דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 211ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צו - ב

ורבי יהודה סבר: "אכילה" כתיב ביה באיסור גיד הנשה. וסתם אכילה אינה אלא בכזית.

ורבנן סברי: ההיא "אכילה" באה להשמיענו, דכי אית ביה בגיד הנשה ארבעה וחמשה זיתים, שהוא גדול, ואכל חד כזית ממנו, מיחייב אף על פי שלא אכלו כולו. אבל אם אכלו כולו, חייב עליו אפילו בפחות מכזית.

ורבי יהודה אמר לך: זה שגיד הנשה חייב עליו אפילו לא אכלו כולו, מ"אשר על כף הירך" נפקא. דמשמע, אפילו אם אכל רק רק את החלק שעל כף הירך חייב [למרות שכולו אסור], ובלבד שיהא עליו שם אכילה, דהיינו, בכזית. ולא היתה התורה צריכה לכתוב בשביל זה לשון "אכילה". אלא ודאי ללמדנו, שאפילו אם אכל גיד הנשה שלם אינו חייב עליו אם אין בו כזית.

ורבנן סברי: ההוא קרא ד"אשר על כף הירך" מיבעי ליה לכדשמואל. דאמר שמואל: לא אסרה תורה אלא שעל כף הירך. ואינו מיותר ללמד שחייבים אף על אכילת חלק מן הגיד. אלא מלשון "אכילה" הוא דנפקא.

ורבי יהודה חולק על עצם דינו של שמואל, משום ד"הירך" כתיב. דמשמע [מיתורא דה"א] שגיד הנשה דכולה ירך אסור, ולא רק מה שעל כף הירך. ואם כן קרא ד"אשר על כף הירך" מיותר, ללמד לאסור על אכילת חלק מהגיד.

ורבנן דרשי מ"הירך": דוקא ההוא דפשיט איסוריה בכוליה ירך, דהיינו, הגיד הפנימי, שהוא גדול ומתפשט בכל הירך, רק הוא אסור. לאפוקי גיד החיצון, שהוא קצר, דלא. שהוא אינו בכלל האיסור. ולעולם אפשר לקיים דינו של שמואל שרק רק מה שעל הכף של הירך אסור.

הרי מצינו שנחלקו תנאים בהך דינא דשמואל.

ומקשינן בין לרבנן בין לרבי יהודה, דדרשי מ"אשר על הכף": והלא האי "כף" מיבעי ליה למעוטי עוף שאין נוהג בו איסור גיד הנשה משום דלית ליה כף?

ומתרצינן: תרי "כף" כתיבי! בפרשה לדרוש שתי דרשות.

מתניתין:

א. ירך של בהמה, שנתבשל בה, יחד עם הירך, גיד הנשה - אם יש בה, בירך, בנותן טעם, שטעמו של גיד הנשה מורגש בה, הרי זו אסורה באכילה, בגלל טעמו של גיד הנשה המורגש בה.

כיצד משערין אותה אם יש בה בנותן טעם ואם לאו?

כיחס של בשר הנותן טעם בלפת!

והיינו, שרואין את הירך כאילו היתה לפת, ואת הגיד כאילו היה בשר. ומשערין את היחס שבין הגיד לירך לפי היחס שהיה בשר בשיעור הגיד נותן טעם בלפת בשיעור הירך.

ב. גיד הנשה שנתבשל עם הגידים המותרים -

בזמן שמכירו לגיד הנשה, הרי הוא משליך את גיד הנשה, ומשער את טעם פליטתו בנותן טעם בגידי ההיתר.

ואם לאו, שאין הוא מכיר את גיד הנשה המעורב בין גידי ההיתר, הרי הגידין כולן אסורין, שבכל גיד יש לחוש שמא הוא גיד הנשה, ואין הוא מתבטל ברוב כי יש לו חשיבות של "בריה", שאינה מתבטלת ברוב [מדרבנן!]

ואילו הרוטב שהתבשל בו גיד הנשה ושאר הגידין, משערין בו בנותן טעם, אם יש בכח גיד הנשה לתת טעם בכל החתיכות, יחד עם הרוטב.

[ואם טעם גיד הנשה ושאר הגידין שוה, הוי "מין במינו", ושיערו חכמים שביטולו הוא באחד בששים].

ג. וכן חתיכה של נבילה, וכן חתיכה של דג טמא, שנתבשלה עם החתיכות של היתר -

בזמן שמכירן לחתיכות האיסור, נוטלן ומשליכן, ומשערין בנותן טעם, אם בכוח החתיכה האסורה ליתן טעם בחתיכות ההיתר.

ואם לאו, שאין הוא מכיר את חתיכות האיסור, הרי כולן אסורות, לפי ש"חתיכה הראויה לתכבד בפני האורחין" אינה בטילה ברוב [מדרבנן!], ובכל חתיכה יש להסתפק שמא היא החתיכה האסורה.

והרוטב שהתבשלו בו חתיכות ההיתר והאיסור, משערין אותו בנותן טעם, אם יש בכוח חתיכת האיסור כדי לתת טעם בכל החתיכות, יחד עם הרוטב, אז הכל אסור. ואם לאו, הרי הרוטב מותר.

גמרא:

אמר שמואל: לא שנו שאם יש בכח גיד הנשה ליתן טעם בכל הירך הרי היא אסורה, אלא שנתבשל בה הגיד. שהבישול מוליך את הטעם של הגיד בכל הירך.

אבל, אם נצלה בה הגיד, הרי הוא נצמת בתוכה, ואינו מפעפע ואינו נכנס בבשר. הילכך, לא נאסר בשר הירך, אלא, קולף מבשר הירך - ואוכל, עד שמגיע לגיד! שאותו הוא אינו אוכל.

ופרכינן: איני, והאמר רב הונא: גדי שצלאו בחלבו, שלא הסיר ממנו את חלב הכליות לפני הצליה, וצלאו עם החלב - אסור לאוכלו אפילו מראש אזנו, דתלינן שהחלב שבקרבו מפעפע ומגיע אפילו לאוזן!

ומוכח שמתפשט החלב בכולו גם בצליה, ואמאי אמרינן ביחס לגיד הנשה שבצליה אין הוא נותן טעם אלא נצמת!?

ואילו ר' יהודה הפוטר אכילה שכזו ממלקות, סבור לשון אכילה כתיבה ביה [כתובה בו, באיסור גיד הנשה], ואין אכילה נחשבת בפחות מכזית. ורבנן [וחכמים], מה הם משיבים על דבריו אלה של ר' יהודה? ההיא [אותה] לשון אכילה שנאמרה בגיד הנשה, באה ללמד על מקרה מיוחד, דכי אית ביה [שכאשר יש בו, בגיד הנשה] שיעור ארבעה וחמשה זיתים, ואכל מהם חד כזית [כזית אחד] בלבד — הריהו מיחייב [חייב] על כך. אבל כשיש בגיד הנשה כולו פחות מכזית, הריהו חייב אף על אכילתו של זה.

ושבים ושואלים: ור' יהודה, שדרש מלשון אכילה האמורה בגיד הנשה לענין שיעור כזית, מנין לו שחייבים על אכילת כזית אחד, בגיד הנשה שיש בו ארבעה וחמישה זיתים? ומשיבים: הלכה זו מהכתוב "אשר על כף הירך" (בראשית לב, לב) נפקא [יוצאת, נלמדת].

ושבים ושואלים: ורבנן [וחכמים] שלמדו הלכה זו מלשון אכילה, מה למדים הם מהכתוב "אשר על כף הירך"? ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [נצרך לו] לכ דברי שמואל. שכן אמר שמואל: לא אסרה תורה בגיד הנשה אלא זה שעל כף הירך. ושואלים: ולדעת ר' יהודה שלמד מהכתוב "אשר על כף הירך" דרשה אחרת, מנין לו דברי שמואל? ומשיבים: לדעת ר' יהודה גיד הנשה שבכל הירך אסור, שלא כשיטת שמואל, שהרי "הירך" כתיב [נאמר], והרי זה מורה שהגיד שבכולה של הירך הריהי אסור.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] הסבורים כדברי שמואל, כיצד הם מפרשים את הכתוב "הירך"? ומשיבים: הכתוב ההוא בא להורות שמדובר בגיד דפשיט איסוריה בכוליה ירך [שפושט איסורו בכל הירך], והרי זה הגיד הפנימי, ולאפוקי [להוציא, למעט] את הגיד החיצון הקצר, שלא אסור. ולעולם לא נאסר גיד הנשה אלא בחלק שעל הכף. הרי איפוא שמחלוקת תנאים היא בדברי שמואל.

ושואלים: למדנו למעלה שהן חכמים והן ר' יהודה דרשו מן הכתוב "אשר על הכף", ואולם הלא האי [זה] הכתוב "כף" מיבעי ליה למעוטי [נצרך לו למעט] עוף מאיסור גיד הנשה, דלית ליה [שכן אין לו] כף! ומשיבים: תרי [שתי פעמים] "כף" כתיבי [כתובות]. באיסור גיד הנשה ("על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בהאבקו עמו"), ללמד על שני אלה.

א משנה ירך שלא ניטל ממנה גיד הנשה, וכשנתבשלה בקדירה נתבשל בה עמה גיד הנשה, אם יש בירך כשיעור שגיד הנשה יתן בה בנותן טעם — הרי זו הירך אסורה באכילה. וכיצד משערין אותה אם יש בה כשיעור זה האוסרה באכילה? מתייחסים לדבר כאילו היה גיד הנשה שבירך בשר הנתון בתוך לפת. ומעתה אם בשר (בשיעור זה של גיד הנשה) היה נותן טעם בלפת (בשיעור מידתה של הירך), אף הירך נאסרת על ידי גיד הנשה.

גיד הנשה שנתבשל עם הגידים האחרים, המותרים באכילה, מה הדין? בזמן (באופן) שבו הוא מכירו את גיד הנשה ומוציאו מבין שאר הגידים, ואין איפוא בתבשיל אלא פליטת טעמו — שאר הגידים אסורים רק במקרה שבו יש בגיד הנשה כשיעור שבנותן טעם, ואם לאו [לא], שאינו יכול לזהות את גיד הנשה ולהפרידו משאר הגידים — הגידים כולן אסורין, שחוששים שכל גיד הריהו גיד הנשה. ואילו הרוטב שלהם נאסר רק בזמן שיש בגיד הנשה כדי שיהיה נותן טעם ברוטב.

וכן הדין בחתיכה של בשר נבלה, וכן הוא בחתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות אחרות המותרות באכילה, שבזמן שמכירן את החתיכות האסורות — הריהו מוציא אותן משאר החתיכות, והן אוסרות את החתיכות המותרות רק בשיעור שיש בו נותן טעם, ואם לאו [לא], שאינו מזהה את החתיכות האסורות — החתיכות כולן אסורות, והרוטב שבו נתבשלו החתיכות אסור בנותן טעם.

ב גמרא שנינו במשנתנו שירך שהתבשלה עם גיד הנשה שבתוכה, הריהי נאסרת אם יש בגיד הנשה כשיעור נתינת טעם בירך. ועל כך אמר שמואל: לא שנו במשנתנו הלכה זו אלא באופן שנתבשל בה הגיד בתוך הירך, שכן הרוטב שבתבשיל מפעפע ומעביר את טעם הגיד בכל המתבשל בקדירה. אבל ירך שנצלה בה גיד הנשה, שאין טעם הגיד מתפשט בירך אלא נצמת במקומו — אין הירך נאסרת בכך, והריהו קולף את בשר הירך שמעל גיד הנשה ואוכל, עד שהוא מגיע למקומו של גיד הנשה, ואז מוציא אותו.

ותוהים: איני [כך הוא] שאין הדבר הצלוי מפעפע?! והאמר [והרי אמר] רב הונא: גדי שצלאו בחלבו (עם החלב שבו), שלא נטל את החלב שעל הכליות לפני שנצלה הגדי — אסור לאכול מאף חלק שבו, ואפילו מראש (קצה) אזנו של הגדי, אף שאין שם חלב, והריהו מרוחק מהחלב. שנאסר כל הגדי באכילה, משום שאנו אומרים כי האיסור מפעפע בכולו!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And what does Rabbi Yehuda hold? He holds that since the term: Eating, is written with regard to the sciatic nerve, and a significant act of eating is generally defined as eating an olive-bulk, one is liable only if he eats an olive-bulk. And what do the Rabbis derive from this term? That usage of the term eating indicates that in a case where the sciatic nerve contains four or five olive-bulks and one ate only one olive-bulk, he is liable. Nevertheless, if one eats the entire sciatic nerve, he is liable even if it contains less than an olive-bulk.

And according to Rabbi Yehuda, from where is it derived that one is liable for eating one olive-bulk of a larger sciatic nerve? He holds that it is derived from the phrase “that is upon the spoon of the thigh,” which indicates that even if one eats only the part of the sciatic nerve that is upon the spoon of the thigh, rather than the entire sciatic nerve, he is liable.

And how do the Rabbis interpret that phrase? That phrase is necessary to teach the halakha stated by Shmuel, as Shmuel said: The Torah prohibits only the part of the sciatic nerve that is on the rounded protrusion of flesh shaped like a spoon. And what does Rabbi Yehuda hold with regard to the halakha stated by Shmuel? He derives from the fact that it is written: “The spoon of the thigh,” that the sciatic nerve of the entire thigh is forbidden, not just the part that is on the rounded protrusion of flesh shaped like a spoon.

And how do the Rabbis interpret “the spoon of the thigh”? According to the Rabbis, this expression indicates that the prohibition of the sciatic nerve applies to the nerve that extends throughout the entire thigh, i.e., the inner nerve, which serves to exclude the outer nerve, which is not forbidden by Torah law; but in fact, only the part of the inner nerve that is on the protrusion of flesh shaped like a spoon is forbidden, not the entire inner nerve.

The Gemara objects: But this term “spoon” is required to exclude the sciatic nerve of a bird, which does not have a rounded protrusion on its thigh bone that can be described as the spoon of the thigh, as taught in the mishna (89b). The Gemara explains: There are two usages of the term “spoon” written in the verse, and therefore two separate halakhot can be derived from this term.

MISHNA: In the case of a thigh that was cooked with the sciatic nerve in it, if there is enough of the sciatic nerve in it to impart its flavor to the thigh, the entire thigh is forbidden for consumption. How does one measure whether there is enough sciatic nerve to impart flavor to the meat of the entire thigh? One relates to it as though the sciatic nerve were meat imparting flavor to a turnip. If meat the volume of the sciatic nerve would impart flavor to a turnip the volume of the thigh when they were cooked together, then the entire thigh is forbidden.

With regard to a sciatic nerve that was cooked with other sinews, when one identifies the sciatic nerve and removes it, the other sinews are forbidden if the sciatic nerve was large enough to impart flavor. And if he does not identify it, all the sinews are forbidden because each one could be the sciatic nerve; but the broth is forbidden only if the sciatic nerve imparts flavor to the broth.

And similarly, in the case of a piece of an animal carcass or a piece of non-kosher fish that was cooked with similar pieces of kosher meat or fish, when one identifies the forbidden piece and removes it, the rest of the meat or fish is forbidden only if the forbidden piece was large enough to impart flavor to the entire mixture. And if he does not identify and remove the forbidden piece, all the pieces are forbidden, due to the possibility that each piece one selects might be the forbidden piece; but the broth is forbidden only if the forbidden piece imparts flavor to the broth.

GEMARA: The mishna teaches that a thigh that was cooked with the sciatic nerve is forbidden if the nerve imparts flavor to the thigh. Shmuel says: The Sages taught that the thigh is entirely forbidden only when it was cooked with the sciatic nerve inside it. But if the sciatic nerve was roasted inside the thigh, one may peel away the meat and eat it until he reaches the sciatic nerve, and then he removes the nerve.

The Gemara challenges: Is that so? But doesn’t Rav Huna say: With regard to a kid that was roasted with its forbidden fat, it is prohibited to eat any part of the animal, even from the top of its ear? This proves that roasting, like cooking, spreads the flavor of the forbidden fat throughout the entire animal.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ורבנן ההוא דאי הוה ארבעה וחמשה זיתים במקום אחד ואכל מיניה כזית חייב אע"ג דלא אכלו כולו אבל אי שלם ולית ביה כזית חייב:

ור' יהודה מאשר על כף הירך נפקא. כלומר מה דאמרת דאי הוו ד' וה' זיתים ואכל מיניה כזית חייב ההוא מאשר על כף הירך נפקא כמה דהוי על כף הירך אפי' הולך הגיד חוץ לירך דאין אוכל אלא אשר על כף הירך שליש או רביע חייב:

ההוא לא מצית אמרת. דלא יהא חייב אלא על הגיד שעל הכף בלבד דהירך דכולה ירך משמע אפי' חוץ לשופי:

כיצד משערין אותה כבשר בלפת. רואין כאילו הירך לפת והגיד בשר אם יש בו בנותן טעם דזהו בששים ומותר אבל בפחות מששים אסור:

בזמן שמכירו בנותן טעם. כלומר בזמן שמכירו יסלקנו מן האחרים והרוטב בנותן טעם:

קולף ואוכל עד שמגיע לגיד כלומר קולף הבשר למעלה למעלה עד שמגיע לגיד וכשמגיע לגיד יזרקנו:

איני והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו כו' כלומר לא צריך למימר שמגופו כולו אין יכול לאכול דאמרי מפעפע החלב הגוף כלו אלא אפילו מראש אזניו דאיכא למימר דחלב לאזניו לא מטא אפילו הכי אסור:

והא דא"ר יהודה אכילה כתיב ביה. איכת דק"ל גבי בריה נמי כתיב אכילה ולוקה עליה בכל שהוא ולאו ק' הוא דההיא אכילה דכי אית ביה ד' וה' זיתים ואכל חד זית חייב דליכא קרא אחרינא התם דנפקא ליה מני' כי הכא דמאשר על כף הירך נפקא.

לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. איכא דק"ל כיון דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח דצלי פשיטא שא"ת נמי אסור אמאי קתני מתני' נתבשל משעת מליחתו נאסר קודם שיבשל בקדרה.
וזו אינה קושיא שאפשר היה דמאי נתבשל דקתני מתני' צלי דקרי ליה בישול בכמה דוכתי א"נ כל שהוא כרותח ולשון כולל הוא למליחה וצלי וכבוש ובשול נמי בכלל אע"פ שנאסר משעת מליחה דאלת"ה פשיטא נתבשל קתני אבל נצלה לא אלא ודאי אי לאו דשמואל הו"א הכל בכלל בישול קמ"ל שמואל שאין הלשון הזה בכאן אלא קדרה אבל לא מליח וצלי ולמ"ד לקמן מליח הרי הוא כרותח דמבושל נמי נתבשל לאו דוקא שהרי משעת מליחתו נאסר ולדברי מי שפי' שאין מליחתו כרותח אלא שאינו נאכל כלל מחמת מלחו כגון דבעי ליה לאורחא אבל [לא] מליח דקדרה לא קשיא כלל.

אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד. איכא דק"ל מאי קמ"ל שמואל פשיטא, דכיון דקאמר איהו מלוח הרי הוא כרותח דצלי, דאם איתא דנצלה בה אסור, אמאי קתני מתני' נתבשל, הרי משעת מליחתו נאסר קודם שיתבשל בקדרה, ומפרקי לה דאפשר היה לומר דנתבשל דמתני' היינו צלי וכדכתיב (דה"ב לה, יג) ויבשלו (את) הפסח, והיינו צלי, קמ"ל שמואל דבשול קדרה דוקא ולא צלי אש, והוא הדין למליחה, ולרבינא דקסבר לקמן בסמוך דמלוח הרי הוא כרותח דמבושל מבושל נמי דמתני' לאו דוקא, שהרי משעת מליחתו נאסר, ומיהו למאן דמפרש לקמן (חולין קיב, א) דלא אמרו מליח כרותח אלא במליח שאינו נאכל כלל מחמת מלחו וכעין בשרא דבעי לה לאורחא, אבל מליחה דקדרה לא הא לא תיקשי ולא מידי.

איני והא אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מראש אזנו. ומשני שאני חלב דמפעפע ומתפשט בכל הגדי כאילו נתבשל עמו. ומד[מ]קשינן מינה לשמואל ולא דחינן [ד]שמואל דרב הונא ל"ל, שמעינן מינה דשמואל נמי הכי ס"ל וקיימא לן כותיה, אבל שומן דגיד דאינו מפעפע קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, [ו]לאו דוקא עד שמגיע לגיד, אלא משייר כדי קליפה או כדי נטילת מקום סמוך לגיד ואוכל השאר, דלא גרע מיהא דתנן בפסחים (עה, ב) נטף מרטבו על החרס וחזר (ע)[א]ליו יטול את מקומו, ואף על פי שהרוטב שנטף על החרס אינו אלא מועט שבמועט, וה"ה לזה, ואף על פי שאינו מפעפע, וגדי שצלאו בחלבו שאמרו שאסור לאכול מראש אזנו, דוקא בשאין בגדי ששים לבטלו, אבל אם יש ששים מותר, דכיון שהוא מפעפע בכל הכל מצטרף לבטלו, אלא אם כן טעמוהו ונמצא טעמו של חלב בגדי, דאז נראה דאסור, דטעמא אפילו באלף לא בטיל.

ור"י אכילה כתיבא ביה איכא דקשי' ליה א"כ בברי' נמי לא לחייב עד דאיכא כזית דהא כתיבא ביה אכיל' ולא קשיא דאכילה דכתיבא התם מיבעי' ליה דאי איכא ארבעה וחמשה זיתי' ואכל כזית מחייב דהא ליכא קראי אחרינא דנפקא מיני' כדנפקא לי' הכא מדכתיב אשר על כף הירך:

ה"ג ורבנן ההיא דפשיט בכולי ירך. ולא גרסינן דפשיט איסורא דהא לרבנן אינו אסור אלא שעל הכף בלבד והא כתיבנא לעיל דמוד' שמואל דבעי חטיטה מדרבנן.

ואמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל פי' שע"י הבישול טעם האיסור מתפשט בכל הירך אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד פי' בתוספת חותך ואוכל עד שמגיע לגיד ולגיד לאו דוקא דהא ודאי אפי' נטילת מקום בעי כדמוכח בפסח שני גבי תתאה גבר וכדתנן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו אלא פרושא שמגיע לאיסורו של גיד וכדי נטיל' מקום שטעם הגיד הנבלע בו הוא בכלל גיד ויש לומר קולף סביבות הגיד כדי נטילת מקום ואחר כך אוכל עד שמגיע לגיד ואם תאמר מאי קא משמע לן שמואל פשיטא מדקתני נתבשל ולא קתני נצלה. ותו דהא קי"ל דמליח הרי הוא כרותח דצלי ואם איתא דצלי אוס' נמלח נמי אוסר ול"ל נתבשל הא משעת מליחה נאסר דאי אפשר לבישול בלא מליחה בשלמא למ"ד דמליח כרותח היינו בשאינו נאכל מחמת מחמת מליחה ניחא דהא מליחה לקדרה נאכל מחמת מלחו היא אלא למאן דמפרש דכל מליח דקדרה הוא כרותח דצלי מה איכא למימר ויש שהיו אומרים דאפשר לבישול בלא מליחה כגון שנתנו בקדרה רותחת מאוד דצמתא דמא ואינו מחוור דסתם בישול אינו בכך והנכון דאי לאו דשמואל ה"א דנתבשל דקתני כל בישול במשמע אפי צלי דאשכחן צלי דאיקרי בישול כדכתיב ויבשלו את הפסח כ"ש בהא דכייל קדר' וצלי בלשון אחד קמ"ל שמואל דנתבשל בקדרה דוקא קתני:

והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול מראש אזנו פי' ולא משמע דהא דר"ה פליגי אדשמואל רבו ופרקינן שאני חלב דמפעפע משא"כ בשמנו של גיד וההיא דר"ה סתמא היא ואפי' שיש ס' לנגדו וטעמא דמילתא דאין ביטול ס' אלא בתבשיל בקדירה שמתפשט בכולו והתם נמי בעינן ניער או כיסה כדאיתא לקמן אבל בצלי אין ביטול וה"ה במליחה ופריך תלמודא אדר"ה וסיוע לשמואל וכי צלאו בחלבו מי מיתסר וכו' ופריק ההוא כחוש הוה. יש שפי' ולא היה בו בחלב אחד מס' והבשר רבה עליו ומבטלו וס"ל למרן דאפי' בצלי איכא ביטול בס' ולא נהירא כדאמרי' לעיל ולישנא דכחוש הוה נמי לא דייק הכי כי עיקר התירוץ חסר והנכון כחוש הוה ולא עדיף חלבו משמנו של גיד שאינו מפעפע ובנטילת מקום סגיא ליה ואי איתמר דרב הונא בגדי שמן וש"מ דלענין גיד אפי' בגדי שמן שאוכל בנטילת מקום כדשמואל וכן הלכתא ומיהו אנן בכל גדיים בחלב אסורה דהא לא ידעינן הי נינהו דמיקרי כחוש:

המשנה הששית והכונה בה להתחיל בביאור ענין החלק השלישי ואמר על זה ירך שנתבשל בו גיד הנשה אם יש בו [בנותן] טעם הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת אמר הר"מ פי' מה שאמר כבשר בלפת שיתן בו טעם בכדי שימצא טעמו לחיך כמו שימצא האדם טעמו כטעם הלפת המבושל בלא בשר שהבשר נותן טעם בלפת יותר משאר צמחים:

אמר המאירי ירך שנתבשל בה גיד הנשה ר"ל שהוסר החלב ונשאר בה הגיד ונתבשל בקדרה עם הירך אם יש באותו גיד כנגד הבשר כדי ליתן הגיד טעם בבשר וכגון שניטלה חתיכה מן הבשר הרי זו אסורה וכיצד משערין אותה שאף כשתאמר יש בגידין בנותן טעם ר"ל שהגיד נותן טעם בבשר הרי אין טעם הגיד ניכר בבשר שהכל טעם אחד ואפי' היה ניכר אי אפשר לישראל לטעמו אלא משערין אותה כבשר בלפת ר"ל שאומדין בשר כשיעור הגיד הניתן בתבשיל של לפתות כשיעור בשר הירך אם נותן בו טעם אם לאו והוא שיעור פחות מששים שמתוך מרירות הלפתות אין מתוקם שמצד הבשר ניכר אף כשאין בו ששים אלא בפחות מששים הרבה ואם כן אף בשאין שם ששים מותר:

זהו ביאור המשנה וצריך שתדע שמשנה זו אינה שנויה כהלכה שהרי אין בגידין בנותן טעם והילכך אין הגיד אוסר את תערובתו כלל ושמא תאמר שהיא שנויה להיתר עצמו זה אינו שהרי הגיד בריה היא ואינה בטלה אפי' באלף ולא עוד אלא שניכר הוא וכל איסור שמכירו צריך לזרקו וכן לענין שיעור בשר בלפת אינה שנויה כהלכה ואפי' היה בגידין בנותן טעם אין השיעור כבשר בלפת ולא כשיעור אחר הנזכר ברוב איסורין בגמרא שיהא האיסור נידון כבצל וקפליט ר"ל כרתי עד שאלו בצל וקפליט כשיעור איסור זה נותן טעם בתבשיל זה שהאיסור בתוכו שיאסר אע"פ שהוא נותן טעם בפחות משיעור בשר בלפת אלא שיעורן של רוב איסורין האסורים מצד הטעם ואי אפשר לעמוד על טעמם בששים כמו שיתבאר:

ומ"מ יש למשנה זו מקום בדרך אחרת הן להיתר התבשיל או לאיסורו הן להיתר גיד עצמו להיתר התבשיל או לאיסורו כיצד הרי שבשל ירך בקנוקנות הגיד או בשומן הגיד שהן אסורין מדברי סופרים ויש בהם טעם אם יש בבשר עם כל מה שבקדרה ששים כנגד איסור זה ר"ל כנגד השומן והקנוקנות הרי התבשיל והבשר מותר וזורק מה שיש בעין מן הקנוקנות והשומן אם מכירן ואם אין כאן ששים אסור אף התבשיל וכן כתבוה בהדיא גדולי הפוסקים ולא עוד אלא שאף הם גורסים בשמועתו של רבא מין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנינות דגיד הנשה בששים ואף גדולי המפרשים כתבוה כן ומ"מ קצת רבני צרפת כתבו שאין שומן וקנוקנות אוסרין את תערבתן הואיל ואין איסורן אלא משום גיד לא יהא טפל חמור מן העיקר שאם גזרו באכילת עצמן וכן הדין שמא יבא לאכל גופו של גיד אבל תערובתו מאי גזרה אי משום תערובתו של גיד יאכל ויאכל ומ"מ דעת ראשון עקר וכן נראה מהנהו אטמאתא דאימלחן בגידא וכו' כדאיתא בסוגיא זו והיה רבינא אוסרם מחמת שהיה סבור מליח כרותח דמבושל וודאי רבינא שהיה סוף הוראה לא היה סובר יש בגידין בנותן טעם ואם כן האי בגידא פירושו בשומן וקנוקנות והרי שהסכימו בה לאיסור תערבתן במבושל כדינו ובצלי כדינו וכן הדין שמאחר שמ"מ נאסרו הרי הן כשאר איסורי סופרים ואע"פ שהם מביאים ראיה לדבריהם אין בהם ראיה מספקת כלל וזו של אטמאתא ראיה מכרחת להיתר עצמו כיצד הרי שבשל ירך בגיד הנשה עצמו והגיס בגיד כל כך שנימוח או שנתדקדק עד שאין מקומו ניכר והרי מכיון שנתדקדק יצא לו מתורת בריה וכן מכיון שאין מקומו ניכר לרוב דקדוקו הרי הוא כמי שנמוח ומותר הכל אם יש שם ששים ואם אין כאן ששים אסור הכל:

ולמדת לפי דרכנו שאיסורין שמדברי סופרים הולכין בהם לשיעור ששים כאיסורי תורה כמו שיתבאר ויש מי שחוכך להקל ולומר שאם נימוח הגיד בטל ברוב כדין תורה שלא הצריכו בשאר איסורין ששים אף במינו אלא מפני שכנגדו בשאינו מינו נותן טעם אבל זה שאין נותן טעם אף בשאין מינו העמידוהו על דין תורה ליבטל ברוב וכן דעת גדולי הדור נוטה והוא עקר:

וזהו ביאור המשנה ומה שיצא לנו ממנה על דרך פסק אע"פ שאין היא עצמה שנויה כהלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בד"ה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה כו' דאין הרוטב מסייע ולא שאר חתיכות אם יש בהם לבטל הגיד אלא הירך כו' עכ"ל כצ"ל וכן נראה להגיה מתוך דבריהם לקמן ומתוך הגהת אשר"י ודו"ק:

בא"ד משמע שר"ל שאפילו החתיכה שנפלה הטפה עליה היה מקצתה בתוך הרוטב כו' עכ"ל הכי משמע ממ"ש דעולות הרתיחות משוליה לפיה כו' ולא סגי ליה במעלת הרתיחה במקצת החתיכה ועיין בהגהת אשר"י וק"ל:

בד"ה עד שמגיע לגיד כו' ואפי' כדי נטילה צריך כו' עכ"ל ולפי' זה גם במליחה בעי כדי נטילה דמליח הרי הוא כרותח דצלי ממש כנראה מדבריהם לעיל דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה כו' דהיינו לכל הדעות בעי כדי קליפה ולמאי דמסקי הכא דבצלי אף כדי נטילה בעי ה"נ במליחה אבל הרא"ש חילק בזה בין מליחה ובין צלי ודו"ק:

ד"ה אם יש בה בנותן טעם וכו' אלא בבשר בחלב א"ש. הוא סוף הענין ואחר כך מתחיל ענין בפני עצמו משמע קצת וכו':

בא"ד והאי לפירוש הקונטרס ניחא דפי' בפ' כל הבשר וכו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אם יש כו' אם יש בה וברוטב כו' כצ"ל:

ד"ה כבשר בלפת. ואילו היה נו"ט כו' בלפתות כשיעור הירך אסור. כצ"ל:

רש"י ד"ה שנתבשל עם הגידין. כצ"ל:

רש"י ד"ה בנותן טעם וד"ה כולן אסורין. צ"ל הד"א:

תד"ה ור"י (בסופו). דל"ת הנפש כו' דדרשינן כו'. כצ"ל:

תד"ה אפילו (בסה"ע). אלא במקום שהאיסור מתפשט בכל החתיכות. כצ"ל:

תוס׳ ד"ה עד שמגיע וכו׳ וחזר עליו יטול כצ"ל:

תוד"ה אבל וכו' דאשכחן וכו'. כדאיתא בנדרים מט ע"א:

ד"ה עד וכו' דבר יונה רכיך. עיין פסחים עח ע"ב תוד"ה ואם:

בא"ד רכיך טובא. כדלעיל דף עו ע"ב ועיין בהרא"ש שם בשם ר"ח דה"ה בכל עוף:

תד"ה אם יש בה וכו'. נלענ"ד ליישב לשיטת האומרי' חתיכה נ"נ בשאר איסורים הא דקתני אם יש בה וכו' הא באמת בעי' ס' נגד הקליפה שנעשה נבילה בשעת מליחה. והיינו למ"ש הרמ"א (סי' צב) בשם האו"ה באף בכולו בתוך הרוטב. מ"מ היכא שהאיסור דבוק בעי' ס' באותה חתיכה. ואם לאו בעי' ס' בקדירה נגד כל החתיכה שהאיסור דבוק בה והחתיכה קיימת באיסורה. והטעם דעת הש"כ (סי' עב סקי"ח) דיותר ממהר לבלוע באותה חתיכה. והט"ז כ' (בסימן צב' דחיישי' שמא נשארה פ"א לבד בתוך הרוטב ונעשה נבילה. אלא שכ' שם דאפשר להקל. דהא חנ"נ בשאר איסורי הוא רק דרבנן. והוי ספק דרבנן ע"ש. וקולא זה הוא רק לגבי שאר חתיכות אבל לענין החתיכה עצמה אם נשארם לבדה היא אסורה מדאורייתא דשמא לא פלט הכל אח"כ והוי חשש דאורייתא. וא"כ י"ל דאדרבא הפוסקים דפסקו חנ"נ יליף להו מהך מתני' דקתני אם יש בה דמשמע דבעי' בירך לבדו ס' ואמאי אין מצטרף הרוטב. כמו שהקשו תוס'. אע"כ דשאני הכא דהגיד דבוק בה ובעי' ס' באותה חתיכה דשמא נשארה לבדה בתוך הרוטב, אך כ"ז לחשש הגיד. אבל אם יש ס' נגד הגיד בירך לבדו רק נגד הקליפה ליכא ס' בזה מהני אם בהצטרפות הרוטב הוא ס' גם נגד הקליפה. דהא הקליפה דנ"נ הוא רק דרבנן ול"ח שמא נשארה הירך לבדו ברוטב דהא אף נשארה מה"ת מותר דהא הוא ס' נגד הגיד. וא"כ שפיר קתני במתני' אם יש בה דהיינו נגד הגיד בעי' בה דהוא הירך ס'. ולא מהני הרוטב. אבל נגד הקליפה מסייע גם הרוטב לבטל. וק"ל:
ובזה נסתלק קושי' תוס' בריש פרקין אהא דדייק הש"ס ממשנתינו דיש בגידי' בנ"ט דמנ"ל דלמא האיסור מחמת שומן הגיד ע"ש. ולפי הנ"ל דלגבי שומן תקשי אמאי קתני אם יש בה דמשמע דבירך עצמו בעי' ס'. ואמאי לא מהני הרוטב דהא בשומן דהוא דרבנן לית לן למיחוש שמא נשארה לבדה במעט רוטב וק"ל.
ובדברי תוס' יש לי תמי' רבתי במ"ש דלשיטת רש"י ניחא דלא מהני הרוטב ושאר חתיכות דמיירי דרק מקצתה תוך הרוטב וכו'. ולזה קשה לי הא לא הוי אלא רק צלי ויאסר רק כדי נטילה. וע' באחרונים (סימן קה) שהקשו כן במתני' דטפת חלב. ותירצו דהוי איסור שמן. או דדבר לח מתפשט בכולו מכח הבל הקדירה. אבל בגוש וכהנ"ל הוי רק צלי כדאיתא בש"ע (סי' קה) א"כ הכא באיסור גיד תיאסר רק כדי נטילה. וע"כ מיירי בכולה בתוך הרוטב. וצ"ל דס"ל לתוס' כדעת הרא"ה וכסברת הב"י דבהבל הקדירה לחוד מתפשט בתוך אותה חתיכה. אלא דלפ"ז תקשי דגם לר"י לק"מ אימא דמיירי בכולה חוץ לרוטב.
בסוגיא הנ"ל. נ"ל ליישב הבל"ז דלא פריך הש"ס ההוא דר"ה משובדת דר"י. עפמ"ש הר"ן בשם הרא"ה דבצלי לא מהני ס' דבצלי אינו מתבטל לעולם. דבקדירה הוא מתבטל לפי שהרוטב מוליך האיסור בשוה. אבל בצלי דהוא מפעפע מעצמו אפשר שהרבה ממנו מתכנס למקום א' ע"ש. ולכאורה יקשה לפ"ז קושי' הרשב"א בשמעתין היכי אמרי' בהנהו אטמתא וכו' מה דעתך מליח ה"ה כרותח וכו' האיך אפשר לומר כן כיון דכבר ידעי' דבצלי קולף. וע"כ נתבשל במתני' היינו בישול ממש והאיך אפשר דמליח אוסר בכולו הא כבר נאסר משעת מליחה. ומה שנדחק הרשב"א דבאמת ל"ד ומשעת מליחה אסור. לכאורה לשיטת הרא"ה ליתא דאם האיסור מחמת מליחה לא מהני ס' דהא ליכא רוטב דמפעפע האיסור בשוה וצ"ל דלאותו ס"ד [וזהו דלא כמ"ש הר"ן דהא דאסר רבינא בהנהו אטמתא דלא מהני ס'] דמליחה אף בכחוש אוסר בכולו כמו בישול אף דליכא פעפוע. וע"כ משום דרתיחות המליחות הוא מוליכה בכולה ממילא הוא מתפשט בשוה. והרא"ה לא כ"כ רק בצלי דבכחוש אינו אוסר ואין הרתיחה מוליכה רק מחמת הפעפוע של האיסור. בזה אפשר שאינו מתחלק בשוה. ומעתה מיושב דבל"ז ל"ק דר"ה אדר"י די"ל דבעובדא דר"י היה ס' ומהני אף בצלי דמחמת רתיחות נכנס בכולו. ובאמת אף בכחוש אוסר בכולה והיכא שהרתיחות גורם מהני ס' וכנ"ל. וביותר שהיה מוכח כן ממתני' דהא להך ס"ד דצלי אוסר אף בכחוש וה"ה מליחה (אף דהרא"ה סבר כהרמב"ן דבמליחה אינו אוסר יותר מכ"ק אף בשמן. היינו דבמליחה ל"ש פעפוע כמ"ש הרמב"ן. אבל היכא שהוא מחמת רתיחות הא מליח הוא כרותח' א"כ תקשי במתני' הא כבר נאסר במליחה. אע"כ דמהני ס'. ובעובדא דר"ה לא היה ס'. או דר"ה מיירי אף בס' אלא דסבר מב"מ במשהו וחלב ובשר מקרי מב"מ כמ"ש הרשב"א והר"ן. ור"י לשיטתי' דמב"מ בס'. אבל לבתר דמשני שאני חלב דמפעפע ואין הרתיחות גורם רק הפעפוע וממילא לא מהני ס' שפיר קשה מר"י. ומשני חלב כחוש הוי ואינו מפעפע כלל. וק"ל:

ירך שנתבשל בו ג"ה סתם ירך שלמה משמע כדפירש"י לעיל צ"ג ע"ב ומשו"ה דחוקא לי' לתוס' לאוקמי כשכולו חוץ לרוטב דבירך שלם לא שכיחא שיהיו מונח על חתיכה אחרת ויהי' הוא כלוחץ לרוטב היות כן ק' קצת לשון משנתינו אם יש בה בנ"ט בלשון אם יש בה אם אין בה ולמה לא שיערו חכמים שיעור א' לכל הירכים עם גידין כמ"ש אין לך עוף שאין בו ס' נגד לבו אין לך עוף שיש בו ס' נגד כבדו ועט"ז בטחול. א"כ ה"נ או כל הירכים יש בהם ס' נגד גיד שלו או אין בהם ומה לשון אם יש בה בנ"ט מיהו אי מפרשין אם יש בה וברוטב י"ל אין לך ירך שהוא ס' נגד גיד שלו אלא ע"י הרוטב איכא לפעמים ס' וא"ש אך אי מפרשין בלי רוטב ק' וצ"ל משום שומנו שאינו שוה בכל הירכים כמ"ש ט"ז גבי שומן טחול וכיון דלמשנתינו הגיד אוסר גם השומן בכלל וכולי עלמא בין לר"ת בין לר"מ.

אם יש בה בנ"ט. כ' תוס' משעה שנמלח כבר נאסר כדי קליפה ולפע"ד אינו מוכרח לשיטת הסוברים דלהוציא דם סגי בנמלח מצד א' כי המלח מוציא הדם מכל הצדדים אפי' בחתיכה עבה. ומ"מ פשוט דעכ"פ אינינו כרותח בעבר השני שלא נמלח שם ואפי' בצלי אש מחלק ש"ס לענין שבת במס' זבחים בנצלה בו כגרוגרת מצד א' ולא מצד השני ומכ"ש במליח י"ל שנמלח הירך להוציא דמו שלא מצד הגיד ולא נאסר כדי קליפה וא"ש נמי דהוצרך שהואל לאשמעינן ל"ש נתבשל אבל נצלה קולף וכו' וק"ל:

ובהג"א תי' אהא דכ' תוס' דהרוטב יסייע לבטל דבאיסור דבוק לכ"ע חנ"נ. ולפ"ז היינו בגיד אבל לדינא דקיי"ל אין בגידין בנ"ט רק משום שומן דרבנן וקיי"ל בדרבנן לא אמרינן איסור דבוק כמ"ש ש"ך סי' נ"ה לענין אבר המדולדל. והש"ך העלים עין מזה בסי' ק' וכבר השיג עליו במנחת יעקב. ולפ"ז מיושב ק' תוס' לעיל ר"פ שהקשו דלמא משנתינו משום שומנו ולק"מ א"כ הי' הרוטב מצטרף אע"כ משום גיד דאורייתא ודיינינן בי' דין דבוק וק"ל:

והעלו תוס' דלרש"י מיירי מחציתו ברוטב ובה בנ"ט ר"ל בה ירך לבדו בלי צירוף רוטב כלל ולכאורה צע"ג הא כי האי גוני דינו כצלי ובקליפה סגי כמבואר סי' ק"ה סעי' ט' ועש"ך סי' צ"ב סק"ג וכל תירוצו לא שייכי' הכא דאי נימא שהירך שומן ומפטם להגיד א"כ מ"ט דשמואל דאמר נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד הא שומן מפעפעו ועכצ"ל דהתוס' דהכא ס"ל כמ"ש מהרש"ל ומביאו ש"ך סי' ק"ה סקכ"ח דלית לי' סברת פיטום אלא ס"ל להתוס' הני מילי בצלי על השפוד ליכא פיטום אבל הכא כיון דאיכא הבל הקדרה שפיר מפטם לי' וס' זו דהבל הקדרה עדיף קצת כבר הזכיר ש"ך בשם הר"ן סי' צ"ב סק"ג הנ"ל וא"ש. אלא דלפ"ז נקל לישב קו' תוס' אדשמואל דאמר אבל נצלה קולף וכו' והקשו תוס' פשיטא דאלת"ה הא משעת מליחה נאסר די"ל דבמליחה הוה פשיטא לי' דלא שייך פיטום אבל בצלי קמ"ל דלא אמרינן פיטום דוקא בהבל הקדרה וחילוק זה דפיטום בין מליחה וצלי' מבואר בלשון מהרש"ל דמייתי ש"ך שם סי' ק"ה סקכ"ח וק"ל:

כיצד משערין אותו. בשום מקום דתנן בנ"ט לא שאל כיצד משערין משום דסתם נ"ט היא ע"י טעימה אך הכא נ"ל שאין הקפילא בקי דהקפילא בקי בטעם בשר לבדו ובטעם חלב או תרבא או שרצים לבדן ע"כ יבחן טעם צירופן אבל הכא לעולם לא טעם ירך בלתי גיד שהרי הם אינם מנקרים וכל הירכים עם גידן מתבשלין ע"כ אינו בקי להפריש בין טעם ירך בלי גיד ובין ירך עם הגיד ע"כ למדנו רז"ל השיעור. ומיהו מ"ש דהל"מ הוא לא הי' צריך לכך דאפשר ששיעוריהו ע"י ירך של שליל אפי' תאמר אין דומה טעם שליל לטעם בשר של בהמה גדולה מ"מ אפשר קים להו מירך בן פקועה גדולה טרם גזרו על הפריס ע"ג קרקע או בתרי תמיהה לעיל ע"ד ע"ב או באתרי' דר' יהודה דאוכלין של שמאל:

אמנם יש לעיין לפירש"י דטע"כ לאו דאורייתא לענין מה הי' הל"מ וי"ל בנתערב ונימוח גוף האיסור דמודה רש"י א"נ לענין קדשים או בב"ח דהרי הך שיעורא דבשר בלפת היינו שישים כמ"ש תוס' לקמן צ"ז ע"ב ד"ה כל איסורים וכו' נמצא שיעור זה לכל התורה נאמר. וכבר כתבתי לעיל ריש פרקין דלמ"ד כל התורה בבצל וקפלוט והיינו במאה. וגיד דקיל טעמי' בבשר ולפת י"ל מתניתין ס"ל אין בגידין בנ"ט כי טעם קליש כזה אינו טעם לענין קדשים ובהמה טמאה. ומיהו לקמן צ"ט ע"ב עובדא דר"ח עם ר"י בר זבינא אותו ס"ל אין בגידין בנ"ט כלל ועץ הוא:

בנ"ט ה"ז אסורה עיין פי' המשנה הרמב"ם שלשונו מבולבל וכוונתו תחלה כ' דלא קיי"ל כמשנתינו אלא אין בגידין בנ"ט. ושוב מפורש משנתינו וכ' בשר עם גיד הוה אינו מינו בטעמא דאע"ג דיש בגידין בנ"ט מ"מ אין טעמו כטעם בשר. ובשר עם שומן הגיד הוה מב"מ בטעמא דשומן עם בשר חד טעמא אית להו ועש"ך רסי' צ"ח:

אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד לכאורה י"ל ק' תו דהא שמואל ס"ל לקמן ק"ח ע"א אפשר לסוחטו מותר. א"כ הוה סד"א משעת מליחה נאסר אם ס' בירך ושוב כשנתבשל ע"י צירוף הרוטב חוזר ונסחט והותר ע"כ קאמר שנתבשל אם יש בה עם הרוטב בנ"ט וכי האי גונא כ' מג"א סי' תמ"ז גבי זיתים שנכבשו ע"ש. ועוד יותר נראה לפמ"ש הרא"ה דמליחה וצלי אינו מפעפע בשוה כמו רוטב ולא מהני ס' וחלקו עליו. מ"מ נ"ל ע"כ לא פליגי אלא למאי דקיי"ל מליחה וצלי אינו כרותח דמבושל רק ע"י פעפוע שומן וס"ל לכל החולקים אהרא"ה דפעפוע דשומן הוה כמו רוטב. אבל להס"ד דגם בכחוש הוה צלי ומליח כרותח דמבושל ודאי הי' סברא לומר נהי דרתיחתו כרתיח דאש אבל פעפוע ובלבול אין כאן בשוה ולא יועיל ס' וה"א אפי' אי יש בירך ס' מ"מ נאסר משעת מליחה וחוזר והותר ע"י בישול דאפשר לסוחטו מותר קמ"ל שמואל וק"ל:

כולי' בחלבה הוה וכו' כילכית באילפס וכו' עריטב"א דמתמה דאיך יכחיש כל המעשה ויאמר כילכית באילפס הוה ותי' דאינו מכחיש אלא אומר שגם עובדא דכילכית נמי הוה התם. ולפע"ד י"ל דמ"ד כולי' בחלבה חידש לך שלא הי' גדי שאינו מנוקר והי' כחוש אלא גדי מנוקר ושכחו בו כולי' א' ובודאי יש ס' בגדי נגד חלב כולי' א' אך הוה סד"א דחלב הוה דבוק בכולי' ונעשה כולי' נבלה וצריך ס' נגד כל הכולי' ור' יוחנן הא ס"ל אפשר לסוחטו אסור וחנ"נ לקמן ק"ח ע"א קמ"ל כיון דקרום מפסיק אין לו דין איסור דבוק ויש ס' בגדי נגד חלב הכולי':

ואידך מ"ד בא לפרש דההוא כחוש הוה אין הפירוש והי' ס' אלא כחוש וחלב כחוש אינו מפעפע דהרי לשיטת רש"י לקמן צ"ח ע"א דהיכי דאיכא קפילא לא יועיל ס' בלי טעימת קפילא וכיון דבאותו מעשה דמעון הי' עוד מעשה אחר דכילכית ואמר ליטעמי' קפילא א"כ הי' שם קפילא ומ"ט התיר הגדי בס' בלי טעימת קפילא אע"כ כחוש ר"ל חלב כחוש אינו מפעפע ולא בעי שיעורא כלל:

ליטעמי' קפילא ארמאה פירש"י לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לו לדבר איסור והיתר. האריכות בזה נראה שפת יתר וסגי באומרו לפי תומו ותו לא אע"כ נ"ל דגם רש"י ס"ל ככל הפוסקים דאין גוי מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה לבד. והכא אומן אינו משקר אומנתו והכא ע"כ אינו בלפי תומו ממש אדרבא צריכין להודיעו שצריך להבחין התבשיל מה טעם יש בו אך לא יודיעוהו שצריך לאיסור הנוגע לדת ישראל דא"כ לא ירע אומנתו בזה שיאמר להכשיל ישראל אמר כן. וסברא כזו כ' תוס' בע"ז כ"ז ע"ב ד"ה כל מכה וכו' וז"ל אבל בבריא כגון ריבדא דכוסילתא מיהת אסור שהנכרי מזיקו ואינו חושש כי לא מרע נפשי' אם ימיתנו שיאמרו העולם בודאי במזיד מפני שהי' שונאו עכ"ל ע"ש ואע"ג שיש לחלק קצת בין התם לדהכא מ"מ נ"ל רש"י ס"ל כנ"ל ואין כאן מחלוקת. ועיין היטב ש"ך סי' צ"ח סק"ב:

וע"ד חדוד קצת אמרתי דלר' יוחנן דס"ל כל איסור שבתורה כבצל וקפלוט והוא במאה. וזהו טעם קליש מאוד ע"כ הוצרך קפילא המבחין ומבין והשתא לא סגי לי' בהא דאינו מרע אומנתו דלא ירע אומנתו דישראל האוכל אחריו לא ירגיש טעם קליש זה ולא יעלה על דעתו שיטעמנו קפילא אחר ע"כ בעינן מסל"ת ור' יוחנן הא ס"ל טעמו ולא ממשו דרבנן וכן פסק רש"י א"כ סגי במסל"ת. אך רבא דס"ל כל איסור שבתורה בס' והוא טעם הנרגש לכל אדם ע"כ ניחא לי' תרומה טעים לי' כהן אפי' אינו קפילא אך בב"ח מאן טעים לי' דבב"ח טע"כ דאורייתא ולא מהימן גוי מסל"ת ע"כ הוצרך קפילא שאינו משקר אומנתו דבטעם הנרגש לכל אדם יש לסמוך שלא ישקר אומנתו אפי' בדאורייתא ודאמר רבא השתא דאמר ר' יוחנן וכו' אע"ג דלא דמי ממש לדר' יוחנן מ"מ יליף קצת דמיון בהדרגה כי היכי דהאמין ר' יוחנן בדרבנן לפי תומו ה"נ יש להאמין על אומנתו בדאורייתא:

ובפלתי ס' צ"ח תי' שיטת רש"י דקיי"ל מגמע ופולט אינו אלא איסור דרבנן א"כ אפי' בבשר בחלב דאורייתא מאמינין לגוי מסל"ת שיכול ישראל להכניסו לפיו עכ"פ ואם ירגיש הישראל בו טעם בשר יפליטנו נמצא אין הגוי נאמן אלא אאיסור דרבנן ואינו נכון דבב"ח דאסור בה בהנאה אפי' ופולט אסור דנהי אכילה לא הוה הנאה מיהו הוה וכן משמע מלשון הפוסקים ועמג"א סי' תקס"ג סק"ג וא"כ לא הועיל כלום בב"ח ותו אי נימא דרש"י בב"ח נמי מסל"ת ממש קאמר וא"כ הקפילא הוא משום שאין אדם אינו אומן מרגיש בטעמי' וכמ"ש רשב"א לדעת רש"י א"כ בב"ח אחר שטעמו קפילא ארמאה צריכים אחריו קפילא ישראל המבין במטעמים ע"י מגמע ופולט דאל"ה לא יאכל אחריו ואין אלו אלא דברי נביאות ומ"ש הוא הנכון בעזה"י:

מה שהאריכו תוס' כאן בפסק מב"מ לא בטיל כתבתי לקמן ק"ח ע"א ע"ש:

מריש הוה קא קשי' לי כ' תוס' מ"ט לא קשי' לי' אמתניתן ער"ן וריטב"א תי' מרווח ומתוק ומ"ש דלרש"י לא ניחא שם אי"ה יבואר קדרה שבישל בה בשר לא יבשל בו חלב בבד"ה דקדק הרא"ה למה לי למתני לא יאכל בה חלב כפשוטו אע"כ אשמעינן דוקא בן יומו שהוא בנ"ט אם לא יבשל בו חלב אבל אינו בן יומו שאינו אוסר אז אפי' לכתחלה מותר לבשל ב"י חלב משום דהתירא בלע וכבר נפגם טרם יבוא לכלל איסור ומשיג על הרשב"א בתה"א שם דפשיט לי' לאיסור ע"ש והרשב"א בתה"א מייתי ראי' לאיסור מקדירות בפסח ישברו אע"ג דהתירא בלע ונפגם קודם פסח ואפ"ה ישברו ובשב יעקב הקשה הא הרשב"א ס"ל חמץ מיקרי איסורא בלע כמבואר במג"א בשמו סי' תמ"ז ס"ק כ"ד ועוד הא הרשב"א מהסוברים נטל"פ בפסח אסור הואיל ומשהו אסור וס"ל נמי המתבטל במשהו קודם פסח חוזר וניעור ונאסר בפסח א"כ ה"ה הנפגם קודם פסח אסור בפסח וא"כ דברי רשב"א צ"ע עיין בתשובה הנ"ל ולפע"ד דצריך להבין כיון דטעם איסור קדרה אינו ב"י הוא אטו ב"י א"כ מה סברא יעלה על הדעת לחלוק בין התירא בלע לאיסורא בלע לעולם איכא למיגזר וכ"כ הרשב"א במ"ה וצ"ל דהוה סד"א כל מה שהתירה התורה בפירוש לא יגזרו עליו חכמים וכיון דלהדיא לגר אשר בשעריך תתננו א"כ לכל הפחות יתפרש קרא לאפוקי סרוח מעיקרא נמצא סרוח מעיקרא הותר בפירוש וא"א למיגזר נטל"פ בהתירא בלע הכי הוה ס"ד קמ"ל רשב"א דנטל"פ בקדירה לא הוה כמו סרוח מעקרא ממש כמ"ש ר"ן בע"ז דנפגם בדופני קדירה הוה ראוי לגר נמצא לא הותר בפירוש בקרא ושפיר יש לגזור דלמא אתי למיעבד בבן יומו. ואם זהו כוונת רשב"א שפיר מייתי ראי' מקדירות בפסח דנפגם מעיקרא לא מקרי סרוח מעיקרא דסרוח מעיקרא גם בחמץ שרי' לכ"ע דחרכו קודם זמנו מותר אפי' באכילה אחר זמנו כמ"ש מג"א ססי' תמ"ב גבי אלמודי אע"כ נפגם אינו בכלל סרוח וא"ש. אלא התם בעי שנפסל מאכילת כלל מפני דאל"ה ה"ל שאור וראוי לחמע עיסות אחרות אבל בלא"ה אפי' פסול מאכילת גר כגון פגם בדופני קדרה מותר:

ולענין ק' הרא"ה י"ל איידי דתני בתרומה לא יבשל בה חולין וקמ"ל דלא יבשל לכתחלה על סמך שיטעמנו אח"כ לכהן דדלמא משתלי ולא יטעמנו ואכיל לי' ישראל. ואגב זה נקט נמי ברישא לא יבשל בה חלב אע"ג דהתם פשיטא דלא יבשל על סמך דבדוק לי' קפילא דהא איכא בישול בב"ח מ"מ נקיט לי' איידי דסיפא:

גמרא לא שנו אלא שנתבשל בה. הנה לכאורה מאי קמ"ל שמואל מתני' היא בפסחים נטף מרוטבו על החרם וכו' יטול את מקומו וכן קשה למה לא הקשה על רב הונא מהך מתניתין. ואם נימא דידע החילוק בין איסור חלב שמפעפע יותר מרוטב א"כ קשה מאי מקשה על שמואל ואם נימא שעיקר קושייתו משומן הגיד שהיה סבר שגם שומן הגיד יש בו כח לפעפע כמו חלב א"כ התרצן חידש לו שחלב מפעפע ולא שומן הגיד וזה ניחא לסברת התוספות אליבא דר"ת בד"ה שאני חלבו אבל לסברת הר"מ שם שהטעם דשומן הגיד כיון שמשום גיד אסרוהו אינו אוסר יותר מהגיד עצמו והנה דבריו צריכין ביאור שהרי דבר זה לא הוזכר כלל בדברי התרצן ועיקר חסר מן הגמרא וצריך לומר דסברא זו היא סברא פשוטה גם להמקשה שאין השומן אוסר כי אם מה שהגיד עצמו יכול לאסור אלא שהמקשה היה סבר שגם הגיד יש בו כח לפעפע ולא היה יודע כלל חילוק שבין חלב לגיד א"כ אם היה סובר שגיד יכול לפעפע ק"ו שהיה סבור שרוטב יכול לפעפע א"כ מדוע לא היה קשה לו על רב הונא ממתניתין דנטף מרוטבו על החרס. ואם נימא דשאני נטף מרוטבו שהוא משהו בעלמא וכדרך שאמרו בפסחים שם שאני סיכה דמשהו בעלמא וכו' וגם ברוטב נימא שנחשב משהו לכך סגי ביטול מקומו אף שהוא יותר מסיכה דסגי בקליפה מ"מ לזה נחשב ג"כ משהו דאינו אוסר כלו קשה הרי חזינן להתוס' דמספקא בצלי דסגי בקליפה ורוטב דיטול מקומו הוא משום דנטף מרוטבו מתפשט יותר מגיד וא"כ איך נימא אנן להיפך דמנטף מרוטבו לא הוה קשיא ליה על רב הונא ומשמואל קשיא ליה אם לא שנאמר שהך ספק של התוס' אם צלי סגי בקליפה הוא רק לשטת ר"ת דלעיל אבל לשטת רבינו מאיר באמת ירך שצלאו בג"ה חמיר יותר מנטף מרוטבו וצריך נטילת מקום עוד נלע"ד לתרץ מה שלא הקשה כלום ממתניתין דפסחים נטף מרוטבו וכו' יטול את מקומו לדעת הרשב"א בת"ה הובא בב"י סי' ק"ה הדבר שיש לו פעפוע בצלי אף שיש ששים מ"מ אסור כדי נטילה וכן פסק בש"ע סימן ק"ה ובב"י ביאר טעם הדבר בשם הרשב"א שהביא ראיה מנטף מרוטבו על החרס יטול את מקומו וא"כ ס"ל להרשב"א דהך מתניתין ביש בו ששים מיירי ואפ"ה בעי נטילה וא"כ לא קשיא כלל מהך משנה לרב הונא ולא סייעתא איכא לשמואל:

אלא דלפי זה קשה מדוע לא הקשה בלאו הכי מר' יוחנן על רב הונא ומה צריך לזה מלתא דשמואל והייתי רוצה לומר דבל"ז הוה אמרינן דרב הונא מיירי בליכא ששים ור' יוחנן מיירי ביש ששים אלא דקשה אי בששים פשיטא ואף שעל מעשה שהיה לא שייך פשיטא שהרי כיון שבאו לפנינו לשאול הוצרך להורות שהוא מותר מ"מ רבה בב"ח שאמר אותה הוראה בהך עובדא משמיה דר' יוחנן מאי קמ"ל בזה ויש לומר דהיא גופה קמ"ל דמפעפע על ידי צלי בכולו ולכך ביש בו ששים קולף ואוכל עד שמגיע לחלב ממש ואין צריך נטילה ולאפוקי מדעת הרשב"א שס"ל דאפילו דבר המפעפע ואוסר עד ששים מ"מ גם כדי נטילה נשאר באיסורו ולזה לזו מהני ששים ולכך הביא מלתא דשמואל דמיירי בליכא ששים וא"כ ודאי בעי נטילה או קליפה ואפ"ה אמר הך לישנא דר' יוחנן גופיה דקולף ואוכל עד שמגיע לגיד וצ"ל דלאו דוקא קאמר וכמו שכתבו התוס' וא"כ גם בדברי ר' יוחנן ג"כ ליכא ראיה שאין צריך נטילה וליכא למימר דהך מלתא קמ"ל וא"כ על כרחך בליכא ששים מיירי דאל"כ פשיטא ואפ"ה התיר ושפיר קשיא על רב הונא ומשני האי כחוש הוה ואינו מפעפע וכסברת ר"ת בתוס' בד"ה ההוא כחוש וכו' ולהך לישנא שכתבו התוס' דכחוש הוה ויש מעט חלב ובטל בששים א"כ קשה מאי קמ"ל ונראה משום דיש לדקדק לפי זה מה לי אם היה כחוש או שמן נימא סתם האי לא היה בו בנותן טעם אלא דא"כ הוה קשה פשיטא ולכך קאמר כחוש הוה והיא גופה קמ"ל דגדי כחוש מן הסתם יש בו ששים וא"צ לראות כלל הגדי עם החלב לשער בששים ובזה אמרתי ג"כ מאי דקאמר כילכית באלפס הוה ואמר ר"י לטעמיה קפילא וכו' א"כ מכחיש מעשה דרבה בב"ח לגמרי וזה דוחק ולכן נראה דקאי לתרץ עובדא הנ"ל שהתירו ע"י קפילא ולא קשה פשיטא דהיא גופה קמ"ל דסמכינן אקפילא וכשם שהורה בכילכית דסמכינן אקפילא אמנם לפי מה שכתבתי בשם הרשב"א דמוכח ממשנה דפסחים דאף דאיכא ששים בעינן נטילת מקום וא"כ ליכא למימר דר"י קמ"ל דקולף עד החלב ממש א"כ קשה למה לא הקשה מעובדא דר' יוחנן על עובדא דרב הונא בלא מלתא דשמואל:

ונראה משום דמצינו כמה פוסקים שסוברים לאסור בפסח אף בצלי בכלו אף בכחוש וצריך לומר לדידהו דאף דכל השנה בשאר איסורים צלי אינו אוסר בכחוש רק כדי נטילה היינו משום שאינו מתפשט יותר כדי ליתן טעם אבל מכל מקום משהו מתפשט בכל החתיכה ולכך כל השנה אינו אלא אוסר במשהו אבל בחמץ בפסח שאוסר במשהו שפיר אוסר בצלי דמשהו מיהא איכא. וא"כ מר' יוחנן לא היה יכול להקשות דר' יוחנן לשיטתו דמין במינו בטל בששים ולכך התיר בצלי שאין בצלי כח יותר ממשהו ורב הונא ס"ל כרב ושמואל דמין במינו במשהו ולכך אסר גם בצלי. ולכך לא הקשה על רב הונא ממתניתין דנטף מרוטבו דאולי הך משנה כרבנן דר"י דסברי מין במינו בטל ור"ה כר' יהודה אבל משמואל הקשה שפיר דהרי שמואל ס"ל מין במינו לא בטל ואפ"ה התיר בצלי א"כ מכלל דאפילו משהו אינו מתפשט יותר מכדי נטילה ושפיר הקשה על רב הונא. וכדמשני שאני חלב דמפעפע א"כ מפעפע בכלו ואיכא כדי נתינת טעם שוב שפיר הקשה מר' יוחנן:

ובזה מתורץ קושיית התוספות בד"ה אבל נצלה שהקשו מאי קמ"ל פשיטא דלא מצינן למימר הה"ד נצלה דא"כ כבר נאסר משעת מליחה. ולדידי ממשנתינו אין ראיה דמשנתינו לטעמה דסבירא לה מין במינו בטל כדמוכח בסיפא בחתיכה עם החתיכות ולכך מותר במליחה ובצלי בליכא ליתן טעם ואף דאיכא משהו לא איכפת לן אבל לשמואל דס"ל מין במינו לא בטל הוה אמינא דגם צלי אוסר קמ"ל שמואל דאפי' לדידיה צלי מותר דאפילו משהו ליכא:

ובזה נלע"ד לתרץ מה שדקדקתי במה שכתבו התוס' בד"ה אם יש בה דלרש"י בה דוקא משום דמיירי מקצתה חוץ לרוטב ולר"י בה היא כמו בהם דמשערינן גם הרוטב והנה לכאורה קשה מה דוחקא למימר דלר"י משערינן גם הרוטב שהוא נגד לשון המשנה ולמה לא נוקי לר"י שהיתה כולה חוץ לרוטב וכמו שכתב ר"י לקמן (בדף קח) במשנה דטפת חלב דהיינו שהיתה חתיכה אחרת מונחת מקצתה חוץ לרוטב ועל החתיכה ההוא מונח הירך כלו חוץ לרוטב. וצ"ל דמשנתינו אי אפשר לאוקמה בהכי משום דירך שנתבשל בה ג"ה שנינו ולא הוזכר כלל שאר חתיכות ופשיטא דמתני' שלא נתבשל כ"א הירך לבדו משא"כ במשנה דטפת חלב דקתני סיפא ניער את הקדרה דמשמע שיש שם עוד דברים בקדרה והנה לכאורה רישא דמתני' לא קמ"ל מידי ואטו עד כאן לא ידענו שאיסורין משערינן בנותן טעם ועוד שהרי זה מפורש בסיפא בשלמא סיפא כל בבא אשמעינן חידוש דגיד עם הגידים קמ"ל דדבר שבמנין לא בטל וחתיכה בין החתיכות קמ"ל דחה"ל לא בטל כדאמרינן לקמן (דף ק ע"א) אבל רישא מאי קמ"ל ואין לומר דשיעור בשר בלפת קמ"ל דהיא גופה קשיא למה הוצרך בשביל זה בבא יתירא הא גם בסיפא שנינו שיעור דנותן טעם ושם יאמר כיצד משערינן כבשר בלפת ואין לומר משום דתני וכן חתיכה וכו' ולכך לא יכול לומר כבשר בלפת משום דדוקא בגיד משערינן כבשר בלפת אבל בשאר איסורים משערינן בבצל וקפלוט וכמו שכתבו התוס' בד"ה כבצל וקפלוט לקמן (דף צז ע"ב) דא"כ כבר מוכח זה ממשנתינו ובצירוף דברי רב נחמן דאמר גיד בששים מוכח ממשנתינו דבשאר איסורים לא סגי ששים וא"כ איך יאמר רבא כל איסורים שבתורה בששים ואיך יחלוק רבא על רב נחמן רבו:

אמנם לשטת רש"י ניחא דקמ"ל בה דוקא שאין הרוטב ושאר חתיכות מצטרפין ואף דלרש"י זה כבר מפורש במשנה דטפת חלב לקמן דקתני אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה ולרש"י היינו אפילו מקצתה תוך הרוטב מכל מקום היינו לפי האמת אבל אי רק ממתני' דהתם הוה טעינן למימר כשטת ר"י דמיירי כולה חוץ לרוטב קמ"ל ירך וכו' והך מתני' על כרחך לא מיירי בכולה חוץ לרוטב כדמוכח מדברי התוס' דלא מוקי לה כן לשטת ר"י אלא על כרחך שאי אפשר לפרש משנתינו בכולה חוץ לרוטב ואפ"ה קתני אם יש בה להורות דשאר חתיכות וכן הרוטב אינו מצטרף אבל לשטת ר"י דבאמת בה לאו דוקא א"כ רישא מאי קמ"ל. וצריך לומר דהיא גופה קמ"ל דמליחה אינה אוסרת וכמו שכתבו התוס' בד"ה אבל נצלה ולא ס"ל לר"י סברת התוספות לפרש נתבשל דמשנתינו היינו נצלה אלא דלפי זה שמואל מאי קמ"ל אמנם לפי מ"ש ניחא שאף שדבר זה מוכח ממשנתנו מ"מ איצטריך דשמואל דאי ממשנתינו הוה אמינא דמשהו מיהו איכא וכנ"ל:

ולפי מ"ש לשיטת רש"י בלא"ה ניחא דהיא גופה קמ"ל רישא דמין במינו בטל דאי מסיפא הוה אמינא הטעם משום דרואין מינו כאלו אינו והרוטב רבה עליו ומבטלו ואף דברוטב ליכא ששים מ"מ רש"י לטעמיה דס"ל לקמן בסוף שמעתא דזרוע בשלה דטעם כעיקר לאו דאורייתא וא"כ כבר הוא בטל מדאורייתא ואף דאכתי אסור מדרבנן מ"מ שוב מצרפינן גם מינו דבאיסור דרבנן מודה רבי יהודה דמין במינו בטל כדלקמן (דף צט ע"ב) גבי שאני ציר וכו' משא"כ ברישא דלרש"י בה דוקא ולא מצרפינן הרוטב כלל ומוכח דמין במינו בטל:

ובזה שכתבתי ניחא מה דקשה למה הוצרך שמואל לומר אבל נצלה וכו' והרי כבר אמרו שמואל חדא זימנא מליח הרי הוא כרותח והיינו כרותח דצלי מדקאמר כבוש הרי הוא כמבושל וא"כ אי ס"ד דצלי ג"כ אוסר בכדי נתינת טעם א"כ מאי איכא בין רותח דצלי לרותח דבישול דאקשינהו שמואל למליח וכבוש בתרתי בבי:

והנה חוץ לדרכנו יש לתרץ דהרי אף למה דקיי"ל באיסור שמן צלי מבליע בכלו וכן אפילו באיסור כחוש וההיתר שמן מ"מ היינו באיסור עצמו אבל בבלוע אין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפילו ההיתר שמן וא"כ אי לאו מלתא דשמואל קמייתא אבל נצלה וכו' הוה אמינא דג"ה האסור מחמת עצמו אוסר אפילו בצלי אלא דבבלוע יש חילוק בין רוטב לצלי ולכך אמר מליח הרי הוא כרותח דצלי שאינו מפליט איסור בלוע מחתיכה לתתיכה אבל בגיד הנשה באותו חתיכה גם צלי אוסר קמ"ל דלא:

אמנם לפי מ"ש בלא"ה ניחא דדבר זה כבר שמענו ממשנתינו שאין צלי מבליע כדי נ"ט אבל אכתי איכא למימר דמשהו מיהו איכא ולשמואל דמין במינו במשהו שפיר אוסר צלי ומה שאמר מליח כרותח דצלי היינו לענין מין ושאינו מינו ואומר אני שעל כרחך דבר זה מוכח ממשנתינו דאל"כ אלא כסברת התוס' דמשנתינו יש לפרש שנתבשל היינו צלי א"כ קשה מאי מקשה מדרב הונא אדשמואל הרי לפי מ"ש דמדר' יוחנן לא מקשה משום דאיכא למימר דצלי משהו איכא ורב הונא סבר מין במינו במשהו וכאשר כתבתי לעיל א"כ קשה גם אדשמואל לא מקשה דדלמא סבר שמואל אין בגידין בנ"ט ואין כאן איסור רק משום שמנונית הגיד שהוא מדרבנן ובאיסור דרבנן מודה רבי יהודה דמין במינו בטל ולכך צלי אינו אוסר משא"כ חלב שהוא דאורייתא. בשלמא לשטת הר"מ בתוספות בד"ה שאני חלב א"כ על כרחך דסובר שמואל דיש בגידין בנ"ט דאל"כ גם בבישול אינו אוסר כלל אבל לשטת ר"ת קשיא אמנם לפי מ"ש על כרחך דשמואל קמ"ל דצלי אינו מבליע כלל דאי משום משהו מתיר כבר מוכח ממשנתינו דמה שהוא בטל מין במינו אין מליחה אוסרת ומה חידש לנו שמואל אלא על כרחך דשמואל סובר יש בגידין בנ"ט ויש כאן איסור תורה ומין במינו לא בטל לדידיה ואפ"ה מתיר צלי:

אמנם אי קשיא לי על כל סוגיא שלנו שהרי כתב הש"ך בסימן צ"ב ס"ק ג' הא דטפת חלב אוסרת כל החתיכה לרש"י במקצתה חוץ לרוטב ולר"י בכולה ובסי' ק"ה אמרינן דאינו אוסר רק כדי נטילה ותירץ הש"ך בשם הד"מ משום דחלב הוא כמו איסור שמן דמפעפע ע"ש וא"כ הרי חתיכה שהיא כולה חוץ לרוטב לר"י ולרש"י אפילו מקצתה דינו כצלי ממש וא"כ המקשה בשמעתיה שלא ידע החילוק דשאני חלב דמפעפע ק"ו שלא ידע דחלב מפעפע וא"כ אדמקשה מרב הונא על שמואל שזה אינו קושיא אלימתא דהרי אי בעינא אמינא גברא אגברא קרמית ולותיב ממתניתין דטפת חלב דלקמן (דף קח) דתנן בהדיא שאם לא ניער הקדרה משערינן בנ"ט באותה חתיכה והרי זה ממש כצלי. בשלמא לשטת הר"ן שהביא הש"ך שם שכתב הטעם משום הבל הקדירה ניחא אבל לטעם של רמ"א קשה. בשלמא לשטת רש"י דטעם כעיקר דרבנן והא ודאי דבבשר בחלב אפילו למ"ד בכל התורה טעם כעיקר דרבנן מ"מ בבשר בחלב מודה הוא דאורייתא וכן כתבו התוס' במס' ע"ז (דף סז ע"א) בד"ה אמר ר"י ומה שתמהו שם על רש"י שכתב כגון חלב שנפל לתוך בשר באמת התוס' לא העתיקו דברי רש"י כהוגן שרש"י לא כתב חלב שנפל לתוך בשר רק חלב שנפל לקדירה וכוונתו לקדירה רקנית ובלעה הקדירה החלב ואח"כ בישל באותו קדירה בשר וטעם כזה אם טעם כעיקר בשאר איסורים דרבנן הה"ד בבשר וחלב כהאי גוונא ג"כ הוא דרבנן ואדרבא ק"ו הוא משאר איסורין ונחזי אנן לדידן דטעם כעיקר לרוב הפוסקים דאורייתא ונ"ט בר נ"ט דאיסורא אסור עכ"פ מדרבנן ואפ"ה בבשר בחלב שהוא דהיתרא ק"ו שמותר א"כ הה"ד לרש"י דטעם כעיקר דרבנן הה"ד בבשר וחלב אם הוא טעם דהתירא כגון שנבלע בקדירה ק"ו שהוא מותר מן התורה אח"כ לבשל בו בשר וזהו כוונת רש"י שם במה שכתב חלב שנפל לקדירה:

ובזה מתורץ בשמעתין דקאמר רבא מריש הוה קשיא לי וכו' קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנ"ט מאן טעים לה השתא האמר ר"י סמכינן אקפילא וכו' הכי נמי סמכינן אקפילא ומקשים העולם לשיטת רש"י דטעם כעיקר לרבא מדרבנן א"כ מאי ראיה מקפילא דר' יוחנן דמיירי בכילכית ששם טעם כעיקר רק מדרבנן לבשר בחלב שטעם כעיקר דאורייתא ודלמא לא סמכינן אקפילא ולמ"ש ניחא דקדירה שבישל בה בשר שנינו ובכה"ג גם בבשר וחלב מדרבנן:

ונחזור לדברינו דלרש"י יש חילוק בטעם כעיקר בין בשר וחלב לשאר איסורין ולפי זה יש לנו לומר חילוק בין בשר וחלב לשאר איסורין לענין צלי דבודאי בישול הוא דמפעפע בכל החתיכה ולא צלי אלא שיש לגזור צלי אטו בישול והיינו בבב"ח דבישול הוא מן התורה אבל בשאר איסורים דגם בישול עצמו הוא דרבנן ואנן ניקו ונגזור צלי אטו בישול הא ודאי ליתא וא"כ אף שאנו מפרשים הטעם דמשנה דטפת חלב משום דחלב הוא איסור שמן היינו למסקנא שמוכח מדרב הונא דאיסור שמן מפעפע אפילו בשאר איסורים נתגלה לנו טעם משנתינו דטפת חלב שאין הטעם משום גזרה רק משום דחלב ג"כ שמן אבל המקשה דלא ידע הסברא לחלק בין שמן לכחוש ואפ"ה לא היה יכול להקשות ממשנה דטפת חלב לא על שמואל ולא על ר' יוחנן דהוה אמינא דטפת חלב דבבישול הוא איסור דאורייתא גזרינן צלי אטו בישול משא"כ שמואל דאיירי בג"ה וכן ר' יוחנן דאיירי בחלב ששם גם בישול הוא רק מדרבנן לא גזרינן צלי אטו בישול לכך הוכרח להקשות מרב הונא דמיירי ג"כ בחלב ואפ"ה אוסר כלו בצלי אלא דלפי זה דהמקשה היה סבור דטעמיה דשמואל משום דסובר טעם כעיקר הוא מדרבנן א"כ מאי הקשה מרב הונא וכי לא ידע המקשה כמה סוגיות בש"ס דס"ל לכמה אמוראי וכמה תנאי דטעם כעיקר דאורייתא ומאי קשה ליה מרב הונא ודלמא רב הונא כוותייהו סבירא ליה:

והנה במסכת יבמות (דף קיט ע"א) אמרינן רישא דאיסור כרת חששו סיפא דאיסור לאו לא חששו ומקשה הגמ' מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו ופירש רש"י הא מידי דספיקא לאו הרחקה מדרבנן היא בדבר המותר דנימא לכרת עביד רבנן הרחקה וללאו לא עביד הרחקה בדבר דהכא שמא איסורא דאורייתא ממש קעביד ע"ש ברש"י. נמצא משמע מדברי רש"י דבהרחקה דעביד רבנן שפיר יש לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו ולפי זה אפילו לשטת התוס' דטעם כעיקר לכלהו אמוראי דאורייתא מ"מ לא הקשה הגמרא כלום מרב הונא אדשמואל דרב הונא באיסור חלב קאי שהוא כרת ועביד הרחקה צלי אטו בישול ושמואל באיסור גיד הנשה איירי דליכא כרת ושוב לא גזרינן צלי אטו בישול ולכך אמר נצלה מותר. אלא שהתה"ד והמשנה למלך שניהם השיגו על רש"י דגם בהרחקה אין לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת וראייתם מסוגיא דיבמות (דף פב ע"א) ע"ש אמנם המגיה דמשנה למלך בפ"א מה' יום טוב מסיק דהא דאמרינן מה לי לאיסור לאו לאיסור כרת היינו בלאו שיש בו מלקות אבל בלאו שאין בו מלקות אף שהוא דאורייתא מ"מ אפשר שלא עביד ביה הרחקה כמו באיסור כרת ואיסור מלקות. ולפי זה ק"ו דבאיסור עשה אין לעשות הרחקה כמו באיסור כרת ולפי זה כבר עלה בידינו מה שלא הקשה על רב הונא ממשנה דפסחים דנטף מרוטבו על החרם יטול מקומו דמפורש בהדיא בצלי אינו אוסר יותר מנטילת מקום ורב הונא אוסר כולו משום דשם בפסחים עיקר האיסור הוא צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר שהוא לאו הבא מכלל עשה ולכך לא עביד הרחקה בצלי משום בישול משא"כ בהך דשמואל דג"ה הוא איסור מלקות:

והנה לשטת הר"י מאורלייניש לקמן (בדף צט ע"א) בתוס' בד"ה רבא אמר דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא אלא שאין בו מלקות לפי שעיקר הלימוד מגיעולי עכו"ם שהוא רק עשה תעבירו באש. ולפי זה בבשר בחלב דטעם כעיקר מפורש בו ואין צריך למילף בבב"ח לטעם כעיקר מגיעולי עכו"ם שפיר לוקין בבב"ח על טעם כעיקר. ומעתה לסברת המגיה דמשנה למלך הנ"ל שוב עלה בידינו שלא היה יכול להקשות על שמואל ממתניתין דטפת חלב משום דשם הוא איסור מלקות ולכך עביד הרחקה צלי אטו בישול משא"כ מימרא דשמואל שהוא בג"ה דבו טעם כעיקר לאו דאורייתא ולכך לא עביד הרחקה. אלא דקשה הא גם זה עכ"פ פלוגתא דתנאי אית ביה דהרי לרבנן דר' עקיבא בסוגיא דמשרת דס"ל למילף טעם כעיקר ממשרת שהוא איסור לאו ולדידהו שפיר לוקין א"כ מה הקשה רב הונא אדשמואל דלמא שמואל ס"ל כר"ע דילפינן טעם כעיקר מגיעולי עכו"ם ואין בו מלקות ולכך התיר צלי ורב הונא ס"ל כרבנן ויש בו מלקות ולכך אסר צלי:

ונראה לענ"ד דאפילו למאן דאמר טעם כעיקר אין לוקין והיינו משום דיליף מגיעולי עכו"ם שהוא רק עשה אבל מין במינו למ"ד דלא בטל היינו משום דיליף מדם הפר ודם השעיר והרי הוא כמו בעין ממש דעדיין שמו עליו דם השעיר וא"כ מין במינו למ"ד דלא בטל ודאי דלוקין עליו:

ע״ב גמר׳ והאי כף מבעי לי׳ למעוטי עוף דלית לי׳ כף, תרי כף כתיבי. ועיין לעיל צ״ב ע״ב בבעי דר״י מה שכתבתי בזה, אבל עדיין לא נח דעתי כי איך נאמר דקרא דאשר על כף הירך למיעוטי עוף כתיב, דתמורת זאת היה מצי לכתוב בפירוש את גה״נ של בהמה, וא״כ פשיטא דיותר מסתבר לדרשו דאתא לציין עד כמה לא נאכל הגיד וקאמר אשר על כף הירך והוא הפירוש הפשוט, וממילא שמעינן דקאי אבהמה וחיה ולא אעוף שאין לו כף, צ״ל דלרווחא דמלתא מתרץ לו דתרי כף כתיבי, אבל אה״נ דבלא״ה לק״מ דנוקי כל הקרא למיעוטי עוף, במקום שיש פירוש מרווח בקרא ודו״ק.

תוס׳ ד״ה ור״י אכילה כתיבה בי׳ באמצע הדיבור, וי״ל דודאי אלאו דשרצים דכתיב בלשון אכילה לקי משום כזית שרץ, אלא שיש לאו דשרץ דלא כתיב בהו אכילה כגון אל תשקצו. עכ״ל. כבר כתבנו לעיל דהרמב״ם ז״ל בפירוש כתב דמשום לאו דאל תשקצו לקי אכזית דשרץ המים, ורק חד לאו אית בהו, ומתרץ קושי׳ התוס׳ לפי שיטתו דרק בהצטרפות ענינים שונים אפשר ללקות כמה פעמים עיי״ש, וצ״ל אף דלא כתיב אכילה סתמא כמפרש דאל תשקצו באכילה קאמר, ואע״פ דפסחים דף כ״ה ע״א קאמר נפ״מ לענין שלא כדרך הנאתן דאסור בלאוי דלא כתיב בהו אכילה האי להחמיר הוא, אבל להקל ולומר דלא מחייב אכזית עד דאכל לכולי לא, וכמש״כ למעלה ודו״ק.

משנה ירך שנתבשלה בה גה״נ וכו׳ כיצד משערין אותה כבשר בלפת, הנה הרמב״ם ז״ל בפיה״מ מפרש דר״ל שיטעום בחיך טעם הגיד בירך כמו שימצא אדם טעם הבשר בלפת, והוסיף עוד לפי שהבשר נותן טעם בלפת יותר מבשאר צמחים והאי תוספת דברים הוא, מפני מה שאמר ר״ה לקמן כבשר בראשי לפתות הרי דיש חילוק בין הצמחים לענין קליטת טעם בשר שנתבשל בתוכם, אלא דלפ״ז עיקר פירושו פלא והפלא, דלפי פירושו דבעינן שירגיש ממש טעם הגיד, אז האי שיעור כבשר בלפת היינו על חוזק הטעם קאי והוא לקולא, דלא סגי בהרגשת טעם כל דהו, אלא כטעם הנרגש מן הבשר בלפת אשר זה בעצמו כמעט מן הנמנע, מפני שהגיד עכ״פ לכ״ע בעצמו טעמא קלישתא, וכמה מן הגיד בעי כדי שיהי׳ האי טעמא קלישתא נרגש בבשר, ואע״פ דלפי סברת הרמב״ם טעמו חלוק מטעם הבשר, אבל מ״מ קרובים הטעמים כמו כבד ולב ובשר דמבואר בב״י סי׳ צ״ח דנידונים כאינם מינים, דחלוקים בטעמם, אבל מ״מ טעמים קרובים הם, ואם יבושל בשר וכבד ולב קשה להרגיש בבשר טעם הכבד והלב, ולהיפך טעם לב וכבד בבשר כידוע לכל, ואיך אפשר שירגיש בירך טעם הגיד בחוזק טעם כמו בשר בלפת, אפי׳ אם לא נאמר דכולה ירך קאמר, ולא די לן בזה אלא שמוסיף הרמב״ם ז״ל דנקט התנא לפת משום דבו נרגש טעם הבשר יותר מבשאר צמחים, וא״כ הוא עוד תוספת קולא, דבעינן שיטעום בחיך את הגיד בירך חזק כ״כ כמו שמרגיש הבשר בלפת וא״כ הוא לא יאסר לעולם ומנין לתנא קולא זו דלא סגי בטעם הנרגש סתם, בין אי טעם כעיקר דאורייתא ובין דרבנן, ותדע דהרי בע״ז שנשנית קודם חולין, קתני שם במשנה דף ס״ז ע״ב ג״כ בנותן טעם, ביין שנפל על תאנים ושם לא קתני האי כיצד משערין, הרי דלא בעינן ע״ז שום שיעור דכל שנרגש טעמו בחיך לידע ולהבחין שיש כאן תערובות יין, אסור משום טעם כעיקר ואם כן ה״ה הכא אם ירגיש טעם הגיד בבשר אסור, ואי דמאן טעם לי׳, הלא ר״י אמר לן לקמן דטעם לי׳ קפילא ארמאי. עוד קשה לי לפי׳ הרמב״ם ז״ל מה יענה להני בנ״ט דקתני בסיפא, גבי גיד בין הגידין וחתיכה בין החתיכות, דהתם ע״כ ליכא לפרש שירגיש בחיך דהרי מין במינו ממש הוא, ולפירושו א״א לפרש דבמ״ב שיערוהו בששים כמו שכתב רש״י ז״ל, דהאי גזרה תערובות מינו אטו אינו מינו דלבעי ס׳ כאשר אמר רבא לקמן ע״כ לא הי׳ בזמן המשנה לפירוש הרמב״ם ז״ל דכבשר בלפת היינו הרגשת הטעם ממש, דהרי כל תערובות הי׳ נידון בפ״ע, ולא שיעור מסוים לכולם, וגיד בבשר אולי אפי׳ עשר פעמים בשר הי׳ סגי, כדי שלא ירגיש טעם חזק של גיד כמו הבשר בלפת, וא״כ במב״ב שאינו נרגש גם בחד בתרי, אין כאן מקום לגזור ואיזה שיעור יעשו למב״מ, לכן פירושו ז״ל בעיני כספר החתום וד׳ יאיר עיני.

ועתה נחזה איך מתפרש האי משנה לדעת רש״י ז״ל. הנה רש״י ז״ל סובר דטעם הגיד והבשר שווין, ואפילו אין שווין ממש מ״מ להרגיש טעם גיד בבשר אפילו למ״ד יבגבנ״ט הוא דבר רחוק וכמש״כ למעלה, ומי הוא זה שיבחין בבשר הירך אם נתבשל בגידה או בלא גידה. ומכש״כ בשמנו של גיד דודאי חד טעמא אית לי׳ עם הבשר, וא״כ מעיקר דין תורה הרי זורק את הגיד ואוכל את הירך דחד בתרי בטל, וזאת אפילו למ״ד מב״מ לא בטל, דהרי שוה בשמא בעינן וגיד עם בשר אינו שוה בשמא וגם לא בטעמה, ומ״מ קתני בנ״ט וע״כ מדרבנן הוא וצריכין לחקור חדא מפני מה גזרו להצריך יותר מרוב, ומה בין תערובות יבש ביבש דהניחו על דין תורה להיבטל ברובא, וכאשר פריך לקמן על גיד בין הגידין וחתיכה בין החתיכות דליבטל ברובא, ובלח בלח ניחא לי׳ דבעינן בנ״ט, ושנית היאך משערין האי בנ״ט בגיד עם הירך, דא״א לעמוד על טעמו, אלא דע״ז קאמר התנא כיצד משערין אותה כבשר בלפת. ופירש״י ז״ל דרואין כאלו הירך לפת והגיד בשר ושיעור זה הללמ״ס כשאר שיעורי התורה, וכאן הבן שואל חדא דהלא רש״י ז״ל פסק בסוגי׳ דזרוע בשלה לקמן דטעם כעיקר לאו דאורייתא, וכל הדרשות בזה אינן אלא אסמכתא בעלמא, ואיך בא הללמ״ס לשער הטעם דבלא״ה אינו אסור מה״ת, ולא עוד אלא דכל שלא נרגש הטעם בזה התערובות שאנו דנין עליה, מה איכפת לי שאלו הי׳ בשר בלפת כעין זה הי׳ נותן טעם הלא אנן טעמא בעינן וחיך אוכל יטעם.

אבל דע כי כפי אשר תראה לפנינו בביאורנו בשיטת רש״י ז״ל הוא, דטעם הנרגש עד איזה שיעור, הוא אסור מה״ת, דילפותא דזרוע בשלה ילפותא גמורה הוה, ורק הטעם שלמעלה מאותו השיעור והוא טעם קלוש, אינו מה״ת רק מדרבנן אסור, והילפותא ע״ז מנזיר או מגיעולי כותים המה אסמכתות וכן ביאר הגאון בעל כנפי יונה בספרו הנעים על יו״ד בסימן צ״ח עיי״ש באריכות, ועיין עוד לקמן מזה, ועכ״פ גם לדעת רש״י ז״ל טעם גמור של איסור אסור מה״ת, וע״ז אתא ההלכה כדי להגביל איזה טעם אסור ואיזה מותר והגבילה זאת באמרם בבשר בלפת, ולא כמו שפירוש הרמב״ם ז״ל שאם נרגש בחיך כמו שנרגש הבשר שדרכו ליתן כדי להטעם הלפת, אלא הוא שיעור על כמות האיסור וההיתר ור״ל שיהי׳ האיסור בכמות נגד ההיתר כמו שדרך ליתן בשר בתוך הלפת, ואע״פ שבזה עדיין אין כאן שיעור מצומצם כי לאו כל אדם שוה בזה ויש חילוק בין עשיר לעני ובין בשר לבשר כידוע ומה שכתבו התוס׳ דכבשר בלפת הוא שוה עם שיעור ששים קשה לשמוע מכמה טעמים, אולם כפי הנראה האי שיעור ששים לא הי׳ מוסכם אצלם עד סוף ההוראה שבתלמוד וכאשר תראה לקמן בביאורנו ולכן קתני עיקר השיעור של ההלכה שהוא כבשר בלפת ומהא גופא דקתני כבשר בלפת שיעור שאינו מצומצם ידע רש״י ז״ל דע״כ הלכה היתה בידם, דשיעורי חכמים לעולם מצומצמות כפי האפשרי, דעל זה אמרו במנחות ק״ג ע״ב כל מדת חכמים כך הוא מ״ס חסר קורטוב אינו טובל בו וכו׳ ואי שיעור זה חכמים אמרוה ומדרבנן בעינן כך, ודאי לא היו תולין זאת בכבשר בלפת, שעדיין צריכין אנו לידע וכמה הוא וזה כתב רש״י ז״ל על גיד שנתבשלה בין הגידין דלקמן מפרש דנ״ט במב״מ שיערוהו בששים, ולא כתב כן למעלה בכבשר בלפת. וגם כאן לא פירש כן על בנ״ט אלא בד״ה כולן אסורות משום דבאמת בזמן המשנה עדיין לא הי׳ מוסכם אצלם דשיעור בשר בלפת כמה הוא, ולכן לא הזכיר התנא שיעור מצומצם, וממילא דבמב״מ דמשום לא פלוג נמי בעינן ביטול כמו אינו מינו, נמי כל או״א הי׳ משער כפי השערתו דבשר בלפת, ולכן במשנה דקתני גיד בגידין בנ״ט, ודאי ג״כ אשיעורא דבשר בלפת קסמך, דאל״כ גם כאן הוול״ל כיצד משערין, ומ״מ כתב רש״י ז״ל דלקמן בגמ׳ מפרשינן דבמב״מ שיעורא בששים, לא שכוונת התנא בטח הי׳ על ששים דזה ע״כ אינו, דאי לרבינו הקדוש הי׳ מוסכם שיעור זה דששים, לא הי׳ קתני כבשר בלפת, כי לפרש אתא ולא לסתום, אלא דרש״י ז״ל כתב כן לפרש הסכמת אמוראי בתראי, דששים סגי בכל האיסורים, אבל בזמן המשנה כי היכי דבאינו מינו הי׳ משער כאו״א כבשר בלפת לפי השערתו כן הי׳ במב״מ, והטעם דהחמירו גם בתערובות מב״מ בלח שלא סגי ברוב חד בתרי, עיין בזה לקמן. ועכ״פ לדעת רש״י ז״ל שיעור דכבשר בלפת הוא מהלכה על כל תערובות משא״מ, ואע״ג דאיכא איסור החזק מן הבשר ונותן טעם בפחות משיעור בשר בלפת, מ״מ לא הקפידה תורה על האי טעם דהוא למעלה מכשיעור בשר בלפת, אבל מדרבנן לא מהני שיעור כבשר בלפת, אלא להחמיר, דפחות משיעור זה לא נתיר שום תערובות, אבל תערובות דאפשר שנרגש האיסור בתוכו גם אחר שיעור זה אסור מדרבנן, ולזה הי׳ צריך עוד קפילא, אלא דבגיד בירך דגיד בלא״ה טעם קליש הוא אוקמי אשיעור של ההלכה ולא בעי קפילא. ועיין עוד לקמן ודו״ק.

תוס׳ ד״ה אם יש בנ״ט הרי זו אסורה לאו בגיד לחודי׳ משערינן וכו׳ ולפי׳ ר״א שמפרש דלא אמרינן חתיכה עצמה נ״נ אלא בב״ח אתי שפיר, ואח״כ כתבו דמשמע קצת דאין הרוטב ולא שאר חתיכות מסייע לבטל הגיד, והאי לפי׳ הקונטרס ניחא וכו׳ עכ״ל, הנה כפי שביארתי לקמן בסוגי׳ דטפת חלב, להוכיח דדעת רש״י ז״ל כפי פי׳ הט״ז בסי׳ צ״ב, דלעולם יוצא הבלועה מחתיכה שמקצתה ברוטב גם לשאר הקדרה, ומ״מ נעשה האי חתיכה נבלה, משום דבכח ראשון שהוא רתיחה בלא רוטב לא מצי להתפשט רק בהאי חתיכה ולא חוצה לה, ורק אחר שהבלועה נכנס בחלק התחתון שבחתיכה שברוטב מתחיל כח הרוטב להוציאה משם וזה לא מקרי סופה להתפשט עיי״ש, א״כ אי בשאר איסורין אין חתיכה עצמה נ״נ כדעת ר״א אז לא שייך הכא לומר דרק בירך משערינן מטעמא דרש״י ז״ל דלקמן דשם מבב״ח מיירי דאית בי׳ משום חתיכה עצמה נ״נ, אבל הכא גיד בירך אינו עושה נבלה, וא״כ מה שכתבו התוס׳ דלפי׳ רש״י דלקמן ניחא היינו אי ס״ל דלא כר״א ואמרינן חתיכה עצמה נ״נ גם בשאר איסורין, וזאת הי׳ להם לפרש ולא לסתום, וצ״ע.

אולם איכא מאן דגרס במתני׳ אם יש בו בנ״ט ולא בה עיין במשניות, ואז אין כאן משמעות כלל דבירך לבדה משערינן, דהרי אם יש בו אגיד קאי ודו״ק.

ד״ה עד שמגיע לגיד לאו דוקא עד שמגיע לגיד ממש, דהא צריך שיניח כדי קליפה סמוך לגיד, ואפילו כדי נטילה וכו׳, הא דלא קאמר דעד ולא עד בכלל, ובפרט דיל״פ דקולף עד הגיד ממש, אבל אינו אוכל האי קליפה משום דאז הי׳ מוכרח דסגי בקליפה, וזה ליתא דהרי בעי נטילה כמש״כ התוס׳ ודו״ק.

בד״ה אפי׳ מראש אזנו באה״ד, ובלא״ה נמי כיון דלא אפשר האיסור להתפשט חוץ לציר שרי, דלא אמרינן חתיכה עצמה נ״נ ואוסרת את כל החתיכות אלא במקום שהאיסור מתפשט בכל החתיכה וכו׳, עכ״ל, בטעמא דהא מלתא כתבתי דבר יקר לקמן בסוגי׳ דטפת חלב, ויישבתי בזה סתירת הטור והמחבר מסי׳ צ״ב לסי׳ ק״ה אשר נלאו האחרונים למצוא פשר הדבר עיי״ש ותרוה צמאונך.

דין דאין בגידין בנ"ט אבל לא בשומנו ומליחה וצלייה אוסרין עד ס' ובדם בעין נמי אוסר עד ס' דוקא לחומרא אבל לא לקולא דאפי' יש ס' צריך קליפ' ובדם פליטה אינו אוסר וכן באפייה אוסר עד ס' לחומרא ולא לקולא וכן גבי טהור תפל וטמא מלוח כו' אוסר עד ס' ואם נפל צלי רותח על דם צונן אינו אוסר רק כדי קליפה:

מתניתין ירך שנתבשל בה ג"ה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה כיצד משערינן אותו כבשר בלפת פי' כאלו הגיד הוא בשר והירך הוא לפת ומסקי' לקמן בסוגיא מתני' דלא כי האי תנא דתניא ר"י בנו של ר"י בן ברוקא אמר אין בגידין בנ"ט ומסיק והכי הלכת' דאין בגידין בנ"ט אבל בשמנו שומנו של גיד נפר' לקמן דשפיר הוא בנ"ט א"ש ל"ש אלא נתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וכ' התו' והרא"ש אחריהם ולא דוקא עד שמגיע לגיד דהא צריך להניח כדי קליפ' סמוך לגיד ואפי' כדי נטיל' דהיינו עובי אצבע צריך להניח כדאמרי' פ' כ"צ נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ולא סגי ליה בקליפה אם לא נחלק דטעם רוטב מפעפע ומתפשט יותר מגיד מ"מ לא אשכחן בשום מקום דסגי לצלי בקליפה ולא מצינו קליפה נזכרת לענין צלי רותח כ"א בהא דאמרי' בפ' כ"צ חם לתוך צונן שמואל אומר קולף דתתא' גבר ומדמוקיר ליה בלע דהתם לא אלים כרותח דצלי ומ"ה לצלי בעינן כדי נטילה כיון דלא מצינו מפור' בו קליפה וכ' הרא"ש ומיהו יראה שא"צ להחמיר ברותח דמליחה ודי בקליפה ואע"ג דרבינא בעי למימר דמליחה הוה כרותח דמבושל הא איתותב ולפי מאי דאיתותב לא מחמירינן ביה אפי' כרותח דצלי ולא בעי כדי נטילה וכמדומ' שראיתי שהורה כן ר"מ ז"ל ע"כ תו מסיק איני והאמר ר"ה גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מרי' אזנו שאני חלב דמפעפע תו' פריך ובחלב אסור והאמר רבב"ח עובדא הוה קמיה דר"י בכנישתא דמעון בגדי שצלאו בחלב ואתו ושיילוהו לר"י ואומר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ההוא כחוש הוה פי' ר"ת כחוש אינו מפעפע א"נ כחוש ובטל בס' כ"פ תו' בש' ר"ת ר"ה כר"י אמר כולי' בחלב' הוה ושריא משום דמכסי קרמא רבין בר ר"א אמ' כילבית פי' שרץ קטן של דג טמא באילפס של בשר הוה ואתו ושיילו לר"י וא"ל ליטעמיה קפילא ארמאה ומסיק בסוגי' הנהו אטמתא דאמליחו ביה ריש גלותא בגידא נשיא רבינא אסור ורב אחא ב"ר שרי אתו שיילוהו ממר ר"א א"ל אבא שרי א"ל רב אחא ב"ר לרבינא מאי דעתך דא"ש מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל והא"ש ל"ש אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וכ"ת מאי כרותח דקאמ' כרותח דמבושל והא מדקאמר כבוש הרי הוא כמבושל מכלל דרותח דצלי קאמר קשיא ע"כ הסוגיא והנה מה שרצה הרא"ש לחלק בין צלייה למליחה ולומר שמתחילה עלה על דעתו של רבינא כך מ"מ איתותב ולפי המסקנא מחמירין בצלייה יותר מבמליחה והיא סברת הרמב"ן שמה שהביא הרמב"ן אכן הוא בעיני דבר תימא מניין לנו להפך הסברא בלי ראייה ולומר ולפי המסקנא גרוע מליחה מצליי' וכן השיג עליו הרשב"א והר"ן הסכים לדבריו ועוד מן הסוגיא לא משמע הכי שהרי רב אחאי א"ל מאי דעתו מדשמואל כו' הא א"ש ל"ש אלא נתבשל כו' משמע שדינה הכי שמליח הרי הוא כרותח דצלי ויהא קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו וא"כ הוא בכדי נטילה כדפי' לעיל ודוחק לומ' דה"ק ליה אפי' אתה מדמה מל' לצלי ממש מ"מ לא הו"ל לאסור יות' מכדי נטילה דסתמ' משמע שאם היה מדמה לצלייה לא הוה פליגי עליה ועוד מאחר שא"ש מליח הרי הוא כרותח דצלי א"כ משמע ששו' הוא כרותח ובולע זה כמו זה אף שכ' לעיל סי' ו' דמליחה אינו דומה לצלייה לענין חוטין שבו היינו שאינו מפלי' בחוזק במליחה כבצלייה שכח אש שואב בלא חתיכה אומצ' דאסמי' ודומה לו אבל מ"מ הם הוא ברתיחה כמו צלי לענין בליעת איסור ועוד סתמא דתוס' לא ס"ל הכי שהקשו על דא"ש ל"ש מאי קמל"ן פשיט' דלא מצי למימר ה"ה נצלה דא"כ ל"ל נתבשל דמשעת מליחה נאסר ומליחה הרי הוא כרותח דצלי ובלא מליחה א"א לבשל דאין הבשר יוצ' מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה כו' ומה הקשו דלמא דוקא במליחה הוא דאינו נאסר כולו אבל לצלי ה"א דלא סגי אפי' בנטילה אלא ש"מ משא"ש הרי הוא כרותח דצלי ממש קאמר ע"כ נר' בעיני פשיט' דבעינן כדי נטילה לצלי ה"ה למליח ושלא כדברי המחלקים ביניהם ולענין עיקר פסק דין אם מליחה בקליפה או בנטילה סגי או נימא דמליחה בס' והנה רוב המחברים ס"ל דמליחה וצלייה אינו בס' כלל בין לקולא בין לחומר' פי' אפי' הוא פחות מס' אינ' נאסר הכל אלא סגי בקליפ' או נטילה ואם הוא יותר מס' לא מהני ליה ביטול להתיר הכל אלא קליפה או נטילה בעי והנה ש"ד כת' וז"ל ואני ראית' מרבותי שמבטלין בס' וכן ראיתי מעשה הרב' פעמים וכ"פ ראב"ן דחלב דאוסר בצלי דמפעפע אוסר נמי במליחה אם אין שם ס' בבשר לבטלו וכן ציר של נבילה אוסר אם אין שם ס' לבטלו וכת' מהרא"י וכן ראיתי הרבה פעמים וכן קבלתי דהכי נהגינן לאסור במליח' עד ס' וגם לבטל בס' לא בעי קליפה אע"ג דרבוותא טובא פליג' עליה הני דאזלי בתרייהו ברוב דוכתיה מ"מ כאן תפוס עיקר לשווייה במליחה כבישול משום מילתא דפסי' ליה ול"צ לשיעוריה כמ"ש ראבי"ה שצרי' להעמיק יותר בחלב שמן מבכחוש ודבר זה תלוי בכל פעם באומד הדעת לפי הכחשתו ולפי שמנונית' וזימנין דאתא לידי מכשול לכך ראוי למסמ' על ש"ד שרא' מעש' הרב' פעמים ומעשה רב אפי' יחיד כנגד רבי' כדאית' בפ' ב"מ עכ"ד ומעש' נמי בא לפני מהר"רי סג"ל שמלחו טבחייא שלא נקרו ממנ' הרלב עם שאר בש' ואסר הטבחיי' ואמר דנעשי' חתיכ' דאסורא ונאסרו גם שאר חתיכות שנמלחו עמה כי אין בהן ס' לבטל אותו ואמ' שכן שמע ממהר"ש שמליח הוה כרותח בין לקולא ובין לחומרא ע"כ והנה דעת מהרא"י לנהוג בין במליח' בין בצלייה בס' ואף באפייה ס"ל בס' לענין חמץ לפני פסח וממיל' בפסח במשהו אבל מ"מ תמה אני על מה סמכו לפסוק הלכה נגד סוגית התלמוד ופשיט' דמשמע להדיא דמליחה לכל היותר אינו אלא כדי רותח דצלייה ולא כרותח דבישו' לאסר עד ס' והנה מ"כ בשם א"ז גדול תשובת הר"י הלבן שהשיב במליחה בס' מהנהו אטמהתא כו' ולא פי' דבריו היטב ונר' שזהו טעמא שסובר כדברי הגאונים שפסקו הלכ' כר"ה וא"כ הני אטמהתא מי שרי אלא ע"כ דהוי שם ס' ודר"ה בדליכ' ס' עכ"ל והנה מ"ש ופסק הלכה כר"ה פי' דאמר אסור לאכול אפי' מריש אוניה וא"כ הנהו אטמהתא מי שרי כי ס"ל לר"י הלבן אע"פ שאין בגידין בנ"ט מ"מ שומן של גיד אסור כמ"ש רש"י וס"ל נמי לר"י הלבן דמליח' ממש דינו כצלייה ולא כמ"ש הרא"ש דמליחה לא עדיף כצלייה אלא מליחה וצלייה שווין כך נ"ל לפרש דבריו אבל תימ' גדולה בעיני הא בתחילת הסוגיא דפריך מהא דר"ה דאמ' אסור לאכול אפי' מריש אוזן אינו אלא אדברי שמואל דאמר קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ומשני שאני חלב דמפעפע אלמא דאפי' שומנו אינו מפעפע ועוד דבר תימ' בעיני מאחר דאיירי הך עובדא דאטמהתא בדאיכא ס' א"כ אמאי בעי רבי' לאוסרא וא"ל דס"ל אע"פ שמפעפע מ"מ לא נתבטל בס' דאין ביטול ס' כי אם ברוטב וסבר' זאת כת' הר"ן בשם גדולים דאסרין דאפי' ביתר מס' אע"פ שהוא מפעפע דשמא הרבה ממנו מתכנס במקום א' וכמ"ש פה בעל השערים בשם ר"י הלוי ורא"ם א"כ מאי מסיק תלמודא כשהקשה רב אחא לרבינא מהא דשמואל דאמר קולף ואוכל כו' מאי דעתיך מליח כרותח דבישל קאמ' וחמו' מרותח דצלי והא"ש מליח כרותח כבוש כמבושל מכלל דרותח דצלי קאמר קשי' ולפי' דאיירי בדאיכא ס' מאי קאמר וכ"ת כו' אם יהיה כרותח דמבושל מכ"ש דשרי בדאיכא ס' ועוד לפי פי' ל"פ כלל שמואל אר"ה אלא שמואל איירי בדאיכא ס' ור"ה בדליכא ס' ותלמודא מקשה שמואל אר"ה ומשני דר"ה בחלב קאמר דמפעפע ושמואל איירי בג"ה ופריך תו מר"י שהתיר לאכול מרי' אוניה אפילו בצלאו בחלבו ומשני כחוש הוה ולפי הך סוגיא לא אזלה שפיר וצ"ל שהוא סובר שבתחילה בעי תלמוד' לחלק בין חלב לג"ה אבל בסוף כשהקשה לו אף בנצלה בחלבה דשרי תו אינו מחלק בין חלב לשאר איסורים אלא תלוי הכל בס' אפי' שומנו של גיד נמי אוסר עד ס' ומה שאסר ר"ה לאכול אפי' מריש אוניה היינו בליכא ס' ומה שהתיר שמואל להיות קולף ואוכל דהיינו בדאיכא ס' ומה שהתיר נמי ר"י אפי' בנצלה בחלבו כחוש היה פי' ואז היה ס' כנגדו וכמ"ש ר"ת בחד שינויי ולפ"ז תלוי כל האיסורות במליחה בס' כמו חלב ומה שהקשיתי מה היה דעתו של רבינא שאסרה אפי' היה ס' נ"ל דהיה ס' נגד שומנו של ג"ה ולא כנגד כל הגוף ג"ה וס"ל דיש בגידין בנ"ט כתנ' דמתני' כמ"ש התו' והקשה לו רב אחא נהי דיש בגידין בנ"ט היינו כשנתבשל שהרוטב מרככו לפלוט טעמו אבל במליחה וצלייה אפי'. האי תנא גופא דס"ל דיש בגידין בנ"ט מ"מ במליחה מודה דהא אמתני' קאמר ל"ס אלא שנתבשל כו' ומ"ה קאמר ליה שפיר וכ"ת מליח רותח בבישול קאמר ודוק ואילמלא פי' הא"ז היה נ"ל לפרש דברי ר"י הלבן דה"ק מאחר דפליגי בהנהו אטמהתא דאמליחו כו' ובעי רבינא לאוסרו מכח שאין בו ס' ומפעפע בכולה ומר בר ר"א דשרי משום דס"ל שאף שומנו של גיד אינו מפעפע בצלייה כמו שאר דבר כחוש כמ"ש התו' בשר"ת וכ"פ הר"ן דשומן של גיד לא עדיף מחלב כחוש דאינו מפעפע הא שא' חלב מפעפע במליחה כמו בישול א"נ מאחר ששומנו של גיד מדרבנן לא החמירו יותר מבגיד עצמו כמ"ש ריב"ם הא בשאר איסורי' אפי' במליחה היה אסור אם אין בו ס' וממילא כשיש ס' אז הכל מותר ולפ"ז אפי' בבישול אין שומנו אסור מאחר דק"ל אין בגידין בנ"ט ומ"מ אין לסמך על פירושו להקל כי הרי"ף ורש"י וכל האחרונים פסקו דדוקא בגיד אינו בנ"ט אבל שומנו שפיר בנ"ט בבישול ולפי פי' הא"ז אפי' במליחה כדפי' והשתא מתיישב כל הסוגיא שפי' ומ"מ אף לפי פי' דילי נוכל לומר דכל האסורין משערינן בס' אף במליחה חוץ משומנו של גיד מכ' הני טעמי דפרישי' ותלמודא דקאמר שאני חלב דמפעפע לאו דוקא קאמר אלא לאפוקי שומנו של גיד קאמר וכן גדי כחוש לחד פירוש' לפי שבטבעו אינ' מפעפע אפי' פחות מס' אלא דלא ק"ל הכי משום דלא ידעינן איזה כחוש כו' וזו הוא שיטת כל האחרונים ואיפשר שהא"ז נדחק לפרש כן משום שמצא בה"ג כ' להדיא היכא דנתבשל או נמלח שמנונית של ג"ה דבעי ס' אלמא דמפעפע ותימא הלא הוא בעצמו כ' שבפנים משמע קולף ואוכל דלא אמרו בשומנו שמפעפע במליח' וכן בצלי ואני ראיתי בה"ג שכ' להדיא בפנים של אותה שמועה דדוקא נתבשל בו אבל נצלה קולף ואוכל ומליח הוה כרותח דצלי אלא עיקר כמ"ש ונר' בעיני שטעות הוא שנפל בה"ג מ"ש נתבשל או נמלח אלא איירי בבישול לחוד כמ"ש אח"כ בדבריו דבבישול איירי אבל מליחה אינו אסור בשומנו של גיד אלא דוקא בחלב או אפשר אף שא' איסורין כפי מ"ש ואגב שיטתא דרישא בא הטעו' שכ' מתחילה שהגיד בעצמו אינו אוס' אם נתבשל או נמלח כ' המעתיק אח"כ בשומנו נמי הכי ומוכח מיניה וביה שהוא טעו' כדפי' ומעתה אני אומר מ"ש מהרא"י דנהיגינן מליחה בס' בין לקולא בין לחומרא יפה כ' דאי נחמיר שלא לבטל האיסור בס' גבי מליח' א"כ הוי תרי חומר' דסתרי אהדדי ועליו נאמר הכסיל בחושך הולך וכן משמע להדיא בתלמוד ודוקא בחלב אבל גבי שאר איסורי' כגון דם וחיטה בפסח ואיסור טריפ' שאין בה שומן כלל נהי דמחמרינן כשאר הגדולי' שאסרו הכל במליחה עד ס' וממילא בפסח במשהו ולא אמרינן דסגי בקליפ' כ"א גדי כחוש או שומנו של גיד וכדפי' לעיל אכן רוב המחברים לא ס"ל הכי ופירשו דוקא בחלב ושומן הוא דמפעפע בצלי או במליח' אבל לא שאר איסורי' ומשמעות התלמוד בפשוטו מסייע' להו דקאמר שאני חלב דמפעפע ומצינו נמי גבי בשר שנפל בציר דדם אינו מפעפע למעלה ונהי שאנו מחמירין בדבר ולומר בכולן מפעפע ע"י צלייה או ע"י מליחה ולאוסרו בפחות מס' אכן להתיר בס' בלא קליפה ונטילה ל"ר לי כלל והיכא שנמלח חתיכה בשר עם חלב שעליה ואין בה ס' לבשל החלב דעת מהר"ם שהחנ"נ ואין שאר החתיכות מסייעו' לבטלה וגם אין נאסרות אלא אותה חתיכה שנגעה לבד משום דרותח דמליח נהי דחם הוא כרותח דבישול מ"מ לא עדיף מיניה וגבי בישול גופא היכא דלא ניער וכיס' בקדירה אין נאסרו בו וגם אין מסייעות לבטלה לפי שכל חתיכה שנאסרה בבליעה אינה אוסרת חבירתה בלי רוטב והיכא דלא ידעינן איזה נגעה כולן מותרות דחד בתרי בטל אפילו הן ראויו' להתכבד הכל כמ"ש לעיל גבי כרס סי' ז' אין דעת שא' המחברים כן מאחר דרותח דמליח כבישול שפי' מפעפע אפי' למעלה ובכל צד כמו בבישול וניעור וכיסה כי טבע הצלי והמליח לפעפע שהרי עינינו רואות שמפליטין ציר מה שאין בבשר בקדירה בלא ניער וכיסה ומ"ה אין חילוק בין חתיכה זו לשאר חתיכות אלא משום דס"ל שאות' חתיכה שהחלב דבוק שנ"נ ואוסרת האחרות והיינו טעמא מאחר שדרך למלוח כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה א"כ כשנמלחה לבדה נאסרת מיד אח"כ אוסרת האחרות המונחו' אצלה ויש שפוסקין שאף בבישול אמרי' שאותה חתיכה שאיסור מחובר בה נ"נ מתחילה וצריך ס' בחתיכה גופא ואם אין שם ס' חנ"נ וצריך ס' נגדה ולקמן בפ' כ"ה אי"ה נאריך בזה והטעם שכ' במליחה כת' המרדכי וכת' נמי שהא"ז פסק כך הלכה למעשה וכן ר"י מווינא וכן נהג מהר"י סג"ל שהיה בעל הוראה מגדולי האחרונים כמו שהבאתי לעיל בענין הכרכשתא ומ"מ שמעינן מדברי מהר"ם שאם לא נודע איזה נגע באיסור שכולן מותרות אפילו בראויה להתכב' ולא כדברי ראבי"ה שפסק בענין מליחה דאינו מפעפע כ"א בקליפה ואי לא ידעינן באיזה נגע שכולן צריכה קליפה אם הן חה"ל לפני האורחין אלא כולן מותרות מאחר שאינה אוסרות מחמת עצמן כל חד בתרי בטל וכ"פ רוב המחברים ונאמר לפי מ"ש לעיל היכ' דליכא חלב שמפעפע בודאי לחומרא בעינן קליפה אפי' בדאיכא ס' היכא דלא ידעינן איזה נגע כולן מותרות בלי קליפה וה"ה בכל ענין דבעי קליפה כמ"ש לקמן שאם לא ידעינן דשרי כולהו וכן עיק' ומעתה אתן לך כללי' ופרטים איזה בקליפ' ונטילה ואיזה בס' כדי שלא תשגה והא לך העיקר בשר וחלב שנמלח לעולם בס' בין לקולא בין לחומרא אף בחלב כחוש כתירץ שני דתו' שבטל בס' וממילא אוסר עד ס' וכן אי' בסמ"ק להדיא שאפי' כחוש אם אין ס' הכל אסור שמפעפע ולעולם בטל בס' בין במליחה בין בצלייה וכן איתא בהדיא במרדכי קצר ואפילו קליפה לא בעי אם יש שם ס' וכן באפייה בעי ס' כמ"ש מהרא"י לענין מצה כו' ולא כאשר"י שפסק בין למליחה בין לצלייה בין לאפייה כר"א ממי"ץ שאינו נוטל אלא מקום פיעפוע וכפי אומד הדעת אלא דינו בס' כשאר איסורין וממילא בפסח במשהו ודוקא להחמיר ולאסור עד ס' אבל להקל ולומר שבטל בס' ולא בעי אפי' קליפה ונטילה כדמשמע מדברי מהרא"י ל"נ כלל דשמא דוקא בחלב ושומן אמרינן דמפעפע בצלייה ובמליחה וכן באפייה אבל לא בשאר איסורין ומ"מ בעי נמי נטילה אפי' בדאיכא ס' בין בצלייה בין במליחה וכן לענין דם בעינן ג"כ במליחה בס' וכן לצלי כמו בבישול וכ"כ מהרא"י בשערי' שלו והבאתי לעיל בפ' השוחט סי' י"ח על חתיכה שנמלחה בלא הדחה ונאסר' משו' דם שבעין יראה בדליכא ס' כו' ועיין לקמן בפ' כ"ה בסי' ע"ג גבי דגים ועופות שנמלחו כו' ומ"מ דוקא לחומרא כדפרישית ודוק' בדם בעין אבל דם פליטה לא אסרינן לא במליחה ולא בצלייה אלא דם משריק שריק וכב"כפ ואף גבי דם שבעין דלא אמרינן מישריק שריק כו' היינו לאותו חתיכה עצמה ונאסרה מכח דם אבל שאר חתיכות שנמלחו עמה או נצלו חשיב נמי דם פליטה ולא נאסרו כלל כאשר כת' לעיל בפ"ק גבי מולייתא סי' כ"ח ודע שהכל חשוב דם פליטה בין בבשר בין בכבד כל זמן שהודח בראשונה אבל דם שבלב כל זמן שלא נקרע הוי דם בעין ואוסר כמו שנברר לקמן בפ' כ"ה גבי לב ולכן אפי' דם רותח שנפל על צלי רותח אם יש דם הכל מותר ומ"מ בעי נטילה וחומרא כדפרישי' ואם אין ס' הכל אסור ואף דם צונן על צלי רותח לפי מה שאנו סברינן כשמואל דתתאה גבר הכל אסור אם אין ס' ואל תשגיח בדברי המחברים שכ' על כה"ג דסגי בכדי נטילה וגבי מליחה לענין טהור תפל וטמא מלוח כתבו אינו אוס' אלא כדי קליפ' היינו לדידהו דסברי שבצליי' וכ"ש במליח' שאינו מפעפע דרך כולו כ"כ כמו בבישול אבל אנו דסברינן דמפעפע במליח' ובצלי כמו בבישול א"כ הכל בס' ואפי' גבי דם כשהו' בעין וממילא ג"כ לענין טהור תפל כו' דאוסר דינו נמי בס' אבל אם נפל צלי רותח על דם צונן או שאר איסורים תתאה גבר אז הוא בקליפה וכן גבי עירוי וכן גבי בשר שנפל בציר אף ע"פ שחשיב כבוש כמבושל מ"מ הדם אינו מפעפע למעלה ברוטב ואם כן למעלה מן הציר לא בעי קליפה וכן כבד שמחובר או תחוב בעוף בין בצלי בין במליח' בעי קליפ' לחומר' בעלמא כמ"ש לקמן לגבי כבד חוץ מד' דיני הנ"ל לעול' בס' וכן גבי בש' ודגים שנמלחו שכ' הרא"ש שאינו אוס' אלא כ"ק ג"כ אינו אלא בס' אבל מה שכת' שאם הוא בקשקשותי' ושאינו נאס' בזה נהוג כוותי' דלא תלו טעמא מאחר שאינ' בולע אלא כ"ק וכמ"ש בסמ"ג גבי עירוי התרנגול שהנוצו' מפסיק' כ"ק וא"כ לפ"ז הטעם היה לנו לאוסרו אלא טעמא של הרא"ש בעינן שהקשקשים עליהם נרא' לעינים דקמיטי יות' מעופות ואם תמצאו בספ' ת"ח דמהר"ם דינים שאינם מכוונים כפי העקרים שרשמתי אין להשגיח בשום הג"ה אם ימצא בה להקל או להחמי' דשמ' היא מסברת ראבי"ה דס"ל להקל בקליפה או כדי נטילה או ס"ל כר"י הלבן דינו בס' וכן אם ימצא בו להקל בשאר החתיכות אפשר שהיא מסברת ר' אפרי' דס"ל דלא אמרי' חנ"נ כ"א בבש' בחלב וכן ס"ל הרא"ש והטו"ר ואנו לא ק"ל הכי ע"כ יגעתי עד שמצאתי לידע כל הגה"ה מאיזה מקום נשתרשה ואיך ומה דעתה נוט' ואח"כ עיינתי בקבלת מהרא"י שכתב הכי נהוג בקבלתו והוא היה הראש לאחרונים שלפנינו וקשה לחלוק על קבלתו בלי ראייה גמורה:

דין דיש לאסור שתיהן בגדי כחוש אם ליכא ס' ובכוליא בחלבה:

נחזור לסוגיא אמה שמשני לעיל כחושה הוה כוליא בחלב הוה ואח"כ משני כילבית באילפס כו' דעת הסמ"ק סותר ב' תירוצים הראשונים ור"ל לעולם אפי' בכחוש מפעפע ואוסר בליכא ס' ולא כמו שעלה על דעתינו לחד שינוייא דכחוש שרי אפי' בדליכא ס' וכן חלב הכולי' אוסר הכוליא ולא אמרינן דקרמא מפסי' ותימא הוא בעיני מאח' שמשני תלמוד' בשם אמוראים שזה אמר כך היה המעש' וזה אמר כך הי' מעש' ואין שום א' חולק על חבירו א"כ כולן אמת לפי פסק הלכה ומה אעשה שמהרא"י כתב לנהוג כמותו ונותן טעם לדבר וז"ל יש לאסור שתיהן גדי כחוש בדליכא ס' וכוליא בחלבא והכי נהגינן דאנן לא בקיאין איזה נקרא כחוש גם בהפסק הקרומו' צריך בדיקה אי לא מיפחת וטוב להחמיר כדאיתא בפ"ה דחולין איידי דמשמש ידא דטבחא מפחי' ע"כ ובכתבים כתב כה"ג אקרום של חצר הכבד והבאתי לעיל סי' ד':

דין גדי שצלאו בחלבו אסו' לאכול אפי' מריש אוניה אפי' תחוב בשפוד בענין שהראש למעלה ודין דאין הנאסר יכול לאסור יותר מהאוסר אותו ואע"פ שהנאסר יש לו פיעפוע כיון שהאיסור האוסרו אי' מפעפע אין הנאסר יכול לילך למקו' שהאוסרו אינו יכול לילך שם:

ודין בשר שנמלח ולא הודח הדחה אחרונה ונתבשל בקדירה אז צריך ס' נגד כל החתיכ' כי החתיכה נתבשלה בדמה ואם הדיחה פע' אחת ונתבשלה מותר בלא ס' כי יש בחתיכה עצמו ס' נגד הלחלוחי' מאחר שהודח פעם אחת ועוד יתבאר מזה לפנינו פרק כ"ה סימן פ"ג:

פסק כ' הרא"ש מדברי התו' אע"פ דס"ל גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מריש אוני' אפי' תחוב בשפו' בענין זה שהראש למעלה והחלב הוא למטה אפ"ה מפעפע למעלה מ"מ נוהגין כשמולחים הרבה בשר ביחד ע"ג עצים והציר זב ונופל תחת העצים ופעמי' מוצאין חתיכה א' חציה בתוך הציר וחותכין מה שבתו' ומתירין השא' ולא אמרי' שמפעפע למעלה כדאמרי' הכא לפי שהדם אינו דרכו לפעפע ואפי' דרך הילוכו אמר משריק שריק ולא מובלע כ"ש שאינו מפעפע למעלה ואפילו יש שומן בתוך הציר לא אמר שנ"נ ומפעפע למעלה ואסור כי לדברי ר"א דלא אמר חנ"נ אלא בבש' בחלב ומיהו בלא"ה ניחא הכא דלא אמרינן חנ"נ ואוסר כל החתיכות אלא כשהאיסור יכול להתפשט עם הנאסר וליתן טעם בשאר החתיכות כגון טיפת חלב שנפל על החתיכ' שטעם הטיפה מתפשט בכל החתיכ' ונהי דאין לטיפה כח לאסור שאר החתיכות אותה חתיכה שנאסרה מסייע לטיפה לאוסרה אבל דם שאין לו כח לפעפע למעלה גם שומן הנאסר מכחו אינו נאסר לפעפע למעלה דבכ"מ שאנו אוסרים כד"ק אמאי אותה קליפה אינה חוזרת ואוסרת ובענין זה יאסור הכל אלא ה"ט לפי שאין טעם האיסור עובר כלל יותר מכ"ק הלכך גם הנא' אינו אוסר ועוד דאל"ת הכי אין לך בשר מותר לעולם דהא כל בשר שנמלח כששוהא במליחה יותר מכשיעור מליחה זמן מרובה יש בו טעם מלח יותר ואפ"ה לא אמרינן דמלח שעל הבשר נאסר מחמ' הדם ויחזור ויאסור הבשר וצ"ל משום שאע"פ שטעם המלח נבלע בבשר הדם שבמלח אינו נבלע בו כלל מאחר שהדם אינו נכנס בבשר דדמא משריק שריק ע"כ ואע"פ שאנו תופסין סברא זו עיקר מ"מ מ"ש השערי' בשר שנמלח ולא הודח והניחו לבשלו שאם יש ס' בחתיכה ובמים נגד לחלוחית דם ומלח שעל החתיכה שמותר אף שהמלח נותן טע' בבשר מ"מ מאחר שאין המלח נאסר אלא מכח הדם הנבלע א"כ לא יאסור אותו מאלו המלח כולו דם דבטל בס' ולא דמי לתבלין ושאור של ע"ז כו' שאוסרין מחמת עצמן וכתב ע"ז מהרא"י ר"י בעל התוס' הוא בעל הסברא הזאת והכי נהוג דסברא הזאת אשכחן בכל המקומות בדברי רבותינו ז"ל דאין הנאסר יכול לאסור יותר מן האוסר עצמו ע"כ ורבים שגו בזה ופסקו להית' וטעות הוא בידם כי לא פסק מהר"אי לנהוג אלא כסברא הזאת ולא שיהא הבשר עצמו מותר דהא כתב מהר"י נמי בשערים בדוכתא אחרינא לאיסור וז"ל וכ' בסמ"ק שאם לא הדיחו רק פעם אח' בטוב אין קפיד' הורו רבותי' בדיעבד להתיר בהדחה א' ואע"ג דלקמן כת' שאם לא ראה הישראל אם הדיחו ב' פעמים ונתנו בקדירה אין סומכין על דבריו של גוי היכא שהגוי לא ידע המנהג של ישראל או אין ישראל יוצא ונכנס כו' ובז"הל כתב נמי אותה פסק בס"ת משמע אפי' בדיעבד חוששין לה אם לא הדיחו רק פעם א' וכן איתא בסימ' א"ז דבדיעבד אם הדיחו ב"פ סגי משמע דבחד זימנא לא וכההיא דא"ז נהגינן לכתחילה להדיח ג"פ מ"מ כיון דא"ז גופ' כ' הכי אי לא מסתפינ' מחברי ה"א אפי' בשר שנמלח שלא הודח כלל שרי בדיעבד וכן כתבו הגאונים בשם מהר"ם ויראה דהדברים מוכיחים לעיני' דאין לך חתיכ' שלא יהא בה ס' נגד לחלוחית שנשאר ממים שהרי מוד' פ"א אף את"ל שאין בה ס' נגד דם ומלח שעליה עכ"ל מהרא"י ונרא' בעיני לפרש הא דאסרינן כשלא הודח כלל היינו משום דס"ל הטעם משום דנתבשל בדמא דשמא לא נמוח המלח שיהא בטל ברוטב בס' ומ"ה כת' מהרא"י אין לך חתיכה שלא יהא בה ס' ולא אמר אין לך קדירה כו' או אין לך חתיכה שלא יהא בה ס' עם הרוטב כמו שהזכיר הא"ז דמשמע דלא בא להתיר אלא מכח שיהא בו ס' בחתיכה ולא שיתבטל בתוך מים ורוטב שבקדירה והיינו משום דהוי כנתבשל בדמא וחנ"נ ע"כ הוצרך לומר שאין לך חתיכה כו' אבל אנו לא קים לן שיהיה ס' בחתיכה נגד דם שעליה אלא כנגד הלחלוחית כמ"ש מהרא"י ומ"ה כתב בהג"מ בשם מהר"ם היכא שנמלח ולא הודח ונתבשל בקדירה דשרי כי בכל פעם יש בכל חתיכה לבטל דם שעליו משמע להדיא שלא בא להתיר מכח ביטול הרוטב אלא מכח חתיכה עצמו רק דברירא למהר"ם דבכל פעם יש בחתיכה ס' נגד דם ומלח שעליה ואף שלא הזכיר מלח בדבריו לאו דוקא קאמר אלא כלומר נגד איסור דם דהיינו עם המלח וא"ל ס"ל כר"א דס"ל דלא אמרו חנ"נ כ"א בבשר בחלב ומ"ה לא בעינן ס' כ"א כנגד הדם לבד כמ"ש בסמ"ק ז"א שהרי א"ז פסק הלכה למעשה דבכ"מ אמרו חנ"נ ואפ"ה כתב באותה הג"ה דלעיל דאי לא מסתפינא כו' רק דם לחוד ולא הזכיר מלח אלא דלאו דוקא קאמר דם לחוד אלא איסור דם קאמ' והיינו דם ומלח ועוד מלשון המרדכי בפג"ה שכ' ומורי הר"מ רגיל להורות היכא שנפל איסור על דופני הקדירה כו' משמע להדיא דס"ל דבכל איסורין אמרינן חנ"נ אלמא לאו דוקא דם לחוד קאמר אלא עם המלח קאמר וכן עיקר אלא דלא ברירא לן שיהא בחתיכה גופא ס' נגד דם ומלח כמו שברור למהר"ם אבל מ"מ שמעינן מיניה דבעינן שיהא בחתיכה גופה ס' נגד דם ומלח ולא שמצטרף עם הרוטב וא"ל א"כ מה טעם האוסרין אפי' בהדחה אחת מאחר שיש בודאי ס' אפי' בחתיכה נגד הלחלוחית נשאר עליו וכמ"ש מהרמ"י כו' דס"ל דמלח נ"נ ומאחר שהמלח לטעמי' עביד לא בטילה כל זמן שנ"ט אפי' יש הרבה יותר מס' וכמ"ש הסמ"ג שכן הוא הטעם לאות' שאוסרין הבשר בלא הדחה אחרונה אע"פ שיש ס' כנגדו ע"ש אכן על הס"ת יש לתמוה שכ' אם לא רא' הישראל שהדיחו ב"פ כו' וכ' נמי דלא משערינן המלח יותר מאלו כוליה דם ובטל לעולם בס' ואף אם תבא ליישב ולו' (דלאו דוקא קאמר) שלא ראה שהדיחו ב"פ (אלא ר"ל) כדינו ואיכא למיחש שמא לא הדיחו כלל ויש קצת ראייה לזה שהרי הסמ"ג כ' נמי כדברי הס"ת וכת' סתמא ולא ראה הישראל אם הדיחו הבשר אם לאו כו' דמשמע כפשוטו דלא הדיחו ב"פ כדינו ואפשר שלא הדיחו כלל ומש"ה ס"ל אסור דשמא לא יהא ס' בגוף החתיכה כנגד דם ומלח שעליה דלא ברור לן שיהא ס' לעולם בחתיכה כו' ואפ"ה קש' על ש"ד שכ' האי פסק דס"ת שאם לא ראה הישראל כו' וכ' בריש השערים שאם יש ס' בחתיכה ובמי' נגד הדם ומלח שעליה דשרי וא"כ מה איסו' בדבר אפי' לא הדיחו בדיעבד דא"א שלא יהא ס' בחתיכה עם הרוטב נגד דם ומלח דמהר"ם ס"ל אפי' בחתיכה גופא איכא ס' א"כ עם הרוטב ליכא מאן דפליג אלא צ"ל מ"ש השערים וכן הס"ת שאם לא ראה הישראל כו' דמשמע שאם לא הודח כלל דאסור בודאי לא שכתבו כן לפסק הלכה לאיסור אלא אגב שיטפא דאינך לא סמכינן אדברי של גוי כלל לא לאיסורא לא להיתר כגון אם מלגו התרנגול' וא"י אם מלגו בכלי ראשון או מלחו בכש"מ וכתב נמי הא שלא ראה אם הדיחו כדינו ואליבא האוסרים שאומרים כל זמן שמלח נ"ט אוסר וכדפרישי' אבל לדברי השערים והס"ת שרי בדיעב' אכן לענין פסק הלכה לא ק"ל כוותייהו אלא בהא שאין המלח יכול לאסור מאלו כולן דם ובטל בס' אבל במה שהם משערים עם החתיכה והרוטב לא ק"ל הכי אלא בעינן ס' בחתיכה והיכא דליכא ס' בחתיכה הוה כמו שנתבשל בדמו ואנו לא בקיאין בזה לברר איזה חתיכה עתה שיש בה ס' ואיזה שאין בה ס' וכן לשון המרד' משמע שכתב על בשר שנמלח ולא הודח שאסרו הרוקח משום דדם שפיר' אסור ומה שנסרך על הבשר ונתבשל עמו אסור כו' אלמא משום דבעינן ס' בחתיכה וליכא למימר משום שהמלח אוסרו דלטעמיה עביד ולא בטיל שהרי כ' להדיא שאסרו משום דם שנתבשל עמו ואיירי לשם אפי' לקדירה מלא מים כמו שמסיק אח"כ גבי בש' יבש ואף דלא נהגינן לאסור בבשר יבש אבל בבשר לח נהגינן לאסור וכן קבלתי ועיקר ומ"ה כת' מהרא"י שאפי' שבדיעבד יש לסמוך על הא"ז בשהדיחן רק פ"א משמע כשלא הדיחו כלל דאסור מן הסתם דלא ברירא לן שיהא ס' בחתיכה נגד הדם אם לא נגד הלחלוחית שעליה מהדחה אח' ובעבור זה הארכתי כי הרבה מורים אשר לא שמשו זקנים בהוראה מתירין אפילו בשר לח נגד הקבלה:

דין כל דבר שהיא בריה או חה"ל שנתבשל עם חתיכות ההיתר:

אם מכירן זורקן והשאר והרוטב מותר אם יש בהם ס' נגד הברי' או החתיכו' אבל אין מכירין כולן אסורות אפי' הן אלף וגם הבריה אינה בטלה לעולם כמו חה"ל והרוט' תלוי בנ"ט שאם יש בהיתר ס' כנגד הבריה או החתיכה אז הרוטב מותר ובארנו דנמלה או עוף טמא וג"ה ואבר מן החי וכיוצא בזה שאם יחלק אין שמו עליו נקראים בריה אבל עוף טהור שנתבטלה לא נקרא בריה אלא כשהוא שלם אבל אם נתרסק או נחתך ממנו קצת תו לא מקריה בריה ובטל ברוב ומ"מ אם רוב הדג טמא שלם רק שנפל ממנו קצת ע"י בישול ודאי חשיב בריה אבל אם נפרש ממנו קצת מגופו ושדרתו וכ"ש ראשו אפילו רובו שלם אינו קרוי בריה וביארנו דעכבר משביח בכולהו משקין ולא הוי נ"ט לפגם בשמן ויין ודבש:

מתני' ג"ה שנתבשל עם הגידין בזמן שהוא מכירו משליכו לחוץ והשאר בנ"ט ואם אין ברוטב ובגידין ס' לבטל הגיד הכל אסור ואם אין מכירין כולן אסורות ואפי' הן אלף ואע"פכ הרוטב מותר לפי שהרוטב תלוי בנתינת הטעם וכיון שאין האיסור יכול לתת בו טעם שרי וכן חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם חתיכות בזמן שהוא מכירן בנ"ט ואם אין מכירן כולן אסורות ואפי' הן אלף ומשני שאני גיד דבריה הוא הלכך אין לו ביטל וחתיכות נמי איירי בח"הל לפני אורחי' וכ' התו' והרא"ש אחריה דאפי' אם פי' א' מהם אסור גזירה שמא יקח מן הקבוע כדמוכח בפ' התערובו' ולא אמרי' כל דפריש מרובא קא פריש אלא היכא שהאיסור ידוע במקומו כי ההיא דט' חניות דליכא למיחש דילמא שקיל איסורא כדפירשנו לעיל וכ' הרא"ש ויש מן החכמי' שכ' דבריה בטילה בט' מאות וס' וראיית' במס' תרומ' פ"ק דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתי' אם יש משקל י' זוז ביהודה שהן ה' סלעים בגליל וקאמרי עלה בירושלמי שהוא אחד מט' מאות וס' וכו' אלמא בריה בטלה בע' מאות וס' וק' להם משמעתין דמדמה ביטול בריה לביטול חה"ל דאפי' באלף לא בטלה ומיהו איכא למימר כיון דצריך שיעור גדול לבטלו מדמהו לחתיכה ה"ל י"א דעכבר' שם מקום הוא כדאי' פ' השוכר א"ה לא שבקוה בני עכברא מיקברי' וקאי אציר דאיירי ביה והאמר שר' יוסי הורה כן באותו מקום דיהיב טעמא עד קרוב לאלף וכן מסתבר דלא איירי בעכברא שנתערב בהיתר דאם צורת עכבר עליו ניכר בין חתיכה של היתר משליכן והשאר מותר ואם נימוח ואין ניכר טעמו בטל בס' ע"כ והוא מדברי התו' ובכאן לא הכריע להדיא אם נאמר דכן הלכה כדברי הירושלמי מאחר דאיכא למימר דאף תלמודא דידן ס"ל הכי או לא דסתמא דתלמודא משמע דבריה וחה"ל דין אחד להן אבל הטור כ' שדעת הרא"ש שבריה אינה בטילה לעולם כמו חה"ל אכן ר"ש פסק כדברי הירושלמי וכ"ד הרשב"א והרבה שאלו מה טעם בדבר ועל מה הגיעו לאות' שיעור מצומצם ולא אסרו עד אלף מסויים ובענייתי מצאתי טעם לפי שמצאנו דפליגי ר"י ור' יוסי בפ"י דתרומה בציר דג טמא ר"י אוסר עד שיהא רביעית מסאתים דהיינו אחד מסאתים פחות לדבר מועט ר' יוסי אומר אחד מששה עשר כו' נמצא ששיעור ששה עשר היה מקובל מקודם לחכמי' לשער בו להקל והכא שבאו להחמיר ולאסור יותר מס' אפי' בטעם כ"ש רק שלא רצו לאסו' במשהו והחמירו לאסור עד ששה עשר ששים דהיינו תתק"ס וכה"ג כת' המ"מ שתתק"ס הוא י"ו ס' אכן הר"ן כ' וז"ל י"א דבריה בטלה באלף מההיא דירושלמי מסכת תרומה שהיא בטילה בתתק"ס ולא מחוור דהא קתני בריה דהיינו ג"ה דומיא דח"הל דבתרווייהו תנן כולן אסורין ובודאי חה"ל אינה בטילה אפי' באלף כדתניא בתוספת' בהדיא וה"ה לבריה ובירו' לא מתורת בריה אתו עלה אלא לבטל פליטת' דס"ל דעכבר נותן טעם באלף ופליג אגמ' דידן דפ"ב דע"ז משמע דלא יהיב טעמ' אלא עד ס' ע"כ וכן נוטין דברי התו' בפ"ב דע"ז דבירו' לבטל פליטת' אמרו אבל בריה אינה בטלה לעולם וכ"ד כל האחרונים וכן עיקר וכתב הרא"ש אדברי התו' והא דגיד מקרי בריה וכן אבר מן החי ודג טמא ועוף טמא אבל לא עוף טהורה מת דאמר לקמן בהאי פרקין א"ר אכל ציפור טהורה בחייה בכ"ש במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה ובין במיתתה בכ"ש וצ"ל בכל דבר שאם יחלק אין שמו עליו נקרא בריה דעוף טמא שלם נקרא עוף וכשאינו שלם אין קורין אותו עוף אלא חתיכת עוף טמא וכן גיד נקרא חתיכת גיד וכן אבר מ"ה וצריך פי' לדבריו ואע"פי שאפי' דבר מועט כשנחת' מן החי קרוי אמ"ה מ"מ נ"ל דה"פ דאם נחתך דבר מן החי קרי ביה וא"כ כשנחלק אותה חתיכה קרוי חתיכת אמ"ה אבל נבילה אפי' חתיכה מקרי נביל' דכל דבר שנתנבל קרוי נבילה ואינו שם העצם וכן שור הנסקל לא מקרי ברי' כדמוכח בפ' התערובות משום דכתיב לא תאכל בשרו דמשמע אפי' חתיכה אחת ממנו אבל ה"ק לא תאכל אותם בין גדול ובין קטן כי על שלמותן נקראין כן וכן מוכח בפ' שבועות שתים דקאמרינן וכי היכן מצינו באוכל כ"ש חייב ופריך והרי מפרש פירש מפרש שלא אוכל כ"ש ומשני מפרש נמי כבריה דמי משמע דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב לא תאכלו בכ"ש והא דתנן בפ' אלו הן הלוקין כמה יאכל מן הטבל דיה' חייב ר"ש אומר בכ"ש וחכ"א בכזית א"ל ר"ש אי אתם מודים באוכל נמלה חייב א"ל מפני שהוא כברייתו א"ל אף חטה כברייתא ומסי' רבנן ברייתא נשמ' חשיבה חטא לא חשיבה והרי גיד ואבר מן החי דלא ברייתא נשמה הן וחשיבי בריה וי"ל דלרבנן דלדברי ר"ש קאמרי לדידן אפי' הוי חיט' נשמה לא מקרי בריה דהא כתיב לא תאכל טבל ולא כתיב לא תאכל חטה דהוה משמע דאשלימו' של חיטה קפי' קרא כמו בהכי דמקרי' ברי' ודמו למפר' אלא לדידך דחשבת ליה בריה אלמא לית לך טעמ' דמפ' מ"מ לא דמי לנמלה דהתם איכא נשמ' והכא ליכא נשמה וכת' עוד וי"א דאף מדרבנן בעי דבר שבא מברייתא נשמה וגיד ואמ"ה מדב' שיש נשמה ע"כ והוא דעת הרשב"א והר"ן וכת' עוד הרא"ש והא דאמרינן דבריה לא בטלה ה"מ כשהוא שלם אבל נתרסק או נחתך ממנו קצת תו לא איקרי בריה ובטל ברוב כדאמר במסכת מכות ריסק ט' נמלים וא' חי והשלים לכזית לוקה שש אלמא כשהן מרוסקין לא איקרי בריה ובעי כזית ואמרי' נמי במסכת מעילה לוקה על אכילת שרצים בכזית כשאינן שלימי' והא דתנן האיברים אין להם שיעור אע"פ שאין בהן כזית ההיא לענין טומאה קאמרינן אבל אכילת' בכזית כדאי' בירוש' והלא אמ"ה בבהמה טהורה מטמא בכ"ש ואכילת' בכזית וכן נמצא בתשוב' לרי"ף נמצא מכל הרמשים בקדירה בין שנפל לחמין בין שנפל לצונן אם נפסק מאותו שרץ שיעורין בס' כשאר איסורין שבתורה וכ' מהרא"י בשערים וז"ל וי"א דאם רוב הדג טמא שלם לגמרי רק שנפל ממנו קצת ע"י בישול כמו שרגיל הוא להתפרר ודאי חשוב בריה וכי האי סבר משמע קצת פ' כ"מ באשר"י גבי ההוא דירו' דאם אכל פריר' א' של ענב או רימון דחשיב בריה אבל אם נפר' ממנו קצת מגופו ושדרותו וכ"ש ראשו ואפי' רובו שלם יש לסמוך אשאר דיעות שכתבו להתיר מהרא"י ז"ל:

ונשאל גאון על עכבר שנפל לשמן של בה"כ ואו' אם השרץ נימוח בשמן משערינן ליה בס' בשמן רותח ומותר באכילה ואצ"ל להדלקה ואם צונן הוא מעבירו במסננ' ושרי אפי' באכילה ולא בעי ס' ולגבי נרות של ב"ה אם הוא מאוס אסור בהדלקה משום שנאמ' הקריבוהו נא לפחתך וה"ה לכל נרות של מצוה וכת' הר"ן וז"ל מכלל דס"ל להגאון כי היכא דאמרי' בפ"ב דע"ז דעכברא בשיכרא והלא אשבוחי משבח ה"נ בשמן אבל הרמב"ם ז"ל כ' בפט"ו מהלכו' מ"א דלא משבח אלא בשיכרא ובחלא אבל ביין ושמן מפגים פגים ושרי וכ"ד חכמי הצרפתים ז"ל ע"כ וכ"כ הא"ז עכבר שנפל לגו חלא או שיכרא או שאר משקי' ולא ממרט משלי' לחוץ והמשקה בס' ואם נפל ליין וכן חלב ובשר של נבילה שנפלו ליין א"צ ס' דהוי נ"ט לפגם שביין ודאי פגמי ע"כ ובדבש בודאי לכ"ע פוג' כאשר כ' הסמ"ג מפי דעת התו' לענין דברים שנתערבו בדבש וכאשר פסק המרדכי בפ' א"מ אבל בחלב ושאר משקין צ"ע כי לדברי הר"ן כל שאר משקים חוץ משיכרא וחלא ס"ל פוגמין ומדברי הרמב"ם אינה משמע כן שהרי כתב שאם נפל ליין ושמן שרי שאלו צריכין להיות מבושמים משמע דשאר משקים אסירי ע"כ נכון להחמיר ולאסור כל המשקין חוץ מיין ושמן ודבש מחותך גם מדברי הרא"ש יראה דעכבר אפי' נפל בשומן אווזא שמשבח שכתב בתשוב' על העכבר בשומן אוזא ולא ממרט אך שערותי' נפל אם ידו' שלא שפכו עליו שומן רותח אם הוא רך שהעכבר מתנוע' ממקו' למקום אז הכל אסור כיון ששהא בתוכו דכבוש הרי הוא כמבושל ואם קשה אז יטלו סביב העכבר כדי נטילה דהיינו שיעור אצבע והשאר מותר (אם יש בשומן ס' לבטל העכבר) ע"כ ודוחק לומר שחולק על דברי הרמב"ם וס"ל בכל המשקין אמרי' שמא אשבח שהרי הטור הביא דברי הרמב"ם שביין ושומן פוגם לפסק הלכה בלי חולק עליו אלא בע"כ צריכין לחלק בין הני משקין לשאר המשקין וכו' חיישינן דשמא אשבח משבח חוץ מג' משקין שהזכרתי:

דין עכבר שנפל לשכר או לחומץ אם נפל לתוכו צונן והסירו שלם אם לא שהא בתוכו מע"ל מות' אבל אם היו רותחין או אפי' צונן ושהו בתוכו מע"ל היו כבוש וחשוב כמבושל ואפי' הסירו שלם צריך ס' כנגדו לבטל טעמו ואם נתחתך בתוכו לחתיכות קטנות ויכול לסננו בענין שלא ישאר ממנו כלום טעמו בטל בס' בלב' שיסנן במסננת של בגד ואם נימוח בתוכו לגמרי בטל בס' ואם נחתך בענין שלא יוכל לבררו הכל אסור ודין נמלי' וזבובים ויתושין וכל הדומה להן אין להתיר בלא בפחות מס':

פסק כת' הטי"ד עכב' שנפל לשכ' או לחומץ חשו חכמים שמא משביח השכר והחומץ לפיכ' אם נופל לתוכו צונן והסירו שלם לא שהא בתוכו יום שלם מע"ל מותר אבל אם היו רותחין או אפילו צוננין ושהא בתוכו מע"ל חשוב כמבושל אפי' הסירו שלם צריך ס' כנגדו לבטל טעמו שפלט ואם נתחתך בתוכו לחתיכות דקות ויכול לסננו במסננ' בענין שלא ישאר ממש בתוכו כלום טעמו בטל בס' וכ' המר' ובלבד במסננת של בגד שלא יעבור מן העכבר כלום ע"כ וא' נימוח בתוכו לגמרי בטל בס' ואם נתחתך בענין שלא יכול לבררו הכל אסור והטעם מאחר ששרץ בכעדשה חיישינן שאל יבא לפיו דבר שאינו מעורב שהו' בכעדשה וחייב עליו ואפי' פחות מכעדשה מ"מ חצי שיעור אסור מ"ה ואין היתר אלא בנימוח לגמרי וכ' עוד בשם הרשב"א דברים המאוסים שנפש' של אדם קצה בהם בנמלים ובזבובים ויתושין שב"א בדלין מהן למאוסן אפי' נתערבו בתבשי' ונמחה גופן לתוכו אם ההיתר רבה עליו מותרין ומ"מ כל שאיפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן ע"כ וכ"פ הר"ן דכל מה שנפשו של אדם קץ מהן ובדיל ממנו למיאוס ודומה לעכבר ובעכבר ס"ל דפוג' כל המשקין חוץ משכר וחומ' וכבר כ' שאין להקל בזה אפי' באותו ג' משקין שבודאי פוגם מ"מ נ"ל שלא להקל שלא ידעינן איזה שרץ פוגם ע"כ אין לנו אלא עכבר והדומה לו מן שרץ השורץ אבל זבובים ויתושים מנין לנו שפוגמין שהן מין שרץ העוף ואינו מאס כ"כ ותדע שהרי כל האחרונים הזכירו דין זבוב בקדיר' כו' שאוסר עד ס' ותימא לי שהרי הטור נמי הזכיר דין זבוב בסי' ק"ז ואף שכ' המר' להדיא בשם הרוקח דאע"ג דעכברא בשיכרא אשבוחי משבח זבוב אין נ"ט והרי כעץ בעלמא מ"מ לא נהגינן כן אלא ק"ל כמהרר"י טר"יישי"ן בתראי הוי שכ' שהזבוב אוסר עד ס' וכן מצאתי בתו' בשם מהרר"ש קבלה שלא נהגינן כמו המר' ומ"ה אין להתיר כל היתושי' וזבובים והדומה להם בפחות מס':

דין דק"ל כל דבר שדרכו למכו' לפעמים במנין אפי' אינו דרכו למכור לעולם במנין מ"מ חשיב ולא בטיל אפי' באלף וביצ' נמי לא בטיל אפילו באלף וקורקבן טריפה נמי לא בטיל אבן כרכשתא טריפה בטילה:

פיסקא וכן חתיכה של נבילה כו' ואמאי ותבטל ברוב' הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מא"ל חה"ל לפני האורחין שאני עיי' בהרא"ש דבכל דוכתא משמע דחה"ל לא בטלה וכ"ד כל המחברים וכ"פ הרמב"ם ולענין הלכה אי ק"ל כמ"ד כל שדרכו למנות שנינו או כמ"ד את שדרכו למנות שנינו צריכין אנו לדקדק משמעתתה דרפ"ק דביצה דמסקי' לשם האי תנא תנא דליטרא קציעו' הוא דא' כל דבר שבמנין אפילו בדרבנן לא בטיל וכ"ש בדאורייתא דתנן ליטרא קציעות שדרסה ע"פ עגיל וא"י באיזה עגול דרסה ע"פ חביות וא"י באיזה חביות דרסה ע"פ כוורת וא"י באיזה כוורת דרסה רי" או' ר"א אומר רואין את העליונות כאלו הן פרודות והתחתונית מעלות את העליונות ר"י אומר אם יש שם ק' פומין יעלו ואם לאו הפומין אסורין והשוליים מותרין ר"א אומר אם יש שם ק' פומין יעלו וא"ל הפומין אסורין והשוליים מותרין ר"י אומר אפי' יש שם ג' מאות פומין לא יעלו דרסה בעיגול וא"י באיזה מקום עגול דרסה או בצפונה או בדרומה ד"ה יעלו א"כ האי תנא דלעיל דס"ל דביצה ספק טריפה אפי' באלף לא בטיל משום שהיא בכלל כל שדרכו למנות ר"י ואליבא דר' יהושע היא דס"ל פי עגול כל שדרכו למנות אינה בטילה ע"כ הסוגיא וכ' בסמ"ג שבס"ת פסק כי האי תנא דליטרא דקציעו' ומ"ה כתב בס"ת ביצה שנמצא בתוך התרנגול' שנתנבלה בשחיטה אסור מדרבנן ואם נתערבה בשאר ביצים אינה בטילה ברוב כמו ליטרא קציעות דריש ביצה דהוי דרבנן ואפי' באלף לא בטיל אבל ריב"א אומר שהלכה כר"י האומר בפרק הערל ובפרק התערובות את שדרכו למנות שנינו שאינו בטל כלומר אין דבר חשוב שבמנין אלא דבר המיוחד למנין לעולם ולא דבר שפעמים מונין אותו ופעמים אין מונין אותו וביצים פעמים מוכרים סל מלא באומד ומתוך כך היתיר קורקבן של תרנגולת נבילה שנתערבה בקורקבון כשרין ואומר שבטל ברוב לפי שאין זה דבר שבמנין ור"מ פסק שאין הלכה לא כר"י ולא כר"ל כי שניהם אליבא דר"מ נחלקו בתחילת מס' ביצה אלא הלכה כחכמים שחולקין עליו ואומרים שאף דבר שדרכו למנות בטל וז' דברים הן בלבד שאינן בטילין אגוזי פרך כו' ע"כ ולא הכריע כאחד מהן והטור כתב אות' ג' מחלוקות ולא הכריע ולכאורה דעת המחוורת היא דעת הרמב"ם שפסק כחכמים שכן הלכה כמותם בכ"מ א"ל היכא דאיתמר להדיא דלא כוותיהו ודעת ס"ת נמי יש ליישב שפסק כהאי תנא דליטרא דקציעי' לאו משום דאוקמינן להאי ברייתא דפ' כירה אחת ביצה שנולדה בשבת כו' דלעיל כוותיה דהא האי סוגיא אליבא דרב יוסף ור"י הוא דמוקמינן הכי ולרבה דאמר משום הכנה והכנה דרבה דאורייתא והכי ק"ל ל"צ לאוקומי בהכי אלא דס"ל דנהי דבשאר דוכתין הלכה כחכמים הכא דאשכח דפליגי בזה נמי פלוגתא אחריתי ר"מ ור"י בפלוגתא דר"א ור"י בליטרא קציעות וק"ל בכל דוכתא הלכה כר"י לגבי ר"מ והלכה כר"י לגבי ר"א גם חכמים דהכא אינן כשאר החכמי' שהרי פליגי נמי עם ר"ע דס"ל ז' דברים ובזה הלכת' כוותייהו אבל לא כנגד שאר התנאים אבל ר"יצבא שפסק כר"י צריך ליתן טעם לדבריו הלא ל"פ אלא אליבא דר"מ ובזה בודאי דברי ר"י עיקר דר"מ לא ס"ל אלא את שדרכו למנות וכמו שמוכח מהאי בריית' דליטרא דקציעות דר"מ הכי ס"ל אבל מנ"ל שר"י פסק כוותיה ויגעתי ומצאתי ראיה ברורה לדבריו אהא דפליגי בפ' הערל אליב' דר"י דאמר כהן אנדרוגינוס מאכיל בתרומה דר"ל אמר מאכיל' בתרומה דוקא שהיא בזמן הזה דרבנן אבל אינה מאכיל בחזה ושוק שהוא דאורייתא ור"י אמר אף מאכילה בחזה ושוק אליבא דר"י ואי הוה תרומה בזמן הזה דאורייתא לא היה עול' שהרי עיגול דבר חשוב הוא ודרכו למנות לפעמים ואע"פ שתרומ' תאנים דרבנן מ"מ אי הוה תרומה בזמן הזה דאוריית' ה"ל לגזור אטו דאוריי' א"ל ר"י לר"ל אי סבר' תרומ' ב"ה א"ל אין דר' חטאת טמאה עולה בחתיכה של טהור אף שהיא דאוריי' שאני שונ' עיגול בעיגול עולה א"ל והלא אני שונה חתיכה מי סבר כל ש"ל שנינו את ש"ל שני' דתנן כו' למ' עלה על דעת ר"ל להוכיח מהא דעיגול בעג' ועולה דלמא ס"ל כרבנן דס"ל אפי' בדאורייתא אינו מקדש אלא ו' דברים בלבד ואף שתו' הקשו קושיא זו ומתר' בשם ר"י דא"כ ה"ל למנקט מידי דאורייתא אסור כל שדרכו למנות אפשר דריצב"א לא ס"ל הך שנוייא ומ"מ אין זו ראיה ברורה כאשר כתבנו שר"י בעל התו' דחה קוש' זו א"כ אין להקל כריצב"א אלא בס"ת שפסק כתנא דליטרא דקציעות ועוד שהרי בזבחים בפ' התערובות פריך ולבטיל ברו' הניחא למ"ד כל ש"ל שנינו כו' ומשני ר"פ האי תנא דליטרא דקציע' הוא אלמא דר"פ דהוא בתראי מוקי לסתמא דמתני' דהלכתא כוותיה דהאי תנ' ס"ל דאפי' כל שדרכו למנות והא דרבנן לא בטלי ואף דרב אשי דהוא בתראי טובא מוקי למתני' כרבנן ומשום דב"ח חשיב ולא בטלי מ"מ ל"פ על דר"פ אלא דעדיפא משני אבל מ"מ שמעינן מר"פ אי לאו דשמיע ליה דהלכתא כהאי תנא לא הוי מוקי למתני' בהכי ור"א ל"פ עליה בהא וכדמשמע לשנ' דתלמודא דקאמ' ר"א אמר אפי' תימא רבנן כו' ולא קאמר ר"א אמר רבנן היא וכו' ובה"ע נמי פסק דביצה לא בטיל' אבל טעמ' נעל' ממני א"י אי משום דס"ל כס"ת אי משום דס"ל כדע' הראב"ד שכתב הרשב"א בשם הראב"ד דמדפריך התם לר"נ דאמר ביצה בס' וא' למימרא דיהיב טעמא והא אמרי כי מיא דביעי בעלמא ולא שני לה הב"ע לבטולי גופא משמע דביצה גופא חשיבא כברי' ולא בטלה ובפ"ק דביצה משמע דבטילה אליבא דר"י דאמר את שדרכו למנות שנינו ואיכא למימר דאינו מקדש ובטל באלף ור' אבל בס' לא בטלה כיון דבריה היא וכ' עליו הרמב"ן דאינו כן כדאמרינן במכו' דברי' נשמה חשיבא ולא בטלה וביצה כחיטה בבריית' דמיא ובטלה ע"כ וכ"נ סברת הרמב"ן עיקר דביצה אינה קרויה בריה או משום דלא הוה בריית נשמה או משום דלא הוי כאלו פירש איסורו דהא עיקר איסורו בא אלא מתרנגולת ותרנגולת גופא מקרי' בריה אפי' היא נבילה כדפי' לעיל אבל מ"מ ראייתו אין נידחת דביצה אינה בטילה ומשום דבר שבמנין ומ"מ אין זו ראייה ברורה דמ"ה לא משני תלמודא הכי דאגוף ביטול ביצה קאי דהא קאמ' ר"נ גיד בס' ואין גיד מן המנין ביצה בס' ואין ביצה מן המנין ומאחר שביטול הגיד לא קאי אגיד גופא דאפי' באלף לא בטילה ה"נ דביטול ביצה לא איירי בביטול גופא אלא פליטתה ואפ"ה נ"ל להחמיר שהרי ש"ד שאנו רגילין לפסוק כוותיה בפ' להחמיר כ' וז"ל וכן כל שבמנין שרגילין למכור במנין כגון ביצה של טרפות או של נבילות או הפירות גסות של ערלה אפי' אלף של היתר לא בטלו כ"ש האידנא שאינם בנמצא כלל בגבולתינו למכור סל מלא ביצים באומד בלי מנין והיכא שנתערב קורקבן טרפי' בכשירים צ"ע מאחר שאנו לא ק"ל כריב"א א"כ הקורקבן אינה בטילה כדמשמע מדברי סמ"ג ואיכא נמי למימר מאחר שבכל מדינתינו אין רגילין למכור הקורקבן כלל במנין ולא בפני עצמה אלא מוכרין אותו לעולם אגב העוף שממנו הקורקבן וא"כ בטילה ומשו' דראויה להתכבד א"ל דאינה בטילה שהרי בסמ"ג והטור בשם ר"י דקורקבן בטילה לפי שאינה ר"ל כדאמרינן בני מעיין אוכליהון לאו בר אינש אכן נ"ל שברו' מקומות שראיתי שהקורקבן של אווזא חשוב דבר שראוי להתכבד לפני האורחי' וא"כ מאחר שכת' הטור בשם הרמב"ם דהכל תלו לפי המקום ולפי הזמן א"כ הקורקבן ג"כ אינה בטילה וכן נמצא נמי בשם מהר"ם שפסק כן והיכי שנתערב הכרכשת' כת' המר' בפ"ק דביצה בשם ר"ת דבטילה משום דאינ' חשיב משום דקרבים לאו בני מיכל נינהו וגם אינה ראוי לאכול אלא ע"י מילוי כו' נ"ל לנהוג כוותיה ואף שהאידנא אין רגילין למכור אות' אלא במנין מ"מ מאחר שאין דרכן לאכלן כלל בכל המקומו' שלנו אלא ע"י מילוי א"כ אינו דומה לשאר חתיכות הראויות לאכול כמות שהוא וגרע חשיבתיה ולא מהני לי' דבר שבמני' אף שבקורקבן היה מהני דבר שבמנין אע"פ שאינה ראויה להתכבד לפני האורחי' כדמשמע לעי' שאני התם אפי' אינשי יקירי לא אכלי מ"מ סתם ב"א אכלי מה שאין בה בכרכשת' שאין אוכלין אותה שום אדם א"כ נתקלקל חשיבותא לגמרי וכמ"ש לקמן ושאר דברי' מה שקרוי האידנא ראוי להתכבד נכתוב לק' בסי' נ"ג:

דין ב"ח חשיבי ולא במלי אפי' באלף ואם נשחטו בטל חשיבותם והוא שנשחטו בשוגג ובארנו דבהמה שחוטה קודם הפשטה לא מקרי ראויה להתכבד ובטלה אבל אחר שפשטה איקרי חתיכה הראויה להתכבד:

פסק ב"ח ס"ל דחשי' ולא בטלי כמו שתיר' ר"א ומ"מ כ' הטו' ב"ח שנשחטו בטלי חשי' ובטלי' והוא שנשחטו בשוגג וב"י כ' וז"ל וכ"כ הרשב"א בת"ה מדאמרינן נתפרדו הרימונים נתפצעו האגוזי' בשוגג יעלו במזי' לא יעלו וא"ת היכ' קאמ' דכשנשחטו בטל חשיבותן דהא אע"ג דבטל מיני' חשיבות ב"ח אכתי אית בהו ח"ה להתכבד וי"ל דהרשב"א לטעמי' אזיל דסבר דכבש שלם לא חשיב ראוי' להתכבד כמו שנתב' בסי' ק"א וכבר כת' שם רבינו שהרא"ש חולק בזה ולפי דעת' אע"פ שנשחטו לא בטלו עד שיחתכו לחתיכות שאינן ראויות להתכב' ויש לתמוה על רבינו שסתם וכתב שאם נשחטו בטל חשיבותן משמע דאע"פ שהם שלמים בטילים ובסי' ק"א פסק כהרא"ש דכבש שלם חשיב ראוי להתכבד ע"כ ולא דק דל"פ הרא"ש בכב' שלם אלא כשהופשט דס"ל דלא גרע חשיבותי' מחמ' שהוא ראוי לחלק לכמה חתיכו' אבל ב"ח שנשחטו ולא הופשטו שאינן ראוין כלל אפילו להיחלק קודם הפשטה אינה קרוי' חה"ל ואף שהרא"ש ס"ל שאפי' התרנגו' בנוצתה קרויה חה"ל כדלקמן שאני התם שאינו מחוסר מעשה ממש דבקל יכולה להתמלג בכלי שני ואפי' דרך המרטה בקל הוא שנעשה משא"כ בהפשט' ועוד דכבש שלם בע"כ אינה ראויה כלל להתכבד כו' כמו שהיא עתה א"ל שתאמר שראויה להתחלק לכמה חתיכות וזו א"א כל זמן שלא נפשטה וא"כ כ"ע מודים בזה דבטלה אבל מ"מ קשה נהי דבטלה חשיבת דב"ח וגם חה"ל מ"מ חשיבות דדבר שבמנין לא בטלה וב"ח הן בכלל כל שדרכו למנות כדמוכח בזבחים בפ' התערובו' דפריך אתערובות דב"ח וליבטל ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו למנות כו' כמו שהבאתי לעיל גם קשה על התרנגול' בנוצתה שנתערבה דק"ל דבטלה דלא כדברי הרא"ש כמ"ש לקמן בסי' נ"ג אמאי בטלה הלא היה בכלל כל שדרכו להימנו' אף שבסמ"ג נתן טעם לדבר לפי שהתרנגולת אין דרכה להימנות מעולם והוי כמו ביצה כו' ס"ס לדידן דק"ל כס"ת דביצה נמי אינה בטילה וכל שדרכו למנות אינו בטל כדלעיל א"כ אמאי תרנגולת בטיל וכ"ש האידנא דלעולם אין מוכרין תרנגולים אלא במני' וכ"ש שאר ב"ח ונ"ל מאחר דנשחט ולא הופשט עדיין אין רגילות כלל למכור בהמה או עוף שחוטין קודם הפשט' ואע"פ שלאחר הפשטה יהיו ראוין למכו' מ"מ עכשיו אין ראויין לכן אינן קרויין דבר שבמנין כמו שאין קרוין ראויין להתכבד וכעין זה משמע בסמ"ק ועוד אני אומר דנהי דס"ל כל שדרכו להימנו' אינה בטילה אפי' אינה ראויה להתכבד בפני אורחי' דאי ראוי להתכבד א"כ דבר שבמנין ל"ל מ"מ נר' מאחר שדבר שבמנין דלא בטל הוא משו' חשיבות' הוא ומ"ה היכא דראויה להתכבד נקראת דבר שבמנין והוי כמו שדרכו להימנו' כדאי' להדיא בפ"ב דע"ז דפריך מאי קא חשיב אי קא חשיב דבר שבמנין ליתני נמי חתיכה בחתיכה וחתיכה מסיק הכא דהוי דבר שראוי להתכבד וא"ל דהתם פריך הכי מאחר דתני' שור הנסקל ושור הנסקל לא הוי דבר שדרכו להימנות לעולם כדפריך התם אמתני' דזבחים בפ' התערובות הניחא למ"ד כל שדרכו שנינו כו' כמו שהבאתי לעיל הלא כ' התו' לשם בפ"ה דשור הנסקל לא גרע מאת שדרכו לימנו' ותלמודא דפריך הניחא כו' לא קאי אשור הנסקל ואבהמה אלא אחטאת שמתו בעלי' וקאי אחטאת עוף וא"כ מאי פריך בע"ז ליתנו חתיכה בחתיכה אלא דבר הראוי להתכבד לפני האורחים קרוי דבר שבמנין גם התוס' כתבו להדיא בפ' התערובות וז"ל אפי' חתיכה בעלמא חשיב את שדרכו לימנות משום דחשוב' להתכבד לפני האורחין וכמ"ש הרא"ש לקמן בסי' נ"ג וא"כ היכא שהענין נמאס ונתקלקל מחשיבות' שלו ראוי להת' כגון כבש שלא הופשט ותרנגולת בנוצתה שאינן ראוין כלל בטל החשיבותא מכל וכל ולא נקרא נמי דבר שבמנין ולא דמי לשאר דבר שאינה ראויה להתכבד שאינו משום שאינו ראוי עתה כלל אלא שאינה חשוב מצד עצמו א"כ מהניא ליה חשיבותא דמנין ומ"ה כ' ר"י מדורא אהא שכתב כל שרגילין למכור במנין כגון ביצה כו' שאינה בטילה אפי' באלף א"כ י"א רגל של נבילה שנתערבה ברגל של כשירה אפי' אם לא נטלו טלפיה כולם אסורים משום דהוי דבר שבמנין אפילו באלף לא בטיל שדרך העולם למכור ב' או ג' רגלי' ואנו נוהגין דבטיל פי' מאחר שלא נטלו טלפיה אלמא אפי' דבר שבמנין לא מהני היכא דאינן ראוי כלל ואע"פ שנכת' לק' דלא ס"ל בה' כר"י מדור' אלא חשוב ראוי להתכבד אפי' הטלפי לא נטלו מ"מ שמעי' מיניה היכ' דאין ראויה כלל דדבר שבמנין לא מהני שוב מצאתי בתשו' מהררי"ב טעם אח' הא דתרנגולת לא חשיב דבר שבמנין מאחר שמוכרין התרנגול' רוב פעמי' ביחידות אין שייך כאן דבר שבמנין ותדע שהרי שור הנסקל מסי' התלמוד דלא בטיל משום שהו' ב"ח ות"ל משום שהוא דבר שבמנין אלא ש"מ מה שמוכרין ביחידי לא קרי דבר שבמנין ע"כ מצאתי ובודאי לא עיין בפ"ב דע"ז דמסיק להדיא דשור הנסקל דבר שבמנין הוא:

דין הא דחה"ל לא בטלינא דוקא בעודה בשלמותה אבל אם נפרסה אחר שנפל לקדיר' אפי' נאסר כבר בטלה חשיבותא ובטלה כשאר איסורין וכן חתיכות הרבה שנפרסו אותן שנפרסו מותרי' ממ"נ והשאר חתיכות אסורי' ואפי' רובן נפרשו השאר אסורות ואותן שנפרשו מותרות והו' שנפרשו בשוגג אבל אם חתכו במזיד אסור לאותן שחתכן אבל לאחרים מותר והא דח"הל לא בטלה דוקא שאיסורה מחמ' עצמה או שנאסרה בבשר בחלב אבל חתיכה של היתר שקיבלה איסור ממקום אחר ולא היה בה ס' אע"פ דק"ל חנ"נ אפ"ה לא מקרי ראויה להתכבד ובטלה בששים:

פסק כת' הרא"ש מדברי התו' הא דחה"ל לא בטילה ה"מ כשהיא בשלימותא אבל אם נפרשה אחר שנפלה לקדרה בטלה חשיבותא ובטלה כשאר אסורין שהרי אפי' אגוזי פרך ורימוני בדן אם נתפצעו האגוזים ונתפרדו הרימוני' בטלים הן כדאמרי' במסכ' גיטין ותניא בתוספ' דמס"ת חתיכה שנתערבה בחתיכות אפי' הן אלף לא בטל וכולן אסורין והרוטב בנ"ט ואם נימוח הרי זה בנ"ט הלכך כל חתיכה שנפרסה ואינה רל"ה עוד היא מותרת ממ"נ והשאר אסורות ואין אנו תולין מספק שמא אות' של איסור שנפרסה והותר' כולן והכי אמרינן בפ' כל הזבחים אר"א חביות של תרומה שנתערבה בק' חביו' נתפתחה א' מהן נוטל ממנה כדי דימוע ושותה אבל האחרות אסורות ולא תלינן למימר של תרומה נתפתח' והותרו כולן ולא עוד אלא אפי' נתפרסו רובן השלמות אסורו' ולא אמרי' איסורא ברובא איתי' דאמ' בפ"ה אר"א חביות של תרומה שנתערבה בק"ן חביות ונתפתחו מאח' מהן נוטל דימוען ושותה והשאר אסורות ולא אמרינן איסורא ברובן איתיה ודוקא שנתפתחו או נתפרסו החביות מעצמן או בשוגג אבל במזיד אסורות וכן בשוגג למאן דקניס שוגג אטו מזיד באיסור' דרבנן דהאי איסורא דרבנן הוא דמדאורייתא ל"ש דבר חשוב ול"ש שאינו חשוב דאורייתא חד בתרי בטיל וכ' הרמב"ם ז"ל דדוק' למבטל האיסור קנסינן אבל לאחרים שרי ע"כ ומדבריו שמעינן דלא קנסי שוגג אטו מזיד ולא אסור אלא דוקא כשכיון לבטלם וכ"כ הטי"ד להדיא והא דלא שרינן אחרים אפי' נתרסקו רובן כ' מהרא"י טעם לדבר וז"ל ואפי' אם רוב נתרסקו לא אמרינן האיסו' ברובא איתיה ואף ע"ג דבכל דוכתא תלינן ברוב ירא' דהכא איכא למימר אדרבה כל שנשתנה מקדמותו מן הרוב הוא והוה כמו כל דפריש מרובא קא פריש ונמצא האיסור שהוא המיעוט לא נשתנה והופרש מקדמותו ע"כ אבל צריך ליתן טעם א"כ היכא שנאבד אחד מן התערו' דאמרינן לק' שהאיסור הוא שנאבד מן העולם ולא אמרינן אדרבא כל דפריש מרוב' קא פריש ונר' בעיני שסבר' גדול' ביניה' דאינו דומ' לנאבד שאינו בעול' לנחתך שהאיסור עדיין הוא לפנינו אלא שנתבטל וסברא זו תפס מהרא"י עיקר כאשר נכתוב לקמן בפ' כ"ה גבי חתיכת בשר שנתבשלה בלא מליחה עוד נכתוב מזה סוגיא סי' נ"ד עוד כת' הרא"ש והא דאמר חתיכה ה"ל אינה בטילה ה"מ שאסורה מחמ' עצמה כגון נבילה ובשר בחלב. וכיוצא בהן אבל חתיכה של היתר שקבלה טעם מן האיסור אף דלדברי המפרש חנ"נ בטילה היא בס' כשאר איסו' ע"כ וכן אנו נוהגין אע"פ דס"ל דבכל דוכתא חנ"נ מ"מ בטלה בתערובות בס' כשאר איסור היכא שאין מכירין אותה וממילא בטלה ברוב ביבש ואף ע"פ שלענין חה"ל חתיכת בשר שנאסר בחלב קרי איסור מחמת עצמו מ"מ לענין שתיאסר חבירתה בלא רוטב אינו קרוי איסור מחמת עצמו כאשר כ' לעיל סימן מ"ה:

דין תרנגולת בנוצתה לא מיקרי ראויה לכבד ובטילה וכן רגלים שלא נחרכו מלהסיר שערן וכן רגלים של אווזא שלא הוחרכו לא חשיבי ובטלי אבל רגלי' שהוסר שערן ועזרן אפי' לא ניטלו טלפיהן לא בטלו ודוקא של בהמה גסה אבל של בהמה דקה אפ' ניטלו טלפיהן לא חשיבי ורגלי אווזא שהוחרכו חשיבי ולא בטלי וכן כבש שלם או אווזא שלימה וחתיכה היה כולהו חשיבי ולא בטלי וראש של אווזא ושל שור וכבש לא חשיבי אבל של עגל חשיב ולא בטילי ולשון של שור נמי חשיב הדורא דכנתא לא חשיב ושל עגל חשיב ועור של אווזא שהופשט לא חשיב אפילו לא נחתך עדיין לחתיכות קטנות וגוף של אווזא שהופשטה מיקרי דבר שבמנין וחתיכה שלא נמלחה נמי חשיבא ראויה לכבד ולא בטילה וכו':

פסק כתב הרא"ש וכו' שמעתי די"א כבש שלם לא מקרי ראויה להתכבד לפני האורחים לפי שאין דרך לתת לפני אורח כבש שלם או אווזא שלם גם אלה דברי הבאי הם וכי בשביל שראו לחלק לכמה חתיכות חשובות גרע טפי כ"ש דחשיב טפי את שדרכו למנות וכ"ד ר"י כמ"ש לעיל וגם י"א שתרנגולת בנוצתה לא חשיבא ובטילה גם ז"א כיון שאחר תיקונה ובישולה ראויה להתכבד בה אורח גם עתה חשיבא את שדרכי למנות כאשר הוכחתי ממשנה דערלה ומפ"ב דערלה ע"כ ור"י מדור"ח כתב בשעריו ז"ל ומעשה בא לפני ר"י בתרנגולת נבילה שנתערב' בשני שחוטו' כשירות והאסורה עם הכשירות לא ניטלה נוצתה והתיר ר"ת דהואיל ולא ניטלה נוצתה אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא שלא נמלחות שנתערבה בכשירות אף ע"פ שאינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא לא בטלה דמליחה לא הוי מחוסר מעשה אבל נטילת נוצת' הוי מחוסר מעשה ומיהו ראיתי כמה גדולי' עושים שגם בנבילה בלא מליחה אומרים שהיא בטילה ורגלים של נבילה שנתערבו בכשירות א"ל ניטלו טלפיהן אז אינה ראויה להתכבד ובטילין ברוב ואותן האוסרין בנבילה שלא נמלחה אוסרין נמי ברגלים אפילו לא ניטלו טלפי' ואף לא נמלחו כי ראוי להתכבד וכ' מהרא"י בשערים שלו וז"ל והתיר ר"ת הואיל ולא ניטלו נוצתה הכי נהיגינן וכ"כ ברגלי' שלא נחרכו להסיר השיער מעליהם וכן הרגלים של אווזא אע"ג דחשיבי טפי מרגלי בהמ' דק' שהן כחושין שאין רגילי אינשי יקירי למכלינהו מ"מ א"ל הוחרכו עדיין להסיר עורן מעליהם כמו שרגילין דמו כולהו לתרנגולת בנוצתה אבל חתיכה שלא נמלחה ורגלים שהוסר שערן ועורן אע"פ שלא ניטלו טלפים אפשר לקוצצן כולם לא חשיב מחוסר מעשה כולי האי וכן כבש או אווזא שלם וחתיכה חיה בכל הני לא נהיגינן דלא בטילי וכ"מ מלשון אשי"רי דיש לחלק וכן מחלק בסמ"ק עכ"ל וצריך אני לפרשו מ"ש וכן מחלק בסמ"ק היינו שכתב תרנגול בנוצתה אינה קרויה להתכבד לפי שאינה ראויה עתה ואע"פ כן כתב חתיכה חיה קרויה ראויה להתכבד אלמא מחלק ומ"ש גם באשי"רי משמע דיש לחלק היינו משום שכ' בתחילה י"א כבש שלם או אווז שלם אינה קרויה חה"ל לפני האורחי' לפי שאין דרך לתת לפני אורח כבש שלם או אווזא שלם גם אלה דברי הבאי וכו' ואדרבה כ"ש דחשיבה טפי כו' ושוב כ' וי"א שתרנגולת בעודה בנוצתה לא חשיבא גם ז"א כו' א"כ דוק בדבריו שעל אותן שאומרים שכבש שלם אינה קרויה חה"ל כתב אדרבה דכ"ש הוא ובתרנגולת בנוצתה כ' גם ז"א וסברא בעלמ' קאמר כיון שלאחר תיקוני ראויה כו' א"כ משמע להדיא דחילוק גדול יש ביניהם ומ"ה כ' בתחיל' דברי הבאי וגבי התרנגולת בנוצתה לא כתב דברי הבאי אלא גם ז"א ובלשון הזה הביאו הטור לכן גם נראה לנהוג כהמרא"י לחומרא אף שכ' בספר מהרי"ל בשם גדול א' דמותר והיינו מטעמא מאחר דלא נהיגין בתרנגול' כרא"ש גם בכבש שלם אין לנהוג כמותו עכ"ל אכן כבר הגאון קודם בראייתו שיש חילוק ביניהם וגם בל"ז סברא הנראה לעינים היא שהתרנגולת בנוצתה מחוסר מעשה וטורח יותר מלחתוך לחתיכות שדרכו בכך ליתן בקדרה ולחתוך במהרה וקרויה עתה ראויה להתכבד ואף מה שנחסר מליחה גם ז"א דומה למעשה כאשר כ' בשערים ועוד נראה טעם הגון במליחה כי אף קודם מליחה ראויה לצלי בלא בישול ועוד אפי' לב של' אח"כ מותר ואף גם הרגלים אם לא ניטלו הטלפים ראוים הם להתכבד מאחר שאינם חסרים כ"א לחתוך ואף בעל השערים מדמה רגלים שלא ניטלו טלפיהם למליחה וכאשר כת' מהרא"י וכ"נ לפסוק הלכה כדברי הגאון ואף שהרמב"ם כתב להיתרן אצל כבש שלם בתשו' מ"מ אזלינן בתר הרא"ש שכת' דברי הבאי הם ומ"ש דרגלים של אווזא חשיבא טפי מרגלי בהמה דקה משו' שמצא בסמ"ק שכת' הורה ריב"א על רגלים של ספק טריפ' שנתערבו ברגלים של היתר שאינה בטילים ברוב וקשי' דה' אפי' טריפה ה"ל להתבטל וכר"י דאמר את שדרכו למנות שנינו ושמא משום חשש כבוד נגעו בה דמסתמא רגל בהמה גסה עשוי להתכבד ושל דקה נמי אפילו את"ל דאינו עשוי להתכבד מ"מ ל"פ רבנן ואם לא הסירו הטלפים צ"ע ע"כ ומאחר שכת' ר"יבא אף ברגלי בהמה דקה מכ"ש שיש להחמי' ברגלי אווזא בפרט האידנא שחושבין רגל אווזא למאכל חשוב וכן שמעתי מרופא מומח' שהוא הבריא באווזא ולא כמ"ש ר"י באו"ה ומה שכתב בסמ"ק א"ל ניטלו הטלפים אף מהרא"י הכריע לאיסו' אבל מ"מ ברגלים בהמה דקה שלא ניטלו הטלפים דאיכא תרתי לריעות' משיטא דאין קרויה ראויה להתכבד אלא אפי' ניטלו טלפיהם יראה להקל שהרי מהרא"י כ' שאין רגילים אינשי יקירי למכלינהו וכן הוא בימינו ובזמנינו וראש של אווזא מ"כ שלא חשבינן חה"ל וכן נראה אף בראש של שור וכבש שאינם חשובי' ראוים להתכבד והלשון של שו' פשיטא דחשוב חה"ל מא"א שהאכיל ג' לשונו' בחרדל לאורחים נכבדים אכן רא' של עגל חשוב חה"ל וכ"ה במקומינו ומצינו נמי בפ' כ"כ ר"ס מחרי' רישא ולכל הפחות הוא של עגל ומדעשה לכבוד שבת ש"מ ראויה להתכבד וכן קבלתי ועוד מצאתי הג"ה אחת וז"ל הדרא דכנתא אינה ראוי להתכבד דאין דרך לתת לאורחים הדרא דכנתא בקערה ולא עבידי אינשי דאכלי שומן בעיני' עכ"ה ומ"מ נ"ל הדורא דכנת' של עגל שרגילי' לאכלו במקצת מקומות צלוי במחב' בעיניה לפי שאין בו שומן כ"כ והוה ממש חה"ל ואף בכל שאר המקומות אין רגילין להסי' ממנו השומן אלא מתקני אותה ברוטב והוי חה"ל אף שבני המעיים אינן קרויין ח"הל הכא אגב שומן שלהם חשוב גם עינינו רואות שהוא דבר הראוי להתכבד וחשוב מאוד והרמב"ם כ' הכל לפי המקום לפי הזמן ומ"מ שמעינן מהאי הג"ה שמצאת שכ"ש עור של אווזא שלא הופשטה כלל כדי לאכלה אלא כדי לחתכה לחתיכות קטנות ולחתך אותה לשומן דלא נקרא חה"ל ולא כמ"ש ר"י בא"ו שלו שאינו בטל' דהוי חה"ל לפני אורחים ומעולם לא שמענו זה וכ"ש שלא ראינו ליתנה בקערה ויותר תימא שלשם כ' בשם מהר"י מולין שהוי חה"ל כשהיא שלימ' אבל כשנחתכה לא הוי ראויה להתכבד וא"כ הפלא ופלא הלא כבש שלם ואווזא שלם שאנו חשבינן חה"ל ולא קפדינן במה שהיא גדולה משיעור שאין ראויה להניחם כך לפני האורחים כמו שסוברים מקצת מפרשים אלא משום דאמרינן אין זה מחוסר מעשה גדול והוי כאילו נחתך וא"כ הכא כשהו' נחתך מודה דאינה חשובה ראוי להתכבד א"כ מאיזה צד תהא עור אווזא בשלימות נחשבת ראויה להתכבד ואווזא גופא כשהוא נפשטה לפי הסברא הוי חתיכה שאינה ר"ל ומ"מ לא מלאני לבי להקל לפי שהוא דבר שבמנין שרוב פעמי' מוכרין מאותה במנין בפרט בעת החורף ששוחטין הרב' אווזו' ביחד חכמי קראקא הורו על בשר אווזא שעל החזה שקורין בילי"ק שאעפ"י שהופשטה אווזא אעפ"כ נקרא הב"יליק חה"ל כי ראוי הוא ליתן לפני אורח ונ"ל דשלא כדין הורו אע"פי שהאמת הוא במקומות הללו שראויה לכבד לפני האורחים בצלייה מ"מ מאחר שהופשט האווזא וניט' תפארת' ועיקר היופי בטל ממנה חשיבות וקצת דמיא לבריה לשיטול ממנ' מעט בטל חשיבו' וכן כאן בטל חשיבותא מאחר דכשלא היתה מופשטת היתה חשובה יות' וקורקבן אי בטלה כתב' כבר בסימן נ"ב:

דין כל האיסורים שאינן בטילים מחמת חשיבות' אם נפל אחד מהן לים בענין שנאבד מן העולם או נאכל א' מהם הותרו כל הנשארות ודוקא לאוכלם ב' ב' אבל אחד אחד לא ודוקא שנפלה מעצמה אבל אם הפילו אפילו בשוגג אסור אטו מזיד ואם הפילו קודם שנודע התערובות שרי דלא שייך למקנסיה וכן אפי' אחר שנודע התערובות אם האכילו א' מהם לבן ברית בשוגג הותרו כולן דלא שייך למקנסיה אבל אם האכיל לכלב או לעכו"ם אפי' בשוגג לא הותרו וביארנו דאם נפל לים או נאכל דמותרי' הנשארות אין חילוק בין היה התערובות רבים בין לא היה אלא עם שני והאיסו' השלישי ונפל א' מהם כ' הותרו השנים הנשארים:

גרסינן בפ' התערובות אמר רבה ב"א אר"נ טבעות של ע"ז שנתערב בק' טבעות ונפל א' מהן לים הגדול הותר' כולן דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא מיתבי רבא לר"נ אפילו אחת בריבויא ימותו כולן אמאי נימא דמית איסורא מית א"ל רב דאמר כר"א דתנן ר"א אומר אם קירב הראש של אחד מהן יקרבו כל הראשים כולן והאר"א לא התיר ר"א אלא ב' ב' אבל אחד אחד לא א"ל אנא נמי תרתי קאמינא פי' שימכו' הטבעו' שני' שני' ולא אח' א' כדי שיהיה עם כל שנים בודאי א' של היתר וה"ה שאוסרין למוכרן כולן באחת כמו שאסור להקריבן כולן כא' ותו גרסינן התם אר"ל חביו' תרו' שנתערבה בק' חביות ונפלה א' מהם לים המלח הותרו כולן דאמרי' הך דאיסורא נפל ולמדנו מזה דה"ה לכל איסורים שאינן בטילין מחמת חשיבותן שנתערבו באחרות ונפל אחד מהן לים המלח הותרו כולן וכ"כ הרא"ש בתשוב' וכ"ד הרשב"א והר"ן וכ' הרשב"א דה"ה לדבר ש"ילמ והטעם דמאחר דמדאורייתא כל מידי ברובא בטיל אע"פ שהוא דבר חשוב אלא רבנן הוא דאסרוהו מ"ה כשנפל אחד מהן לים תלינן לקולא ואין חילק בין נתערבה דבר החשוב בריבוי בין לא נתערב אלא עם שנים ואח"כ נפל אחד מהן לים הותרו הנשארים מטעמא שפירשנו ומ"מ צריך ליהנות מהם ב' ב' באופן שפירשנו ותו גרסי' התם אמר רבה לא התיר ר"ל אלא חביות דמנכי' נפילת' תאנ' לא ור"י אמר אף בתאנה בנפילתה עלייתה פי' כשם שתחילת נפילתה תוך ההיתר נחשבה הוא כדי לאסור את כולו אף בשעלתה מתוכן יחשב מקום עלייתה להתיר הנשארים וכ' הר"ן בפ"ב דע"ז בגמ' דיין נסך שנפל לבור דלפום פשטה דסוגיא משמע דאפי' לאכילה תלינן להיתר ושרו אלא דאיכא נוסחי דגרסי אמר רבא לא הכשיר ר"ל אלא בטבעת אבל בתאנה לא ולפ"ז לא שריא בהכי אלא לענין איסור הנאה אבל לאכילה לא וכן דעת הרמב"ם אבל בירושלמי במס' תרומה משמע דאפי' לאכילה שרי עכ"ל אבל הרשב"א פסק הלכה כר"י וכתב שהראב"ד והרמב"ן ז"ל כתבו גי' הירוש' בזה ואתיא כדר"י דאפי' תאנה נמי מהני ע"כ ואני אומר אף דק"ל בכל דוכתא הלכה כרבה לגבי רב יוסף מ"מ הכא דק"ל כר"י שהרי אף רבה לא אמר אלא שר"ל לא התיר אלא טבעת ומאחר דהירוש' מתיר אפי' תאנה כר"י הכי נקטינן וכ' הרשב"א דנפל בים דנקט ר"נ לאו דוקא דה"ה לנאכל דליתא בעולם והא דנקט בים בא למעוטי פירש אח' מהם דלא שרי שאר התערובות דאדרבא אנו אומרים איסורא לתוך רובא משתאר וטעמא דמילתא דכל שישנה בעולם ואתה צריך לדון עליהן ועל השאר מפני מה נאמר שזו האחת היא האסורה אדרבה יש לנו לומר שהאיסור נשאר ברוב אבל כשנאכל אחד מהם או נאבדה ואין אתה צריך לדון עליהן אלא על אלו אנו אומרים שאותה שנאבד' היא האסור' ועיקר לכ"ז מפני שכבר נתבטלה ברוב ד"ת וכל בדרבנן יכולין אנו לתלות ולומר דהך דאסורא נפל והאי דהיתר נינהו עכ"ל וכ' התו' לשם בשם ר"י דוקא שנפלה מעצמה אבל אם הפילוהו אפי' שוגג אסור אטו מזיד וכ"כ הרא"ש בתשובה אבל הרשב"א כת' אהא דר"נ דאפילו הפילוהו הוא שרי אם היה שוגג כדין מבטל איסור בידים וכ' מהרא"י בשערים שלו על מ"ש ר"י אם הפילו אפי' שוגג אסור יראה דדוקא נקט ר"י הפילו שוגג אבל אכלו שוגג ליכא למיקנסיה אטו מזי' דוודאי לא יאכל האחד במזיד להתי' האח' לפי דעתו מדקאכי' ודאי איסור שהרי בדעתו שהאיסור ילך לו וטפי הוה שרי למכלינהו כולהון בספק עכ"ל ובתשובת' כ' דאפי' לדברי ר"י אם האכיל בשוגג אחת לבן ברית דשרו האחרות ולא קנסינן כה"ג שוג' אטו מזיד אבל האכיל לכלב או לעכו"ם קנסינן אטו מזיד דומיא דהפילו וכ' הרא"ש בתשובה שנראה כיון שנאכל קודם שנודע הספק לא שייך למיקנסיה דלא שייך קנס אלא אחר שנודע התערובות דקנסינן כגון ששכח אטו מזיד אבל קודם שנודע התערובות לא שייך למקנסי אטו אחר שנודע התערובות דשמא לעול' לא יודע התערובות כלל של דבר כל זמן שהיה בחזק' היתר לא שייך למיקנסה:

דין דברים החשובים שנתערבו באחרות ומאותו התערובו' נפלה חתיכה א' לתוך שאר החתיכות מותר התערובת השני לאכול שנים שנים אבל התערובות הראשון אסור ולא מבעיא פירש אחד אלא אפילו פירושו הרבה מהם אין להתיר הרוב הנשארות ואם נתערב כל הרוב בתוך חתיכות אחרות כולן אסורות אבל המיעוט שפירשו ונתערבו באחרות ברוב מותרות מכח ס"ס ואם פירשו מחצה על מחצה ונפלה מחציתו למקום אחר מותר ודוקא ספק שע"י ב' תערובות הוא דמתירין בדבר חשוב אבל אם היו הספק הראשון אסור מן התורה כגון ספק טריפה ונתערבה באחרות כולן אסורות אם היו מדברים החשובים:

תו גרסינן התם בפ' התערובות אמר רב טבע' של ע"ז ונתערבה בק' טבעות ופירשו מ' למקום אחד וס' למקום א' פרשה אחת ממ' אינה אוסרת אחת מס' אוסרת מ"ש אחד ממ' דלא אמרינן איסורא ברובא איתיה אחד מס' נמי אמרינן איסורא ברובא איתיה אלא אם פירשו מ' כולם למקום אחד אין אוסרים ס' למקום אחד אוסרות כי אמריתו קמיה דשמואל א"ל הנח לע"ז שספיקא וס"ס אסורין עד סוף העולם מיתיבי ספק ע"ז אסורה וס"ס מותרת כיצד כוס של ע"ז שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין פי' אח' מהן לריבוא ומריבוא לריבוא מותרין תנאי הי' דתניא ר"י אומר לרימוני בדן אסורין בכ"ש כיצד נפל אחד מהן לריבוייא ומריבוא לריבויא אסורין ר"ש ב"י אומר משום ר"ש לריבויא אסורין ומריבוי לשלש ומשלש למקום אחר מותר פרש"י ר"ש אומר לריבויא אסורין כו' פי' רבויא הראשון שהאיסור עצמו נפל שם הוא דאסור אבל פירש אחד מאותו רבויא לג' רימונים ומן השלש פי' אחד למקום אחר מות' אף השלש האמצעיים דס"ס בטיל עכ"ל אבל התו' פירשו הא בבריית' דכוס של ע"ז וכו' פירש א' מהן לרבויא ומן הריבויא לריבוייא דלא איצטרי' מריבוייא דריבוייא אלא למימ' מאן דאסר אסר בכולהו א"נ משום דיש לחלק בין ריבוייא ראשון לריבוייא שני דריבוייא ראשון אי מתהני בכולו בבת אחת אסור דקא מתהני בחדא ספיקא כיון דבבת א' מתהני אלא ב' ב' אבל ריבוייא שניה אפי' נהנה מכולו בבת אחת ס"ס הוא ושרי וכן מ"ש מרבויא לשלש ומשלש למקום אחר אסור להנות משלש הראשון בבת א' ומן התערוב' בשנים שרי מה"ט דפי' ובקונ' לא פי' כן תו מסקינן שמואל דאמר כמאן אי כר"י אפי' בשאר איסורי' אוסר אי כר"ש בע"ז נמי שרי וכ"ת שאני ליה לר"ש בין ע"ז לשאר איסורים חלא הא דתני ספק ע"ז אסורה וס"ס מותרת מני לא ר"י ולא ר"ש לעולם ר"ש ושמואל סבר לה כר"י בחדא ופליג עליה בחדא ותו מסקינן אמר מר מריבוי' לשלש ומשלש למקו' אחר מותר מ"ש שלש דאיכא רובא שנים נמי איכא רובא מאי שלש דקתני תרתי ועמו יהיה שלש וא"א ס"ל כר"א ופרש"י שמואל דאמ' ס"ס דע"ז אסור ס"ל כר"א דתנן במסכת ע"ז נטל הימנה עצים אסורין בהנאה הסיק בהן את התנור חדש יותץ ישן יוצ' פי' יצטנן ולא יהנה מהסיקו אפה בהן את הפת אסורה בהנאה נתערבה באחרות ואחרות באחרות אסורות בהנא' רא"א יוליך הנאה לים המלח אלמ' אית ליה לר"א ס"ס אסור בע"ז מדקתני אחרות באחרות ל"א סבר כר"א אר"ש קאי דאמר מריבוי לשלש ותרציני מאי שלשה דקא' תרי והוא וא"א שלשה דווקא קאמר ודוקא אמרינן תיסגי בתרי סבר לה כר"א דאמר לא התיר ר"א אלא שנים הלכך בעינן ג' דלהויא עמו ד' דלשקלינהו ב' ב' וראשון ישר בעיני ע"כ והתו' כתב אדרבה דללשון ראשון קשה לר"ת חדא מאי סבר לה כר"א דקאמ' הא דרבנן נמי אסרי ודוחק לפרש דברי ר"א ומחלוקותו קאמר ועוד דר"א בשאר איסורי' נמי אוסר התם ועוד דהל"ל דתנן ולאתוי מתני' דהתם דכיון שלא הוזכרה בכולה שמעתתא ועוד דלעיל פי' דל"ג התם ואחרות באחרות ועוד כתב בכל הספרים סבר לה כר"א אליבא דר"א ונראה כלשון השני שפירש בקו' דר"ש סבר כר"א דאמר תולין את האיסו' להקל ולומר האיסור הלך לו דאמר אם קרב הראש של אחד יקריבו כל הראשים ואמר ר"א לא התיר ר"א אלא ב' ב' והיכא דנפל איסור לריבוייא אסורים שזה ספק הראשון דרימוני באדן לא בטלי מריבוייא לשלש דה"ל ס"ס דאמרינן איסורא ברובא איתיה אלו ד' מותרין וד' בעינן כדי שימכרו ב' ב' דאי נפל לתרי והוא שלישי נמצא האח' באיסורו כשימכרו השנים וליהנות מכולן בבת א' פשיטא דאסור כדפרישית לעיל ס"כ והנה מה שפי' רש"י בתחילה דבעי ג' תערובות ואז מותר אף תערובות הב' סברא חדשה היא גם הרשב"א ל"ג הכי אלא ר"ש אומר לריבוייא אסורי' לשלש ומשלש למקום אחר מותר דהיינו שתי התערובות לחוד וכ"כ בת"ה וכן הי"ד לא כתבו אלא שתי תערובות מ"מ נראה אפי' לגירסת רש"י סברא הוא דלא בעינן ב' ב' אלא בתערובות הב' אבל בתערובות הג' יצא מכלל ספק תערובות ושרי אפי' כולה בבת א' ותמהני שבט"ור לא הזכירו שהרי הרא"ש תפס פי' התוס' עיקר והזכירו בשם ר"ש לעיל בסי' מ"ד וכ' הרשב"א והטו' ג"כ הביאו וז"ל דוקא כשנאבד אחד מן העולם כדפי' אבל לא נאבד אלא שפי' א' מהן אין להתיר בשביל זה הנשארים וכבר כ' הרשב"א טעם זו בסימן שלפני זה ולא מבעיא אם פירש אח' מהן אלא אפי' פירשו מהן הרבה אין להתיר הרוב הנשארו' אלא המיעוט שפירשו מותרין שאנו תולין לומ' האיסו' ברוב והרוב אסור ואם כל הרוב נתערבו באחרים כולן אסורות כאילו נפל שם האיסור בידוע אבל אם המיעוט נפל למקו' אחר מותר והנה מ"ש שאין להתיר הרוב אלא המיעוט לדברי הרשב"א דס"ל אם פי' ממילא שרי כדברי ר"ת א"ש ולדברי הטור שס"ל כדעת אביו הרא"ש ז"ל שכתב כר"י דאפי' פי' ממילא גזר כן שמא יקח מן הקבוע לא מישתכח שיותרו מיעוט שפי' א"ל שפי' קודם שנודע לנו תערובתו דשרי אפי' לדברי הרא"ש כדפיר' לעיל ומ"ש אח"כ שאם נפל המיעוט למקו' אחר מותר דהיינו דברי הגמר' שהארבעים אינה אוסרות דמשמע בלא תערובות אסורות אף שפירשו לדברי הרשב"א צ"ל דאיירי שפי' לפנינו דה"ל כקבוע ואסור ומ"מ אינו אוסר בתערובתו דהיינו מריבויא לריבוייא דבעינן תרי תערובות כדי להתירו וכ"כ הרשב"א להדיא דגמ' דהתם דבעינן תרי תערובות שלא אמרינן מיד אחר תערובות הראשון כל דפריש מרובא קא פריש איירי בפי' לפנינו דהוה דינו כמו שהוא פ' מהן בידים ומ"מ שרי בתערובות השני בפרט כשהוא המועט לאפוקי הרוב אפי' בשתי תערובות ואף בכמה תערובות כה"ג לעיל אמרינן איסורא ברובא איתא עוד כ' הטור בשם הרשב"א דאפי' נפל מחצית למקום אחר מותר שאנו תולין להקל בס"ס שמא לא היה איסור בתוך אלו שנפלו לכאן ואת"ל כאן היה שמא זה שאוכל עתה אינן מאיסור ובת"ה נתן טעם לדבריו וז"ל נראה שאם פירשו נ' למקום אח' והנ' למקום אח' כולם מותרי' דהא איכא ס"ס והא דנקט ר"י פירשו מ' למקו' אחד היינו משום דבעי למימ' פירשו ס' לצד אחד כולן אסורין וכתב עוד הטור מדברי הרשב"א ודווקא שתערובות הראשון היה מות' מן התורה כגון שנתבטל ברוב לכך תולין להקל בס"ס אבל חתיכת איסו' שנתערבה בחתיכות הית' ומאילו השנים נפל א' מהן לתוך י' של היתר אין אומר בזה ס"ס להקל לפי שאנו רואים כל אחד מהשנים בגופו של איסו' כל זמן שלא נתבטל האיסור ברוב ע"כ ולפ"ז יראה לכאורה בתערובות השני לא בעי רוב אלא אפי' א' באחד דהא ס"ס הוא וליתא דהא לכ"ע בעינן לאכול ב' ב' ולא כאחת מאחר דק"ל כר"א וזהו לא מישתכח בפחות מג' בין הכל ואף בג' לא יתכן לאכול אלא השנים והשליש' הנותר יאס' א"ל בד' כאש' פי' לעיל בשם התו' וכתב עוד והא דשרינן ס"ס דוקא ע"י הערוב' כדפירשתי אבל ספק טריפה שנתערב' באחרות כולם אסורין עד שיהא בהית' כדי לבטל האיסו' אם הוא מדברים המתבטלים שכיון שספק הראשון היה בגופו אין להתי' מס"ס וי"א שאפי' בס"ס שע"י התערובות אין להתיר בדברים החשובות וכי היכי דמהני להו חשיבתייהו ולא בטילי אפי' באלף מהניא להו נמי שלא להתיר בה ס"ס ול"נ בס"ס מות' בכל האסורי' אפי' בע"ז ע"כ והנה מ"ש דספק טריפה אוסרות בתערובו' הוא דברי ר"י כאשר כתבתי בפ' א"ט בסי' ע"ח אבל מ"ש וי"א דאפי' בס"ס שע"י תערוב' אין להתירו בדברים החשובים וקשה להבין דהא כל ס"ס דע"י תערובות לא תמצא אלא בדברים החשובים דאל"כ אפי' בוודאי איסור בטל בתערובות א' והלא מוכח להדיא מפ' התערובת דאפי' בע"ז ותרומה דחמירי דשרי בס"ס ע"י תערובות כדפי' לעיל ואם באת' לחלק ביניהון א"כ מהו שכת' אח"כ מותר בכל האסורי' אפי' בע"ז ובע"כ ט"ס הוא והכי הוא וי"א שאפילו בס"ס שלא ע"י התערובות אין להתיר בדברים החשובי' פי' דהיינו שתי ספיקות בגוף הדבר דנהי דדברים החשובים בטלו בשתי תערובו' היינו משום דלא החמירו אלא לאסור ולא להתבטל אפי' באלף אלא בתערובות הראשון אבל בס"ס שלא מענין התערובות כמו שהחמירו שלא להיבטל בתחילה אפי' באלף ה"ה שלא להתירן בס"ס ע"ז כתב ול"כ מאחר דס"ס דאורייתא הוא שרי אף בע"ז הלכתא כרב לגבי שמואל דאפילו בעבודה זרה ס"ס מות' ואין חילוק בין ספק ספיקא דע"י שתי תערובות או שהכל בגוף אחד וכ"ש בשאר איסורי' וכמ"ש לעיל בפ' א"ט וכ"ד כל המחברי' כי לא כתבו לאיסור ספק דרוס' אלא משום דלא הוי ס"ס ממש אבל אי הוה ס"ס הוי שרי אף שהוא דבר חשוב שהרי כתב אפי' באלף לא בטלי והאגודה שכ' בשילהי כ"ה אם בא להתיר מכח ס"ס יזהר שלא יהא ספק מראשון שנתערב בריה או חה"ל או דבר שבמנין עכ"ל וא"כ נמי הכא ה"פ היכא שהספק הראשון אינה מכח התערובות אלא מכח עצמו ואח"כ נתערב אז אין להתיר מכח הס"ס היכא שהספק הראשון הוא ראוי להתכבד או בריה והיינו כדברי ר"י לעיל:

דין נתבאר חלוקים של איסור שנפל למקום אחד ואין ידוע לאיזה מקום נפל שיש להקל ולהחמיר כו' ודין ששתי קדרות לבטל איסור אחד שבקדירות היכא דלא ידעינן באיזה נפל ודווקא בנפילה אח' ולא בשתי נפילות:

תערובת דאתא לידן נימ' בה מילת' כתב הטור מספר ת"ח איסו' שנפל למקום אחד ואין ידוע לאיזה מקום נפל יש בה להקל ולהחמיר כיצד ב' קדרות אחת של היתר כגון בשר שחוט' ואחת של איסור כגון בשר נבילה ולפניהם ב' חתיכות א' של היתר וא' של איסור אם החתיכה היא מאיסור דרבנן כגון שומנו של ג"ה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאנו תולין לו' שהאיסו' נפל לתוך איס' והיתר נפל לתוך של היתר ואפילו אם ההיתר שבקדירה אינה רבה על האיסור שלפניה וכן הדין א"ל היה כאן אלא קדיר' אחת של בשר שחוט' ונפל בה אחת מאלו ב' החתיכו' ואין ידוע איזה נפל שאנו תולין דשל היתר נפלה אפי' אין ההיתר רבה על האיסור או לא היה כאן חתיכה אחת מאיסור דרבנן ויש ב' קדרות א' של היתר ואחת של איסו' ואין ידוע לאיזה נפלה גם בזו תלינן להקל וכ"ז פשוט והוא נלקח מבריית' דפ' הערל ב' קופו' כו' בסי' ל"ג ע"ש וכ' עוד בד"א שתולין בכל אלו להקל אפילו אין ההיתר רבה על האיסור שאין האיסור ג"כ רבה על ההיתר אבל אם האיסור רבה על ההית' אין תולין כ"כ להקל פי' נהי דמקלינן בספק איסור דרבנן אבל לא מקילינן בוודאי איסור דרבנן היה האיסור של תורה אין תולין להקל לומר לתוך האיסור נפל עד שיהא ההיתר רבה על האיסור כדי שיתבטל בתוכו מד"ת היה ההית' רבה על האיסור כדי שיתבטל בתוכו מד"ת תולין להקל כיצד ב' קדרו' א' של בש' שחוטה וא' של בש' נבילה ונפלה חתיכה נבילה לתוך א' מהן אם ההיתר שבקדירה רבה קצת על החתיכה נבילה תולין להקל לפי שד"ת מין במינו בטל ברוב אלא שחכמים צריכין ס' וכיון שאינן אלא מדרבנן מקילינן היו ב' קדרות ממין אחד והאיסור מין אחר אין תולין להקל עד שירבה ההיתר ס' על האיסור מפני שאין מתבטל מין בשאינו מינו ד"ס לפי שטעמו בעי' בפחו' מס' ויש מקילין להקל כל זמן שאין בו כזית בכדי אכילת פרס וכבר כתב' לעיל דדעת ר"ת עיקר דלא בעינן כזית בכדי א"פ אלא דוקא במלקות ולא לאיסור עוד כתב דינים אחרים וכמעט כולו מתוס' דתרומות ומשניות היו כאן שתי קדרות של היתר ולפניהם שתי חתיכות א' של היתר וא' של איסור ונפל אח' לתוך זו ואחת לתוך זו שתיהן אסורות אפי' באיסור דרבנן שא"א לתלות באחד יות' מחברתה בד"א בשאין בשום אחת מהן כדי לבטל האיסור אבל אם יש באחת מהן לבטל האיסור שתיהן מותרות שאני אומר האיסור נפל לתוך אותו שיש בו כדי לבטלה ואין חילוק בין אם שתי הקדרו' של אדם אח' או משל שני ב"א והנה י"א דקאי על הא דקא' אם יש באחת מהן כדי לבטל כו' אבל רישא דקאמר שתיהן אסורות איירי דוקא בב' ב"א דאי באדם אחד הלא כ' המחבר לקמן דמצטרפות כל הקדירות לבטלו ול"נ לי כלל לומר בסתמא איירי דוקא בשני ב"א דא"כ ה"ל לפרושי כמו שפי' לקמן אלא שיש לחלק ולומר דהכא שאני דאיירי בשתי נפילות וכמו שמפורש לקמן דדוקא בנפילה אחת הוא דאמרינן הכי אלא יש להשיב שהרי דברי הטו' הם דברי הרשב"א והדין הראשון של ב' קדרות של היתר ולפניהם ב' חתיכו' כו' שהביא הטור הוציא הרשב"א מהא דמייתי במס' ביצה הדורס ליטרא קציעות כו' ושם לא איירי רק בנפילה אחת וצ"ל דהכא נמי לאו דווקא בשתי נפילות קאמר ה"ה בנפילה אחת והא דשתיהן אסורות מיירי בדליכא אפי' בצרופן כדי לבטל האיסור והטור לא בא רק להודיעם זה הדין דהיכ' דאין יכולין לתלות באחד יותר מחבירו דשניהן אסורו' וכ"מ להדיא דאיירי בדליכא אפי' בצירוף שתיהן לבטל האיסור שהרי הרשב"א הוציא דין זה מההיא דליטרא קציעות לשם מיירי בדליכא בכולהו כדי לבטל האיסור ולכן אמר ר"י לא תעלה עד שיהיה ק' של הית' וכשכת' הטור אח"כ על דין הראשון בד"א כשאין בשום אחת מהן כדי לבטל האיסו' כו' אין לדקדק הזה הלשון דבאחת מהן הוא דליכא הא בצירופן משמע דאיכא דהטור לא מיירי עתה בה כלל אלא רצה להודיענו הא כשיש באחד מהן כדי לבטל האיסו' שתיהן מותרו' שאני אומר האיסור נפל לתוך ההיתר וכו' ואפי' לשני ב"א צירוף באשר כתב ברשב"א בהסכימו עם ר"ש ותדע שהרי הטור כתב לקמן ויש בשתיהן לבטל האיסור כו' ובדין הראשון לא כת' כלום משמע דלא איירי כלל בדין זה אלא בדין דאין תולין האיסור באחד יותר מחברת' נחזיר לדבריו היה כאן שתי קדרות של היתר ונפל איסור לתוך א' מהן וידוע לאיזה נפל וחזר ונפל איסור לתו' אחת מהן ואין ידוע לאיזה נפל אני אומר למקום שנפל איסור הראשון נפל גם השני נפל האיסור לתוך א' מהן ואין ידוע לאיזה נפל ואח"כ נפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזה נפל שתיהן אסורות פי' מאחר שכבר נאס' שוב לא יצא מחזקתו ואין אומרים למקום איסור אחרון נפל גם הראשון היו כאן שתי קדרו' של היתר ונפל איסור לתוך א' מהן ואין ידוע לאיזה נפל ואין באח' כדי לבטל האיסור ויש בשתיהן כדי לבטל שתיהן מצטרפין לבטלו ולא עוד אלא אפי' היתה אחת בבית ואח' בעלייה מצטרפין והנה אפי' לק' שכל שנכנס בספ' מחמת איסור מצטרף לבטלו בד"א בשתיהן משל אדם א' לפי שכל שהוא של אדם א' עתיד להתערב לפיכך רואין אותו כאילו כבר מעורב אבל אם של שני ב"א אין מצטרפין לבטלו ע"כ ונראה דוקא בנפילה אחת הוא דאמרי' הכי מאחר שעשוי להתערב כאילו נפל לשתיהן כאחת אבל בשתי נפילו' חילק הנפילו' חילוק הקדירות ולא נקראין ראויין להתערב ואף שחילק זו אינה מוזכר לא במשנ' ולא בתוספתא ולא מצאתי בספר א' מהמחברים מ"מ סברא חזק' ופשוטה היא בעיני ובפרט להחמיר דלא אמרינן מצטרפת אלא בנפילה אחת וה"ה ענינים שאין עומדים להתערב אע"פ שהכל מין אחד אלא שזו שנתבשל במתיקות וזו בקיוהא בחומץ או כה"ג אין מצטרפין שהרי בתוספתא דתרומות מחלק בין שתי קופות למגורות לפי שהקופות עומדות להתערב ולא המגורת אלמא שתלוי הכל במה שעומד להתערב:

דין איסור שנתערב בהיתר ואין בו כדי לאסור ואח"כ נפל בתוכה עוד מן האיסור הראשון אמרינן דחוזר וניעור ואוסר בין במין במינו בין במין שלא במינו בין בלח בין ביבש ואין חילוק בין ידע בין נפילה לנפילה בין לא ידע ודוקא כשנפל אח"כ ממין של איסור הראשון אבל נ"ט זתים של היתר שנתבשלו עם ב' זיתים אח' של דם ואחד של חלב מותר דגם האיסור מסייע אל ההיתר כל אחד לבטל חבירו ומ"מ אם כבר נתבשל נ"ט עם זית אחד של דם ואחר כך נפל עוד כזית של חלב אסור דכבר נ"נ קודם שנפל איסור השני ובדבר יבש אפי' נפלו זה אחר זה מסייע כל אחד לבטל חבירו והכל מותר:

גרסינן בפ"ב דע"ז אמר רב דימי אר"י המערה י"נ מחביות לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל ופסקו המחברים דלית הלכת' כוות' והראב"ד ס"ל דאע"ג דלית הלכת' כוותי' לענין יין ביין מיהו יין במים ומים ביין וכן לכל איסור שנימוח כגון חלב ודם וכיוצא בהן הלכתא כוותיה שאם יפול האיסור לתוך היתר מעט שאין בו נ"ט בשעת נפילה אע"פ שנפל בו איסור כל היום כולו מותר דראשון ראשון בטל וכיון שנתבטל הרי הוא היתר גמור ולא די לו שאין מצטרף עוד לאיסור אלא אף דהיתר מצטרף לבטל האיסור הנופל בו לאחר מכאן אבל הרמב"ן כ' אפי' בשאר איסורין לא אמרינן ראשון ראשון בטל אלא אם נפל בהיתר מועט אע"פי שנתבטל מחמת מיעוטו אם חזר ונפל שם איסור שבצירופו של ראשון בו כדי נ"ט נאס' היתר זה דהא דחו לר"ד דלא אמרה ר"י וכיון דאידחי ליה לגמרי אידחי ולית' כלל טעמ' דמילתא משום דטעמא לא בטל ואפילו מין במינו דליכא למיקם אטעמ' כיון שהשיעור יש בו כדי ליתן טעם בכנגדו שלא במינו אסור ואין צ"ל באיסור המקל' אלא אפילו דמיקטף אסור דחוזר וניעור והוא דעת הרא"ש וכל המחברי' האחרוני' והר"ן האריך שם ודעתו ז"ל כדע' הרמ"בן וכ"ד הרשב"א והתו' כ' שם בפשיטות דכל שבא לכלל נ"ט חוזר וניעור ונרא' היכא דאמרינן חוזר וניעור אין חילוק בין שנתרבה האיסור עד שלא יהא בהיתר יותר מן האיסור דלא דווקא בעינן שנתרב' האיסור על ההית' כמ"ש הרא"ש דודאי לאו דווק' הוא דמחצה על מחצה נמי אסור מדאורייתא כמו רוב של איסור ובין שמתחילה נתערב בלח ולא היה בנ"ט ונתרבה שוב עד שיתן טעם עם הראשון אף שנתבטל כבר ק"ל דחוזר וניעור בין הוא ביבש בין הוא בנתינת טעם ובא"ז כ' חתיכה של איסור שנפל לתוך ס' של היתר ויודע בה שנפלה ואח"כ נפלה חתיכה אחרת הרי זו מותרת ואם לא ידע הכל אסור כך הורה ר"י הלוי ובנו ראבי"ה אמר אפי' ידע בה אסור אא"כ הגביה אותה לחוץ קודם שנפלה השניי' ומ"מ הכריע כר"י הלוי ע"כ וכתב מהר"אי בשערים שלו וז"ל וראבי"ה אסר אפילו ידע וכו' יראה דמסברת הרא"ש קאמר לה דסבר' גדול' הוא דכ' כיון שנתרבה האיסור הרי הוא הוכר ומרגישין הטעם ולא מבעיא לפי' רש"י בפג"ה דסבר דלא סמכינן אלא הכא דלא יהיב טעמ' אלא אף לפי' התו' ואשר"י דכ' בסתמא סמכינן ואמרינן דלא יהיב טעמא הכא דוודאי יהיב טעמא אסור דהוי כאלו טעים ליה כהן ואומר דיהיב טעמא כדאיתא התם באשי"רי עכ"ל ונראה מה שהכריע מהרא"י כדעת ראבי"ה היינו במה שחולק על אביו שבא לחלק בין נודע בנתיי' כו' אבל מ"מ מ"ש ראבי"ה אא"כ הגבי' אותה לחוץ לא ס"ל כוותיה דמאחר שנתן טעם בקדירה עד שבאיסור השני יצטרפו שני האסורים עד שהרגיש הטעם בקדירה מה לי שסלקו או לא סלקו כי לא שייך הגבהה אלא בתרומה שצריכה הרמה שעולה באח' וק' בטעמ' ומ"ה כשהרימה נסתלק האיסור מש"כ בנתינת טעם א"ל שיסליקנו קודם שיפלוט דהיינו שנפל בשעת רתיחת הקדירה וקדם וסילקו מיד קודם שנח מרתיחתו דאז מבליע ולא פליט כדאיתא לקמן בפרק כ"ה ומ"מ נראה באיסור דמין אחד הוא דאמרינן הכי אבל בכל שתי האסורים לא אמרינן אלא אף האיסור מסייע לבטל את ההיתר כמ"ש הטור וז"ל כל שיש ס' נגד האיסור מבטלין אותו אפילו אין הם כולו היתר כגון קדירה שיש בה נ"ט זיתים של היתר ונפלו בה ב' זיתים א' של דם וא' של חלב כל א' מצטרף עם הנ"ט של היתר לבטל חבירו וכן ל' זיתים של היתר שנפל לתוכו זית של דם ול' זיתים אחרים של היתר שנפל בהן זית חלב ונתערבו אלו התערובות בשוגג מותרים והם מדברי הרא"ש שכ' כך בתשו' ואזיל לשיטתו דס"ל כר"א דלא אמרינן חנ"נ אלא בבשר וחלב ולא בחלב ודם ולא ק"ל הכי אלא בכל דוכתא אמרינן חנ"נ כמ"ש לקמן ועוד שאף לפי דבריו נראה דה"ל לחלק ולומר נהי דס"ל כר"א דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים להצריך ס' נגד כל החתיכה שנאסרה אלא כנגד האיסור מ"מ חתיכה שנאסרה שוב אין לה היתר דאפשר לסוחטו אמרינן בכל האסורין וא"כ כל החתיכות שנאסרו כבר בקדיר' והן ידועות וניכרות שוב א"א להתירן שהרי כבר נאסרו ואיפשר לסוחטו אסור אם לא שנתערבו לגמרי ועד שאפשר לסוחטו וחנ"נ תרי מילי נינהו כדמשמע להדיא בפ' כ"ה סבר רב ואפשר לסוחטו מותר אמאי אמרי' חנ"נ אלא סבר אפשר לסוחטו אסור אלמא תרי מילי נינהו ומאן דס"ל אפש' לסוחטו מותר לא מצי למימר חנ"נ אבל מאן דס"ל אין חנ"נ מ"מ מצי למיסבר אפשר לסוחטו אסור וכ"כ הרשב"א והטור מביאו בי"ד בסי' ק"ו ומה שהביא הרא"ש ראייה לדבר דאף לענין היתר אמרינן חוזר וניעור להתירו דתנן בפ"ה דתרומות סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה וטחנן כשם שהותירו החולין הותירו התרומה ואסור ואם ידוע שחטין של חולין יפות משל תרומה מותר פי' משום דשל חולין והותירו ושל תרומה לא הותירו ויש כאן אחד ומאה ואע"פ דמעיקרא נאסרו וחזרו והותירה בטחי' שמצא הניתור את מינו הנאסר וניעור ואיסו' מצטרף עמו והותר הכל וראייה של הבל היא דהתם נתערב ביבש מ"ה לא שייך לומר נ"נ אבל דבר לח הנתערב בנ"ט ונאסר שוב אין לו היתר ועוד לגמרי אינו דומה לנדון התם כשנתרבו החולין אחר הטחינה אתגלי למפרע שרוב היה בחולין אלא שהיה נעלם ממנו שעדיין לא ידענו ביאר הדבר עם אחר הטחינה ובסוף איגלאי מילת' שלא נאסר מן העולם ע"כ נר' דלא שייך לומר כלל חוזר וניעור להתיר כשנתרבה עליו הדבר כ"א ביבש וכ"פ מהרא"י כאש' נכתוב לקמן בסי' נ"ט ומאחר דלא ק"ל כסברת הרא"ש והטור שחוזר האיסור להיתירא א"כ לא אשכחן שהאיסור יועיל לבטל את ההיתר אם לא ביבש וכדר"ל דאמר הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה פטורין אבל מ"מ אסורין מאחר דהכל איסורא הוא אף בלח אשכחן כגון שבישל נ"ט זיתים של היתר וב' זיתים א' של דם וא' של חלב שמותרין וה"ה אם נפלו ב' זיתים של ב' מיני איסור לקדירה שיש בה נ"ט זיתים של היתר אלא שתרתי זיתים כרוכים וקשורים זה בזה שבאו בבת אח' בקדירה דאל"כ א"א לצמצם שנפלו ואיזה שהקדים נעשה הקדירה נבילה הימנו ודין תבלין כשבאי' למתק הקדירה שמצטרפים אפי' בשני איסורי' כתבתי בפ' ר"ע ס"ט:

ורבנן ההוא. לאשמועינן אתא דאע''ג דלא אכיל כוליה מחייב בכזית דלא תימא לא מחייב עד דאכיל לכוליה ולעולם כל היכא דאכל כוליה לא בעינן כזית: ור' יהודה. ההוא לא איצטריך לאשמועינן דמאשר על כף הירך נפקא דלא בעינן עד דאכיל ליה לכוליה דאפילו לא אכל אלא מה שעל הכף חייב ובלבד שתהא שם אכילה: דכוליה ירך. ולית ליה דשמואל אלא כל מקום שיאכל ממנו כזית חייב: ורבנן ההוא. הירך לאשמועינן אתא דאין אסור אלא פנימי דפשיט איסוריה בכוליה ירך: מתני' כבשר בלפת. רואין כאילו הירך לפתות והגיד בשר ואילו היה נותן טעם בשר כשיעור הגיד בלפתות הירך אסור דשיעורין הלכה למשה מסיני וגמירי דבהכי משערינן דאף ע''פ שאילו היה כרוב או קפלוט היה צריך פחות או יותר: שנתבשל עם הגידים. של היתר: בזמן שמכירו. משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו: בנותן טעם. אם יש בנ''ט בכל אלו: כולן אסורין. ולקמן מפרש דנותן טעם במין במינו שאין אדם יכול להבחינו שיערוהו בששים: ואם לאו כולן אסורין. דבכל אחד יש לומר זה הוא ובגמרא פריך ליבטיל ברובא: בזמן שמכירן. לחתיכות האיסור משערינן בנותן טעם ואי אין בהן כדי לתת טעם בשל היתר הרי השאר מותרות ואם אין מכירן כל החתיכות אסורות דכל אחת יש לחוש ולומר שמא זו היא והרוטב מותר אם אין בחתיכות האיסור כדי לתת טעם בכל החתיכות והקיפה והרוטב: גמ' לא שנו. דכי יש בו בנותן טעם כל הירך אסורה: אלא שנתבשל. שהרוטב מעלה הטעם בכל הבשר: אבל נצלה. עמו נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא בבשר: קולף ואוכל. כלומר חותך עליון ואוכל עד שמגיע לגיד: בחלבו. שלא נטל חלב הכליות: אפילו מראש אזנו. שאין שם חלב אלמא פשיט איסוריה בכוליה:

ורבי יהודה אכילה כתיב ביה. וא''ת והרי נמלה ושאר שרצים דכתיב בהו אכילה ומחייב בכל שהוא כדתנן בפרק בתרא דמכות (דף יג.) ולא פליג ר' יהודה וי''ל דאכילה דהתם איצטריך דאי איכא ד' או חמשה זיתים דחייב בחד זית אבל הכא אמרינן דלר' יהודה מאשר על הכף נפקא והכי אמרינן במעילה פרק קדשי מזבח (דף טז:) אכל שרצים לוקה עליו בכזית דאכילה כתיב בהו וא''ת דאמרינן באלו הן הלוקין (מכות טז:) ריסק תשעה נמלים ואחד חי והשלימו לכזית לוקה שש חמש משום בריה דשרץ ואחת משום נבלה למה לי שיהא חד חי דהויא בריה בלאו הכי נמי כיון שיש בהם כזית לוקה ה' משום שרץ כיון דאכילה כתיב ביה כדפרישית ואחד משום נבלה וי''ל דודאי אלאו דשרצים דכתיב בלשון אכילה לקי משום כזית שרץ אלא יש לאו דשרץ דלא כתיב בהו אכילה כגון אל תשקצו (ויקרא יא) וההיא לא לקי אלא בחי משום בריה וא''ת ואכתי ל''ל חי אפילו מת נמי חשיב בריה כדאמרינן בס''פ (לקמן קב:) טמאה בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא וי''ל דלא נקט חי לאפוקי מת אלא פירוש חי שלם לאפוקי ריסק כדאמר גבי כלים שבירתן זו היא מיתתן וא''ת הא אמרינן בסוף פרקין (שם.) אבר מן החי צריך שיאכל כזית דאכילה כתיב ביה דלמא הא דכתיב ביה אכילה למימר דמחייב בכזית אע''ג דאית ביה ד' או ה' זיתים וי''ל דלעולם לא מחייב עד שיאכל אבר שלם דהיינו בשר גידים ועצמות מדלא אשכחן בס''פ (לקמן דף קג:) לריש לקיש דפטר חלקו מבפנים דמחייב אלא בגרומיתא זעירתא והיינו טעמא דלא תאכל הנפש עם הבשר דדרשינן מיניה (לקמן דף קב:) אבר מן החי דאסור משמע עד שיאכל אבר שלם: דפשיט איסוריה בכוליה ירך. לשון איסוריה לא אתי שפיר דלא אסרינן אלא שעל הכף בלבד ובספר רבינו גרשום כתיב דמשיך בכוליה ירך ויש לישב לשון איסוריה דהכי קאמר דפשיט גיד של איסור בכוליה ירך: אם יש בה בנ''ט הרי זו אסורה. לאו בגיד לחודיה משערינן דבכדי קליפה שסביביו מסייע לגיד לאסור דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה סמוך לו ולפירוש רבינו אפרים שמפרש דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשה נבלה אלא בבשר בחלב אתי שפיר. משמע קצת דאין הרוטב מסייע לשאר חתיכות אם יש בהם לבטל הגיד אלא הירך לבדו מדלא קאמר אם יש בהן וברוטב בנותן טעם כו' והאי לפירוש הקונטרס ניחא דפירש פרק כל הבשר (לקמן דף קח.) גבי טיפת חלב כו' דקאמר בגמרא לא שנו אלא שניער וכסה אבל לא ניער וכסה חתיכה עצמה נעשה נבלה כו' ופירש בקונטרס דכי ניער הקדרה מוליך הוא הטפה בכל הקדרה ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטפה וכן כי כסה הקדרה עולות הרתיחות משוליה לפיה ומוליכות הטפה בכל הקדרה משמע שר''ל שאפילו החתיכה שנפלה הטפה עליה היא מקצתה בתוך הרוטב אי לא ניער וכסה אין מסייע הרוטב והחתיכות אחרות לבטלה ומיירי הכא בשלא ניער וכסה ולר''י נראה דכשהחתיכה שנפל האיסור עליה היא מקצתה ברוטב לא בעינן ניער וכסה והתם איירי כשהחתיכה כולה חוץ לרוטב דאז אין מתפשט אלא בניער וכסה והוה מצי למימר לא שנו אלא בחתיכה מקצתה ברוטב אלא מילתא דפסיקא ליה נקט כשניער וכסה דאז בכל ענין הרוטב מכסה כל החתיכות ואפילו היתה כולה חתיכה חוץ לרוטב והכא דקאמר אם יש בה בנ''ט היינו על ידי שלא היה בה עם הרוטב ששים לבטל טעם הגיד: אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע כו'. וא''ת מאי קמ''ל פשיטא דלא מצי למימר הוא הדין נצלה דא''כ למה לי נתבשל דמשעת מליחה נאסר דמליח הרי הוא כרותח דצלי כדאמר בסמוך ובלא מליחה אי אפשר לבשל דאין הבשר יוצא מידי דמו עד שימלחנו יפה יפה וי''ל דקמ''ל דלא נאמר נתבשל דמתניתין היינו נצלה דאשכחן דקרי לצלייה בשול דכתיב (ד''ה ב' לה) ויבשלו (את) הפסח וכן הא דתנן (לקמן דף קט:) הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בשולו ובעי למידק מינה בריש כיצד צולין (פסחים עד:) דכבולעו כך פולטו אלמא לאחר בשולו דקתני היינו לאחר צלייתו דאי בקדרה הכל אסור אם אין פי קנה חוץ לקדרה: עד שמגיע לגיד. לאו דווקא עד שמגיע לגיד ממש דהא צריך שיניח כדי קליפה סמוך לגיד ואפילו כדי נטילה צריך שיניח כדאמר בפרק כיצד צולין (שם דף עה:) נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו ולא סגי בקליפה אם לא נחלק דשמא רוטב מתפשט יותר מגיד ומיהו לא אשכחן בשום מקום שיהא סגי לצלי בקליפה דלא מצינו קליפה נזכרת לענין צלי אלא בכיצד צולין (שם דף עו.) בחם לתוך צונן דשמואל אמר קולף דתתאה גבר אדמיקר ליה בלע ואפשר דרותח דצלי בלע טפי ולקמן בפרק כל הבשר (דף קיב.) דאמר רב ההוא בר גוזלא דנפל לגו כדא דכמכא דצלי בעי קליפה התם אפילו בצונן איירי ומשום דבר יונה רכיך טובא ובלע וגבי צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ואינו חושש ובלבד שלא יהיו נוגעות זו בזו ואמרינן (לקמן דף קז:) בגמרא וכי נוגעות זו בזו מאי הוי צונן וצונן הוא ומשני נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעי לאו משום דצלי סגי ליה בקליפה אלא ה''ק נהי דקליפה לא בעי כמו בחם לתוך צונן הדחה מי לא בעי וכן הא דאמר לעיל בפ''ק (דף ח:) דלמ''ד בית השחיטה רותח קולף שאני התם דשמנונית שעל הסכין דבר מועט הוא כדאמרינן פרק כיצד צולין (פסחים דף עה:) סכו בשמן של תרומה אם חבורת כהנים יאכלו ואם של ישראל אם צלי הוא יקלוף את החיצון ומפרש אפילו למאן דאמר תתאה גבר שאני סיכה דמשהו עבדי ליה: אפילו מריש אזנו. שרחוק מן החלב ולאו דווקא משום דראש הגדי למטה בשעה שצולין אותו בשפוד בתנור דכן דרך כדמשמע בריש כיצד צולין (שם עד.) שתוחבו לתוך פיו עד בית נקובתו וצד העב של שפוד הופך למטה כדי שלא יפול ומידב דאיב החלב על הראש אלא אפילו היה הראש למעלה אסור דמפעפע חלב למעלה דהא צונן לתוך חם אסור למאן דאמר תתאה גבר ולא סגי בקליפה ומה שנהגו כשמולחים בשר הרבה ומניחין בגיגית ופעמים חתיכה אחת חציה לתוך הציר וחציה חוץ לציר וחותכין מה שבתוך הציר ומשליכין דאסור ומה שחוץ לציר מותר ולא אמרינן שיפעפע הדם למעלה ויאסור כל החתיכה כדאמר גבי חלב י''ל דאין דרכו של דם לפעפע אלא אדרבה אמרינן דדם משרק שריק כשנופל על הבשר ולא מיבלע דרך הליכתו כ''ש דלא מפעפע למעלה ואפילו יש שומן בבשר שבתוך הציר לא אמרינן דנעשה נבלה מחמת הדם וחוזר ואוסר מה שחוץ לציר דמפעפע לפי מה שמפרש הרב רבינו אפרים דלא שייך חתיכה עצמה נעשת נבלה אלא בבשר בחלב ובלאו הכי נמי כיון דלא אפשר האיסור להתפשט חוץ לציר שרי דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ואוסרת את כל החתיכות אלא במקום שהאיסור מתפשט בכל החתיכה דומיא דטפת חלב תדע

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.
מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד