דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 211ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צח - א

אמר ליה אביי: הכא במאי עסקינן  בביצת אפרוח שיש בה בשר, והיא אסורה באכילה משום האפרוח שבה, ובשר האפרוח נותן טעם, לא שנא ביצת אפרוח טהורה, ולא שנא ביצת אפרוח טמאה, כי גם האפרוח הטהור אסור משום נבילה, שהרי לא נשחט.

אבל ביצה טמאה בלא אפרוח, לא נותנת טעם.

איתיביה: הרי שנינו בתוספתא: ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות, הרי אם יש בהן, בטמאות, בנותן טעם בטהורות - כולן אסורות!? ומוכח שגם ביצים נותנות טעם.

ומתרצינן: הכא נמי איירי בביצת אפרוח ואמאי קרי לה "טמאה"? - כיון דאית בה אפרוח, שאסור לאוכלו, קרי לה "טמאה".

ופרכינן: והא מדקתני סיפא, בהא ברייתא בתוספתא: ביצים ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן, אם יש בהן בנותן טעם, כולן אסורות! מכלל, דרישא - דלית בה אפרוח עסקינן!

ומשנינן: סיפא פירושי קא מפרש לרישא, והכי קאמר: ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות - אם יש בהן בנותן טעם כולן אסורות! כיצד? כגון ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן! שזוהי הטומאה, ולא מחמת שהיתה ביצת עוף טמא.

ואמרינן: הכי נמי מסתברא דסיפא פירושי קא מפרש לרישא דאיירי בביצת עוף טהור שיש בה אפרוח. דאי סלקא דעתך דרישא איירי דלית בה אפרוח, אלא איסורה הוא מחמת היותה ביצת עוף טמא, אמאי איצטריך למיכתב סיפא? והרי השתא, ביצה דלית בה אפרוח, שטעמה הוא מיא בעלמא אסורה, ביצה דאית בה אפרוח, שבשר האפרוח נותן טעם, מיבעיא למימר דאוסרת את הביצים האחרות!?

ודחינן: אי משום הא - לא איריא! כי איכא למימר: תנא סיפא לגלויי רישא. שלא תאמר דרישא איירי דאית בה אפרוח ולהכי אסירא. אבל אי לית בה אפרוח, מיא בעלמא נינהו ושריא, הילכך תנא סיפא בביצה דאית בה אפרוח, מכלל, דרישא איירי דלית בה אפרוח, ואפילו הכי אסירא.

ההוא כזיתא תרבא, חלב, דנפל בדיקולא [קלחת] דבשרא, והתבשל החלב יחד עם הבשר.

סבר רב אשי לשיעוריה לשער את כמות הבשר המותר, ולהוסיף על ההיתר במאי דבלע דיקולא, ואילו את האיסור הוא שיער לפי מה שהוא בא לפנינו כשהוא מצומק, מבלי ששיער את בליעת האיסור בדיקולא. [6]

אמרי ליה רבנן לרב אשי: אטו האם רק מידי דהיתרא בלע הדיקולא, ואילו מידי דאיסורא לא בלע!? אלא, בהכרח, יש לשער גם את ההיתר וגם את האיסור כפי מה שהם נראים לפנינו, באשר בליעת הכלי היא שוה, באופן יחסי, לאיסור ולהיתר. ולכן, אין מקום לצרף את הבליעה של הכלי להערכת השיעור של ביטול.

ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא.

סבר מר בר רב אשי לשעוריה בתלתין פלגי דזיתא, קסבר חצי שיעור אינו צריך ביטול כמו השיעור עצמו, ודי לו בביטול של אחד בשלושים.

אמר ליה רב אשי, אבוה: וכי לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורין דרבנן, אלא תשער אותן כשיעור תורה.

ועוד, האמר רבי יוחנן: חצי שיעור - אסור מן התורה!?

אמר רב שמן בר אבא אמר רב אידי בר אידי בר גרשם אמר לוי בר פרטא אמר רבי נחום אמר רבי ביריים משום זקן אחד, ורבי יעקב שמיה: דבי נשיאה אמרו:

ביצה של איסור שהתערבה בביצי היתר, אם היתה התערובת בששים, אסורה!

בששים ואחת - מותרת! אמר רבי זירא לרב שמן בר אבא: ראה מה אתה עושה, שלא תטעה ותכשיל את אלו הסומכים עליך ! שאתה מטיל בה גבול היתר בששים ואחת, ואינך מפרש אם הששים ואחת כוללים את ביצת האיסור או שהם צריכים להיות ששים ואחת מבלעדיה. שהרי שני גדולי הדור נשאלה מהם שאלה זאת, והם לא פירשו את הדבר. ומי הם שני גדולי הדור - רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני - אשר תרוויהו אמרי משמיה דרבי יהושע בן לוי: ביצה בששים אסורה, בששים ואחת מותרת. ואיבעיא להו אי בס' ואחת בהדי דידה, והיינו שהיא מתבטלת בששים היתר, או דלמא לבר מינה, והיינו שצריכים להגיע לביטול ביחס של אחד איסור לששים ואחד היתר, ולא פשיט להו, ואילו מר פשיט לה מפשט! שהרי אמרת שבששים ואחת מותרת, ולא אמרת שיש לך ספק אי הכונה ביחס של אחת לששים או ביחס של אחת לששים ואחת, ואם כן השומעים אותך יבינו שהיחס הוא של אחת לששים, שמנין ס"א הביצים כולל גם את ביצת האיסור יחד עם ששים ביצי ההיתר.

איתמר: אמר רבי חלבו אמר רב הונא: ביצה של איסור שהתערבה בס', והיא נוספת על הששים - אסורה. [7] ואם התערבה בששים ואחת, והיא, וביחד היו ס"ב ביצים, הרי היא מותרת!

ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל בר רבי, כשבידו פלגא דזיתא דאיסור כשהוא מעורב ביחס של יותר מאחד לששים.

אמר ליה רבן גמליאל בר רבי: אבא, דהיינו רבי, בא מעשה שכזה לפניו, והוא לא שיער לאסור ביחס של אחד איסור בארבעים ושבע היתר, ושמע מינה דבחצי זית יש להקל, שאין צורך ביחס של אחד לששים, ואני אשער להתיר אפילו ביחס של אחד איסור בארבעים וחמש היתר.

[זהו ביאורו הראשון של רש"י. וכתב דנראה לו לפרש באופן אחר: אבא לא שיער להתיר אפילו בארבעים ושבע, וכי אני אקל לשער אפילו בארבעים וחמש!? וללשון זה אין צורך להעמיד בחצי זית, אלא אפילו בזית שלם].

ההוא דאתא לקמיה דרבי שמעון בר רבי. אמר ליה: אבא לא שיער במ"ה, ואני אשער במ"ג!? [הביאור והאוקימתא כדלעיל].

ההוא דאתא לקמיה דרבי חייא. אמר ליה: כלום יש שלשים היתר כנגד אחד איסור!?

ומדייקינן ומתמהינן: טעמא דליכא שלשים היתר. הא איכא שלשים היתר משערין להיתרא!? וכי מזלזלינן כולי האי!?

אמר רבי חנינא: גוזמא נקט רבי חייא, לומר לו שאפילו שלשים היתר אין כנגד אחד איסור, אבל אין זאת אומרת שאם היה שלשים היתר הוא היה מתיר.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל איסורין שבתורה דבדקינהו ולא יהיבי טעמא, או היכא דליכא למיקם אטעמא וכגון שהתערבו מין במינו, שיעור ביטולם הוא בס'. אבל אם מרגישים את הטעם - אינו בטל לעולם.

אמר לפניו רב שמואל בר רב יצחק: רבי, וכי אתה אומר כן? והרי הכי אמר רב אסי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל איסורין שבתורה - במאה!?

ואמרינן: ושניהם, לא למדוה, אלא מ"זרוע בשלה", וכדמפרש ואזיל.

דכתיב בפרשת קרבנות הנזיר, שבמלאת ימי נזירותו הוא מביא, בין יתר קרבנותיו, גם איל לשלמים.

ודינו של איל זה להאכל לבעליו, כמו כל קרבן שלמים, חוץ מן הזרוע של האיל, שמניפים אותה, והיא ניתנת מתנה לכהן, ואסורה להאכל לזרים.

אלא שנאמר חידוש בפרשה זו, שאת הזרוע של האיל, האסורה באכילה לזרים, מפרישים מגוף הבהמה לאחר שהתבשל האיל, ונמצא שהתבשלה הזרוע האסורה לזרים עם הבשר של האיל המותר לזרים.

וכך הוא לשון הכתוב: "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל ... והניף אותם הכהן ... קדש הוא לכהן"!

הערות

[6] סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיק ולא רש"י מבאר שלא ראינו את האיסור בשעת נפילתו לקלחת, אלא רק ראינו את ההיתר בשעת הנפילה, ונוכחנו שהיו כאן ששים זיתים, ועתה, לאחר הבישול, אנו מוצאים שיש מן ההיתר שיעור של חמשים זיתים ומן האיסור יש שיעור של כזית, ולכן סבר רב אשי לשער שאם בלעה הקלחת שיעור של עשרה זיתים, יתבטל הכזית אסור בששים הזיתים [חמשים שלפנינו ועוד עשרה שנבלעו בקדרה], מבלי להתחשב בכך שהקדירה בלעה גם מהאיסור. וטענת רבנן היא, שגם האיסור הצטמק, ואפשר שבשעת נפילה הוא היה יותר גדול, ונמצא שבשעת הנפילה לא היה שיעור של ששים כנגד האיסור. ותמה הריטב"א על ביאור רש"י כיצד טעה בכך רב אשי. ותירץ, שמן התורה חד בתרי בטל, והצורך בששים הוא רק מדרבנן, ולכן הקיל רב אשי לשער את האיסור כשעת מציאתו, כיון שלא שהה שם הרבה.

[7] אמר רב הונא ביצים בששים והיא אסורה. בדברי רבותינו הראשונים מצינו כמה ביאורים לדין זה. הרמב"ם [מאכלות אסורות טו יט] כתב שהטעם הוא מחמת שביצה נחשבת ל"בריה", ולכן החמירו בה. וכתב הכסף משנה, שעשו חכמים היכר בביצה שהיא נחשבת כבריה, ולכן החמירו שלא תבטל בששים אלא בששים ואחד. והרמב"ן כתב כמה ביאורים, ובכללם, שיש ביצים קטנות וגדולות, וחששו חכמים שמא לא ישערו את הביטול באופן יחסי לגודל הביצים ולכן החמירו לשערו בס"א.

לא בביצה שאין בה אלא מימיה, כי אם בביצת אפרוח, כלומר, בביצה שכבר היה בה אפרוח, שכיון שהוא בשר הריהו נותן טעם, אבל ביצה טמאה סתם (ביצת עוף טמא, האסורה באכילה) שאין בה אפרוח — לא נותנת טעם במתבשל עימה, ואינה אוסרתו.

איתיביה [הקשה לו] רב אידי בר אבין לאביי ממה ששנינו בברייתא: ביצים טהורות (כשרות לאכילה) ששלקן (בישל אותן) עם ביצים טמאות (אסורות באכילה), אם יש בהן (בביצים האסורות) כשיעור שיש בו בנותן טעם בביצים הכשרות — כולן אסורות. הרי איפוא שאף ביצים סתם, בלא אפרוח, נותנות טעם! השיב לו אביי: אין זו שאלה, שכן הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בביצת אפרוח. ואמאי קרי [ומדוע קורא] התנא לה לביצה האסורה באכילה בכינוי "טמאה", אף שהיא באה מעוף טהור? כיון דאית [שיש] בה אפרוח, לכך קרי [קורא] לה "טמאה", שמחמת האפרוח הריהי אסורה באכילה.

ושואלים על תירוץ זה: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסופה של אותה ברייתא]: ביצים ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן, אם יש בהן בביצים הללו שיעור בכדי שהאפרוח נותן טעם בהן — כולן אסורות, מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבראשה, בתחילת אותה ברייתא], באופן דלית [שאין] בה אפרוח עסקינן [עוסקים אנו], ואיסורה באכילה משום שהיא באה מעוף טמא!

ודוחים: לא, אין לדייק כן. כיון שאין סוף הברייתא בא כדין נפרד, אלא פירושי קא מפרש [פירוש הוא שמפרש], את ששנינו קודם. וכך יש לשנות את הברייתא: ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות, אם יש בהן בנותן טעם — כולן אסורות, כיצד? כגון ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להעמיד את הברייתא, שסופה מפרש את תחילתה: דאי סלקא דעתך [שכן אם עולה על דעתך] לומר כי רישא דלית [ראשה, תחילתה מדברת בביצה שאין] בה אפרוח, אלא הבאה מעוף טמא, אם כן יש לתהות: השתא [עכשיו] ששנינו כבר כי ביצה זו דלית [שאין] בה אפרוח, הריהי אסורה (ואוסרת את הביצים הטהורות, בנתינת טעם). ביצה דאית [שיש] בה אפרוח, מיבעיא [נצרכה לומר] שהריהי אוסרת?! אלא יש לומר שסוף הברייתא בא לפרש את ראשיתה, ולהעמידה בביצה הבאה מעוף טהור שיש בה אפרוח.

ודוחים הוכחה זו: אי משום הא, לא איריא [אם משום כך, ראיה זו בלבד, הסקנו כי סוף הברייתא מפרשת את תחילת הברייתא, אינו שייך], שכן באותה מידה ניתן לומר כי תנא סיפא לגלויי רישא [שנה את סוף הברייתא כדי לגלות על התחלת הברייתא], ולומר שדווקא סוף הברייתא עוסקת בביצת אפרוח ולא תחילתה. וכדי שלא תאמר כי רישא [תחילת] הברייתא מדברת בביצה דאית [שיש] בה אפרוח, אבל ביצה שלית [אין] בה אפרוח — הריהי שריא [מותרת, שאינה אוסרת את שאר הביצים], לכך תנא סיפא דאית [שנה בסוף הברייתא במפורש שמדובר בביצה שיש] בה אפרוח, ומכלל הדברים אתה למד דרישא [שתחילת הברייתא] עוסקת בביצה דלית [שאין] בה אפרוח, ואפילו הכי אסירא [כך היא אסורה, אוסרת].

א ועוד בדרך ביטול איסור בהיתר. ההוא כזיתא תרבא דנפל בדיקולא דבשרא [כזית אחד של חלב שנפל בתוך סיר של בשר], סבר רב אסי שיש לשעוריה במאי דבלע דיקולא [לשער אותו, את ההיתר הנמצא בתוך הסיר, בבשר ובמה שבלע הסיר מהבשר שהתבשל בו], אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לרב אשי בשאלה: אטו דהיתרא [וכי של היתר] בלבד בלע הסיר, ואילו דאיסורא [של איסור, החלב] לא בלע הסיר?

ועוד מסופר, ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא [חצי זית אחד של חלב שנפל בסיר של בשר], ומאחר והיה בו כחצי זית בלבד, סבר מר בר רב אשי כי די לשעוריה בתלתין פלגי דזיתא [לשער אותו לענין ביטולו בשלושים חצאי זיתים], ולא בששים חצאי זיתים. אמר ליה אבוה [לו אביו] רב אשי: לאו אמינא לך [וכי לא אמרתי לך] לא תזלזל בשיעורין באיסורים מדרבנן [של חכמים]? שאף חצי זית של איסור, גם כן יש להצריך פי ששים כדי לבטלו. ועוד, האמר [הרי אמר] ר' יוחנן כי חצי שיעור הריהו אסור מן התורה ולא מדברי חכמים בלבד. ולכך אין להתיר את הבשר שנפל בו חצי זית של חלב, אלא בזמן שיש בו פי ששים נגד חצי זית זה.

ב ועוד בדיני ביטול איסור בהיתר. אמר רב שמן בר אבא, אמר רב אידי בר אידי בר גרשם, אמר לוי בר פרטא, אמר ר' נחום, אמר ר' ביריים משום (בשם) זקן אחד, ור' יעקב שמיה [שמו], דבי נשיאה אמרו [בבית הנשיא היו אומרים]: ביצה האסורה באכילה שהתערבה בששים ביצים — תערובת זו אסורה, ואולם אם התערבה ביצת האיסור בששים ואחת ביצים — התערובת מותרת.

אמר ר' זירא לרב שמן בר אבא: ראה (שים לב לדבריך) שאתה מטיל (קובע) בה בתערובת זו מהו גבול היתר, בששים ואחת ביצים. ואולם לא פירשת בדבריך אם ששים ואחת אלה כוללים את ביצת האיסור או שאינם כוללים אותה. שהרי שני גדולי הדור דנו בדבר זה, והם לא פירשו את הדבר. ומיהם שני גדולי הדור הללו? ר' יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני, תרוייהו משמיה [שניהם משמו] של ר' יהושע בן לוי אמרי [אומרים] כך: ביצה של איסור שהתערבה בששים ביצים — התערובת אסורה, ביצה של איסור שהתערבה בששים ואחת ביצים — התערובת מותרת.

ואיבעיא להו [ונשאלה להם] השאלה למה הכוונה בששים ואחת, האם בהדי דידה [יחד איתה], עם ביצת האיסור, או דילמא לבר מינה [שמא חוץ ממנה]? ולא פשיט [פתרו] את הבעיה, ומר פשיט לה מפשט [ואדוני אומר כדבר פתור, הפשוט וברור, אותה, את הבעיה הזו], שעשוי שמדבריך משמע שהכוונה לששים ואחת כולל ביצת האיסור. שהרי לא אמרת שיש ספק בדבר!

ובענין זה מביאים נוסח הוראה מוגדר, אתמר [נאמר], שכך אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: ביצה של איסור שהתערבה בששים ביצים והיא — התערובת אסורה, ואולם אם התערבה בששים ואחת ביצים והיא — התערובת מותרת.

ג ועוד בדיני ביטול איסור בתערובת היתר. ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבן גמליאל בר רבי, ובידו דבר איסור בשיעור חצי זית שהתערב בהיתר. אמר לו רבן גמליאל לאותו אדם: אף לפני אבא (רבי) בא מעשה כזה, והוא לא שיער בהיתר אלא פי ארבעים ושבע כנגד האיסור, והתיר על סמך זאת. ואף אני מתיר לך תערובת זו, אף שאשער בהיתר שבה רק פי ארבעים וחמש כנגד האיסור.

ובדומה לזה מסופר, ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר' שמעון בר רבי, ובידו תערובת איסור והיתר. אמר לו ר' שמעון בר רבי לאותו אדם: אף לפני אבא (רבי) בא מעשה שכזה, והוא לא שיער בהיתר אלא פי ארבעים וחמש כנגד האיסור. ואף אני אתיר לך תערובת זו, אף שאשער בהיתר שבה רק פי ארבעים ושלש כנגד האיסור.

ועוד מסופר, ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר' חייא, ובידו תערובת איסור והיתר. אמר לו ר' חייא לאותו אדם: כלום (האם) יש בהיתר שבתערובת זו שיעור פי שלשים כנגד האיסור?

ודנים בדבריו: האם יש לומר כי טעמא דליכא [הטעם לאסור את התערובת הוא רק משום שאין] בהיתר שיעור פי שלשים. נגד האיסור. ואולם הא איכא [הרי אם יש] שיעור פי שלשים — משערין אנו כן, ומתירים את התערובת? אמר ר' חנינא: לא לשם דיוק ההלכה אמר ר' חייא כן, אלא גוזמא (בהפרזה) אמר, שאפילו שלושים אין בה, ובוודאי לא שישים שאפשר יהיה להתיר.

ד ועוד בדין ביטול איסור בתערובת היתר. אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: כל איסורין שבתורה שבדקנום ואין הם נותנים טעם בהיתר, או אלה שאין אפשרות לבודקם אם נתנו טעם (כגון תערובת מין במינו) — הריהם בטלים בששים. אמר לפניו ר' שמואל בר רב יצחק: רבי, אתה אומר כן בשמו של ר' יהושע בן לוי שאמר בשמו של בר קפרא? ואולם הכי [כך] אמר רב אסי, אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: כל איסורין שבתורה — בטלים במאה!

ומעירים: ושניהם לא למדוה את ההלכה הזו אלא מהכתוב "זרוע בשלה" האמור בתורה בדין קרבנות הנזיר. שבין הקרבנות שהריהו מביא עם גמר נזירותו, מביא קרבן איל לשלמים. וקרבן זה נאכל לבעליו (ככל קרבן שלמים), מלבד זרוע האיל המונפת וניתנת לכהן לאכילה, וישראל אסור באכילתה. דכתיב [שכן נאמר] "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל... והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קודש הוא לכהן" (במדבר ו, יט—כ), ותניא [ושנויה ברייתא] על כתוב זה: "בשלה"

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

an egg that contains a chick, as the chick imparts flavor to the food in which the egg is cooked. But with regard to an egg that does not contain a chick but is from a non-kosher bird, it does not impart flavor to the food with which it is cooked.

Rav Idi bar Avin raised an objection to this answer based on a baraita (Tosefta, Terumot 9:5): With regard to kosher eggs that one boiled with non-kosher eggs, if they have a ratio that allows the non-kosher eggs to impart flavor to the kosher eggs, they are all forbidden. This indicates that eggs from non-kosher birds do have flavor. Abaye answered: Here, too it is referring to an egg from a kosher bird that contains a chick. And why does the baraita call this a non-kosher egg, indicating that it is an egg from a non-kosher species? Since it has a chick inside, which causes the egg to be forbidden, the baraita calls it non-kosher.

The Gemara objects: But from the fact that the latter clause teaches: With regard to eggs that one boiled and a chick was found in one of them, if they have a ratio that allows the chick to impart flavor to them, they are all forbidden, it may be inferred that in the first clause we are dealing with an egg that does not have a chick inside.

The Gemara explains that this is an incorrect inference, as the latter clause is explaining the first clause, so that the baraita should be read as follows: With regard to kosher eggs that one boiled with non-kosher eggs, if they have a ratio that allows the non-kosher eggs to impart flavor to the kosher eggs, they are all forbidden. How so? It can be referring to a case where one boiled them and a chick was found in one of them.

The Gemara adds: So too it is reasonable to explain the baraita in this manner, as if it would enter your mind to say that the first clause is referring to a case where there is no chick in the egg, the latter clause is redundant: Now that the tanna has taught that in a case where there is no chick inside, the non-kosher egg imparts flavor to the kosher eggs and renders them forbidden, is it necessary for the tanna to teach that an egg that has a chick inside imparts flavor to the kosher eggs?

The Gemara rejects this argument: If it is due to that reason, there is no conclusive argument, i.e., the proof of the argument is inconclusive. The reason is that one can say that the tanna taught the latter clause to reveal the meaning of the first clause. The latter clause was stated so that you would not mistakenly say that the first clause is referring only to a case where the egg has a chick inside, but if there is no chick inside the kosher eggs would be permitted. Therefore, the tanna teaches the latter clause and specifies that it is referring to an egg that has a chick inside. By inference the first clause is referring to a case of an egg that does not have a chick inside, and even so it renders all of the other eggs forbidden.

§ The Gemara continues discussing the nullification of forbidden foods. There was once a certain olive-bulk of forbidden fat that fell into a pot of kosher meat. Rav Asi thought to measure the volume of the kosher meat together with that which the pot had absorbed. The Rabbis said to Rav Ashi: Is that to say that the pot absorbed the permitted meat but did not absorb the forbidden fat?

The Gemara relates a similar incident: There was once a certain half-olive-bulk of forbidden fat that fell into a pot of kosher meat. Mar bar Rav Ashi thought to measure the amount of kosher meat needed to nullify the forbidden fat as thirty half-olive-bulks, rather than sixty. His father, Rav Ashi, said to him: Have I not told you: Do not treat measures lightly even with regard to rabbinic prohibitions? And furthermore, didn’t Rabbi Yoḥanan say: A half-measure is prohibited by Torah law? Consequently, the half-olive-bulk of forbidden fat is nullified only in sixty times its volume of permitted meat.

§ The Gemara continues its discussion of nullifying forbidden foods. Rav Shemen bar Abba says that Rav Idi bar Idi bar Gershom says that Levi bar Perata says that Rabbi Naḥum says that Rabbi Biryam says in the name of a certain elder, and his name was Rabbi Ya’akov, that the Sages in the house of the Nasi said: If a non-kosher egg is mixed with kosher eggs, if there are sixty eggs they are all forbidden, but if there are sixty-one eggs they are all permitted.

Rabbi Zeira said to Rav Shemen bar Abba: See, one can infer from your words that you fix a limit to permit the eggs if there is a total of sixty-one eggs, including the non-kosher egg. This is a revelation, because the two most eminent Sages of the generation did not clarify this matter. These two eminent Sages were Rabbi Ya’akov bar Idi and Rabbi Shmuel bar Naḥmani, and both of them said in the name of Rabbi Yehoshua ben Levi: In a case where a non-kosher egg is mixed with kosher eggs, if there are sixty eggs they are all forbidden, but if there are sixty-one eggs they are all permitted.

And a dilemma was raised before these Sages: When Rabbi Yehoshua ben Levi said they are permitted if there are sixty-one eggs, does that mean there are sixty-one eggs altogether, with the non-kosher egg, or does it perhaps mean that there must be sixty-one kosher eggs aside from the non-kosher egg? And they did not resolve this dilemma. And yet, it appears as though the Master, Rav Shemen, has resolved the dilemma, because you implied that the mixture is kosher if there are a total of sixty-one eggs including the non-kosher egg.

The Gemara continues: It was stated that Rabbi Ḥelbo says that Rav Huna says: If a non-kosher egg becomes mixed with kosher eggs, if there are sixty kosher eggs in addition to that non-kosher egg, the entire mixture is forbidden. But if there are sixty-one kosher eggs in addition to that one non-kosher egg, the mixture is permitted.

§ There was a certain person who came before Rabban Gamliel bar Rabbi Yehuda HaNasi with a half-olive-bulk of non-kosher food that had been mixed with a larger amount of kosher food. Rabban Gamliel said to him: A similar case came before my father, and even though he did not measure the kosher food as being sixty times the volume of the non-kosher food, he nevertheless permitted the mixture due to the fact that there was forty-seven times as much kosher food as non-kosher food. And similarly, I will permit the mixture because I measure that the kosher food is forty-five times the volume of the non-kosher food.

Similarly there was a certain person who came before Rabbi Shimon bar Rabbi Yehuda HaNasi with a mixture of kosher and non-kosher food. Rabbi Shimon said to him: A similar case came before my father, and even though he did not measure the kosher food as being sixty times the volume of the non-kosher food, he nevertheless permitted the mixture due to the fact that there was forty-five times as much kosher food as non-kosher food. And similarly, I will permit the mixture because I measure that the kosher food is forty-three times the volume of the non-kosher food.

There was a certain man who came before Rabbi Ḥiyya with a mixture of kosher and non-kosher food. Rabbi Ḥiyya said to him: Is there even thirty times the volume of permitted food as forbidden food? Clearly, the mixture is forbidden.

The Gemara seeks to clarify: This indicates that the reason that he prohibited the mixture is that there was not thirty times as much kosher food as non-kosher food. But it may then be inferred that if there is thirty times as much kosher food as non-kosher food, one may assess, i.e., permit, the mixture. And this contradicts the halakha that non-kosher food is nullified only in a mixture containing sixty times as much kosher food as non-kosher food. Rabbi Ḥanina said: Rabbi Ḥiyya did not make this statement to set a halakhic principle, but merely as an exaggeration. There was not even thirty times the volume of kosher food, so it was obvious that the mixture was forbidden.

§ Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yehoshua ben Levi says in the name of bar Kappara: All the forbidden foods in the Torah are nullified when they are mixed with kosher food that is sixty times their volume. Rabbi Shmuel bar Rav Yitzḥak said before Rabbi Ḥiyya bar Abba: My teacher, you say this citing Rabbi Yehoshua ben Levi, who said that bar Kappara said it. But this is what Rav Asi says that Rabbi Yehoshua ben Levi says in the name of bar Kappara: All the forbidden foods in the Torah are nullified when they are mixed with kosher food that is one hundred times their volume.

The Gemara adds: And both of them learned their principles of nullification only from the term: “Cooked foreleg,” as it is written with regard to the nazirite’s ram: “And the priest shall take the cooked foreleg of the ram” (Numbers 6:19). And it is taught in a baraita: The verse states: “Cooked,”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע נמי דיקולא. כלומר דיקולא היה רותח ונפל כזיתא תרבא לתוך דיקולא רותח וסבר רב אשי לשעוריה ששים במאי דבלע כו'. ההוא (כי) פלגא זיתא כו' כלומר נפל לדיקולא רותח. לשעוריה בתלתין פלגי דזיתי כלומר דאי היו שם שלשים חצאי זיתא דבישרא היה מתירו שהיה מקיל ביותר. ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל. כלומר חצי זית חלב שנפל לתוך יורה של בשר רותחת. אבא לא שיער כו' שהיה מקיל בחצי שיעור:

ההיא כזיתא תרבא דנפל בדיקולא דבשרא. פי' דיקולא סל כדאמרינן ריש תורא בדיקולא. ופי' הענין לא שהיה כזית ידוע בשעת נפילה אלא מצאו בו עכשיו כזית וידע רב אשי שבשעה שנפל שם היה בבשר ס' במה שמוצא עכשיו בחלב אלא שעכשיו נתמעט נפח הבשר ונצטמק מחמת מלחן שהוציא ממנו המוחל ויבש ונתמעט וסבר להוסיף עליו מאי דבלע דיקולי כלישנא בתרא דלעיל ולא היה נותן לב לחוש שמא יותר חלב נפל שם. ואמרו לו רבנן שמא אף החלב נצטמק לפי חשבון מחמת המלח שנמלח עם הבשר וכשם שאין בבשר ס' כן עכשיו כך לא היה בו ס' בשעת נפילתו.
ורש"י ז"ל פי' דיקולא קלחת והזקיקו לפ' כן מה שהוא סבור שהבשר והחלב מין במינו הוא והלכה כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל וכיון שכן ע"כ לא שיער רב אשי אלא ברוטב שבקלחת מין בשאינו מינו.
וכן ראיתי לגאון שאמר דיקולא דבשרא שיעורא היא כלומר מלא סל של בשר והוא מתבשל בקדרה ומאי דבלע דיקולא ל"ג אלא מה דבלע קדרה והיינו מה שבלוע בדופני קדרה כדפרישית לעיל.
ובעל הלכות ז"ל כתב אמרי ליה רבנן לרב אשי האי דיקולא דהתירא בלע דאיסורא לא בלע כיון דכל יומא קא שדי ביה כי היבי דבלע מהאי בלע נמי מהאי.
פי'לפירושו שכזית חלב ידוע נפל שם ורב אשי היה סבור לשער במה שבלע הדיקול' פעמים אחרות מן ההיתר ואמרי ליה רבנן לא שכשם שנפל שם חלב זה אף בכל יום ויום נופל שם והוא בולע ממנו ואין אנו יודעים עכשיו כמה איסור וכמה היתר בלוע בה ואעפ"י שאין אוסרין הדיקול' עצמה שיהא אסור למלוח בה בשר מספק שתולין לקולא ואומרים שיש בה שיעור מהיתר בלוע לבטל האיסור שלו לא ידענא כמה הוא שמא אינו יותר מס' באיסור בלבד וכיון דלא ידעי' לא משערינן בה שבלעה מה שהוא ספק ואינו לפנינו אינו מצטרף להתר כנ"ל בפי' דבריו ולמדת שמשערין במאי דבלע בדופניה מזה התבשיל.

כל איסורין שבתורה בס'. פי' בין במינו בין שלא במינו בדליכא למיקם אטעמא. ורש"י ז"ל פירש אפי' טעמיניה ולא יהיב טעמא בעינן ס' אבל נתן טעם אפי' באלף לא בטיל כדכתבינן בכמה דוכתי ולקמן נמי אמרי' יש בהם בנ"ט בין שיש בהם לעלות וכו' אלמא טעמא לא בטל וקתני סיפא אין בהם בנ"ט בין שיש בהם לעלות בין אין בהם לעלות בק"א מותרין ואוקימנא בס' אלמא כי לא יהיב טעמ' הוו ס' זה פי' הרב ז"ל והנה אמת נכון.
והא דאמר רבא לעיל אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור בס' שיעורי דקיימי כל חד באפי נפשיה קחשיב דקדרה שבישל בה בשר ליכא למיקם עלה בס' אלא בקפילא ובטעמא וסמכינן עלייהו ומין במינו א"נ בשאינו מינו וליכא קפיל' ליכא למיקם אטטמ' וסמכינן אס' הא בדאפשר בעינן טעמא ושיעור' והיינו כולבית באילפס דר' יוחנן.
ויראה לי שאף הכולבית באלפס וכל האיסורין שמכירין אותם ואין משערין אלא צירן ורוטבן בנ"ט בלבד הוא וסמכינן אקפיל' ולא החמירו בס' אלא כשהוא אוכל האיסור עצמו כגון גריסין עם עדשים אבל כולבית באלפס מי ידעינן כמה הוי רוטב שלו ולחומר' משערי' בדידה כי לא משכח [קפילא] הא איכא קפיל' וליכא טעמא שרינן ליה דומי' דקדרה דאלת"ה כולבית באלפס בס' שיערוה ואם לא היה שם קפיל' מותרת וקפיל' להחמיר בא והיכי מוכח רבא מניה דסמכי' אקפיל' ודאי כולבי' באלפס נכרת היא דאי לבטולי כולבית גופיה בריה הוא ולא בטלה.
וכן נ"ל באיסורין עצמן דטעמא בעי ס' וס' לא בעי טעמא כלומר דאפי' טעמיני' וליכא נ"ט בעי' ס' ולא משתרי בפחות מכאן.
והיינו מתני' אין בהם בנ"ט וכו' פרישנ' בגמ' בס' אבל היכא דשערי' ליה בס' לא צריכי' לאהדורי בתר קפילא ולמטעם ליה כלל והיינו דאמרי' הכא ובע"ג דכל איסורים שבתורה בס' ומיהו היכא דטעמיני' ואשכחי' דיהיב טעמא הוא ודאי טעמא לא בטיל.

הא דאמרינן: היא משום הא לא איריא תנא סיפא לגלויי רישא וכו' תנא סיפא דאית בה אפרוח מכלל דרישא דלית בה אפרוח ואפילו הכי אסורה. לאו למימרא דהכין הלכתא, אלא למאי דקאמר הכי נמי מסתברא הוא דמהדר ליה הכין, כלומר דמהא לא תסברא, אלא מיהו לענין הלכתא אסיקנא דמיא דביעי בעלמא. וכבר הארכתי בה בפרק אלו טריפות (חולין סד, ב) גבי געולי ביצים מותרין.

ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא. פירש רש"י ז"ל דיקולא קלחת כגון שנפל שם חלב ולא נודע שיעורו בשעת נפילה, ועכשיו כשבא לפנינו נמצא כזית (או) [ו]לא היה עכשיו בקלחת ששים זיתים לבטל האיסור, ורצה רב אשי לשער הכזית כמות שהוא עכשיו [ו]ההיתר (בשעת) [כשעת] נפילה ולצרף מה שבלעה הקדרה, ואמרו לו רבנן כשם שנצטמק ההיתר כך נצטמק האיסור והכל כשעה שבא לפנינו משערין אותו. ומיהו קשה קצת שאין הלשון מיושב היטב, דההיא כזיתא דנפל משמע דבשעת נפילה היה כזיתא ונודע שיעורו, ועוד דדיקולא אינו קלחת אלא סל, וע"ש שעושין אותו מחריות של דקל קורין אותו דיקולא, אלא שהוצרך רש"י ז"ל לפרש כך שאם נפל הכזיתא על בשר שנמלח לא היה מצטרפות האחרות שבסל לבטל הכזיתא, לפי שאין איסור הנופל ביבש יוצא מחתיכה לחתיכה, ואף על פי שחתיכות נוגעות זו בזו, ואפילו חם בצד חם, כמו שעתידין אנו לכתוב בע"ה בפרק כל הבשר (חולין קח, א), דכיון שאין האיסור יוצא מחתיכה לחתיכה לאסו' אם כן אם אין שם רוטב לצרף לא היו מצטרפין החתיכות לבטל הכזיתא, וזה הצריכו לרש"י ז"ל לפרש דיקולא קלחת שיש שם רוטב, ואם כן בשלא נודע באיזו חתיכה נפל והיו כולן באותו ספק ואפילו אלף כולן אסורות כדעת ר"י דאמר מין במינו לא בטיל, ורש"י ז"ל לטעמיה שפסק כר"י, ולפיכך הוצרך להעמידה בקלחת ובשיש שם רוטב וסלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו מבטלו.
והראב"ד פי' באיסור משהו כי להתיר ולאסור הדיקולא הנזכר (בענין) [בעינן], וכגון שנפל שם כזית ידוע (ונפל לפי חשבון ההיתר) [וכנפלה היה לפי חשבון ס' בההיתר] ועכשיו לא היה ששים בהיתר לבטל את האיסור, [ו]היה כל הבשר והרוטב שבסל אסור לדברי הכל, אלא שהיה סבור רב אשי להכשיר הסל ולומר דכיון (שנעשה) [שבשעת] נפילה היה שם ס' לבטלו כל מה שבלע הדיקולא היתרא בלע, ולא היה נותן דעתו על השהיה ששהה האיסור לתוך ההיתר ונאסר הכל לאחר [ש]בלע הדיקולא מן האיסור, ואמרו ליה רבנן וכי הדיקולא בפעם אחת בלעם הכל ובעוד [כ]שהיה כל מה שבסל היתר, כלומר שהיה בו ס' בלעה דאיסורא [לא] בלע [כ]לומר גם לאחר שנתמעט ההיתר וחזר האיסור לאסור הכל בלעה, אם כן הדיקלא אסורה ועלתה השמועה לאסור כו שהקשו על רב אשי, אבל אם לא היה האסור בעין והיה הדבר ידוע שהיה בשעת נפילה ששים בהיתר לבטלו היה הכל מותר התבשיל והקדרה, ולא היינו חוששין שמא לא היה מתמעט לפי חשבון, אלא מעמידין הדבר על חזקתו והכל מותר.

איתמר אמר ר' חלבו אמר רב הונא ביצה בס' והיא אסורה בששים ואחת והיא מותרת. רבינו אלפסי ז"ל פסק כי הא דרבי חלבו. והקשה עליו הראב"ד ז"ל מדפסק ההיא דרב נחמן דלעיל דאמר גיד בס' ואין גיד מן המנין, ובביצה פסק בס' והיא אסורה, ואין אנו יודעין מאיזה טעם פסק בזה בס' והיא, ובזו בששים ואחת והיא, ויש מתרצים שמפני חשיבותיה של ביצה החמירו בה להוסיף אחת כשיעורה, ואינו מחוור כלל כי לא באנו כאן לבטל את הביצה בעצמה אלא פליטתה, דכולה שמעתין בהכי קא מיירי ובביצת אפרוח, ואי נמי בטמאה קלופה וכדעת הירושלמי (תרומות פ"י, ה"ו) ופליטתה אינו דבר חשוב ואפילו מפרש בבטול הביצה בעצמה וכגון שנטרפו בקערה כיון שנטרפה בטל חשיבותיה כדאמרינן באגוזי פרך וברמובני באדן כנ"ל. והרמב"ם ז"ל כתב (פט"ו מהל' מּאכלות אסורות הי"ט) מפני שהוא בריה בפני עצמו עשו בה היכר והוסיפו בשיעורה, כלומר שיש אפרוח שהוא בריה שלמה וכ"כ (ה"כ) אבל אם נתערבה ביצת עוף טמא או ביצת טריפה עם ביצים אחרים שיעורן בס', כלומר בשטרפן אלו עם אלו, גם זה אינו מחוור בעיני, ומן הטעם שכתבתי דפליטת הבריה בטלה היא בששים כשאר האיסורין, והרמב"ן ז"ל כתב די"ל דלפי שיש בבצים גדולים וקטנים והבא לבטל ביצה אינו משגיח עליה לראות אם זו וכולן שוות ממש, לפיכך הוסיפו אחת ולא הצריכו לשער (על) כל אחת ואחת ע"כ.

כל איסורין שבתורה בס'. פירש רש"י ז"ל אפילו טעמיניה ולית ביה טעמיה בששים אבל נתן טעם אפילו באלף לא בטיל כדאמרינן בכמה דוכתי דטעמא לא בטיל, ולקמן (חולין צט, א) נמי אמרינן יש בה בנ"ט בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה אסור, אלמא טעמא לא בטיל, וקתני סיפא אין בהן בנותן טעם בין יש בהן להעלות באחד ומאה בין אין בהן להעלות באחד ומאה מותרין ואוקימנא בששים, אלמא כי אין בהן בנותן טעם הוי בששים. ומדברי רש"י ז"ל נלמוד דכל היכא דאיכא למיקם אטעמא אף בס' אין מתירין עד דטעים ליה קפילא, והיינו כלכית באלפס דרבי יוחנן, והא דאמר רבא לעיל (חולין צז, א) אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בס', היינו במין ומינו, דליכא למיקם אטעמיה וכגון דליכא קפילא, וכתב עליו הרמב"ן ז"ל אם כן כלכית באלפס בס' שיעורה, ואם לא היה שם קפילא מותרת, וקפילא לא בא אלא להחמיר, אם כן היכי מוכח מינה רבה דסמכינן אקפילא. אלא נראה שהענין כך הוא, כל איסורין שמכירין אותן ולא נתערב בהיתר אלא צירן ורוטבן, והיה מן הדין שלא לשער אלא במאי דנפיק מינייהו, אלא דלא ידעינן כמה הוא, בכי הא אזלינן בטעמא, וטעים ליה קפילא, ואי לית ביה טעמא בידוע שנתבטל ציר ורוטבו במיעוט בתוך ההיתר, וסמכינן בהא אקפילא, ואף על גב דליכא ס' כשיעור גופו וממשו של איסור שנפל שם והיינו כלכית באלפס, אבל בשגוף האיסור נתערב ונמוח שם או שאינו ניכר וצריכין אנו לבטלו, אז אין סומכין אטעימת קפילא לפחות מס', ולעולם בס', ואף על גב דליכא טעמא, וכן נמי אין אנו צריכין לחזור אחר קפילא כלל אלא מתירין אותו מיד, והיינו דכיילינן בכוליה תלמודא כל איסורין שבתורה בס', כאן, ובעבודה זרה (סט, א) נמי אמרינן גבי עכברא בשיכרא, והילכתא בס', וכן לכל איסורים שבתורה, אלא מיהו אם נמצא וניכר בו טעם האיסור אסור דטעמא לא בטיל וזה נכון.

ההיא כזיתא דתרב' דנפל לדיקולא דבישרא. פרש"י ז"ל דיקולא קלחת וכתבו בתו קלחת היא יורה גדולה שמבשלין בה בשר כי האי דאמרינן בפ' המוכר את הספינה כל שלשים יום מהפך להו גיהנם כבשר בקלחת. ואפשר דקרו ליה דיקולא על שם הרתיחות שעולות מתוכו דדיקולא הוא לשון רתיחה כדאשכחן בפ' כל שעה אמר ר' יוסף לא ליחלוט אינש חיטי בהדי הדדי דדילמא אזל חדא בצידי דחברתה ולא תלך לה דיקוליה מארבע רוחותיה ע"כ ותימא מי הביאו לרש"י ז"ל לפרש בכאן דיקולי קלחת שהרי בכל התלמוד הוא לשון סל על שם שעשוי מחריות של דקל וכדאמרינן ריש פרק אין עומדין ריש תורא בדיקולא ובריש גמ' דסנהדרין היא ניימא ודיקול' שפילי ובפ' לא יחפור הנהו דיקוליא. והרבה כיוצא בזה וכל אלו לשון סל וקלתותיהם וכן פרש"י ז"ל וי"א שהכריחו לרש"י ז"ל לומר כן משום דס"ל דהלכתא כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל ואם החלב הזה נפל בסל של מליחה שאין בו רוטב הרי חלב עם הבשר מין במינו הוא כדאמרינן לעיל בריש שמעתין גבי שמנונית דגיד הנשה וכדמשמע נמי בסוף פירקן בפלוגתא דריש לקיש ור' יוחנן מאי האי דמשע' רב אשי והני רבנן דהא מין במינו לית ליה שיעור' אלא ביורה היא שיש בה רוטב דחשיב עם החלב מין בשא"מ וסילק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ועי"ל דס"ל למרן ז"ל מאי דכתיבנא לעיל דע"י מליחה או צלי כיון שאין בו רוטב ואין בו ניער וכיסה אין שום איסור מתבטל בס' אפילו לרבנן. הילכך אם החלב הזה נודע מקומו בקליפה או בנטילת מקום סגי ואם לא נודע מקומו אין לו ביטיו ואסור אעפ"י שיש בו ס' ואסור לבשל בקדרה של רוטב כדי שיתבטל ע"י ניער דה"ל כמבטל איסור לכתחילה:

והא דאמרינן סבר רב אשי לשיעורא במאי דבלע דיקולא פי' רש"י ז"ל שהיה תולה להקל לשער בס' מאי דבלע דיקולא כדי לבטל איסור והי' משער איסור כמות שהוא עכשיו ואמרו ליה רבנן אטו דיקולא דהתירא בלע דאיסורא לא בלע כשם שנצטמק הבשר כך נצטמק האיסור ותמי' מלתא האיך טעה רב אשי בזה ועוד לעיל בר' חנינא דאמרי לה במאי דבלעה קדרה אמאילא פריך תלמודא הכי ולא משמע דתרי לישנא דר' חנינא הוי בפלוגתא דרב אשי והני רבנן מדלא מפרש תלמודא. אבל י"ל דהא דהכא לא נודע שיעורו של חלב כמה היה בתחלת נפילתו ומשום דס' שיעורא דרבנן היא דמדאורייתא חד בתרי בטיל היה מיקל רב אשי לשער אותו כשעת מציאתו כיון שלא שהם שם הרבה אבל הרוטב שבקדרה שנודע בתחלה שיעורו וידענו ודאי שנצטמק הוה משער כדמעיקר' וכלישנא בתרא דר"ח דלעיל דהנהו תרי לישנא לא פליגי ומ"ד בקדירה היינו משום דלא משערינן הרוטב שכבר נשרף ואינו עומד לפלוט ומ"ד במאי דבלעי הקדירה היינו הבליעה העומדת לפלוט. ואמרו ליה רבנן לרב אשי דהכא אע"ג דספק הוא לא נזלזל בשיעור דרבנן וכיון שדרך החלב הנופל בקדירה להצטמק חיישינן שמא נצטמק וגם בשעת נפילה לא הי' ס' ודיקולא זו אסורה ומאי דאמר ר"ח דמשערינן במאי דבלעה קדירה היינו כי משערינן נמי בליעה דאיסורא שנודע שיעורו של איסור ואפ"ה יש בו ס' דהיתרא עם מאי דבלעה קדירה. והא דאמרינן האי כזיתא דתרבא פירושו שהי' נראה קרוב לזית או פחות או יותר ולאו מלישנא דייקינן ליה דהא כל מקום שאמרו כזית וכביצה יש בו שיעור זית וביצה גמור אלא שהענין מכריח לפי שיטה זו שזה הלשון כך פירושו בכאן והלשון נמי יפה כך נראה לפרש שיטת רש"י ז"ל ובמקום אחר כתבתי פי' רבינו והתוס' בקיצור:

ראה שאתה מטיל בה גבול היתר פי' רש"י שמא תכשיל את הרבים במה שאתה סותם את דבריך שהרי שני גדולי הדור וכו' ותימא האיך יכשלו בדבריו דהא פשוט דלישנא להחמיר היא דכל היכא דאמרי בס' או בס' ואחת בר מאיסורא משמע וזהו להחמיר וי"ל דהיינו דקאמר דכיון דשני גדולי הדור היו מסופקים בלשון זה אם להקל ולא איפשט לית ליה למינקט האי לישנא בפשיטותי' בדלא מפרש לי'. וא"ת ולמה לא הקשה על ר' יהושע בן לוי עצמו שלא פי' דבריו וי"ל שגם ר' יהושע הי' מסופק כן פי בתוס' ותו לא מידי אבא לא שיער במ"ז ואני אשער במ"ה פי' רש"י ז"ל שתי לשונות הפי' הראשון וכי לא שיער במ"ז אלמא לא בעינן ס' וגם אני אשער במ"ה ומיירי בפלגא זיתא והפי' השני אבא לא רצה לשער אפי' במ"ז ואני אשער במ"ה בתמי' הא ודאי ששים בעינן:

כל איסורין שבתורה בס'. פי' בין במינו בין שלא במינו מדכייל ואמר לה סתמא וכן פרש"י ז"ל ודוקא דאי איכא טעמא לא בטיל כדאמרינן בכמה דוכתי ולקמן נמי אמרינן יש בהן בנ"ט אפי' יש בהן בק"א כולן אסורות וכי ליכא טעמא נמי בעי ס' כדאמרינן לקמן אין בהן בנ"ט אע"פ שאין בהן להעלות בק"א וכו' ואמרינן דק"א ליכא אבל ס' איכא וכן פרש"י ז"ל:

ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה פי' מזרוע בשלה דשלמי נזיר שהבשר נאכל לבעלים חוץ מן הזרוע שהוא לכהנים ואסור לזרים ואעפ"י שנתבשל עם האיל מותר האיל לבעליו מר סבר שיש באיל מאה ומר סבר שאין באיל מאה אלא ס' כדמפרש תלמודא בסמוך וכתב רש"י ז"ל ואע"ג דאי אתית למילף מיני' שרית אפי' דיהיב טעמא דהא הכא איכא למימר דאי שלא במינו הוי יהיב טעמא אפ"ה רבנן אחמור ואמרי טעמא לא בטיל ע"כ וק"ל דא"כ דהתם הוי יהיב טעמא שלא במינו כיון דאמור רבנן דטעמא לא ליבטול היכי ילפינן מיניה למישרי מין בשא"מ בס' או במאה דהא אפשר דהתם יהיב טעמא ושרי' רחמנא משום דכל מין במינו דלא מינכר טעמי חד בתרי בטיל. וכי הוי מין בשא"מ דיהיב טעמא לא ואשמעתי' נמי ק"ל דהא רבנן בעי בטולי טעמא בין במינו בין שלא במינו ולהכי בעי ס' או מאה כדאמרן וא"כ מנלן דהתם לא יהיב טעמא בשא"מ בס' דדילמא יהיב טעמא ושרי' רחמנא דכל בדאורייתא כל שהוא מין במינו חד בתרי בטיל ואע"ג דאי הוי שלא במינו הוי יהיב טעמא ודאי והנכון בזה מ"ש תוס' שלא למדוה מזרוע בשלה דרשה גמורה אלא דמאה או ששים קבלה היתה בידם דבטיל בי' טעמו וכן היתה קבל' בידם דאהאי קרא אסמכי רבנן מ"ס דאסמכתא לששים הוא ומ"ס דאסמכתא למאה הוא ודכ"ע דשיעור שיש בזה הותירו רבנן בכל האיסורים. והיינו דפרכינן לקמן מדתניא זהו היתר מכלל איסור וכו' ר"ל שיעור כזה אסור הוא בעלמא מדרבנן מיהת שעדיין יש בו טעם:

ביצה שיש בה אפרוח או קורט דם שבשלה עם האחרות אפי' בשלן בקליפתן צריך ששים ואחת של היתר לבטלה הן לבטל את הביצה עצמה אם לא הוכרה הן לבטל פליטתה אם הוכרה שמאחר שיש בה אפרוח הרי הוא כבשר האיסור שפולט והאחרות בולעות מצד שהיא פליטת בשר ומפני מה הוסיפו בשיעור זה חלק אחד פירשו חכמי האחרונים מפני שהביצים אינם שוים אלא קצתם גסים וקצתם דקים הוסיפו בו אחד להשוות השיעורין אבל ביצת עוף טמא או של טרפה אם נתבשלה בקליפתה אינה אוסרת כלל אם הוכרה ואם לא הוכרה הרי היא בטלה ברוב לדעת קצת כמו שהתבאר למעלה שלא נאמרה באפרוח אלא מפני שהבשר מפליטתה ומבלעת את האחרות כמו שנאמר בסוגיא והדם דינו כבשר אלא שיש חולקים בדם לומר שאינו כבשר אלא שרוב מפרשים מוחים בה אבל של עוף טמא או של טרפה אין בו טעם וכמו שאמרו מיא דביעי וכל שלא הוכרה בטילה ברוב כדין יבש ביבש במינו במה שאינו דבר חשוב וכן פרשוה כאן גדולי המפרשים במה ששאלו למימרא דיהיב טעמא והא אמרי אינשי מיא דביעי בעלמא וכו' והקשו הם ולימא ליה לבטולי גופה ובשאין מכירה ותירצו בה דאי הכי ברובא בטילה ויש מתרצין בה דהיא גופה לא בטילא משום דבריה היא וזו היא שכתבנו למעלה שיש למדין כן מסוגיא זו אלא שלדעתנו אינה בריה כמו שכתבנו:

נתבשלה בלא קליפה וכן האחרות הרי היא נותנת טעם וכן אם נטרפה עם האחרות וצריך להיתרה ששים ואחת והיא וכן יראה מתלמוד המערב במסכת תרומות ויש אומרים שאף אם נתבשלו בלא קליפה אינה נותנת טעם כלל ואם הוכרה זורקה והשאר מותר ומ"מ אם לא הוכרה צריך ששים ואחת והיא וכבר כתבנו מזה בפרק אלו טרפות ס"ד ב' ובמסכת יום טוב ג' ב':

זהו שאמרנו בביצה טמאה שאין פליטתה כלום לא שלא תהא פולטת כלל שהרי החוש מראה לעין שהיא מזיעה ופולטת כשאדם מניחה אצל האור אלא שאין פליטתה דבר בנותן טעם והוא ענין מיא דביעי וכן האחרות שנשלקו עמה בולעות אלא שאין בליעתם כלום הא בביצת אפרוח פליטתה פליטת איסור ובליעת האחרות בליעת איסור ונאסרו כלם אלא בשיעור ששים ואחת כנגדה ואפי' היו כלן בקליפתן וזהו שאמרו ביצים טהורות ששלקן עם טמאות אסורות והעמדנוה כאן בביצת אפרוח ושלקן בקליפתן משמע ואם כן כל ששלק ביצה בקדרה אסורה בת יומה אסורה וכל שכן בתוך תבשיל האסור וכן אם נתבשלה בקדרה תבשיל שיש בו בשר אף בקליפתה אסור לאכילה עם גבנה הא בקדרה של בשר ולא היה בה בשר בשעת הבשול אף בבת יומא מותר דנותן טעם בר נותן הוא שמותר בבשר בחלב כמו שיתבאר וקצת רבני צרפת אסרו אף פליטת ביצת עוף טמא ושל טרפה ודחו מה שהעמדנוה כאן בביצת אפרוח כמו שביארנו בפרק טרפות ואין דבריהם נראין ומ"מ ביצת אפרוח או מרוקמת בקורט דם שנמצאת במחבת שניטגנה עם האחרות דינה כצלי וזורקה וקולף את הסמוכות לה והאחרות מותרות וכן היו רבותי מורים בה למעשה:

חצי שיעור אסור מן התורה אע"פ שאין שם מלקות ולא כרת ומתוך כך נפל חצי זית חלב בקדרה צריך לשיעור ששים והוא שלשים זיתים של תבשיל ולא סוף דבר מפני שהוא מן התורה אלא אף באיסורי סופרים אנו מצריכים ששים להיתר את תערובתן אלא אם כן הוא איסור חכמים שאין לו עקר מן התורה כמו שביארנו למעלה ועל זו אמרו ההוא פלגא זיתא דנפל לדיקולא דבישרא סבר רב אשי לשעורה בתלתין פלגי זיתא כלומר שאחר שלא היה בו שיעור איסור לא היה מצריך אלא חצי ששים כנגד האיסור ואמרו ליה לא תזלזל בשיעורא דרבנן כלומר שאף באיסור סופרים צריך ששים של היתר כנגד האיסור ועוד דהא אמר ר' יוחנן חצי שיעור דאוריתא:

סל שרגילין למלוח בו בשר ונמלח בו עם הבשר כזית של איסור ואין בבשר ששים כנגד האיסור אין אומרין שהלחות הפולט מן הסל יצטרף להעלות את ההיתר שהרי כשם שפולט מלחות ההיתר שבלע כך הוא פולט מן הדם שבלע ואין איסור מעלה היתר ואפי' היה איסור זה חלב שאינו מפעפע שאמרנו בצלי ובמליח שאינו אוסר מ"מ בכיוצא בזה יש מי שאוסר ולא נאמר כן לדעתו אלא בחלב הדבוק כגון שנצלה הגדי שלם או חתיכה ממנו שלימה והראיה שהרי צריך להניח כדי קליפה סמוך לחלב אבל כזית חלב גמור שנצלה או נמלח עם בעור מתמסמס הוא ונבלע בבשר ולפיכך משערין אותו בששים ועוד שהרוטב שבשולי הסל מוליך הטעם ומערבו ולא נאמר כן לדעתו אלא במליח שאין הרוטב מתעכב לשם ויש חולקים באלו:

לפי דרכך אתה למד דרך פירושנו בההוא זיתא דתרבא דנפל לדיקולא שלא כדברי גדולי הרבנים שהזכרנו פירושם למעלה ושפירשו דיקולא קלחת שאע"פ שלענין פסק נראין דבריהם לענין פי' מיהא דיקולא אינו קלחת אלא לשון סל ועל הדרך שביארנו ומ"מ גדולי המפרשים דחו פי' זה מפני שאם היה אותו סל הסל שמולחין בו המליחה הראשונה הרי צריך שיהא אותו הכלי מנוקב ואין מתעכב בו כלום ואם הוא הסל שמולחין בו המליחה השניה הרי אין בו איסור כלל ועוד שאף הלשון אינו מוכיח בפירוש זה שלפירוש זה היה לו לומר אטו דהיתרא פליט דאיסורא לא פליט ומתוך כך פירשו בזה דיקולא קלחת של תבשיל כפי' גדולי הרבנים ולא בא כלל להתיר התבשיל דודאי לענין התבשיל הכל לפי מה שרואין אותו עכשיו אלא על היתר הדיקולא אמרה שבשעה שנפל כזית זה לתוך הקלחת של תבשיל היה בו ששים או יתר מששים ועכשיו אע"פ שנימוח שיעור הזית התבשיל נצטמק יותר עד שאין בו ששים כנגד הנשאר משיעור הזית של חלב והתבשיל אף רב אשי היה אוסרו אלא שהיה סבור להתיר את הקלחת לומר שאינו בולע עכשיו כלום משנאסר מפני שכבר בלע הרבה בעוד שהיה בו ששים ואמרו ליה וכי מהיכן אתה יודע שלא בלע בשעת האיסור כמו שבלע בשעת ההיתר הילכך אף הכלי אסור:

לפי דרכך למדת שאע"פ שבשעה שנפל האיסור היה שם ששים כל שנצטמק ההיתר עד שאין בו עכשיו ששים חוזר ואוסרו מכאן כתבו קצת רבני צרפת שכל שנפל איסור לתוך התבשיל ויש בו ששים יוציא האיסור תחלה קודם שיערה מן התבשיל שאם יערה תחלה שמא ישאר האיסור בפחות מששים ויחזור ויאסור ומ"מ אם נימוח האיסור כבר הותר הכל וכבר הוזכרו דברים אלו למעלה:

תד"ה ואיבעיא להו בס' ואחד כו' דשמא ריב"ל הוא עצמו מסופק עכ"ל ואיבעיא להו בס"א כו' דקאמר היינו נמי משמיה דריב"ל הוא אבל רב שמן בר אבא אי הוה נמי מסופק הוה להו למבעי הכי בהדיא כדאבעיא להו משמיה דריב"ל ודו"ק:

תד"ה ואיבעיא להו בס' ואחד וכו' ויש לומר דהתם משמיה דבר קפרא קאמר להו וכו'. דברי התוס' אינם מסודרים וכאילו אמר דהתם משמיה דבר קפרא קאמר וליה לא ס"ל והדר קאמר וכ"ת מ"ש בין האי לישנא דהכא להאי לישנא דקאמר משמיה דבר קפרא דהתם פשיטא דבששים דהיתר מותר והכא קא מבעיא ליה וקאמר דהתם קאמר סתמא כל איסורים וכו' דששים משמע שפיר בששים בהיתר מותרין אבל הכא קאמר בששים אסור דיכולין לפרש בששים עם האיסור ומשמע נמי שפיר בס' של היתר נמי אסור ולכך אבעיא לן וכ"ת אם איתא דבס' של היתר מותר ה"ל למימר בהדיא בס' והיה מותר איכא למימר דלדידיה נמי מספקא ליה כדלעיל כן נ"ל כוונת התוס' ודו"ק:

גמ' משים זקן אחד ורבי יעקב שמיה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הא איכא כו' בתמיה וכולי האי מי מזלזלינן כצ"ל:

בד"ה זרוע של כו' שלמים הוא והס"ד:

בד"ה בהדי איל כו' וקרא משמע דאם כו' כצ"ל והדבור שייך לעמוד השני קודם דבור המתחיל תנא קמא:

תוס' בד"ה רבא אמר כו' במאה וששים כזרוע בשלה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה השתא דלית ביה אפרוח. דיהבא טעמא ואוסרת כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ההוא דאתא. פלגא דזיתא כו'. עי' לעיל (סד ב) בתד"ה גיעולי מה שהביאו מהירושלמי דמוכח להדיא דבביצים משתעי וכ"מ סוגיא דשמעתין. וטעמא שהקילו בהן מפני שקליפי איסור מעלין את ההיתר. ועי' ש"ך סי' פ"ד ס"ק ט"ו: ודע שדבור זה וד"ה אבא צ"ל הד"א:

תד"ה בביצת. אפשר דאוסרת. כצ"ל:

שם ובירושלמי גבי כו'. התוס' הביאוהו לעיל (סד ב) בד"ה גיעולי:

גמ׳ לא שיער בארבעים וכו׳ לא שיער במ"ה. נ"ב ללישנא קמא דפרש"י צ"ל הלא שער כו' או ל"ג מלת לא אלא ה"ג אבא שער וק"ל:

איתבי' ביצים טהורות וכו' מקשים דבל"ז ה"ל להקשות אהך ברייתא והאמרי אינשי כמי' דביעי בעלמא. וי"ל דהו"מ לאוקמי ברייתא בביצת טמאה כפשוטו ושיש בה דם ג"כ דומיא דאפרוח דסיפא. ודאי משום טמאה לחוד אינו אוסר דמיא דביעי בעלמא ומשום איסור דם לא בעי ס' דס"ל דם ביצים דרבנן כדעת הרבה פוסקים וס"ל מזלזלים בשיעורא דרבנן ולא בעי ס' כס"ד דמר בר רב אשי לקמן וכס"ד דר"ח בעי לשער בשלשים אך טמאה שיש בה דם אוסר הדם משום טמאה דלא הוה כמיא בעלמא ודם טמאה אסור מן התורה משו"ה בעי ס' דהיינו סתם בנ"ט דבש"ס הכי הומ"ל בל"ז אבל השתא דאסיקנא דאפי' בכחל בעינן ס' ש"מ לא מזלזלין באיסורא דרבנן א"כ אי ס"ד ברייתא מיירי ביש בה דם מאי אירי' טמאה אפי' טהורה נמי דאפי' אי דם ביצה דרבנן מ"מ אוסר עד ס' אע"כ טמאה לחוד קאמר בלא דם א"כ ק' הא הוה מיא דביעי בעלמא:

סבר רב אשי לשעורי' במאי דבלע דיקולא לפירש"י דס"ל אפי' טעמינהי ולא יהיב טעמא מ"מ בעינן ס' וכן שיטת רמב"ן והרבה פוסקים א"כ י"ל מיירי הכא דטעמינהו ולא יהיב טעמי' ואפ"ה בעי ס' להכי בעי רב אשי להקל דשעורי' במאי דבלע דיקולא. ועוד י"ל דהאי זיתא דתרבא זרקו כלו לחוץ ואפ"ה בכלו משערין דלא ידעינן כמה נפיק מיני' ובאומד יפה היו ס' בקדרה בלי הבלוע נגד מאי דנפיק מיני' והואיל משום דלא ידעינן כמה נפיק בעי ס' נגד כלו משו"ה בעי רב אשי במאי דבלע דיקולא ואפ"ה נחלקו עליו אלו דהתירא בלע וכו'. ולפ"ז י"ל הא דאמר רב אשי דמר בר רב אשי לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורי' דרבנן רוצה לומר בהאי עובדא דכזיתא דתרבא דזרקו לחוץ ונהי לא ידעינן כמה נפיק מ"מ הרי כלו לא נמוח וליכא אלא פחות מכשיעור ואפ"ה לא זלזלוהו בשיעורו. עיין רז"ה מוכח דס"ל איסורין אין מבטלין זא"ז עיין ש"ס סס"י צ"ח. אבא לא שיער במ"ז ואני אשער במ"ה עיין ש"ך סי' פ"ו מפורש הסוגיא דלא כפירש"י אלא עפ"י הירושלמי שבתוס' לעיל ס"ד ע"ב ד"ה גיעול בצים. ולענין צירוף קליפות איירי ע"ש והנה לפמ"ש רמב"ן דלהכי בעינן בביצה א' טפי מפני שהרואה דמשערין בס' ימנה לעולם ס' ביצים ויבטל איסור בהם. ובאמת יש גדולים וקטנים ואינם ס' ע"כ הוסיפו חז"ל ביצה א' על השיעור והנה לפמ"ש מג"א סי' ר"י ס"ק בשם השל"ה והוא ממהרי"ל בסדר הגדה שלו מבואר דהקליפה הוא שליש מלגו שהוא רביע מלבר מגוף אוכל שבתוך הביצה ע"ש וא"כ לפ"ז מ"ה ביצים בקליפות הוא מכוון שיעור ס' נגד אוכל שבביצת האיסור אלא מפני ששיעור זה מכוון והרואה ימנה לעולם מ"ה ביצים ויאמר שהוא ס' ובאמת לפעמים יש בהם ביעים קטנים ע"כ הוסיפו א' בשיעורו. ונ"ל פ"א בא לפני רבי מ"ז ביעים והי' כל כך קטנים בהם עד שאפי' במ"ז בקליפותיהם לא הי' ס' ולא שיער רבי בהם. והיינו דקאמר אבא לא שיער במ"ז מפני שנמצא בהם כל כך קטנים ואיך אשער אני במ"ה אעפ"י שמ"ה אלו מלו להו שיעורא מ"מ הרואה יטעה כסברת הרמב"ן הנ"ל. ונהי אי הי' מ"ו הי' משער דלא הוסיפו חכמים אלא ביצה א' על השיעור דקטנים כל כך כמו שבא לפני רבי לא שכיח מ"מ מדרבי נלמוד דלא לשער במ"ה שהוא שיעור מכוון. וכן י"ל באידך אבא לא שיער במ"ה אנא אשער במ"ג והאי עובדא מפרשינן לי' בניחותא דבאו לפני רשב"ר מ"ג ביעים גדולים מאוד עד שבמ"ג היו שיעור ס' אמר אעפ"י שאבא לא שיער במ"ה היינו משום שהוא שיעור ס' בצמצום והרואה יבוא למנות לעולם מ"ה ביעים אבל אנא אשער במ"ג כי כל רואיהם יכירום כי אין זה מספר מכוון אלא עפ"י שיעור גודלם א"כ לעולם ישער כל א' לפי גודל הביצים וק"ל:

כל איסורים שבתורה בס' דע לשיטת תוס' אי טעמינהו ולא יהיב טעמא לא בעינן ס' ולרמב"ן ורוב הפוסקים לעולם בעינן ס' דלא פלוג רבנן בשיעורי'. ואי נמי איכא ס' ואפ"ה אירע שנרגש הטעם אכתי אסור דטעמא לא בטיל ואפשר מדאורייתא דטעם כעיקר דאורייתא. אבל קבלה היו ביד חז"ל דרובא דאיסורין לא יהבי טעמא ביותר מס' ע"כ כי איכא ס' אפי' כי איכא קפילא לא צריכין למטעמינהו כי סמכינן על קבלת חז"ל ואסמכוהו באסמכתא בעלמא אזרוע בשלה אמנם שיטת רש"י אינו כן אלא שיעור ס' דאורייתא או קרוב לדאורייתא מזרוע בשלה וילפותא גמורה הוא ואפי' ליכא טעמא או אפי' איכא טעמא הא טע"כ לאו דאורייתא לרש"י מ"מ ס' בעינן וילפותא גמורה הוא מזרוע בשלה כאשר אבאר אי"ה. וקרוב לוודאי דאפי' במב"מ דס"ל לרש"י ולרמב"ם וראב"ד דבעינן ס' זה הוה נמי מן התורה מזרוע בשלה אלא רש"י ס"ל להלכתא מב"מ לא בטיל ורק זרוע בשלה הוא היתר הבא מכלל איסור דבעלמא מב"מ לא בטיל והכא בטיל אבל עכ"פ לא בטיל בפחות מביטול מין בשאינו מינו לכולי עלמא ומב"מ לרבנן דר' יהודה. ואע"ג דאיכא ס' מ"מ אפשר שיתן טעם דאין כאן קבלה שיפסוק הטעם בס' אלא שיעור ס' גז"ה הוא. ויען מדרבנן טעם כעיקר ע"כ אפי' איכא ס' מ"מ אי נמצא קפילא צריך למיטעמי' להוציא מידי איסור דרבנן טע"כ אבל אי ליכא קפילא סגי בס':

וא"ש לשון ש"ס לא נצרכא אלא לטע"כ דבקדשים אסור והכא שרי היינו משום דביותר מס' נמי איכא טעמא ובחולין טע"כ לאו דאורייתא ובקדשים דאורייתא אלא אכתי ק' הא זרוע עם האיל מב"מ הוא וליכא טעמא כלל וס' ומאה הא איכא א"כ מה היתר הבא מכלל איסור איכא הכא. ע"כ אין לנו בזה אלא מ"ש הר"ן דרבא אשנויי דאביי קאי אמב"מ לא בטיל אלא בתערובות כדם הפר עם דם השעיר אבל הפשטת ליחה מחתיכה לחתיכה לא הוה רק כטעמא ולאו דאורייתא בקדשים הוה טע"כ דאורייתא לאסור באינו מינו בהרגשת הטעם ובמינו במשהו עיין בר"ן בפנים היטב ותבין:

ואיך נילף מזרוע בשלה ילפותא נלע"ד עפ"י מ"ש בספרי זוטא והובא בילקוט פ' נשא דף רי"ב ע"ג וז"ל ולקח הכהן את הזרוע שיהיו שלימה מן האיל ששלק כלו עכ"ל ומדהקפיד שישלח האיל כלו ולא יחסר ממנו כלום ע"כ היינו לבטולי פליטת הזרוע לתוך האיל. ואע"ג דע"כ צריך להיות שם רוטב ג"כ כדאיתא במס' נזיר מ"ה ע"ב ואח"כ נוטל את הרוטב ונותן על שער ראשו ויליף מקרא ע"ש היינו רוטב של עצמו ליחות הבשר כבצלי קדר אבל לא רוטב של מים וכ"כ רשב"א בשמעתין והרוטב שמתמצה מגוף האיל והזרוע הכל בכלל שיעור ביטול כמובן. ובדברינו אלו יסולקו כל או רוב ק' תוס' מרש"י בשמעתין. ואין להקשות א"כ למה לי' לרש"י למימר דמשרת להיתר מצטרף לאיסור לימא משום שיעור ס' י"ל ההוא מזרוע בשלה ילפינן וקרא למה לי. אלא אכתי י"ל תינח למאי דפסק רש"י מב"מ לא בטיל לזרוע בשלה היתר הבא מכלל איסור. ועכ"פ הקפידה תורה שיהיו כמו ביטול דעלמא ונילף מיני' אפי' חולין. אך אי קיי"ל מב"מ חד בתרי בטיל וזרוע בשלה איסור מכלל היתר דהקפידה התורה הכא אמב"מ דבעינן ס' ומאה ק' מנ"ל למילף חולין מקדשים ע"כ נראה לא קאמר אלא לר' יהודה ולהלכתא לשיטת רש"י דמב"מ לא בטיל אבל לרבנן דמב"מ בטיל ליכא דאורייתא לא ס' ולא טעמא אלא ברובא בטיל אפי' אינו מינו רק מדרבנן בעי' ס' ומודה רש"י לרבנן דר' יהודה דיש להקל בנשפך:

ושניהם לא למדוהו אלא מזרוע בשלה וכו' יש לעיין קצת לפי דמשמע לפירשב"ם לקמן בתוס' ק"ח ע"ב ד"ה אמאי וכו' משמע דס"ל חנ"נ דאורייתא הוא בכל האיסורים ולא משום לתא דבב"ח וע"ש בר"ן וא"כ למ"ד מבשל לי' והדר מחתך לי' א"כ משעת מליחה נאסר כדי קליפה ושוב כשמבשלים צריכים ס' גם נגד הקליפה וצריך לומר לאותו מ"ד דהאיל הוא ס' ומאה נגד הזרוע וקליפתו. ולאידך מ"ד דמחתך לי' והדר מבשל לי' מסתמא היו חותכין אותו קודם מליחה ואין באיל ס' אלא נגד הזרוע לחוד ואיך נחלקו במציאות. וי"ל דס"ל דאיל נזיר ודאי שומן היו דכתיב מבחר נדריך ומפעפע ומתבטל במלחו וס"ל דלא בעי קליפה ג"כ:

בשר בהדי בשר משערין. בירושלמי בשר ועצמות דאיל בהדי בשר דזרוע משערין עיין ברא"ש. וי"ל קצת דלא פליגו במציאות כולי האי ואומר דאפי' נימא דעצמות ההיתר מצטרפין לבטל משום דגם הם בולעים ונוטלים חלקם מן האיסור. מ"מ בשר ההיתר ממהר לבלוע קודם העצמות ואי ליכא בתחלת הבשול שיעור ק' בבשר האיל לבדו נגד בשר הזרוע נאסר ושוב כשהתחילו העצמות לבלוע והבשר סוחט בולעו לתוך העצמות מ"מ אפשר לסוחטו אסור ואע"ג דכ' תוס' לקמן ק' ע"א ד"ה בשקדם וסלקו דכל החתיכות מסייעת לבטל הואיל וסופו להתפשט אפשר היינו בשר עם בשר שסופו להתפשט מהר אבל בשר עם עצמות לא ע"כ קאמר בש"ס דילן בשר בהדי בשר משערין וה"ל מאה. אמנם אחר המיצוי הבשול. כמה פעמים בא לפנינו שהאיל נצטמק הרבה ולא הזרוע שלפעמים הוא כולו חוץ לרוטב כמ"ש תוס'. ושוב אין בבשר האיל המצטמק מאה נגד בשר הזרוע ובכל ענין התיר הכתוב אלא בסוף הבשול כבר בלעו העצמות ומצטרפין עצמות ההיתר למאה ושיעורו בירושלמי שאפי' יצטמק בשר האיל בתכלית הצמוק מ"מ א"א שלא יהיו האיל עם עצמותיו מאה נגד הזרוע. ואלו ואלו דא"ח:

לאו למעוטי כל איסורי' שבתורה מתוס' שלפנינו דאין מבטלין איסור לכתחלה דאורייתא הוא וכן דעת הראב"ד ז"ל וכ' הראשונים בשם התוס' דלאו דאורייתא. ומ"מ נראה היינו בלח בלח ובביטול ס' אפשר מן התורה מותר אבל ביבש שהאיסור נשאר בפ"ע והפוגע בו אוכל איסור להדיא אלא שמותר ע"י שנתבטל ברוב זהו אסור מן התורה דא"כ לא תמצא נבלה לגר אשר בשעריך תתננו. ולק"מ מה שהקשה בשעה"מ מה דאמרינן בציפורי מצורע לא אמרה תורה שלח לתקלה ואי איתא מותר לבטל לכתחלה מן התורה אין כאן תקלה דנתבטל ברוב ציפורים דעלמא. ולהנ"ל לק"מ כיון דהפוגע פוגע באיסור אסור לגרום תקלה וכעין שאסרו למכור במקום שמכריזין וכעין בגד שאבד בו כלאים:

ודעת הרא"ה בבד"ה בסוף גיעולי כלים גבי קנקנים של נכרים דוקא לבטל איסור לכתחלה אסור אבל לפוגמו מותר אפי' לכתחלה. גלל כן אסור לבטל רוטב של איסור ברוטב של היתר אינו מינו בס' דעכ"פ רוטב הוא אלא שנתבטל טעם האיסור בס' וזה אסור לכתחלה. אבל לערב רוטב של איסור בס' של מים שמפגים הרוטב או יין במים כיוצא בזה זה אינו מתורת ביטול אלא מכלה למפגים וזהו מותר אפי' לכתחלה. והרשב"א במ"ה שם לא מייתי ראי' נגד זה:

אלא לטעם כעיקר. אעבור פרשתא דא ואיתני' לשיטת רש"י. אך מדהקפיד התורה בזרוע בשלה שישלק האיל כלו דוקא ש"מ בעי שיעורא לבטל ס' למר ומאה למר לא משום טעם הנרגש דמה ענין טעם לאיסורי' ולשיעור ס' ומאה כי יש פסקי טעמם בפחות ויש ביותר אלא גז"ה כך הוא. והשתא אי קיי"ל מב"מ לא בטיל וזרוע בשלה מב"מ הוא והוקל הקב"ה לבטלו במאה וס' ילפינן מיני' לכל התורה דלכל הפחות בעינן בקילתו של זרוע בשלה ובעינן בכל איסורים שיעור מן התורה אפי' לא יהיב טעמא ומיהו בהכי סגי אפי' יהיב טעמא אלא מדרבנן אסור אי יהיב טעמא ואין זה טעם משהו כמו שחשבו תוס'. דאיכא דיהיב טעם גמור אפי' ביתר מס' ומאה. דשיעור ס' ומאה וענין טעם לא תלי' זה בזה כלל. אך כל זה אי מב"מ לא בטיל וזרוע בשלה קולא הוא ילפינן כל התורה להחמיר בס' מקולתו של זרוע בשלה. אך אי קיי"ל מב"מ בטל וזרוע בשלה חומרא אחמיר רחמנא אפי' במב"מ בעינן ס' ומאה א"כ ליכא למילף כל התורה חולין מחומרת קדשים אך רבנן אחמרי ליבעי ס' בחולין כדאחמר רחמנא בקדשים וה"נ אחמרו בטע"כ בחולין כדאחמרו בקדשים ובעינן תרוויהו מדרבנן ובנשפך אזלינן לקולא. ועיין לקמן בסוגיא דטפת חלב בפירש"י ד"ה אי חדוש הוא וכו' ע"ש פירוש פירושו דמזרוע בשלה ילפינן חומרא וקולא חומרא דבעינן ס' וקולא דסגי בס' מן התורה. אך אביי בעי למילף מבב"ח דטע"כ דאורייתא ונילף מזרוע בשלה דאפי' אי לא יהיב טעמא בעינן ס' ונילף מבב"ח אפי' איכא ס' טעמא לא בטיל מן התורה וכי תימא לא נילף חומרא מבב"ח דהתם דין הוא להחמיר משום דחדוש הוא א"כ אפי' ליכא נ"ט נמי אמאי קתני במתניתין בנ"ט דליכא למימר עכ"פ ילפינן בב"ח מזרוע בשלה דטפי מס' לא אסור והיינו בנ"ט דמתניתין אחר ס' ולא יהיב טעמא ג"כ דאז מותר מזרוע בשלה ז"א דחדוש לא ילפינן להקל מזרוע בשלה דתיסגי בס' אע"כ לאו חדוש הוא וסגי בס' אי ליכא טעם אך כי איכא טעם אחר ס' אסור בנ"ט מן התורה בב"ח א"כ נילף מיני' כל התורה:

וכ' חי' ר"ן ג' מיני נ"ט יש א' ענבים ששרה במים וקלטו טעם יין ולא חיסרו מהענבים כלום. שנית ועדיף מיני' גיעול כלים שאין כאן ממש כלל אבל מ"מ עדיף מקליטת מים מיין הנ"ל השלישי בב"ח שהחלב נבלע בבשר או טעם בשר הנבלע ונבלל בחלב זהו אינינו גוש וממש אלא טע"כ בעלמא. וצ"ל למ"ד דאורייתא ואכילה דאסרה תורה באיסורים אכילה ממשית היא ולא טעמא אימעט הכל ואי טע"כ דאורייתא ואכילה דאו דוקא אלא טעם הנרגש מהאכילה א"כ הכל בכלל ואין להפריש ביניהם וכן מ"ש תוס' אהדרי' לאיסורא קמא פי' דבג"ה גלי קרא דאכילה דנבלה טעם בכלל וכן לר"מ גלי קרא אכילת פגם בכלל אכילה ואין זה דומה ממש לאהדרי' דתזבח ולא גיזה וכ"כ הר"ן דלא דמי ע"ש. מ"מ נ"ל ליישב מה שמקשים אהרשב"א בשמעתין דכ' לרש"י אי תחבו כף חולבת בקדרה של בשר אזלינן לקולא בנשפך הואיל וטעם כעיקר לאו דאורייתא. וק' הרי בב"ח לכ"ע דאורייתא וכן הקשה ש"ך רס"י צ"ח אקדרה שבשל בה בשר ולהנ"ל י"ל הואיל וטע"כ לאו דאורייתא רק בב"ח חדוש הוא אין לנו בו אלא חדושו היינו חלב הנמשך ונבלל לתוך הבשר אבל טעם הבלוע בכלי שהוא פחות מזה לא אמרינן והוה רק דרבנן וכעין זה כ' בפלתי רס"י צ"ח ונכון הוא. אך רש"י בע"ז פי' גם טפה חלב שנפלה לקדרה הוה טעמו ולא ממשו וסברו תוס' דרש"י קאי אקדרה של בשר והקשו הא בב"ח לכ"ע דאורייתא. וי"ל התם אקדרה של ירק קאי ולבשל בו בשר עם הירק אח"כ קאי רש"י והאי נמי לאו דאורייתא אפי' בב"ח להנ"ל:

לטעם כעיקר אע"ג דהכא מב"מ הוא וליכא טעמא המחוור כפי' הר"ן דאדר' יהודה דמב"מ לא בטיל קאי והכי קאמר אע"ג דר' יהודה לא אשכח מב"מ לא בטל אלא בדם הפר והשעיר שגוף האיסור נבלל אבל הפשטת הלחה מזרוע לאיל שאינו אלא טעם בעלמא ה"א במב"ב בטל קמ"ל בקדשים הוה זה כעיקר ובמינו בטיל ובאינו מינו אוסר כל זמן שנרגש בחיך עיין בר"ן ולק"מ ק' תוס':

אמנם תוס' פירשו טע"כ דלפעמים הזרוע חוץ לרוטב עם קצת איל וליכא ס' וצ"ע כיון דמקצת האיל ברוטב מפעפע והכל מצורף עיין תוס' לעיל צ' ע"ב ד"ה אם יש בה בנ"ט וכו'. ומיהו בע"ז פי' תוס' בהיפוך שכל הירך חוץ לרוטב והזרוע בתוך הרוטב עם קצת האיל ובזה י"ל דאינו מפעפע למעלה להקל לביטול. אבל ר"ת לקמן בתוס' ד"ה גלי רחמנא גריס היתר מצטרף לאיסור. וא"ש דהאיל רובו ברוטב וזרוע חוץ לרוטב וכל מה שמפעפע מהזרוע לתוך האיל מתבטל בס' האיל ומקצתו ברוטב אך מה שנשאר שומן בעין על אותו מקצת שבחוץ זהו היתר מצטרף לאיסור:

דבקדשים אסור פירש"י ובחולין טע"כ לאו דאורייתא והא דגמרי' בפסחים וכו' ס"ל לאמוראי בתראי אסמכתא ולאו מילף הוא נ"ל לשון מגומגם ואין כוונת רש"י דהילפותת הם אסמכתות ואיך יהי' אסמכתות הא רש"י מצרכי לקראי ומתרץ להני קראי ש"מ דרשות גמירות נינהו. אלא כוונת רש"י סוגיא דפסחים דקאמר אליבא דר' יוחנן דהתם טע"כ דאורייתא שקלא וטרי' בעלמא הוא וס"ל לאמוראי דלא כי האי סוגיא דהתם אלא כפשטיות דר' יוחנן במס' ע"ז כל טעמו וממשו שהממש גופי' נתערב כגון דם במים וכדומה וחלב בשומן לוקין עליו וזהו כזית כדי א"פ פי' אי איכא כזית בדאכילת פרס לוקין וממילא אי ליכא כולי הוא אסור מן התורה ואין לוקין וכל זה נכלל בדברי ר' יוחנן וההוא דהעושה עיסה מן החטים והאורז בכי האי גוני מיירי כמבואר בפוסקים בהל' חלה והל' פסח. ושוב אמר ר' יוחנן טעמא ולא ממשא כגון הני ג' מיני טעמים שאמרנו לעיל אין לוקין אפי' הוה טעם כל כך כמו כזית באכילת פרס מ"מ אין לוקין על זה. משום דטע"כ לאו דאורייתא:

וקראי דמייתי ש"ס דפסחים. אי ס"ל משרת לשרה ענבים במים והיינו טע"כ ס"ל לאמוראי בתראי דג"נ לאו חידוש היא וה"ל ב' כתובים הבאים כא' ואי ס"ל משרת לשרה פתו ביין דהיינו היתר מצטרף ס"ל ג"נ חידוש הוא וליכא שום קרא אטע"כ בחולין. והא דלא נילף היתר מצטרף לאיסור בכל התורה ממשרת י"ל אפי' לסוגיא דשמעתין דיקדש לטע"כ וליכא ב' כתובים עם משרת להיתר מצטרף לאיסור מ"מ איכא ב' כתובים דס"ל כר"א דפסחים גבי חמץ כל לרבות עירובו כמו שהקשו תוס' בפסחים דהו"מ למימר הכי התם ע"ש:

ורמב"ן כ' דיקדש דחטאת קאי אהיתר מצטרף לאיסור גם אטע"כ ושקולים הם ויבואו שניהם וממילא הוה ב' כתובים בין לטע"כ ובין להיתר מצטרף לאיסור ורש"י דשמעתין לא ס"ל הכי ואפשר דרש"י רצה לפרש גם לפי סוגיא דנזיר דלא הוה חטאת ומשרת ב' כתובים משום דחרצן אסר רחמנא ע"ש:

ומה שצ"ע אפירש"י דמשמעות ש"ס פסחים משמע דכל זמן שלא נדע טע"כ ממקום אחר לא נוקים משרת להיתר מצטרף לאיסור וטע"כ לית לי' וכן הקשה מהרש"א בפסחים:

דהנה בנזיר ל"ח ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה ואינו חייב בסוף הדבור שיטת ר"ת וגרסתו דלר"ע מחייב בכל איסור נזיר בכזית אפי' ביין שיעורו בכזית משא"כ למשנה ראשונה דשתי' ברבעית ואכילה בכזית ורמב"ם פסק כמשנה ראשונה ועיין תוס' זבחים ק"ט ע"א דס"ל להתוס' לענין צרופי איסורים אי שרה פת ביין משערין בכזית כחומר הפת ולא ברביעית כיין ובטהרת הקודש שם נתעורר דרמב"ם לא פסק כן בנזיר. ולפע"ד גם תוס' לא אמרו אלא בשני מיני איסורים שהפת והיין שניהם אסור ומצטרפים להחמיר. אבל באיסור והיתר כגון נזיר ששרה פתו ביין בודאי אין שום סברא לומר שנשער היין האסור בשיעור פת ההיתר ויהי' לוקה בכזית מהיכי תיתי והלא אלו שתה כל השיעור יין לא הי' לוקה עד רביעית והשתא שצירף היתר עמו ילקה בפחות מרביעית זה דבר שאין הדעה סובלו אע"כ שיעורו ברביעית. והשתא לפ"ז אומר בטח התם בפסחים כי קאמר לר"ע טע"כ מנ"ל לא הומ"ל לית לי' דז"א דודאי פשטי' דקרא משרת ענבים לא ישתה משמע שתי' ולא אכילה והיינו שרה ענבים במים שלא ישתה המים. אבל שורה פתו ביין שלא יאכל הלחם הול"ל לא יאכל הלחם ואין לומר נקיט שתי' משום דשיעור הלחם ברביעית כשיעור יין שהוא האיסור ז"א דהא לר"ע קיימי' ולר"ע כל שיעורי נזיר בכזית אפי' יין בכזית וא"כ פשטי' דקרא בשרה ענבים במים ולטע"כ ואי לאו דנפקא לי' לר"ע טע"כ ממקום אחר מג"נ ואייתר קרא דמשרת באם אינו ענין ומוקמי' לשרה פתו ביין ושבקי' לקרא דדחיק ומוקי נפשי' להיתר מצטרף אבל אי לאו הכי לא ה"ל לאוקמי אהיתר מצטרף לאיסור משו"ה פריך לר"ע טע"כ מנ"ל אבל בשמעתין י"ל ס"ל כמשנה ראשונה וכדפסק רמב"ם דשיעור יין נזיר ברביעית וא"כ שפיר י"ל אע"ג דלית לן קרא אטע"כ מ"מ מוקמי' קרא אהיתר מצטרף לאיסור שרה פתו ביין ואמר לא ישתה משום דשיעורי' בשיעור שתי' ברביעית כנ"ל וא"ש וק"ל. ובפסחים קאמר ש"ס דצירוף איסור ואיסור בזא"ז והיתר באיסור בבת א' נ"צ דלא ס"ל ומאי דבעי למימר במס' נזיר דבנפישא היתר לא אמרינן היתר מצטרף לאיסור דא"כ ה"ל למימר הך נפקותא דאיסור ואיסור אפי' נפיש חד מחד מצטרפין משא"כ בהיתר אע"כ לית לי'. ובהכי ניחא דאפשר המ"ל ולא טע"כ דאל"ה תיקשי כיון שאכלן בבת א' א"א שלא ירבה מין על חברו יהי' נפיש היתר ואי משום טעם הא לית לי' טע"כ מאן דאית לי' האי לית לי' האי וק"ל:

והנה מה שהקשו עוד לשיטת רש"י מדאמר רבא בזבחים אמור רבנן בטעמא ואמר רבנן ברובא ואמר רבנן בחזותא וכי היכי ברובא אדאורייתא קאי ה"נ בטעמא אדאורייתא קאי. נ"ל דלק"מ דהתם אקדשים קאי דטע"כ דאורייתא:

ואמנם שיטת תוס' טע"כ דאורייתא ור"י דאמר טעמו וממשו לוקין ואין ממשו אין לוקין אין חלוק בין נתערב ממשו לטעמו אלא טעם שהוא חזק כל כך כאלו מעורב כזית בכדי א"פ יהי' ענבים ששרהו במים שאין מן הענבים כלום מ"מ כיון שהטעם חזק כ"כ כמו שיעור כזית בא"פ זהו נקרא טעמו וממשו לוקים על כל זית שבו שנהפך ההיתר ונעשה איסור ממש ואמנם אם אין הטעם חזק כל כך נקרא ולא ממשו נהי שהוא דאורייתא ממשרת ומג"נ מ"מ אין לוקין דמשרת אין עונשין מן הדין וג"נ ליכא אלא עשה דתעבירו באש וזהו שיטת ר"י מאורלייניש דשמעתין ודרבינו אלי' בתוס' ע"ז ודרבינו חיים בטי"ד סי' צ"ח ועיין מ"ש ה"ה פ"ב ממאכלות אסורות דכל היכי דאיכא לאו הבא מכלל עשה עונשין מן הדין א"כ הכא דאיכא ק"ו ממשרת לכל איסורין שבתורה ועשה מג"נ תעבירו באש ה"ל ללקות עליו. ואמנם ר"ת ס"ל דלוקין על תעבירו באש דהדרי' לאיסורא קמא וק"ו ממשרת נמי גילוי מלתא בעלמא הוא ע"כ ס"ל לוקין על כל כזית מטע"כ ונדחק בדברי ר' יוחנן דע"ז והוא דוחק:

ומריש הוה קא קשי' לי אהרמב"ן בנימוקי חומש דהקשה מ"ט לא ציוה להגעיל כלי מלחמת סיחון ועוג כמו שציוה להגעיל כלי מדין ולכאורה צ"ע הא הרמב"ן ראש הסוברים טע"כ לאו דאורייתא רק בהא לא ס"ל כרש"י דס' מילתא באפי' נפשי' הוא אלא ס"ל ס' הוא משום דקבלה ביד חכמים דלא יהיב טעמא טפי וס' מטעם נ"ט הוא אך ס"ל מאחר ששיערו בס' לא פלוג רבנן ולעולם בעינן ס' אפי' ליכא טעמא משום לא פלוג אבל לעולם טע"כ לאו דאורייתא. וא"כ ע"כ ג"נ חידוש הוא והוראת שעה בכלי מדין דוקא וא"כ מאי קשי' לי' מ"ט לא אסרה תורה כלי סיחון הלא במדין גופי' הוראת שעה היתה וצע"ג לכאורה עד שמצאתי שאהבה נפשי דברי הרא"ה בבד"ה בשם רב הרמב"ן ז"ל שכ' דג"נ היינו כל כלי נכרים שאפי' נפל חתיכת נבלה לקדרת ישראל זורקו ואוכל הקדרה מן התורה דטע"כ לאו דאורייתא מ"מ טעם גיעול בקדרת נכרי החמירה תורה כמו שהחמירה לטבול כלים חדשים ה"נ החמיר להכשיר כלי הבלועים מגעולים ולפ"ז לאו דוקא בכלי מדין אלא בג"נ גם בזה"ז נמצא אע"ג דטע"כ לאו דאורייתא המתבשל בכלי נכרי דאורייתא ובנשפך אזלינן להחמיר והוא דבר חדש וצ"ע לדינא. מ"מ יפה נתקשה רמב"ן מ"ש כלי מדין מכלי סיחון ועוג:

לא נצרכה אלא למקום חתך מפירש"י מבואר דס"ל בכל האיסורים אסור אפי' באבר המדולדל ומשום דא"א לצמצם ומאי דפירש"י לעיל ר"פ בהמה המקשה כבר ישבנו לעיל בעזה"י מ"מ מבואר בשמעתין דבכל התורה אסור ומשום דא"א לצמצם א"כ ק' מנ"ל דהכא שרי וכק' תוס' ונ"ל דרבינא מוקי הך ברייתא דזהו היתר הבא מכלל איסור כמ"ד בקדרה אחרת מבשל לי' ואפ"ה אקפיד רחמנא זרוע בשלה שלמה איל שלוק בשלימות כמ"ש לעיל בשם ספרי זוטא ומגז"ה בעלמא ולא מטעם בטול דהא בקדרה אחרת מבשל לי' ועכ"פ א"א לשייר מקום חתוך משום דבעינן שיהי' האיל שלימה בשעת בישולו וגם אחר בישולו אין להחסיר וליתן לכהן קצת ממקום החתוך שבאיל דא"כ הוה תרתי דסתרי דהא צריכין לומר שהי' הזרוע שלם והאיל שלם בבישולן וע"כ א"א להחמיר הכא משום א"א לצמצם ונצמצם בכל האפשרי ולא ניתנה תורה למלאכי השרת ומ"מ הוה היתר הבא מכלל איסור בעלמא כיוצא בו כנלע"ד ודברי ת"ח אין להם מובן בכאן:

כל המחמץ ומתבל ומדמע. עתי"ט שם במשנה דיש גורסים כל המחמץ ומתבל מדמע ולא גרס ומדמע ביו"ו כדמשמע מפירש"י ד"ה למה אמרו וכו' אלא לא מיירי אלא ממחמץ ומתבל וקאמר שהם מדמעים וא"ש לקמן דמשני שאני שאור שחימוצו קשה וה"ה תבלין דאפי' באלף לא בטלי אבל אמדמע מאי משני. וצ"ע לכאורה ולגי' הנ"ל ניחא אלא שצ"ע איך מייתי כיצד מגריסין ועדשין וצ"ע:

גריסין שנתבשלו עם העדשים. דעת רש"י דאין חילוק בין מינו לשאינו מינו אלא כל שנשאר הגוש בתוכו בעינן ק"א בתרומה וכל שמוציאין ממנו ולא נשאר אלא הבלע סגי בנ"ט בין במינו בין שלא במינו ומתניתין דנקיט מינו ואינו מינו אורחא דמילתא נקיט דבאינו מינו שניכר האיסור מוציאין הגריסין מתוך העדשים ומשערין במאי דנפיק מיני' או בכלו כיון דלא ידעינן אבל לא בעינן ק"א. ונראה דס"ל לרש"י דקרא מקדשו ממנו משכחת נמי באינו מינו כגון שהפריש מעשר מן המעשר מעיסת חטים. ונתחמץ אותו תרומת מעשר ונעשה שאור וחזר ונפל לתוך העיסה שהופרש ממנו דהשתא לענין תרומה הוה מינו חטים מחטים ולענין איסור הוה אינו מינו לא בשמא ולא בטעמא שאור בעיסה. וכל כיוצא בזה. ויש הכרח לזה לשיטת רש"י דס"ל בעלמא דר"י מב"מ לא בטיל אפי' יבש ביבש חטין בחטין כפשטיות משמעות ש"ס פ' משילין הרי שנתערב לו קב חטין בחטין של חברו נהי דלר' יהודה לא בטיל וכו' ע"ש וא"כ קשה לר"י איך עולה תרומה בק"א וכן הקשו תוס' ביבמות פ"ב ע"א ד"ה ר' יהודה ומפני זה העלו דביבש ביבש מודה ר"י דבטל ורש"י לא ס"ל הכי כמ"ש תוס' שם פ"א ע"ב ד"ה ר' יהודה אומר וכו' ע"ש ע"כ צ"ל ר' יהודה מוקי קרא דוקא באינו מינו וכנ"ל ליטרא קציעות לא ק' כ"כ איירי בתרומה בזה"ז דרבנן וא"כ מדר' יהודה מתפרש קרא כך גם לרבנן כן ובין במינו בשאינו מינו וממילא ה"ה לגריסין ועדשים דמאי בין זה אינו מינו לזה וא"כ ע"כ צ"ל לחלק בין גוש לבלע דבגוש בעינן ק"א אפי' באינו מינו ובבלע לא בעינן אפי' במינו וכ"כ רשב"א בשם רש"י לעיל גבי קדרה שבשל בה תרומה ע"ש:

והשתא לפ"ז כדאמרינן במאי לאו בס' דמזה הוכיח רש"י אפי' ליכא טעמא בעינן ס' מוכח לרש"י אפי' בבלע וליכא טעמא מ"מ בעינן ס' דהרי הכא מיירי בהסירו הגריסין ואפ"ה בעי ס' בליכא נ"ט ומש"ה הקשו ארש"י לעיל גבי קדרה שבשל בה בשר וגבי כילכית מאי סמוכה אקפילא שייך שהרי אע"ג דליכא אלא בלע מ"מ ע"כ איכא ס' ואי ליכא קפילא סגי בהכי. אבל לרמב"ן ורא"ה וריטב"א ור"ן דס"ל נמי דאפי' ליכא טעמא בעינן ס' משום לא פלוג ונפקא להו נמי מהא דשמעתין. אבל הני גאונים לא ס"ל כרש"י אלא מחלקי בין מב"מ דתרומה ובין גריסין לתוך עדשים דלא במינו בעי ק"א אלא בנתערב גושן ומיירי נמי הכא בלא סלקו הגריסין מהעדשים ומשו"ה פריך אלא במאי לאו בס'. אבל בבלע בעלמא סגי בקפילא בלי ס' וא"ש להא דכילכות סמכינן אקפילא דזרקו הכילכות לחוץ עיין בכל זה וק"ל. מיהו תוס' פליג אכל זה וס"ל במקום דליכא טעם אין מקום לס' כמ"ש לעיל צ"ח ע"א ד"ה כל איסורים וכו' ובשמעתין ד"ה אלא במאי וכו':

ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבישרא סבר מר בר רב אשי לשעוריה בתלתין פלגי זיתא אמר ליה אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורא דרבנן ועוד האמר רבי יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה כו'. מכאן קשה לי על המרדכי בפרק זה שכתב וז"ל מעשה היה בראש אווז שנתבשל כשהיה שלם ולא חתכוהו לשנים והכשירו רבינו קלונימוס הזקן לפי שלא היה בדמו כזית לאסור עכ"ל. וכי פליג הוא על רב אשי דקאמר בהדיא שאע"פ שהאיסור פחות מכשיעור צריך ששים כנגדו וכבר ראיתי שהרב מהר"י מינץ ז"ל בתשובותיו סימן ט"ו רצה ליישב וכתב דיש לחלק בין חלב לדם מלוח או מבושל שהוא רק מדרבנן וכ"ש הכא שהוא מלוח ומבושל וכיון דדם ראש העוף לא בא לעולם לידי חיוב לא למלקות ולא לכרת שלעולם לא תמצא בו כזית אלא איסור תמצא בו הלכך ס"ל לרבינו קלונימוס דאין לדקדק עליו ויש להכשירו כמו שעלה בתחלה על דעת מר בר רב אשי בההוא פלגא דזיתא דתרבא כו' עכ"ל. ואני נפלאתי הפלא ופלא פה קדוש יאמר דבר זה שהרי גמרא ערוכה היא בפרק גיד הנשה דביצה שנמצא בה קורט דם שנתבשלה עם אחרות שאוסרת עד ששים ואין ביצה מן המנין אע"פ שלעולם לא תמצא בו כזית דם דהא אפילו בלב עוף אין בו כזית דם כמו שיתבאר בסמוך כ"ש בביצה והוא ג"כ אינו אסור אלא מדרבנן כיון שהוא מבושל ועוד קשה שהרי לב עוף שנמלח ונתבשל כשהיה שלם כתבו כל הפוסקים המפורסמים שאוסר המתבשל עמו עד שיהיה ס' כנגד כל הלב או כנגד דם הלב למר כדאית ליה כו' ואע"פ שלעולם לא תמצא בו כזית דם כדאיתא בהדיא בכריתות תנן התם הלב קרעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו אמר ר' זירא אמר רב לא שנו אלא לב עוף שאין בו כזית אבל לב בהמה הואיל ויש בו כזית ענוש כרת ע"כ. והוא ג"כ אינו אסור אלא מדרבנן כיון שהוא מלוח ומבושל כמו ראש אווז שנתבשל כשהיה שלם. שוב מצאתי כתוב באיסור והיתר של הרב מהר"ר שלמה לוריא ז"ל שתירץ לדברי רבינו קלונימוס באופן אחר וז"ל נ"ל דעל כרחך שנמלח מבחוץ איירי והכי קאמר מאחר שאין בדמו כזית אם כן לא היה בו שיעור דם ומעתה שנמלח מבחוץ לא נשתייר דם אלא מעט מזער וזהו יוצא על ידי בישול ובטל אבל אם היה בו כזית דהוי שיעור חשוב א"כ ראוי לאסור הראש לעולם ודוק ש"ל עכ"ל. וגם על ישוב זה יש לפקפק טובא דכשם שאין חילוק בין שיעור שלם או חצי שיעור לענין לבטל האיסור דאפילו חצי שיעור צריך ששים כנגדו הכי נמי לענין חתיכה נעשה נבלה אין חילוק וכמו שפסקו בהדיא בהגהות ש"ד סימן כ"ח ובעל א"ו הארוך כלל י"ז דהראש לעולם אסור משום חתיכה נעשה נבילה אע"פ שלעולם לא תמצא בו כזית דם כמ"ש הרב מהר"י מינץ ז"ל שהבאתי לעיל וק"ו הוא מלב עוף שאין בו כזית דם לכן נ"ל עיקר כמ"ש בית יוסף שדברי תלמיד טועה הם ותלה עצמו באילן גדול:

דף צ״ח ע״א גמר׳ האי כזיתא תרבא דנפל בדיקולא דבשרא סבר ר״א לשעורי׳ במאי דבלע דיקולא וכו׳, האי פלגא דזיתא דתרבא וכו׳ סבר מר בר״א לשעורי׳ בתלתין פלגא דזיתא וכו׳, נ״ל דהני תרתי עובדי מישך שייכי אהדדי, דמר בר״א כאשר ראה דאביו הי׳ משער ההיתר במה דבלעה קדרה, והאיסור לפי מה שנצטמק כמו שפי׳ רש״י ז״ל, הי׳ סובר דטעמו בזה משום דהאי זיתא דתרבא שנצטמק ונעשה חצי שיעור, לכן יש להקל בשיעורי אע״פ דבשעת נפילה הי׳ זית שלם, ולכן בשנפל רק חצי זית דתרבא, הי׳ רצה לשער בתלתין. אבל לא הי׳ טעם אביו כן, עיין בהגהות מלא הרועים מה שכתב בזה ודו״ק.

ע״ש גמר׳ א״ל אבוה לאו אמינא לך אל תזלזל בשיעורין דרבנן, הפירוש הפשוט הוא דלא תזלזל בשיעורין שהן דרבנן, במקום שיש להקל כמו כאן דלא נפל אלא חצי שיעור שבאיסור ג״כ רק דרבנן, ולא הי׳ צריך להזכיר האי קולא דחצי שיעור דפשיטא דלא רצה לשער כל האיסורים בתלתין דאז לא הי׳ קורא זלזל, אלא חולק ממש על שיעור שקבעו חכמים, וכיון דקרא לי׳ זלזל נדע דמשום שיש מקום להקל רצה למעט בשיעורי׳, אבל רש״י ז״ל לא ניחא לי׳ בהאי פירושא, דהרי הוא ז״ל סובר דכבשר בלפת שהוא שיעור ששים הוא הללממ״ס, ומפני שטעם כעיקר עד ס׳ הוא דאורייתא, וכמו שכתב רש״י ז״ל לעיל בדף הקודם בד״ה במאי דבלעה קדרה ״וכיון דאיפלגו לישנא ואיסורא דאורייתא היא אזלינן לחומרא״ עכ״ל, ולכן קשי׳ לי׳ איך קאמר כאן דשיעורין דרבנן ולא יזלזל בהן, הלא שיעור זה דאורייתא כמו שאר שיעורין שבתורה, ולפיכך כתב רש״י ז״ל כלומר אפילו במידי דלא מיתסר מדאורייתא לא תזלזל בשיעורי׳ עכ״ל, ולפי פירושו צריכין להפסיק בין תיבת ״בשיעורין״ לתיבת ״דרבנן״ ועוד זאת קשה לפרש״י כמו דמר בר ר״א רצה להקל בשיעור דאורייתא משום דנידון בעצמו רק איסור דרבנן, ה״ה דהקל בנדה דרבנן כמו כתמים דלא בעינן מ״ס של מקוה וכדומה, והוא דבר קשה לשמוע. אבל אם נפרש דהאי שיעור ששים באמת רק שיעור דרבנן הוא, והוא כמו מאה בתרומה ומאתיים בערלה וכלאי הכרם, אז ניחא דרק בהני שיעורים רצה להקל במקום שהאיסור אינו אלא דרבנן, וע״ז קאמר לי׳ אבוה דגם בשיעורין שהן דרבנן, אין לזלזל בהן במקום איסור דרבנן ודו״ק.

ודע דכאן יש לי מקום עיון רב דבער אני ולא אדע מה לי בין נפל כזית תרבא לדיקולא דבשרא, לנפל חצי זית דכל שאין בתערובות כל כך איסור שיהי׳ כזית מן האיסור בתוך כדא״פ, לעולם רק חצי שיעור הוה דהרי לא מצי אכל מן האי תערובות כזית מן האיסור בתכדא״פ. ועיין בשו״ת מהר״ם שיק ז״ל יו״ד סי׳ קי״ח שהשואל חקר בטעם כעיקר ע״י חצי שיעור אם הוא ג״כ דאורייתא ולוקין עליו, והשיב לו הגאון דמסתימת לשון הפוסקים משמע דאין חילוק, וכן נראה מרש״י פסחים בסוגי׳ דמשרת, וכן ס״ל לר״ת דעל כל כזית של התערובות מבשא״מ לוקין, והוא ז״ל הסביר זאת בטוב טעם עיי״ש, וא״כ ה״ה בתרבא בבשרא שהוא מב״מ, כיון דרבנן אצריכו גם במב״מ בלח בלח ששים וכאשר קתני בפירוש במשנתינו דגיד בין הגידין וחתיכה בין החתיכות בנ״ט, והוא בס׳ כבשר בלפת דלעיל, וע״ז ודאי דלא פליג מר בר ר״א, וא״כ גם שם ליכא רק חצי שיעור מן האיסור, ולמה בעינן סמך ולא די בתלתין, והדבר צריך אצלי עיון גדול וד׳ יאיר עיני ודוק.

ע״ש גמר׳ דבי׳ נשיאה אמרו ביצה בסמך אסורה, בס׳ ואחת מותרת, הא דהפסיק מדיני ביצה דלעיל בעובדא דנפל כזיתא דתרבא, וכחצי זיתא דתרבא - ובלב ארי׳ הרגיש בזה - נראה לפע״ד דהאי חומרא דביצה נצמחת מהא דאמר למעלה דאל תזלזל בשיעורא דרבנן ובעינן סמך דוקא ולא פחות דאז יש מקום להחמיר בביצה או מטעמא דרמב״ן ודעמי׳ משום גודל וקוטן או מטעמא דרמב״ם משום הכירא דבריה, אבל אי הוה אמרינן דהאי שיעורא דסמך לאו דוקא, ומצומצם קאמר, דהרי ר״א רצה לשער האיסור כמו שנצטמק וההיתר כמות שהי׳ קודם ובחצי שיעור רצה ברי׳ להקל עוד הרבה יותר, אז אין מקום לחומרא זו של ששים ואחת בביצה, ומכש״כ אם נאמר דביצת אפרוח רק איסור דרבנן כמש״כ הראש יוסף ז״ל דודאי ניחא שהביא האי דינא בתר דמסיק דלא תזלזל בשיעורין דרבנן.

ובטעמא דהא מלתא דהחמירו להוסיף אחת על סמך בביצה כתב הרשב״א והרא״ש ז״ל בשם הרמב״ן ז״ל, דמשום שהביצים אינם שוות בגודל וקוטן וטעם זה בעיני לפלא יחשב, חדא דהאי תוספת לקולא יתהפך הלא אם הביצה האסורה היא מן הגדולות מה תת כחה של תוספת חד ביצה ופשיטא דלולי האי חומרת חכמים לא הי׳ עולה על דעת שום אדם לשער ששים בביצים עפ״י המנין כסומא בארובה אם האיסור גדולה וכן להיפך אם הביצה האסורה קטנה, למה החמירו כולי האי להצריך ס״א במקום דלפי המדה הי׳ די בארבעים למשל, ומה תאמר דכל חומרא זו באמת לא נאמרה אלא במקום שלפי אומד שוות הנה האסורה עם המותרות, וכאשר כן משמע קצת מלשון הרשב״א ז״ל עיי״ש. ואם נאמר כן הי׳ מיושב שלא יסתרו המימרא דר״נ דלעיל דביצה בסמך והברייתא דקתני סתם בנ״ט, להא דריב״ל דבעי ס״א מן הכשרות, משום דלעיל מיירי בסתם תערובות דמסתמא אין הביצים שוות, ואז משערין במדידה במים כידוע, והוה בסמך כשאר איסורין, אבל כאן מיירי בתערובות שנראות לפי האומדנא שוות, ואז צריך ס״א דאין לסמוך בזה על האימוד. אבל דבר זה קשה מאד לקבל מכמה טעמים, חדא דעכ״פ הוו״ל לפרש דבהכי קמיירי, ושנית הלא אין זה דין אלא עצה טובה אם לא ירצה לטרוח ולמדוד דלא מסתבר כלל לומר דיאסר לחלוטין התערובות שיש בו ששים, ולא יהני מדידה כמו שמהני בביצים שאינם שוות, ועוד בו שלישיה דאם באמת לפי האימוד שוות הביצים, למה לא סמכו על זה הלא מב״מ דבלא״ה כל עצמיות הששים אינו אלא חומרא בעלמא אטו אינו מינו, וגם רק לעומת הפליטה אנו דנין דבלא״ה רק מחומרא דלא ידעינ׳ קמא נפיק בעינן ס׳ כנגד כל הביצה, וכל זאת אינו שוה להם עד שהוסיפו עוד ביצה אחת, והוא דבר שאין הדעת הבריא סובלתו הא חדא. ועוד אני תמה תמה אקרא על רבותינו הראשונים ז״ל, הלא אי אפשר לבשל ביצים שלמות בלא מים, וא״כ גם המים מצטרף לבטל האסורה ולא עוד אלא שגם הקלופות בין של היתר ובין של איסור מצטרפים לבטל כמו שכתב הש״ך ז״ל בסי׳ פ״ו סקט״ז ומפרש בזה דהני אמוראי דרצו לשער במ״ז ומ״ה אביצים קאי, ומשום דחשבו הקליפות בהדי היתר, וא״כ בלא״ה צריכין אנו למדידה, כיון דאיכא כאן מים וקליפות, וכיון שאנו מודדים אין כאן שום מקום למדוד על שיעור ביצים בינוניות, רק למדוד את כל הקדרה נגד שיעור הביצה האסורה, אם יש בה סמך והוא היותר קשה על שיטת הראשונים ז״ל, ואין לי מקום ליישב עד שיאיר ד׳ עיני למצוא דעת קדושים.

ועתה נבוא לבאר דעת הרמב״ם ז״ל ושיטתו. וצריך אני להעתיק כל פסקי הרמב״ם ז״ל אות באות בהאי ענינא ולדקדק בלשונו הזהב כדי להבין דעת קדשו וזה לשונו בפט״ו ממ״א הלכ׳ י״ז ״וכן שומן של גה״נ שנפל לקדרה של בשר משערין אותו בס׳, ואין שומן הגיד מן המנין, ואע״פ ששומן הגיד מדבריהם הואיל וגה״נ בריה בפ״ע החמירו בו כאיסורי תורה וכו׳ הלכ׳ י״ח אבל כחל שנתבשלה עם הבשר בששים וכחל מן המנין, הואיל והכחל מדבריהם הקלו בשיעורו, הלכ׳ י״ט ביצה שנמצא בה אפרוח שנשלקה עם ביצים המותרות, אם היתה שם ששים ואחת והיא הרי הן מותרות, היתה שם ס׳ בלבד נאסרו הכל, מפני שהיא בריה בפ״ע עשו היכר בה והוסיפו בשיעורה, הלכ׳ כ׳, אבל ביצת עוף טמא שנשלקה עם ביצי עוף טהור לא אסרה אותם, וכו׳״ עכ״ל. והריני לבאר פסקים אלו שהוציא הרמב״ם ז״ל מתוך האי סוגי׳. הנה דעת הרמב״ם ז״ל דר״נ ע״כ ס״ל כהלכתא דאבגבנ״ט, ומה שאמר גיד בששים ע״כ אשמנו קאי, וכן הוא דעת הריף ז״ל, ולא עוד אלא אי אגיד עצמו קאי, ולפרש שיעורו לפי התנא דמתני׳ מה לי גיד ומה לי שאר איסורים, דאין לומר דגיד איצטרכי לי׳ שלא תאמר דעכ״פ קליש טעמו, וסגי לי׳ בפחות, הלא משנה שלמה הוא דמשערינן אותו כבשר בלפת, ובלא״ה הלא מפשטות לשון האי מימרא דר״נ משמע דעיקר חידושו הוא אי האיסור מן המנין של ס׳, או חוץ לאיסור בעי ס׳ ופשיטא דבשביל קלישת טעם הגיד אם רצו חז״ל להקל עליו לא בחדא מול ס׳ מקילינן אלא בעשרים או שלשים וכדלקמן, וכן בכחל נמי מה״ט לא ניחא לי׳ לרמב״ם ז״ל במה שכתבו התוס׳ ובהשגות הראב״ד מתכווין על דבריהם, דמשום שאין הכחל גופא האיסור רק משום החלב הכנוס בתוכה, לכן בצרו חדא מן שיעור ס׳ דאי מה״ט בצרו הי׳ להם להקל עכ״פ על שלשים. וכן בביצה לא ניחא לי׳ לומר דמשום גודל וקוטן הוסיפו חדא, וכמש״כ למעלה דהאי חדא פחות או יותר לא משוה החילוק הגדול שבין גודל וקוטן בששים ביצים, ולכן ס״ל לרמב״ם דהאי תוספת וגרעון של אחת בששים אינו אלא משום הכירא דבברי׳ שאינה בטלה בעצמה מפני חשיבותה עשו היכר להוסיף חדא על הששים, ובאיסור דרבנן שלא יחליפו באיסור תורה גרעו אחת מששים, להכירא בעלמא, ואע״ג דהאי טעמא דהכירא לא הזכיר הרמב״ם ז״ל רק בהאי תוספת חדא בברי׳, אבל בגרעון חדא בכחל כתב סתם דהואיל וכחל מדבריהם הקילו בשיעורה, נלמד סתום מן המפורש דכוונת קולא זו הוא לעשות הפרש בין דאורייתא לדרבנן, דלולי זאת אין להאי פחת משישים על נ״ט דאין בו תועלת אלא במציאות רחוקה שום טעם, ואשר מה״ט כתב עליו הראב״ד ז״ל ״ויש נותן טעם טוב מזה״ אבל אם נאמר דלהכירא כדי להבדיל בין איסורי תורה לדרבנן אין טעם טוב מזה, כי כל שאנו עושים מדרבנן דאורייתא יש בו משום בל תוסף, וכאשר כתב הרמב״ם ז״ל סוף פ״ב מממרים באומר בשר עוף בחלב מה״ת, ועיין בש״ך בסוף סי׳ רמ״ב בהגהת הוראות או״ה אות ט׳ דצריך המורה להודיע להשואל אם אוסר מצד ספק או מצד חומרא שאין האיסור ברור, עיי״ש בטעמא, ומה שלא נהגו כן כדאי בזיון. ואכ״מ להאריך בזה. ועכ״פ דעת הרמב״ם בהאי תוספת וגרעון כן הוא. ועפ״י הקדמה זו מפרש מימרא דר״נ הכי, גיד ר״ל שמנו של גיד שהוא דרבנן מצד מנהג קדושים, הי׳ ראוי להתבטל בנ״ט של היתר כמו כחל אלא דכיון דגיד בריה הוא, וה״ה לשמנו הדבוק בו, לכן הוסיפו עליו חדא להכירא, שלא נבטל הגיד חד בתרי ביבש ביבש, ולכן בעינן ס׳ לבד מן הגיד כאיסורי תורה. ובדקדוק גדול כתב רבינו ז״ל שמנו של גיד הנשה שנפל לתוך קדרה של בשר, דהאי של בשר הוא לכאורה שפת יתר דכן הדין גם בנפל לקדרה של ירקות או שאר תבשילין מבשא״מ, ומדנקט קדרה של בשר הרי מוכח דרק במב״מ הדין כן כי שמנו של גיד עם בשר מב״מ הוא, וכמבואר בפי׳ המשנה לרמב״ם ז״ל על משנתינו ומזה נסתר מה שכתב הש״ך ז״ל בסי׳ פ״ו סקי״ז דלדעת הרמב״ם בביצה דמשום בריה בעינן ס״ב, הוא בנתבשל הביצה בשאר תבשיל, והפרמ״ג ז״ל כתב ע״ז דהוא פשוט, ובמחכ״ת של הני שני עמודי ההוראה זה ליתא, ופלא והפלא שלא חשו על דברי הרמב״ם ז״ל שכתב בפירוש ביצה שנמצא בה אפרוח שנשלקה עם ביצים המותרות, ומסתמא סברו דלאו דוקא נקט שנשלקה עם ביצים ודיבר בהווה דאין דרך ביצה שלמה לבשלה בתוך התבשיל, אבל מה יענו על הא דשמנו של גיד דודאי דרכו יותר לתתו בתוך ירקות להטעימם, מליתנו לתוך קדרה של בשר ולמה הוסיף הני תיבות של בשר, ולא כתב עכ״פ סתם שמנו של גה״נ שנפל לתוך קדרה, יהי׳ מה שיהי׳ אלא ודאי דהאי תוספת אחת משום בריה לא שייך אלא בתערובות מב״מ. ולא בשא״מ, והטעם פשוט ומבואר דהרמב״ם ז״ל ס״ל דעיקר שיעור ששים על מב״מ נאמר וסמכוהו אקרא דזרוע בשלה וכאשר אבאר דעתו ז״ל לפנינו בסוגי׳ דזרוע בשלה, אבל מבשא״מ הוא תמיד בנ״ט דהיינו בקפילא, ורק במקום דליכא קפילא סמכינן אששים עפ״י הסכמת אמוראי בתראי. אבל המשניות והברייתות לא ידעו משיעור זה במבשא״מ כלל, וכאשר מבואר דעתו ז״ל בפט״ו שם, וא״כ האי תוספת אחת להכירא אין לו מקום אלא בתערובות מב״מ דשם תמיד בעינן ס׳ והוסיפו על ברי׳ עוד אחת בתערובות אינו מינו דעיקר בקפילא ואם אין בו טעם מתירין גם בארבעים, ועוד פחות מזה, ורק במקום דאירע דליכא מי שיטעום משערין בס׳, מפני שאז בטח לית בי׳ טעם, ומה מקום יש כאן להוסיף חד להכירא, ולא עוד אלא דבאינו מינו לא נבוא לעולם לבטל בריה שלמה דהרי ניכר האיסור, ולכן כל עצמות טעמו של הרמב״ם ז״ל לא שייך אלא במב״מ, ולכן דוקא נקט קדרה של בשר אצל שמנו דגיד, ודוקא נקט ביצים אצל ביצת אפרוח, משום דדוקא במב״מ איכא האי תוספת חד להכירא, ואל תשיבנו דביצה שיש בה אפרוח בביצים מבשא״מ הוה דלא שוה בטעמא. דהנה לדעת הרמב״ם ז״ל דעיקר שיעור ששים על מב״מ נאמר, וכאשר ביאר בתחלת ובהלכה כ״א הרי במב״מ אזלינן בתר שמא כרבא וכל ששוה בשמא בעי ששים, אע״פ דבטעמא אינו שוה, וטעם קפילא ולא הרגיש, דלדעת הרמב״ם סגי בזה מבשא״מ, אבל אם שווה בשמא לא סגי בקפילא לחוד, ובעי ששים והענין מובן היטב עפ״י ביאורנו בפתיחה דכל תערובות מבשא״מ ע״י התערובות לח שנבלל ונעשה גוף אחד, הרי הוא עתה מב״מ, אלא כיון דשמא של האיסור נשתנה וקיבל עתה שמא של ההיתר שהוא העיקר בהאי תערובות, פקע איסורי׳ שהי׳ עליו, ואי דיאסר מכח יוצא מן הטמא ודלא כרבנו יונה, הרי זה איסור חדש ולא מצא חייל בתערובות כדברי המרדכי עיי״ש ותמצא נחת, ולפי הקדמה זו, כל ששוה בשמא ולא בטעמא, כמו חמרא עתיקא בחדתא, לא סגי לן בטעימת קפילא עד דאיכא ששים, גם לדעת הרמב״ם ז״ל דהרי ע״י התערובות נעשה מב״מ, ושמא לא נשתנה, כי היכי דנימא דפקע איסורו הראשון, וזה אמת וברור, ולכן כאן דכוותי׳ כיון דגם האי אפרוח בשם ביצה יקרא כל זמן שלא יצא האפרוח לאויר העולם, לכן לענין ששים דין מב״מ אית לי׳, ומה עמקו בזה דברי חז״ל דקמפרשו הא דקתני בתוספתא, ביצי׳ טהורות ששלקן עם ביצים טמאות בביצה שיש בה אפרוח, ואמאי קרי לי׳ טמאה כיון דאית בי׳ אפרוח קרי לי׳ טמאה. ולא על חנם קרי לי׳ ביצים טמאות, אלא להודיעך דהאי בנ״ט דקתני היינו ששים ככל תערובות מב״מ דבעי סמך דוקא ולא סגי בקפילא, משום דבשמא שוות הנה, דביצים קרי להו, ועיין בראש יוסף ז״ל ד״ה ע״ש גמר׳ שכתב וז״ל: ״ודע דנו״ט דקתני היינו שיעורא דס׳, דומי׳ דרישא ביצים טמאים ששלק עם ביצים טהורות דהוה מב״מ פירושו נ״ט בס׳, ה״ה נ״ט דסיפא אית לן למימר כן, ובדליכא קפילא דאל״כ בטעמא ממש דהוה אינו מינו׳ עכ״ל ומה יענה הוא ז״ל לרמב״ם דבעי בביצת אפרוח ס״א והיא, הכי הוא ז״ל נמי בדליכא קפילא איירי, אבל בדאיכא קפילא ולא הרגיש טעם האפרוח מותרות הביצים שנשלקו עמה גם בפחות מס׳, והיתכן דהרמב״ם ז״ל יסתום דבריו לכתוב דבדאיכא רק ס׳ בלבד נאסרו הכל, ולא יזכיר דאם איכא קפילא ויאמר דאין בהם טעם אפרוח דמותרות, אם לא שיאמר דע״י האי תוספת חד על הששים עקרו דין קפילא בביצת אפרוח מכל וכל וזה דבר זר לא ניתן להאמר, ולא עוד אלא דא״כ לא היה הרמב״ם ז״ל כותב בשמנו של גיד שנפל לקדרה של בשר כמש״כ לעיל, אם דגם באינו מינו גזרו להצריך ס״א משום ברי׳, אלא ודאי כמש״כ דגם ביצת אפרוח שוה בשמא עם שאר ביצים, לכן בעי ס׳ והחמירו עוד להצריך ס״א וממילא בנשלקה בתבשיל אחר אינו מינו הדין בנ״ט ע״י קפילא ככל שאר איסורי התורה, ודלא כש״ך ופרמ״ג ז״ל, אם לא שיאמרו מאחר דאנן עפ״י הסכמת הרמ״א ז״ל בריש סי׳ צ״ח אין סומכין על קפילא וצריכין תמיד ס׳ גם באינו מינו, ממילא בביצת אפרוח בעינן ס״א משום חומרא דבריה, אבל לאחוז חומרת הרמב״ם בביצת אפרוח משום בריה וחומרת רש״י ז״ל להצריך ס׳ גם באינו מינו, ע״ז אמרו חכז״ל כסיל בחושך הולך.

ועדיין נשאר לן לבאר בשיטת הרמב״ם ז״ל דאיך יפרנס הרמב״ם ז״ל הסוגי׳ דמימרא דר״נ והתוספתא דביצה שיש בו אפרוח דינו כשאר מב״מ דבעי ס׳ חוץ מן האיסור ותו לא, דהרי ר״נ בפירוש אמר כן דביצה בס׳ ואין ביצה מן המנין, והתוספתא נמי דקתני בה בנו״ט דהוא ששים ותו לא, דבשלמא לאינך הראשונים מר״נ לא קשה דמצי מיירי בביצה בשאר תבשיל ולא עם ביצים, והתוספתא דקאמר בנ״ט היינו נמי ס״א דבבצים ס״א הוה כס׳ בשאר איסורין, דהאי יתר ביצה משלים הקוטן וגודל, משא״כ לרמב״ם ז״ל ר״נ לא מצי מיירי בשאר תבשיל, דהרי אינו מינו בקפילא ולא בס׳ והתוספתא דקאמר בנ״ט, ע״כ דלא בעינן יותר משיעור ששים שהוא בנ״ט, דלרמב״ם ודאי מודדין הביצה האסורה ומצרפין להיתר המים והקליפות לבטל, אלא דמשום בריה בעינן תמורת ששים בדקדוק ששים ואחד בדקדוק, וא״כ במקום דקתני בנ״ט א״א להכניס האי תוספת אחת על סמך הא חדא, שנית הלא הרמב״ם ז״ל בשמנו של גיד נמי בעי תוספת אחת משום בריה, אלא דכיון דהוא רק מדרבנן ובדרבנן בעלמא כמו בכחל וכדומה סגי בנו״ן טי״ת לפי פירושו, לכן סגי בשמנו של גיד בס׳ והוא, וא״כ בביצת אפרוח לפי מה שפסק הרמב״ם ז״ל בפרק ג׳ ה״ח לחלק בין ביצת טמא לביצת טהור דביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה לוקה עליה משום שרץ העוף אבל ביצת עוף טהור אין בו אלא מכת מרדות מדרבנן עיי״ש, וכאן כתב סתם ביצת אפרוח דבעי ס״ב והי׳ לו לחלק בין ביצת עוף טמא לטהור דבביצת אפרוח טהור סגי בס׳ והוא, ולא עוד אלא דלפי שכתב רש״י ז״ל דמשום נבלה קאתינן עלה, אז גם ברי׳ אינה, וכיון דאין זה אלא נבלה דרבנן הוה לי׳ בנו״ן טי״ת ככחל, ועיין בראש יוסף מה שהאריך בהני ענינים, אבל ליישב דעת הרמב״ם ז״ל לא העלה כלום כאשר יראה כל רואה.

אבל מה שנראה לפע״ד בזה הוא, דלהרמב״ם ז״ל האי ביצת אפרוח טהור לענין זה כדאורייתא, דהרי דומי׳ דחצי שיעור הוא דנלמד מריבוי׳ הכתובים מכל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם כדתני׳ בבריית׳ לעיל ס״ד ע״א. והא דקאמר שם דהוא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, משום דאפילו ביצא לאויר העולם אוסר כ״ז שלא נפתחו, וזאת ודאי רק דרבנן בעלמא ופליגו בה ראב״י ורבנן בביצה דף ו׳ ע״ב, אבל ביצה שריקמה שכתב עליו הרמב״ם דמכין אותו מכת מרדות אם אכלה, הוה איסור תורה כחצי שיעור, דהרי מריבוי דכל קאתא, ותדע דהרי שם בהלכ׳ שאחרי׳ כתב הרמב״ם ז״ל דין דנמצא עליה קורט דם, אם על החלמון אסורה כולה ביצה, ולא כתב דמכין עלי׳ מכת מרדות כמו שכתב תחלה בביצה שריקמה, וכן דרכו בכל מקום לכתוב מכת מרדות רק על דרבנן שנדרש ונסמוך אל הכתוב שהוא כדאורייתא, וכמו חצי שיעור ואז לוקין מכת מרדות, כעין שלוקין על לאו גמור מלקות ארבעים, וכן תראה שכתב בפ״ז הט״ז וז״ל: ״יראה לי שכל אלו החוטין והקרומות איסורן מדברי סופרים ואם תאמר שהן אסורין מה״ת בכלל כל חלב וכל דם אין לוקין עליהן אלא מכת מרדות, ויהיו כחצי השיעור מה״ת ואין לוקין עליו״ עכ״ל, הרי משמע מדבריו דעל דברי סופרים ממש גם מכת מרדות ליכא אלא במקום שדרשו כן מריבוי הכתובים, וגם משקיל וטרי׳ שבגמ׳ מוכח כן דפריך התם על הא דמפרש רבא על ביצת השרץ שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ, אי הכי מאי ארי׳ דטמאה אפי׳ טהורה נמי, דתני׳ כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם, ומתרץ מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ויל״ד הלא לדעת הרמב״ם ז״ל דכל דאתא מריבוי הכתובים אין בו מלקות, מה פריך טהורה נמי דהא עכ״פ אין לוקין אטהורה כיון דאתי׳ רק ״מכל״, וע״כ לומר דהכי פריך כיון דאתי׳ מריבוי דכל, אפרוח שיצא לאויר העולם לראב״י, ע״כ דריקמה אית בי׳ מלקות דעל ריקמה לא בעינן ריבוי כלל, דאם בעינן הריבוי׳ על ריקמה באפרוחים שיצא מנ״ל, וע״ז מתרץ דבאמת גם לראב״י לאו מריבוי דכל אוסר באפרוח אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, וריבוי׳ דכל אריקמה אתא ולא לקי רק מכח מרדות כמו בחצי שיעור. ועכ״פ יצא לן מכל הנאמר דלדעת הרמב״ם ז״ל בריקמה דאתי מריבוי דכל ולוקין מכת מרדות עליה הוה דאורייתא כחצי שיעור, וצריך ס׳ כשאר איסורי תורה, וכמו שאמר ר״א לקמן ועוד דחצי שיעור אסור מה״ת, וממילא דהאי תוספת חד משום בריה שייך נמי בביצת אפרוח טהור. וזה דלא כרש״י ז״ל שכתב דמשום נבלה נגעה בה ואז לא הי׳ בה משום בריה כמש״כ הראש יוסף ז״ל, אלא משום שרץ נגעה בה דמרבינן ״מכל״. ודע דבלא״ה נמי לא הבנתי דברי הראש יוסף ז״ל במה שכתב דאם משום נבלה אין כאן בריה. הלא לרמב״ם קאי ולרמב״ם ז״ל הלא גם בנבלה איכא בריה כמו שפסק בפ״ד ה״ג עיי״ש.

והשתא דאתינן להכא נאמר דר״נ קאמר ביצה בס׳, ולא בעי ס״א מיירי בביצת אפרוח עוף טהור דמסתמא כך הוא כמובן, דהרי ביצת טמא ניכרת ואין דרכו לשלקו אפי׳ אינה אוסרת בטעמא דמיא בעלמא היא, אבל דכיון דטמאה למה יבשלנה וגם איסור יש בדבר לבשל טמאות ונו״ט דשמא יבא לאכלן, וס״ל לר״נ דגם מה שאסור מריבוי הכתובים כמו חצי שיעור כדרבנן יחשב, וכמו שכתבנו לעיל דף מ״ט ע״ב בתוס׳ ד״ה רב ואיסורא דאורייתא, ליישב דעת רבא דרצה להקל בחי״ט כמו בשאר דברי סופרים, משום דמהלכה אתו עיי״ש, וכן מר בר ר״א לקמן דרצה להקל בחצי שיעור אף דודאי ידע וסבר כר״י דחצי שיעור אסור מריבוי הכתובים, וכן סגי לי׳ בס׳ כמו בשמנו של גידת ותחלה קאמר דין דשמנו של גיד וכחל שנדע דבאיסור דרבנן הקלו לפחות חדא וסגי בנו״ן טי״ת והוסיפו חדא בגיד משום בריה, ואח״כ קאמר דבביצת אפרוח טהור נמי כדרבנן דנין לי׳ ולכן בס׳ והוא סגי, כמו בשמנו של גיד, אבל אנן דלא פסקינן לא כרבא דלעיל ומחמירנן בס׳ חי״ט כמו בשאר איסורי תורה, וכן בחצי שיעור חשבינן כדאורייתא לענין שיעור ס׳ כר׳ אשי, לכן שפיר פסק הרמב״ם כר׳ חלבו אמר ר״ה, דביצה בס׳ והיא אסורה, בין בטמאה ובין בטהורה, דשניהם אסורים מה״ת. אולם בתוספתא דקתני דביצה בנ״ט ודאי דנשנית קודם האי גזרה שגזרו להוסיף חדא על הביצה משום בריה דלדעת הרמב״ם ז״ל בלא״ה מוכרח לומר כן, דהרי לדעתו גם בגיד צריך להוסיף חד משום בריה, ואיך יפרנס משנתינו דקתני בגיד בין הגידין בנ״ט דהיינו ששים והרי התנא דמשנתינו סובר יש בגידין בנותן טעם והוה לי׳ דאורייתא, ולמה לא בעי ס״א כמו בביצה להכירא דברי׳, אלא ודאי דהמשנה נשנית קודם האי תקנה, ובזה נתבאר שיטת הרמב״ם ז״ל על נכון, וגם הסוגי׳ מתיישבת שפיר בס״ד. ועוד זאת ארשום כאן דמה שהקשה הפלתי ז״ל ואחריו יתר האחרונים על התוס׳ ד״ה ביצה בס׳, למה לא כתבו דר״נ אתא לאשמעינן לאפוקי מדר׳ חלבו אר״ה דסגי בס׳ והיא, ולא בעינן ס״א והיא. קושי׳ בדותא היא, דאי לאפוקי מדר׳ חלבו הוול״ל ביצה בס׳ והיא מותרת, וכלשון ר׳ חלבו, אבל מדקאמר ביצה בס׳ ואין ביצה מן המנין, הרי הרבותא דאין ביצה מן המנין של ס׳ ולא דלא בעי ס״א וזה פשוט.

ע״ש גמר׳ ארחב״א אריב״ל משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בס׳ וכו׳ כל איסורין שבתורה במאה, ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה וכו׳ הנה סוגי׳ זו מרישא לסיפא עמוקה וסתומה, ויש בראשונים ז״ל ומכש״כ באחרונים ז״ל מבוכה גדולה ואני העני בדעת אתנהלה לאטי לבאר שיטת רש״י ותוס׳ והרמב״ם ז״ל כל או״א לפי דרכו ואראך כי שיטת הרמב״ם ז״ל היא השיטה המחוורת שאפשר להעמידה וקרובה לה שיטת רש״י ז״ל, והרחוקה ממנה שיטת התוס׳ שאין להעמידה כלל, וכאשר כן הוא ברוב המקומות כאשר ביארתי בחבורי זה.

ואתחיל בביאור שיטת רש״י ז״ל וזו היא: האי דרשה דזרוע בשלה דרשה גמורה היא, ולהצריך בכל תערובות לח בלח ששים או מאה לכל מר כדאית לי׳, משום דדוקא שלמה ציותה התורה לבשל האיל עם הזרוע ולא חלוק בשתי קדרות, משום דאז אוסר הזרוע את המתבשל עמה פחות מששים, כי כן כתב רש״י ז״ל בפירוש לקמן בד״ה הא חומרא וז״ל: ״דלא תימא ליבטל ברובא וכו׳ ומה איל נזיר דאקיל גבי׳, לא אקיל אלא במאה או בששים, כ״ש באיסורי אחריני״ עכ״ל ועיקר הילפותא הוא על מב״מ אלא דלרבנן אפילו שוה בשמא, ולר״י דמב״מ שוה בשמא לא בטיל, במב״מ השוה בטעמא כמו חמרא חדתא בעינבא, ועיין ברשב״א ז״ל דזרוע בשלה באיל נמי הכי הוה דמוהל הזרוע לגבי איל כחמרא חדתא בעינבא. וממילא במבשא״מ נמי בעינן ששים דמ״ש, ואפילו אי גם בפחות כבר בטל הטעם מ״מ לא גרע משוה בטעמא דבעינן ס׳, אלא באם נרגש הטעם גם אחר ס׳ תלוי בפלוגתא דטעם כעיקר, ולמ״ד טעכ״ע דאורייתא אסור, ולמ״ד טעם כעיקר לאו דאוריית׳ מותר מה״ת אבל מדרבנן עכ״פ אסור מצד טעם כעיקר, ולפי״ז הא דקאמר דכל איסורין בתורה בס׳, לא בטלין בס׳ קאמר, אלא דעד סמך איסורין מה״ת, ולא בטלין ברובא, ולפיכך פרש״י ז״ל בד״ה בס׳ דהיכי דבדיקנא ולא יהיב טעמא, או במב״מ דליכא למיקם אטעמא בעינן סמך, וממילא שמעינן דבדאיכא סמך בטל מה״ת, אפילו כי יהיב טעמא למ״ד טעם כעיקר לאו דאורייתא, וזה שכתב רש״י ז״ל בד״ה ושניהם לא למדוהו, דמהאי ילפותא שמעינן גם ביהיב טעמא, אבל רבנן אחמור ואמור טעמא לא בטל, ולכן בעינן נמי קפילא ולא תקשה מהאי דרבא לעיל דאמר בדליכא קפילא נמי סגי בס׳, וכן מר״י לעיל דאמר ליטעמי׳ קפילא ארמאי וקאמר רבא דשמעינן מני׳ דסמכינן אקפילא הרי משמע דבדליכא סמך ולקולא סמכינן, דאי בדאיכא סמך וליכא קפילא נמי מותר כדאמר רבא מה רבותא דסמכינן אקפילא וכאשר נתקשו בכל זאת על רש״י ז״ל בכל המפרשים הבאים אחריו, אבל לפי ביאורינו לק״מ, דהאי סמך דריב״ל שלמד מזרוע בשלה, אינו האי סמך דקאמר רבא לעיל, דאמר רבנן בסמך, דהאי דריב״ל הוא דבעינן ס׳ מה״ת, ומילפותא דזרוע בשלה, אבל עדיין לא סגי בס׳ מדרבנן במבשא״מ דטעמא לא בטל, והיינו נמי דר״י דכילכית באילפס דאע״פ דהי׳ ס׳ הצריך מה״ת, אמר דלטעמי׳ קפילא ארמאי, וכן בברייתא דקדרה שבשל בה בשר וכו׳ דאפילו איכא ס׳ בעינן קפילא ואשמעינן דסמכינן אחשש דרבנן אקפילא ולקולא, אבל הא ס׳ דקאמר רבא אינו דבעינן ס׳ אלא דסמכינן אששים ולקולא בדליכא קפילא, והוא נתחדש בזמן אמוראי בתראי כמו שפרש״י ז״ל לעיל על הא דרבא דאמר רבנן בששים וז״ל ״בפ״ב דע״ז ס״ט ע״א פסקינן הלכתא בכל איסורין שבתורה בס׳ וכו׳״ עכ״ל הרי דלא הזכיר רש״י ז״ל הא דריב״ל דהכא, אלא הא דאיפסק הלכתא בע״ז וכן כתב רש״י ז״ל על הא דאר״י כל איסורין שבתורה משערינן בבצל וקפלוט, היינו קודם דאיפסק הלכתא בששים, הרי דסובר רש״י ז״ל דהאי פסק ההלכה מאמוראי בתראי בע״ז שם, הוא לקולא ולחומרא אבל בימי ר׳ יוחנן וריב״ל אכתי לא איפסק האי הלכתא ועכ״פ לקולא לא, והי׳ צריך קפילא גם בדאיכא ס׳ ובדליכא קפילא הי׳ צריך לפי האומד כבצל וקפלוט, חוץ מגה״נ דסגי בס׳, כפרש״י ז״ל על הא דר״י משום דמתני׳ היא דכבשר בלפת משערינן. אבל רבא דקאמר אמור רבנן בס׳ היינו דסגי בס׳ בדליכא קפילא בכל איסורין ולא בעינן יותר וקולא זו נתהווה ע״י האי קביעת הלכתא מאמוראי בתראי.

ודע כי האי כבשר בלפת דלפי׳ רש״י ז״ל הללממ״ס הוה, הן אם נאמר דרק על גיד בירך אתא וכפשטת דברי רש״י ז״ל, והן כפי ביאורנו לעיל דעל כל איסורין אתא, אפילו אם נאמר דהיינו שיעור ששים, לא יתיישב שפיר עם האי מימרא דריב״ל, משום בר קפרא, לפי מה שמפרש הש״ס דשניהם ילפו מזרוע בשלה, ילפותא גמורה על ס׳ או מאה, למאי הלכתא אתא שיעור דכבשר בלפת ולא עוד אלא דאם נאמר דשיעור כבשר בלפת על כל איסורין אתא, ע״כ דהני תרי לישנא דריב״ל גם בשיעור בשר בלפת פליגו אי בס׳ אי בק׳, וא״כ מנ״ל להש״ס לתלות פלוגתתם בזרוע בשלה ולומר דמשם למדוה שניהם דמה״ת לא סגי ברוב, אלא בעינן כשיעור הזרוע נגד האיל. כיון דאיכא הללממ״ס לשיעור ביטול האיסורים כבשר בלפת. אולם בזה י״ל דלא מצינן הלכה כזו שתחדש לן איסור נגד מקרא מלא דאחרי רבים להטות שמזה נשמע ביטול איסורים חד בתרי וכמו שאמרינן בגמרא דמדאורייתא חד בתרי בטל ופירש״י ז״ל מקרא דאחרי רבים להטות, לולי הילפותא דזרוע בשלה, ולכן בעינן הילפות׳ דזרוע בשלה להוציא ביטול איסורים מקרא דאחרי רבים להטות, ולצמצם השיעור בכמה אתא ההלכה דכבשר בלפת, אלא דעדיין קשה כיון דמזרוע בשלה גם השיעור נלמד למר בס׳ ולמר במאה, מה מוסיף תת לנו שיעור אחר כבשר בלפת, שאינו מבאר יותר אלא אדרבה סותם יותר כמובן, ולא עוד אלא כיון דלפי ביאורינו לשיטת רש״י ז״ל, האי ילפותא דזרוע בשלה עיקרה על תערובות מב״מ אתא, דלמ״ד טעם כעיקר דאורייתא רק על מב״מ אתא ולמ״ד דטעם כעיקר דרבנן ילפינן מבשא״מ ממב״מ דלא בטל ברוב, ובעי נמי ס׳ כמו מב״מ דמ״ש א״כ האי שיעורא דכבשר בלפת אין לו מקום כלל, דהרי הא דבעינן יותר מרוב בביטול האיסורים אינו כדי לבטל טעם הנרגש במבשא״מ, אלא גם במינו בעינן יותר מרוב ולא אטו אינו מינו, רק אדרבה אינו מינו נשמע ממינו כנ״ל, ומה זה דקאמר התנא לישנא דבנ״ט כלל ותולה אותו בשיעור בשר בלפת כיון דעיקר ביטול האיסורים דבעינן יותר מרוב מזרוע בשלה נלמד שהוא מב״מ, ושם נתינת טעם ליכא, והוא חומר עצום על שיטת רש״י ז״ל, והרבה יגעתי ליישבו, ולא עלתה בידי, אבל מ״מ ברור אצלי דשיטת רש״י ז״ל כן הוא, דעיקר ילפותא מזרוע בשלה על מב״מ הוא דבעי ס׳ או ק׳, אלא דלר״י דס״ל מב״מ לא בטל כלל וכאשר כן ההלכתא לדעת רש״י ז״ל, פליגו בי׳ אביי ורבא לקמן איך ילפינן מזרוע בשלה דלאביי קתני בברייתא זה היתר הבא מכלל איסור למיעוטי שאר איסורים מב״מ כמו זרוע בשלה דלא בטלו כלל, מ״מ ילפינן לרבנן דר״י דבמ״ב לא סגי ברוב אלא בעינן ס׳ או ק׳ בלח בלח, ואז באמת האי ילפות מזרוע דלא כהלכתא הוא, אולם רבא מפרש האי ברייתא דזה היתר הבא מכלל איסור ג״כ לר״י דמב״מ לא בטל, אלא דמחלק לר״י בין נתערב הממש לנתערב רק הטעם דר״י דיליף מב״מ לא בטל מדם הפר ודם השעיר, אין לא אלא בתערובות הממש, אבל תערובות הטעם בלא ממש לא שמעינן, וכן כתב רש״י ז״ל בפירוש לקמן דף הסמוך בד״ה אין בהן בנ״ט, דכי בעינן אחד ומאה (בתרומה) היכא דאיסורא בעינא, כגון חטין בחיטין אבל היכא דליתא בעינא לא בעינן ק״א, וכתבו שם התוס׳ דלפירושו צ״ל דהסירו הגריסין מתוך העדשים. הרי דלרש״י ז״ל אין חילוק בין תערובות מב״מ לשא״מ לענין ק״א בתרומה, אלא בשניהם ביבש ביבש שלא נתבשלו בעינן ק״א, ובק״א די אפילו במב״מ, כיון דלא נתבשלו יחד, אבל בנתבשלו איכא חילוק דבמב״מ באלף לא בטל כר״י, ובמבשא״מ סגי בק״א, אבל כל זאת אם נימוח הממש, אבל בטעמא בלא ממשא סגי בסמך, הן במינו והן בשא״מ, כן הוא שיטת רש״י ז״ל, ומשום דס״ל דטעמא אינו כעיקר גם לענין מב״מ, אולם בקדשים דאית קרא דחטאת יקדש להיות כמוה כל הנוגע בהם, הרי דטעם כעיקר בקדשים, ממילא במב״מ דלא בטל כלל אין חילוק בין טעם לעיקר, וזה הוא דקאמר הברייתא זה היתר הבא מכלל איסור בקדשים דטעם כעיקר, והוה לי׳ זרוע עם האיל מב״מ, אע״ג דמסלק הזרוע אחר הבישול, ולא נשאר רק הטעם שיצא ממנה מ״מ בקדשים דטעם כעיקר הוה לי לאסור ומ״מ התירה התורה ודן אותו כחולין, דטעם אינו כעיקר אבל חולין שפיר גמרינן מני׳ דהרי מ״מ הקפידה תורה לבשלה שלמה עם האיל, ולא לחלקה לשתי קדרות משום דעכ״פ ס׳ או ק׳ בעינן גם בטעם, ומכש״כ בעיקר אפילו אינו שוה בשמא דיש לו ביטול, לא סגי ברוב אלא בעינן ס׳ או ק׳ ולא מצד שנרגש הטעם בחיך דהרי בשוה בטעמא עסקינן, אלא דממילא נדע דגם באינו שוה בטעמא כך הוא דמאי שנא. כך מתפרש הסוגי׳ לדעת רש״י ז״ל וסרו מהר קושיות התוס׳ עליו בד״ה רבא אמר. דודאי מטעם כל דהו הי׳ לו לאסור הכא משום דמב״מ הוה, ואליבא דר״י דהלכתא כוותי׳ וכאשר רבא בעצמו ס״ל כן לדעת רש״י ז״ל, ורש״י ז״ל לא חילק מעולם בין טעם כ״ש לטעם ממש וגמור, דהיינו בין פחות מס׳ ליתר מס׳, אלא בין ממשא לטעמא במב״מ, וממילא נצמח דגם בשאינו מינו טעמא בלא ממשא אינו אסור רק מדרבנן, וקראי דמשרת וגעולי עכו״ם אסמכתות נינהו, ורק בקדשים הוה טעם כעיקר ואוסר במינו בכ״ש, אבל בשאינו מינו שפיר גם בקדשים בטל בס׳ משום דבאינו מינו גם העיקר והממש שנימוח בטל, וא״כ אין חילוק בין קדשים לחולין במבשא״מ.

שיטת התוס׳, עיקר מימרא דריב״ל דכל איסורין שבתורה בס׳ או במאה על תערובות אינו מינו ולבטל טעם הנרגש בחיך קאי, ובמקום דליכא קפילא ארמאי, ורק באיסורין שאסורים גם לזרים, ולא בתרומה ולא ביין לנזיר, דכל דליכא טעם הנרגש אין צריך יותר ושרי, והא דאצריכו גם במב״מ בלח בלח ס׳ הוא רק משום דלא פלוג רבנן כן כתבו הראשונים ז״ל ולכן כתבו התוס׳ בד״ה ומ״ד בס׳ דלענין מבשא״מ דטעם כעיקר דאורייתא לאו דרשה גמורה היא, דהרי זרוע עם האיל מב״מ הוה דבטל מה״ת ברוב, אלא ס׳ או מאה קבלה היתה בידם, ואסמכוהו האי קרא, ואם באמת טועמים ואין בו טעם גם בפחות סגי, ואם אירע דיש בו טעם אחר ס׳ ודאי אסור מה״ת, אלא שכתבו בד״ה לחומרא דקים להו דביותר מס׳ למר וק׳ למר פוסק הטעם - ואין כוונתם כמו שנראה מלשונם, דלענין מב״מ דרשה גמורה הוא דלבעי ס׳ או ק׳ דהרי כתבו דמדאורייתא בטל ברוב, ולא כמו שפרש״י לולי ילפותא דזרוע בשלה, אלא דרך החלטה כתבו דמה״ת בטל ברוב - ומי חכם ויבין את זאת חדא דסכ״ס עיקר הדין לריב״ל הוא לקולא דסמכינן אס׳ או ק׳ במבשא״מ וליכא קפילא, דמסתמא ליכא טעם הנרגש, וזאת אסמכוהו אקרא דזרוע בשלה שהוא מב״מ, ואין לו ענין כלל למה דצריכין לידע דהיינו דבס׳ או ק׳ אין הטעם נרגש בחיך.

ומה שכתבו בד״ה ולחומרא וז״ל ״ועוד דזימנין פוסק בפחות מס׳ או ק׳ וא״כ הא דילפינן לאסור עד ס׳ וק׳ חומרא בעלמא הוא״ עכ״ל אינו מובן כלל דלפי שיטתם אם באמת פסק הטעם לא בעינן ס׳ או ק׳ דהיינו בטעם קפילא ואומר דלא מרגיש, שנית קשה טובא דבמב״מ שכתבו הראשונים ז״ל דמשום לא פלוג הצריכו כן איך חמור מב״מ דבטל מה״ת ברוב יותר ממבשא״מ דסגי בקפילא, גם לא שייך לא פלוג כלל, כיון דבדאיכא קפילא לא בענין ס׳, הרי מב״מ כמו איכא קפילא דמי, אלא דבזה אני רואה שהתוס׳ לא סברו דמב״מ אטו אינו מינו גזרו להצריך ס׳ או ק׳, אלא מעיקר הדין הצריכו ס׳ או ק׳ במב״מ וכאשר כן הוא ג״כ דעת הרמב״ם ז״ל כמו שאבאר לפנינו אבל חוץ מכל הנ״ל שיטת התוס׳ כעשן לעינים וכחומץ לשנים בפירוש הסוגי׳ בהא דתני׳ בבריית׳ זה היתר הבא מכלל איסור ודברי רבא דקאמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור, דנדחקו בדחוקים לא פשוטים, אלא נפלאים ורחוקים הן בלשון הש״ס והן בסברא, וכאשר יראה כל רואה ואין מן הצורך לבאר כל זאת.

וזו שיטת הרמב״ם ז״ל: דמה״ת חד בתרי בטל במב״מ וכן מבשא״מ אי לית בי׳ כזית בכדא״פ דהיינו טעמא ולא ממשו מותר מה״ת, דטעם כעיקר לאו דאורייתא, אלא מדרבנן אסרו במב״מ עד ס׳ ובתרומה עד מאה ובערלה וכלאי הכרם עד מאתים, ובאינו מינו כל זמן שיש בו טעם האיסור דהיינו שנרגש בחיך. כי כן כתב בריש פט״ו ממ״א וז״ל: ״דבר אסור שנתערב בדבר מותר מבשא״מ בנ״ט ומב״מ שא״א לעמוד על טעמו יבטל ברוב״, ואח״כ מפרש תערובות מבשא״מ כיצד, אם יש טעמא וממשא דהיינו כזית בכדא״פ אסור מה״ת אבל פחות מזה אע״פ שנרגש הטעם אינו אלא מד״ס, ולוקה רק מכת מרדות ואח״כ מפרש דין תערובות מב״מ בהלכ׳ ד׳ וז״ל ״נפל חלב כליות לחלב האלי׳ ונמוח הכל, אם הי׳ חלב האלי׳ כשנים בחלב הכליות הרי הכל מותר מה״ת אבל מד״ס הכל אסור עד שיאבד דבר האסור בעוצם מיעוטו ולא יהי׳ דבר חשוב שעינו עומדת כמו שיתבאר, הלכ׳ ה׳ ובכמה יתערב דבר האסור ויאבד בעוצם מיעוטו כשיעור שנתנו בו חכמים, יש דבר ששיעורו בששים, ויש ששיעורו במאה ויש ששיעורו במאתים. הלכ׳ ו׳ נמצאת אתה למוד, כל איסורין שבתורה וכו׳ מבשא״מ בנ״ט מב״מ שא״א לעמוד על הטעם שיעורו בס׳ בק׳ או במאתים״ וכו׳ עכ״ל העתקתי לשונו הזהב בענין זה כדי שתהי׳ לפניך, כי ממנו ניקח לדעת שיטתו בתוך הסוגי׳.

והיא דשיעור ס׳ ק׳ וק״ק לא נזכר רק על תערובות מב״מ, והטעם של ס׳ הוא כדי שיאבד בעוצם מיעוטו, כי הא דחד בתרי בטל מאחרי רבים להטות מה״ת הוא מצד הדוחק וכמו טומאה דחוי׳ בציבור, ולכן לבטל לכתחילה חד בתרי אסור לעשות כן מה״ת, וכאשר ביארנו כל זאת בפתיחה הכללית ולכן אסרו חז״ל לסמוך בביטול איסורים על חד בתרי והצריכו ששים כדי שיאבד בעוצם מיעוטו שאין עינו עומדת, ור״ל דאע״פ דבמב״מ אין חילוק דלעולם לא בטל בשמא ובטעמא כיון דשוה למבטל, וצריכין ההיתר של אחרי רבים להטות גם בס׳ וק׳ כמו בחד בתרי, מ״מ לפי מראית העין יש חילוק גדול, דבחד בתרי ניכר הריבוי של האיסור בתערובות, אבל בנפל לס׳ בין ס׳ לס״א אין העין עומדת לומר שנתרבה התערובות ובתרומה החמירו יותר ובערלה וכלאי הכרם עוד יותר מטעם המבואר, ומצאו סמך נאה על ענין זה בזרוע בשלה דציותה התורה לבשל הזרוע עם האיל, וכאשר הזכיר זאת הרמב״ם ז״ל בהלכ׳ כ״א, וזאת דרך סמך בעלמא אמרו, דהרי מה״ת גם חד בתרי סגי. וכל זאת בתערובות מב״מ אבל באינו מינו הכל תלוי בטעמא, וכל שלא נרגש הטעם שרי גם בלא ס׳ וכל שנרגש אסור גם בדאיכא סמך ומדרבנן דטעם כעיקר דרבנן, וכאן באינו מינו לא הוצרכו לבטל בעוצם מיעוטו כמו במב״מ וסגי להו בביטול הטעם בלחוד משום דבאינו מינו שנשתנה האיסור בשמא ובטעמא ונהפך לגוש אחר חלף הלך לו האיסור וכדעת רבנו יונה ז״ל וכאשר ביארנו זאת בפתיחה דכן הוא לכ״ע אפי׳ לדעת החולקים על רבנו יונה עיי״ש. ולא הזכיר הרמב״ם ז״ל ביטול ס׳ במבשא״מ עד אחר ביאור כל דיני ביטול מב״מ בהלכה כ״ח, חוזר לאינו מינו וכתב וכבר ביארנו שאם נתן דבר האסור טעמו בדבר המותר נאסר הכל וכו׳ ואח״כ כתב ומי יטעום את התערובות וכו׳ ומסיים ואם אין שם עכו״ם לטעום משערין אותו בשיעורו בששים במאה או במאתים עכ״ל, הרי לך מבואר דעיקר ס׳ או ק׳ על מב״מ נקבע, ונסמך אקרא דזרוע בשלה אבל מבשא״מ בטעימת קפילא ורק במקום דליכא קפילא סמכינן אששים, והוא ממימרא דרבא, אבל לא ממימרא דריב״ל, ותדע עוד כי הרמב״ם מצריך בתרומה ק׳ ובערלה וכלאי הכרם מאתים כמו במב״מ וע״כ משום דאינו מינו נלמד ממינו, לשער בחד שיעורא משום לא פלוג.

והא דקתני במתני׳ כיצד משערין כבשר בלפת הרמב״ם ז״ל בפיה״מ מפרשו דעל אינו מינו קאי. כי הגיד נרגש בירך אלא דהתנא נותן לן שיעור על הרגשת הטעם, שיהי׳ נרגש בחיך כ״כ כמו שנרגש הבשר שנותן בלפת. אלא מה דקשה טובא לרמב״ם האיך מפרש מה דקתני אח״כ במשנה, בגיד בין הגידין ובחתיכה בין החתיכות בנ״ט, דאין זה שיעור דהרי באינו מינו בטעימה תלוי ושיעור ששים לא נזכר כלל, ולא עוד אלא דלישנא דבנ״ט לשיטת הרמב״ם ז״ל אינו מובן כלל כיון דעיקר שיעור ס׳ או ק׳ אמב״מ נקבע ומשום דאינו ניכר בכמות התערובות מחמת עוצם מיעוטו ולא משום דהטעם של אינו מינו נאבד בס׳ ועוד זאת דבפ״ב דערלה תנא שיעור ק׳ בתרומה ומאתים בערלה וכלאי הכרם, ולמה השמיט שיעור ס׳ בשאר איסורין, וזאת גם לשיטת רש״י ז״ל קשה דסובר דהאי ק׳ ומאתים הן במינו והן באינו מינו משום דגם רש״י ז״ל סובר דשיעור ס׳ עיקרו אמב״מ איקבע א״כ מה ראה התנא להשמיט שיעור ס׳ בשאר איסורין הן במב״מ והן באינו מינו. ולדעת רש״י ז״ל אין לקושי׳ זו שום יישוב לפע״ד. אלא דבלא״ה יש לתמוה על הרמב״ם לפי פירושו בהאי כבשר בלפת דקאי על חוזק הטעם דבעינן שיטעום למה השמיט דין זה בחיבורו יד החזקה, ניהו דהתנא על ירך שנתבשלה בה גה״נ קאמר, ואנן אית לן אבבנ״ט, מ״מ במה דקאמר דבעינן שיטעום טעם האיסור כבשר בלפת, על כל תערובות מבשא״מ קאי, ולאו דוקא אגיד כמובן. והרמב״ם בחיבורו אדרבה סתם וקאמר בהלכ׳ כ״ט דתרומה טעם לי׳ כהן, ושאר איסורין סמכינן אטעימת קפילא עכו״ם, ולא הזכיר כלל דצריך שיטעום טעם גמור כמו שדרך ליתן בשר בלפת להטעימו משמע דכל טעם שנרגש אסור ודלא כמתני׳ דדוקא כבשר בלפת בעינן.

ולכן קרוב בעיני לדעת הרמב״ם (ולא לרש״י) דבזמן חיבור המשנה, דהיינו תנאים הראשונים באמת לא ידעו משיעור ששים, הן במב״מ ומכש״כ במבשא״מ ובאינו מינו הי׳ בטעימה וכבשר בלפת, ולא כל טעם כל דהו אוסר, והדבר מסתבר, דהרי למאן דיליף טעם כעיקר ממשרת ודאי נמי לאו כל דהוא קאמר, דהרי התורה דיברה בהווה ממשרת צמוקים במים כדי לעשות ממנו מין לשתות, וכן אם מבב״ח ילפינן טעם כעיקר הרי אמרינן לקמן ק״ח ע״א דלאו כל שהוא קאמר משום דדרך בישול אסרה תורה, והכוונה בזה דדיבר הכתוב בהווה כדרך שאדם מבשל בשר בחלב, וא״כ כמו דממועט כ״ש דאין טעמו נרגש כלל, ה״ה ממועט טעם קלוש דהרי דרך בישול אינו כן, אלא כדי להרגיש טעם גמור, ורק אי מגעולי עכו״ם כיליף, אז אפילו בפליטת כלים שהוא ודאי רק טעם כל דהו, ולא כדרך המבשלין או השורין אסור, אבל תנא דמתני׳ דכבשר בלפת קאמר דהיינו כדרך שמבשלים בשר כדי להטעים הלפת, ע״כ טעם גמור הנותן בכוונה לתוך המאכל אוסר, ובב״ח פשיטא דכן הוא אפי׳ למאן דיליף מגעולי עכו״ם, ואפי׳ הוא דאורייתא כדעת הר״ת מ״מ בב״ח דדרך בישול דוקא אסרה תורה, פשיטא דפליטת כלים רק מדרבנן בעלמא הוא, וכאשר הארכנו בזה לעיל בהא דקדרה שבישל בה בשר עיי״ש. וא״כ הוא במבשא״מ, דלא מקרי תערובות האוסר רק אם נתערב איסור כפי דרך המבשלים להטעים המאכל בכוונה, וגם זאת לדעת הרמב״ם ז״ל רק מדרבנן, דכן מבואר בריש דבריו בפ׳ זה דכל שהאיסור פחות מאחד בששה שהוא פחות מכדי אכ״פ אין לוקין עליו, אפילו אכל כל הקדרה, וא״כ במב״מ דמה״ת בטל ברובא חד בתרי, ודאי די הי׳ אם אסרו לפי ערך אינו מינו שהוא כדרך המבשלין ליתן טעם ולא יותר, ולכן קתני שפיר במתני׳ גם בגיד בין הגידין וחתיכה בין החתיכות בנ״ט, ור״ל כערך בשר בלפת הנזכר למעלה, ולדעת הרמב״ם ז״ל דמפרש כבשר בלפת על חוזק טעם הנרגש בחיך דבעינן להרגיש כבשר בלפת, פשיטא דאין זה ס׳ ולא קרוב לו, וממילא דהאי בנ״ט דסיפא שהוא במב״מ נמי ע״כ לאו ס׳ קאמר אלא לפי ערך בשר בלפת, ולכן לא קתני במשנה דערלה שיעור שאר איסורין במב״מ משום דאז לא הי׳ שיעור קבוע אשאר איסורין רק כבשר בלפת באינו מינו ובמב״מ הי׳ נגרר אחר אינו מינו, אבל בזמן שאחר יסוד המשנה החמירו יותר לאסור באינו מינו כל טעם הנרגש וסמכו על געולי עכו״ם דאפילו פליטת כלים אוסר, ואז נתחדש ג״כ האי אסמכתא דזרוע בשלה ולשאר כל תערובות מב״מ בס׳, ולכן האי משנה דכבשר בלפת במבשא״מ ובנ״ט במב״מ לאו הלכתא הוא, אלא במבשא״מ אוסר כל טעם הנרגש אפילו כל דהו, ובמב״מ בעינן ס׳ כדי שיבוטל בעוצם מיעוטו, ומזה סמכו אח״כ אמוראי בתראי להתיר גם תערובות אינו מינו בדליכא קפילא בביטול ס׳ או ק׳ או מאתים להשוות שיעור הביטול באינו מינו כמו במינו כי מסתמא הטעם כבר בטל עוד קודם שיעורין אלו, כך דעת הרמב״ם ז״ל ומי שלבו רחב ויוכל לסלק החומרות מרש״י ורמב״ם על אופן אחר כדי שלא נצטרך לכל מה שכתבו אחזיק לי׳ טבותא רבתא.

דין דסמכינן אקפילא אפילו בבציר מס' אם טועם ואומר שאין בו טעם איסור סומכין עליו וכשיש ס' א"צ לטעימת קפילא אפילו הוא לפנינו ומ"מ אי טעים ואמר שנותן טעם אסור וביארנו דגוי קפילא אפילו יודע שסומכין עליו ואם אינו קפילא אין סומכין עליו א"ל שמסיח לפי תומו ואפילו האידנא סומכין עליו ואם הוא אומן ואינו מסיח לפי תומו אין סומכין עליו האידנא:

מסקינן לקמן בסוגיא א"ר חייא בר אבא אר"יבל משום ב"ק כל איסורי' שבתורה בס' פירש"י לשם היכ' דבדקינן ולא יהיב טעמא א"נ דליכא למיקם אטעמיה כגון מין במינו אבל היכא דבדקינן ויהיב טעמא לא בטיל כדאי' בכמה דוכתא ולקמן נמי אמרינן יש בהן בנ"ט וכו' עכ"ל וכ' הרא"ש וז"ל מתוך פירושו דכל היכא דאיכא למיקם אטעמא לא סמכי' אס' עד דטעמיה ליה תחילה אי דהיתירא כהן ואי דאיסורא קפילא ובפחות מס' לא אזלינן בתר טעמא וההיא דכילבית באילפס היה בו ס' וא"ר יוחנן ליטעמיה קפילא ואם נ"ט היה אוסר אע"פ שהיה בו ס' ולישנ' דסמכינן אקפילא לא משמע כן דאם היה בו ס' מאי רבותא דסמכינן עלה אלא משמע דסמכינן אטעמיה דידיה אפי' בפחות מס' וכן טעים ליה כהן משמע להתי' בטעימתו אפילו בפחות מס' וסתמא אמרינן בכולי תלמודא וכל אסורי שבתורה בס' וא"צ לחזור אחר ד"א להתירו כשיש בו ס' וכן משמע לעיל דאמ' רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בס' מין בשאינו מינו דהתירא בטעמא דאיסורא בקפילא מין במינו דליכא למיקם אטעמיה א"נ מין בשאינו מינו וליכא קפילא בס' משמע דלא הוזכר ס' אלא היכא דליכא למיקם אטעמא אבל היכא דאיכא למיקם אטעמ' לא מצריכינן ס' ואי לא יהיב טעמא שרינן ליה אפי' בפחות מס' ומה שהביא רש"י ראייה מההוא דגרסינן דאסרינן עד ס' למר וק' למ"ד אפי' כי לא יהיב טעמא לאו ראיה היא דה"פ בנ"ט בידוע כגון שטעמו כהן בין שיש בהן להעלות בק"א אסור דטעמא לא בטיל אין בהן בנ"ט בידוע כגון שלא טעמו כהן בין שיש בהן להעלות בק"א בין שאין בהן וכו' מותר אין בהן להעלות בק"א אלא בכמה לאו בס' אלמא בס' שרינן בסתם וסמכינן אהא דלא יהיב טעמא יותר מס' ע"כ דבריו והן דברי ר"י בעל התו' והרמב"ן חילק דרך פשרה וכ' היכא שמכירין האיסור ולא נתערב ממנו אלא צירו וטעמו כיון שמן הדין לא היה לנו לשער אלא בטעמ' אלא שאין אנו יודעין כמה הוא בהא סמכינן אקפילא אע"פ שאין בו ס' כנגד גוף האיסו' אבל כשגוף האיסו' נתערב וצריכין ס' לבטלו אז לא סמכינן אקפילא בבציר מס' אבל בס' מיהא שרי וא"צ לחזור אחר קפילא כלל ע"כ ופשרה זו מנ"ל מאחר שאמר רבא בסתם אמרו חכמים בס' אמרו בטעמא כו' משמע דכל חדא מועיל בפני עצמו כמ"ש הרא"ש ועוד מאחר דעיקר האיסור בטעמא תליא מילת' בפרט לר"ת דס"ל דטעם כעיקר דאוריית' א"כ אינו תולה בשיעור ומ"ה כל הני דעבידי לטעמיה כגון תבלין היכא דיהיב טעמא אפי' באלף לא בטיל כל זמן שנ"ט וממילא נמי איפכא אפי' פחות מס' אי חזינן דלא יהיב טעמיה בטל ומן הסתם סמכו אס' וא"צ לבדוק בקפילא אבל אי בדק ומשכח טעמא אפי' במידי דלא עבידי לטעמיה אוסר וכ"כ הטור וז"ל ור"י פי' דבכל ענין סמכי' אקפילא אפי' בבציר מס' ובס' א"צ קפילא אפי' הוא לפנינו ע"כ משמע דוק' שא"צ לקפילא אבל אי טעים קפילא ואמר דיהיב טעמ' אוסר ואה' דלטעמיה קפילא פרש"י והרא"ש אחריו דאשמועי' דמותרין לסמוך לפי תומו ולא שיודיעו שהוא צריך לו ולישנא דסמכינן אקפיל' משמע בכל ענין וכ"כ התו' דסמכינן אקפילא אע"ג דגוי הוה כיון דקפיל' הוא לא קא משקר שלא יפסיד אומנתו משמע להדי' אפי' היכא דידע וכ"ד הרשב"א והר"ן ועוד משמע מדבריהם דוקא קפילא גוי אבל לא סתם גוי אכן הרמב"ם כ' בסתם גבי בשר בחלב טועם הגוי וסומכין עליו אבל תימא מנ"ל להקל מאחר דאמר תלמודא להדיא קפילא ארמאי ולא אמר ארמאי לחוד אלא ש"מ אקפילא קפיד ומ"מ נרא' אם הוא מסיח לפי תומו אפי' הוא סתם גוי מהימן בין להחמי' בין להקל שהרי אינו אלא גילוי מילתא בלחוד וכה"ג סמכינן אפי' האידנ' עליו אבל אם אינו מסיח לפי תומו אפי' אקפילא לא סמכינן האידנא כדפי' לעיל סי' ל"א:

דין דמשערין ההיתר והאיסור כמו שבא לפנינו בין שראינו חתיכת אסו' כשנפלה בקדירה בין שלא ראינו ומשערינן ברוטב ובקיפה ובתבלין וביארנו דא"ע לשער ביצה ומחצה של רוטב לשיעור כזית:

אמר ר"ח כשהן משערינן ברוטב ובקיפ' שהוא דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי הקדירה ובחתיכות ובקדירה א"ד בקדירה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדירה פרש"י אם ראינהו כשנפל שם קודם שנתמעט ואנן משערינן אותו לאחר שנתבשל לכמו' שנפל שם ואין בהיתר ס' אומדין כמה בלע קדרה מן ההיתר לפי דכשנפל היה היתר הרבה ונתמע' בבליע' הקדירה אבל בקדיר' עצמ' לא משערינן וכיון דאיפליגי לישנ' ואיסורא דאוריית' הוא אזלינן לחומר' ולא משערינן בקדיר' ועיק' הדבר כמות שהו' בא לפנינו משערינן לי' ולא משערינן במאי דבלעה הקדירה מן ההיתר לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות שהיה וכדאמרי' לקמן אטו דהיתרא בלע דאיסור' לא בלע ע"כ וכ' הר"ן שיש ט"ס בפירושו ומיירי כשלא ראינו האיסו' בשעת נפילה כו' ועל כה"ג הוא דאמר אח"כ כי היכא דאימעיט היתירא אימעיט איסורא והא אם ראינו האיסו' בשעת נפילה ולא נתמעט כאחד עם ההית' כגון זה משערינן במאי דבל' שרש"י דחה ל"ק משום ל"בת דלחומרא אזלינן ושוב דחה גם ל"בת משום סוגיא דלקמן דמסיק אטו דהיתרא בלע ואיסורא לא בלע וכ"כ הרשב"א בחידושיו ותימא מנ"ל שחזר רש"י אף מלשון השני דלמא מפרש במסקנא כלב"ת שאין לשער במאי דבלע בקדירה א"ל שראינו האיסור בשעת שנפל כמ"ש ועיק' הדבר כו' ונראה בעיני אפילו היכא שראינו שנפל האיסור אין לשער במאי דבלעה הקדירה כי אין לעמוד על שורש הדבר ולא ידע כמה בלעה הקדירה וכמה פעמים יבא לידי קלקול מזה אלא לעולם משערינן כמה שבא לפנינו ואף שרש"י לא בא למעט אלא היכא שלא ראינו האיסור שנפל כמ"ש אטו דהיתירא בלע דאיסורא לא בלע היינו מכח דינא קא פסיק הכי אבל מ"מ עיקר הדבר שלא לשער אלא כמו שבא לפנינו כך הוא דרך הנכון לכתחילה ועוד קצת ראייה לדבר מדברי התוספות שכ' וז"ל איכא דאמרי בקדיר' עצמה תימא אם שיעור עובי קדירה כחמשים זתים ונתן בה מים כשיעור עשרה זתים ובשל באותן מים כזית חלב היאך יתבטל אותו כזית חלב במים הא פשיטא שיש במים טעם חלב ונראה לפרש דהכא מיירי כגון דליתיה לאיסור בעיני' דבלע בה בקדיר' כזית חלב והיא היתה כבר בלוע מהיתר ואח"כ חזר ובישל היתר דמשערינן בקדירה עצמה לבטל האיסור שבלע בה ע"כ ולפי פירושו לא ידעינן הי מינייהו לחומרא והי מינייהו לקולא ומ"ה לא עבדינן להקל בשום חדא מנהון ולא משערינן במאי דבלע כלל אלא במה שלפנינו וגם אם נבלע כזית חלב בקדירה אמרינן שנאסרה ולא נתבטלה במה שבלע' כבר מהיתירא ואם בישל בה אח"כ צריך ס' במאכל נגד האיסו' שבלע כבר דמכח ספיקא מחמירין שלא להקל אפי' בחד לישנא וכ' הר"ן וז"ל וכ' הרב ר"א הלוי ז"ל בפירושי ההלכות והוי יודע דכשמשערינן ברוטב משערינן לכביצה ומחצה של רוטב על כזית שכן שיערו שאם יקרוש יעמוד על כזית עכ"ל ונ"ל שלמדה מדאמרינן במסכת שבת בריש פרק המוציא גבי מתני' המוציא יין כדי מזיגת הכוס כו' תנא יבש בכזית דברי ר' נתן ואמרי' עלה ר"נ ור"י ב"י אמרו דבר אחד ר"נ הא דאמרן ר"י ב"י אומר ו' דברים מקילי ב"ש ומחומרי ב"ה דם נבלות ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין אר"י ב"י אף כשטמאו ב"ה לא טמאו אלא בדם רביעית הואיל ויכול לקרוש לעמוד על כזית אלמא המשקין הצלולין כשהן נקרשין רביעית שלה חוזר לכזית ולפיכך כל האיסור קרוש משערינן רביעית רוטב לכזית ואע"ג דעלה ההיא אמרינן א"ל אביי דלמא לא היא ע"כ לא קאמר ר"נ הכא דכזית בעי רביעי' אלא ביין דקליש אבל דם דסמיך כזית לא בעי רביעית א"נ ע"כ לא קאמ' ר"י התם דכזית סגי ליה ברביעי' אלא בדם דסמיך אבל יין דקלישה כזית הוי יותר מרביעית וכי מפיק פחות מכזית ליחייב דאלמא ס"ל לאביי שאין כל המשקין שוין לדבר זה ואעפ"כ נר' שסובר הרב ז"ל דלא שבקינן להאי דפשיטא ליה לר"י משום ספיקא דאביי ואעפ"כ אין נר' לי דבריו דכיון דאמרינן משערינן ברוטב סתמא משמע דכמות שהוא משערינן אותן שכך שיערו חכמים שאין לך שנ"ט יותר מס' אפי' ברוטב שאל"כ היינו צריכין לחוש לתת הדבר לשיעורין ולעיין באיסור והיתר אם הוא עב או דק:

אפרוח. שהבשר נותן טעם ולא שנא טמאה ול''ש טהורה דנבלה היא: אבל טמאה. בלא אפרוח לא: כיון דאית בה אפרוח קרי לה טמאה. ואפילו של עוף טהור: ביצים טהורות ששלקן כו': מכלל דרישא. דנקט טמאה טמאה ממש קאמר ולאו אפרוח דאי בטהורה ואפרוח תרתי למה לי: כיצד ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהם. וזו היא טומאתו וכולן מן הטהור: השתא דלית בה אפרוח. אשמועינן דיהבא טעמא ואסורה ואע''ג דמיא בעלמא הוא: יש בה אפרוח. אפילו טהורה: מיבעיא. כ''ש דיהבא טעמא דהא אפרוח נבלה היא: בדיקולא. קלחת: סבר רב אשי לשעוריה. היתרא ולאוסופי עלה מה שבלעה קדרה כדי לבטל את האיסור והאיסור היה משער כמו שהוא בא לפנינו מצומקת: רבנן. תלמידים: דאיסורא לא בלע. בתמיה אף האיסור נצטמק וכשנפל היה בו יותר אלא הכל משערים כמות שאנו רואים: בתלתין פלגי דזיתי. משום דלא היה כשיעור היה מזלזל בבטולו ולא בעי ששים: לא תזלזל בשיעורי דרבנן. כלומר אפילו במידי דלא מיתסר מדאורייתא לא תזלזל בשיעוריה ועוד הא מדאורייתא אסור דחצי שיעור אסור מן התורה וחצי שיעור מנין ת''ל כל חלב בפרק בתרא דיומא (דף עד.): ראה שאתה מטיל בה גבול. ראה מה אתה עושה שלא תטעה ותכשיל הסמוכים עליך שאתה מטיל בה גבול להתירה בס' ואחת ואינך מפרש אי בהדי דידה אי לבר מינה והשומעים יעלה על דעתם בהדי דידה והרי שני גדולי הדור נשאלה מהם ולא פירשוה ומאן נינהו רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני: ואיבעיא להו גרסינן: פשיט מיפשט. שאינך מטיל שום ספק בדבר לומר ואיני יודע אם היא מן המנין של ס''א או לא: בס' ואחת והיא. דהוו להו ס''ב: ההוא דאתא כו'. פלגא דזיתא דאיסורא הוה וכן עובדא דר''ש בר רבי: אבא. הלא בא מעשה כזה לפניו ולא מצא אלא מ''ז והתיר שמע מינה לאו ס' בעי אף אני מתיר בזה שאיני מוצא בו אלא מ''ה ולי נראה דהכי קאמר אבא לא שיער בארבעים ושבע אני אשער במ''ה בתמיה אבא בא לפניו מעשה והיה יכול לבטלו במ''ז ולא שיערו להתיר ואסר ואני אתירנו במ''ה וללשון זה אין צריך לפרש בחצי זית אלא אף בשיעור שלם: הא איכא שלשים משערינן. בתמיה וכולי האי מי מזלזלין: גוזמא. כלומר למה באת לישאל עליו והלא אפילו שלשים אין בו בהיתר כמות האיסור ולאו דוקא קאמר ליה אלא דבר שאינו יכול לעמוד כלומר כלום יש שם אפילו שלשים ואע''פ שאינו ניתר בכך: בס'. היכא דבדקניה ולא יהיב טעמא אי נמי ליכא למיקם אטעמא כגון מין ומינו אבל היכא דבדקניה ויהיב טעמא לעולם טעמא לא בטיל כדאמר בכמה דוכתין ולקמן (דף צט.) נמי אמרינן יש בהן בנותן טעם בין שיש להעלות במאה ואחד ובין שאין כו' אסור וכי לא יהיב טעמא בעינן ששים לבטוליה כדלקמן דקתני אין בהן בנ''ט בין שיש להעלות כו' מותר דאמרינן אין בהן להעלות בק''א אלא במאי לאו בששים אלמא כי לא יהיב טעמא נמי בעינן ששים למר ומאה למר: ושניהם לא למדוה כו'. ואע''ג דאי אתי למילף מיניה מצית למילף אפילו היכא דיהיב טעמא דהא הכא איכא למימר דאי שלא במינו הוה יהיב טעמא אפילו הכי רבנן אחמור ואמור טעמא לא בטיל: זרוע. של איל נזיר הוא המורם ממנו ומניפין אותו וניתן לכהן ואסור לזרים והאיל כולו נאכל לבעליו דהא שלמים הוא:

בביצת אפרוח. וה''ה בשאר בנמצא בה דם דשדא תיכלא בכולה ונראה דטמאה שהיא קלופה אפשר דאסורה ובירושלמי גבי גיעולי ביצים משמע דיש חילוק בין קלופות לשאין קלופות ושמא לענין זה נמי יש חילוק והא דלא משני הכא הא בקלופה הא בשאינה קלופה משום דסתם ביצים מבשלים אותן בקליפתן: פירושי קא מפרש. הכא לא פריך א''ה אסורות אסורות למה לי וכן בכמה דוכתין ובכמה דוכתין פריך: דנפל בדיקולא דבשרא. בערוך חברו בהדי היא ניימא ודיקולא שפיל פירוש קלתא וכתוב בתשובת הגאונים דהכי קאמר דנפל ליורה גדולה שיש בה שיעור דיקולא וקשה כיון דלאו לדיקולא נפל מאי קאמר סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלעה דיקולא ובקונטרס פירש דיקולא קלחת וקלחת הוא כלי שמבשלין בה בשר כדאמר בהמוכר את הספינה (ב''ב עד.) כל שלשים יום מהפך להם גיהנם כבשר בקלחת ואפשר דקרי ליה דיקולא משום הרתיחות שעולות בתוכו שנקראים דקולי כדאמר פרק כל שעה (פסחים דף לט:) אמר רב יוסף לא ליחלט איניש תרתי חיטי בהדי הדדי דילמא אזל חדא בצדי דחברתה ולא סליק ליה דיקולא דמיא מד' רוחתא: ואיבעיא להו בששים ואחד כו'. ומדלא פירש בהדיא בששים והיא מותרת ליכא למיפשט מידי דשמא רבי יהושע בן לוי עצמו הוא מסופק ומיהו קשה דלקמן קאמר רבי יהושע בן לוי כל איסורין שבתורה בששים משמע בששים של היתר כמו גיד בששים ואין גיד מן המנין ויש לומר דהתם משמיה דבר קפרא קאמר לה אבל הכא מדקאמר בששים אסור משמע שפיר דבששים של היתר נמי אסור להכי אית לן למימר דלדידיה הוה מספקא ליה: כל איסורין שבתורה בששים. פירש בקונטרס דאף כי לא יהיב טעמא בעי ששים ואין נראה ומה שהביא ראיה מלקמן אפרש לקמן בעזרת הש''י:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.
מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד