סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

עָבְדִין כְּדֵין אֲמַר לֵיהּ דַּעְתִּי קְצָרָה עָלַי
כִּי סְלֵיק רַבִּי זֵירָא אַשְׁכְּחִינְהוּ לְרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי דְּקָאָכְלִי בִּבְלָאֵי חֲמָתוֹת אֲמַר תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי כְּווֹתַיְיכוּ לִיטְעוֹ בִּדְרַב וּשְׁמוּאֵל הָא דַּעְתִּי קְצָרָה קָאָמַר
אִשְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַב תַּחְלִיפָא בַּר אֲבִימִי אָמַר שְׁמוּאֵל הִתִּירוּ מַפָּה לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה וְלֹא הִתִּירוּ מַפָּה לְאוֹכְלֵי טְהָרוֹת וְרַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי כֹּהֲנִים הֲווֹ
אִיבַּעְיָא לְהוּ אוֹכֵל מֵחֲמַת מַאֲכִיל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אוֹ לָא תָּא שְׁמַע דְּרַב הוּנָא בַּר סְחוֹרָה הֲוָה קָאֵי קַמֵּיהּ דְּרַב הַמְנוּנָא בְּלַם לֵיהּ אוּמְצָא וְאָכֵיל אֲמַר לֵיהּ אִי לָאו דְּרַב הַמְנוּנָא אַתְּ לָא סָפֵינָא לָךְ
מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דִּזְהִיר וְלָא נָגַע לָא דִּזְרִיז קָדֵים וּמָשֵׁי יְדֵיהּ מֵעִיקָּרָא
תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב לֹא יִתֵּן אָדָם פְּרוּסָה לְתוֹךְ פִּיו שֶׁל שַׁמָּשׁ אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁנָּטַל יָדָיו וְהַשַּׁמָּשׁ מְבָרֵךְ עַל כׇּל כּוֹס וָכוֹס וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל כׇּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר מְבָרֵךְ עַל כׇּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה
אָמַר רַב פָּפָּא בִּשְׁלָמָא דְּרַב וְרַבִּי יוֹחָנָן לָא קַשְׁיָא הָא דְּאִיכָּא אָדָם חָשׁוּב הָא דְּלֵיכָּא אָדָם חָשׁוּב
מִכׇּל מָקוֹם הָא קָאָמַר אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ שֶׁנָּטַל יָדָיו שָׁאנֵי שַׁמָּשׁ דִּטְרִיד
תָּנוּ רַבָּנַן לֹא יִתֵּן אָדָם פְּרוּסָה לַשַּׁמָּשׁ בֵּין שֶׁהַכּוֹס בְּיָדוֹ בֵּין שֶׁהַכּוֹס בְּיָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁמָּא יֶאֱרַע דְּבַר קַלְקָלָה בַּסְּעוּדָה וְהַשַּׁמָּשׁ שֶׁלֹּא נָטַל יָדָיו אָסוּר לִיתֵּן פְּרוּסָה לְתוֹךְ פִּיו
אִיבַּעְיָא לְהוּ מַאֲכִיל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם אוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ
תָּא שְׁמַע דְּתָנֵי דְּבֵי מְנַשֶּׁה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אִשָּׁה מְדִיחָה אֶת יָדָהּ אַחַת בַּמַּיִם וְנוֹתֶנֶת פַּת לִבְנָהּ קָטָן אָמְרוּ עָלָיו עַל שַׁמַּאי הַזָּקֵן שֶׁלֹּא רָצָה לְהַאֲכִיל בְּיָדוֹ אַחַת וְגָזְרוּ עָלָיו שֶׁיַּאֲכִיל בִּשְׁתֵּי יָדָיו
אָמַר אַבָּיֵי הָתָם מִשּׁוּם שִׁיבְתָּא
תָּא שְׁמַע דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל אַשְׁכְּחֵיהּ לִשְׁמוּאֵל דְּקָא בָכֵי אֲמַר לֵיהּ אַמַּאי קָא בָכֵית דְּמַחְיַין רַבַּאי אַמַּאי דְּאָמַר לִי קָא סָפֵית לִבְרַאי וְלָא מְשֵׁית יְדָיךְ וְאַמַּאי לָא מְשֵׁית אֲמַר לֵיהּ הוּא אָכֵיל וַאֲנָא מָשֵׁינָא
אֲמַר לֵיהּ לָא מִיסָּתְיֵיהּ דְּלָא גְּמִיר מִימְחָא נָמֵי מָחֵי וְהִלְכְתָא אוֹכֵל מֵחֲמַת מַאֲכִיל צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם מַאֲכִיל אֵינוֹ צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם
מַתְנִי' צוֹרֵר אָדָם בָּשָׂר וּגְבִינָה בְּמִטְפַּחַת אַחַת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שְׁנֵי אַכְסְנָאִין אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד זֶה בָּשָׂר וְזֶה גְּבִינָה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין
גְּמָ' וְכִי נוֹגֵעַ זֶה בָּזֶה מַאי הָוֵי צוֹנֵן בְּצוֹנֵן הוּא אָמַר אַבָּיֵי נְהִי דִּקְלִיפָה לָא בָּעֵי הַדָּחָה מִי לָא בָּעֵי
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שְׁנֵי אַכְסְנָאִין אוֹכְלִין עַל שׁוּלְחָן וְכוּ' אָמַר רַב חָנָן בַּר אַמֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין מַכִּירִין זֶה אֶת זֶה אֲבָל מַכִּירִין זֶה אֶת זֶה אָסוּר
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר שְׁנֵי אַכְסְנָאִים שֶׁנִּתְאָרְחוּ לְפוּנְדָּק אֶחָד זֶה בָּא מִן הַצָּפוֹן וְזֶה בָּא מִן הַדָּרוֹם זֶה בָּא בַּחֲתִיכָתוֹ וְזֶה בָּא בִּגְבִינָתוֹ אוֹכְלִין עַל שֻׁלְחָן אֶחָד זֶה בָּשָׂר וְזֶה גְּבִינָה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין
וְלֹא אָסְרוּ אֶלָּא בִּתְפִיסָה אַחַת תְּפִיסָה אַחַת סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא כְּעֵין תְּפִיסָה אַחַת
אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר בַּר שֶׁלֶמְיָא לְאַבָּיֵי שְׁנֵי אַחִין וּמַקְפִּידִין זֶה עַל זֶה מַהוּ
אֲמַר לֵיהּ יֹאמְרוּ כׇּל הַסְּרִיקִין אֲסוּרִין וּסְרִיקֵי בַיְיתּוֹס מוּתָּרִין
וּלְטַעְמָיךְ הָא דְּאָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִי שֶׁאֵין לוֹ אֶלָּא חָלוּק אֶחָד מוּתָּר לְכַבְּסוֹ בְּחוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד יֹאמְרוּ

רש"י

עבדין כדין. וכי עושין כן לאכול בלא נטילה: דעתי קצרה. אסטניס אני דאע''פ שנטלתי ידי אי אפשי לאכול בידי: בבלאי חמתות. חמתות בלויין וכורכין ידיהן בהם ואוכלים בלא נטילת ידים: ליטעו בדרב [ושמואל]. כסבורים אתם דהא דאשכחיה שמואל לדרב דאכיל במפה משום דלא נטל ידיו הוא: והא דעתי קצרה קאמר ליה. אלמא נטל ידיו: התירו מפה לאוכלי תרומה. דהכהנים זריזין הן ולא נגעי: ולא התירו. לאוכלי חוליהם בטהרה לפי שאינם למודין להשמר כמו כהנים: אוכל מחמת מאכיל. אדם שאוכל מיד חבירו התוחב לתוך פיו צריך האוכל נטילת ידים או אין צריך: בלם ליה אומצא. חתך לו חתיכת בשר: בלם. במ''ם סתומה כמו (תהלים לב) עדיו לבלום שהמתג והרסן מחתכין עדיו (לבלום) של סוס ולי נראה בלם ליה אומצא לשון הטמנה בגחלים כמו (בכורות דף מ:) פיו בלום גבי מומין של בכור שפיו סגור שאין יכול לפותחו אלא מעט ורגליו מבולמות: אי לאו דרב המנונא את. אדם חכם וזריז כדמפרש ואזיל לא הוינא ספינא לך בלא נטילה: מאי. חוכמתיה: לאו דזהיר ולא נגע. אלמא אין צריך נטילת ידים ובלבד שלא יגע: לא. הכי קא''ל אי לאו דרב המנונא את ויודע אני בך שנטלת ידיך. זריז עדיף מזהיר זהיר שיודע להזהר בשעת מעשה שלא יעבור על המצוה זריז הרואה את הנולד ומתקן עצמו שלא יבא לידי כך והיינו דאמרינן בע''ז (דף כ:) זהירות מביאה לידי זריזות: השמש מברך על כל כוס וכוס. לפי שאין קבע לשתיית השמש שאינו יודע אם יתנו לו עוד הלכך אסח דעתיה מן השתיה: ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה. דבטוח הוא שלא ימנעו ממנו לחם: אי איכא אדם חשוב. בסעודה בטוח השמש שיתן לו לחם כל הצורך: דטריד. לשמש את המסובין ושוכח שלא נטל ונוגע באוכלין שיאכל ואע''פ שנוגע בכל הסעודה לא איכפת לן שלא הצריכו נטילה לנוגעין אלא לאוכלין: לא יתן אדם פרוסה לשמש. באחד מן האורחים קאמר שלא יכעוס בעה''ב כשהוא שותה חונקו לו יין ומזיק לו ובלאו כעס נמי מתוך שחש שלא יכלה הלחם לאורחים הוא מביט ומציץ במה שזה נותן והכוס נשפך מידו ואפילו הכוס ביד השמש שמא ישפכנו: אשה מדיחה ידה במים. ביום הכפורים דאע''פ שאסור ברחיצה התירו לאשה להדיח ידה אחת וליגע בפת: שלא רצה להאכיל בידו אחת. אפילו ידו אחת לא רצה להדיח כדי ליתן פת לתינוק ביוה''כ ומונע מלהאכילו אלמא מאכיל צריך נטילה: התם משום שיבתא. רוח רעה שורה על ידים שלא נטלו שחרית אבל נטל ידיו שחרית ולא נזהר בהן ובא להאכיל את חבירו אין צריך נטילה ולא אמרינן דאסתם נותן לתוך פיו תקון רבנן נטילה: דמחיין רבאי. קספית לבראי בדלא משית. האכלת את בני ולא רחצת ידים תחלה: לא מסתייה דלא גמיר. לא די לו שאינו בקי בהלכות נטילה שהמאכיל אין צריך ליטול: מתני' שני אכסנאין. אין לחוש שיאכל זה משל חבירו: גמ' זה בא מן הצפון כו'. אלמא דוקא בשאין מכירין זה את זה קאמר: ולא אסרו. להעלות בשר עם הגבינה על השולחן: אלא בתפיסה אחת. בכרך אחד: תפיסה אחת ס''ד. הא בלא שלחן אוכל עליו נמי אסור: מהו. כיון דמקפידין שאין זה אוכל משל זה מותר או לא:

תוספות

בלם ליה אומצא. פירוש ופת עמה: התם משום שיבתא. פירש בקונטרס רוח רעה שורה על הידים שלא נטלו שחרית ורבינו תם מפרש דבלא נתינת פת לתינוק מותר ליטול ידיו שחרית ביום הכפורים דלא גרע ממלוכלכות בטיט ובצואה דאמרינן שרוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך מלוכלכות יותר מזה שאין יכול ליגע בפיו ובעיניו בחוטמו ובאזניו דבכולהו אמרינן בפ' שמונה שרצים (שבת דף קט.) דתקצץ ידו משום בת מלך ושיבתא דהכא יש לפרש כמו שפירש ר''ח שהוא רוח רעה השורה על האוכל כשבא ליתן הפת לתנוק בן ד' וה' שנים וחונקת אותו אם לא נטל ידיו באותה שעה אע''פ שנטל שחרית ומה שאין אנו נזהרים עכשיו מזה לפי שאין אותה רוח רעה מצויה בינינו כמו שאין אנו נזהרין על הזוגות ועל הגילוי: כעין תפיסה אחת. ואם יש דבר מפסיק לא הוי כעין תפיסה אחת כההיא דמסכת ע''ז בפרק רבי ישמעאל (דף נ.) גבי אבני מרקוליס דאמר כאן בתפיסה אחת כאן בשתי תפיסות והיכי דמי כגון דאיכא גובה ביני וביני ולפיכך נוהגין עכשיו כשזה אוכל בשר וזה אוכל גבינה על שלחן אחד מניחין לחם או קנקן או שאר כלים להפסיק בינתיים או אוכל על מפה אחרת דהוי כעין שתי תפיסות וי''מ דלא אסרו אלא בתפיסה אחת כלומר שהן בהוצאה אחת כגון אחים שקנו אתרוג בתפיסת הבית דיש נוחלין (ב''ב קלז:) ופריך תפיסה אחת ס''ד מה לי בהוצאה אחת ומה לי בשתי הוצאות אם מכירין זה את זה ומשני כעין תפיסה אחת דהיינו שמכירין זה את זה ולפי' זה לא איירי כלל שיהא מותר לאכול על שלחן אחד בשביל הפסק שבינתיים:

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר