אפילו תימא [תאמר] שאמר רב את דבריו באופן זה שלא קדם וסלקו את חתיכת האיסור מן הקדירה לפני שנתן בה את חתיכות ההיתר, בכל זאת שאר החתיכות אסורות, כי הוי [הרי זה] המקרה שלפנינו תערובת מין ומינו (החתיכה הנבילה וחתיכת ההיתר שבלעה ממנה) ודבר אחר (התבלין והרוטב).

וכלל הוא כי בכל תערובת שיש בה מין ומינו ודבר אחר שאינו ממינו — סלק את מינו, וראה אותו כמי שאינו לפנינו, ואותו דבר ההיתר שאין הוא ממינו של דבר האיסור — אם הוא רבה עליו, והרי הוא מבטלו. ובמקרה שלפנינו, אף שחתיכת הנבילה כשלעצמה היתה יכולה להתבטל ברוטב ובתבלין, ואולם מאחר שהיא אסרה את חתיכת ההיתר בבליעתה (לפני שעדיין לא התרבו בתבשיל התבלינים והרוטב), הרי הן מעתה כשתי חתיכות נבילה, ואינן מתבטלות.

א משנה איסור גיד הנשה נוהג דווקא בבהמה ובחיה טהורה, ואינו נוהג בבהמה ובחיה טמאה. ואילו ר' יהודה אומר: איסור גיד הנשה נוהג אף בטמאה. ואמר ר' יהודה בטעם דבריו: והלא כבר מזמנם של בני יעקב אבינו נאסר גיד הנשה, וכמבואר בתורה בעקבות מלחמת יעקב במלאך "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" (בראשית לב, לב), ובאותה עת עדיין בהמה טמאה היתה מותרת להן לישראל, ונאסר מאז גם גיד הנשה של הבהמה (והחיה) הטמאה. אמרו לו חכמים לר' יהודה: איסור גיד הנשה בעת מתן תורה בסיני נאמר, ואף הכתוב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" נאמר אז, אלא שנכתב במקומו, במלחמת יעקב, אבל לא שהאיסור התחיל באותם הזמנים.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי נחלקו חכמים בדין גיד הנשה בבהמה ובחיה הטמאה, שלדעת ר' יהודה נוהג איסור זה אף בטמאה. ומשמע כי לדעת ר' יהודה האוכל גיד הנשה של הטמאה חייב משום איסור גיד הנשה, מלבד שחייב משום אכילת טמא? ושואלים על כך: וסבר [והאם סבור] ר' יהודה שאיסור חל על איסור, ולכך איסור גיד הנשה חל על הדבר שאסור כבר באכילה משום טומאה? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: יכול תהא אכילת נבלת עוף טמא מטמא את הבגדים שעל האדם האוכל בזמן שהיא נמצאת בבית הבליעה שלו, וכדין האוכל נבלת עוף טהור?

תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה" (ויקרא כב, ח) — להורות כי אין טומאה זו נוהגת אלא במי שאיסורו הוא משום "בל תאכל נבלה", יצא זה (עוף טמא) שאין איסורו משום "בל תאכל נבלה", אלא משום "בל תאכל טמאה"! הרי שלדעת ר' יהודה אין איסור חל על איסור, וכיצד חל איסור גיד הנשה בדבר שיש עליו איסור בהמה טמאה?

וכי תימא [ואם תאמר] בהסבר שיטת ר' יהודה כי קסבר [סבור הוא] שאין בגידין בנותן טעם, שהריהם יבשים כעץ, ואינם בכלל מאכל, ולכך בטמאה נמי [גם כן], איסור גיד — איכא [יש] בה, שהרי האיסור הזה הוא איסור לעצמו, שאינו כשאר איסורי אכילה האמורים דווקא בדבר הנאכל, ואולם איסור אכילת דבר טומאה — ליכא [אין כאן], משום שגיד הנשה הוא דבר שאין בו טעם. ואולם האם אכן

סבר [סבור] ר' יהודה שאין בגידין בנותן טעם? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה — ר' יהודה מחייב שתים (שתי סדרות של מלקות), ור' שמעון פוטר. משמע שדעת ר' יהודה היא שיש בגיד בנותן טעם! ומשיבים:

לעולם תאמר שקסבר [סבור הוא ר' יהודה] כי יש בגידין בנותן טעם, אלא קסבר [סבור הוא] שאיסור גיד הנשה נוהג גם בשלב שבו בעל החיים הוא שליל, ומעתה, איסור גיד ואיסור טומאה בהדי הדדי קאתי [ביחד, זה עם זה, הם באים].

ושואלים: ומי מצית אמרת [והאם יכול אתה לומר] שלדעת ר' יהודה איסור זה נוהג בשליל, והתנן [והרי שנינו במשנה שבראש פרקנו] שלדעת חכמים גיד הנשה נוהג בשליל, ואילו ר' יהודה אומר שאינו נוהג בשליל, אלא משעת לידה, וכן חלבו של השליל מותר!

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] בשיטת ר' יהודה אמורים דווקא גבי [אצל] בהמה טהורה, דרחמנא אמר [שכן התורה אמרה]: "ו כל... בבהמה אותה תאכלו" (דברים יד, ו) — ללמדנו שכל מה שיש בתוך בעל החיים הטהור הנשחט (ובכלל זה העובר), מותר באכילה, ובכלל זה אף גיד הנשה שבשליל. אבל בטמאה נוהג איסור גיד הנשה אף בשליל.

ושואלים על הסבר זה בשיטת ר' יהודה: ומי מצית אמרת דתרוייהו בהדי הדדי קאתו [והאם יכול אתה לומר ששניהם, איסור טומאה ואיסור גיד הנשה, ביחד, זה עם זה הם באים], שהם נוצרים באותה עת? והתנן [והרי שנינו במשנה], על אלו טומאות מת הנזיר שנטמא מגלח (וסותר את נזירותו, ומונה נזירות חדשה): על הטומאה במת, ועל הטומאה בכזית בשר מן המת.

וקשיא לן [והיה קשה לנו] כשלמדנו זאת: אם על כזית בשר מן המת הריהו מגלח, על הטומאה במת כולו לא כל שכן שהריהו מגלח, ומה טעם שנינו אף זאת? ואמר ר' יוחנן בהסבר הדברים: לא נצרכא [נצרכה] הלכה זו אלא לענין הנפל שעדיין לא נתקשרו אבריו בגידין והוא קטן מאד. שאין בכולו כזית בשר, ואולם כיון שהריהו יצור שלם הריהו מטמא באוהל כמת. ומכאן למדים אנו כי יצירת האיברים קודמת ליצירת הגידים. אלמא [מכאן עולה] שאיסור טומאה קדים [קודם], לאיסור גיד הנשה!

משיבים: אף על גב [אף על פי] שאיסור טומאה קדים [קודם] לאיסור גיד הנשה, אתי [בא] איסור גיד וחייל עליה [חל עליו]. וטעם הדבר, שכן איסורו של גיד הנשה חמור ביותר, שהרי הוא נוהג אפילו בבני נח.

ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] הסבר זה, דקתני [שכן שנה] במשנתנו, אמר ר' יהודה: והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה, ועדיין בהמה טמאה מותרת להם. משמע שטעם שיטת ר' יהודה באיסור גיד הנשה אף בטמאה, הינו משום שהרי זה איסור חמור, שכן הוא נוהג גם בבני נח.

ג למעלה הובאה מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בדין האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה, ועתה דנים בהלכה זו גופא [גופה, עצמה]. שנינו: האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה — ר' יהודה מחייב שתים,