חולין צד ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צד - ב

אחד, מפני האנסין שמא הגוי יקח בחזקה בשר מהטבח ולא ישלם לו. ואחד, שמא מוכרין לו נבלות וטריפות.

אמר מר: ובעובד כוכבים - בין שלמה בין חתוכה אינו צריך ליטול הימנה גיד הנשה. והוינן בה: במאי עסקינן? אילימא במקום שמכריזין שהיום נמצאה טריפה באחת הבהמות ובאותו מקום מותר לקנות בשר מגוי באותו יום שלא הכריזו על טריפה, אם כן ירך חתוכה אמאי אינו צריך ליטול הימנה גיד הנשה? והרי כיון דלא אכרוז היום אתי למיזבן ישראל מיניה דהגוי, ומאחר שהירך חתוכה יחשוב הישראל שהוצא ממנה הגיד, ויכשל באכילת גיד הנשה?

אלא, פשיטא דמיירי במקום שאין מכריזין על הטריפה אם נמצאה, ששם אסור לקנות אף פעם בשר מגוי, שמא באותו יום אכן היתה טריפה והבשר שבידו הוא מאותה בהמה. ולכן מותר לשלוח לגוי אפילו ירך חתוכה בלי להוציא ממנה את הגיד שהרי אין לחשוש שמא הישראל יקנה את הירך מהגוי.

אי הכי, אימא מציעתא דברייתא. דקתני "מפני שני דברים אמרו אין מוכרין נבלות וטריפות לעובד כוכבים. אחד מפני שמטעהו, ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר!" ואי מיירי במקום שאין מכריזין, הרי אין חשש שימכרנה לישראל, דהא לא אתי ישראל למזבן מיניה דגוי, מחשש שמא הבשר הוא טריפה?

אלא, פשיטא, דמיירי במקום שמכריזין והיום אכן היתה טריפה, ומחמת אונס לא הכריזו, ולכן אסור למכור נבלות וטריפות לגוי באותו היום, כי שמא יקנה ממנו הישראל, שהרי היום מותר לקנות מגוי, כיון שלא הכריזו על טריפה.

אי הכי, אימא סיפא דקתני "לא יאמר אדם לעובד כוכבים קח לי בדינר זה בשר מפני שני דברים. אחד מפני האנסין, ואחד שמא מוכרין לו נבלות וטריפות"! ואי מיירי במקום שמכריזין הרי אין לחשוש שימכרו לו טריפה, דאי איתא דהוי טריפה היום - אכרוזי הוו מכרזי! ומכיון שלא הכריזו, סימן שאין היום טריפה.

אלא, פשיטא דמיירי במקום שאין מכריזין, ואין לדעת שמא נמצאה היום בהמה טריפה, ויש חשש שמא ימכרו ממנה לגוי.

השתא תיקשי: רישא וסיפא במקום שאין מכריזין, מציעתא במקום שמכריזין!?

ומתרצינן: אמר אביי: אין! רישא וסיפא במקום שאין מכריזין, ואילו מציעתא במקום שמכריזין!

רבא אמר: כולה ברייתא במקום שמכריזין.

רישא וסיפא מיירי שהכריזו שנמצאה היום בהמה טריפה, הלכך ברישא מותר לשלוח לגוי ירך ואין לחשוש שמא הישראל יקנה אותה ממנו, שהרי היום אסור לקנות בשר מגוי. ובסיפא אסור לישראל לתת דינר לגוי שיקנה בשר עבורו שמא ימכרו לו מהטריפה.

מציעתא מיירי שהיתה טריפה היום ולא הכריזו מחמת אונס, הלכך אסור למכור את הטריפה הזאת לגוי, כי שמא יקנה ממנו הישראל, שהרי מותר היום לקנות מגוי כיון שלא הכריזו.

רב אשי אמר: כולה במקום שאין מכריזין, ששם תמיד אסור לקנות מגוי. ולכן ברישא מותר לשלוח ירך לגוי ובסיפא אסור לשלוח את הגוי לקנות בשר, כיון שיש לחשוש שמא נמצאה טריפה היום.

ומציעתא אסור למכור נבלות וטרפות לגוי. ואף על פי שבמקום שאין מכריזין אין לחשוש שהישראל יקנה מהגוי את הטריפה, מכל מקום יש לאסור משום גזירה שמא ימכרנה הישראל לגוי בפני ישראל, ואותו ישראל ישמע איך שהישראל המוכר אומר לגוי שהבשר כשר ויחשוב שהדבר אמת ויבא לקנות את הטריפה מהגוי [עפ"י תו' ד"ה אמר]. [עיין רש"י ותו' למה ברישא לא אסרו מהאי טעמא לשלוח ירך לגוי גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל].

והוינן בה: היכי מכרזינן כשנמצאה טריפה בעיר?

ומשנינן: אמר רב יצחק בר יוסף: כך הוא לשון ההכרזה: נפל בישרא לבני חילא! בא לידינו בשר הראוי לגויים.

ומקשינן: ולימא ויכריזו: נפל טריפתא לבני חילא!?

ומשנינן: אם כן, לא זבני הגויים מהבשר, שגנאי הוא להם לאכול בשר שאנחנו לא רוצים לאכלו.

ומקשינן: אם כן, שהגויים אינם יודעים שהבשר טריפה איך מותר למכור להם טריפות והא קמטעי להו?

ומשנינן: אינהו הוא דקמטעו אנפשיה! הם גורמים לעצמם להיות מוטעים מאחר שלא שאלו אם הבשר כשר או טריפה.

כי הא דמר זוטרא בריה דרב נחמן, הוה קאזיל מסיכרא לבי מחוזא, ורבא ורב ספרא הוו קא אתו לסיכרא. פגעו אהדדי נפגשו ליד סיכרא. הוא סבר לאפיה הוא דקאתו מר זוטרא חשב שרבא ורב ספרא באו לקראתו מבי מחוזא, אמר להו מר זוטרא: למה להו לרבנן דטרוח ואתו כולי האי? שהלכתם מרחק כה רב לקראתי.

אמר ליה רב ספרא למר זוטרא: אנן לא הוה ידעינן דקאתי מר לא ידענו מבואך כלל, אלא הלכנו לדרכנו ונפגשנו במקרה. אבל, אי הוה ידעינן שאתה בא לעיר - טפי הוה טרחינן! היינו הולכים עוד יותר לקראתך.

אמר ליה רבא לרב ספרא: מאי טעמא אמרת ליה הכי? מדוע סיפרת לו האמת דאחלישתיה לדעתיה שהיה סבור שבאנו לכבודו ועתה חלשה דעתו.

אמר ליה רב ספרא לרבא: והא קא מטעינן ליה אילו הייתי שותק, ועל ידי כן היה מכיר לנו טובה על כך לחנם.

אמר ליה רבא: איהו הוא דקא מטעי נפשיה! לא אנחנו היינו מתעים אותו אילו שתקנו, אלא הוא היה מתעה את עצמו.

ההוא טבחא דאמר ליה לחבריה:

טעם אחד — מפני האנסין, שמא אותו גוי יקח את הדינר לעצמו, ויכריח את מוכר הבשר לתת לו בשר בלא תשלום. ועוד טעם אחד — שמא מוכרי הבשר מוכרין לו לגוי זה בשר נבלות וטרפות שברשותם, שהרי אינם יודעים שהוא שליח של ישראל, ויביאם למשלח, ויכשילו באכילת איסור.

ודנים בברייתא זו, אמר מר [החכם בברייתא]: ובזמן ששולח אדם מישראל ירך לגוי, בין שהיא שלימה בין שהיא חתוכה — אינו צריך ליטול הימנה (ממנה) גיד הנשה. ושואלים: במאי עסקינן [במה, באיזה אופן, עוסקים אנו] בהלכה זו? אילימא [אם תאמר] שמדובר במקום שבו מכריזין הקצבים הישראלים שהיום נמכר בשר בהמה נבלה וטרפה לגויים. ובמקום כזה קונים היהודים בשר מן הגויים, אלא אם כן הוכרז באותו יום שנמכר לגויים בשר אסור — ירך חתוכה אמאי [מדוע] אינו צריך ליטול הימנה גיד הנשה? והרי כיון דלא אכרוז [שלא הכריזו] היום שנמכר לגויים בשר האסור באכילה, אתי למיזבן מיניה [יבואו היהודים לקנות ממנו, מהגוי], שיחשבו כי מירך חתוכה זו שקנה ניטל גיד הנשה, ויבואו לאוכלה!

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר בברייתא זו במקום שבו אין מכריזין על מכירת בשר אסור לגויים. ובמקום כזה אין היהודים קונים מן הגויים — אימא מציעתא [אמור את ההלכה האמצעית שבברייתא]: מפני שני דברים אמרו שאין מוכרין נבלות וטרפות לגוי: אחד, מפני שמטעהו. ואחד, שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר. ואולם

אי [אם] מדובר במקום שבו אין מכריזין על מכירת בשר אסור לגויים — הא לא אתי למיזבן מיניה [הרי לא יבואו לקנות ממנו]! אלא פשיטא [פשוט] שמדובר במקום שמכריזין.

ומעתה אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: לא יאמר אדם לגוי "קח (קנה) לי בדינר זה בשר" מפני שני דברים, אחד — מפני האנסין, ואחד — שמא מוכרין לו נבילות וטרפות, ואי [ואם] מדובר במקום שמכריזין, אי איתא דהוה [אם אמנם היה מקרה שהיתה] טרפה — אכרוזי הוו מכרזי [היו מכריזים על כך]!

אלא פשיטא [פשוט] שמדובר במקום שאין מכריזין, ונמצא אם כן שאתה מעמיד את רישא וסיפא [ראשה וסופה] של הברייתא במקום שאין מכריזין, ואילו את מציעתא [האמצעית] במקום שמכריזין!

אמר אביי: אין [כן], באמת כך צריך להעמיד, רישא וסיפא [ראשה וסופה] במקום שאין מכריזין, מציעתא [האמצעית] במקום שמכריזין.

ואילו רבא אמר: הברייתא כולה מדברת במקום שמכריזין, רישא וסיפא [בהתחלה ובסוף] מדובר באופן שהכריזו, מציעתא [באמצעית] מדובר במקום שמכריזים אבל במקרה זה לא הכריזו.

ואילו רב אשי אמר: כולה מדברת במקום שאין מכריזין, ומציעתא [והאמצעית] האומרת שאסור למכור לגוי אינה מעיקר הדין, אלא גזירה שמא ימכרנה בפני ישראל.

א למעלה דובר על ההכרזה שמכריזים אם נמכרה טריפה לגוי, ועתה מבררים: היכי מכרזינן [איך, באיזו לשון, מכריזים]? אמר רב יצחק בר יוסף, אומרים: נפל בישרא לבני חילא [נפל בשר לבני העיר], שבא לידינו בשר עבור הגוים.

ולימא נפל טריפתא לבני חילא [ושיאמרו נפלה טריפה לבני העיר הגוים]! ומשיבים: אם יכריזו בלשון זו לא זבני [לא יקנו], הגוים בשר זה, מפני שבזוי בעיניהם לאכול דבר שאין ישראל רוצים לאכול.

ושואלים: והא קמטעי להו [והרי באופן הכרזה זה שהצענו, הוא מטעה אותם, את הגוים, בכך], שאין הם יודעים שזהו בשר טריפה? ומשיבים: אינהו הוא דקמטעו נפשייהו [הם שמטעים את עצמם], שהרי אינו אומר להם איזה בשר הוא מוכר. ומביאים ראיה שאין זו נחשבת הטעיה,

כי הא [כמו מעשה זה], שמר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן הוה קאזיל [היה הולך] מהעיר סיכרא שבבבל לבי [לבית] מחוזא, ובאותה עת רבא ורב ספרא הוו קא אתו [היו הולכים] לעיר סיכרא, פגעו אהדדי [פגשו זה את זה]. הוא, מר זוטרא, סבר [סבור היה] כי רבא ורב ספרא לאפיה [לקדם פניו] הוא דקאתו [שהם באו], אמר להו [להם]: למה להו לרבנן דטרוח ואתו כולי האי [מדוע להם לחכמים שטרחו ובאו כל כך]? אמר ליה [לו] רב ספרא: אנן לא הוה ידעינן דקאתי מר [אנו לא ידענו שאדוני בא]. אי הוה ידעינן, טפי הוה טרחינן [אם היינו יודעים, יותר היינו טורחים].

אמר ליה [לו] רבא לרב ספרא: מאי טעמא [מה טעם] אמרת ליה הכי [לו כך], דאחלישתיה לדעתיה [שהרי החלשת את דעתו], שהודעת לו שלא באנו לקבל את פניו? אמר ליה [לו] רב ספרא לרבא בתשובה: והא [והרי] אילו לא הייתי מספר שלא יצאנו כדי לקבל את פניו קא מטעינן ליה [אנו נמצאים שמטעים אותו]! אמר לו רבא לרב ספרא: אין זה נחשב שאנו מטעים אותו, שכן איהו הוא דקא מטעי נפשיה [הוא זה שמטעה עצמו].

ב ומביאים עוד בענין מכירת נבילות וטריפות לגוי, ובמקום שמכריזים בו כשנמכרת טריפה לגוי. מסופר: ההוא טבחא [שוחט אחד] שאמר ליה לחבריה [לו לחבירו]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

One factor is because of the oppressors, i.e., the concern that perhaps the gentile will keep the money for himself and force the merchant to give him the meat without payment. And another factor is lest the merchant sell him meat from unslaughtered carcasses or tereifot without realizing that the gentile is purchasing the meat on behalf of a Jew.

The Master said in the baraita: And in the case of one who sends a thigh to a gentile, regardless of whether it is cut or whole he is not required to remove the sciatic nerve from it. The Gemara asks: What are we dealing with? If we say that it is referring to a place where all the butchers are Jewish and they announce every time they sell non-kosher meat to a gentile, then in the case of a thigh that has been cut, why is one not required to remove the sciatic nerve? Since it was not announced that they sold non-kosher meat, a Jew might come to purchase it from a gentile without realizing that it still contains the sciatic nerve.

Rather, it is obvious that it is referring to a place where they do not announce every time they sell non-kosher meat, and in such a place a Jew would not purchase meat from a gentile. But say the middle clause of the baraita: And it was due to two factors that the Sages said that one may not sell meat from unslaughtered animal carcasses or tereifot to a gentile: One is because it misleads him; and another is the concern lest the gentile then sell the meat to another Jew, who will think it is kosher since it originally was sold by a Jew.

But if the baraita is referring to a place where they do not announce every time they sell non-kosher meat to a gentile, a Jew will not come to purchase the meat from the gentile. Rather, it is obvious that the baraita is referring to a place where they announce every time they sell non-kosher meat.

But say the latter clause: And similarly, a person may not say to a gentile: Purchase meat for me with this dinar, due to two factors. One factor is because of the oppressors, and another factor is lest the merchant sell him meat from unslaughtered carcasses or tereifot without realizing that the gentile is purchasing the meat on behalf of a Jew. But if it is referring to a place where they announce every time non-kosher meat is sold, if it would happen that it was a tereifa the butchers would have announced the fact, and the Jew would know not to eat that meat.

Rather, it is obvious that the baraita is referring to a place where they do not announce every time non-kosher meat is sold. But is it possible that the first clause and the latter clause of the baraita are referring to a place where they do not announce every time non-kosher meat is sold but the middle clause is referring to a place where they do announce every time non-kosher meat is sold?

Abaye said: Yes, the first clause and the latter clause of the baraita are referring to a place where they do not announce every time non-kosher meat is sold, and the middle clause is referring to a place where they do announce every time non-kosher meat is sold.

Rava said: The entire baraita is referring to a place where they announce every time non-kosher meat is sold. The first clause and the latter clause are referring to days when they announced that non-kosher meat had been sold, and the middle clause is referring to a day when they did not announce that non-kosher meat had been sold.

Rav Ashi said: The entire baraita is referring to a place where they do not announce every time non-kosher meat is sold. And the reason that the middle clause teaches that it is prohibited to sell meat from unslaughtered carcasses or tereifot to a gentile is due to a rabbinic decree lest the Jew sell it to the gentile in the presence of another Jew, who will think that this particular piece of meat is kosher.

§ The Gemara noted that there were places where they would announce whenever non-kosher meat was sold to a gentile. The Gemara asks: How do we announce that non-kosher meat has been sold? The Gemara answers that Rav Yitzḥak bar Yosef said: Meat has fallen into our possession for the soldiers, i.e., the gentiles.

The Gemara objects: But let them say: A tereifa has fallen into our possession for the soldiers. The Gemara answers that if a butcher would publicize the fact that it is a tereifa, the gentiles would not purchase it from him because they would not want an animal rejected by the Jews.

The Gemara asks: But if the announcement is made in a way that obscures from the gentiles the fact that the animal is a tereifa, doesn’t this deceive them? The Gemara answers: It is they who deceive themselves, because the seller does not specify which kind of meat he is selling.

The Gemara cites proof that it is permitted to allow others to mislead themselves. It is like this incident when Mar Zutra, son of Rav Naḥman, was going from the city of Sikhra to the city of Bei Meḥoza, and at the same time Rava and Rav Safra were going to Sikhra. They met each other, and Mar Zutra thought they were coming out to greet him. He said to them: Why did the Rabbis exert themselves and come all this way to greet me? Rav Safra said to him: We did not know that the Master was coming; if we would have known we would have exerted ourselves more.

Rava said to Rav Safra: What is the reason that you said this to Mar Zutra? By telling him that we were not coming to greet him you upset him. Rav Safra said to Rava: But if I would not have said so we would have misled him. Rava responded: Mar Zutra misled himself, since we never said we were coming to greet him.

§ The Gemara returns to the topic of selling non-kosher meat to a gentile. There was a certain Jewish butcher who said to another individual:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא פשיטא במקום שאין מכריזין כלומר במקום שאין רגילין להכריז באותו מקום אין קונה על הכל ישראל מא"י בשר לפיכך בא"י בין שלימה ובין חתוכה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה דלא אתי ישראל מיזבן מיניה. אלא פשיטא במקום שמכריזין כלומר במקום שרגילין להכריז ביום שלא הכריזו לא ימכור לו נבלות וטרפות לא"י שמא יחזור וימכרנה לישראל. ומצעתא בשלא הכריזו כלומר במקום שרגילין להכריז ביום שלא הכריזו אין מוכרין נבלות וטרפות לא"י שמא ימכרנה לישראל ורב אשי אמר כולה במקום שאין מכריזין. ואי פרכת (אי) במקום שאין רגילין להכריז אמאי אין מוכרין נבלות וטרפות לא"י והא לא אתי ישראל למיזבן מיניה גזרה שמא ימכרנה לו בפני ישראל:

אינהו הוא דקא מטעו כו' כלומר הן יודעין שטרפה והא דלא קא מכרזי נפל טרפתא לבני חילא כי היכי דלא מימאסו:

הא קא מטעינן ליה. כלומר דאנן אמרי' ליה דאנן נפקינן לקדמותיה וקא מטעינן ליה:

איהו הוא דקא מטעי נפשיה כלומר שהוא יודע דלא נפקינן לקדמותיה ואף על פי כן קאמר אמאי איצטער רבנן:

הא דתניא ובנכרי בין חתוכה בין שלימה אינו צריך ליטול גיד הנשה. ואוקמה אביי רישא וסיפא במקום שאין מכריזין ורב אשי אוקמה כולה במקום שאין מכריזין ולתרוייהו לא גזרינן בהא שמא יתננה לו בפני ישראל פירש"י ז"ל דפליגא אמתניתין ולית ליה לתנא דברייתא גזרה במתנה דבשלמא גבי מכירת טבח באיטליז קא מזבין ליה והתם טובא ישראל קיימי וחזו וחיישינן דילמא חד מינייהו הדר וזבין ליה מניה אבל נכרי בביתו הוא ומי יראה אותו ואת"ל יראהו אדם לא גזרינן כולי האי שמא יקחנה זה דכ"ע לא זבני בשרא.
ואי קשיא ליחוש לגניבת דעת וכדשמואל הא נמי ל"ק דלית ליה לתנא דברייתא גניבת הדעת במתנה אלא במכירה דקיהיב דמי שחיטה ודשמואל מכירה הוות שהרי (בשבח) [בשכר] נתנה לו א"נ לית ליה גניבת דעת בגיד אלא בנבלה וטרפה דמאוסה אפילו לנכרים כדאמרינן לא זבני.
וכן י"ל בטעם הזה לפיכך התם לא חששו במתנת גיד לשמא יתננה לו בפני ישראל משום דאפ"ה לא אתי למזבן מניה שאין תולין בכשרה אלא במכירה דנכרי מפני שהמוכר לו טרפה נתפס הוא עליו כגנב והא דלא אמרינן בגמרא מתני' דלא כהאי תנא דברייתא משום דלרב אשי ואביי מתני' במקום שמכריזין וחתוכה דנכרי מידע ידיע ולרבא דאמר במקום שמכריזין רישא וסיפא דברייתא בשהכריזו ומתני' בשלא הכריזו וראיה לפירש"י ז"ל מדקתני ברייתא רישא מתנה וסיפא מכירה.
וראיתי לרבינו הגדול ז"ל שכתב אותן לשונות דמתניתין במקום שאין מכריזין וגזרה א"נ גניבת דעת ולהאי פי' לא אתי כרבא ורב אשי ולא כאביי אלא שמא לא רצה הרב ז"ל להזכיר התר מקום שמכריזין ליקח מן הנכרי ושמא יתננה לו בפני ישראל שיודע בה שהוא שחו' קאמר.
וי"ל דרבא אית ליה הא לישנא דמקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל דברייתא במקום שמכריזין והכריזו וליכא למגזר ביה כלל וכן אית ליה נמי לרבא ליש' בתרא דלעיל משום דגניב ליה לדעתיה בגיד אלא דההיא במקום שאין מכריזין אבל במקום שמכריזין והכריזו הדבר ידוע שכל שמוכרין ונותנים לנכרי נבלות וטרפות הם ואין ישראל נוטל גיד הנשה מן הנבלות והטרפות וכיון דסוגיין בהנהו לישני באוקמתי' דרבא סובר הרב ז"ל שהלכה כמותו כנ"ל.
ור"ת ז"ל הקשה להנהו לישני דאמרינן לעיל במקום שאין מכריזין משום גזרה ומשום גניבת דעת ליקשי ליה מהך ברייתא דהא ע"כ לא מתוקמה ברייתא בהכי וי"ל כיון דמתני' קתני בהדיא לנכרי מפני שמקומה ניכר דמשמע אבל חתוכה לא וברייתא קתני הכי לחבירו וכו' ולנכרי בין חתוכה בין שלימה מותר בפשטייהו נמי פלגינן הלכך ליש' קמא לכולהו ומציעתא לרבא דמתרצי מתניתין ומתניתא ניחא ולישנא בתרא דפליג נמי ניחא ולא הוינן בגמ' בהכי כלל.
ור"ת ז"ל שמעתי שמפרש דכי תנן במתני' אבל חתוכה לא כשאמר לו כשר' ומותרת היא ואיכא נמי משום גניבת הדעת ואי א"ל הכי בפני ישראל אתי למזבן מיניה והיינו מתני' ובשלימה מותר ואע"פ שאמר לו כן שהרי ידוע הוא לכל שלא ניטל גידה או שמא כי קתני שלימה לומר שלא אמר לו כן אבל כשלא אמר לו כלום חתוכה נמי מותר שאפי' נתנה לו בפני ישראל לא אתי למזבן מניה דסתמא נמי מה שהוא אסור לו לישראל הוא נותן לו לנכרי כענין שפרט לך הכתוב בנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה והיינו ברייתא דקתני בין חתוכה בין שלימה מותר ומציעתא דקתני אין מוכרין בשאמר לו בפירוש דכשרה היא ויש בו משום ב' דברים שמתעהו ושמא יקח ישראל ממנו וה"ה דהו"ל לאשמועינן גיד אלא תנא חדא וה"ה לאידך דסתמא דמילתא לוקח משביח מקחו ומוכר טרפות במקום כשרה.
ומורי נר"ו העמיד משנתינו במפרש כפר"ת ז"ל וברייתא כולה בסתם ורישא מותר שכן הוא דרך ליתן לנכרי מה שאינו ראוי לישראל ואין בו משום מתעהו ולא משום שמא יחזור ישראל ויקח ממנו ומציעתא כיון שהוא לוקח ממנו בדמים הרואה סבור שהוא כשרה ואתי למזבן מניה ויש בו משום מתעהו שלא נתן דמיו אלא בכשרה.
ודברי רש"י ז"ל נראין מן הכל והאי דאוקי' למציעתא במקום שמכריזין ה"פ אין מוכרין הטבחין נבלה וטרפה במקום שמכריזין עד שיכריזו והא דאקשי' אסיפא אי במקום שמכריזין אם איתא דהואי טרפה אכרוזי קא מכרזי ה"ק אי במקום שמכריזין ולא הכריזו דומיא דמציעתא אין לחוש ולא ניחא ליה לאוקמא בשהכריזו דאי בשהכריזו פשיטא דבשר דביד נכרי אסור.
ולפום האי ניחא לן לאוקמה לרישא וסיפא כשאין מכריזין ומציעתא בשמכריזין כיון דלא אפשר לאוקמה כולה בחד טעמא ורבא ניחא ליה לאוקמה לסיפא בשהכריזו ולדידי' איידי דתנא רישא תנא סיפא ולא ניחא לאוקמה בתרי טעמי ותריצתא הוא דברייתא לאביי הכי קתני בנכרי בין חתוכה בין שלימה א"צ ליטול הימנו ג"ה במקום שאין מכריזין שמותר ליתן לו דבר האסור לנו ואסור ליקח ממנו ובמקום שמכריזין אינו כן אלא אסור למכור לו ומותר ליקח ממנו עד שיכריזו ואל יאמר אדם לנכרי במקום שאין מכריזין ליקח לו שאפי' נבלה מותר למכור לו ואסור לו ליקח ממנו.
ושיטתא דברייתא לרבא בנכרי אין צריך דכיון שהכריזו נותנים לו דבר האסור ואין לוקחין ממנו ואין מוכרין לו עד שיכריזו ואל יאמר אדם לנכרי ליקח לו שמא ימכרו לו בשר נבלה משעת הכרזה ואילך ולרב אשי כולה כדאביי וסיפא לא יאמר שמא ימכרו לו נבלה בפי' דאלו בסתם אסור שמא יראה ישראל ויקח ממנו כדקתני מציעתא.

הא דאמרינן אינהו דאטעו אנפשייהו. מפני שהיה להם לחשוב שלא לחנם הכרזנו הבשר הזה להם וכן מר זוטרא הוה לו לחשוב שלדרכן היו הולכים דמה ראה לומר בשבילי באו אבל בטרפה מר דשחוטה סתם בשר ביד ישראל כשר הוא וכן כל אותם האמורים למעלה קרובים להטעות ועשויה להטעות הן. אינהו דאטעו אנפשייהו. מפני שהיה להם לחשוב שלא לחנם הכרזנו הבשר הזה להם וכן מר זוטרא הוה לו לחשוב שלדרכן היו הולכים דמה ראה לומר בשבילי באו אבל בטרפה מר דשחוטה סתם בשר ביד ישראל כשר הוא וכן כל אותם האמורים למעלה קרובים להטעות ועשויה להטעות הן.

אמר אביי אין רישא וסיפא וכו' רבא אמר כולה במקו' שמכריזין וכו' הני תרי אוקימת' לחדא ענינא סלקי אלא דאביי הוי ניחא ליה טפי דתהוי כול' בחדא גוונא דהיינו שלא הכריזו ובשני מקומות מלאוקלי' במקום אחד ובתרי גוונא ואיכא למידק דמ"מ בין לאביי ורבא רישא דאוקמ' מר במקום שאין מכריזין ומר במקום שמכריזין והכריזו דתרוייהו חדא היא אמאי לא חשו לגניבת דעת או שמא יתננה לו בפני ישראל כדאמרי' לעיל אמתני' וי"ל דאינהו ס"ל דליכא גניבת דעת בדורן וסבירא להו נמי דלא מחמירין כולי האי דנגזור שמא יתננה לו בפני ישראל וכי היכי דלא גזרינן הכי במס' ע"א גבי ביתא דחיטי ואינהו מוקמי ליה למתני' כשנוי' קמא דלעיל במקום שמכריזין ולא היא.

רב אשי אמר בשאין מכריזין ומציעת' שמא ימכרנה לו בפני ישראל כך הגירס' בכל הספרי' המדייקים והוא גר' רש"י ז"ל ותוס' ופרש"י ז"ל דמציעתא איירי במקולין ולכך חשו שמא יהיה שם ישראל כדרך שהם במקולין וכשזה מוכרה לגוי אפי' בסתם סבור ישראל הרואה שהיא כשרה דקסבר דאסור למכור לעכו"ם נבלה וטריפה סתם משום גניבת דעת מה שאין כן ברישא דמיירי בשולח לגוי דורן מביתו דלא שרי' דלהוי ישראל הת' וכי האי לא גזרינן שיקחנ' אותו ישר' והא מתנית' פליגי אמתני' דלעיל דאוקימנ' אפילו בדורן איכ' למיח' שמ' יתננ' לו בפני ישר' וכתבו בתוספ' שבחנ' דח' בזו לאוקמי פלוגת' בין מתני' ומתנית' והא הוי יכו' לומ' דרב אשי מארי דההי' אוקימת' דהכ' לית להו האי טעמא וסביר' ליה דמתניתין משום גניבת דעת או משום דחתיכה דעכו"ם מידע ידיע כשנוי' קמאי דלעיל ולפי שיטה זו ליתא להאי שנויי' דלעיל דגזרינן שמא יתננ' לבני ישראל דהא אביי ורבא ורב אשי לא ס"ל האי טעמא אבל הגאונים ז"ל כולם קבעוה הלכה ורן בדין דדוחק גדול הוא לאוקמי סתם סוגיא דלעיל דלא כרב אשי דסוגיא דגמ' היא וסתם סוגיא דגמרא היינו כרב אשי כדכתיבנ' בריש מכילתן ועוד קשה לפ"ז דמשום דמוכרה לעכו"ם סתם היאך לוקחה ישראל בתורת כשירה והלא מקום שאין מכריזין הוא שמותר לימכר להם טריפות ונבלות שלנו ומשום גניבת דעת נמי ליכא בזה שהכל יודעין שבמקום זה כל עיקר תקנתינו לא היתה אלא כדי שנמכור להם טריפתינו בסתם לכל הפחו' לכך הנכון דהא דקנתינו לא היתה אלא כדי שנמכור להם טריפתינו בסתם לכל הפחו' לכך הנכון דהא דקתני מציעתא שאין מוכרין נבילות וטריפות לגוי מפני שמטעיהו שאין זה אלא במוכרו לו בתורת שחוטה שפירוש דבהא ודאי איכא משום הטעותו דעתו ואיכא למיחש שמא ימכרנה לו בפני ישראל בתורת שחוטה ואתא למיכל מיני' דהשתא ודאי אפי' במקום שאין מכריזין איכא למיחש שהרואה אוכל דהא סבור דכיון דמכורה היא שנותן עכ"ם דמיו אסור להטעותו בזה בפירוש וכדקתני מפני שמטעהו ורישא דברייתא בשולח לו סתם ולכך אין בו משום גניבת דעת ולפיכך א"צ ליטול ממנה ביד הנשה. ומתניתין בשולח לו בתורת שחוטה דבהא איכא משום גניבת דעת והוא הנותנ' דאיכ' למיחש שמא יתננה לו בפני ישראל ולכך צריך ליטול ממנה גיד הנשה והא דקתני תנא בהא דהכא רישא בסתם וסיפא במפור' אורחא דמילתא נקט דבדורון שולח סתם אבל במכר מוכר לו בפירוש כיון שעכו"ם נותן דמיו ואומר לו דכשר שיהיה נבהל על המקח שאם הוא לא יקח ממנו הרבה יש אחרים שיקחו ממנו היינו סברא דרב אשי אבל אביי ורבא ס"ל דבקום שאין מכריזין אין במוכר משום גניבת דעת ואפי' במוכר בתורת שחוטה שהכל יודעין שחזקתו ותקנתו למכור להם טריפות שלנו ולהשביח מקחו אומר לו ישראל שהיא שחוטה ואי סמיך גוי עליה איהו מטעי נפשי' והיא הנותנת שאין לחוש בזה לשום ישראל השומע דלייתי למיכל מיניה ודוקא במקום שאין מכריזין או שמכריזין והכריזו אבל במקום שמכריזין ולא הכריזו מודים הם שאסור למכור להם טריפה ונבילה אפי' סתם: ולהכי אוקמא במציעתא במקום שמכריזין ולא הכריזו ומיהו הילכתא כרב אשי ואפי' במקום שאין מכריזין אסור למכור ולתת נבלות לעכו"ם במפרש בסך דשחוטה אבל בסתם מותר. ובזמנינו עכשיו דרובא טבחי עכו"ם או מחצה על מחצה דינינו כמקום שאין מכריזין ולפיכך אנו מוכרים להם נבלות וטריפות סתם וכל בשר הנמצא ביד נכרי אסור ואפילו הוא מנוקר יפה וכדכתיבנא לעיל כך הולכת שמועה זו לגרסת רש"י ותוספת ז"ל וקרובה זו לשיטת ר"ת ז"ל כמ"ש במהדורא אחרינא ואיכא נוסחי' דגרסי' בה ומציעתה כשמכרה לו בפני ישראל והיא מתפרש על דרך שיטה זו: אלא דלאותה גרס' לא מחמרי' כולי הא למיגזר גבי מוכר למכור שלא בפני ישראל: וכי היכי דלא גזרי' בההיא ביתה דחיטי משום תקנות מוכרין. אבל בשולח דורון ודאי גזרינן הכא וכדאיתא במתני' לפום שנוייא דלעיל ועובדא דשמואל דלעיל במכר היא ולכך לא חשבינן משום גזירה זו והיינו דאוקמינא בברייתא כשמכרה בפני ישראל דהשתא חיישינן שמא יקחנה ממנו אותו ישראל וזו היתה שיטה נכונה אלא שאינה בנוסחי' דרש"י ותוס' והגאונים ז"ל.

אינה מטעי נפשייהו: פרש"י ז"ל והא דאמרינן לעיל שלא יפתח לו חבית המכורות לחנוני כשאומר לו בשבילך אני פותחם והקשו בתוספות כיון דקתני התם אלא א"כ הודיעו מכלל דאפי' בסתם אסור ועוד דודאי ר"י לא הוי משקר לומר לעולא שבשבילו היה פותחם. לכך פי' דהכא היינו טעמא דכיון דחזי' שמכריזין להאי בישרא ה"ל לאסוקי אדעתייהו דטריפה היא: וכן במר זוטרא בעובדא דבסמוך דרבא ורב ספרא לדרכן הוי הולכין ולא לקראתו:

והא קמטעינן להו. והקשו בתוס' מה הטעאה הוי כיון דאילו הוי ידעי הוי נפקי לקראתו וכדאמרינן לעיל בעובדא דרב יהודה דחביבא ליה עולה דהוי פתח ליה ותירצו דשאני התם שבשבילו פתחם עכשיו מ"מ וכיון דאפי' לא הוי מכורות היה פותחם כמו שפתחם עכשיו ליכא הטעאה. משא"כ בזו שלא יצאו לקראתו כלל:

כבר ביארנו שמקולין שמוכרין בשר שחוטה ברבן וטבחי ישראל ובמקום שמכריזין מותר ליקח בשר שביד גוי ביום שלא הכריזו ואם אירע שפשע הטבח ולא הכריזו ומכר טרפה לגוי וחזר ישראל ולקחה או שכיון בה להכשיל את חברו שהוא שונאו אין לגזור על כך לאסור את הכל שמפני ששוטה זה עשה שלא כהוגן אין לנו לאסור את הכל בחשש שאינו מצוי ומ"מ בחשש המצוי יש לחוש ומלת מקולין פירושה מקומות שמוכרין בהם הבשר נגזר מלשון מקלות שתולין בהם את הבשר:

בד"ה אמר אביי אין כו' ומיהו לההוא שנויא כו' גזרה שמא יתננה כו' עכ"ל וכן לשנויא דלעיל משום דגניב ליה דעתיה יש להקשות כן וחדא מינייהו נקט וק"ל:

בא"ד וא"ת ולפלוג וליתני בדידה כו' דבהכי איירי רישא לאביי כו' עכ"ל אבל לרב אשי ודאי ניחא דהא גופיה אשמעינן דלא יתננו לו בפני ישראל דלא אסיק אדעתיה דלהשביח מקחו אומר כן ולאפוקי מסברת אביי ומיהו ק"ק אמאי לא הקשה לפרש"י ולפירוש דלעיל דמפלגי בין שולח דורון למכירה לפלוג וליתני בדידיה בגיד ובמקום שאין מכריזין דלא ימכור עד שיטול הגיד מפני ב' דברים כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

תד"ה אמר. יודע הי' שמואל שבצנעא נתן לו כו'. הד"ח אות פ"א הקשה הא אמרי' גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל. דמשמע דאסור אפי' באין רואה משום גזירה. ול"נ דהתם ר"ל דאסור לשלוח ע"י שליח בסתמא דלמא יתננה לו השליח בפני ישראל. ואם הזהירו שלא יתננה לו בפני ישראל באמת שרי:

גמ׳ לא הוה ידעי דקאתי מרב כצ"ל:

אָמַר לֵיהּ: וְהָא קָא מַטְעִינָן לֵיהּ. קשא מאי סלקא דעתיה דרב ספרא שאמר 'קָא מַטְעִינָן לֵיהּ' כי כיון דשתקו ולא אמר לו כלום במה הטעוהו? ונראה לי בס"ד דהם ודאי חזרו עמו לבי מחוזא דאם היו הולכים לדרכם לסיכרא דהניחוהו והלכו לדרכם איך יחשוב אחר כך שיצאו לקראתו ושפיר עבד רב ספרא דאמר לו הכי ולמה הוכיחו רבא על זאת לומר לו אחלשתיה לדעתיה? ועל כן מוכרח לומר דחזרו עמו למחוזא והביאוהו לביתם ועל כן יש לומר דחש רב ספרא בזה דסבר כיון דחזרו עמו נמצא מטעין אותו אי הוו שתקי ולא אמרי ליה מידי.

תוס' ד"ה אמר וכו' היינו כשאומר לו דכשרה היא. עי' לקמן דף קו ע"א ובמהרש"א שם:

כולה במקום שאין מכריזין ומצעתא גזירה שמא יתנו לו בפני ישראל פירש"י לרב אשי פליגי מתניתין אברייתא. ולא פי' כן אביי ורבא משום דידע לתרץ כמ"ש תוס' דאינהו מוקי מתניתין כלישנא קמא במקום שמכריזין. אך ארב אשי ק' אי ס"ד מתניתין לא פליג אברייתא וס"ל בשולח לא שייך שמא יתננה אלא במוכר. א"כ היא גופי' קשי' מ"ט נקיט מתניתין שולח דלא שייך אלא במקום שמכריזין ניתני מוכר דשייך בכל מקום אע"כ אה"נ מתניתין מיירי אפי' במקום שאין מכריזין ומשום שמא יתננו ודלא כברייתא:

מה שהקשה מהרש"א אהתוס' שהקשו לפר"ת ליפלוג וליתני בדידי' מ"ט לא הוקשו כן גם לשיטת רש"י ותוס' י"ל בפשיטות דלהתוס' דמיירי הכל בסתמא ולא פי' לו א"כ רישא רבותא קמ"ל ומצעתא רבותא קמ"ל. רישא קמ"ל אע"ג דעשה מעשה בידים להטעות לגוי שחתכה כדרך חתיכות ישראל ואפ"ה שרי. ומצעתא בנבלות וטרפות אע"ג דלא עשה מעשה להטעותו רק נתן לו סתמא אפ"ה אסור ולק"מ ק' תוס' לפלוג ולתני בדידי' וכל זה לשיטת תוס' דמיירי בסתמא דלא פירש לו אבל לר"ת שמטעה בפירוש ואומר שהוא כשרה לא שייך לחלק בין עושה מעשה בידים או לא ע"כ ק' לפלוג ולתני' בדידי' וא"ש:

ע״ב גמר׳ אחד מפני האנסין, לכאור׳ אינו מובן דאם הוא אנס ליקח בשר על כרחו של טבח בלי לשלמו, גם אם לא ישלח הישראל זה את הנכרי יעשה כן, ואולי י״ל דגם האנס רק מצד ההכרח עושה כן, ועלול הוא שאם יקבל דינר מן הישראל ליקח לו בשר שעד שמגיע לאיטליז יוציא את הדינר לצרכו כגון להשתכר, ומחמת פחד משלחו יקח הבשר בלי מעות. אלא דמפרש״י לא משמע כן שכתב שמעכבו את הדינר בידו. ואולי י״ל דניהו דהוא אנס ליקח מה שצריך לו בלי לשלם, אבל לבשר דלא צריך לי׳ לא הי׳ עולה בדעתו ליקח ולמכרו כדי להשיג מעות אלא הי׳ חומס סוחרים אחרים שיש להם סחורה הצריכה לו, ועתה שנשלח עם דינר לטבח הרי מחזיק כבר בדינר ונוטל הבשר בחמס ודו״ק.

ע״ש גמר׳ אימא סיפא וכו׳ ואי במקום שמכריזין אי איתא דהוה טרפה אכרוזי הוה מכרזי עכ״ל הגמ׳ ורש״י ז״ל הוסיף על זה וז״ל: ״ומדלא אכרוז לאו טרפה היא ויאכל ומה בכך״ עכ״ל ועמדתי כשעה חדא משתומם על האי תוספת שנראה כולו מיותר רק כחוזר על מה שאמרו בגמ׳. ואין דרכו של רש״י ז״ל בכך לכתוב דברים שלא לצורך. ומה שנראה לפע״ד בפי׳ דברי רש״י ז״ל אלו הוא עפ״י מה שכתב הרשב״א ז״ל בשבועות דף י״ח, דאע״פ דלפרוש מאשתו עונה סמוך לוסתה אינה אלא איסור דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא, מ״מ אם אירע שבא עליה אז ופרסה נדה חייב חטאת על ביאה זו, ולא דמי לשאר רואה דם בשעת תשמיש דפטור, משום דאנוס הוא דמאי הוה לי׳ למיעבד, דהכא כיון דהי׳ מוזהר ועומד מן החכמים לפרוש והוא עבר על זה, אע״ג דרק איסור דרבנן עבר, אבל מ״מ לא מצי מתנצל דאנוס הוא, ועיין לעיל דף ו׳ ע״א וגם בפתיחה מה שהעלתי בזה דבכל הני אסורי דרבנן דאסרו משום דחששו שמא בהאי מעשה יעבור אדאורייתא ולא סמכו על רוב וחזקה, כמו שהזהירו על עונה סמוך לוסתה וכמו בדמאי שחששו על מיעוט ע״ה שאינם מעשרין, אין כאן איסור מוחלט דרבנן אלא ספק איסור תורה, דמכח האי סברת הרשב״א ז״ל, תו מה״ת אסור לסמוך ארוב או חזקה, דהוה כמו סכנתא דלא מהני רוב וחזקה מה״ת, והסביר הש״ש ז״ל הטעם משום דכיון דאם יארע שעבר הרי יהי׳ ניזוק משא״כ באיסור אף אי קמי׳ שמי׳ גלי׳ שעבר לית לן בה כי התורה התירו דאנוס הוא, אמור מעתה כל שהזהירו חכמים דתו לאו אנוס הוא ממילא אסור לו ליכנס, לספק זה דשמא יעבור עיי״ש באריכות בזה.

ועכ״פ לענינינו הכא לכאור׳ הי׳ מצינן לומר דלעולם במקום שמכריזין ולא הכריזו אבל מ״מ הרי מתרחש לפעמים דאירע טרפה ולא הכריזו מחמת איזה סיבה וכמו דמיירי במציעתא שאירע להם טרפה ולא הכריזו ניהו דלא בעי הלוקח מן הנכרי לחוש לזה ומצי סמך ארוב דכל שלא הכריזו מסתמא ליכא נו״ט במקולין, אבל האי משלח עכו״ם ליקח לו בשר דמוזהר שלא לשלוח משום דאנס הוא ומצי גוזל את הטבח, שוב אם יארע אונס דלא הכריזו ויהי׳ נכשל בבשר טרפה, לא מצי מתנצל אנוס הייתי ברשות התורה דאמרה מותר ליקח מן הנכרי במקום שמכריזין, כי נשיב לו אתה שלחת לאיטליז את העכו״ם שאסרו לך חכמים מפני האנסין, ממילא אין כאן טענות אונס מצדך ואל תתעקש לחלק בין אסרו חכמים מצד שלא סמכן על הרוב או שאסרו מצד אחר דזיל בתר טעמא, הכא והכא לאו אנוס הוא, משום דעשה שלא כדין ועבר אדברי חז״ל, והוה זאת כמו תחלתו בפשיעה וסופה באונס דפסקינן כמ״ד חייב בב״ק כ״א ע״ב עיי״ש, דהתם נמי הפשיעה הוה לענין קפיצה והוא לא קפץ אלא נפל באונס, מ״מ אמרינן אלו הי׳ משמרין, שלא יהיו הכלב והגדי בראש הגג, ממילא לא הי׳ באים לידי אונס נפילה, ולכן חייב, והכא דכוותי׳ אלו הי׳ נשמר מלשלוח עכו״ם למקולין ושלח ישראל הי׳ ניצל מאיסור, וע״י שפשע בשילוח זר ועבר אאזהרת חכמים, בא לידי אכילת נו״ט ולאו אנוס מקרי, ולכן לא די במה שאמר בגמ׳ אי איתא דהוה טרפה אכרוזי הוה מכריז דהכא דעבר לשלוח נכרי נגד אזהרת חכמים צריך לחוש שמא אירע אונס דלא הכריזו דאז נקרא אצלו מכשול ולא אונס משום דתחלת שילוחו בפשיעה היה, לכן צריך רש״י ז״ל להוסיף, דאפי׳ אירע כן דלא הכריזו אז אין לטבח רשאי למכור נו״ט לנכרי כדלעיל, וא״כ באמת לאו טרפה הוא וזה שהוסיף רש״י במתק לשונו הזהב על דברי הגמ׳, ומדלא אכריז לאו טרפה היא. ר״ל אפי׳ אירע דלא הכריזו באונס אבל האי בשר שלקח הנכרי גם אז לאו טרפה היא, ולא קאמר דליכא טרפה בעיר אלא דהאי שביד הנכרי בכוב״כ לאו טרפה היא ויאכל ומה בכך דבכהג״וו אף דפשע בשילוחו מ״מ לא צריך לחוש למיעוט דלא הכריזו דגם אז לאו טרפה היא, ודבר נאה ומתקבל היא לפרש דברי רש״י ז״ל שלולי זאת אין להם מקום ודו״ק.

תוס׳ ד״ה אמר אביי תימא לאביי ורבא ור״א, ברישא היכי משדר לי׳ חתוכה וכו׳ וי״ל דלית להו להנך שינוי׳ אלא שינוי׳ קמא דאוקי במקום שמכריזין וחיתוך דעכו״ם מידע ידיע, ומתוך כך נתקשו להו על רש״י דפי׳ אמלתא דר״א דפליג תנא דמתני׳ אתנא דברייתא, דהרי ר״א נמי מצי לתרץ מתני׳ כשינוי׳ קמא דלעיל, דמיירי במקום שמכריזין עכת״ד דבריהם. ופירוש לדבריהם דבתרתי קמתמהו על רש״י ז״ל דלמה לא פי׳ גם אליבא דאביי ורבא איך קמתרצו סתירת המשנה והברייתא, ואי דנחות רש״י ז״ל דמצי מתרצו דמתני׳ במקום שמכריזין מיירי, א״כ גם לר׳ אשי מצינן למימר כן ולא נצטרך לומר דפליגו המשנה עם הברייתא. ולפע״ד נראה ליישב דלית לרש״י ז״ל דדוקא לר״א מוכרחין לומר דפליגו, ולא לאביי ורבא. דלכאור׳ קשה דניהו דרישא במקום שאין מכריזין, ולכן קאמר דאסור לישראל ומותר לנכרי מ״מ ליפלוג בדידי׳ ר״ל בנכרי גופא דבמקום שמכריזין גם לנכרי אסור חתוכה, ומדמפליג רק בין ישראל לנכרי ש״מ דלנכרי לעולם מותר. אלא דיש לתרץ דהרי זאת ממציעתא שמעינן דמיירי לאביי ורבא במקום שמכריזין אלא שאירע להם טרפות וקאמר דאסור למכור לנכרי נו״ט, ממילא נדע דבאותו מקום גם ירך חתוכה אסור לשלוח, דשמא ימכרנה לישראל, דהרי מהאי סיפא שמעינן דחיישינן אלפני דלפני, וכמש״כ הרשב״א וכאשר הסברנו לעיל בטעמא של דבר, ולכן לדידהו לא קשה ליפלוג וליתני בנכרי גופא דפעמים אסור לשלוח ירך חתוכה דזאת שמעינן מסיפא ולכן יותר קמ״ל דבמקום שאין מכריזין מותר, ולא חיישינן שמא יתננה לו בפני ישראל. אולם לר״א דכולה ברייתא במקום שאין מכריזין ומציעתא קאמר דאפ״ה אסור למכור בסתם לנכרי נו״ט דשמא הרואה העומד שם באיטליז דשם מתאספים הרבה לוקחי בשר, יטעה לומר דכשר הוא, דאל״כ הי׳ הטבח מטעהו כמש״כ רש״י ז״ל וברישא דליכא רואין לא חייש, וא״כ לדידי׳ קשה ליפלוג וליתני בנכרי גופא, דבמקום שמכריזין אסור דגם בלא רואין איכא למיחוש שמא יזדמן לו לוקח ישראל, וזאת לא נשמע ממציעתא דשאני שם באיטליז דשם איכא הרבה לוקחי בשר, משא״כ בשלוח מביתו לבית עכו״ם אולי לא חיישינן שהעכו״ם ילך ויבקש לו קונה, אלא ודאי דלית לי׳ לר״א דחתוכה דעכו״ם מידע ידיע, ולכן גם במקום שמכריזין באמת מותר לשלוח כי הישראל לא יקח ממנו כל זמן שלא ידע מי חתכו, וכאשר כתב הרשב״א ז״ל דבמסקנא אם ס״ל חתוכה דעכו״ם לא ידיע, אז לא חיישינן שיקחו ממנו, ולכן יפה קאמר התנא דברייתא דבכל מקום מותר לשלוח לנכרי וא״כ פליג אתנא דמתני׳ דחייש לשמא יתננה בפני ישראל אחר, והוא לא חייש במקום שאין לוקחי בשר מצוין כמש״כ רש״י ז״ל, ויש לדברנו אלו סמך גדול בלשון הברייתא, במה דקתני במציעתא ומפני ב׳ דברים וכו׳ ומלשון זה משמע דקאי לפרש הרישא דלולי זאת למה לא קתני ולא ימכור אדם טרפות לנכרי מפני שני דברים וכו׳ כמ״ש בסיפא ולא יאמר אדם לעכו״ם קח לי בדינר זה בשר מפני ב׳ דברים וכו׳ אבל לפי אוקימתא דר״א רצה לפרש הרישא, דהא דהתרתי לך לשלוח חתיכה לנכרי ולא חששתי לא מפני גניבת דעת ולא לשמא ימכרנה לישראל אחר, משום דהני שני חששות אינם אלא במוכר בשר טרפות ונבלות במקולין, דבנו״ט במקום כשרות אפי׳ בסתם איכא משום גניבת דעת, משא״כ בירך במקום שאין מכריזין ושלא במקולין דלא שכיח שהנכרי ימכרנה לישראל מה איכפת לי׳ במה שהיא מנוקרת, וכן משום שמא יחזור וימכרנה אינו אלא במקולין, ואם תקשה למה לא דקתני דינו בירך חתוכה ובמקולין דאז אסור מפני הני ב׳ טעמים לק״מ דהרי התנא מביא מה שאמרו חכמים, והם אמרו דבר זה במה שמצוי׳ ונו״ט מצוין, אבל ירך פרועה שלא ניקרו אותה לא שכיח, דסתמא דמלתא כל שפרעה, כדי לנקרה פרעה דהרי מה״ט רשאי לסמוך לאכלה בתורת מנוקרת כמש״כ הראב״ד ז״ל שהבאתי לעיל, ולאביי ורבא קאמר תחלה ומפני ב׳ דברים ולא ואל ימכור וכו׳ משום דלא מיירי כדלעיל במקום שאין מכריזין או שמכריזין והכריזו, אלא במקום שמכריזין ולא הכריזו, אלא שאירע להם טרפה, ורצה לרמז זאת דהאי מציעתא לא מיירי כמו הרישא והסיפא לכן הקדים הטעם לדין לומר דהאי דין מיירי רק במקום דשייך גניבת דעת דהיינו שנעשה דבר בקום ועשה או בשב ואל תעשה שמביא לידי גניבת דעת והוא דוקא במקום שמכריזין ולא הכריזו, וכן שמא יחזור וימכרנה לישראל ודו״ק היטב.

תוס׳ ד״ה אינהו דקמטעו אנפשייהו פי׳ בקו׳ וכו׳ לכך נראה דהתם בסתם יאסור משום דאין לאורח לאסוקי אדעתי׳ דמכורות לחנוני אבל הכא וכו׳ עכ״ל, ועל הא דמוכר לו בחזקת שחוטה לא השיבו התוס׳ כלום, והיינו טעמא משום דזה תלוי בהני אוקימתות דלעיל, דלאביי ורבא דמוקי האי דלא ימכור לו נו״ט במקום שמכריזין ולא הכריזו, ודאי גם בסתם איכא גניבת דעת דלא הוה לי׳ לאסוקי לנכרי שהיום אירע להם טרפות ולא הכריזו, אבל לר״א דמוקי גם האי דינא במקום שאין מכריזין ודאי מודו התוס׳ דצריך לאוקמי כשאומר לו בפירוש שהיא כשרה, וכמש״כ לעיל בשם ר״ת אלא דרש״י ז״ל שכתב דהתם במוכר לו בחזקת שהיא כשרה שלא אליבא דר״א כתב כן, דלדידי׳ אפילו בסתם נמי איכא גניבת דעת ודו״ק.

ודע דלאביי ורבא דמציעתא מיירי במקום שמכריזין ולא הכריזו, אלא שאירע להם טרפה, הא דקאמר שמא יחזור וימכרנה לישראל ולא קאמר שמא שלח ישראל את הנכרי ליקח לו בשר משום דלהא לא צריך לחוש, דהרי אסור לשלוח נכרי לאיטליז גם במקום שמכריזין ולא הכריזו מפני טעם אנסין ודו״ק.

הוא סבר לאפיה הוא דקאתו וכו'. בסוף ספר ראשית חכמה סוף שער א' מפרק דרך ארץ מביא מעשה באופן זה דרב ספרא יצא יום אחד לטייל ובא חסיד א"ל לרב ספרא למה טרח מר א"ל רב ספרא לא יצאתי אלא לטייל נתבייש אותו חסיד אמרו ליה תלמידיו וכו' הי"ל לשתוק א"ל אלו שתקתי לא הייתי מקיים ודובר אמת בלבבו. וראה השינוי שיש. ובסוגיין מסיק רבא שלא לומר ואיהו קמטעי נפשיה ופירשו התוס' דבכגון זה איהו איבעי לאסוקי אדעתיה. ובסוגיין רב ספרא לא השיב לרבא ונראה שקבל דבריו:

אחד מפני האנסים. שעובד כוכבים אנס הוא ומעכב הדינר בידו וגוזל את הטבח: כיון דלא אכרוז. היום והכל יודעים שאין היום טרפה באיטליז: אתי למיזבן מיניה. ואוכלה בגידה כסבור שניטל: אלא פשיטא במקום שאין מכריזין. דלא זבני מיניה אימא מציעתא כו': אלא במקום שמכריזין. והיום אירע להם אונס שלא הכריזו הלכך אתי ישראל למיזבן מיניה: אכרוזי הוו מכרזי. ומדלא אכרוז לאו טרפה היא ויאכל ומה בכך: רבא אמר כולה במקום שמכריזין. רישא דקתני ובעובד כוכבים אפילו חתוכה אין צריך ליטול כשהכריזו היום שאותו היום לא יקח ישראל בשר מעובד כוכבים וסיפא נמי דאסור לשלוח דינר ביד עובד כוכבים כשהכריזו היום דהואיל ויש טרפה ימכרנה לו: מציעתא בשלא הכריזו. שאירע להם אונס ולא הכריזו על טרפה שנפלה לידם לפיכך אסור למוכרה לעובד כוכבים שמא ימכרנה לישראל דהואיל ומקום שמכריזין הוא והיום לא הכריזו אתי למזבן מיניה: כולה במקום שאין מכריזין. ולא זבין ישראל מעובד כוכבים בשר הילכך רישא א''צ ליטול גידה וסיפא נמי אסור לשלוח עובד כוכבים וליקח בשר דכיון דאין מכריזין יש לחוש שמא יש טרפה באיטליז ואין אנו יודעין: ומציעתא. דקתני אסור למכור לעובד כוכבים אם לא הודיעו: גזירה שמא ימכרנה לו. הטבח בפני ישראל וזה הרואה לא שמע מן הטבח שהיא טרפה סבור שהיא כשרה ומיהו ברישא גבי שולח ירך לעובד כוכבים לא גזר שמא יתננה לו בפני ישראל ויקחנה מידו ויאכלנה בגידה דבשלמא גבי מכירת טבח באיטליז קמזבין ליה לעובד כוכבים התם ישראל טובא קיימי וחזו וחיישינן דלמא חד מינייהו הדר וזבין לה מיניה אבל שולח לעובד כוכבים בביתו הוא ומי ראה ואת''ל יראנה אדם לא גזרינן כולי האי שמא יקחנה זה דכ''ע לא זבני בישרא ותנא דמתני' פליג אתנא דברייתא וגזר בה כדאוקימנא לעיל גזירה שמא יתננה לו כו': נפל בישרא לבני חילא. בא לידינו בשר לעובדי כוכבים: לא זבני. דגנאי הוא להם מאחר שאין אנו רוצים לאוכלה: אינהו הוא דקא מטעו אנפשייהו. דלא משיילי אי טרפה אי כשרה והאי דקתני לעיל מפני שמטעהו במוכר לו בחזקת שחוטה וכן הפותח חביות המכורות לחנוני דאומר לו בשבילך אני פותחם דודאי גונב דעתו: הוו אתו לסיכרא פגעו אהדדי. וכסבור מר זוטרא שלקראתו יצאו: כולי האי. יצאתם יותר מדאי: לא הוה ידעינן. ולעשות עסקינו ולילך למקום אחר יצאנו: דאחלישתיה לדעתיה. שהיה סבור תחלה שכבדנוהו: והא קמטעינן ליה. אם לא הייתי מגלהו היה מחזיק לנו טובה חנם: איהו הוא דמטעי אנפשיה. אחרי שאנו לא אמרנו לו לקראתך יצאנו:

אמר אביי אין רישא וסיפא במקום שאין מכריזין. תימה לאביי ורבא ורב אשי ברישא היכי משדר ליה חתוכה הא לעיל אמרי' חתוכה אסור גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל אי נמי משום דגניב ליה דעתיה וי''ל דלית להו להנך שינויי אלא שינוייא קמא דאוקי במקום שמכריזין וחיתוך דעובד כוכבים מידע ידיע ובחנם פירש בקונטרס אמילתיה דרב אשי דפליג תנא דמתני' אתנא דברייתא דיכול לומר רב אשי בשינויא קמא דלעיל כדפרישית והא דקתני מציעתא דאין מוכרין נבלות וטרפות לעובד כוכבים מפני שמטעהו דוקא במכירה הוא דאסור לפי שהעובד כוכבים נתן מעות בתורת שחוטה אבל בשולח דורון לא חיישינן וסיפא דחייש שמא ימכרו לו נבלות וטרפות לא שימכרו בתורת שחוטה אלא שמא ימכרו לו ויודיעוהו שהיא טרפה והעובד כוכבי' לא יגיד לו ולהא חיישי אמוראי דהכא והא דקתני ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל לאביי ורבא איירי במקום שמכריזין ולא הכריזו אבל במקום שאין מכריזין לא חיישינן דלמא הדר זבין לה ישראל מיניה אפילו במכירת טבח באיטליז דאיכא ישראל טובא ורב אשי חייש כיון דטובא ישראל קיימי התם דילמא חד מינייהו הדר זבין לה מיניה כדפירש בקונטרס ומיהו לההוא שינוייא דמשני לעיל גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל קשה רישא דהך ברייתא ודוחק לומר דפליג ומפרש ר''ת דלעיל במתניתין איירי באומר הישראל לעובד כוכבים שהיא מנוקרת והתם הוא דאסור משום דגונב דעתו אבל שלימה הא חזי ליה עובד כוכבים שלא ניטל הגיד אע''פ שישראל אמר לו שניטל יודע עובד כוכבים שהוא משקר ולכך חיישינן נמי בחתוכה שמא יתננה לו בפני ישראל ויקנה ישראל מן העובד כוכבים אף במקום שאין מכריזין ויאכלנה בגידה ולא חייש דלמא טרפה היא מאחר שאומר ישראל בשעה שנותנה לעובד כוכבים שתקנה וטרח בה ליטול הגיד עד שראוי לעצמו דאפי' יהא מותר לגנוב דעת העובד כוכבים מ''מ לא מסיק אדעתיה שלהטעותו אומר לו כן והא דדייק מדאיקפד שמואל דאסור לגנוב דעתו יודע היה שמואל שבצנעא נתן לו ולא היה לו לחוש שמא ראה ישראל אחר אלא משום גניבת דעתו וברייתא דקתני ובעובד כוכבים בין חתוכה ובין שלימה א''צ ליטול הימנה גיד הנשה התם כשנתן לו סתם ולא אמר לו שהיא מנוקרת דאיהו דאטעי אנפשיה וגם ליכא למיחש דלמא חזי ליה ישראל וזבין ליה מן העובד כוכבים דבמקום שאין מכריזין איירי וחייש שמא אחר שניטל הגיד נודע לו שהיא טרפה ולכך נותנה לעובד כוכבים אבל היכא דאמר לעובד כוכבים שהיא מנוקרת לא חייש דלמא טרפה היא דאי טרפה היא מאי נפקא מיניה דניקור הרי אינה ראויה לעצמו ומציעתא דאין מוכרין נבלות וטרפות לעובד כוכבים היינו כשאומר לו דכשרה היא ולכך אסור משום דמטעהו וגם משום שמא יקנה ישראל ממנו במקום שמכריזין ולא הכריזו אבל במקום שאין מכריזין לא חיישינן דאפילו ראהו שאמר לו הישראל כך קא חשיב ישראל הרואה דלהשביח מקחו אומר לו כן דכשרה דמיה יקרים דראויה לימכר לישראל אבל כשאומר דניטל גיד הימנה לא שייך טעם זה דלא עדיפא בהכי ורב אשי סבר דאפילו במקום שאין מכריזין חיישינן דישראל השומע לא אסיק אדעתיה דלהשביח מקחו אומר כן וא''ת ולפלוג וליתני בדידה בגיד ובמקום שאין מכריזין דבהכי איירי רישא לאביי דכשאומר לו שהיא מנוקרת אין לשלוח עד שיטול הימנה גיד הנשה מפני שני דברים אחד מפני שמטעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל וי''ל דנקט נבלה וטרפה לרבותא דקא ס''ד דלא אסור מפני שמטעהו כשמוכר לו בחזקת שחוטה לפי שיודע דלהשביח מקחו אומר כן: אינהו דקא מטעו אנפשייהו כי הא. פי' בקונטרס והא דקתני לעיל מפני שמטעהו במוכר לו בחזקת שחוטה וכן הפותח חביות המכורות לחנוני כשאומר לו בשבילך אני פותחן דודאי גונב דעתו ואין נראה דהא אלא אם כן הודיעו קתני דמשמע אפילו בסתם אסור ולא שרי אלא בכה''ג ועוד דמאי פריך מרב יהודה דפתח ליה לעולא דהא ודאי שלא היה מטעהו רב יהודה לומר לו בשבילך אני פותחן לכך נראה דהתם בסתם ואסור משום דאין לאורח לאסוקי אדעתיה דמכורות לחנוני אבל הכא איבעי [להו] לאסוקי אדעתייהו דטרפה היא ומר זוטרא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה שלא לקראתו היו באים אלא לצורך עצמם: והא קא מטעינן ליה. וא''ת והא אין זה טעות כיון דבלאו הכי היו באים לכבודו כדקאמר ליה טפי הוה טרחנא דכה''ג אמרינן לעיל שאני עולא דחביב ליה לרב יהודה וי''ל דלא דמי כלל דלעיל נהי דליכא פסידא כל כך במה שפותחן כיון שהיו מכורות לחנוני מ''מ בעבורו פתחן וכיון דאפילו לא היו מכורות היה פותחן בעבורו לא הוצרך להודיעו כלל אבל הכא לא באו כלל בעבורו:

דף צד - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד