— אין "בשלה" זו אלא שלימה, שצריכה הזרוע הבשלה המונפת להיות שלימה. ר' שמעון בן יוחאי אומר: אין הכתוב "בשלה" בא אלא להורות שהזרוע נתבשלה עם האיל כולו.

ומעתה דנים במחלוקת זו, דכולי עלמא בהדי [לדעת הכל, יחד עם] האיל הוא מבשל לה [אותה, את הזרוע], ואולם בכך נחלקו, שכן מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור] כי בהתחלה הוא מחתך לה [אותה] את הזרוע מן האיל, והדר [ואחר כך] הוא מבשל לה [אותה] עם האיל באותה קדירה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' שמעון בן יוחאי, סבור] כי בהתחלה הוא מבשל לה [אותה] את הזרוע עם האיל, והדר [אחר כך] הוא מחתך לה [אותה] מן האיל.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: דכולי עלמא [לדעת הכל] בהתחלה הוא מחתך לה [אותה] את הזרוע מן האיל, והדר [ואחר כך] הוא מבשל לה [אותה], מיהו [ואולם], מר סבר [חכם זה, ר' שמעון בן יוחאי, סבור]: כי בהדי [יחד עם] האיל הוא מבשל לה [אותה], ואילו מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: כי בקדרה אחרת הוא מבשל לה [אותה].

ונסכם: ללישנא קמא [ללשון הראשונה] בהסבר מחלוקת חכמים ור' שמעון בן יוחאי, שלדעת הכל מבשלים את הזרוע עם האיל — אליבא [לשיטתם] לדברי הכל יש ללמוד מ"זרוע בשלה" דין ביטול איסור בהיתר. שהרי אף כאן התבשלה זרוע (האסורה באכילה למי שאינו כהן) עם איל השלמים (המותר לאכילה לבעליו, הישראליים), ולא נאסר בשר האיל בגלל הזרוע שהתבשלה אתו, ומשום שבטל טעמה. ואילו ללישנא בתרא [ללשון אחרונה] — רק אליבא [לשיטתו] של ר' שמעון בן יוחאי יש ללמוד כן. שהרי לדעת חכמים בלשון זו, אין הזרוע מתבשלת עם בשר האיל.

ועתה נפרט במה נחלקו הדעות בשיעור ביטול נתינת טעם: שכן בזרוע יש בשר ועצמות, ואולם העצמות הן מרובות, ואילו הבשר הוא מועט. ומעתה, מאן דאמר [מי שאמר] שבטל הטעם בששים, סבר [סבור] כי בשר ועצמות של הזרוע בהדי [יחד עם] בשר ועצמות של האיל משערינן [משערים אנו], והוה ליה [והריהו] בששים, שכן שיערו חכמים שיש פי ששים בבשר ועצמות האיל נגד בשר ועצמות הזרוע. ואילו מאן דאמר [מי שאמר] ששיעור הביטול הוא במאה, סבר [סבור] כי בשר הזרוע בהדי [יחד עם] בשר האיל משערינן [משערים אנו], והוה ליה [והריהו] במאה, שכן שיערו חכמים שבבשר האיל יש פי מאה מבשר הזרוע.

ושואלים: ומי ילפינן מינה [והאם למדים אנו ממנה], מבישול זרוע באיל נזיר הלכה כללית לשיעור ביטול איסור? והתניא [והרי שנויה ברייתא] בהגדרת איל נזיר שנבלע בו מטעם הזרוע, ובכל זאת הריהו מותר באכילה למי שאינו כהן: זהו מקרה של היתר אכילה שהתירה התורה, הבא מכלל איסור. וההדגשה "זהו" מורה כי יש למעוטי [למעט] מקרים אחרים, בהם לא התירה התורה, ומעתה נשאל: מאי [מה] בא זה למעט? לאו למעוטי [האם לא למעט] כל איסורין שבתורה, שאינם בטלים כדרך שהזרוע בשלה בטלה. ולפיכך אין ללמוד מכאן לענין שיעור ביטול איסור!

אמר אביי בתשובה: לא נצרכא [לא נצרכה] הדגשה ממעטת זו אלא לדעת ר' יהודה, שאמר כי בתערובת איסור והיתר מין במינו — לא בטיל [בטל] האיסור כלל, בכל שיעור שהוא. לכך התנא שבברייתא קא משמע לן [משמיע לנו]: דהכא [שכאן], בזרוע בשלה שהתבשלה עם האיל, אף שהיא תערובת מין במינו, האיסור בטיל [בטל].

ושואלים: ולשיטת ר' יהודה שאין ביטול בתערובת מין במינו, וליגמר מיניה [ושילמד ממנו, מזרוע בשלה] שגם מין במינו בטל! ומשיבים: לדעת ר' יהודה גלי רחמנא [גילתה התורה] בנאמר בסדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, שלאחר ששוחט את פר החטאת ואת שעיר החטאת ומזה מדמם בקודש הקדשים, נאמר "ולקח מדם הפר ומדם השעיר ונתן על קרנות המזבח" (ויקרא טז, יח), ומתוך שהם ממשיכים להיקרא בשמם "דם הפר ודם השעיר", אף שדם הפר מרובה הרבה מדם השעיר, וצריך היה דם השעיר להתבטל בו, סימן הוא שתרוייהו בהדי הדדי נינהו ולא בטלי [שני הדמים הללו הם ביחד, שמערבב זה עם זה, ובכל זאת הם לא בטלים], ומכאן ראיה שאין מין במינו בטל.

ושואלים: ומאי חזית דגמרית מהאיך, ליגמר מהאי [ומה ראית שלמדת מכאן, מהאמור בדם הפר ודם השעיר, והסקת שאין מין במינו בטל, למד מכאן, מזרוע בשלה, ותסיק שמין במינו בטל]? ומשיבים: דין זה שבזרוע בשלה, שהתירה התורה לבשל דבר האסור באכילה (למי שאינו כהן) עם דבר המותר באכילה, חדוש הוא, שהרי אין מבטלים איסור לכתחילה, ומחדוש לא גמרינן [אין אנו למדים].

ואומרים: אי הכי [אם כך] שחידוש הוא, אף לענין ביטול איסור בשיעור מאה ובשיעור ששים (כשיטות השונות של חכמים) נמי לא ליגמר [גם כן לא נלמד]!

ומשיבים: אטו אנן לקולא גמרינן [וכי אנו להקל למדים] מזרוע בשלה?! והרי לחומרא גמרינן [להחמיר למדים אנו] מכאן. שכן מדאורייתא ברובא בטיל [מן התורה היה בטל ברוב] סתם, ולא היה צריך לא מאה ולא שישים. ומחמירים אנו שיהא הביטול רק בשיעורים אלה.

רבא אמר הסבר אחר בדברי הברייתא שבענין זרוע בשלה "זהו היתר שבא לכלל איסור": לא נצרכא [לא נצרכה] הדגשה זו להורות לנו אלא לענין טעם כעיקר, שהטעם נחשב כמו עיקר האיסור עצמו, שבקדשים טעם איסור שנבלע בהיתר הריהו אסור, והיה מקום לומר שאף זרוע הבשלה שנתנה טעם באיל תאסור אותו בכך, לכך קא משמע לן דהכא שרי [הוא משמיע לנו שכאן במקרה הזה שלנו הוא מותר].