דף צז - א

ומשנינן: שאני חלב מגיד הנשה, דחלב מפעפע ומתפשט בכל הבשר אפלו בצליה, ואילו גיד הנשה נצמת בצליה, ואינו יוצא אל תוך הבשר.

ופרכינן: ובחלב שנצלה עם בשר, מי אסור הבשר?

והאמר רבה בר בר חנה: עובדא הוי קמי דרבי יוחנן, בכנישתא דמעון, בגדי שצלאו בחלבו, ואתו ושיילוה לרבי יוחנן, ואמר: קולף מבשר הגדי ואוכל אותו - עד שמגיע לחלבו!

ומוכח שגם חלב אינו מפעפע בצלייה!?

ומשנינן: ההוא גדי - כחוש הוה!

רב הונא בר יהודה אמר: ההוא - כוליה, כליה, שצלאה בחלבה הוה, ושריא רבי יוחנן משום שמפסיק הקרום בין החלב לכליה ואין החלב יכול לבעבע דרך הקרום אל הכליה.

רבין בר רב אדא אמר: ההוא - כילכית, שקץ דגים קטנים, שטוגנו באילפס, במחבת יחד עם בשר, הוה, ואתו שיילוה לרבי יוחנן. ואמר להו רבי יוחנן: ליטעמיה קפילא ארמאה, נחתום עובד כוכבים, ויאמר לנו אם ניכר טעם האיסור בבשר, וסמכינן עליו כשמשיח לפי תומו, שאינו יודע שאנו שואלים אותו בדבר איסור והיתר.

אמר רבא: מריש, בתחילה, הוה קא קשיא לי הא דתניא: קדרה שבשל בה בשר - לא יבשל בה חלב! ואם בשל - בדקינן לה בנותן טעם! שאם ניכר טעמו של הבשר בחלב, הרי התבשיל נאסר מדין בשר וחלב שהתבשלו יחד.

וכן קדרה שבישל בה תרומה - לא יבשל בה חולין! ואם בשל - בדקינן לה בנותן טעם!

והכי הוה קשיא ליה לרבא: בשלמא תרומה שהתבשלה בקדרה ולאחר מכן בישל באותה קדרה חולין, טעים לה כהן, שמותר לו לאכול בתרומה, ויאמר לנו אם יש בה בנותן טעם. אלא בשר שהתבשל בחלב - מאן טעים ליה!? והרי הכל אסורין בו!? אבל השתא, דאמר רבי יוחנן סמכינן אקפילא ארמאה, הרי הכא נמי, בבשר בחלב, סמכינן על טעימתו של קפילא ארמאה!

אמר רבא: אמור רבנן בכמה מקומות ששיעור הביטול הוא בטעמא, שקבעו את שיעור הביטול ב"נותן טעם".

ואמור רבנן במקומות אחרים, וכגון הכא, דאמר רבי יוחנן שבדקינן לה בקפילא.