכי קאמר דהקומץ כולה סלתה בטל בריבוי שמן של מנחת נסכים שהוא ג' לוגים שמן מיהו בסלתה של מנחת נסכים לא יתבטל קומץ של מנחת יחיד דה"ל מב"מ אך סלק הסלת כמי שאינו ויתבטל כל הקומץ בשמן ולא נשאר כלום להקטיר וה"ל מנחת יחיד שלא להקטיר קומצה ופסולה ולפ"ז א"ש פי' תוס' דשמעתין. אך התם במנחות במתניתין פי' תוס' כפירש"י דלא כרמב"ם ואפ"ה בגמרא שם כ' תוס' כמ"ש בשמעתין וזה צ"ע:

סלק את מינו וכו' העלה רשב"א דסלק דשמעתין הוה ממש כמו סלק דיין ביין וקיתון של מים שלהי מס' ע"ז. דהרוטב הוא עצמה מים ומתערבים בה מיחל היוצא מחתיכת הנבלה עם המיחל הרבה היוצא מחתיכות המותרים ואי לא אמרינן סלק המיחל הכשר והמים רבין ומבטלין מיחל האיסור אי לאו דאמרינן הכי הי' מוציא מין את מינו מיחל את מיחל והי' אוסר במשהו ע"כ צריכין לומר סלק:

והנה הגאון מ"ה דוד דייטש זצ"ל הובאו דבריו בס' שערי חכמה סוף שער יוד הקשה לפמ"ש תוס' מנחות כ"ג ע"ב למאן דאזיל בתר בטל לא שייך במשקין מב"מ דהבטל א"א להיות המבטל לכי מסרח דמשקה דמסרח אבד שם משקה מיני' ואפי' לכלב לא חזי'. לפ"ז לא מקשה ש"ס בשמעתין חלב נבלה הוא ומאי קושי' דלמא רב ס"ל בתר בטיל אזלינן ומשקה א"א להיות כמבטל הנ"ל. ולהנ"ל לק"מ דהרי רב איירי הכא מתערובות מים ומיחל דהיינו משקים ואפ"ה אמר מב"מ לא בטיל לולי דאמרינן סלק וא"כ ע"כ לא אזיל רב בתר בטיל ולק"מ ועוד דהא לא ברורא לן כלל דס"ל לרב נטל"פ מותר וא"כ לא שייך לרב למיזל בתר בטיל:

במשנה ברש"י בד"ה אם יש בה בנ"ט וכו' ובשאר חתיכות וכו' ובגמ' פליגי בה אם חוזרת אותה חתיכה ואוסרתן. הנה כוונתו לפלוגתא דאפשר לסוחטו דלמ"ד אסור שוב אוסרת שאר חתיכות ולמ"ד מותר אפילו אותה חתיכה חוזרת להיתרה וכן מפורש בדברי רש"י בגמרא בסוגיין דלמ"ד מותר גם אותה חתיכה ניתרת וא"כ לכאורה דברי רש"י אינם בדקדוק דלמה כתב רש"י לענין לאסור שאר חתיכות פליגי בה בגמרא הלא גם באותה חתיכה פליגי אם חוזרת וניתרת. ולדחוק ולומר דאין כוונת רש"י כאן להחליט דאפשר לסוחטו אסור רק כוונתו לפלוגתא דמין במינו אם אוסרת בכל שהוא. זה אי אפשר דפלוגתא זו אינה כאן בסוגיא דשמעתין ולעיל (דף ק) פליגי בה רבה בר בר חנא ורב ובמנחות פליגי בה ר"י ורבנן אבל בשמעתין ליכא פלוגתא בזה דרב אחא מדיפתי שרצה לאוקמי פלוגתייהו בהכי בסוף שמעתין נדחו דבריו לגמרי. ועוד יש לדקדק בדברי רש"י דעיקר חסר מן הספר בדבריו וכך הוה ליה למימר ובשאר חתיכות וכו' ובגמרא פליגי אם חוזרת ואוסרתן לאחר הניעור דהרי בלא ניעור איך תאסור אותם דהרי מפלט לא פלט. ונראה דכוונת רש"י למה שכתב הר"ן דעד כאן לא קאמר לקמן אילימא לא ניער ולא כסה כלל מבלע בלע מפלט לא פליט אלא לפי ההוה אמינא דאפשר לסוחטו מותר אבל כדמסיק קסבר אפשר לסוחטו אסור א"כ חתיכה זו אף ההיתר שבה נעשה נבילה א"כ שפיר אוסרת בלא רוטב שהחלב הבלוע בה אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב אבל השומן והמוהל של הבשר עצמו יוצא ממנו חם בחם בלי רוטב והרי גם המוהל שלו מחשב איסור ונעשה נבילה וכן משמע להדיא מדברי רש"י בסוף שמעתין בד"ה ותו לא מידי שכתב ועבדינן כר"י בין בטפת חלב שנפל על החתיכה ולא ניער ויש בה כדי ליתן טעם באותה חתיכה ובין בחלב הדבוק וכו' וכולן נאסרות אפילו הן אלף. הרי שכתב רש"י ולא ניער שמשמע שלא ניער כלל ואפ"ה כתב שכולן נאסרות והיינו כהר"ן. והא ודאי דבלא ניער כלל לכ"ע אותה חתיכה נשארת באיסורה אפילו למ"ד אפשר לסוחטו מותר שהרי בלא ניער הטפה אינה נסחטת מאותה חתיכה דהבלוע לכ"ע אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב ואם כן אותה החתיכה נשארת באיסורה ולענין שאר החתיכות למ"ד אפשר לסוחטו אסור א"כ המוהל שלה נעשה נבילה ואוסרת שאר החתיכות ולמ"ד מותר אינה אוסרתן וא"כ מה שכתב רש"י ובגמרא פליגי היינו בלי ניעור ולהכי כתב רש"י דפליגי לענין שאר חתיכות והה"ד דפליגי באותה חתיכה בניעור בסוף אלא שמשנתינו לא איירי כלל בניעור בסוף שם ברש"י ניער את הקדרה הגיס בה מיד קודם שקבלה חתיכה טעם וכו' הא דלא פירש ניער אח"כ ואם יש בה היינו בחתיכה שכבר נעשית נבילה בנ"ט באותה קדרה וכו' משום דרש"י לשטתו דמסיק פסק הלכה בסוף שמעתין דמין במינו לא בטל וא"כ אפילו אין בחתיכה בנ"ט באותה קדרה אם יש בה בנ"ט ברוטב בלבד ג"כ אוסרת שהחתיכות אינן מועילות לבטל דמין במינו לא בטל וכרב בשמעתין ולא רצה רש"י לפרש משנתינו נגד פסק הלכה שלו ואף שכבר סתם התנא לעיל (בדף צו ע"ב) בגיד שנתבשל עם הגידין וחתיכה עם החתיכות דלא כר"י מ"מ לא רצה רש"י לפרש גם משנה זו דלא כר"י ובפרט לפי מה שפירש רש"י בשמעתין בדברי רב דקאי אמתניתין לפרש המשנה א"כ אי אפשר לפרש בסיפא ההיפוך מזה לכך פירש רש"י שהגיס מיד ואף שלר"י גם זה אסור דר"י חושש שמא לא ניער יפה מ"מ בזה לא הכריע רש"י כוותיה ואדרבא בזה קיי"ל כרבי שנראין לו דברי חכמים בזה ועיין לקמן בדברינו בדבור רש"י שאחר זה:

שם ברש"י אם יש בה בנ"ט באותה קדרה כלומר אין כח בטפה לאסור כולן אלא א"כ יש בנ"ט ליתן בכל הקדרה הנה מ"ש לאסור כולן הוא תמוה שהרי כיון שניעור מיד א"כ גם אותה חתיכה אינה נאסרת אלא א"כ יש בטפה בנ"ט בכל הקדרה ומשמעות דברי רש"י דדוקא לאסור כולן אין כח בטפה אבל אותה חתיכה יש כח בטפה לאסרה אף שאין בה בנ"ט בכל הקדרה והוא תמוה. ואם נימא דרש"י מוקי משנתינו כר"י לגמרי דחייש שמא לא ניער יפה לכך נאסרת החתיכה קשה הרי ר"י דחייש לזה אוסר גם שאר החתיכות. והנלע"ד הוא ע"פ מ"ש הטור בסימן צ"ב שהשיג על הרמב"ם במה שפסק הרמב"ם וזה לשונו אבל אם ניער מתחלה ועד סוף או שכסה משעת נפילה ועד סוף הרי זה בנ"ט וכתב הטור וזה לשונו ונראה שאין צריך רק שינער או יכסה מיד בשעת נפילה ואפילו פסק אח"כ מלנער מיד מתערב הטעם בכל מה שבקדרה ומצטרף כלו לבטל. וכתב הב"י ע"ז ונראה שטעמו של הרמב"ם מדאמרינן בגמרא מכלל דר"י סבר כי ניער מתחלה ועד סוף וכו' ומדאמרינן ניער מתחלה ועד סוף וכסה מתחלה ועד סוף משמע ליה להרמב"ם דדוקא בכה"ג שרו רבנן אבל בניער מתחלה ולא בסוף וכסה מתחלה ולא בסוף לא שרו רבנן ואני אומר שיפה השיג הטור ורבנן שרו גם בניער מתחלה לחוד והא דקאמר בגמרא ניער מתחלה ועד סוף לר"י הוא דקא מוכרח לומר כן דר"י אסר ג"כ שאר חתיכות וקשה ממ"נ שאר חתיכות מותרים אם ניער יפה גם אותה חתיכה לא נאסרה כלל ואם לא ניער יפה א"כ הוה כלא ניער כלל ומבלע בלע מפלט לא פלט ואיך שאר חתיכות נאסרות ודי לאסור אותה חתיכה מטעם שמא לא ניער יפה להכי מוקי לה בניער מתחלה ועד סוף ואז חיישינן שמא בתחלה לא ניער יפה ונאסרה אותה חתיכה ובסוף ניער יפה וחזרה אותה חתיכה שכבר נעשית נבילה ואוסרת כולן. וכל זה הוצרך לר"י אבל לחכמים דלא חיישי כלל לשמא לא ניער יפה הא ודאי שגם בניער מתחלה לחוד או כסה מתחלה לחוד ג"כ שרו רבנן ואם רצה הב"י לסייעו להרמב"ם היה לו לסייעו מן אמר מר השני שם בשמעתין דקאמר אמר מר ודברי חכמים בשניער וכסה מאי ניער וכו' אלא ניער מתחלה ועד סוף וכסה מתחלה ועד סוף ובזה היה לו להבית יוסף לדקדק למה נקט מתחלה ועד סוף ולא די לו בניעור או כסה מתחלה לחוד אלא ודאי דבזה חייש רבי לשמא לא ניער יפה יפה ולכך צריך דוקא ניער מתחלה ועד סוף:

אלא שגם מזה אי אפשר לסייע להרמב"ם דאיך אפשר לחלק לרבי בין ניער מתחלה לחוד לניער מתחלה ועד סוף דהרי רבי סבר אפשר לסוחטו אסור א"כ אי חייש לניער מתחלה לחוד שמא לא ניער יפה א"כ כבר נאסרה החתיכה ואי אפשר לה לחזור להיתרה שהרי רבי סבר אפשר לסחטו אסור וא"כ מה מועיל מה שמנער עוד אח"כ אדרבא מגרע גרע לאסור שוב כל האחרים. בשלמא לדברי חכמים דסברי אפשר לסוחטו מותר שפיר איכא מקום להבית יוסף לחלק ולומר דבניער רק מתחלה גם חכמים חיישי לשמא לא ניעור יפה ואסורה אותה חתיכה אבל בניעור מתחלה ועד סוף דוחק לומר שבכל הניעורים לא אירע פעם אחד שניעור יפה ואמרינן מסתמא אירע בכל הניעורים הללו פעם א' שניער יפה ומועיל לחכמים אפילו לבסוף דהם סברי אפשר לסחטו מותר אבל לרבי אי אפשר לומר כן ובודאי על כרחנו לומר דהא דנקט לרבי מתחלה ועד סוף לאו דוקא אלא איידי דנקט לעיל בדברי ר' יהודה שניעור מתחלה ועד סוף ושם הוכרח לומר כן כפי שכתבתי דאל"כ שאר חתיכות מותרים ממ"נ נקט ג"כ בדברי רבי מתחלה ועד סוף אבל האמת יורה דרכו לרבנן פשיטא ופשיטא שאין מקום לסברת הב"י לומר דניעור מתחלה לחוד אינו מועיל לרבנן דהרי מפורש שם בשמעתין מכלל דרבנן סברי ניעור בסוף ולא ניעור מתחלה מותר הרי אף דניעור רק פעם א' לבסוף מתירין רבנן ק"ו בניעור מתחלה לחוד באופן שדברי הבית יוסף אצלי מן המתמיהין. ועכ"פ זכינו לדין שגם ר"י אינו אוסר כל החתיכות אלא בניעור מתחלה ועד סוף וכן לקמן בפירש"י בהדיא שפירש שמא לא ניער תחלה יפה ובלעה ואח"כ כשניער בסוף פלטה עיין שם. ולפי זה נוכל לומר דרש"י מוקי למשנתינו כר"י לגמרי ולכך פירש רש"י אין כח בטפה לאסור כולן אלא א"כ יש בו בנ"ט בכל הקדרה אבל אותה החתיכה נאסרת לר"י משום שמא לא ניער יפה אבל שאר החתיכות מותרים ממ"נ כיון שלא ניעור גם לבסוף:

אלא דלפי מ"ש לעיל בדברי רש"י שכתב ובגמרא פליגי בה אם חוזרת אותה חתיכה ואוסרתן דרש"י סובר כשיטת הר"ן דאף בלי ניעור כלל אוסרת שאר חתיכות למ"ד אפשר לסוחטו אסור א"כ גם בניעור תחלה לחוד לר"י דחייש שמא לא ניעור יפה ונאסרת החתיכה שוב ממילא אוסרת גם שאר חתיכות א"כ ליכא לאוקמי משנתינו לגמרי כר"י וקשיא דברי רש"י שכתב כאן שאין כח בטפה לאסור כולן והלא גם אותה חתיכה אין בה כח לאסור וצריך לומר שהגירסא הנכונה ברש"י כפי שאיתא ברש"י שבאלפסי שאין כח בטפה לאסור כלום ובגמ' נתחלף הגירסא בין כלום לכלם. ונראה לענ"ד מתוך הסוגיא מוכח כדעת הר"ן דגם בלי ניעור כלל אוסרת שאר החתיכות למ"ד אפשר לסוחטו אסור דאי כדעת הרשב"א דגם בבשר וחלב הדין כן שאינו אוסר בלי רוטב שהבשר לחוד הנפלט בלי רוטב כיון שזה נפרש לגמרי מהחלב אינו אוסר כמבואר בשמו בש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ד א"כ היא גופה קשיא למה אוסר ר"י שאר חתיכות מטעם שמא לא ניעור יפה דהא אם לא ניעור יפה ממילא לא איתסרו שאר חתיכות ומה שכתבתי דר"י מיירי כשניעור גם לבסוף וחיישינן שמא תחלה לא ניעור יפה ולבסוף ניעור יפה קשה הא אעפ"כ ראוי להתיר שאר חתיכות מכח ספק ספיקא שמא ניעור תכף מתחלה יפה ולא נאסרה אפילו אותה חתיכה ואת"ל שלא ניעור יפה ונאסרה אותה חתיכה שמא גם לבסוף לא ניעור יפה ולא נאסרו האחרים כלל אלא ודאי שאם נאסרה אותה החתיכה שוב ממילא אוסרת האחרים אפילו בלי ניעור וכדעת הר"ן:

שם בגמרא אמר אביי טעמו וכו' אי חידוש הוא אע"ג דליכא נ"ט נמי. הנה לפי מה שהוכחנו לעיל כפירוש הר"ן דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור גם בלי ניעור אוסרת שאר החתיכות ורב לפרושי רישא דמתניתין אתי אם יש בנ"ט באותה חתיכה אסור כל הקדרה ולפי זה קשה מנ"ל לאביי דבב"ח לאו חידוש הוא דלמא חידוש הוא ובאמת נאסר אף בלי נ"ט והא דנקט במשנתינו אם יש בה בנ"ט היינו משום שרוצה לאסור כל הקדרה אף בלי ניעור ואז שאר הקדרה אינה נאסרת מכח הטפה שהרי אינה יוצאה מאותה חתיכה בלי רוטב וא"כ נאסרות שאר חתיכות רק מטעם דחתיכה זו נעשית כבר נבילה והיא פולטת מגופה ואוסרת מין במינה ואם אותה חתיכה היתה נאסרת ע"י משהו חלב לא היתה נעשית נבילה לאסור שאר חתיכות וכמו שכתבו התוס' לעיל (דף ק ע"א) בד"ה כשקדם וסילקו לשטת ר"ת בשלמא לשטת רבינו אפרים שהוכיח שם מזה דבשאר איסורים לא אמרינן כלל חנ"נ והיינו משום שאם היינו אומרים חנ"נ אז אפילו ע"י משהו ג"כ הוה נעשית נבילה א"כ לשיטתו בבשר וחלב דודאי חענ"נ אפילו ע"י משהו חנ"נ לאסור אח"כ מין במינו במשהו א"כ שפיר הוכיח אביי אי חידוש הוא אע"ג דליכא נ"ט אבל לשיטת ר"ת דדבר הנאסר ע"י משהו לא אמרינן בו חנ"נ והיינו אפילו מה שמן התורה אוסר במשהו דהרי מין במינו שם לשיטת רב דקאי כר' יהודה מדאורייתא הוא במשהו ואפ"ה לא אמרינן במשהו חנ"נ א"כ הה"ד בבשר וחלב אפילו אם היה נאסר במשהו עכ"פ לא אמרינן בו חענ"נ א"כ מנ"ל לאביי דבשר בחלב באמת אינו אוסר אפילו במשהו והא דנקט בנ"ט היינו משום שרוצה שוב לאסור ע"י חתיכה זו כל הקדרה משום מין במינה דחנ"נ ולהכי צריך נ"ט. והנה בזה איכא למימר דר"ת באמת לא ס"ל כשטת הר"ן ובאמת אותה חתיכה אינה אוסרת שאר חתיכות בלי ניעור ומשנתינו לא איירי מניעור אח"כ ושפיר הוכיח אביי אלא דקשיא מה יענה הר"ן לקושייתינו דהר"ן סבירא ליה בהדיא כשטת ר"ת דגם בשאר איסורים חנ"נ ואפילו אפשר לסוחטו ס"ל לאסור בשאר איסורים ולאסור אח"כ משום מין במינו וא"כ על כרחך צריך הר"ן לעיל (בדף ק) לתרץ כשטת ר"ת דדבר הנאסר ע"י משהו לא אמרינן בו חנ"נ וא"כ נסתר לדידיה הוכחת אביי:

ונראה דהוכחת אביי הוא מסיפא דמתניתין ניער את הקדרה והיינו מיד בנפילת הטפה דאח"כ ליכא נפקותא לפירוש הר"ן אפילו לאסור האחרים שכבר נאסרו אלא ע"כ כפירוש רש"י שניעור תכף וקמ"ל דאז אין כח בטפה לאסור כלל אלא א"כ יש בה בנ"ט באותה קדרה וא"כ הטפה בעצמה שהיא בעין אוסרת הקדרה ואי ס"ד דבשר בחלב חידוש א"כ אפילו ליכא נ"ט נמי. אך דאיכא למימר דסיפא הכי פירושא דהנה יש לומר דכשם שאין אומרים במה שנאסר במשהו חענ"נ לפירוש ר"ת הכי נמי אפשר דלא אמרינן במה שנאסר במשהו אפשר לסוחטו אסור. איברא דלדעת הר"ן נהפוך הוא שהרי כתב הר"ן הא דלא שקלינן וטרינן בגמרא לעיל (בדף ק' ע"א) דג"כ אמר רב כיון שנתנה טעם החתיכה נ"נ ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינן ולא שקלינן ולא טרינן כלל שם ומה קסבר רב באפשר לסוחטו וכתב הר"ן דשם אפי' אי הוה אמרינן אפשר לסוחטו מ"מ שם אסור משום דסוף דינא כתחלת דינא וכאן בבשר הנאסר מחלב שתחלת דינא בנותן טעם א"כ איכא למ"ד גם סוף דינא כן ואפשר לסוחטו מותר אבל שם שנאסר בתחלת דינא ע"י מינו בכל שהו לא שייך לומר אפשר לסוחטו מותר. ובזה יש ליישב תרתי דרב ל"ל הרי כבר פסק רב לעיל דחנ"נ ואוסרת כל החתיכות ולמה לי הך דשמעתין ואף דאיפכא ליכא להקשות דנימא הך דהכא ולמה לי הך דלעיל משום דשם גדול דבר שדוקא שנתנה טעם בחתיכה לאפוקי אם מתחלה נאסרה החתיכה במשהו אף שהוא דבר הנאסר במשהו מ"מ אין דינו שוה לנאסר ע"י טעם אי לענין חענ"נ שאין אומרין כן בנאסר במשהו אי משום שאין המשהו חשיב בעין לאסור אח"כ כל החתיכות לרבינו אפרים ולר"ת לכל מר כדאית ליה שם בתוס' בד"ה כשקדם וסילק שכל זה לא שמעינן מהך דשמעתין שהרי כאן על כרחך צריך למימר שנתנה טעם דאל"כ אין החתיכה נאסרת כלל אבל עכ"פ איפכא קשה כיון דכבר פסק שם דחנ"נ ואוסרת כל התתיכות למה לי הך דשמעתין בשלמא לשיטת ר' אפרים דשם אין החתיכה נעשה נבילה ומה שאוסר שם אין החתיכה אוסרת אלא הטעם הבלוע בחתיכה אוסר שהוא ג"כ מין במינו עם החתיכות א"כ לא שמעינן משם כלל שחנ"נ שהחתיכה תוסיף לאסור אחרות בכל שהו וכאן אי אפשר לאסור האחרות מטעם הבלוע שהרי הטעם הוא טעם חלב והוה מין בשאינו מינו ועל כרחך צריך לאסור מטעם החתיכה עצמה שנ"נ וזה לא שמעינן מהתם וצריך לומר הך דשמעתין אבל לשיטת ר"ת דגם שם חנ"נ א"כ למה לי הך דשמעתין אבל לשיטת הר"ן ניחא דאיכא למימר דשם שפיר אוסר משום מין במינו דשם לא שייך לומר אפשר לסוחטו מותר אבל בכאן הוה אמינא סוף דינא כתחלת דינא וניתר באפשר לסוחטו וממילא שאינו אוסר בכל שהוא קמ"ל. אלא דאכתי קשה הרי גם זה דאפשר לסוחטו אסור כבר אמרה רב בהדיא כדמסיק בשמעתין וא"כ אכתי הך דהכא למה ליה והנלע"ד בזה משום דהן אמת דסברת הר"ן טובה היא לענין שתחזור אותה חתיכה להתיר זה לא שייך לומר בנאסר ע"י מינו ודבר גדול אמר הר"ן בזה ואני מוסיף בו תבלין ע"פ מ"ש רש"י בשמעתין בד"ה אמאי חתיכה נעשה נבילה וכו' דליכא למימר ליסחט מזה ולבלע בזה שהרי כולן שוין וכו' עיין ברש"י וא"כ בדבר הנאסר ע"י מינו אפילו ניתוסף אח"כ לרבב"י מ"מ מעט נשאר בראשון והרי גם מתחלה נאסר בכל שהו משא"כ בבשר בחלב שנאסר ע"י נ"ט אם נתוסף נסחט ונשאר רק משהו ולכן פליגי אי חוזר להתירו או לא אבל לענין לאסור אחרים בלי רוטב נהפוך הוא דבבב"ח שייך סברת הר"ן שאוסר בלי רוטב שגם הבשר נעשה איסור מצד עצמו וא"כ אף מה שפולט בלי רוטב הוא בשר בלי שום תערובת טעם חלב מ"מ אוסר בכל שהו אבל שם חענ"נ מדרבנן בשאר איסורים ואולי בלי רוטב שמתפרש לגמרי מדבר האוסרו באמת אינו אוסר וא"כ יש חילוק לדינא בין הך דהכא להך דהתם אמנם עיקר סברת הר"ן דדבר הנאסר במשהו במינו לא שייך אפשר לסוחטו מותר אינו מוסכם מן התוס' שהרי כתבו התוס' לעיל (דף ק ע"ב) דלמ"ד במס' ע"ז אפילו נפל מיא לבסוף ס"ל אפשר לסוחטו מותר והרי שם מתחלה נאסר יין ביין שהוא מין במינו ולפי זה מנ"ל לאביי דבב"ח לאו חידוש ודלמא חידוש הוא וסיפא דמתניתין הכי פירושו שאם אנו אומרים דדבר הנאסר במשהו לא אמרינן בו אפשר לסוחטו אסור ממילא שאינו אוסר בלי רוטב שבלי רוטב הוא נסחט מן האיסור שהאיסור הבלוע אינו יוצא כלל בלי רוטב:

ועתה הוצעת המשנה כך דברישא שנאסר בנ"ט ואז חענ"נ וגם אפשר לסוחטו אסור לכן אוסר כל הקדרה אף בלי רוטב כסברת הר"ן ולכך אפילו בלי ניעור אוסר כל הקדרה אבל במשהו אינו אוסר ועל זה קתני סיפא ניעור את הקדרה אז אפילו נאסר מתחלה במשהו מ"מ אם ניער את הקדרה אם יש באותה חתיכה בנ"ט בכל הקדרה אסורה שאף שאפשר לסוחטו מותר מ"מ ע"י הרוטב גם הבלוע יוצא ואינו נסחט מאיסורו ואף שכתבו התוס' לעיל (דף ק) דדבר הנאסר במשהו אינו נ"נ לאסור אחרים. כוונתן לאסור אחרים במשהו דומיא דדברי רב שם שאותה חתיכה תאסור כל האחרים מטעם מינו אבל מ"מ יכול לאסור אחרים בנ"ט וכן כתב הט"ז בי"ד סימן צ"ב ס"ק ט"ז דעכ"פ בעינן ששים נגד החתיכה אף אם נאסרה במשהו וא"כ שפיר אתי סיפא דבניער אז אף אם נאסרה החתיכה במשהו מ"מ אם יש בחתיכה בנ"ט בקדרה אסור:

אמנם הש"ך בנה"כ חולק ומפרש כוונת התוספות דחתיכה שנאסרה במשהו אינה אוסרת כלל ואפילו בנ"ט אינה חוזרת ואוסרת וא"כ אי אפשר לפרש סיפא כך ושפיר הוכיח אביי:

ואומר אני דהט"ז והש"ך לשטתייהו דהנה באמת לפי מ"ש לדעת הט"ז דברי אביי קשיין ולדעת הש"ך לא קשיין אבל אחר היישוב נהפוך הוא ולדעת הט"ז לא קשיא דעד כאן לא קאמר הר"ן דאוסר בלי רוטב בכל שהו כל החתיכות אלא לרב דמוקי משנתינו כר"י אבל להלכה דקיי"ל כרבנן א"כ משנתינו לא איירי ברישא לאסור הקדרה רק החתיכה א"כ שפיר הקשה אביי אי חידוש הוא אפילו ליכא נותן טעם נמי אבל לדעת הש"ך קשה דהרי נוכל לפרש סיפא דמתניתין ניער אח"כ וכבר נעשית החתיכה נבילה ואוסרת החתיכה כל הקדרה אם יש בחתיכה ליתן טעם בקדרה וכן הוא גירסת הרא"ש במשנה ניער אח"כ ולדעת הש"ך דבר הנאסר ע"י משהו אינו חוזר ואוסר אח"כ אפילו בנ"ט א"כ מנ"ל לאביי דבב"ח לאו חידוש דלמא חידוש ובאמת נאסר במשהו והא דנקט במשנה אם יש בה ליתן טעם בחתיכה משום דקבעי למתני סיפא ניער שתאסר החתיכה הקדרה בנ"ט וזהו דוקא בנאסרה החתיכה מתחלה ע"י נ"ט וכן הקשה בני הרבני מוהר"ר יעקבקא. ולדעת הט"ז אין זה קושיא שהרי אפילו אם נאסרה במשהו חוזרת ואוסרת בנ"ט ומזה הוכיח הט"ז לעצמו דדוקא תרי משהו לא אמרינן לר"ת אבל ע"י נ"ט אוסר אח"כ. אמנם הש"ך לשיטתו שנחלק שם בנה"כ על מה שפסק הט"ז גם בחמץ בפסח דתרי משהו לא אמרינן והש"ך בנה"כ השיג עליו דמה בכך שאין חתיכה נעשה נבילה ע"י משהו מ"מ אותו משהו בעצמו שבחתיכה הראשונה תאסור האחרים דלעולם משהו מיהא איכא. ולא דמי למה שכתבו התוס' גבי מין במינו דהתם אותו משהו לא מחשב מינו לגבי האחרים כיון שהחתיכה לא נעשית נבילה א"כ כח היתר מעורב בו ועד כאן לא אמר ר"י מין במינו לא בטל אלא כשאין כח היתר מעורב בו וחשיב אינו מינו לגבי האחרים דהא אותן האחרים אינן מעורבין ואותו משהו הוא מעורב והביא כן בשם הר"ן להדיא עיין שם בנה"כ. ובגוף פלוגתייהו של הט"ז והנה"כ נלע"ד דודאי אף שדעת הר"ן מפורש כמו שכתב הנה"כ מ"מ דעת התוס' הוא כדעת הט"ז דמשהו לא חשיב כלל לאסור כשהוא בלוע בדבר אחר דאי ס"ד כדעת הש"ך משום דכח היתר מעורב לא מחשב מינו א"כ אם היה הדין שאין חנ"נ כלל בשאר איסורים אז אפילו אם נאסר במינו בנ"ט לא היה שוב אוסר אחרים במינו שהרי טעם זה הבלוע כח היתר מעורב בו שהרי החתיכה לא נעשית נבילה והחתיכות אחרים אינן מעורבים. ולדעת רבינו אפרים הא ליתא שהרי הוא סובר חענ"נ לא אמרינן ואפ"ה דוקא אם נאסר במשהו אינו אוסר אחרים משום דהוה האיסור כמאן דליתיה בעין אבל ע"י נתינת טעם הטעם הוא בעין ואוסר אף שכח היתר מעורב בו נמצא שיש רבותא גדולה לרבינו אפרים שאפילו אותו טעם מעורב בכח היתר אעפ"כ מחשב מין במינו וא"כ למה זה איפוא נדחקו התוספות שם באותו הדבור ורב דאתא לאפלוגי ארבה בר בר חנא לא היה צריך לומר אלא חתיכה של נבילה אוסרת כל החתיכות מפני שהוא מינה אלא אגב אורחא אשמעינן דוקא נתנה בה טעם אבל לא נתנה בה טעם נבילה לא ועיין מהרש"א. ואכתי קשה למה נדחקו לר"א דלא הוצרך רב לומר דבר זה רק לדיוקא והרי איצטריך לגופא דאותו הטעם הבלוע בחתיכה אוסר אח"כ במינו בכל שהו ולא אמרינן שלא מחשב מינו כיון שכח אחר מעורב בו אלא ודאי דזה הוא דבר פשוט ואינו שום חידוש ורבותא כלל ומעולם לא עלה דבר זה על דעת ר"ת לומר שבשביל זה לא יהיה חשיב מינו אלא גם טעמו של ר"ת הוא עצמו כמו שכתב רבינו אפרים דמשהו חשוב כמאן דליתיה וכיון דחשיב כמאן דליתיה אין חילוק בין במינו ובין שלא במינו גבי חמץ בפסח לעולם אינו אוסר דכמאן דליתיה דמי וכדעת הט"ז:

ועפ"י סברא זו דחיתי ג"כ מה שעלה על דעתי להמציא פלוגתא חדשה בין ר"ת ובין רבינו אפרים שיהיה ר"א לחומרא ור"ת לקולא והוא דלדעת ר"ת החתיכה נעשית נבילה והחתיכה בעצמה היא שאוסרת האחרות מין במינו ולרבינו אפרים החתיכה בעצמה אינה אוסרת שלא נ"נ כלל רק הטעם שבה אוסר וכל זה מבואר בתוס' ומעתה אני אומר שפלוגתייהו הוא מן ההיפוך אל ההיפוך לגמרי דלר"ת החתיכה אוסרת אבל הטעם הבלוע בחתיכה אינו אוסר במינו במשהו שטעם לא חשיב ממש שנאמר עליו שהוא מין זה ודוקא החתיכה אוסרת ולר"א החתיכה אינה אוסרת כנ"ל רק הטעם אוסר ונ"מ אם נבלע טעם נבילה בחתיכה שאינה מינה כמו בחתיכת לחם ושוב נפל הלחם ליורה של בשר דלר"א הטעם הבלוע בלחם שהוא נבילה אוסר החתיכות כולם מפני שהוא מינו ולר"ת אף שהלחם נעשה נבילה מ"מ הלחם הוא אינו מינו עם הבשר וצריך הטעם נבילה שבלחם לאסור החתיכות ולר"ת אין הטעם אוסר ולא מטעם הר"ן שכח היתר מעורב שהרי אין כאן כח היתר שהרי לר"ת נעשה נבילה אלא שטעם לא חשיב ממשות שנאמר שהוא מין במינו ואין להביא ראיה משמעתין דקאמר ואי ס"ד אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא והרי אין בבשר אלא טעם חלב ואפ"ה מקשה שיאסר החלב מטעם מין במינו יש לומר ע"פ מ"ש הרשב"א בחידושיו לעיל (בדף צט ע"ב) בד"ה אמר רבא לא נצרכה. וכתב הרשב"(א בשם התוספות דמה דקרי אביי לבשר בחלב טעמו ולא ממשו היינו משום איסור החלב שאי אפשר שיהיה בו ממשות הבשר רק טעם בעלמא אבל בבשר יש ממשות ועיקר החלב שנכנס ונבלע בבשר עיין שם ולפי זה שפיר קאמר חלב נבילה שהחלב שבבשר לאו טעם בעלמא הוא אלא ממש ואוסר במינו במשהו:

כל זה עלה בדעתי אבל הדרנא בי דאי איתא דלר"ת אין טעם בלא ממש אוסר משום מין במינו א"כ כבר הוא דינו של ר' אפרים רבותא גדולה לאפוקי מדעת ר"ת ולמה הוצרכו התוס' לדחוק דהא דנקט רב שנתנה טעם לר"א הוא רק לדיוקא שאם נאסר רק במשהו אינו אוסר והלא לגופיה איצטריך שהטעם יאסור מין במינו אלא שזה דבר פשוט הוא גם לר"ת:

וע"פ זה קשה מה שהקשו התוס' (בדף ק ע"א) בד"ה חענ"נ וכו' וקשה לפירושו דא"כ גם הרוטב שהיה תחלה וכו' ובסמוך משמע וכו' והנה כל עובר ישתומם והרי קושיא זו אין לה מקום אלא לדעת הרשב"ם שהביאו התוס' בשמעתין בד"ה אמאי מותר וכו' והרי התוס' דחו בכאן פירוש רשב"ם בשתי ידים ואיך הקשו שם בסתם על פרש"י ומנ"ל להתוס' דרש"י סובר בזה כרשב"ם ואולי גם רש"י חולק על הרשב"ם בזה וכבר רצו התלמידים לומר דמוכח שרש"י סובר כרשב"ם מדפירש שם (בדף ק ע"א) בד"ה שקדם וסילק וסילק רוטב עיין שם דמי הכריחו לומר וסילק רוטב אלא ע"כ דאם לא כן הרוטב נ"נ ואוסר אח"כ כל הרוטב וא"כ על כרחך סובר רש"י כרשב"ם וא"כ הקשו התוספות דמה בכך שסילק הרוטב והלא הרוטב המובלע בחתיכה יוצא אח"כ ואוסר שאר הרוטב. אבל זה הבל דהרי רש"י כתב זה בדברי אביי שסילק הרוטב ולאביי בלא"ה לא אמרינן רואין מינו כאילו אינו. אמנם כוונת רש"י משום דאם לא סילק הרוטב א"כ למה לי שנתן טעם בחתיכה אפילו לא נתן טעם רק ברוטב ועל כרחך כיון שנתן טעם בחתיכה נתן ג"כ טעם ברוטב והרי טעם זה עצמו שברוטב הוא טעם בשר ואוסר אח"כ כל החתיכות וכמו שהוכחתי לעיל דגם טעם בשר אוסר משום מינו לכך פירש רש"י שרב מיירי שסילק הרוטב:

והא דבאמת נקט רב שנתן טעם בחתיכה והלא אפילו לא נתן טעם רק ברוטב הרוטב אוסר וק"ו לחתיכה ולמה נקט רב בסילק הרוטב יש לומר שהיא גופה קמ"ל דוקא נתן טעם אבל במשהו לא וזה לא שמעינן מרוטב דברוטב ע"כ צריך למיתב טעם דאל"כ אינו אוסר כלל שגם הרוטב מתחלה אינו נאסר בלי נתינת טעם מפני שהבשר עם רוטב הוא מין בשאינו מינו. וא"כ אין שום הוכחה דרש"י סובר כרשב"ם ומנ"ל להתוס' להקשות:

ונלע"ד משום דהר"ן כתב דדברי רשב"ם עיקר והרחיב בביאור הדברים וזה שורש היוצא מדבריו דמדינא בין לענין חענ"נ ובין לענין אפשר לסוחטו אסור ובין לענין שיעשה נבילה גם לענין זה לאסור אח"כ במינו בכל שהו כל אלו הדברים מדין תורה אינם אלא בבשר וחלב ששניהם מין היתר ובחיבורם יחד נאסרו שניהם, אלא שחכמים השוו כל האיסורים לבב"ח משום לתא דבב"ח א"כ כי היכי דלענין חענ"נ השוו שאר איסורים לבב"ח למה לא ישוו ג"כ לענין שיאסרו אח"כ במינן בכל שהו ולכך הסכים שדברי הרשב"ם עיקר ואומר אני שבאמת דבריו נכונים שהרי כיון שגזרו בשאר איסורים חענ"נ שלכאורה אין טעם לגזרה זו אלא משום לתא דבב"ח א"כ גם לכל הדברים ראוי לגזור בשאר איסורים משום לתא דבב"ח אבל אם היינו אומרים טעם אחר למה גזרו בשאר איסורים חענ"נ א"כ אין אנו צריכין לומר כלל שחששו בשאר איסורים משום לתא דבב"ח ולפי זה אפשר לענין מין במינו לא מחשב כנבילה ואמרינן שאין הנאסר יכול לאסור יותר מן האוסר. ואומר אני הטעם שגזרו בכל האיסורים לענין חענ"נ הוא משום שאם לא תאמר כן א"כ אף אותה חתיכה מסייע לבטל כמבואר בי"ד ריש סי' ק"ו ואעפ"כ אותה חתיכה נשארת באיסורה וכמבואר שם בש"ע לפי שאין אנו יכולין לידע בודאי שיצא האיסור ממנה והר"ן האריך בזה וחששו חז"ל שאם אתה אומר שהחתיכה מסייע לבטל אף אתה תאמר שחתיכה עצמה מותרת ולכך גזרו שחענ"נ וצריך ששים כנגדה וממילא ידעו שחתיכה עצמה אסורה כדין חתיכות נבילה וחשש זה שייך לענין חענ"נ להצריך ששים כנגדה אבל לענין שתחשוב גופה של איסור להצריך אח"כ שתאסר במינה בכל שהו על זה ליכא טעם לומר כן וא"כ אין לתלות דבר זה בעיקר החומרא של חענ"נ אלא דחשש זה שייך אם טעם כעיקר דאורייתא אבל אם טעם כעיקר דרבנן א"כ עיקר איסור החתיכה הוא מדרבנן ואנן ניקו ונגזור חענ"נ משום גזרה שלא נתיר החתיכה הרי החתיכה עצמה אינה אסורה מן התורה וא"כ למ"ד טעם כעיקר דרבנן על כרחך דחענ"נ הוא רק משום לתא דבב"ח ואדרבא עיקר גזרת חענ"נ הוא לענין מין במינו בכל שהו שזהו בב"ח מדאורייתא וגזרו ג"כ בשאר איסורים וא"כ התוס' שהשיגו על רשב"ם. לשטתייהו דס"ל לעיל בשמעתין דזרוע בשלה דטעם כעיקר דאורייתא אבל רש"י דפסק שם טעם כעיקר מדרבנן ואעפ"כ פסק בסוף שמעתין דחענ"נ בכל האיסורים שהרי כתב בחלב הדבוק בחתיכה שצריך ששים בכל החתיכה א"כ ע"כ משום לתא דבב"ח הוא וק"ו לענין מין במינו שהוא מן התורה בכל שהו וא"כ רש"י סובר כרשב"ם ולכך שפיר הקשו שם (בדף ק ע"א) על רש"י לפי שטת הרשב"ם. והנה לפי מ"ש א"כ דעת התוס' דלח בלח לא נעשה נבילה ולפי מה שהקשו התוס' לעיל (דף ק) מיין למ"ד אפילו נפל קיתון מים לבסוף והקשו לשיטת ר"ת כבר נעשה נבילה ויש לומר דשם סברי עדיין שגם בלח אפשר לסחטו אסור אם גם בלח שייך אותו גזרה עצמו שביבש אבל כדמסקו דשם סבר אפשר לסחטו מותר א"כ באמת אינו מן ההכרח לומר שנאסר מתחלה בכל שהו. וכל זה ביין אבל בחתיכה אף למ"ד אפשר לסוחטו מותר מ"מ אותה חתיכה אסור לפי שאי אפשר לידע אם נסחט האיסור ממנו. ודע שממה שהקשו התוספות שם בסוף הדבור מכלי מדין האיך הגעילו יורה גדולה ג"כ משמע שגם בלח אמרינן חנ"נ אמנם הא בלא"ה אותה ראיה קום בדרבה מיניה שהרי מדאורייתא בודאי בשאר איסורים אין חנ"נ ואם נימא שמדאורייתא נ"נ בודאי אין חילוק בין חתיכה ללח בלח. וע"פ מ"ש יש ליישב קושית התוס' בשמעתין על שטת הרשב"ם דהנה הרמ"א כתב בסימן צ"ב די"א דלא אמרינן חענ"נ בלח בלח והיינו בשאר איסורים אבל לא בבשר בחלב וכתב הש"ך שם דבב"ח ע"פ הדין נעשה נבילה אפילו בלח וכדמוכח בשמעתין דאמר חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא. והנה בגוף החילוק בשאר איסורים בין חתיכה ובין לח לא מצאתי בכל דברי האחרונים טעם מתקבל ובפרט שלפי הפשוט עיקר טעם חענ"נ הוא משום לתא דבב"ח וא"כ הרי גם בלח יש לומר כן. ואמנם לפי מ"ש אני מסברא דידי טעם חענ"נ בשאר איסורים שלא תבוא להתיר גם אותה חתיכה וזה שייך בחתיכה שנשארת באמת אסורה משום אימר לא נסחט לגמרי ממנה אבל בלח בלח שנבלל יפה ע"פ הדין חוזר להיתר א"כ לא שייך למיגזר חענ"נ זהו הנלע"ד טעם הפוסקים בזה אבל אם הטעם של חענ"נ הוא משום לתא דבשר בחלב באמת גם בלח אמרינן נעשה נבילה והנה הרשב"ם על כרחך סבר דגם בלח נעשה נבילה שהרי פסק שהרוטב נעשה נבילה וא"כ באמת טעמו משום לתא דבב"ח ולכך פוסק ג"כ דאוסר במינו בכל שהו אלא שכל זה לפי האמת דהתורה אסרה בין הגדי ובין החלב אבל לפי ההוה אמינא דגדי אסרה תורה ולא חלב א"כ בבשר בחלב עצמו לא מצינו בקרא שלא יהיה נעשה נבילה ממילא ליכא למימר בשאר איסורים שלא יעשה נבילה שמהיכי תיתי כיון שעיקר הדבר שבשאר איסורין נ"נ הוא משום לתא דבב"ח א"כ אין להחמיר יותר ממה שהחמירה התורה בבשר וחלב. ומעתה מסולק קושיית התוס' מעל שטת רשב"ם שהקשו התוספות עליו בשמעתין בד"ה אמאי מותר חלב נבילה וכו' וזה לשונם וקשה לר"י לדבריו דמשני גדי אסרה תורה ולא חלב והלא בעלמא חתיכה של היתר נ"נ מדרבנן וכו'. ולדידי אין כאן קושיא דלפי ההוה אמינא דחלב לא אסרה תורה א"כ באמת לח לא נ"נ בשום איסור ושפיר משני ודינו של הרשב"ם אמת לפי המסקנא דגם חלב אסרה תורה ושפיר גם לח נ"נ ולהכי גם רוטב אוסר רוטב משום מין במינו ויש לו דין מים אסורים ממש כמו בב"ח שיש לחלב דין חלב טמא שוב מצאתי שגם הר"ן תירץ כן והנאני מאד:

הנה הארכנו קצת ונחזור לכוונתינו שהט"ז והש"ך מחולקים לדעת הט"ז מ"ש ר"ת תרי משהו לא אמרינן בכל האיסורים האוסרים במשהו הדין כן אפילו בחמץ בפסח אבל לדעת הש"ך דוקא במין במינו הדין כן אבל מה שאוסר במשהו שלא במינו לעולם משהו מיהא איכא ומעתה מה שהקשיתי על שטת הש"ך דסובר דדבר הנאסר במשהו אינו אוסר אח"כ אפילו בנ"ט א"כ נסתר הוכחת אביי ולעולם בב"ח חידוש ואוסר אפילו ליכא נ"ט והא דנקט נ"ט הוא משום דבעי למתני סיפא ניער והיינו את"כ אם יש בנ"ט באותה קדרה אסור והיינו דוקא אם נאסר מתחלה בנ"ט. אמנם הש"ך לשיטתו דזה דוקא במה שאינו אוסר במשהו כי אם במינו אבל בב"ח אי חידוש הוא ואוסר טפה חלב בבשר במשהו א"כ גם בפעם השני אוסר במשהו דלעולם משהו מיהא איכא והרי זה דומיא דחמץ בפסח ממש:

והנה הנלע"ד דמה דקיי"ל אין בישול אחר בישול לאו לענין איסורי שבת לחוד הדין כן אלא בכל איסורי תורה הדין כן וראיה לדבר שהרי הסמ"ק הביא ראיה דיש בישול אחר צליה משום דאל"כ למה חייב בפסח בצלאו ואח"כ בישלו ומזה הוכיח דדוקא אין בישול אחר בישול אבל יש בישול אחר צליה ואם איתא דדוקא לענין איסור שבת אמרו אין בישול אחר בישול א"כ מה ראיה פסח לכאן אלא ודאי שאין חילוק בין שבת לשאר דברים ולפי זה הדבר פשוט דגם בב"ח הדין כן ואף שמדרבנן אסור אף שלא דרך בישול מ"מ הדבר פשוט דכל החומרות שיש בבשר בחלב יותר משאר איסורי תורה היינו דרך בישול אבל שלא דרך בישול לא החמירו בו חכמים יותר משאר איסורים והראיה לזה שהרי שלא דרך בישול שרי בהנאה ולא גזרו משום דרך בישול אף שההנאה אסורה מן התורה אלא ודאי שלא רצו להחמיר יותר משאר איסורים ולפי זה גם אי הוה אמרינן דבשר בחלב חידוש ואוסר אפילו בכל שהו מ"מ היינו דרך בישול אבל שלא דרך בישול אין להחמיר יותר משאר איסורים ובעינן שיתן טעם ולפי זה נסתר הוכחת אביי דדלמא לעולם בב"ח חידוש ואוסר במשהו והא דנקט במשנה אם יש בו בנ"ט היינו משום דבעי למתני סיפא ניער וכו' וכמ"ש לעיל. ואין לומר הרי משהו חלב הנבלע בחתיכה ראשונה הוא עצמו אוסר שאר החתיכות משום בב"ח דלעולם משהו מיהא איכא כמו בחמץ בפסח זה אינו דהטפה ההיא כיון שכבר נתבשלה בחתיכה הראשונה שוב אין בישול אחר בישול ואינו אסור מן התורה ום מדברי סופרים אי אפשר לאסור משום בב"ח דמה שהוא מדברי סופרים בעינן נ"ט וא"כ על כרחך החתיכה צריכה לאסור שאר החתיכות ואם החתיכה היתה נאסרת ע"י משהו לא היתה אוסרת אח"כ אפילו בנ"ט וא"כ הדרא הקושיא לדוכתא לשיטת הש"ך נסתר הוכחת אביי:

ונראה לענ"ד דעד כאן לא אמרו התוספות דדבר הנאסר במשהו ע"י מין במינו לא אמרינן בו חענ"נ לאסור אחרים במשהו אלא לפי האמת דבשר בחלב בעינן נ"ט או מטעם דלאו חידוש הוא כאביי או מטעם דדרך בישול אסרה תורה כרבא וא"כ לא משכחת בבשר בחלב איסור משהו דבשר בחלב לא משכחת מין במינו שהרי זה בשר וזה חלב והנה כבר כתבתי שעיקר חענ"נ הוא מדאורייתא בב"ח שכל א' היתר אבל בשאר איסורים אפילו מאן דאית ליה היינו משום לתא דבב"ח ולכך בנאסר בנ"ט גזרו בו חכמים חענ"נ משום לתא דבב"ח שאם לא תאמר בזה חענ"נ שמא גם בב"ח לא תאמר כן ואסרו זה מפני זה אבל דבר הנאסר במשהו משום מין במינו למה היה להם לגזור שחענ"נ אי משום לתא דבב"ח הרי בבב"ח עצמו ליכא לאשכוחי איסור משהו כלל וכל זה לפי המסקנא דבב"ח בעינן נ"ט אבל אי הוה אמרינן דבב"ח חידוש ואפילו ליכא נ"ט נמי א"כ הוה אמרינן דגם חתיכה הנאסרת ע"י משהו חענ"נ ואפשר לסוחטו אסור והיתה אוסרת גם אחרים מין במינו במשהו הכל משום לתא דבב"ח וק"ו דהוה אמרינן בבשר בחלב עצמו הדין כן וא"כ שפיר קמה לה הוכחת אביי ולפי מה שכתבתי שגם בבב"ח אמרינן אין בישול אחר בישול נלע"ד ליישב בשמעתין דאמר קסבר רב גדי אסרה תורה ולא חלב ודייק מדכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו והדבר צריך פירוש דהאיך מוכח מזה דגדי אסור ולא חלב וצריך לומר מדהוה ליה למכתב לא תבשל גדי וחלב אמו והיה מזהיר בשוה על שניהם אבל עכשיו דכתיב בחלב עיקר האזהרה על הגדי אלא שמורה שנאסר ע"י בישולו בחלב ולפי זה שמשמעות הכתוב הוא כן א"כ למסקנא דגם חלב אסור איך נדרוש משמעות הכתוב ולמה לא כתיב וחלב אמו. ונראה כאשר נפרש עוד איזה סברא יש לאסור הגדי ולהתיר החלב ואף שכתבתי שיש להוציא זה ממשמעות הכתוב מ"מ טעמא בעי ונראה ע"פ מ"ש לעיל בשם הרשב"א שכתב בשם התוס' דמה שקרו רז"ל לבשר בחלב טעמו ולא ממשו היינו החלב אבל הבשר מקרי טעמו וממשו שממשות החלב נכנס בבשר ולפי זה ממילא פשיט לן הטעם של ההוה אמינא הא דגדי אסרה תורה משום דהיה אמרינן טעמו ולא ממשו דרבנן אפילו בבב"ח ק"ו בשאר איסורים ולכך גדי אסור דיש טעם ממש וחלב מותר משום דהוה טעמא ולא ממשו:

ובזה נלע"ד לתרץ מה שהקשיתי לשטת ר"ת דטעם כעיקר מדאורייתא אפילו למלקות שלוקין על טעמו ולא ממשו א"כ מאי מקשה הגמרא ואי ס"ד גדי אסרה תורה ולא חלב אמאי לוקה על אכילתו ומאי קושיא דאף שלא אסרה התורה חלב היינו משום בשר בחלב אבל עכ"פ לא עדיף החלב מאלו הוא מים וכיון שכבר נאסר הגדי שוב אוסר החלב מן התורה כדרך שאוסר מים מן התורה למ"ד טעם כעיקר דאורייתא ולר"ת אפילו למלקות וא"כ למה לא ילקה אפילו על חלב לחוד משום טעם כעיקר ק"ו בצירוף הבשר. אלא שעל זה יש ליישב דעד כאן לא קאמר ר"ת דלוקין על טעם כעיקר אלא מתחלה קבל טעם מכזית שלם שאז לוקין על העיקר לוקין ג"כ על טעמו אבל אם מתחלה לא קבל הטעם מכזית לא עדיף הטעם מן העיקר וכאן בישל חצי זית בשר א"כ למה ילקה הרי בין הכל אין כאן אלא חצי זית עיקר. אלא שתירוץ זה לאו כלום הוא דהרי על כרחך צריך לאוקמי בבא מיורה גדולה וכדמסיק א"כ נתבשל החלב עם בשר הרבה וא"כ שפיר לוקין עליו ונסתר קושיית הגמרא. אמנם לפי מ"ש דאם נימא גדי אסרה תורה ולא חלב על כרחך הטעם משום דטעמי ולא ממשו לאו דאורייתא א"כ לפי הוה אמינא זו טעם כעיקר אינו אסור מן התורה כלל ק"ו שאין לוקין עליו ושפיר הקשה אמאי לקי ועל פי זה יש ליישב קושיית התוס' על רשב"ם בד"ה אמאי מותר וכו' דע"כ לא ס"ל לרשב"ם דרוטב נעשה נבילה אלא לפי האמת דטעם כעיקר דאורייתא ונאסר הרוטב מן התורה ושוב גזרו בו חכמים שיהיה נעשה נבילה ממש כמו בב"ח אבל אם טעם כעיקר דרבנן כיון שעיקר איסור הרוטב הוא רק מדרבנן לא גזרו בו שיהיה נעשה נבילה ממש לאסור אח"כ במשהו משום מין במינו וכיון שכתבתי דלפי ההוה אמינא דגדי אסרה תורה ולא חלב בודאי טעם כעיקר דרבנן שפיר משני גדי אסרה תורה ומסולק קושיית ר"י מעל רשב"ם:

אלא דלפי מה שפירשתי שטעם שאין החלב אסור הוא משום דטעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ על כרחך דלא קאמר אלא שגדי אסרה תורה אבל מדברי סופרים עכ"פ גם החלב אסור שהרי לא נחלק אדם מעולם שעכ"פ מדרבנן טעם כעיקר וא"כ שוב הדרא קושיא לדוכתא חלב נבילה הוא ואמאי חלב מותר וצריך לומר כיון שאינו אסור רק מדברי סופרים שוב לא אמרינן בו מין במינו אסור בכל שהו אפילו לר' יהודה וכמבואר לעיל (דף צט ע"ב) גבי שאני ציר. ולפי זה קשה למסקנא דמיירי שנפל ליורה רותחת למה הוצרך לדחוק שקדים וסילקו והלא אף אם לא קדים וסילקו מ"מ כיון שיורה חלב היתה רותחת כבר נתבשל החלב קודם שנפל שם הבשר וא"כ אין בישול אחר בישול ואין כאן איסור דאורייתא ולא אמרינן בו מין במינו בכל שהו ושפיר חלב מותר. וצריך לומר דגם במסקנא דייקינן קרא גדי ולא חלב אבל לא להתיר החלב אלא כך הוא כוונת הכתוב לא תבשל גדי בחלב וגו' גדי קפיד רחמנא שיהיה דוקא דרך בישול אבל על החלב לא קפיד שיהיה דרך בישול ואיך אפשר שיהיה הגדי דרך בישול והחלב שלא דרך בישול כיון שצריך שיתבשלו יחדיו אלא מיירי בכה"ג שהחלב כבר נתבשל ולא שייך בו עוד בישול וכשמתבשל הגדי בו הגדי הוא דרך בישול ולא החלב ואפ"ה אסרם הכתוב וא"כ אי לאו שקדים וסילקו היה גם החלב אסור ע"י חלב נבילה הנפלט מהגדי שאסור מן התורה ובזה מתורץ קושיית בני מו"ה שמואל שהקשה בתוס' בד"ה טפת חלב וכו' כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב מיירי והקשה בני הנ"ל נוקי בתוך הרוטב אלא דאיירי בקדרה רותחת דהחתיכה מבלע בלע מפלט לא פליט ולכך אין שאר הקדרה מצטרפת ומתחלה דחיתיו דא"כ אימא ניעור וכו' ומה מועיל ניעור כיון דלא פליט אמנם הדרנא בי דעל כרחך לא אמרינן דמבלע בלע מפלט לא פליט אלא בלא ניעור אבל ע"י הניעור פליט אפילו בשעת רתיחה דאל"כ כל הפוסקים וסוף סוגיא בשמעתין דמתירין אפילו אותה חתיכה בניער מתחלה ולא אשכחן חד מנייהו שחילק בין אם היורה רותחת ונימא דלא מהני ניעור להתיר החתיכה ואף דאיכא למימר דדוקא מה שבולע תוך הרתיחה אינו פולט אבל טפה זו שקיבל בעודו חוץ לרוטב פולט תכף ע"י ניעור אכתי קשה תינח לשטת ר"ת אבל לשטת רבינו שמואל ורבינו שמעיה דאפילו מה שבגופו אינו פולט כל זמן שאינו שבע מלבלוע מאי איכא למימר ואולי לכך בעי הרמב"ם שינער מתחלה ועד סוף וכוונתו עד סוף הרתיחה ואין להקשות אם מתחלה בשעת הרתיחה אינו פולט א"כ כבר נאסר ומה מועיל שוב שיפלוט בסוף יש לומר כיון שמנער בתחלה א"כ סופו לפלוט לאחר שיפסוק הרתיחה ולא אמרינן חנ"נ כמו שכתבו התוספות לעיל (דף ק ע"א) בד"ה כשקדם וסילק ע"ש מ"ש לדחות ראיית רבינו אפרים מחרבא שנפל לדיקולא. ואעפ"כ צריך לנער בסוף שאם תעלה החתיכה למעלה מהרוטב לא יהיה אפשר לה לפלוט אז זהו הנלע"ד בדברי הרמב"ם אבל עכ"פ לכל יתר הפוסקים די בניער מתחלה ולא חילקו בין הוא בשעת רתיחה אלא ודאי דע"כ לא אמרו דביורה רותחת לא פליט אלא שלא ע"י ניעור אבל ע"י ניעור שפיר פליט:

ומעתה אצטמיד קושיית בני דמשנתינו מיירי אפילו אינה חוץ לרוטב אלא שמיירי בקדרה רותחת ולכך בלא ניעור מבלע בלע ולא פליט וצריך ששים באותה חתיכה לחוד ועל זה תני סיפא ניער שאז פליט ג"כ לכך מצרפינן כל הקדרה:

אמנם לפי מ"ש ניחא דאם איתא דמיירי שהחתיכה ברוטב ובקדרה רותחת וא"כ כבר נתבשלה החתיכה קודם שבא עליה החלב וכאשר נפלה הטפה שוב אין בבשר בישול אחר בישול וא"כ אינו אסור מן התורה ואיך אמר רב בגמרא עלה דהך מתניתין כיון שנתנה טעם וכו' אוסרת כל החתיכות מפני שהוא מינה והרי באיסור דרבנן אפילו ר"י מודה דמין במינו בטל:

אמנם למ"ש הב"י בסימן ת"ג מביאו המג"א בסימן שי"ח ס"ק מ"ב בשם הכלבו דמגיס יש בו משום מבשל אחר בישול בעודו על האש א"כ שוב יכולין אנו לומר דלא כתוס' אלא דמיירי ברוטב ובקדרה רותחת ובניעור אסור מן התורה דאז יש בישול אחר בישול דהיינו מגיס ורב ע"כ בניער אח"כ מיירי דאל"כ איך אוסר האחרים וא"כ אז אסור מן התורה ושפיר קאמר רב מין במינו לא בטל ומדלא פירשו התוס' כן יהיה לנו הוכחה שהתוס' חולקים על הכלבו וס"ל דאפילו בכה"ג אין בישול אחר בישול:

אמנם נוכל לדחות שאין זה ראיה והתוספות ס"ל כפירוש הר"ן דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור גם בלי ניעור אוסרת אותה החתיכה כל האחרים שאף שאינו פולט חלב שלא ע"י רוטב מ"מ פולט מגופו שכבר נעשה נבילה וא"כ לא מיירי רב מניעור אחר כך כלל וא"כ אם איתא דמיירי ברותחת א"כ אין בישול אחר בישול:

וע"פ דברי הכלבו הנ"ל נלע"ד ליישב מה שיש להקשות מנ"ל לאביי טעמו ולא ממשו דאורייתא דלמא בשר בחלב חידוש הוא וא"ת א"כ כי ליכא נ"ט נמי יש לומר דמתניתין מיירי בקדרה רותחת ואז אין בישול אחר בישול ואינו אסור מן התורה ובמה שאינו אסור מן התורה לא החמירו רבנן בב"ח יותר משאר איסורים לכך בעינן נ"ט ואין לומר דהוכחת אביי הוא ג"כ אליבא דרב ולרב ע"כ באיסור תורה מיירי זה אינו דלרב ליכא למילף טעמו ולא ממשו כלל מבשר בחלב דהרי לפי הנראה מפירש"י בד"ה אמר אביי וכו' דלא מקרי טעמו ולא ממשו אלא לאחר שסילק זה מזה אבל מתחלה בעודם יחדיו מקרי טעמו וממשו ובבשר וחלב חענ"נ לכ"ע מן התורה וכיון שבעודם יחדיו כבר נעשה כל אחד נבילה א"כ מה מועיל לאחר שסילקם ולא עדיף סילוקם זה מזה מסוחטו לגמרי למ"ד אפשר לסוחטו אסור שכיון שחנ"נ אף ההיתר נהפך לאיסור ומקרי גוף ההיתר ממשו של האיסור ואיך שייך כלל בבשר וחלב טעמו ולא ממשו משא"כ בשאר איסורים דלא שייך כלל מן התורה חענ"נ שפיר מקרי לאחר שסילקו טעמו ולא ממשו אלא ודאי דאביי קאי למ"ד אפשר לסוחטו מותר ואז אין ההיתר גם בבב"ח נהפך לאיסור רק בעודו מחובר עם החלב אז גם ההיתר אסור וא"כ לאחר שסילק זה מזה לא נשאר רק טעמו ולא ממשו ואם טעמו ולא ממשו אינו מן התורה א"כ גם ההיתר שוב אינו ממשו של איסור ולמה אסרה התורה בב"ח אלא ודאי דבב"ח טעמו ולא ממשו אסור ומיניה ילפינן לכל התורה אם לאו חידוש הוא:

ובזה מתורץ קושיית התוספות בד"ה מבשר בחלב מ"ט וכו' שהקשו דאביי יליף מבב"ח והרי ר"ע ורבנן למר נפקא ליה מגיעולי עכו"ם ולמר ממשרת ולפי מה שכתבתי דליכא למילף מבשר בחלב אלא אי אמרינן אפשר לסוחטו מותר וזהו פלוגתא דתנאי וא"כ איכא למימר דר"ע ורבנן סברי כמ"ד אפשר לסוחטו אסור ולכך אי אפשר למילף מבב"ח והוצרכו למילף מר ממשרת ומר מגיעולי עכו"ם. ועכ"פ יצא לנו דאביי לא מצי קאי אליבא דרב וא"כ נסתר הוכחה שלו מן המשנה דאולי משנתנו בקדרה רותחת ואין כאן איסור תורה לכך בעי נ"ט אמנם לפי מ"ש בשם הכל בו דמגיס יש בו משום מבשל אחר מבשל א"כ דייק אביי מסיפא דקתני ניער הקדרה ואעפ"כ בעי נ"ט והרי שם יש איסור תורה אפילו בקדרה רותחת אלא דאכתי יש להקשות עד כאן לא קאמר הכל בו דמגיס יש בו משום בישול אחר בישול אלא בעודו על האש וא"כ דלמא משנתינו בקדרה רותחת שכבר סילקה מן האש ואז גם בניעור אין בו משום בישול אחר בישול. ובישוב דבר זה צריך לומר דאביי באמת לא ס"ל דרך בישול אסרה תורה ורבא הוא דקאמר כן ולאביי בכל ענין אסור מן התורה. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' בד"ה דחדוש הוא וזה לשונם פי' בקונ' דשניהן מין היתר ובפ' אלו עוברין ובפ' ג' מינין מסיק דהיינו חדושו משום דאי תרו ליה כולי יומא שרי וכו' ולדידי ניחא דלאביי אי אפשר לפרש כך דלדידיה אפילו שלא דרך בישול אסור מן התורה ודוק:

ובזה ניחא מה דלכאורה קשה להני פוסקים דס"ל אליבא דרבא טעם כעיקר ג"כ דאורייתא והוא דעת התוס' ורבא דחי דברי אביי לומר דמבב"ח אין ללמוד אבל מודה שטעם כעיקר מן התורה א"כ למאי נ"מ דחי דברי אביי כיון שאין נ"מ לדינא ובפרט לדברי ר"ת בסוף סוגיא דזרוע בשלה דלרבא ג"כ לוקין על טעם כעיקר. אמנם למ"ש יש נ"מ לדינא בינייהו בבב"ח עצמו אי אסור מן התורה שלא דרך בישול דלאביי אסור ולרבא שרי מן התורה:

אמנם לפי פירוש התוספות שגם בדברי אביי היינו חידושו דאי תרי ליה שרי א"כ מאי נ"מ יש בין רבא לאביי ונוכל לומר דלאביי דסובר בב"ח לאו חידוש הוא וילפינן כל התורה מבב"ח לענין טעם כעיקר א"כ ה"נ ילפינן מיניה לחענ"נ וס"ל דחענ"נ בשאר איסורים דאורייתא ורבא דלא יליף מבב"ח משום דחידוש הוא אף דסבר טעם כעיקר דאורייתא מגיעולי עכו"ם או ממשרת מ"מ חענ"נ בשאר איסורים לאו דאורייתא:

אלא דלפי זה קשיין דברי התוס' בד"ה דאמר רבא וכו' ומדרבא דאמר הכי בפרק ג"ה אליבא דרב לא בעי לאקשויי הכא דרב אדרב דאיכא לשנויי כדשני אביי התם שקדם וסילקו אבל בההוא דהקומץ ליכא טעמא אחרינא לר"י אלא כמו שמפרש רבא א"כ פריך שפיר מינה:

ולכאורה דבריהם תמוהים דהא קשה ותסברא כיון דליכא בהקומץ טעמא אחרינא ומוכרח אביי להודות לטעמא דרבא א"כ למה ליה לשנויי לקמן שקדם וסילקו אלא ודאי דאביי גם בהקומץ אינו מודה לסברת רבא רק משני דלא קשה דר' יהודה אדר"י הא דידיה והא דרביה וכמו שמשני אביי בזבחים (דף עט) וא"כ לפי זה מה הקשה כאן על רב מההוא דרבא אליבא דר"י והא איכא לשנויי כדאביי אלא ודאי לרבא פריך א"כ נפרוך מרבא דלקמן דאמר כן על דברי רב בעצמו:

ובלא זה הייתי אומר דגם אביי ס"ל בההוא דמנחות שינויא דרבא והא דמשני לקמן שקדם וסילקו היינו משום דאביי ס"ל כרבינו אפרים דלא אמרינן בשאר איסורים חנ"נ וא"כ קשה קושיית התוס' לעיל (דף ק) דלרבינו אפרים א"כ קשה על שנויא דרבא דמה מהני החתיכות היתר שנאסרה מתחלה והלא לעולם אין צריך ששים רק נגד החתיכות נבילה ומה דמשני התוספות כגון שנתמעטה הנבילה זה נראה לאביי דוחק לכך משני שקדם וסילקו אבל לעולם דמודה אביי במנחות דאמרינן רואין מינו ולא משני תרי תנאי אליבא דר"י ואף דמשני כן בזבחים יש לומר לבתר דשמע בזבחים שנויא דרבא דמשני בדלי שתוכו טהור ואין לנו הכרח דנימא דר"י פליג במה שאמר הוא עצמו בשם רבו אף אביי הדר בו וכמו שכתב התוס' שם בזבחים דשנוייא דרבא עיקר אבל לפי מ"ש לעיל דאביי סובר בכל האיסורים מן התורה חענ"נ א"כ שפיר יכול אביי לשנויא שם סלק את מינו ומדלא משני מכלל דס"ל דלא אמרינן סברא זו כלל וגם אליבא דר"י לא ס"ל כן אלא נשאר בתירוצו בזבחים הא דידיה והא דרביה ואם כן גם מדר' יהודה לא קשה לרב אלא אליבא דרבא א"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתא שיקשה מדברי רב עצמו לקמן אליבא דרבא:

שם בגמ' אמר ליה רבא דרך בישול אסרה תורה פירש"י ואין לך כגון זה שלא יתן טעם והטור ביו"ד ריש סימן פ"ז כתב והוציא הכתוב איסור אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול והנה קשה דלמא להכי הוציא דרך בישול לומר שאינו אסור אלא בנ"ט ומנ"ל למילף מניה שאינו אסור אלא דרך בישול ודלמא בכל גוני אסור אלא דתמיד בעינן דומיא דבישול שיש בו בנ"ט בשלמא לפירוש התוס' שאין בבשר וחלב שום חידוש רק הא דאינו אסור אלא דרך בישול וכי תרו ליה שרי א"כ אי דרשת לא תבשל להורות שאינו אוסר בפחות מנ"ט ממילא מוכח שאינו אסור אלא דרך בישול דאלת"ה א"כ אינו חידוש כלל וממילא ילפינן מזרוע בשילה שאינו אסור אלא בנ"ט ולמה הוצרך הכתוב להוציא האכילה בלשון בישול אבל לשיטת רש"י שהחידוש הוא משום שכל חד בפני עצמו שרי וכן מה שאסור הבישול בלי אכילה א"כ קשיא: