מי שאכל צפור טהורה (ממין הכשר לאכילה), אם אכלה בחייה, בלא שנשחטה — עובר אף באכילת שיעור כל שהוא ממנה, משום איסור אבר מן החי. אם אכלה במיתתה (שמתה בלא שנשחטה) — עובר עליה באכילת שיעור כזית. ואם אכל ציפור טמאה, ממין שאינו כשר, בין שאכלה בחייה בין שאכלה במיתתה — חייב באכילת שיעור כל שהוא ממנה, ומשום אכילת דבר טומאה. הרי שלדעת רב חייבים על אכילת אבר מן החי בשיעור כל שהוא, ושלא כדברי רב יהודה בשמו, שצריך שיעור כזית! ומשיבים: הכא [כאן], בדברי רב שחייבים על אכילה בשיעור כל שהוא נמי [גם כן] המדובר במשהו בשר, אבל גידים ועצמות משלימים את הבשר לשיעור כזית.

ומביאים עוד ראיה, תא שמע [בוא ושמע] שלא כשיטת רב יהודה בשם רב: נטל צפור חיה הכשרה לאכילה, שאין בו כשיעור כזית, ואכלו — רבי פוטר ממלקות, שלא עבר זה על איסור אבר מן החי, שלדעתו אין עוף שלם בכלל "אבר". ואילו ר' אלעזר בר ר' שמעון מחייב, שלדעתו העוף השלם נחשב כ"אבר", אף שאין בו שיעור כזית, ומתחייב עליו בכך. ואמר ר' אלעזר בר' שמעון בהסבר שיטתו : קל וחומר הוא, אם על אבר ממנה מעוף זה — הריהו חייב, על כולה — לא כל שכן! ואם חנקה (המית את העוף שלא בשחיטה), והריהו עתה נבילה, ואכלה — לדברי הכל (ואף לדעת ר' אלעזר בר' שמעון) אינו חייב אלא בשיעור כזית, וכדין האוכל מבשר הנבילה. ומעתה נדון בדברים:

עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] רבי ור' אלעזר בר' שמעון אלא דמר סבר [שחכם זה, ר' אלעזר בר' שמעון, סבור] כי כל בעל חיים, כבהמה וכעוף, כבר בחייה לבתירת אברים היא עומדת, שכל אבר ואבר שבה, מוגדר כבר אז כ"אבר". ומר סבר [וחכם זה, רבי, סבור] כי בחייה לאו [לא] לאברים היא עומדת.

ואולם דכולי עלמא מיהא לא בעינן [לדעת הכל על כל פנים אין אנו צריכים] שיעור כזית כדי לחייב על אכילת אבר מן החי, ושלא כשיטת רב יהודה בשם רב! אמר רב נחמן בדחיית הראיה: דברי ברייתא זו אמורים בציפור שיש בה רק משהו בשר, ומשלימים הגידים ועצמות לשיעור כזית.

ותוהים על הסבר זה: ומי איכא מידי [והאם יש דבר כזה], דבכוליה לית ביה [שבכל היצור כולו אין בו] כזית בשר, ובחד אבר אית [ובאבר אחד יש] כזית המורכב בצירוף של משהו בשר וגידין ועצמות? אמר רב שרביא: אין [כן], בקלניתא שהוא עוף רזה מאד.

ומקשים על העמדת דברי הברייתא בקלניתא: אימא סיפא [אמור את סוף הברייתא] ששנינו בה שאם חנקה ואכלה — דברי הכל הריהו עובר בכזית, והא [והרי] קלניתא עוף טמא הוא, ובענין זה אמר רב: ציפור טמאה, בין בחייה בין במיתתה עובר במשהו! אלא יש לומר שאין המדובר בקלניתא ממש (שהוא עוף טמא), אלא בעוף טהור שהוא כעין קלניתא, שהריהו רזה ביותר.

א שנינו למעלה מחלוקתם של רבי ור' אלעזר בר' שמעון בדינו של האוכל ציפור טהורה שלימה שאין בה כזית, שרבי פוטרו ממלקות על איסור אבר מן החי, שכן אין עוף שלם נקרא "אבר", ואילו ר' אלעזר בר' שמעון מחייבו. ובשיטת רבי אמר רבא: אם תמצא לומר (אם נניח) שסבר רבי כי מחשבת אוכלין (מחשבה שאדם חשב לאכול דבר שאין דרכו להיאכל) שמה מחשבה (שייחשב זה לדבר מאכל), מעתה אם בתחילה חישב אדם לאוכלה לציפור זו בחייה אבר אבר, ולבסוף לא עשה כן אלא אכלה כולה כאחת — אף לשיטת רבי, הוא חייב על אכילה זו משום אבר מן החי.

אמר ליה [לו] אביי לרבא בשאלה: ומי איכא מידי [והאם יש דבר], שאילו אכיל ליה [אוכל אותו] אדם אחר (שלא חשב לאוכלה אבר אבר) — ההוא לא מיחייב [אינו מתחייב] בכך. ואם אכיל ליה האי [אוכל אותו אדם זה] (שחשב לאוכלה), הריהו מיחייב [מתחייב]? אמר ליה [לו]: רבא בתשובה: אין זו תמיהה, שכן זה מתחייב לפי מחשבתו (שחשב לאוכלה אבר אבר), וזה נפטר לפי מחשבתו (שחשב לאוכלה בשלמותה).

וכן אמר רבא בשיטת ר' אלעזר בר' שמעון: אם תמצא לומר (אם נניח) שסבר ר' אלעזר בר ר' שמעון כי מחשבת אוכלין שמה מחשבה, מעתה, אם חישב לאוכלה לציפור זו כשהיא מתה, ולבסוף אכלה כשהיא חיה — הריהו פטור מאיסור אבר מן החי, שכן לפי מחשבתו אין הציפור עומדת לנתיחת אבריה.

אמר ליה [לו] אביי לרבא בשאלה: ומי איכא מידי [והאם יש דבר], שאילו אכיל ליה [אוכל אותו] אדם אחר (שחשב לאוכלה בחייה) הרי הוא מחייב [מתחייב] בכך, ואכיל ליה האי [ואוכל אותו אדם זה] (שחשב בתחילה לאוכלה לאחר מותה), והריהו פטור (אף שלבסוף אכלה כשהיא חיה)? אמר ליה [לו] רבא: אין זו תמיהה, שכן זה מתחייב לפי מחשבתו, וזה נפטר לפי מחשבתו.

ב למעלה נדון איסור אבר מן החי, ועתה מביאים דברי חכמים ביחס למקור איסור זה. אמר ר' יוחנן: משמע הכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" (דברים יב, כג) — זה אבר מן החי, שכן הריהו נקרא נפש שעודה עם הבשר (מצויה בבשר, בגוף החי). ואילו משמע הכתוב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל) — זה בשר היוצא מן החי (כבשר שפרש מבעל חיים ונמצא בשדה), וכן בשר מן בעל החיים הטרפה. ואילו

ר' שמעון בן לקיש אמר: משמע הכתוב "לא תאכל הנפש עם הבשר" — זה אבר מן החי, ובשר מן החי. ואילו משמע הכתוב "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" — זה בשר מן הטרפה.

ומעתה מבררים את הבדלי הדינים שבין שיטת ר' יוחנן ושיטת ריש לקיש: אכל אבר מן החי ובשר מן החי — לדעת ר' יוחנן הריהו חייב שתים (שתי סדרות מלקות), שהרי עבר על שני איסורים הנלמדים מכתובים שונים. ואילו לדעת ר' שמעון בן לקיש אינו חייב אלא אחת, שהרי לדעתו שני איסורים אלה נלמדים מכתוב אחד. ואם אכל בשר מן החי ובשר מן הטרפה — לדעת ר' שמעון בן לקיש הריהו חייב שתים, שכן אלה נלמדים מכתובים שונים, ואילו לדעת ר' יוחנן אינו חייב אלא אחת. אכן זה שאכל אבר מן החי ובשר מן הטרפה — לדברי הכל חייב שתים, שלדברי הכל מקורם בשני כתובים שונים.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] על מה ששנינו כי האוכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה חייב שתים לדברי הכל, ממה ששנינו: