דף צג - ב
ומבארינן: מאן דאסר, טעמו: מדלא קא בריין שאינם ראויין כל כך לאכילה סימן הוא שפסקה יניקתם מהבהמה. ולכן, הני - אבר מן החי נינהו!
מאן דשרי, טעמו: מדלא קא מסרחן, ראיה היא, כי הני - חיותא אית בהו מכח הבהמה, ואינם נחשבים אבר שנתלש מן החי.
ואידך, מאן דאסר סבירא ליה דהאי דלא מסרחן, הוא משום דלא קא שליט בהו אוירא, כיון שהיו בתוך הבהמה, אטומים מפני האויר החיצוני.
ואידך, מאן דשרי סבר: שאין להוכיח כלום מזה שהביצים שהתרופפו אינם ראויים לאכילה. דהאי דלא בריין - כחישותא הוא דנקט להו! שחל בהם קלקול, ולא משום שאין בהם חיות.
אמר ליה רבי יוחנן לרב שמן בר אבא: הני ביעי חשילתא - שריין! אבל, ואת, לא תיכול מינייהו, משום "ואל תטוש תורת אמך"! שאתה מבבל, ושם נהגו לאסור אותם באכילה.
אמר מר בר רב אשי: הני ביעי דגדיא [לאו דוקא, אלא של כל בהמה], עד תלתין יומין מיום הלידה שריין בלא קליפה! שאין צורך לקלף את הקרום שעליהם, שעדיין אין בהם דם. מכאן ואילך, אי אזרען - אם יש בהם זרע, אסורין, שבודאי יש בהם דם. ואי לא אזרען - שריין!
מנא ידעינן אם יש בהם זרע אם לאו? אי אית בהו שורייקי סומקי חוטים אדומים - אסירן! ואי לית בהו שורייקו סומקי - שריין!
אומצי, ביעי, ומזרקי [יבוארו להלן], בשלשת אלו פליגי בה רב אחא ורבינא.
בכל התורה כולה, היכן שנחלקו רבינא ורב אחא, הרי רבינא לקולא, הוא המקיל, ורב אחא לחומרא הוא המחמיר.
והלכתא בכל אותם מחלוקות כרבינא - לקולא!
לבר מהני תלתא דאמרן, דרב אחא לקולא, ורבינא לחומרא. והלכתא כרב אחא לקולא!
והשתא מבארינן: אומצא דאסמיק בשר שהאדים מהתקבצות הדם כתוצאה ממכה שקיבלה שם הבהמה בחייה, הרי אם חתכה עשה בה הרבה חתכים ומלחה - אפילו לבשל בקדירה נמי, שפיר דמי! שהמלח הוציא את הדם.
אם תלייה נמי בשפודא, בתוך התנור, ונצלה שם, מותר הוא ללא חתיכה ומליחה, הואיל ודאיב דמא! שהדם המקובץ בבשר נוזל החוצה, שהרי הוא תלוי.
אבל אם הניחו אגומרי, על גחלים, פליגי בה רב אחא ורבינא.
חד אמר: משאב שאובי ליה, אש הגחלים שואב את הדם.
וחד אמר: מצמת צמתי ליה, האש מחזקת את הבשר שהדם לא יצא ממנו אלא יבלע בתוכו.
וכן ביעי של בהמה לאחר שלשים יום.
וכן מזרקי, ורידי הצואר, שיש בהם דם רב, גם בהם נחלקו רב אחא ורבינא באופן שהניחם על הגחלים.
רישא בכיבשא הטומן ראש הבהמה ששמו אותו באפר הגחלים [כדי להסיר את השערות], הרי אם אותביה אבית השחיטה, שבית השחיטה הוא למטה - דייב דמא דרך החתך ושרי!
ואם הניחו אצדדין, על הלחי - מיקפא קפי הדם, נקרש בתוכו מחמת שאין לו מקום לצאת - ואסור!
ואם אותביה אנחיריה, שנקבי החוטם למטה [ובית השחיטה למעלה] - דץ ביה מידי אם נעץ בתוך נקב החוטם דבר מה כדי שלא יסתם - שרי! משום שהדם יוצא דרך הנקב. ואם לא - אסור!
איכא דאמרי: הניחו אנחיריה או הניחו אבית השחיטה - דאיב הדם ומותר אפילו בלא נעיצה.
הניחו אצדדין אי דץ ביה מידי בנחירי החוטם שרי, שגם כשהראש מונח על הצד יכול הדם לצאת דרך נקב החוטם. ואי לא - אסור!
אמר רב יהודה אמר שמואל: שני גידין הן בגיד הנשה:
הפנימי, שנמצא בצד הפנימי של הירך, דהיינו בצד הקרוב לירך השניה, וסמוך לעצם, שאותו הגיד סמוך לעצם הירך - אסור מדאורייתא, וחייבין עליו מלקות. החיצון, שנמצא בצד החיצון של הירך, וסמוך לבשר שמובלע בבשר הירך - אסור מדרבנן, ואין חייבין עליו מלקות.
ומקשינן: והתניא: פנימי - סמוך לבשר! ואיך אמר רב יהודה אמר שמואל שהפנימי הוא סמוך לעצם?
ומתרצינן: אמר רב אחא, אמר רב כהנא: איקלודי מיקליד! הגיד הפנימי חוזר ונכנס לבשר [כצורת מפתח במנעול] ולכן הוא נקרא בברייתא "סמוך לבשר", למרות שבדרך כלל הוא סמוך לעצם.
תו מקשינן לרב יהודה אמר שמואל שאמר שהחיצון סמוך לבשר: והא תניא: חיצון - הסמוך לעצם! שהוא גלוי ואינו מובלע בבשר?
ומתרצינן: אמר רב יהודה: היכא דפרעי טבחי! במקום שהטבחים חותכים את הירך, שם הוא סמוך לעצם.
איתמר: טבח שנמצא חלב אחריו, לאחר שניקר את הבשר מהחלב: רב יהודה אמר: שיעורו בכשעורה. רבי יוחנן אמר: בכזית. וכדמפרש ואזיל לגבי מאי פליגי.
אמר רב פפא: ולא פליגי רב יהודה ורבי יוחנן. דכאן מה שאמר רבי יוחנן בכזית היינו להלקותו את הטבח. כאן מה שאמר רב יהודה דכשעורה היינו לעברו, להעבירו מאומנתו שלא ימכור בשר עוד, שאם נמצא חלב אפילו בכשעורה מעבירין אותו.
אמר מר זוטרא: לא כך הוא ביאור דבריהם. אלא הא דלא פליגי משום דכשעורה דאמר רב יהודה היינו דוקא אם הוא במקום אחד. ואילו כזית דאמר רבי יוחנן איירי אפילו אם הוא בב' וג' מקומות.
והלכתא: להלקותו - בכזית! לעברו - בכשעורה!
שנינו במשנה: אין הטבחין נאמנין על גיד הנשה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים נאמנים עליו.
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: חזרו לומר: נאמנין הטבחים!
אמר רב נחמן: מדברי רבי יוחנן משמע שבעבר פסקו הלכה כרבי מאיר ולא היו נאמנים, וחזרו לפסוק כחכמים.
ותימה: וכי אכשור דרי שהטבחים של היום נאמנים יותר מאותם שבעבר?!
ומתרצינן: מעיקרא, דהוו סברי לה כרבי מאיר, שאמר [לעיל צ - ב] שגיד הנשה צריך לחטט אחריו ויש בזה טורח, הלכך לא הוו מהימני, אלא היה צריך לבדוק אחריהם. ולבסוף, סברי כרבי יהודה, שחזרו לומר דהלכה כרבי יהודה שאין צריך לחטט אחריו, הלכך נאמנים הם, מאחר שאין טורח בדבר.
איכא דמתני לה אסיפא דמתניתין. דקתני: וחכמים אומרים נאמנים עליו ועל החלב! ועל זה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: חזרו לומר - אין נאמנין על הגיד, שהלכה כרבי מאיר.
אמר רב נחמן: בזמן הזה נאמנין הטבחים.
ומקשינן: וכי אכשור דרי?!
ומתרצינן: מעיקרא, סברוה כרבי יהודה, שאין צורך לחטט אחר גיד הנשה, לפיכך פסקו כחכמים דנאמנין הטבחים.
הדר, סברוה כרבי מאיר, חזרו לפסוק כרבי מאיר שצריך לחטט אחר גיד הנשה. וכמה דהוו דכירי ליה לרבי יהודה כל זמן שהטבחים נהגו במנהג הקודם שלא לחטט אחר גיד הנשה כרבי יהודה לא מהימני, שהרי כבר נפסקה הלכה שצריך לחטט והם אינם מחטטים [וזה מה שאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דחזרו לומר אין נאמנין].
והשתא, דאנשיוה לדרבי יהודה, שנשתכח המנהג הישן, ונוהגים עתה לחטט - מהימני [וזהו מה שאמר רב נחמן שבזמן הזה נאמנין].
שנינו במשנה: וחכמים אומרים נאמנים עליו, ועל החלב.
והוינן בה: "חלב" מאן דכר שמיה?! שהרי רבי מאיר לא דיבר כלל מחלב, ולמה הזכירוהו חכמים?
ומתרצינן: הכי קאמר רבי מאיר: אין נאמנין עליו ולא על החלב! שגם בו יש טורח לנקרו. וחכמים אומרים: נאמנים עליו ועל החלב!
מתניתין:
שולח אדם ירך לעובד כוכבים שגיד הנשה בתוכו, ואין לו לחשוש שמא הגוי ימכור את הירך לישראל והישראל יאכלנה עם הגיד, מפני שמקומה ניכר. שהואיל והירך שלמה רואה הישראל שלא ניטל ממנה גיד הנשה. שאילו היה נוטל, היה ניכר במקום הגיד שנחטט שם הירך.
גמרא:
והוינן בה: מדקתני שולח אדם "ירך" משמע שלמה - אין, שדוקא אם היא ירך שלמה, אבל חתוכה לא ישלח לגוי מבלי שיוציא ממנה קודם את הגיד, כי שמא הישראל שיקנה מהגוי את הירך יחשוב שהגיד כבר הוצא ממנה, שבודאי הישראל חתכה כדי להוציא ממנה את הגיד.
ואידך האי דלא קא מסרחן. כלומר האי דאסר סבר האי דלא קא מסרחן כו':
ואידך האי דלא קא בריין:
משום אל תטוש תורת אמך. כלומר צווי חכמים דהא חזינן דמחלוקת חכמים היא דחד אסר:
שריין בלא קליפה. משום דמא:
אומצא ביעי ומזרקי כו' אומצא דאסמיק. שמכין את הבהמה בחייה ונצרר הדם באותו מקום:
מישב שייבי ליה. כלומר הגחלים שואבים הדם ממנו:
וכן ביעי. ביצים של בהמה דאית בהו שורייקי סומקי:
וכן מזרקי גידים גדולים שבצואר שהן מלאין דם:
רישא בכיבשא. כלומר כשרוצין לגרד שער מראש של בהמה טומנין אותו ברמץ שיהא השער רך לגרד וכשטומנין אותו אותביה אבית השחיטה וכו' ואיכא דאמר כשצולין אותו בתנור שלם אותביה אבית השחיטה וכו':
מקוה קוו ואסיר. כלומר הדם קווי במקום אחד ואין יוצא חוץ ואסיר:
אי דץ ביה מידי. כלומר שלא יסתם הנקב:
היכא דפרעי טבחי. כלומר מקום שמתחילין השופי לחתוך כשמנקרין אותו:
אמר רב כהנא אקלודי מיקלד. כלומר קנוקנות הן שמפצלין סמוך לבשר:
כאן לעברו. כלומר מן הטבחות עד שימצא כזית:
כשעורה במקום אחד. כלומר אפי' כשעורה במקום אחד מלקין אותו כזית אפי' בשלש מקומות:
אכשור דרי. מעיקרא סברוה כר"מ דמחמיר דאמר צריך שיטול את כולו ולפיכך אין נאמנין דמחמרין [בהו] ולבסוף סברוה כר' יהודה דאמר דיקיים בו מצות [נטילה] וא"צ לחטט אחריו ולפיכך מקילינן בהו ונאמנין:
מעיקרא סברוה כר' יהודה. כלומר מעיקרא נאמנין דסבירא לן כר' יהודה דמיקל לפיכך מהימנינן להו ולבסוף סברוה כר"מ דמחמיר כמה הוו דכירי ליה לדר' יהודה דמיקל לא הוו מהימני דמקילי אינשי בגיד הנשה והשתא דאנשיוה לר' יהודה מחמירי אינשי כר"מ ומהימני:
מפני שמקומו ניכר כו':
מעיקרא סברינן. כלומר דלא חיישינן שמא מזבין ליה לישראל במקומו דגיד הנשה ניכר ולבסוף סברינן דכיון דמקומו ניכר מיחזי כגונב דעתו של עובד כוכבים דגיד עץ בעלמא הוא:
אילימא במקום שאין מכריזין כו'. כלומר שאין רגילין באותו מקום להכריז כשיש טרפה לישראל נפל בישרא לבני חילא כדחזינן לקמן אפי' חתוכה נמי דאין ניכר גיד הנשה בירך לישדר ליה דבמקום שאין רגילין להכריז אין קונין בשר על הכל מעובד כוכבים. אלא במקום שמכריזין כלומר במקום שרגילין להכריז כשיש טרפה לישראל:
פי' אומצא דאסמיק. חתיכה שהאדימה שנצרר בה דם מחמת המכה ואותו דם מובלע ואינו יוצא אלא ע"י חיתוך ומליחה דומיא דחוטי שהדם כנוס בהן. וכן פי' רוב המפרשים.
אבל בה"ג מצאתי אומצא מטמשיה בחלא ואסוקי מחליה לאלתר שרי ושהוייה עד דסמק הוא וחליי' אסור דכיון דסמק פריש ליה דם לאבראי מאי תקנתיה תלייה בשפודא שרי מידב דייב חתכיה ומלחיה אפי' לקדר' ש"ד אותב' אגומרי פליגי ביה וכו'.
ותמוה הוא אם חלטו בחלא ואסמיק למה לא נאסר לעולם דקאמרת דפריש ליה דם לאיבראי ובלעו איהו ואפשר שאין החומץ מבשל בו דם לעולם והאי דאסמיק משום דלא פלט כל דמיה ולא אצמית לגמרי בגויה אלא נצרר הדם ולא יצא כולו לחוץ וכיון שנצרר הדם אין יוצא במליחה לחודה ומיהו בחיתוך ומליחה שרי שלא נתבשל בו דמו מבחוץ ולא בשחלטו בחומץ רותח אלא בחומץ צונן שרה אותו ואע"פ שאמרו כבוש הרי הוא כמבושל בכבוש שכבשו בתבלין וחומץ הוא ואינו מקבל על הלב.
אצדדין מקפא קפי. כתוב שם בהלכות האי מאן דמטוי רישא צריך לאתנוחי בית השחיטה מלתחת כי היכי דנידוב דמא והיכי דאישתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור באכילה רישא גופיה שרי. ומשמע דה"מ בצלי אבל לקדרה אי לא אפיק קרומי' אוסר בששים דאי אפשר דלא פליט אע"ג דמנח בכיסתיה וצריך לשעורי בס' בכולי מוחא.
אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין שרו בלא קליפה מכאן ואילך אי אזרען אסורין ואי לא אזרען שריין מנא ידעינן אית בהו שורייקי סומקי אסירן לית בהו שורייקי סומקי שריין. כלומר כל זמן שיש בהן חוטין אדומין מן הידוע שהזריעו ואסורין בלא קליפה ומשום דם, וכדאמר לעיל דביעי ודמזריקי משום דמא, ונראה דדוקא לבתר תלתין יומין היא דאסירן בלא קליפה כי אית בהו שורייקי סומקי אבל בגו תלתין אף על גב דאית בהו שורייקי סומקי [שריין] דלאו דם הוא אלא תולדות החוטים וליחתן שהיא אדומה, דאי לא תימא הכי ליכא הפרש בין קודם שלשים לאחר שלשים, דאי איכא שורייקי סומקי כאן וכאן אסורין בלא קליפה ואי ליכא שורייקי כאן וכאן אין צריכין קליפה, אלא ודאי נראה כמו שאמרנו, וכן נראה לי.
והילכתא מישב שייבא ליה וכו' וכן ביעי וכן מזריקי, ואם תאמר ואפילו למאן דאמר מצמת צמתא ליה אמאי אסור, והא דם האיברים [הוא] ודם האיברים דלא פריש שרי, כדאמרינן לקמן (חולין קיא, א) בכבדא דחלטי ליה בחלב ובשרא דלא אסמיק דאמר בכיצד צולין (פסחים עד, ב) הוא וחלייה שרי וכדמשמע מכל הני דאמרינן לעיל, יש לומר שאני הכא דדם כנוס בתוך החוטין הוא וכמו שהוא בעין דמי וכדכתבינן נמי לעיל.
מזריקי. פירש ר"ח ז"ל מקום בית השחיטה, ובהכשר הבשר לבעל העטור זצ"ל ורידין, וכתב ודוקא שלא נקבן בשעת שחיטה, אבל נקבן הרי הכן כבשר, וקשיא ליה כיון דקיימא לן כר' יהודה דאמר בשעת שחיטה [דהיינו] חם ונפקי [ו]שלא בשעת שחיטה קריר ולא נפיק כדאיתא בריש השוחט (חולין כח, ב) הכא מאי מהניא להו חתיכתן, ותירץ (ו)[ד]הני מילי נקב אבל חתוך מהני, ולא מסתברא כלל דמאי שנא נקב מאי שנא חתך, דהא עיקר טעמא ליתיה בנקב או בחתך, אלא כדי שימצא הדם מקום פתוח לזוב דרך שם בשעה שיתחמם ויזוב על ידי כח האש, וכיון שכן מה לי נקב מה לי חתך, דהא גבי רישא אמרינן אי דץ ביה מידי דמעב(ד)[ר] ליה שרי ואף על גב דלית ביה אלא נקב בעלמא, אלא דעיקר קושיתו אינה דהא דאמרינן התם שלא בשעת שחיטה קריר דם החוטין ודם הורידין (ו)[ד]לא נפיק מההיא שעתא מנפשיה דרך נקיבת הורידין, והוא הדין אילו חתך את הורידין כולן לשנים לא נפיק דם כיון דקריר אלא עומד במקומו ונקרש, וכיון דנקרש במקומו אפילו חותך את הורידין לא נפקא בהו דם החוטין ואפילו על ידי צלייה אלא מתבשל בתוכן ואסור, דדם שפירש וחזר למקומו הוא, אי נמי דדם כנוס אסור ואף על גב דלא פריש, אבל הכא דמהני חתיכתן היינו דורידין בעצמן שעל ידי חתוכן דמן יוצא דרך שם והוא הדין לכל (שער) [שאר] החוטין אם חתך כל אחד ואחד דמהני להו ונפיק דמייהו דרך חתוכייהו כדאמר רב חסדא, אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך.
אלא אי קשיא לי הא קשיא לי מדקאמר הכא חתכינהו ומלחינהו אפיו לקדרה שפיר דמי, אלמא בורידין עצמן שלא נחתכו כלל איירינן, ובכי הא הוא דאמר רב אחא דאפילו היכא דאותבינהו אגומרי נורא מישב שייבא ליה ושרי, ואפילו רבינא לא אסר אלא היכא דאותבינהו אגומרי, אבל כי תליא בשפודא משרא שרי ליה ואמאי, והא קיימא לן כרבי יהודה דאמר אפילו לצלי אסירי אלא אם כן חתכן תחלה וכדאמר (שם) רב חסדא לא לכל אמר רבי יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת, וקיימא לכן נמי כרב חסדא וכדאסיקנא התם בריש השוחט, ושמא נאמר דשאני התם כשהחוטין בתוך הבשר אין רוב דם שבתוכן יכול לזוב ולצאת מהן שדפני הבשר מעכבין אלא אם כן חתכן כדי שיצא ויזוב הדם דרך החתך, אבל בורידין או חוטין גופן שפניה ע"פ האש כח האש שולט בהן היטב ושואב הדם יפה יפה כנ"ל וכמש"ל.
רישא בכבשא תלייה בבית השחיטה לתחת מידב דאב דמא אצדדין מקוי קוי דמא ואסירי אנחירי אי דץ ביה מידי דמיעב(ד)[ר] ליה שרי ואי לא אסירי. ופסק רבינו אלפסי ז"ל (ד)[כ]הא לישנא קמא דאפילו אותביה אנחירי בעיא מידי דמעב(ד)[ר] ליה, ואי לא איסיר, דכל תרי לישנא בדאורייתא הלך אחר המחמיר, והלכך בין אנחירי בין אצדדין בעינן מידי דמעבר ליה כי היכי דלידוב דמא מהתם. ואם תאמר והלא מחותך (היא) [הוא] הראש מן הצואר וכדאמרינן תלייה ובית השחיטה לתחת מידב דאיב דמא, אם כן למה הוא צריך לחתך ולנקב אחר אטו מזריקי למאן דאמר מצמת צמתא ליה, אי מחתך חתיך להו ושדי ליה אצדדין בנורא מי לא שרי, ונראה לי דשאני רישא דכיון דקאי אצדדין וליכא חתך ונקב סמוך למוח במקום שהוא שוכב עליו על האש אין הדם יוצא לחוץ אלא מתמצה ויורד לגומא של מוח, אבל במזריקי שאין שם גומא שיתמצה בתוכה זב ושותת דרך הראשים שנחתכו, ובה"ג [כ'] מאן דמטוי רישא מנח בית השחיטה תתאי, והיכא דאתשנ[י] והפכיה מוקרה הוא דאסור, אבל כוליה רישא משרא שרי באכילה, משמע דליכא אסורא כי אם משום קרום המוח שהוא מלא דם, וכדאמרינן ה' קרמי הוו תרי משום דמא דביעי ודמוקרי משום דמא והדם מתבשל בתוך המוח שאינו יכול לצאת, מפני שהוא מלא עצמות, והעצמות סותמין בפני הדם, אבל שאר הבשר שבראש אינו נאסר, שהרי אין הדם יוצא מעצם המוח ולחוץ ואם יוצא ממנו קצתו אין בכך כלום דכבולעו כך פולטו. ומיהו ודאי משמע דדוקא לצלי וכדאמרן, אבל בקדרה אסור דא"א דלא נפיק קצת דם ממנו ומתמצה לתוך הקדרה ולא ידעינן כמה נפיק מיניה, והילכך אסור ואפילו מלחיה נמי כמה דלא חתיך ליה לקרמא אסור, והרב בעל העיטור ז"ל שכתב דמסתברא דהכא בלא מליחה קאמר, לא מסתברא כלל דמלח שעל הראש, היאך הוא מוציא דם שבתוך המוח, שאפילו כח האש אינו מפליטו בלא חתך, ויהיה גדול כח המלח מכח האש, ואפילו בחתיכת בשר בלא עצמות לא מהני מליחת צד זה לצד זה, וכדאיתא במנחות פרק הקומץ (מנחות כא, א) ומייתינן לה לעיל, והיאך תהני ליה לראש מליחת הפנים החיצונית להוציא מידי דם שבתוך המוח ובקרומות המוקפין עצמות, אלא ודאי אפילו במליחה מיירי ולקדרה אסור ואוסר עד שיחתוך וימלח יפה יפה.
ולפי דברי הרב בעל ההלכות זצ"ל צריך לדקדק בעוף שצלאו כולו כאחד ולא שחט את הורידין דאסור לר' יהודה אם לא נאסר את העוף כי אם החוטין, ואם מחטט אחר החוטין אפילו לאחר שנצלה די בכך ומותר, כענין רישא בכבשא, כי הדם הנשאר בחוטין הרי הוא זורק את החוטין ומחטטן, ומה שפלטו ובלע הבשר הא אמרינן כבולעו כך פולטו, וכענין שאמרו במוליאתא, או נאמר דאפילו כל העוף אסור דמכל מקום כיון שהחוטין אסורין ועדיין מלאים דם כשמסיר אותו מן האש הוה ליה חם בתוך חם ולכולי עלמא אסור, דבולע זה מזה ואין בו כח להפליט לחוץ, ואינו דומה למוליאתא (פסחים עד, ב) דאפשר לומר דמוליאתא שאמרו דוקא בנתבשל בשר (המלוחים) [המילואים] יפה באומד שלא נשאר בו דם לפלוט ולאסור בשר החיצון הא לאו הכי מיסר אסירי דחם לתוך חם הוא, אבל כאן (ד)לעולם החוטין אסורין ואוסרין בשעת סלוקן מעל האש, ואינו דומה לרישא בכבשא שכתב בהלכות דאינו נאסר אלא המוח לבד, ואף על גב דהוי חם לתוך חם נמי בשעת סלוקו מן האש, דשאני התם דעצמות מבדילין בין מוח לבשר, דנהי דעל ידי האש פולט קצת מפני שיש נקבים דקים בעצם המוח, אבל אינו יכול לפלוט כלום אחר שנסתלק מן האש, שהעצם מבדילו, אבל החוטין בשר בעלמא הוא ואינן מבדילין ולא מונעין מלבלוע זה מזה, ואף על פי שאמרו דקרום מבדיל ומונע וכדאמרינן לקמן (חולין צז, א) כוליא בחלבה הויא, כלומר והקרום הבדיל בפני החלב ולא הניח הכוליא לבלוע ממנו, קרום שאני שאינו רך וחלול, אבל בשר חלול ורך ואינו מונע ומבדיל, ועוד החוטין בשר בעלמא הן, ומכל מקום נראה שאין אסור בו מן הדין אלא החוטין לבד שהחוט מבדיל הוא, ואפילו תמצא לומר שאינו מבדיל, מכל מקום דם אינו מפעפע וכדאמר לקמן (חולין קיא, א) דם משריק שריק, ולא עדיף משמנו של גיד דאמר שמואל לקמן (חולין צז, ב) אבל בצלי קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, כלומר ומניח סמוך לגיד כדי קליפה או כדי נטילת מקום, והכי נמי לא שנא, אלא שאפשר שיש חוטין רבים בתוך הבשר שאינן ניכרין ולא נודע מקומם לחטט אחריהם ומשום כך יש לאסור הכל כנ"ל.
וכ' הרב בעה"ת זצ"ל ויש מקומות כשרוצין להסיר הנוצה שנותנין אותם על הרמץ, ושפיר דמי, דליכא עצמות שיעכבו הדם לצאת כמו בראש הבהמה, וראש התרנגול אינו משים על הרמץ אלא חותכו ומולחו, ואפילו נותנו על הרמץ אינו אסור רק הראש, וכתוב בהכשר הבשר ואנן דלא מותבינן רישא בכבשא ומחרכינן ליה בעי לאזדהורי לאותובי בית השחיטה תתאי, כי היכי דלידוב דמא. וכן תרנגולת מחרכין אותה ובית השחיטה למטה, ואף על פי שהלב והכבד מבפנים אין לחוש שאין מניחין אותן כל כך [להתחמם], נראה לדעת הרב בעל העטור ז"ל שאם מניחין אותן על האש עד שיוכל הלב להתחמם מבפנים ולזוב שהוא אסור, שלא כדברי בעל התרומות זצ"ל שאמר דכיון דליכא עצמות שיעכבו הדם מלצאת שפיר דמי, ולכאורה הוה מסתברא כדברי הרב בעל העיטור ז"ל דאי לקדרה בעי ליה אסור דדם שפירש ממקומו על ידי האש ונבלע במקום אחר אינו יוצא ממקום שנבלע בכח המלח אלא בכח האש, דכל שבליעתו על ידי האש פליטתו על ידי האש כדאמרינן (שם עד, א) כבולעו כך פולטו מכלי ראשון בראשון מכלי שני בשני על ידי האש ממש כגון השפודין על ידי האש ממש בליבון ומן הצונן דיין ע"י הצונן בהעראה דעל ידי מלח כדם על ידי מלח והילכך אי לקדרה לא מתכשר, דהא מלח לא מכשר ליה מידי דמו, אבל לצלי הניחו על האש הרבה אין בכך כלום, שהרי הדם שפלט ממקום זה ונבלע בזה על ידי האש, כמו כן יצא משם על ידי האש, אלא שאם הוציא בני מעיו תחילה שהדם מתמצה מבני המעים בתוך הגוף אז נראה שהוא אסור, לפי שהוא בעין על דפני העוף ודם שהוא בעין אינו נבלע ונפלט אלא מתבשל ונקרש על גביו והילכך אסור, אבל כל זמן שלא הוציא בני מעיו אין דם מתמצה לגופו ושרי לצלי, אבל לקדרה מסתברא דלא, אלא אם כן נזהר יפה שלא יניחנו כל כך שיוכל דם הלב והכבד לפלוט וליבלע בתוך העוף, וכן הללו שמשימים רגלי הבהמה על האש להסיר שערה ולהסיר הטלפים התיר בספר התרומות מן הטעם שכתבנו דאפילו בראש ליכא איסורא אלא משום קרום של מוח, אבל דם שבשאר המקומות מישאב שאיבי דמא, וכן ברגלי הבהמה גומרי מישאב שאיבי דמא. ויש מחמירין ומולחין ברגלים ושוהין כדי מליחה ומדיחין אותן לפני נתינתן על האור להסיר השער והטלפים ואחר כך חוזרין ומולחין אותן כהוגן, משום שמליחה ראשונה היתה כנגד הטלפים ועל השער ולא נכנס בבשר רק מיעוט (ואינו צריך לתת כלום ולעשות כתחילה), ואיני מבין מה יצאנו ידי חובה אף בחומרא זו, וכי מלח שעל הטלפים מפליט דם שתחת הטלפים, ואפילו חתך הרגלים ומניחן על גבי האור וחותכן לתחת אכתי לא ניחא, דדם שפירש ממקום למקום על ידי האש היאך יצא על ידי המלח כמו שכתבנו, ושמא יוצא אף הוא על ידי המלח שמנהגן של ישראל תורה היא, והילכך כשמניח חתוכן למטה שפיר דמי, ואילו היו מסירין הטלפים בכלי תחילה ואחר כך מולח ומשהה שיעור מליחה ואחר כך (חותך) [חורך] ומשיר השער אז נראה יותר נכון ולצאת ידי כל ספק, מיהו אלו שמחריכין התרנגולת על האור שמעתי משום רבינו הרב ז"ל שצריך להדיח תחילה יפה יפה בית השחיטה כדי שלא ישאר שם הדם והוא עומד על גבו בעין ומתבשל שם ואוסר, ובתשובת הגאונים ז"ל אלו שמולגין גדאים וטלאים בעורותיהן ברותחין בכלי ראשון אסור, משום דכלי ראשון מבשל ויש בו איסור חלב ודם, והא דאמרינן לקמן בפרק הזרוע והלחיים (חולין קלד, ב) מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזורע לא תיקשי לן דדילמא בשניקר חלב וגידין ומלח משום דם אי נמי בכלי שני שאינו מבשל.
ומיהו איכא מאן דאמר דאפילו בכלי שני צריך שיתן הרותחין תחילה בכלי שני ואחר כך נותן לתוכו העוף, אבל להשליך הקילוח ראשון על העוף אסור דקלוח מכלי ראשון כלי ראשון הוא. הרב בעל העיטור ז"ל כתב דליתא מדתנן בשבת (מב, א) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי, שמע מינה דאינו אסור אלא לתוך הקדרה, דאם איתא נפלוג בקערה גופא בין שנתן המים תחילה ובין שנתן התבלין לתוך הקערה תחילה, אלא לאו שמע מינה משיצא קלוח מכלי ראשון כלי שני הוא, ור"ת ז"ל אית ליה כסברא הראשונה והביא ראיה מן הירושלמי בפרק כירה (ה"ה) ובפ"ק דמעשרות (ה"ד) מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהם מלמעלה וכו' וכדאיתא התם, ובסוף עבודה זרה (עו, א) הארכתי לכתוב ראיותיו, ומה שהקשו עליו (ש"נ) [ש"ל] (דפרק) [ובפרק] כירה מבואר בארוכה.
גופא אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הן פנימי סמוך לעצם אסור וחייבין עליו. כלומר שזהו גיד שאסרה תורה, אבל חיצון לא אסרה תורה כדאמר לעיל (חולין צא, א) הירך דפשיטא בכוליה ירך לאפוקי חיצון דלא.
והתניא פנימי הסמוך לבשר איקלודי מיקליד בהו. ולא למימרא דמה שמקליד בבשר שהוא אסור (אסור) מדאורייתא, דהא אמר שמואל לקמן (חולין צו, א) לא אסרה תורה אלא שעל הכף, אלא הכא משום דקא קרי ליה שמואל לגיד האסור פנימי הסמוך לעצם קא מקש' ליה לומר דאין זה הפנימי שנאסר מה שעל הכף ממנו אלא הסמוך לבשר, דההוא הוא דקרי ליה תנא דברייתא פנימי, דאלמא הסמוך לבשר הוא שאסרה תורה מה שיש ממנו על הכף, ואהדר ליה דמשום דאקליד בהו קרי ליה לפנימי הסמוך לעצם פנימי סמוך לבשר.
והילכתא להלקות בכזית להעבירו בכשעורה. ומדקאמר הילכתא, משמע דמר זוטרא לאו לפרושי מילתא דרבי יוחנן הוא דאתא, אלא לאפלוגי עליה דרבי יוחנן [ד]בעי כזית במקום אחד, ומר זוטרא מחייב אפילו בכזית בשנים או בשלשה מקומות. ומשום הכי פסיק תלמודא כרבי יוחנן דבעינן כזית במקום אחד, דמסתמא כזית דקאמר במקום אחד (היא) [הוא] דבעינן, וכן משמע מדברי רבינו חננאל ז"ל דלא מיייתי דברי מר זוטרא כלל, ומדברי רבינו אלפסי ז"ל שהביא דברי מר זוטרא ומאי דפסק תלמודא והלכתא להלקותו בכזית, לא נתברר דעתו בזה.
מתני': שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר. כלו' ואף על פי שיחזור וימכרנה לישראל, לא אתו למיכל גיד הנשה שבתוכה שהרי מקומו ניכר, ואמרינן בגמרא דדוקא שלימה אבל חתוכה לא, משום דאי אתי ישראל למזבן מינה אתי למיכל גיד הנשה דאין מקומו ניכר וחושב שכבר ניטל גידה, וקשיא לי כיון דעיקר חשש אינו אלא בשביל ישראל שמא יחזור הנכרי וימכרנה לישראל ויבא ישראל בו לידי תקלת אכילת גיד הנשה, למה שנה הענין בנכרי, לימא שולח אדם ירך לחבירו וגיד הנשה בתוכו מפני שמקומו ניכר, הא חתוכה לא שאין מקומו ניכר ובא לידי תקלה, וכדקתני בברייתא (צד, א) השולח ירך לחבירו שלמה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה, חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה, ויש לומר דרבותא קא משמע לן דלא תימא לישראל אסור משום דאיכא לפני עור לא תתן מכשול, אבל לנכרי דהוי לפני דלפני לא וכדאמרינן בעבודה זרה (ח, א) דאלפני מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן, קא משמע לן דאפילו הכי אסור ד(ב)דבר קרוב הוא ו(ב)[כ]וודאי משוינן ליה וכדתנן בנדה (סא, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי שמא יחזור וימכרנו לישראל.
גמרא: שלמה אין חתוכה לא. ופירש רש"י ז"ל דירך משמע שלמה, ולא ידעתי מי הצריכו זצ"ל לכך דחתוכה נמי ירך מיקרי אלא מפני שמקומו ניכר דקתני במתני' דייק, כלומר שלמה שמקומו ניכר אין חתוכה שאין מקומו ניכר לא כנ"ל.
במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין וכו'. כולה שמעתא דבמקום שמכריזין מקום שאין מכריזין בטבחי ישראל ומקולין ישראל קא מיירי, דמדינא (הוא) [היכא] דטבחין ומקולין של ישראל הם, כל בשר הנמצא ביד נכרי מותר ליקח ממנו, והולך ואוכל ואינו חושש לא משום טריפות דישראל ולא משום נבילות שמנבלים נכרי העיר איש בביתו לפעמים, משום דמיעוט טריפות דישראל ומיעוט נבילות שמנבלין הם לגבי שחיטות וכשירות מיעוטא דלא שכיח הוא ולא חיישינן ליה כלל, וכיון דמדינא מותר ליקח מהן היה אסור למכור להן לעולם נבלות וטריפות שמא יחזור וימכרנו לישראל. וכדתנן (נדה סא, ב) בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לנכרי, וכעובדא דארבא דטבעא בחישתא (פסחים מ, ב) דאסרינן לנכרי, וכן ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דחמרא בע"ז (סה, ב) דאסרינן לזבוני לנכרים בעיניה, וכלהו משום שמא יחזור וימכרנו לישראל, וכן נמי בגד שצבעו בקליפי הערלה (ערלה פ"ג, מ"א) שאסור למכרו לנכרים, וכן הדין לכל הדברים האסורים שכיוצא בהן ניקחין מן הנכרים, ולפי שהדבר הפסד ממון שלא למכור להם נבילות וטריפות הנהיגו במקצת המקומות להכריז ביום שנפל טריפה או נבילה במקולין נפל בשרא לבני חילא, וכל אותו היום אסור ליקח בשר מן הנכרי לחוש שממנה היה, וכל יום שלא הכריזו מותר, ועל סמך המנהג התירו למכור להם נבילות וטריפות, ומקצת מקומות הנהיגו שלא להכריז לעולם בין ביומא דאיכא טריפה בין ביומא דליכא, ושלא ליקח מהן כלל, ומוכרין להן ולא לוקחין מהן. ואם תאמר אם כן היאך העמידו (לסמוך) [בסמוך] משנתינו במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל, והא במקום שאין מכריזין אין לוקחין מהם כלל, ואם כן מה הועילו בתקנתן. ויש לומר ד[ה]הוא מתרץ דאוקמה [בהכי] סבר דלא התירו למכור אלא במפרש טריפה היא [אבל] בסתם כלל לא(ו), משום גזירה שמא יראה ישראל שזה מוכר לו סתם מימר אמר דלא טרפה היא, דאי טרפה לא הוה מזבין לה סתם שמא יתפס עליו כגנב, ואפילו בנותנה לו במתנה בוש הוא למחר כשיודע לו שטריפה או נבילה נתן לו, והילכך אי טריפה זבין ליה אי נמי יהב ליה איבעי ליה למימר לישראל הרואה שלא יקח ממנו, אבל כששולח או מוכר לו כשירה א"צ לפרש והילכך חתוכה לא, והיינו דאמרינן בסמוך ואיבעית אימא במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו בפני ישראל.
וכתב הרמב"ן ז"ל דבין במקום שמכריזין והכריזו ובין במקום שאין מכריזין שאסרו לקנות, לא אסרו אלא לקנות לבד, אבל בשר הנמצא בידו ונפל ממנו לעינינו או שלקחו מן המקולין והחזירו למקולין או שנתערב עם שאר בשר מותר, וכסתמא דברייתא דמייתי לה לקמן (חולין צה, א) אם נמצא בה בשר אם חי הלך אחר רוב טבחים אם מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר, ולא מפליג בין מקום שמכריזין למקום שאין מכריזין, אלמא לא אסרו אלא בלוקח ממנו, ומשום הכי פריך במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין הא לא אתי למבזן מיניה ואפילו חתוכה נמי לישדר ליה, ואי במקום שמכריזין, כלומר ושלא הכריזו ולא הוצרך לפרש במקום שמכריזין ולא הכריזו (דלאוקמא) [דכיון דלא מוקמא] ליה במקום שאין מכריזין משום דחתוכה נמי לישדר, וכיון דלא אתי לזבוני מיניה (הא מקום) [ה"ה במקום] שמכריזין והכריזו (איסר דכהדדי) [דאסור ליקח מהם דהרי] כהדדי נינהו, והילכך כי קאמר אלא במקום שמכריזין הרי זה כאלו פריש ולא הכריזו, כלומר במקום שמותר לקנות שלמה נמי לא לשדר דילמא מחתך ליה ומזבין לה [לישראל ו]ישראל שרואה אותה חתיכה אתי למיכל מינה, וגיד הנשה בתוכה [ומשני] חתוכה דנכרי מידע ידיע, ואי חתך ליה נכרי לא אתא ישראל למסמך על חתוך זה ומחזר אחר בקי לבדקה. ובשם רש"י זצ"ל מכאן סמך בשולח ירך לחבירו על ידי נכרי בלא חותם וחתוכה כדרך שישראל חתכה אחר חתיכת הגיד שמותר, אבל באבר אחר אסור. ומיהו נראה דדוקא שולח מותר, ד[ב]הא ליכא למיחש [למידי] דמאי איכא [למיחש] דלמא לבתר דחטיט ליה ישראל אתגלי דטריפה היא וזבנה או יהבה לנכרי זה, ואתי ישראל אחרינא ומשדר לישראל חבריה על ידי נכרי זה ירך שלמה בחותם, ואתי נכרי וחלפה בהאי חתוכה, להא ליכא למיחש, דכיון שיש בה סימן, ועוד שזו שלמה וזו חתוכה רתותי מרתת ולא מחליף לה. ואי אמרת דחתוכה משדר ליה לחבריה על ידיה וחתוכה בחתוכה מיחלף ליה לכולי האי לא חיישינן דלהוי נכרי חתוכה טריפה וישראל קא משדר חתוכה על ידיה מחליף ליה, אבל מכל מקום ליקח מן הנכרי ירך חתוכה איכא למיחש דישראל זבנה או יהבה ניהליה לבתר דאיגלי ליה דטריפה הוה, אי נמי טריפה מעיקרא הות ונוטל גידה כדי להחשיבה בפני הנכרי, דכי האי חששא ודאי חיישינן וכדאמרינן הכא במאי עסקינן אילימא במקום שאין מכריזין חתוכה נמי לישדר, דהא לא אתי למזבן מיניה, ואם איתא דלא חיישינן להכי לימא ליה לעולם במקום שאין מכריזין, וחתוכה היינו טעמא דלא משום דאתי למיזבן מיניה דחתיכה דנכרי מידי ידיע, הילכך הכא נמי חיישינן ולא זבנינן מיניה.
ואם תאמר אפילו בשולח היכי שרי, דלמא למד נכרי זה לחתכה כישראל ואיהו הוא דחתיך ליה, להא לא חיישינן דמה שאין דרכן של נכרים ללמוד לא חיישינן שזה יחידי למד וזייף, ותדע דהא אקשינן שלמה נמי לא לישדר דלמא איהו מחתך לה, ואהדרינן חתוכה דנכרי מידע ידיעי וללמד לא חיישינן, מכל מקום בסימן כתב הקדש אף על פי שאין דרכן של נכרים לכתוב ככתבן של ישראל וללמד נמי לא חיישינן, אפילו הכי בסימן אות אחת לבד לא סמכינן עליה בבשר, דבעיא שני חותמות, משם דאף על גב דהוא אינו דרכו בכתב זה ולא למד חיישינן לזיופה, וכדאמרינן בעבודה זרה (לט, ב) חותם אחד טרח ומזייף, אבל בחתוכה של ירך לטרח ומזייף לא חיישינן, דטרחא טובא איכא בחתוכה [יותר] משני חותמות ואפילו ממאה למי שאינו יודע בדרך הלמוד. ומיהו בשתי אותיות סמכינן, דשתי אותיות כשני חותמות הן, ולא טרח ומזייף כמו שכתבתי בעבודה זרה (לא, ב) משמו של רבינו יצחק הזקן ז"ל.
והרב בעל העיטור זצ"ל כתב ומסתברא דעוף שחוטה או בהמה שחוטה מותרת. ובית השחיטה סימן, דהאידנא נכרא לא שחיט כלל, ובבהמה נמי לא שחיט כלל (בשרא) [ושרי] כההוא דב"מ (כד, ב) דמצא גדי שחוט, ולא אקשינן התם מהא דרב דאמר בשר שנתעלם אסור ע"כ. ולא מחוור כלל דאדרבה היא הויא תיובתיה דההיא ברוב ישראל דוקא מיירי, משום דסמכינן ארובא הוא דשרי ליה ולא משום סימן שחיטתו, וכדאמרינן התם בהדיא מדהתירו לו משום שחיטה כרבי חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי שמע מיניה ברוב ישראל הוה, ושמע מינה ר' אליעזר בר"ש ברוב ישראל אמר, אלמא משום דסמכינן ארובא הוא, דאי משום סימן דשחיטה מאי קא מוכיח מינה דר"א בר"ש ברוב ישראל אמר, דילמא דוקא במיעוט ישראל, והא דהתירו לו משום סימן דשחיטה אלא דסימן שחיטה אינו סימן דפעמים דנכרי נמי משחט שחיט ולא בסכין בדוקה ובכונת סימנין, כך נ"ל.
הני ביעי דגדיא וכו' מנא ידעי אי אית בהו שורייקי סומקי וכו' ומינה דבגו תלתין יומין אפי' אית ביה שורייקי סומקי שרינן ויש אומרים דדוקא נקט דגדיא אבל דעגלי אפי' בגו תלתין יומין אסורין אי אית בהו שורייקי סומקי וכן דעת מורי הרא"ה ז"ל.
האי אומצא דאסמיק פי' חתיכת בשר שהאדימה שנצרר הדם בה ואינו יוצא אלא ע"י חיתוך ומליחה ואסור משום דהוי דם האיברים שפירש שהוא אסור חתכי' המלחי' וכו' אותביה אגומרי פליגי על כרחך בדלא חתכי מיירי דאי לא היכי אמרי דמצמת צמית אלא ודאי כדאמרי ומעתה תלי' בשפודא דכוותיה הוה דלא בעי אפי' חתיכה וכדכתיבנ' לעיל דמשאב שייב וכל שהוא ע"י האור כבולעו כך פולטו כדאיתא בפסח שני לענין מולייתא דשרינן בצלי מהאי טעמא כדאיתא התם וכן מיזרקי לאו היינו וורידין כדפי' הרב בעל העיטור ז"ל דהנהו כל היכא דלא שחטינהו אפילו בעוף ואפילו לצלי בעי ניתוח וחתיכה ומליחה כדאי' בריש פרק השוחט אלא מיזרקי הם חוטי הצוואר כדפי' רש"י ז"ל ואפי' בנשחטו הוורידין איירי כדכתב לעיל וכן פי' ר"ח ז"ל והרמב"ם ז"ל.
רישא בכיבשא פי' כשרוצין להסיר השער שנותנין אותה באש ויש לחוש למה שבתוכו שיש בו דם וא"א לו לצאת מפני עצים קדרת הראש שהוא מפסיק ואם נתנו באש על בית שחיטתו הוא זב דרך שם דרך נקב שיש בקדרתו ואם נתנו מן הצדדים באש אין לו מקום לצאת דמיקפא קפי ואסור וכל היכא דאמרינן הכא דאסור לא אסרו אלא המוח בלחוד ושאר הראש מותר שהרי אין לו מקום לצאת לשאר הראש שעצם מפסיק וכשיוצא הוא יוצא חוץ לגמרי ודווקא לצלי או כשמניחין אותו ברמץ אבל נתנו בקדירה הרי הוא יוצא לקדרה ואוסרת וצריך לשיעורא בששים דכוליה מוחא. וכן כתב בהלכות גדולות ופסק הרי"ף ז"ל הילכתא כלישא קמא לחומרא דכל תרי לישנא בדאורייתא לחומר' נקטינן הילכך בין אנחירי בין אצדדין אי לא דץ בה מידי דמידב דייב אסורי. ואם חותך בראש ונותנו באור וחתוכי לתחת פשיטא דשרי ותמה על הרב בעל העיטור ז"ל שכתב דהכא בלא מליחה איירי וכי מה עניין מליח' בכאן והאיך מליחת הראש מוציאה דם של מוח והלא העצם מפסיק בנתיים עד שאפילו האש אינו מוצאו וכ"ש המלח כתב הרב בעל התרומות ז"ל יש מקומות שנהגו כשרוצין להסיר הנוצה שנותנין אותה על הרמץ וראש התרנגול אינו משים עלהרמץ אלא חותכו ומולחו. ואפי' אינו חותכו אינו אסור אלא הראש וכוונת רבינו ז"ל לומר שאעפ"י שמניח התרנגולת על האש עד שיתחמם הלב והכבד מבפנים ויוצא ממנו דם אין בכך כלום דכי היכי דבלע ליה בשרא פליט ליה ככל בליעה שע"י האור כדכתיבנא לעיל ולא חסרו רישא בכיבשא אלא מפני עצם הראש המפסיק והוא נבלע במוחו כמו שאמרנו. וזה שלא כדברי בעל העיטור ז"ל שכתב בהכשר בשר שצריך המהבהב העוף ליזהר שלא יניחנו שם בכדי שיתחמם הלב והכבד. ומורי ז"ל סובר כדברי בעל התרומות ז"ל וכן אמר רבי' ז"ל כי מה שמהבבין הרגלים על האש להסיר שערן ולהסיר טלפיהן צריך ליזהר שלא יהבהב אלא מעט מפני הפרסות שהם מפסיקין ואין מניחין האש לשאוב ומליחה לא מהני להו כדאמרי' לעיל גבי רישא בכיבשא שאין מלח שעל הטלפי' מפליט מה שתחת הטלפים ולצאת ידי כל ספק מסירין הטלפים תחלה ואח"כ מולח ומשהה שיעור מליח' אח"כ מסיר השער. וכשמחרכין התרנגולת ע"י האור צריך להדיח תחלה בית השחיטה יפה שלא ישאר דם בעין ונתבשל שם שאין המלח מפליט ואין האור שואב כשהוא בעין וכדאמרי' לקמן מדיח ומולח ומדיח דהדחה ראשונ' משום דם שעל פניו כדבעי לפרושי בפ' כל הבשר בס"ד.
אמר מר זוטרא כשעורה במקום אחד וכו' נר' דמר זוטרא פליג אדר' יוחנן לומר דכל דהוי כזית מלקין אותו אפילו בשנים ושלשה מקומות. דאלו לר"י אין מלקין אותו עד שיהא כזית במקו' אחד והיינו דאיצטרך תלמוד' למפסק הלכה ופסקה כר"י וכפרוש' דרב פפא ומשוח דלא אסתיימ' מילתא דר"י בנפשי'. לא אמר תלמודא בהדיא הילכתא כר"י ואליבא דרב פפא דהא לא איירי ר"י בהדיא מלהעבירו ואיצטריך לומר והלכתא להעבירו כשעורה להלקותו בכזית.
חלב מאן דכר שמיה מאן שייטי' הכא לאיירוי' בדין חלב בעלמא שאינו משמנו של גיד דהא ודאי הכי משמע לישנא דעל החלב ופרקי' ה"ק נאמנין עליו כשם שנאמנין על החלב לדבכי הכל דלאו משום חשש לא היו נאמנין על הגיד שלא היו רוצין לטרוח בניקורו דהא בחלב וחוטין איכא טירחא טפי ומהימנו אלא משום דסברוה כרבי יהודה ואלו בחלב ליכא למיחש להו ונאמנין לדברי הכל:
מתניתין שולח אדם ירך לנכרי וגיד הנשה בתוכו שמקומו ניכר ודייקינן בגמרא דוקא שלימה שולח אבל חתוכה לא לישדר אפילו כשרה אלא אם כן נקרה מגידי' כראוי ובגמרא מפרש טעמא ולרבותא נקט לנכרי כדמפרש התם:
גמרא שלימה אין חתוכה לא פי' מדקתני שמקומו ניכר דאלו בחתוכה אין מקומו ניכר. ואמרינן במאי עסקינן אי לימא במקום שמכריזין חתוכה נמי לישדר וכו' שמועה זו עמוקה מאוד צריכה ביאור והריני מפרשה בקיצור כפי מה שקבלתי ממורי הרא"ה ז"ל. וכללא דשמעתא דכולא שמעתין מיירי במקום שכל הטבחים אורובא טבחי ישראל ואלו למשורת הדין כל בשר הנמצא ביד גוי מותר ואפי' לרב דאסר בשר שנתעלם מן העין דנמצא ביד גוי שאני כדאיתא לקמן בשמעתין והיא הנותנת שאסור להם לעולם למכור לגוי נבילה וטריפה דדילמא זבין לי' ישראל מיני' ויש מקומות שלא רצה לעמוד על דין זה לפי שהיו מפסידין בנבילות וטריפות שלהם ולפיכך עשו תקנה אחרת בהם והיתה התקנה על שני הדרכים האחד מקום שאין מכריזין לעולם והשני מקום שמכריזין המקום שאין מכריזין שמו עצמם הפך שורש הדין והוא שאפילו היתה טריפה נבילה ידוע לא היו מכריזין עליה כלום וקבלו עליהם שכל בשר הנמצא ביד גוי אסור להם לעולם כדי שיהא מותרין לגוי לעולם נבילות וטריפות שלהם והמקו' שמכריזין חלקו בדינם כי ביום שיהי' להם טריפה במטבחיים שיכריזו אותה ואותו יום מותרין למכור לגוי טריפות ונבלות ואסורין ליקח מהם בשר כדין מקום שאין מכריזין וביום שלא תהיה טריפה במטבחיים לא יכריזו כלום ויהיו עומדין על ק' הדין ומותרין ליקח ואסורין למכור וכל שאנו אומרים בשמועתינו מקום שמכריזין רוצה לומר שמכריזין ולא הכריזו. ויש בכלל זה שני המקומות המנהג שאמרו וגם שורש הדין וכל שאנו אומרים בשמועתינו מקום שאין מכריזין כולל שני מקומות. דין מקום שאין מכריזין שאמרנו ודין מקום שמכריזין והכריזו ששני אלו דינם שוה. ולכך לא הוצרך התלמוד להקשות ולתרץ בכל שמועתינו אלא מקום שאין מכריזין ומקום שמכריזין כי בשני אלו נכללין הדין והמנהגות. וזהו כלל גדול וברור לכל השמועה.
דם שנצרר מחמת מכה או מחמת סבה אחרת באיזה מקום שבבשר והוא הנקרא בלשון תלמוד אומצא דאסמיק לקדירה צריך חתיכה ומליחה שמאחר שנצרר הדם אין כח במלח להוציאו בלא פתח והוא החתך ולצלי אינו צריך כלום ויש אומרים שצריך מליחה מועטת בכל צלי ואין נראה כן ואם הניחו על גבי הגחלים ממש הרי הוא כצלי כמו שביארנו בקרום ביצה ובחוטין והם האמור עליהם כאן ביעי ומוזריקי שהאור שואב את הדם ואפי' לא הלך אדמימותו כשר:
מי שמניח ראש הבהמה בכבשן או שטומנו ברמץ בלא מליחה כדי להשיר שערו והוא הקרוי כאן רישא בכבשא צריך שיתן בית השחיטה כלפי האור כדי שיצא הדם דרך שם בנקל ואם הניחו דרך נחיריו צריך לנעוץ קיסם או קוץ עד המוח ואם לא עשה כן או שהושיבו על הצדדין אסור שאין דם חוטי המוח וקרומות שלו יכולים לצאת כראוי ויש פוסקין בהושיבו על הצדדין שדיו בנעיצת קיסם ובהושיבו על נחיריו שאינו צריך כלום כלישנא בתרא אלא שרוב גאונים מסכימים להחמיר באיסורי תורה כלישנא קמא ולדעתנו לא סוף דבר שהותר לעשות כן כדי להשיר את השער שהיא צלייה מועטת אלא אף לאכילה בדרך זה מותר על הדרכים שכתבנו ובתוספות אוסרין עד שיוציא המוח ויפליט וינקה קרומות שבו מן הדם על הצד שהתבאר ולא יראה כן שהרי סתם נאמרה אף לאכילה:
מה שכתבנו שאם הושיבו על צדדיו אסור פירשו בהלכות גדולות שלא על כל הראש אנו אומרין כן אלא על כל המוח כלו וקרומותיו ומ"מ יראה שבקדרה אסור כלומר שעל ידי הרוטב מתמצה כלו לתוך הקדרה וחוזר ובולע ואם ניקב עצם המוח והשיבו מצד הנקב או שהיה מגלגל בו תמיד מותר ואפילו מלח את הראש אין המוח וקרומותיו נפלטין מדמו שהרי עצם הגולגולת מקיף ביניהם ואין לו מקום לזוב ואפי' היה צולהו אא"כ על הדרכים שביארנו ואם רצה למלחו להכשירו בקדירה קורעו ומוציא מוחו וקורע קרומותיו ומולח ומחזירו ומבשלו ובעניני מליחה נאריך בזה יותר וקצת גאונים אסרו דרך גדר שלא לבשל מוח לעולם ומ"מ גדולי פורובינצא כתבו בחבוריהם שכל אלו לא נאמרו אלא בלא מליחה אבל כל שמלחה מותר בכל ענין ולא יראה כן שאין המלח מפליט יותר מן האש והרי אף באש בעינן חתיכה ומ"מ חוכך אני לומר לפי הסוגיא שלא הצריכו לכל אלו אלא רישא בכיבשא שהוא נטמן ברמץ אבל בצלי או בהנחה על הגחלים אין צריך כלום שאם כן למה תפשו לשון רישא בכיבשא אלא שראוי לחוש לדברי הראשונים:
אע"פ שלא הוזכרו בכאן אלא חוטין אלו שהזכרנו יש בבהמה חוטין אחרים שהם מלאים דם בצלעות הבהמה וסמוך לשדרה ובירך וכן בשאר מקומות ולמה לא הוזכרו כאן לאיסור יש מי שאומר שבכלל חוטי היד והלחי הם שכלם משתרגות להם וא"כ צריך לחתיכת אותן המקומות כדי לפסוק החוטין ולמלחן לקדרה או חתיכה לבד לצלי כמו שביארנו בשאר החוטים וכבר כתבנו בפרק שני כ"ז א' שיש מי שאומר שכל אלו נפטרו בחתיכת ורידין שבשחיטה ולא יראה לי כן שהרי החוש מעיד לנו שיש בהם דם ועוד שהרי בבהמה אינו צריך לנקיבת ורידין בשעת שחיטה:
עוף יש בו גם כן הרבה חוטין ומ"מ לצלי הואיל וניקבו ורידיו בשעת שחיטה אין צריך כלום שמתוך רכותן נוחות הן להפליט על ידי האור אבל בקדרה או לטפלן בבצק צריך לפשפש בחוטיהן וקצת גאונים כתבו על העוף שמאחר שפתחו מלמטה והכניס ידו והוציא בני מעיו ונקה אותו מבפנים ופתח את הצואר והוציא הורידין והשליכן ומלחו כראוי ורחצו מותר אף לקדרה ומ"מ צריך לנקות בכלל זה חוט שבירך העוף שהוא מלא דם וכן חוט של כף שבו כמו שביארנו:
ראשוני הגאונים כתבו וגזרו שלא לבשל כנתא והוא הנקרא אינטיריל בקדרה מפני שהוא מלא חוטין קטנים של דם ועכשיו נהגו בו היתר ומעידין לנו שנקור אותם החוטין קל עד שבמתיחה מעט נשלפין משם בנקל או שהם ניתרים בחתיכה ומליחה:
יש מי שאומר שכל מקום שהוצרכנו חתיכה לצלי צריך שיניח פי החתך לצד האש שיזוב דמו יפה ואין הדברים נראין:
יתבאר ממסכת פסח שני ע"ד א' על העוף שמלאוהו בשר כתית או שלם שאם לא נמלח אותו הבשר אע"פ שמותר לצלי אפי' היה פיה למעלה וכל שכן אם היה פיה למטה לצד האש שאע"פ שהבשר פולט והעוף בולע אף הוא נפלט מן העוף בכח האש לקדרה מיהא אסור וכן הדין בכרכשא או שאר המעים שמלאוה בבשר וכן כל כיוצא בזה שאם לא נמלח אותו בשר כראוי אסור הכל אא"כ בששים שאע"פ שאין מחזיקין דם בבני מעים מ"מ בולעין הם אבל אם היה בשר המלואים כתית של בני מעין אע"פ שלא נמלחו המעין מותר שאין מחזיקין בהם דם ודוקא להדורא דכנתא ר"ל דקים הסובבים את הכנתא וכן הקיבה ומעיה והכרכשא אבל הכרס ומה שבו יש בו משום דם שהרי בעובי הכוסות תלו הדבר בקורט דם ואף אלו שאין בהם משום דם דוקא בהם עצמם אבל שומן שבהם ודאי יש בהם דם וכן הכנתא עצמה כמו שביארנו וכל שלא נמלח בשר המלואים אוסר במוליאתא הא נמלח פשוט הוא שמותר וגדולי המחברים כתבו בה דברים שלא נתבררו לנו אלא שכבר יישבנו את דבריהם כפי היכולת במסכת פסח שני בפרק כיצד צולין:
טפל את העוף בבצק כאלו הטפילות הנקראות פאנאדאש אם נמלח כראוי מותר שהרי אף לקדרה מותר ואם לא נמלח אם היה בצק זה של סולת גס מותר אפי' האדים הבצק מפני שהסולת אין חלקיו הדקים מתאבקים כל כך והרי הוא כחלול והדם יוצא:
היה הקמח דק ומנופה אסור אפי' לא האדים הבצק שהוא בולע ואי אפשר לו לפלוט ומ"מ אם היה לבן ביותר על תכלית מה שאפשר לו בלובן מותר:
שאר הקמחים שהם ממוצעות בין שתי אלו אם האדים הבצק אסור ואם לאו מותר אע"פ שאינו לבן ביותר:
יש מי שאומר שאין איסור או היתר זה חוזר אלא על הטפלה ואנו מפרשין אותה אף על העוף הן לאיסור הן להיתר וכבר ביארנו עקרי דברים אלו במסכת פסחים פרק צולין:
טבח שמחזיק עצמו במומחה ומנקר את החלבים ובני אדם סומכין עליו אם נמצא אחריו חוט או קרום אין מעבירין אותו אלא מזהירין אותו וכן אם היה טועה בשמנו של גיד שלא היה מחטט אחריו כראוי לפי מה שנהגו בו קדושים אבל אם נמצא אחריו חלב האסור אם היה כשעורה מעבירין אותו ואם נמצא אחריו כזית אפי' לא מצאוהו במקום אחד אלא שהוא מפוזר במקומות הרבה מכין אותו מכת מרדות ומעבירין אותו וכתבו גדולי המפרשים שאינו נאמן לומר שוגג הייתי:
הבליטות שבתוך הבשר הנקראות גראנדולאש דרך בני אדם להסירם ומ"מ לא משום חלב ולא משום דם ולא מחמת שום איסור אלא מדרך איסטניסות ונקיות הדעת:
מקצת גאונים כתבו נקור הבשר על פני כלו לפי מה שצריך הן בגידין הן בחוטין הן משום חלב הן משום דם והריני רואה לכתוב דבריהם בכאן אע"פ שנחלקו עם מה שכתבנו בקצת דברים איני רואה להחליף בדבריהם דבר אחר שאני כותב את דבריהם על נוסח לשונם ואלו הן:
המנקר את הבשר מתחיל בראש ומחתכו ומוציא המוח ומעביר הקרום שעליו ואח"כ מעביר הקרום שתחת המוח הדבוק בעצם נוטל הלחיים וחותך בסכין תחת שרש הלשון ומוציא ממנו חוט של דם יורד משם לגרגרת למקום שחיטה ומוציא שני גידין מצד זה סמוך לבשר ושני גידין מצד זה סמוך לבשר אחר כן חותך את החזה לשני צדדין ומאותו בשר אדום הסמוך לחזה מוציא חוט של דם שאוחז מקצה החזה עד קצותיו וכן מן החזה השני ונוטל הסכין ומחלק בין הכתף לגוף ונוטל את הזרוע והכתף בידו ומתחיל בסכין מראש הכתף באמצעיתו ומחתך הגיד עבה ומוליך את הסכין ומחתך עד הזרוע ועד היד עד שימשוך כל הגיד שאוחז משפת הכתף הסמוך לשדרה ויעקור מקום שרש זה הגיד שהזכרנו למעלה ששם השרש שלו ומוציא מן הכתף למעלה חוט אחר וכן לכתף השני ונוטל את הגיד ומחתך בו בסכין ומוציא ממנו גיד אחר שסמוך לעצם היד ואחר כך מתחיל ממקום סיום הגיד שמוציא מן החזה ומקלף בידו קרום שעל הכסל וכשמקלף נראין ראשי החוטין שיש בכסל והם שלשה מימין ושנים משמאל שלשה שבימין מתחלקין לשנים שנים ושנים שבשמאל לשלשה שלשה נוטל ראשי הגידין וממשיך ונמשכין מאליהם בעודו חם אבל כשנצטנן צריך לפשפש אחריהם וגורר אותו חלב שתחת בשר המתנים ומקלפו יפה יפה משני צדי הבהמה ואחר כך מעביר בשר המתנים שקורין בלעז לנובי"ל ויש אומרים בו שאינו ראוי אלא לצלי אלא שאין נוהגין כן וגוררו יפה יפה משני צדדין ואותו העצם המתווך בנתים מחתכו ומסיר כל הגבהות שישתוה עם הבשר כדי שלא ישתייר בו משורש החוטין ומבשר המתנים כלום וחוזר וממשיך אותם ממקום שאין קבועים ומוציא ראשיהן של בני מעיין באותה חלוחלת המטונפת ומחתך אותה חלוחלת עם אמה של בני מעיין לפי שאינו ראוי לאכילה אותו מקום שהוא מקום קבוע לבני מעיין הקורין לו כנתא והיא אסורה לבשל ומותרת בצלי ונוטל את הדורא דכנתא ומקלף מעליה קרום של חלב וכל חלב שיש על הקיבה ועל הכוסות ועל הובלילא הידועה ומוציא את דמו ונוטל הטחול ומקלף מעליו קרום עם החלב שעליו ונוטל ראש הגיד שבתוך הטחול ומושכו ונמשכין עמו שלשה חוטין שבתוכו ונוטל את הכליות ומעביר קרום שיש על כל אחת ואחת ומחתך בתוך הכוליא ועוקר אותו שרש של גיד מתוך הכוליא כמו שהוא קצותיו הנראין בחוץ וכן בשנית ונוטל את הביצים ומעביר קרום שעליהם וממשיך את החלוחלת וקולף חלב שעליה עם אותו חוט של דם מן הקצה אל הקצה ונוטל את הסכין ועוקר את כל החלב הסמוך לחלוחלת מכל צדדין מעקר האליה עד מקום שעקר ממנו בשר המתנים שהזכרנו למעלה עם כל אותן חוטין המעורבין עם אותו חלב עד שמתנקר יפה מקום שהחלוחלת קבועה בו מחלב ומחוטין ומכל דבר ונוטל הסכין וחותך באליה ומוציא ממנה חוט שמתחלק לשנים וממשיך את החוט מעקר האליה עד קצותיה מאותן פנים המביטים אל ירכי הבהמה ואחר כך נוטל את הסכין וגורר יפה יפה עד שישתוה מקום גבהות החמרין פוסק את הירך האחד ומפרק בסכין במקום שיש זכרות בעצם שיש בו גיד הנשה וחותך את הזכרות ואת הנקבות ומשליכן והבשר שבצדדין מנקרו יפה יפה מכל מיני חוטין ומכל מיני חלב שבו ומן אותה חטתה הנקראת גרנולא ומן גיד הנשה ששם בעצם והחוטין והחלב ניכרים בו ואי אפשר אלא בראיית העין ואחר כך נוטל את העצם האמצעי שפסק את הזכרות מקצתו ונוקר את מיני החלב ואת מיני החוטין ממנו וחותך בסכין גדול השני שהוא סמוך לעצם של שוק ממנו ונמצא אותו העצם האמצעי מחותך משני צדדין ואף אותו עצם שהוא סמוך חותך בסכין גדול אותו מקום הסמוך לעצם שהזכרנו ומפשפש אחר חוטין קטנים וחתיכות קטנות של חלב ששם ומעביר אותו גיד אחר הנמשך מקצות העצם האמצעי עד קצות השוק והוא נראה לעינים וכן בירך השני וכל גידין שבירך אסורין לאכול בין צלוים בין מבושלין ומנקר אותן יפה ומוציא כל החוטין וכל החלב שבתוך הירך שהכל חלב הוא והגידין שתחת הכתף אם צולה אותם כשרים לאכל:
המשנה השנית והכונה בה להתחיל בביאור החלק השני ואמר אין הטבחים נאמנים על גיד הנשה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים נאמנים עליו ועל החלב אמר הר"מ פי' אין הלכה כר' מאיר ולא כר' יהודה:
אמר המאירי אין הטבחים נאמנים על גיד הנשה לומר שנטלוהו מתוך שיש טורח בחטיטתו שמא לא עשו כהוגן וחכמים אומרים נאמנים וחכמים אלו הוא ר' יהודה שהוא אומר גוממו עם השופי כלומר שנוטל אותו חלב הגבוה הנראה על השופי אבל עקרי הגיד והשומן והשרשים אינו צריך לחטט אחריו ומתוך שאין כאן טורח יותר נאמנין:
זהו ביאור המשנה והלכה כר' יהודה אלא שמ"מ מתורת מנהג קדושים נאסר הכל וצריך לחטט אחר הגידין ואחר שמניחן עד שלא ישאיר כלום מהם ונאמן הטבח ישראל על הגיד ועל החלב ולא נתחדש בגמרא על משנה זו דבר:
המשנה השלישית והיא גם כן מענין החלק השני ואמר שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר אמר הר"מ פי' זה שנתן הירך לגוי היה בפני ישראל ולא נחוש שמא יטול מאותו הירך ישראל זה שנתן בפניו ויעבור על גיד הנשה ויאכלנו לפי שהירך שלמה ומקומו ניכר ומכירו הישראל ואין הלכה כר' יהודה:
אמר המאירי שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה מקומו ניכר ומשנה זו שנויה בעיר שאין שם אלא טבחי ישראל וא"כ בשר הנמצא ביד גוי על כרחך ממקולין של ישראל ניטלה ולמה שמנבלין בבתיהם אין לחוש שאין זה אלא מיעוטא דמיעוטא שמא תאמר טרפה היתה ומכרוה לגוים [ויש] לחוש למיעוט במקום שלוקחין מן הקבוע כמו שיתבאר פירשו בגמרא שמשנה זו שנויה במקום שכשיש ביניהם טרפה הטבחים מכריזים ואומרים שיש טרפה היום במקולין וצריכים למכרה לגוים כדי שיזהרו הכל מבשר הנמצא ביד גוי וא"כ ביום שלא הכריזו אין אדם נזהר מבשר הנמצא ביד גוי מצד טרפות וכן אין לחוש שמטרפה שמאתמול היא שגם זה ניכר בבשר אם הוא בן יומו אם לאו ומתוך כך התירו לשלוח לגוי ירך שלימה שאפי' יחזור ישראל ויקחנה מקומה ניכר הואיל ושלימה היא שמא תאמר יחתכנה וימכרנה חתוכה לישראל חתוך הגוי ניכר הוא שפי' הדברים בחתוך זה הוא שהיא חתוכה על דרך הצריך לחתכה לצורך ניקור ואין הגוי בקי בה ומ"מ חתוכה אסור הואיל ואין אדם נזהר מבשר שביד גוי יחזרו ויקחנה מן הגוי ומתוך שאין מקומות הגידין ניכרין בחתוכה והוא רואה שהיא חתוכה כעין חתוך הצריך לנקור הם סבורים שניטלו גידיה ואוכלין אותה בלא ניקור:
ומ"מ במקום שאין מכריזין על טרפותיהם צריך להזהר מבשר הנמצא ביד גוי והילכך שולח לו אף חתוכה שהרי אין לוקחין בשר מן הגוי כלל ובלבד שלא יתננה לו בפני ישראל שאם יתננה לו בפני ישראל יהא ישראל זה נשען במה שראה ואומר בעצמו אלו היתה טרפה אומר היה לי שלא אחזור ואקח ממנו ומתוך כך חוזר ולוקח הימנו וסבור שמא ניטל גידה ופירשו בגמרא שאע"פ שלא נתנה בפני ישראל אסור גזרה שמא יתננה לו בפני ישראל אלא שיש מי שפוסק שאין גוזרין בכך ממה שנאמר בגמרא ואיבעית אימא משום דגניב לדעתיה ומדלא אמר אי נמי משום דגניב לדעתיה וקאמר איבעית אימא כך פירושו לא מגזרת נתינה בפני ישראל דודאי אף בראיה לא אתי למיזבן מיניה שסבור הוא טרפה מכר לו אלא משום גניבת דעת שהגוי חושב שלא נתן לו אלא ממה שהוא אוכל דהינו מנוקרת וכן למדוה ממה שאמרו בסוגיא זו דאי מכללא מאי אפשר דאיקפד משום דאמר ליה לא איבעי לך לשהויי איסורא ואם איתא הוה ליה למימר דהאי דאיקפד משום חשש נתינה בפני ישראל אלא ודאי לא חיישינן וכל במקום שאין מכריזין מותר:
ויש דוחים את כל אלו ומעמידים את הראשונה ממה שבסוף הסוגיא העלה רב אשי טעם זה בעצמו ר"ל גזרה שמא ימכרנה לו בפני ישראל:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ומ"מ במקום שיש טבחים גוים מותר בכל ענין שאף אם נתנה בפני ישראל אין ישראל חוזר ולוקחה אחר שנתעלמה הימנו מפני שחושש לאחרת ומתוך כך בזמן הזה אין נזהרין מזה כלל וכן פירשו קצת מפרשים במשנה זו במה שאסרנו שלוח חתוכה לגוי בפני ישראל אף במקום שאין מכריזין דוקא בשנתנה לו סתם ולא הודיעו שלא ניטל גידה אבל אם הודיעו שלא ניטל גידה מותר שהרי ישראל הרואה שומע שלא ניטל וכן פירשו בגמרא בישראל שאסור לו לשלח לישראל חברו ירך חתוכה שלא ניטל גידה אא"כ הודיעו ודברים שנכנסו בגמרא תחת משנה זו לענין פסק אלו הן:
תד"ה שני גידים הם כאן פי' בקונט' דקרי ליה פנימי משום דמובלע בו' עכ"ל אין זה פרש"י שלפנינו כאן שהוא ממש כמו שפי' לעיל בר"פ וק"ל:
גמ' אומצא דאסמיק כו'. נ"ב פי' כגון בהמה שהכה הרועה במקלות ונצרר הדם ואינו יוצא:
שם אמר מר זוטרא כשעורה כו'. נ"ב מר זוטרא אתי לפירושי דר' יוחנן לא פליג אדרב יהודה ולא רב יהודה אדר' יוחנן אבל אדרב פפא מיהא פליג דקאמר רב פפא כאן לעברו כאן להלקותו ואתא מר זוטרא למימר או תרוייהו להלקות או תרוייהו בלעברו מיירי אם יש לך ליתן חילוק מביניהם היינו לא שיחלקו זע"ז אלא ר' יהודה דאיירי בחלב כשעורה היינו כשנמצא אחריו חלב בכשעורה במקום א' אבל חלב כשעורה בב' וג' מקומות א"נ פחות משעורה אפי' במקום א' לא עבדינן כלום ורבי יוחנן דאיירי בחלב דכזית היינו כשנמצא אחריו חלב בכזית אפי' בג' מקומות ובכשעורה אי איתא במקום א' מלקינן ליה או מעברינן לי' אבל בב' וג' מקומות לא ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"כ בס"א. :
גמ' חתוכה לא. נ"ב כדרך שפורעין אותה לקחת הגיד אבל אם חתכה לרחבה כחתיכה דנכרי ודאי ליכא בין חתיכה לשלמה כדמוכח לקמן:
גמ' והלכתא כרבינא לקולא. ויצא מן הכלל הזה סוטה כה ע"א ע"ז כז ע"ב ודף לג ע"ב ודף עה ע"ב:
אומצא ביעי ומזרקי עיין רשב"א בשמעתין כ' דמשו"ה סמכינן אמליחה ואצלי' שכבר יצא כל דמו אע"ג דאתחזק בדמא וה"ל כחזקת שאינו זבוח ובעינן עד שיודע לך במה נשחטה מ"מ הכא איכא חזקה אש ומלח מוציאים הדם ע"ש נמצא ה"ל כשתי חזקות חזקה מוציאה מידי חזקה ולפ"ז היכי דאיכא לברורי מבררין כמ"ש מג"א סי' תל"ז סק"ד וזכינו להבין טעמו של הרמב"ם דצריך ליתן כל בשר אחר מליחתו במים רותחין עד שיתלבן מטעם הנ"ל. מיהו י"ל לטעמי' אזל דס"ל דם שמלחו ושבשלו אסור מן התורה. אבל הרשב"א סובר שהוא מדרבנן לא בעי לברורי ועדיין צ"ע ובקונטרס בסוגיא ר"פ כיצד צולין שם בארה:
והשתא דאנשיוה לר' יהודה מהימני צ"ע לפום פשטיות הסוגיא משמע דאלו הי' צריך לטרוח ולחטוט גם ר' יהודה מודה דלא מהימני' אלא ר' יהודה לטעמי' דסגי בגמימה. וא"כ השתא דקיי"ל כר"מ דבעי חטיטה אין לנו על מי לסמוך להאמין לטבחי אע"ג דאנשיוה לר' יהודה. ע"כ צ"ל אפי' בדבר שיש בו טורח מ"מ רוב המצויין מומחין ומוחזקים בכשרות ובדבר דלית בי' טורח אפי' מיעוטא ליכא כמו סתם ספרי דדייני מגמר גמירי רפ"ק דגיטין אך בדבר טורח איכא מיעוטא מיהת ור"מ הא דחייש למיעוטא וכדאיתא בכיוצא בזה רפ"ק דגיטין ומשו"ה ר"מ הוא דחייש אבל לדידן בתר דאנשיהו לר' יהודה תו ליכא למיחש למידי כצ"ל:
שולח אדם ירך לנכרי שג"ה בתוכו מילתא אגב אורחא קמ"ל דשולח לנכרי דג"ה מותר בהנאה ועיין בהרא"ש שכ' משום דקיי"ל כחזקי' והיינו לתי' ב' דתוס' פסחים כ"ב ע"א ד"ה ור"ש וכו' וזה התי' צלע"ג מלעיל ל"ה ע"ב ד"ה למשרי וכי' ע"ש ולתי' קמא דתוס' פסחים הנ"ל גם לחזקי' אסורה בהנאה. ועוד הרי הרמב"ם פסק בהדיא כר' אבוה וא"כ ק' ואולי י"ל דאע"ג דאין בגידין בנו"ט מ"מ מותר בהנאה לחזקי' והא דכתיב לשון אכילה לחייבו על כל כזית וכזית כדלקמן צ"ו ע"ב לכך כתיב לשון אכילה לשער שיעור אכילה אעפ"י שהוא עץ והתוס' בפסחים כ' לר"ש דס"ל כ"ש למלקות ולא בעי שיעורא למלקות שפיר מוכח דקרא דלא יאכלו ג"ה אהנאה המביא לידי אכילה קאי אבל לדינא ג"ה מותר בהנאה וא"ש. והרמב"ן תי' דש"ס דפסחים לרוחא דמילתא קאמר דאסור בהנאה ולעולם י"ל אפי' למ"ד אין בגידין בני"ט נמי מותר בהנאה ופי' רשב"א בתה"א דהיינו מק"ו דחלב דבכרת ומותר בהנאה מכ"ש ג"ה ויפה דחה בפלתי ממ"ש תוס' פסחים כ"ג ע"ב ד"ה ומה חלב וכו' ותי' תוס' לא שייך כיון דאין בגידין בני"ט לא הוה בכלל נבלה:
והנה לכאורה לר"מ דס"ל נבלה שאינה ראוי לגר נמי קרוי נבלה רק סרוח מעיקרא ולא משום דלא מיקרי אכילה דלענין זה מה לי סרוח מעיקרא או אח"כ כיון דשמי' אכילה אלא גז"ה דלא נחית עליו שם נבלה בסרוח מעיקרא אבל לענין אכילה אין חילוק. נמצא לר"מ אע"ג דגיד מעיקרא עץ הוא מ"מ כיון דראוי לכלבים ולחתולים הוה בכלל לגר אשר בשעריך תתנונה אפי' אי אין בגידין בנ"ט. וא"כ לפי פשטיות משמעות ש"ס בבכורות כ"ג ע"ב ר' יוחנן ס"ל בהא כר"מ והלכתא כוותי' התם ע"ש א"כ אתי שפיר פסק הרמב"ם. אלא התוס' הקשו שם הא ר' יוחנן בעצמו ס"ל נט"ל מותר ואיך מוקי קרא בסרוח מעיקרא דוקא ותי' תוס' אינו מובן כבר עמדתי עליו במקום אחר ונ"ל הרמב"ם לטעמי' מיושב ק' תוס' בטוב דרמב"ם ס"ל כל נט"ל הוה שלא כדרך אכילתן ולפ"ז לא צריך קרא כלל אפי' אי נבלה שאינה ראוי לגר קרוי נבלה כיון שראוי לכלב עכ"פ מ"מ הוא אוכל אותו שלא כדרך אכילתו שאפי' בשר חי' הראוי לכל אדם כ' תוס' דהוה שלא כד"א מכ"ש סרוח. אך ש"ס דע"ז קאי לר"ש דס"ל כ"ש למלקות ולדידי' אפי' שלא כד"א נמי אסור כמבואר ע"כ הוצרך לומר דיליף מגר אשד בשעריך אבל לדידן י"ל ס"ל נבילה שאינה ראוי לגר קרוי נבלה ונ"ה בכלל כשהותרה נבלה ונט"ל דשרי משום שלא כד"א וא"ש פסק הרמב"ם:
ובימי חורפי אמרתי לפמ"ש פ"י בפסחים דנימא כשהותרה טריפה גידה הותרה והתם כתיב לכלב תשליכון וג"ה ראוי לכלב ותי' צל"ח התם בשר כתיב וגיד שאינו בנ"ט לא מיקרי בשר ואמרתי לפי מאי דקיי"ל כר' יוחנן לקמן ק"ב ע"ב דאכל בשר מן החי ומן הטרפה לוקה ב' כאלו כתיב ובשר בשדה לא תאכלו טרפה לא תאכלו ולא קאי בשר אטרפה וע"ש בתוס' ד"ה אכל וכו'. א"כ הדרי' קו' פ"י לדוכתה. מיהו ש"ס דפסחים לר"ש קאי דכ"ש למלקות ואיהו ע"כ לא דריש לאו לבשר מן החי כלל דאל"כ תיקשי מ"ש רש"י לקמן ק"ב סוף ע"א ד"ה במשהו וכו' דלהכי פלגינהו רחמנא וכו' ולר"ש לא שייך זה אע"כ לית לי' לאו מיוחד לבשר מה"ח ולא הומ"ל כשהותרה טרפה משום דבשר כתיב אבל לדינא י"ל כשהותרה טרפה וכו':
בתוס' ד"ה רישא בכיבשא כו' נראה דגם חוטין שבלחי אסורין כו' שגם הם אסורין משום דם כדאמרינן לקמן עכ"ל. לכאורה לא ידענו פירוש דברי התוספות דהא לעיל מפורש בגמרא דידא ודלועה משום דמא ופירש"י דלועה חוטיין שבלחי הרי מפורש בגמרא ומה בעי התוספות בזה ונ"ל דלועה הוא הפירוש לחי העליון המחובר אל החוטם ועל זה משמע דר"א ורבינא פליג דקאמר רישא בכיבשא אותביה מבית שחיטה וכו' ולא צריך לחתוך החוטין שבלחי העליון וע"ז כתבו התוס' ונראה דחוטין שבלחי אסורין ר"ל החוטין שבלחי התחתון ואלו אינן בכלל הראש כי הלחיים דלמטה נתונים לכהנים עם הלשון ואותן החוטין אסורין לכ"ע וע"ז שפיר מביא התוספות ראיה מלקמן (דף קיג ע"א) דקאמר רב הונא אמר רב דכל כהן שאינו יודע ליטול החוטין שבלחי התחתון אין נותנין לו מתנה הרי מפורש דאותן חוטין אסורין ואינן בכלל רישא בכיבשא דקאמר הגמרא דהראש מקרי בלא הלחי התחתון שכבר ניטל ממנו הלחי התחתון ליתן לכהן דהא צריך ליתן הלחיים לכהן קודם שמפשיטין כמו שפסקינן בש"ע יו"ד סי' ס"א סעיף ג' ובסימן ס"ה סעיף א' דחוטין שבלחי התחתון אסורין והך דדלועה לא נתבאר בשום פוסק א"ו כמו שכתבתי לחלק בין לחי העליון ללחי התחתון וק"ל:
במשנה שולח אדם ירך וכו' הא דאחז בלשונו שולח ולא נקט מוכר והנה לאוקימתא דשמא יתננה בפני ישראל שולח הוא רבותא לא מבעיא מוכר שהוא באיטלז פשיטא דחיישינן להא אלא אפי' שולח שהוא בביתו אפ"ה חיישינן לזה. אמנם לרבינו הגדול הרמב"ם דהאיסור הוא דוקא בפני ישראל א"כ כיון שישראל הוא שם בשעת מעשה א"כ מאי רבותא דשולח יותר ממוכר ונלע"ד דאף שישראל הוא שם בשעת מעשה מ"מ מי יימר דהאי ישראל צריך לבשר אבל במוכר שהוא באיטלז סתמא דמלתא כל הבא שם צריך לבשר ובשביל לקנות הוא בא שם:
ולפי זה קשה מנ"ל לרב אשי לקמן למגזר שמא ימכרנה בפני ישראל כיון דברייתא במוכר מיירי וסתמא דמלתא יש שם ישראלים ודלמא באמת מיירי בפני ישראל אבל אם אירע פעם א' במקרה באיטלז שאין שם ישראל אחר מותר למכור נבילה וטרפה לעכו"ם. בשלמא לעיל באוקימתא דמתני' דמוקי שמא יתננה בפני ישראל ולא מוקי לה באמת בנתנו לפני ישראל היינו משום דמתני' בשולח מיירי וסתמא דמלתא הוא שלא בפני ישראל אחר אי ס"ד דמשנתינו לא אסרה חתוכה אלא בפני ישראל כל כי הך מלתא הוה ליה לתנא דמתניתין לפרש שולח אדם ירך וכו' אפילו בפני ישראל משום שמקומו ניכר ואז הוה דייקינן הא חתוכה דאסור היינו בפני ישראל אבל מדסתם מכלל דגם שלא בפני ישראל יש חילוק בין שלמה לחתוכה אבל בברייתא דסתמא דמלתא שיש שם ישראל מנ"ל לרב אשי לאוקמי אפילו שלא בפני ישראל ודלמא דוקא בפני ישראל ואם תאמר אי בפני ישראל א"כ גם מתנה אסור והוה ליה למפלג בשולח בין בפני ישראל וכו' יש לומר דבשולח שאינו באיטלז אפילו בפני ישראל שרי דמאן יימר דהך ישראל צריך לבשר וכמו שכתבתי לעיל לדעת הרמב"ם דאפילו בפני ישראל יש רבותא בשולח וכנ"ל וצריך לומר דרב אשי לא רצה לעשות פלוגתא רחוקה בין מתני' לברייתא דמתני' אסר אפילו בשולח וסתמא קתני דמשמע אפילו שלא בפני ישראל א"כ אפי' במתנה גזר שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל ותנא דברייתא נימא דאפילו במוכר שהוא באיטלז שרוב פעמים יש שם ישראלים הרבה לא נגזור שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל. וא"כ על כרחך מוקי רב אשי טעמא דמתניתין משום שמא יתננה בפני ישראל ובמקום שאין מכריזין דאי ס"ד דרב אשי סבר כשינויא קמא במקום שמכריזין ומשום חתוכא דנכרי מידע ידיע א"כ אין שוב הוכחה ממתני' דגזרינן שלא בפני ישראל אטו בפני ישראל ומנ"ל לרב אשי לחדש גזרה זו מדעתו. וא"כ כיון דרב אשי ע"כ לא ס"ל שינויא קמא דמתני' במקום שמכריזין ולכך פירש רש"י לרב אשי דברייתא פליג אמתני' אבל לאביי ורבא לא כתב רש"י דברייתא פליג אמתני' דלדידהו שפיר נוכל לאוקמי משנתינו כשינויא קמא דחתוכה דנכרי מידע ידיע ובמקום שמכריזין מיירי משנתינו:
והנה לאוקימתא דגנב לדעת ג"כ נקט במשנה שולח לרבותא שלא נימא דבמתנה ליכא איסור גניבת דעת הכותי כסברת התוס' בד"ה אמר אביי קמ"ל דגם בשולח יש איסור ג"ד. אבל לשינויא קמא דמשנתינו במקום שמכריזין וחתוכי דנכרי מידע ידיע ובמקום שמכריזין אין שום רבותא בין שולח למוכר דהרי שם הכל קונים בשר מנכרי אפילו מי שלא ראה שלקח הנכרי מישראל א"כ קשה למה נקט שולח ונתני מוכר וצריך לומר דתנא דמתני' רצה להשמיענו חידוש זה דחתוכא דנכרי ידיע וזה מוכח אי מתני' מיירי במקום שמכריזין ואי הוה נקט מוכר אז הוה מוקמינן במקום שאין מכריזין ומשום שמא ימכרנה בפני ישראל או משום ג"ד ולכך תנן שולח וסובר תנא דמתניתין לדבר פשוט דבמתנה ליכא ג"ד ולא חשש דבפני ישראל וא"כ על כרחך במקום שמכריזין מיירי וחתיכא דנכרי ידיע:
ולפי זה לשינוייא קמא מוכח מפורש דבמכירה יש חשש שמא ימכרנו בפני ישראל או חשש ג"ד ובמתנה ליכא חששים הללו כלל וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלמה פירש רש"י בדברי רב אשי דמתני' פליג אברייתא ולא פירש בדברי אביי ורבא ואדרבא לאביי ורבא יותר הכרח לומר דפליגי המשנה וברייתא דהא אביי ורבא על כרחך לא מוקי כשנוייא קמא דא"כ כבר מוכח ממשנתינו החילוק שבין מכר למתנה לענין ג"ד או לענין חשש בפני ישראל וא"כ מה דוחקייהו לאוקמי מציעתא במכריזין שהוא דוחק גדול לומר שמיירי שאירע אונס ולא הכריזו ומה חסר להו בטעם ג"ד או חשש דבפני ישראל ואז רישא וסיפא ומציעתא בכולה ברייתא בחד גוונא במקום שאין מכריזין אלא על כרחך דאינהו לא ס"ל חתוכה מידע ידיע ומוקי משנתינו משום חשש בפני ישראל או משום גניבת דעת וא"כ ע"כ ברייתא פליג שהרי ברייתא מתיר בשולח וכיון דע"כ ברייתא פליג שוב לא ס"ל לחלק בין מכר לשולח ולכך מוקמי מציעתא במקום שמכריזין וא"כ לאביי ורבא על כרחך ברייתא פליג ואולי ס"ל לאביי ורבא דבמתנה לא שייך ג"ד ובמכירה שייך ג"ד ולכך לא תנן מוכר אבל חשש דבפני ישראל אפילו במוכר לא ס"ל. וזה קשה גם אדברי התוספות שכתבו דאביי ורבא מוקי מתני' כשנוייא קמא:
ואולי נקט מתני' שולח להורות היתר דנתינה לנכרי לאפוקי מדר' יהודה דאמר דברים ככתבן לגר בנתינה לנכרי ובזה ניחא נמי לפר"ת שאין חילוק בין מכירה למתנה אלא דרישא דברייתא מיירי בסתם וסיפא מיירי במפרש לו שהיא כשרה א"כ קשה למה נקט רישא דברייתא בשולח הוה ליה למתני רבותא יותר דאפילו במוכר שרי ולדידי ניחא דלהורות היתר נתינה לנכרי בא התנא:
אלא לפי מה שהוכחתי א"כ רב אשי על כרחך לית ליה סברא דחתוכא דנכרי מידע ידיע א"כ ודאי דהלכה בזה כרב אשי דבתרא הוא וא"כ איך פסק רש"י להלכתא בשם רבו לסמוך להתיר בשר בלי חותם על סמך דחתוכא דישראל מידע ידיע. ולתרץ זה נדקדק עוד דרש"י כתב וע"ד סמיך רבי בשולח ירך לחבירו ולא עשה בה חותם וכו' מלשון רש"י משמע דלא סמיך רבי על דא רק בדיעבד שהרי לא כתב רש"י דעל דא סמיך לשלוח ע"י נכרי בלי חותם משמע דדוקא בדיעבד היכא שנזדמן שכבר שלח התיר רבי. וא"כ קשה הרי בגמרא משמע דאפילו לכתחלה סמכינן על זה להתיר לשלוח ירך שלמה לנכרי ולא חיישינן דחתיך ומזבין משום דחתוכא דנכרי ידיע. והיה נלע"ד לחלק דדוקא לענין איסור גיד דלא מקרי אתחזיק איסורא כמו שכתב הרשב"א בשמעתין בשם הראב"ד ולכך סמכינן אפילו לכתחלה אבל לענין בשר שביד נכרי שיש בו חשש נבילה ושלא נשחטה כראוי זהו מקרי אתחזיק איסורא ולכך לא סמכינן לכתחלה רק בדיעבד ובזה מתורץ קושיית התוס' שהקשו דלוקי אף באין מכריזין וחתוכא דישראל ידיע ולא יחוש הישראל שמא טרפה היא ולדידי דבמקום שאין זריזין יחוש הישראל משום חשש נבילה ולא יקנה מן הנכרי על סמך החיתוך דזה מקרי לכתחלה לקנות מן הנכרי אלא דקשה אם איתא שיש מקום לחלק בין איסור גיד לאיסור נבילה וטרפה א"כ מנ"ל לרש"י לסמוך לענין חשש נבילה שביד נכרי אפילו דיעבד. ועוד דמה שכבר נעשה ביד הנכרי מקרי דיעבד כמו לענין טעם לפגם שאנו קינין בישוליהם בכלים שלהם אפילו לכתחלה משום מה שכבר נעשה ביד נכרי מקרי דיעבד. ונלע"ד דרש"י הוכיח לעצמו שגם לענין טרפות סמכינן בדיעבד משום דהוה קשה לרש"י קושיית הר"ן על המקשה שעדיין לא ידע דחתיכא דנכרי ידיע והוה סבור שאין היכר בין חתוכא דנכרי לשל ישראל א"כ איך הקשה שלימה נמי לא לישדר אדרבא איפכא קשה חתיכא נמי לישדר שהרי הישראל שיקנה ממנו לא יאכל עד שיראה למנקר בקי ומומחה שהרי הישראל לא יסמוך על מה שהיא חתיכה שהרי יחוש שמא הנכרי חתכה. והר"ן תירץ בדוחק דהכי נמי קאמר לטעמיך דאסרת חתיכה גם שלימה ליתסר אבל באמת היה ראוי להיות גם זה וזה שרי וזה דוחק ועיקר חסר בדברי המקשה. ונלע"ד דגם המקשה ידע סברא זו דחתיכא דנכרי ידיע אלא דהיה סבור דדוקא לענין דיעבד מהני סברא זו ובזה היה ניחא ליה דחתיכה אסור דזה שכבר יהיה ביד נכרי הוה כדיעבד ויהיה מותר לישראל לקנות ממנו ולסמוך שהוא חתיכא דישראל ויסבור שכבר ניטל גידה ולכך חתיכה אסור אלא דהיה סבור דלכתחלה לא סמכינן על זה ולכך הקשה שלימה נמי לא נישדור ליה לכתחלה דדלמא חתיך ולכתחלה לא סמכינן על חתוכא דגוי ידיעי. ומשני ליה התרצן דחתיכה דנכרי מידע ידיעי אפילו לכתחלה. ואעפ"כ פירש רש"י בשם מורו לסמוך דוקא בדיעבד:
ומתחלה עלה על דעתי לפרש והייתי רוצה לתרץ בזה גם קושיית התוס' שהקשו בד"ה אמר אביי שהקשו על רש"י דלמה לו למימר שהברייתא חולקת על המשנה והא נוכל לתרץ משנתינו בשנוייא קמא והיה נלע"ד דלרש"י היה קשה קושיית התוס' אי חתוכה דגוי ידיעי א"כ לוקי אפילו במקום שאין מכריזין ותירוץ של התוס' היה סובר רש"י לדוחק ולכן היה סבור רש"י דבאמת התירוץ הראשון דמוקי לה במקום שמכריזין היינו גם במקום שמכריזין והה"ד דגם במקום שאין מכריזין חתוכה לא לישדר דשפיר זבני לה ישראל מן הנכרי על סמך סימן החתך. וא"כ על כרחך ברייתא פליג אמתני' שהתיר למשדר חתוכה לנכרי במקום שאין מכריזין אלא דלפי זה על כרחך שנויי בתרא לא ס"ל חתוכה מידע ידיעי דאל"כ מה הועילו בתירוצייהו יותר מתירוץ הראשון דבשלמא לסברת התוס' דשנויא קמא הוא דוקא במקום שמכריזין אתו הנך שנויי בתראי לאוקמי אף במקום שאין מכריזין ולעולם דס"ל ג"כ במקום שמכריזין וכשנויא קמא דלא חיישינן דחתיך לה משום דמידע ידיעי ובזה ניחא מה דקשה לשנויא דגניב לדעת לכאורה קשה הוא מטעה נפשיה כיון דבסתם איירי לפרש"י וצריך לומר דזה מה שחתיך לה היא הגנבת דעת וזה מקרי מטעה בידים אלא דלפי זה קשה תינח חתוכה אבל שלימה אף אם לא היה מקומו ניכר מ"מ הרי איהו דאטעי נפשיה ולמה ליה למתני' למימר משום שמקומו ניכר ולפי מה שכתבתי ניחא דמוקי לה גם במקום שמכריזין ובמקום שמכריזין יש חשש שימכרנה לישראל וצריך להמשנה לומר שמקומו ניכר:
ולפי זה צריך לומר שהתירוץ האחרון ג"כ סובר חתוכה דישראל מידע ידיעי אמנם לשנויא דשמא יתננה בפני ישראל אין לנו הכרח לומר חתוכה דנכרי מידע ידיעי ובזה נלע"ד לתרץ לפום סברת התוס' בד"ה טרפה א"כ אף לתירוץ דיתנה בפני ישראל צריך לומר דאסור לגנוב דעתו דאל"כ לא יסמוך הישראל על זה לומר דכשרה היא דיאמר דלגנוב דעתו הוא וא"כ למה צריך כלל לשמא יתנה בפני ישראל הא אף שלא בפני ישראל חתוכה אסור משום ג"ד ונלע"ד דהרויח בזה לפרש מה שסיים המשנה שמקומו ניכר דלשנייא דג"ד צריך לומר ג"כ חתוכה מידע ידיעי וקאי הטעם דמקומו ניכר במקום שמכריזין אבל לתירוץ דבפני ישראל א"צ כלל לומר דמקומו ניכר וכל זה לשטת רש"י אבל לשטת ר"ת בד"ה אביי דכל זה מיירי באומר לו שהיא מנוקרת והיתר דשלימה היינו אף שאומר שהיא מנוקרת ליכא ג"ד שהנכרי רואה שאין דבריו אמת שהרי מקומו ניכר וא"כ על כרחך צריך לטעם דמקומו ניכר שאלמלא לא היה מקומו ניכר היה בזה ג"ד ממש ולא שייך איהו מטעה נפשיה שהוא הישראל אומר לי שהיא מנוקרת וא"כ גם תירוץ דג"ד אינו צריך לסברת דחתוכא דנכרי ידיעי ואם כן אי סלקא דעתך דליכא חשש דבפני ישראל כי אם כשיש איסור ג"ד א"כ התירוץ דשמא יתנו בפני ישראל הוא דבר בטל לגמרי כיון דעל כרחך לפי תירוץ זה אסור ג"ד א"כ אף בלי גזרה זו חתוכה אסור ולכך הוצרכו התוס' לומר דהישראל לא מסיק אדעתא דלגנוב דעתו עושה כן והוצרכו לחדש דמעשה דשמואל יודע היה שהיה בצינעא:
ואולי זה היה כוונת רש"י שפירש בריש שמעתין ירך שלמה משמע והדבר יפלא מה חסר לו לרש"י מדאמר שמקומו ניכר וכן פירש הרשב"א ושאר מפרשים ואמנם היה קשה לרש"י מה הועיל בתירוץ דבפני ישראל כיון שעל כרחך צריך לסברת ג"ד וצריך לומר דהיה קשה לו משום ג"ד לחוד למה לו בהיתר השלימה שמקומו ניכר הא בלא"ה איהו מטעה נפשיה ועל זה קשה הא על כרחך צריך לומר מקומו ניכר דאל"כ לא הוה ידעינן כלל איסור החתוכה והוה אמינא דגם חתוכה מותר ושמותר בזה לגנוב דעת הגוי ולכך פירש רש"י דזה בלא"ה ידעינן דירך שלמה משמע:
אלא דגוף דברי רש"י קשיין לי דמירך דמשמע שלימה לא ידעינן כלל איסור החתוכה לפי מה שכתבו התוס' לקמן (דף צט ע"ב) דלמה דקיי"ל אין בגידין בנ"ט ג"ה אסור בהנאה ואעפ"כ מותר למכור בשר ניקור לנכרי לפי שנכרי אינו נותן דמים רק על דבר שיש בו טעם אבל ירך שלימה אסור לשלוח לפי שמתכבד בה יותר כשהיא שלימה:
והנה משנתינו ודאי דסוברת ג"ה מותר בהנאה ולטעמיה אזיל תנא דידן דס"ל יש בגידין בנ"ט כמו שהוכיח לעיל בריש פרקין ממשנה דירך שנתבשל בה ג"ה וא"כ דלמא לכך אמר ירך דמשמע שלימה לרביתא לא מבעיא חתוכה שאפילו היה ג"ה אסור בהנאה שהי' מותר לפי שאין הנכרי מתכבד אלא בדבר שיש בו טעם אלא אפילו ירך שלימה ג"כ מותר לפי שסובר ג"ה מותר בהנאה. ואם נאמר דרש"י לא ס"ל סברת התוס' וס"ל דלענין הנאה שוים שלימה וחתוכה וכי היכי דאסור לר' שמעון לשלוח ירך שלימה הה"ד חתיכת ירך שיש בו ג"ה ג"כ אסור וכמו קצת פוסקים שהביא הרא"ש דאפילו להשליכו לחתול אסור וס"ל לרש"י דלענין הנאה אין שום רבותא בשלימה יותר מבחתוכה. א"כ קשה לפי זה לדידן דקיי"ל אין בגידין בנ"ט א"כ ג"ה אסור בהנאה א"כ אפילו בשר נבילה וטרפה הגיד אסור בהנאה דמשום שניתוסף בו איסור נבילה וטרפה לא פקע איסור הנאה מגיד וא"כ אסור למכור לנכרי ירך או חתיכת ירך אפילו מנבילה עד שיטול גידה וא"כ אפילו ירך טרפה ונבילה צריך הקצב היהודי לחתכה בחתיכה דישראל כדי ליטול גידה וא"כ איך סמיך רבו של רש"י להתיר הירך בלי חותם משום שחתך בתתיכה דישראל ודלמא ירך טריפה היא שמכרו טבח יהודי לנכרי והיה ג"כ צריך לחתכה בחתוכה דישראל. והיה נראה בזה לתרץ מה שהקשיתי מתחלה למה סמיך רבי דוקא בדיעבד והא משמעתין משמע דאף לכתחלה סומכין על זה. ונראה דעל כרחך לא התיר רבי אלא בהיתר חתוכה בחיתוך ישראל שפורעה כדי ליטול גידה אבל באמת עדיין היה הגיד בתוכה ולכך ליכא למיחש שישראל היה לו נבילה וטריפה ומוכרה לנכרי זה וחתכה כך משום שג"ה אסור בהנאה והיה צריך לחתכה ליטול גידה שהרי באמת עדיין לא ניטל גידה ואיך אפשר שמכרה ישראל לנכרי כן והרי ג"ה אסור בהנאה אלא ודאי שישראל לא מכרה לו ולמיחש שהוא נבילה של הנכרי בביתו א"כ מי חתכה בחיתוך ישראל אלא ודאי שזה הוא הירך ששלח הישראל לחבירו ע"י נכרי זה ולפי זה שכל עיקר ההיתר הוא בחתוכה בחיתוך דישראל ואפ"ה עדיין לא ניטל גידה ולכך לכתחלה אסור שהרי אפילו לישראל עצמו ובחתוכה אסור לשלוח עד שתטול גידה אמנם זה אינו דהיא הנותנת שע"י נכרי יהיה מותר לשלוח לכתחלה עם גידה בחתוכה שממ"נ אם יסבור הישראל שניטל גידה יחוש לנבילה וטריפה ומשום איסור הנאה נטל היהודי שמכרה לו הגיד וא"כ על כרחך לא יקבלנה היהודי מנכרי אם לא שיראה שעדיין הגיד בתוכה וא"כ לא יבוא מזה שום מכשול ועוד שהרי בהדיא פירש רש"י אם היא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד וא"כ משמע שכבר ניטל גידה. ולכך צריך לומר דרש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דאף שאין בגידין בנ"ט אפ"ה ג"ה מותר בהנאה:
ונחזור לראשונות דשנוייא בתרא דגניב לדעתי' על כרחך ס"ל ג"כ סברת שנוייא קמא דחתוכה דנכרי ידיע אבל לתירוצא דשמא יתנה בפני ישראל לא ס"ל סברא דמידע ידיעי וא"כ לכתחלה לא סמכינן על חתיכה דישראל דחיישינן לכתחלה לשנויא דשמא יתנה בפני ישראל אבל בדיעבד כיון דלתירוצא קמא סמכינן אחתיכא דישראל ולתירוצא בתרא ג"כ סמכינן אף דלתירוץ האמצעי דיתנה בפני ישראל לא סמכינן סמי חדא מקמי תרתי וסמכינן בדיעבד:
אבל לפי מ"ש לתרץ קושיית התוס' שהקשו מנ"ל לרש"י דברייתא פליג ודלמא ס"ל כשנוייא קמא וכתבתי דלשנוייא קמא דחתוכה מידע ידיעי גם באין מכריזין מהני כקושיות התוס' והגמ' מוקי במקום שמכריזין היינו אף במקום שמכריזין. וא"כ לכך ברייתא ע"כ פליג וכנ"ל וא"כ לפי זה על כרחך הני תרתי שנויי בתראי לית להו סברא דחתוכה דנכרי דא"כ לא אהני כלום בתירוצייהו וא"כ היכי פסיק רש"י להלכה לסמוך על תירוץ הראשון לחוד במה דהני תרתי שנויי בתראי פליגי. ומכ"ש לפי מ"ש לעיל בתחלת דברי שרב אשי על כרחך לית ליה סברא זו פשיטא קשה דרב אשי בתרא הוא. ונלע"ד לפי מה שפירשתי קושיית המקשה ולתרץ קושיית הר"ן היינו שגם המקשה ידע דחתוכה דישראל מידע ידיעי ולכך חתוכה אסור אלא דהוה סביר דדוקא בדיעבד מהני והתרצן משני ליה דאף לכתחלה מהני א"כ אף שהתירוצי' האחרונים פליגי היינו על סברת התרצן דסומך אף לכתחלה וכן רב אשי פליג על זה אבל במה שהיה סבור גם המקשה דעכ"פ דיעבד סמכינן אין לנו הכרח שיחלוק על זה שום אמורא ושפיר פסק רש"י לסמוך בדיעבד:
עוד נלע"ד דלאביי ורבא לא תקשה להו דמתני' ארישא דברייתא ונקדים מתחלה פירושא חדתא ארישא דשמעתין דמשני ג' שנויי ואומר אני שיש לפנינו ג' ענינים. א' מקום שמכריזין והיום לא הכריזו שאז היהודי רגיל בכל עת ובכל יום לקנות בשר מן הנכרי כל זמן שלא הכריזו וגם היום כיון שלא הכריזו עתיד היהודי לקנות מנכרי. ב' מקום שאין מכריזין כלל שאז אין הישראל רגיל לקנות בשום פעם מן הנכרי והנכרי יודע זה שאין היהודי קונה ממנו בשום פעם כלל ואין הנכרי מצפה כלל למכור ליהודי. ג' מקום שמכריזין וגם היום הכריזו והנה הכרוז הוא נפל בישרא לבני חילא ולא מכריזין נפל טריפות כדמסיק בסוף שמעתין וא"כ הנכרי אינו יודע כלל שיש טריפות היום אלא שסובר שהכרוז הוא שיש היום בשר הרבה שאפילו לבני חילא נפל בישרא. וא"כ סבר הנכרי שהיהודי גם היום יקנה ממנו שהרי כיון שהוא מקום שמכריזין רגיל היהודי בכל יום לקנות מנכרי. וגם עוד הקדמה אחת אציע שבגיד לא שייך ג"ד שמה איכפת ליה לנכרי אם הגיד בתוכו או לא. ומה שפירש רש"י שיש בזה ג"ד היינו שהנכרי סובר שהיהודי נתן לו מה שכבר הכין לגמרי לצורך עצמו ונטל הגיד וסובר הנכרי שעל ידי זה יהיה קפיצי זביני ישראלים לקנות בשר זה שכבר הוא מוכן ואין צריך שוב לטרוח ליטול הגיד וזה שייך רק במקום שהיהודי רגיל לקנות בשר מנכרי אבל במקום שאין מכריזין שאין היהודי רגיל לקנות מנכרי א"כ אין הנכרי מצפה למכור לישראל לא שייך בגיד גניבת דעת כלל ואינו דומה למוכר טרפות בחזקת כשרה שאף לנכרי ניחא בכשרה יותר שהיא בהמה בריאה יותר מטרפה ואלו הם השלשה תירוצי' בגמ' על הסדר התירוץ הראשון במקום שמכריזין ופירוש הדבר שהיום לא הכריזו וכמ"ש כל המפרשים וא"כ גם היום היהודי קונה מנכרי ולכך חתוכה אסור דאתי למזבין לישראל ושלימה מותר דאין לחוש דחתך ומזבין שהרי חתוכא דנכרי ידיעי:
התירוץ השני במקום שאין מכריזין ושמא יתננו בפני ישראל ואף שאף לפי סברא זו עכ"פ ג"ד אסור דאל"כ לא יסמוך היהודי על מה שלא אמר לו שהיא טרפה דמשום שרצה לגנוב דעתו לא אמר לו וכמו שכתבו התוס' מ"מ הוצרך לשמא יתנה דמשום ג"ד בגיד ליכא כלל שהרי מקום שאין מכריזין הוא ואין היהודי רגיל לקנות מנכרי:
תירוץ השלישי מיירי במקום שמכריזין והיום הכריזו שאז ליכא חשש דאתי לזבוני לישראל שהרי היום הכריזו אלא כיון שאין הנכרי מרגיש על ידי הכרוז שיש טרפות וסובר שגם היום ימכור לישראל יש בזה חשש ג"ד:
ובזה מתורץ מה שהקשו התוס' בד"ה אביי שכתבו ומיהו להאי שנוייא דמשני לעיל גזירה שמא יתננו בפני ישראל קשה רישא דהך ברייתא ולכאורה דבריהם תמוהים שהרי גם לשנוייא דגניב לדעתיה ג"כ קשה רישא דהך ברייתא והמהרש"א נדחק בזה ע"ש. ולדידי ניחא דלשנוייא דגניב לדעתי' לא קשה מידי דמשנתינו מיירי במקום שמכריזין והיום הכריזו שאז איכא ג"ד ורישא דברייתא מיירי במקום שאין מכריזין שאז ליכא בגיד ג"ד כלל ולכך לא הקשו התוס' רק לשנוייא דשמא יתננה בפני ישראל:
ובזה מתורץ מה שאמר היכי מכריזין הכא בסוף שמעתין אשנוייא דברייתא ולמה לא מסיק כן בריש שמעתין אשנוייא דמתני' שהזכיר ג"כ מקום שמכריזין ולדידי ניחא דבל"ז הוה ניחא ליה דמכריזין נפל טריפתא. אבל השתא הוה קשה ליה דרישא דברייתא היא נגד המשנה ולכך צריך לומר החילוק הנ"ל דמשנתינו במקום שמכריזין והכריזו שאז שייך ג"ד וברייתא במקום שאין מכריזין וליכא ג"ד א"כ על כרחך דלא מכריזין נפל טריפתא דא"כ כבר יודע הנכרי שהיום לא יקנה היהודי ממנו וג"כ ליכא ג"ד ולכן שואל היכי מכריזין:
ובזה נלע"ד לתרץ דלכאורה קשה אביי מ"ט לא מוקים כרבא דהרי יותר טוב לאוקמי ברייתא כולה במקום שמכריזין ולא נוקי רישא וסיפא באין מכריזין מציעת' במכריזין אלא נלע"ד דאביי ורבא בהא פליגי דאביי סובר לעיל באוקימתא דמתני' כשנוייא דגניב לדעתו ולכך לא מוקי רישא דברייתא במקום שמכריזין והכריזו א"כ קשה ליתסר משום ג"ד כי היכי דאסרה משנתינו לכך מוקי באין מכריזין וליכא ג"ד כלל:
ורבא סבר כשנוייא דשמא יתננה בפני ישראל אלא דסובר דהא דמותר לישראל לסמוך מן הסתם על מה שהיהודי מוכר לנכרי בפניו ולא חייש שמא מכר לו טרפות היינו במקום שאין מכריזין שאז אין אנו יודעים אם הי' היום כלל טריפו' במקולין ורוב בהמות כשרים והוא רק חומרא בעלמא שלא לקנות מנכרי כיון שכל טבחי ומקולי ישראל נינהו כמ"ש הרשב"א בחידושיו ולכך כשרואה שיהודי מוכר לנכרי ואינו אומר בפירוש שהיא טרפה מותר לישראל לקנות מן הנכרי וגזרינן שמא יתננו בפני ישראל אבל ברייתא דמיירי רישא במקום שמכריזין והכריזו שאז איתחזיק איסורא אז אסור ליהודי לסמוך על מה שמוכר בסתם ולכך ליכא למגזר שמא יתננה בפני ישראל:
ע״ב תוס׳ מדלא קאבריין אבמה״ח נינהו, מה״ת לא הוה אבמה״ח כיון דמחוברין הן מעט וכו׳ עכ״ל. והנה יש לי מקום עיון גדול בענין זה, דאמת דאבר המדולדל אף דלא מצי הדרא בריא וסופו ליפול וליסרח, אין בו משום אבמה״ח עד שיפול כמש״כ התוס׳, אלא דדבר זה לאו מסברא בעלמא ידעינן אלא מקרא ילפינן, דלקמן דק״ז ע״ב פריך הש״ס, טומאת אוכלין אין, טומאת נבלות לא, היכי דמי אי דמעלין ארוכה אפי׳ טומאת אוכלין נמי לא ליטמא ואי דאין מעלין ארוכה, טומאת נבלות נמי ליטמו, וקמשני לעולם דאין מעלין ארוכה, ושאני טומאת נבלה דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול, תנ״ה האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין בחוט השערה, יכול יטמאו טומאת נבלה, ת״ל כי יפול עד שיפול וכו׳ עכ״ל הסוגי׳ שם, הרי לך דהקרא אתא להוציא מסברא החיצונה, ולומר דהאי חיבור כחוט השערה שסופו ליפול בקרוב, ואין במציאות להעלות ארוכה שמהני להציל מטומאת נבלה.והנה הא לא קשי׳ לי דניהו דלענין טומאת אבמה״ח גלתה התורה דבעינן דוקא עד שיפול, אבל לענין איסור אכילה מנ״ל דלא מקרי אבמה״ח עד שיפול או עד שתמות הבהמה ותהי׳ המיתה עושה ניפול, דילמא שאני טומאה מאיסור, דכבר ביארתי בפתיחה עיקר יו״ד וכן בסוגיא דמסוכנת לעיל דף ל״ז דאיסור וטומאה חד דינא אית להו ודלא כדעת האחרונים דתלו בוקי סריקא ברמב״ם ז״ל, לחלק בנבלה בין טומאת נבלה לאיסור אכילה כי מש״כ הרמב״ם דנקה״וו ופסה״ג נבלה, היינו תחלת נבלות ולא ללקות על בשר התולש ממנה גם משום נבלה עיי״ש באריכות ותרוה צמאונך ודבר זה גם מהכא מוכח דבאבמה״ח דמטמא כנבלה נמי דין טומאה ואיסור שווין בו, דכל שידעינן דאינו מטמא ממילא גם איסור אכילת אבמה״ח ליכא אלא מצות פירוש דרבנן לדעת התוס׳, ואיסור בלי מלקות מריבוי הכתוב לדעת הרמב״ם ז״ל. אבל מה דקשי׳ לי הוא דבשר מה״ח דאתי׳ לדידן דפסקינן כר״י לקמן ק״ב ע״ב, מקרא דבשר בשדה טרפה, למה לא נימא דכל שעומד ליפול כנפול דמי וטרפה הוה כטרפה עצמה דאסורה, אע״פ שעדיין חיה משום דסופו למות, כמו כן האי בשר המדולדל ממנה דהוה ג״כ טרפה במקצת כמש״כ הרמב״ם ז״ל בפ״ד ה״י ממ״א, דהחותך בשר מה״ח הרי אותו הבשר טרפה מה לי כולה מה לי מקצתה עיי״ש, וצ״ל דמש״ה כתיב בשדה ללמד עד שנעשה בשר בשדה וכל שעדיין מעורה אפי׳ בחוט השערה לא מקרי בשר בשדה, כי לפי פי׳ הרמב״ם ז״ל דמש״ה טרפה ובמה״ח חד לאו הוא משום דענינו שוה דהאי טרפה כולה והאי מקצתה, באמת האי בשדה לכאור׳ שפת יתר, אבל אתא לומר דהאי מקצת בעינן ממש בשר בשדה, וכדי שלא תאמר דדרשה יבשתא היא בלי טעם, תסבור לך הענין כי האי לאו דטרפה עם לאו דנבלה מישך שייכו, דמש״ה כתב הרמב״ם שם הי״ז דמצטרפין לכזית דטרפה תחלת נבלות עיי״ש אלא דחלקן הכתוב לשנים משום דטרפה אפשר דלא תבא לידי נבלה ע״י שהשחיטה מבטלת הנבלות, אבל עכ״פ בעינן אפשר לבוא לידי נבלות ע״י מיתה בלא שחיטה. ועיין בפתיחה שם שביארתי מה שכ׳ הפי׳ המשניות לרמב״ם ז״ל על המשנה לעיל ע״ד ע״א דבשליל ב״ט אין טרפות מפסידתו ר״ל טרפות מבטן קודם שנשחטה אמו, והוא לעומת מה שכ׳ שם הרמב״ם דחלבו אסור דלא מהני השחיטה להתיר איסורים שעליו, א״כ גם בטרפה מבטן נאמר דלא מהני השחיטה להתיר הטרפה, דכיון דאיקרי שור לענין חלב וגיד למה לא איקרי שור לענין טרפה, ע״ז כתב דטרפה לא שייך בו והטעם משום דכל שמתה אינה נבלה, תחלת נבלות לא מקרי טרפה, והאי ולד בן ט׳ חי אם ימות במעי אמו לאו נבלה מקרי, אם אח״כ תשחט ותהי׳ מותרת בהדי אמו לכ״ע אפי׳ אליבא דר״מ, א״כ טרפה לא תהי׳ חמור מנבלה, וזה סברא אמיתית בל״ס, וא״כ ה״ה בבשר מה״ח שהוא כטרפה כיון דאפי׳ תפול לא תהי׳ נבלה כדילפינן לקמן קכ״ח ע״ב, א״כ לא שייך בו תחלת נבלות, לכן בעינן נפילה ממש. ואין להקשות באבר המדולדל דסופו ליטמא כשיפול נימא עכ״פ דגם בעודו מעורה במקצת טרפה הוה ולא תהני שחיטה רק לטהר מן הטומאה ולא להתיר באכילה, זה ליתא דכל שבבשר מה״ח ליכא איסור טרפה לאחר שחיטה איך נחלק בין אבר לבשר, דע״כ השחיטה אינה מתרת איסור שהיה עליו כבר ואם בבשר המדולדל ליכא איסור ה״ה באבר המדולדל ובא וראה כמה עמקו מחשבות חז״ל והכל בתבונה ובדעת עליון היהיב חכמה לחכימין, ודו״ק היטב.
תוס׳ ד״ה נאמנין עליו ועל החלב בסתם חלב איירי וכו׳ ופליגו, דר״מ סבר דאין נאמנים בגיד הנשה דצריך חטיטה וכו׳, ולר״י נאמנים בגיד משום דלא בעי אלא גמימה ובחלב נמי וכו׳ עכ״ל, ועיין בלב ארי׳ ובח׳ ק״ז בעהחת״ס ז״ל, דשניהם קמתמהו איך סמכינן אנן אטבחים, כיון דפסקינן כר״מ דבעי חטיטה, תו ליכא תנא דקסמך אנאמנות הטבח, דטעמא דר״י משום דלא בעי חטיטה. ולפע״ד נראה דרבי דסתם וחכמים אומרין נאמנים ע״כ בחטיטה כר״מ סובר, ומ״מ לענין נאמנות הניקור קסמך כר״י, דאל״כ איך סתם לקמן כר״מ נגד הני חכמים דהכא דמתני׳, אלא ודאי דרבי הכריע לפסוק כר״מ בחטיטה וכר״י בנאמנות, ואולי הני תרתי לישנא בגמר׳ פליגו בהא, דל״ק דמחני׳, הא דאמר ר״י חזרו לומר נאמנים ארישא הי׳ סובר דנאמנות תלוי בפלוגתא דר״מ ור״י לענין חטיטה, ומעיקרא סבר רבי כר״י ואח״כ חזר בו וסתם כר״מ דצריך שיטול את כולו, ואנן לא משועבדים לפסוק כהכרעת רבי במשנה השני׳ כר״מ, אלא סברנו כר״י ולכן חזרו לומר נאמנים, דהרי איכא תרי מ״ד אליבא דר״י, אי אמר הלכה כסתם משנה עיין ריש פ׳ א״ט. ואידך לישנא סובר דהלכה כסתם משנה, והני תרי סתמא לא סתרן אהדדי, דלענין חטיטה סתם רבי כר״מ ולענין נאמנות כר״י ודו״ק היטב.
משנה שולח אדם ירך לנכרי שגה״נ בתוכו מפני שמקומו ניכר. אגב אורחא שמעינן ממשנתינו דגה״נ מותר בהנאה, וכדדייק כן בפסחים כ״ב ע״א, והביא הרא״ש ז״ל כאן פסק הרמב״ם ז״ל דגה״נ מותר בהנאה, אלא דחכמי לוניל נתקשו בפסק זה שהוא נגד הסוגי׳ דפסחים שם דתולה דין זה במ״ד יבגבנ״ט משום כשהותרה נבלה ליתננה לגר או למכרה לנכרי, היא וחלבה וגידה הותר, אבל למ״ד אבגבנ״ט לא הותר גה״נ בכלל נבלה א״כ אסור בהנאה, וכאשר באמת ר״ש אוסר גה״נ אף בהנאה וכיון דרמב״ם ז״ל ס״ל כר׳ אבהו ופוסק אבגבנ״ט, וכדאיפסקי הלכתא לקמן צ״ט ע״ב, איך מזכי שטרי לבי׳ תרי ופוסק גה״נ מותר בהנאה, והרבה דיו נשפכה לתרץ פסקיו בזה ולא אביא כאן רק מה שכתב ק״ז בעהחת״ס זצ״ל בחדושיו מימי חרפו, והוא עפ״י קושי׳ הפ״י בפסחים דנילוף היתר הנאה מטרפה, דהתם הרי כתיב לכלב תשליכון אותו, וגה״נ אפי׳ אין בו טעם הרי ראוי לכלב עכ״פ. ותי׳ הצל״ח דבטרפה דכתיב בשר בלא״ה אין הגיד בכלל, כיון דלית בי׳ טעם, אלא דלר״י לקמן ק״ב דבמה״ח נמי כתיב בהאי קרא, הרי מחלק הקרא לשנים בשר בשדה וגם טרפה ל״ת, הרי דלא קאי בשר אטרפה, שפיר מצינן למילש מטרפה כקושי׳ הפ״י, אלא דלר״ש דאית לי׳ כ״ש למלקות, ע״כ לא בעי קרא מיוחד אבשר מה״ח, וכמש״כ רש״י ז״ל לקמן ק״ב סוף ע״א, דלהכי פלגינהו קרא לאבמה״ח ובמה״ח לחייב אאבר אע״פ שאין בו שיעור בשר, ואבשר אע״פ שאינו אבר, ולר״ש גם בבשר לא בעי שיעור, וא״כ שפיר קאמר לר״ש גה״נ אסור בהנאה, אלא לדידן מותר בהנאה מקרא דטרפה עכתד״ק מימי חרפו. ובמחכ״ת גירסא דינקותא היא, וכל דבריו בזה אינם אלא תמוהין. כאשר אבאר לך חדא: קרא דלכלב תשליכון אותו לכ״ע ע״כ אבשר דכתיב ברישא דקרא קאי, ולא אטרפה דהרי אותו בלשון זכר כתיב ולא מצי קאי רק אבשר, ולא אטרפה שהיא לשון נקבה, ועיין לקמן ק״ב ע״א ברש״י ד״ה ה״ג ואין שחיטתה מטהרתה. ואפי׳ לר״י דבמה״ח נמי בהאי קרא אזהיר, בשר דקרא אתרווייהו קאי ומתפרש ובשר בשדה ובשר מן הטרפה לא תאכלו, וכאשר ביארתי בפתיחה ובהרבה מקומות לעיל, לאו דטרפה לא קאמר אלא לאחר דעבדי כעין בשר, דהיינו ששחטה ולא מחיים ולא לאחר מיתה דמחיים הרי בלא״ה איכא במה״ח דהיינו טרפה, כמש״כ הרמב״ם דהוה בשר טרוף דלכן הוה חד לאו עם הטרפה וחד מלקות, ולאחר מיתה כל טרפה נבלה מקרי דטרפות תחלת נבלות, וכמש״כ הרמב״ם דמצטרפין מה״ט דאין כאן תרי לאווין, וא״כ נהפוך הוא, דלר״י ודאי דקאי ובשר דקרא גם אטרפה והרי תראה מלשון ר׳ יוחנן בעצמו דכן הוא דקאמר ובשר בשדה טרפה ל״ת זה בשר מה״ח ובשר מן הטרפה. ולא קאמר והטרפה ולר״ל דס״ל דבמה״ח וטרפה תרי לאווי נינהו, הי׳ מקום לומר דבשר בשדה קאי אבשר קדשים דיצא חוץ למחיצתו, אי לאו דאותו בלשון זכר מורה ע״כ דקאי ובשר גם אטרפה, ולר״ל נמי רק אלאחר שחיטה דיבר הכתוב, דהוא ס״ל בהמה בחי׳ לאברי׳ ולחתיכת בשר עומדת, עיין לקמן ק״ב ע״ב, וא״כ לא חל לאו דטרפה עד שלא הלך לו לאו דבמה״ח, וכמש״כ רש״י ז״ל לקמן ק״ג ע״א ולכן גם הוא קאמר בשר מן הטרפה הא חדא.
שנית מה שכ׳ דלר״ש ע״כ קרא דלא תאכל הנפש עם הבשר רק אאבמה״ח אבל במה״ח לית לי׳ כלל, דאי בשר מה״ח אסור, למה לי לאו דאבמה״ח דהא איכא כ״ש בשר באבר, דבר זה קשה לשמוע, דלא לישתמט תנא לומר דליכא לאו אבשר מה״ח והוכחתו דא״כ לר״ש למה חלקן הכתוב לשנים כקושי׳ רש״י לקמן אינה מכרעת. לא מבעי׳ לר׳ יקיר שבתוס׳ שבועות דבתערובות מודה ר״ש דלא מחייב אכ״ש דליכא סברת אחשבי, דבעינן לאו מיוחד לאבמה״ח כמובן אלא דגם בלא״ה כיון דלקרבן גם לר״ש בעי כזית ורק למלקות סגי בכ״ש, משום דאחשבי׳ ע״י שאכלו במזיד, א״כ פשיטא דאף לדידי׳ לא חל איסור אכ״ש בתחלת ביאתו לעולם, והתולש כ״ש בשר מה״ח, ודאי דלא מחייב על אכילתו, כיון דבשעת תלישה לא חל עליו האיסור. וזה אמת.
אבל מה שנראה לפע״ד ביישוב פסק הרמב״ם ז״ל הוא, דלפי דרכו בפיה״מ לקמן במשנה דנוהג בטהורה, דבין לר״י ובין לחכמים קרא, דע״כ לא יאכלו ב״י את גה״נ, לבני יעקב נאמר, אלא דפליגו אי אנן מחזקינן בהאי איסור מטעם שנאסר לבני יעקב, או שנאמר דע״כ נשנית בסיני, דלולי זאת אין אנו מחויבים לקיים מה שנאסר קודם מ״ת עיי״ש, א״כ ליכא מהאי קרא שום קושי׳ אר׳ אבהו דהרי הוא יליף דכ״מ דכתיב אכילה גם הנאה במשמע, או מנבלה או מטרפה כמבואר שם בסוגי, והוא דרשה מייתורא דקרא ולא מצי קאי על האי, ע״כ לא יאכלו ב״י את גיד הנשה, שהוא סיפור המעשה של קודם מ״ת, וא״כ גם ר״א ודאי מודה דבני יעקב לא הוזהרו אלא על אכילת גה״נ, ולא על הנאתו, וממילא אנן דלא אכלינן או כר״י משום דנאסר לב״י, או כרבנן משום דע״כ האי איסורא דבנ״י נשנית בסיני ע״פ, פשיטא דלא ניתוסף איסור הנאה אח״כ, דלא נשניח אלא מה שנאסר לבני יעקב ולא יותר, ור״ש דאוסר גה״נ בהנאה ע״כ דלא סבר בזה כפי׳ הרמב״ם ז״ל, וכסתם גמר׳ דנראה נגד הרמב״ם ז״ל, וכמו שהבאתי לעיל צ״ב ע״א, אלא דהרמב״ם מסתמא מצי חיילי׳ ממקום אחר, עד שלא חש לא להא דר״ש ולא להני שקיל וטרי׳ שבגמ׳ דנראה דלא כוותי׳, וכאשר במקומו הארכתי, והראתי דקרא מסייע לי׳, דהרי מסיים ״עד היום הזה״ ולשון זה ע״כ מורה דאינו ציווי אלא סיפור המעשה שלא אכלו. ועכ״פ האי פסק דגה״נ מותר בהנאה אפי׳ למ״ד אבגבנ״ט לפי שיטתו דלכ״ע הקרא ביעקב נאמר ולא בסיני, שריר וקיים ודו״ק היטב.
ודע דלדידי בלא״ה קשי׳ לי על הסוגי׳ דפסחים הנ״ל דמקשה מגה״נ ודם דאיך אפשר דהני איסור גיד וחלב ודם יהי׳ א״ה הלא אז כל בהמה מקצתה איסור הנאה יש בה מחיים דגם גה״נ ע״כ מחיים נאסר כמש״כ התוס׳ בריש פרקן ומכש״כ דם וחלב ואיך התירה תורה לחרוש ולדוש בשור דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, אבל בשור לחודא שפיר דמי, ולא תחסום שור בדישו, אבל לדוש בלא חסימה שפיר דמי, והרי נהנה מגה״נ וחלב ודם ואל תשיבנו דמותר מצד זוז״ג, דאפי׳ למ״ד זוז״ג אסור אינו אלא מדרבנן, דזה טעות גדול דפשיטא דמי שמסיק תנורו בעצי הקדש ועצי היתר ביחד, או החורש בשור של הקדש ושל חולין ביחד דמעל מה״ת משום דנהנה מן הקודש, דהרי אישתרשי לי׳ האי שווי׳ של עצי הקדש, או מלאכת השור של הקדש, דמה מהני לי׳ שנהנה גם מן החולין להצילו מידי איסור נהנה מן ההקדש, ורק אחר המעשה אם דנין מה דינו של התנור המוסק או שדה החרוש, בזה ליכא איסור תורה כלל להנות מהם, אפי׳ בלא זוז״ג דאפילו בעצי הקדש או שור הקדש לחוד אין זה אלא גורם הנאה דשרי מה״ת, כמו חליפי איסורי הנאה דאע״פ שההחלפה בעצמה הוא איסור תורה, אבל החליפין מותרין אבל מדרבנן אסורין הן החליפין והן התנור המוסק והשדה החרושה, בדליכא זוז״ג אבל בדאיכא זוז״ג עצי איסור ועצי היתר פלוגתא הוא וכאשר הארכתי בזה בסוגי׳ דשוחט בסכין של ע״א לעיל דף ח׳ עיי״ש, וא״כ פשיטא לי דאם גה״נ וחלב ודם היו איסורי הנאה, דלא הי׳ רשאי לחרוש ולדוש בשור, וא״כ מה פריך הש״ס והרי גה״נ והרי דם ואיצטרך ילפותא מקראי להתירם בהנאה ומכש״כ דקשה לר״ש דס״ל באמת דגה״נ אסור בהנאה, איך נהנין משור בחייו לעבוד עמו או לרכוב עליו, ובעיני צע״ג וד׳ יאיר עיני.
שוב נתיישבתי דעל ר״ש לא קשה מידי דהוא ע״כ ס״ל דגה״נ לא נאסר מחיים, כיון דדרש כל שבשרו מותר גידו אסור למיעוטו גיד של טמאה, ה״ה דקאי על זמן נמי דכל זמן שבשרו אסור, לא נאסר הגיד, דהוא דרש דירך אכול ולא גידה, וע״כ מירך המוכנת לאכול דיבר הכתוב. ועיין בצל״ח פסחים בסוגי׳ דחזקי׳ ור״א שהביא דעת הירושלמי דלר״ש גם גה״נ של נבלה מותר כטמאה דכל שבשרו אסור גידו מותר. ומה דבעינן קרא להתיר חלב ודם בהנאה אין קושי׳ כ״כ, דלא סמך הקרא ללמוד היתר הנאה מכללא וכעין זה מצינן הרבה פעמים ודו״ק.
כתב הראש יוסף ז״ל דהא דנקט שולח ולא מוכר דאתא לאשמעינן דרך אגב דגה״נ מותר בהנאה, ובמוכר הלא כתבו התוס׳ לקמן צ״ב ע״ב ד״ה והלכתא, דאין הנכרי נותן יותר בשביל הגיד אלא דבמתנה מתכבד כשהירך שלמה ולא חתוכה עכת״ד, ולא זכיתי לירד לסוף דעת קדשו, הלא תנא דידן יבגבנ״ט ס״ל בכולא פירקן, א״כ בכל גוונא איכא הנאה כשהגיד בתוכו כיון דראוי לאכילה הן במכר והן במתנה הן בשלמה והן בחתוכה, והתוס׳ לקמן אזלו לפי ההלכתא דאבגבנ״ט. גם החילוק שבין מכר למתנה הגם שהביא כן בשם הדרישה לא שמיע לי דאם המקבל מתנה מתכבד יותר בירך שלמה ממילא שווי׳ מתעלה, ומי שלוקחה כדי לכבדה במתנה לאחר יתן יותר עבור הירך שלמה מחתוכה. ובגוף סברת התוס׳ אני בעניי בער אני ולא אבין, איך מקרי כזאת נהנה מן הגיד מה שהירך שלמה ולא ניטל גידה, הלא אם לא היה להירך גה״נ נמי היתה שלמה, כי הלא לא הגיד עושה אותה שלמה, אלא אם הי׳ מוכרח להוציא ממנה הגיד, היתה מתקלקלת ומי שמע מעולם הנאה כזו. ומה דהוכיח הש״ס בפסחים מהאי משנה דגה״נ מותר בהנאה הוא משום דהאי תנא סובר יבגבנ״ט, וא״כ שפיר מוכח מהא דשולח אדם ירך לנכרי שגה״נ מותר, ומה דפריך שם על הילפותא מנבלה הניחא למ״ד יבגבנ״ט אבל למ״ד אבגבנ״ט מא״ל, לא פריך איך מותר לשלוח ירך לנכרי דלמ״ד אבגבנ״ט בלא״ה מותר לשלוח דאינה שוה יותר בשביל הגיד שבתוכה, אלא דהגמ׳ פריך, הכי נאמר דלמ״ד אבגבנ״ט תהי׳ גה״נ באמת אסור בהנאה, אם יש לו בו צורך להשליך לכלבו או לעשות ממנה רצועה וכדומה. ועיין עוד לקמן מה שכתבתי על דברת התוס׳ שם. שוב ראיתי דהראש יוסף ז״ל לקמן בעצמו הרגיש במה שכתבתי.
בהגהות מהר״צ חיות ציין כאן ירושלמי פ׳ כ״ש והצל״ח שם דמפרש דבריו דמוקי מתני׳ בנבלות ובנבלות דוקא גה״נ מותר בהנאה מטעם דר״ש מי שבשרו אסור גידו מותר. ולא ידעתי איך מתפרש האי מפני שמקומו ניכר והק״ע קמפרש דמותר אפילו במקום שמכריזין, דישראל חברו יכיר שנבלה היא דהרי לא ניטל גידה, והוא פלא דדילמא חתך לי׳ עכו״ם ואח״כ ימכרנה לישראל, ועיין לקמן בד״ה גמר׳ חיתוכא דעכו״ם מה שכתבתי שם גם זולת זאת אין דין זה שייך בפרקן דעוסק בדיני גה״נ. גם לשון בגיד של נבלות דקאמר, אינו מדוקדק, דיותר הוול״ל בגיד דטרפות דהוא יותר שכיח מנבלות. ולכן פירוש זה בירושלמי קשה להולמו ודו״ק.
רש״י ד״ה ירך שלמה משמע. אין זה ציון, דבגמ׳ לא קתני תיבת ירך כלל, אלא רש״י ז״ל מוסיף זאת כדי שנבין דיוקא דבעל הגמ׳, והרשב״א ז״ל כתב דלא ידע מי הכריחו לזה, ולמה לא פירש דקמדייק מדתקני ״מפני שמקומו ניכר״ דע״כ בשלמה קמיירי. ותלמידי הרבני מו״ה שמואל קעפטש נ״י השיב ע״ז דלשון ״מפני״ שהוא בהחלט מורה דע״כ ירך שלמה משמע דאי ירך בין שלמה ובין חתוכה, הי׳ לי׳ למיתני ״אם מקומו ניכר״ ולא ״מפני״ ולכן יפה עשה רש״י ז״ל שהי׳ מדקדק נפלא שכתב, דירך שלמה משמע, דרק אז מצי קתני מפני שמקומו ניכר, יפה דיבר, ומ״מ אומר אני דשפיר תפס הרשב״א ז״ל, כי פרש״י ז״ל בזה הפלא ופלא, כי האי ״חתוכה לא״ דקמדייק הש״ס, אין הכונה על חתיכה מן הירך, שליש או רביע, דהרי חתוכה בוי״ו ולא חתיכה ביו״ד קאמר, כי באמת בין כולה למקצתה אין נפקותא כי אותו חלק של הירך דהוא הכף מקום מושב הגיד, אם אינה נפרעת לעומת הגיד, ניכר שפיר כמו בכולה, והא דנקט ירך דודאי כולה, ולא מקצתה משמע, אין בזה דיוק של כלום דהרי ממתנה דיבר התנא, ואין דרך לשלוח אלא ירך כולה, לאו מקצת ממנה, אבל הדיוק הוא דמיירי ע״כ באינה נפרעת במקום הגיד כדרך שפורעין אותה כדי לנקרה, וגם חתוכה כולה קאמר, אלא שנפרעת וממילא אין חתוכה ממועט מירך דכולה ירך, דהאי חתוכה נמי כולה ירך קאמר, אלא שנפרעת, אבל ממיעוט ממה דקתני מפני שמקומו ניכר, ותדע שכן הוא, דאם מלשון ירך, משמע אינו מפורעת כמש״כ רש״י ז״ל, מה זה דקתני במשנה שהגה״נ בתוכה, פשיטא דבירך שלמה שאינה מפורעת, הגה״נ בתוכה, והכי הול״ל שולח אדם ירך לנכרי מפני שמקום גה״נ ניכר אלא ודאי דאיכא ירך שאין גה״נ בתוכו, והיינו כשהיא מפורעת, ומ״מ נקרא ירך וא״כ איך מצי לידוק מירך דמיירי באינה מפורעת, אם לא ממאי דקתני מפני שמקומו ניכר.
ומה דקתני לשון ״מפני״ שהוא בהחלטה, ולא לשון ״אם״ הוא, משום דמסתמא אינה מפורעת, דכל שהגה״נ בתוכה למה היה לו לפרעה דיותר מתכבד בה כשהיא שלמה ולא נפרעת, ואל תאמר א״כ מהא דקתני שגה״נ בתוכה למדין דבשלמה מיירי, ולמה לי מפני שמקומו ניכר, הא בורכא דניהו דמסתמא בשלמה מיירי, אבל איך נידוק מני׳ דחתוכה אסור לשלוח וכמו שכתבו לעיל, דלא מצינן למילף דחתיכה וחלק ממנה אסור, אע״ג דמתני׳ כולה ירך קאמר, משום דדיבר התנא בהווה, ולא לדייק מני׳ דבאופן אחר אסור, וה״נ א״א למידק דחתוכה אסור, משום דמסתמא משלימה דיבר, ולכן יפה העיר הרשב״א ז״ל על דברי רש״י, דלאו מירך קדייק אלא משום דטעמא קתני מפני שמקומו ניכר, וזה ברור ואמת בס״ד.
ודע דמה שכתבתי דחתיכה מן הירך נמי מותר לשלוח, אפילו אם אינו ניכר אי ניטל גידה או לא, ר״ל שאפשר שניטל אע״פ שאין האי חתיכה מפורעת כי הפריעה מסתמא אינה ניכרת בכל חתיכה וחתיכה, מ״מ מותר לשלוח, הוא אמת וצדק דמה דקתני במתני׳ טעמא דמפני שמקומו ניכר, לא תידוק מני׳, דאם לא ניכר לא לכאן ולא לכאן אסור, דזה ודאי ליתא, דכל שאין ללוקח מן הנכרי איזה הוכחה שהחתיכה מן הירך המנוקרת נחתכה, מהיכי תיתי יאכלנה, והרי תראה דהראב״ד ז״ל מובא בח׳ רשב״א ז״ל וברא״ש ז״ל, מוכיח מהא דחתוכה לא, דיש לסמוך על כל אדם מעלמא שניקר כמו בשחיטה עיי״ש, הרי דמש״ה אסור לשלוח משום דמדינא שרי לסמוך על מה שרואה שהירך חתוכה כדרך שפורעין הטבחים לנקרה, דמסתמא גמר ניקורו ויודע לנקר, אבל כל שאין הוכחה כלל שעסק אדם בניקור האי בשר, פשיטא דאסור ליקח ולאכלו, בלי בקי שיראה אם אין בחתיכה זו חלק מן הגיד. והא דקתני במתני׳ מפני שמקומו ניכר משום דבירך שלמה אין במציאות אלא או שתהי׳ ניכר דלא ניטל גידה, או אם היא מפורעת כדרך שפורעין לנקרה שתהי׳ נראית כמנוקרת, אבל לעולם בחתיכה שאפשר להסתפק אם באה מירך מנוקרת או אינה מנוקרת נמי שרי. ולפ״ז הא דפריך בגמ׳ א״ה שלמה נמי לא לישדר לי׳ דחתיך לי׳ ומזבין לי׳, נמי אין הפירוש דחתיך לי׳ לחתיכות ומזבין חתיכה חתיכה, דאז פשיטא דלא קזבני מני׳ דעכ״פ ספק איכא, אלא דהש״ס קפריך דהנכרי הרוצה למכרו לישראל יפרענה בכיון לרמות את הלוקח שיהי׳ סבר שהוא מנוקרת ומוכנת לו מיד לאכלה. שלא יצטרך להוליכה למנקר שיש בו טורח והוצאה, אמת דא״כ נהפוך הוא דאפי׳ חתוכה לישדר לי׳ דכיון דגוי מצי לחתוך כחתיכה דישראל, ממילא אין לסמוך אלא דהש״ס לא חש להאריך והקשה אפילו שלמה לא או דאפילו חתוכה שרי דחד טעמא אית בשניהם דמשום דמצי מחתיך ומזבין יש לאסור בשניהם, וממילא גם להתיר בשניהם וע״ז קמשני דאפ״ה חיתוכא דעכו״ם שאינו בקי במושב הגיד לא יכוון המקום, ומידע ידיע לכל המכיר את מקום מושב הגיד, דאין זה חתיכת ישראל המנקר, ואם האי לוקח גם בזה אינו בקי, כי גם הוא אינו יודע לכוון מקום מושב הגיד, אז מסתמא לא יקחנה ויאכלנה בלי להראותה למבין ולא צריכין לדוחק שכ׳ הרשב״א ז״ל על דברת הראב״ד הנ״ל, דבס״ד קודם דמתרץ דחיתוכא דנכרי מידע ידיע, באמת הי׳ סובר דמשום קלי הדעת אנו צריכין לחוש שלא לימכור ירך שאינה מנוקרת משום דדייקינן מן המשנה דחתוכה לא, דזה ליתא כמש״כ לעיל דמשנה מש״ה נקט שלמה, משום דאין דרך לשלוח חתוכה. והרי תראה דרש״י ז״ל בשם רבו הוכיח מכאן דניקור הגיד סימן מובהק הוא לשלוח לחברו ע״י נכרי בלי חותם ואם הי׳ מפרש קושי׳ הגמ׳ דחתיך לי׳ ומזבין לי׳, חתך לחתיכות ולא בכוונה לרמות שהיא מנוקרת, אלא דעל ידי שנחתך לחתיכות אין מקום הגיד ניכר, ואתא למיזבן מני׳, וע״ז משני דחיתוכא דעכו״ם מידע ידיע, ר״ל כל שלא ניכר מקום מושב חתך הגיד, על הספק שמא בא חתוכה מירך מנוקרת לא יקחנה, ואם הוא מקלי הדת שמקלו יגיד לו, אין אנו אחראין לו כאשר כן מתפרש לדעת הרשב״א ז״ל, אז ליכא שום הוכחה דניקור הגיד יהי׳ סימן בשולח לחברו ע״י עכו״ם, דהרי התם המחליף מתכווין לפרעה כמו אותו הירך שבידו, ומנין לנו שאין בידו לדמות חיתוכו לחתך דישראל. אלא ודאי דרבו של רש״י ז״ל היה מפרש קושי׳ הגמ׳ דחתוך לי׳ ומזבין לי׳ בכוונה לדמות לחתך דישראל, כדי לרמות ללוקח שהיא מנוקרת, ומ״מ מתרץ דכל שאינו בקי בניקור ולא ידע מושב הגיד אינו יוכל לכווין חתך לחתך, וזה ברור לפע״ד בס״ד.
ועפ״י הדברים האלו נפלאתי עוד על דברת הרשב״א ז״ל בריש הסוגי׳ שכתב דמה דנקט התנא דינו דחתוכה לא, בשולח לנכרי, ולא נקטו בישראל כתנא דברייתא משום דאתא לאשמעינן, דלא תימא דהאי שילוח לנכרי הוא כלפני דלפני, שלא קפדינן כמבואר בגמ׳ ע״ז דף י״ד ע״א ודף ח׳ ע״א, קמ״ל דהכא קרוב הדבר וכודאי משוינן לי׳, וכהא דתנן בגד שאבד בה כלאים לא ימכרנה לנכרי, שמא יחזיר וימכרנה לישראל עכת״ד, ועיין בהגהות מלא הרועים, דהקשה לפ״ז מה פריך הש״ס דילמא חתיך לי ומזבין לי׳ דהרי זה אינו כודאי עכ״פ, וא״כ תו הוה לפני דלפני. ואני תמה למה לא הקשה דעדיף מני׳, הלא התם בע״ז מסוחרים דיבר שקרוב לודאי שימכרו להעובדים, ומ״מ מותר משום דחשב לפני דלפני, ואיך כתב כאן הרשב״א דבשולח דורון לנכרי חשב יותר כודאי מהתם אתמהה, הלא בשולח דורון לנכרי קמיירי דאין דרכו למכור, ואם אולי ימכרנה, הלא הרבה נוכרים לפניו למכרה, וכן הוא בבגד שאבד בו כלאים דמסתמא סתם קונה בגד יחידי לעצמו קנאו, ולא למכרו לאחרים ומ״מ חשו שמא יחזיר וימכרנה לישראל, ואיך סבר הרשב״א לתרץ זאת במה שכתב דהכא כודאי יחשב, והוא הפלא ופלא.
אבל מה שנראה לפע״ד ביישוב קושי׳ הרשב״א ז״ל מסוגי׳ דע״ז דלפני דלפני שרי, הוא דלא אמרו חילוק זה בין לפני ללפני דלפני, אלא במקום שהעושה שלא כדין עושה, ועובר עבירה במזיד, ואנו אם מקרבין לו הדבר הרי עוברים אלפני עור, משום מסייע, באופן דרק בתרי עברי דנהרא עוברין אבל בחד עברא לא, כדאמרינן בריש ע״ז, ה״ה בלפני דלפני נמי שרי דכל שהוא עובר עבירה, אין אנו אחראין לו, אלא בחד לפני שלא להושיט כוס יין לנזיר ואבמה״ח לב״נ, אבל לא שלא להושיט לאחר אפילו קרוב הדבר שממנו יגיע לנזיר ולב״נ, דאלפני דלפני לא מקפדינן במקום דאין במעשה שלנו אלא מסייע, ועיקר העבירה על הנזיר והב״נ שעוברים בשאט נפשם, אבל כאן מיירי דישראל הלקחו בהיתר גמור אכלו, כי שרי לי׳ לסמוך על החתך הלזה לומר דניטל גידה, וכן בבגד שאבד בו כלאים, דשרי לישראל ליקח מן הנכרי דאין לו לחוש על חוט של כלאים שאבד בו, וא״כ מי שמכרו לנכרי אם אח״כ יגיע ליד ישראל ויכשל בו, כל הקולר תלוי בצוארו והרי הוא העושה כל האיסור, ר״ל דמבטל איסור לכתחלה, דהרי ע״י שמסר האי בגד והאי ירך מפורעת שנראית כמנוקרת ביד הנכרי, הרי הוא כמבטל איסור לכתחלה, והוא איסור דאורייתא עיין בנוב״ת יו״ד סי׳ מ״ה ועיין היטב מה שכתבנו בזה בפתיחה הכללית.
והרי הרשב״א ז״ל בעצמו כתוב דבין מכריזין ובין אין מכריזין תקנתא הוה אבל מעיקר הדין אסור למכור ומותר ליקח מהם ובודאי דין דאורייתא קאמר דאסור למכור דהוה כעין שלח לתקלה ודו״ק היטב.
דין הטומן הראש ברמץ למלוג או לצלות צריך לכוין שיבא בה"ש למטה כדי שיזוב הדם וכן אם הניחו אנחיריו ונעץ בו קנה או ד"א מותר ואם הניחו על הצדדים או אנחיריו ולא נעץ בו כלום המוח אסור והראש מותר ואפי' קליפה א"צ וביארנו דהאידנא אין מולגין תרנגולת ברמץ וכשמולגין הרגלים צריך לנקוב הטלפים ואם לא ניקבם מה שבתוך הטלפים אסור והשאר מותר וכן אם מולחם ולא ניקבם נמי דינא הכי הוא ובארנו דלפי' נראה מה שמולחי' הרגלים על השיער תחילה ואח"כ מחריכן אין ראוי אלא העיקר למולחם אחר חריכה:
רישא בכיבשא אותבי' אב"הש דאיב דמא ושרי אצדדין מיקפ' קפי ואסור אותביה אנחירי' דץ ביה מידי שרי ואי לא אסיר א"ד אנחירי ואב"הש דאיב אצדדים אי דץ ביה מידי שרי ואי לא אסיר וכ"כ בעל ה"ג האי מאן דמטוי רישא צריך לאנוחי אב"הש לתתאי כי היכי דנידוב דמא והיכא דאישתלי ואפכי' מוקרא הוא דאסור ורישא גופיה שרי אלמא דאינו אסור אלא המוח הנתבשל בתוך הקרו' אבל הראש מותר ואפי' קליפה א"ל ודוקא לצלי אבל לא לבישול כמ"ש לקמן סי' י"ג וה"ט לפי שהקרום מפסיק בין הדם שבתוכ' לבשר גבי צלי אין הדם נפלט לחוץ ואפי' אם קצת מן הדם נפלט ונכנ' לתוך בשר אמרי' כב"בפ גבי צלי וכן הביאו בעל הש"ד וכת' עוד וז"ל ובתרנגולת לא שייך זה שמשליכין הראש ואפי' נתנו על הרמץ אין איסור רק הראש ע"כ והנה דברים סותרין זא"ז שמתחילה אמר שאין אסור רק המוח ואח"כ כתב שאין אסור רק הראש א"ל שתאמר לאו דוקא קאמ' אלא כלומר שאין אוסר אח"כ התרנגולת אבל על הראש לא קפיד שבלא"ה אין רגילין לאכלו וכ"כ מהרא"י וז"ל הא דמשליכין הראש יראה משום דכת' ר"ת דהיכא דחתך הראש הוי כמנותח כל בשר א"א ולא חיישינן תו למידי אם לא נשחט הוורידין כדאמר במר' בפ"ה וכיון דחותכין אותו א"כ תו משליכין אותו דלא חשיב ע"כ ומ"ה הראש של אווזא שמהבהבין באור וברמ' להסיר השיער חוששין העולם להבהוב זה כאילו הוא נצלה בדמו ואסור המוח ע"כ המנהג הוא שמסירי' המוח עם הקרום שעליו וכ' הרא"ש מדברי התוספ' וז"ל שמגלגלים תרנגולת ברמץ למולגו ולכאורה היה נרא' דאסור דלא שרי ברישא אלא אנחירים וזה לא שייך בתרנגולת ויש לחלק דדווקא בראש של בהמה שיש עצמו' ודברי' המעכבים לצא' את הדם אבל בתרנגולת האש שואב את הדם ואינו מתקבץ בשום מקו' וכ"כ בה"ג האי מאן דמטוי רישא כו' ומשמע להדי' דלא אסור אלא משום קרום שיש בו דם ולכך גם המוח אסור שנתבשל בתוך הקרום וגם חוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן וגם רגלים מותר לחרוך אותה בלא מליח' ובלבד שיסיר הטלפי' כי הם מעמידי' את הדם ע"כ והנה מ"ש על גלגול התרנגולת ברמץ כ"ד כל האחרונים אלא שמהר"אי כתב בשערי' שלו לא ראיתי בגבולינו נוהגין ואיפשר לא משום חששא איסור נמנעו או נימא דאיכ' חשש איסור מפני הכבד שעדיין בתוך התרנגולת ונבדא עלוי בשרא אסור לכתחילה אפי' בשפוד כ"ש כה"ג ע"כ ומ"ש נמי הרא"ש שחוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן זהו סברת ר"י בעל התוספ' אבל המחבר גופי' ס"ל דשרי לצליי' בלא חיתוך כלל כמ"ש לעיל ומ"ש שרגלים מותר לחרוך אותה בלי מליחה כ"כ במרדכי להיתר אלא שיש שמחמירין ומולחין אותם קוד' ההבהוב באור וכ"כ בעלי ש"ד ז"ל וכן מותר ברגלים שמשימין על האש להסיר השיער דלא אסרינן רק הראש דלפעמים נתבשל המוח עם הקרום אבל דם שנשאר בשאר מקומות מישאיב שאיב דמא ומיהו המחמיר לנקוב המנעלים של רגלים כדי שיצא את הדם תע"ב ויש שמחמירין ומולחין הרגלים ושוהין כשיעור מליחה ומדיחין אותו קוד' נתינתו על האש להסיר השיעור והמנעלי' דהיינו הציפורין ואח"כ חוזרין ומולחין אותה כהוגן משום דמליחה הראשונה היתה כנגד הטלפים והשיער ולא נכנס בבשר כל הצורך עכ"ל והנה מ"ש לנקוב המנעלי' כו' כ' מהרא"י בשערים שלו וז"ל הכי נהיגינן ואם לא ניקבו המנעלי' וחרכן הרגלים נוהגין לאסור מה שבתוך המנעלים והשא' מותר דלא דמי למלוח בכלי שאינו מנוקב דהכל אסור לפי דברי ר"פ דהתם המקום דחוק לדם מלצאת אבל כאן סתם רגלים מונחין בחריכתן לארכן ויש רוח להן של כל הרגל שמחוץ למנעל לצא' דרך ארכו ולמה נאמר שהוא זב והולך דרך המנעל כי אין דרך הדם שיזוב למטה אלא להתפשט לצדדין ע"כ ובסמ"ק נמי כ' אע"ג דגבי בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב אסרינן הכא לא מחמרינן כולי האי אלא אוסרין מה שבתוך הטלפים והיינו כדברי מהרא"י ועל מ"ש שכתו' יש מחמירין למולחן מקוד' כו' כת' בספ' ת"ה וז"ל ולא ידעתי מה יצא י"ח אף בחומרא זו שאם מליחה ראשונה לא נכנסת בבשר רק מעט למה היה מועיל ולמה היא באה אבל נרא' שהמלח אין השיער מעכבן להפליט הדם הבשר כו' ואילו שמחרכין תרנגולות על האור שמעתי משם הרב ז"ל שצריך להדיח ב"הש יפה יפה כדי שלא ישאר שם דם בעין ומתבשל שם ואוסר ע"כ והנה מ"ש דמליחה מה תועלת כיון שלא נכנסה בבשר מחמת השיער תמיה הוא בעיני דילמ' ג"כ אותה החריכ' אינה מבשלת יותר מכניס' המליח' הראשונה ויש ליישב לע"ד דבודאי בע"כ לאותם שמחמירין ס"ל דאותה חריכה אינה דומה למליח' ראשו' אלא נכנס בכולו דאי ס"ל שאינו נכנס בכולו ואפ"ה מחמירין כדי שלא יעצר הטלפים א"כ המליחה שהיא קודם הסרת הטלפים ג"כ אסור כמו אותה חריכה אלא ודאי דקים להו דאותה מליחה לא נכנס רק מעט ואין בה לאסור אפילו כשהן בטלפים אבל החריכה בטלפים היא מעצר מלפלוט ואוסר יותר ממליחה וא"כ מליח' ראשונה מה מועלת כיון שלא נכנסה כמו החריכה וגם המר' כתב שהמליחה ראשונה א"צ וחומרא הוא וכי נמלחו בתחילה קודם שהסירו הטלפים או ניקבו המנעל אז אסרינן מה שנמלחו בטלפים כל מה שבתוך הקליפ' כדעת הסמ"ק והחריכה ג"כ אסרינן מה שבתוך הקליפ' לדברי סמ"ק דבודאי היה היא ומאחר שהחמירו לנקוב המנעלי' מקודם א"כ מליחה זו מקוד' מה מועלת ולמה צריכה ראוי למלוח אחר החריכה והוא יותר מן המובחר כיון שנחרך השיער כ"נ בעיני אע"פ שכתב הי"ד בסי' ע"א וכן הדין בטלפים מחתך אותם מעט למטה ומולחה לאו שצריך כך אלא לאפוקי מאותן שאמרו שאין מליחה מועלת כשיש בה עדיין שער כאשר כתב לעיל מיניה בשם הרשב"א שאין למלוח עם השער קמ"לן שמותר ומ"ש בסי' ס"ה א"צ למלחה תחילה משמע ראוי למלוח אינו כן רק כנגד המחמירי' קאמר שסברו שצריך מליחה בתחילה כו' לכן קאמר א"צ ומ"ש בתר הכי אלא שצריך להסיר הטלפי' כלומר זו צריך ולא מליחה אבל לעולם מצוה מן המובחר למלוח אחר חריכה ומ"מ אין איסור למלוח תחילה קודם חריכה שהרי אין השיער מעכבו כמ"ש הטור אלא שזו היא מן המובחר נ"ל ע"ד כתבתי ואע"פ שאין המנהג כן:
דין ראש של אווזא שנתבשל שלם ולא חתכו לשנים ולא היה נמלח כבר מבחוץ אסור עד ס' נגד כל המוח ואם היה כבר נמלח שרי ובראש של שור או כבש אפילו כבר נמלח ואחר כך בשלו אוסר עד ס' אבל במליחה אינו אוס' אם נמלח מבחוץ ולא בפני' אלא יחזור וימלחנו תוך מע"ל:
כתב המרדכי בפ' ג"ה מעשה היה בראש אווזא שנתבשל כשהיה שלם ולא חתכוהו לשניים והכשרוהו ר"ק לפי שלא היה בדמו כזית לאסור עכ"ל וכ' ע"ז מהר"י קאר"ו וז"ל ודברי תלמיד טועה הם שתולה עצמו באילן גדול דהא בפ' ג"ה גבי ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשר אמרינן שאע"פ שהאיסור פחו' מכשיעור צריך ס' כנגדו ומ"מ הדין זה מצאתי בספר א"ח אבל נתן בו טעם אחר וז"ל ראש עוף שלם שנתבשל של' כת' ר"ה בשם ר"י והר"ם שהכל מותר אף המוח לפי שדם שבמוח יוצא דרך בה"ש ודרך עצם שהוא רך ודרך החוטין ע"י רוטב ויש בו ס' ממנו ואם נצלה הראש מותר דנור' מישאיב שאיב דמא עכ"ל ואני אומר כדי דלא לשווייה טועה שה"פ שהראש היה נמלח מבחוץ ולא מבפנים והכשירו וה"ק מאחר שאין בדמו כזית א"כ לא היה בו שיעור דם וזה יוצא ע"י בישול ובטל אבל אם היה בו כזית דם דהוה שיעור חשוב א"כ ראוי לאסור הראש לעולם אכן מ"ש המרדכיג"כ שוב מצאתי מעשה בראש שנתבשל כשיש בו עדיין דמו ואח"כ קורעו ומוציא דמו ומולח הראש ושרי אפי' לבשל עם שאר בשר קדירה ע"כ קשה להולמו אפי' תאמר נתבשל דקאמר ר"ל נצלה דס"ס מה מועיל שוב המליחה אחר הצלייה א"ל שתאמר שט"ס הוא וטעה המעתיק בין שנמלח לשנתבשל וה"ק ראש שנמלח ולא קרעו ומוציא דמו ר"ל המוח עם הקרום ומולחו אח"כ מבפנים ושרי אף שאם בשלו בקדירה אסור בכל ענין היכא שהוא ראש של שור או של כבש כמ"ש לעיל שמצא בתשובת הגאונים דראש שנתבשל ולא נקרע בין נמלח בין לא נמלח אסור לקדירה דלא גרע מצלי דאי אנחי אצדדי מיקפא דמא ואסור וה"פ ואסור לגמרי וזהו מה שאמר אסור לקדירה פי' אין לו היתר לקדירה שנתבשל בה ואסור לגמרי אפי' תאמר שגם לצלי אינו אסור אלא המוח בישול שאני וכ"כ המ"מ בשם הרמב"ם לצלי הוא דאינו אסור אבל לקדירה אם לא הוציא מוחו אסור עד ס' שא"א שלא יפלוט אע"פ שמונח בקדירתו צריך לשער בס' נגד כל המוח וכן פסק הרשב"א ומ"מ במליחה לא נאסר מקודם שאין כח כ"כ להפליט הדם חוצה שהקרום מפסיק ואפי' אם קצת מן הדם נפלט אמרינן כבכ"פ במליחה כמו גבי צלייה כמ"ש לעיל סי' י"ב וכ"מ מדברי הר"ן שכתב לאסור בנתבשל אפי' נמלח מקודם משמע דלמליחה לחוד לכ"ע אינו נאסר כל הראש אלא המוח לחוד וכן עיקר ויחזור וימלחנו בפנים כדלקמן פ' כ"ה:
דין בשר שחוטה שצלא' עם בשר נבילה בתנור אחד אפו' דאמרינן ריחא מלתא היא והיינו בתנורים שלהם שהיו קטנים אבל בתנוי' שלנו שהם גדולים מותר ודאי בדיעבד אבל לכתחילה אפ' בתנורים שלנו אסור אפי' לאפות פת עם פשטיד' או פלא"דין אסור לכתחילה ואותן לחם משנה שאופין לכבוד שבת אופין אותה עם פשטי"דא אפי' לכתחילה אבל נזהרין מלאכלו עם חלב והטעם שמותר לכתחילה משום שהוא דבר מועט אבל כשאינו ד"מ אסו' אם לא ע"י שינוי כעין תורא וה"ה אותן הלחמים שאופין בשבועות עם פלא"דין אסור לעשות כן אם לא בשינוי אכן אם לשו הלחם עצמו בחלב מותר כי נשתנו תארו וכן דין דתנור גדול א"צ שיהא מחזיק י"ב עשרונים אלא אפי' אם הוא גדול קצת אין להחמיר בדיעבד ואותן תנורי' שיש להם נקב מן הצד כמעט למעלה זולת הפתח יש להקל אפי' לכתחילה לאפות עם פשטי"דא או פלאד"ין ולאכול הפת עם מה שירצה כ"ז מיירי תנור פתוח אבל בסתו' אסור אפי' בתנו' גדול והיכא שהטמינו קדירה של איסור וקדירות של היתר יחד אז אם קדירו' האיסור מכוסה יפה מותרות כולן וכן אם כל קדירות של היתר מכוסו' יפה מותרות אבל אם הם מגולות כולן אסורות מאחר שתנור היה סתום:
גרסינן א"ר בשר שחוט שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסו' דאזיל האי ומפטם ליה להאיך והדר האיך ומפט' ליה להאי ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שומן מותר ריחא לאו מילתא הוא עבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי וא"א הא מילתא פסקו בה רבוותא כלוי וסיעת' למילתא מדהאיך דגרסי' במסכ' ע"ז בפ' השוכר לענין בת תיוה' גוי לישראל שפיר דמי ישראל לגוי אביי אסר ורבא מתיר ריחא לאו מילתא היא וק"ל דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם דכיון דהלכתא כרבא בהא דריחא לאו מילתא היא ממילא שמעינן מינה דהלכתא כלוי דקאי כרב' הדין הוא סברא דקאמר ואיכא מאן דפליג בהא מילתא ואמר הלכתא כרב בהאי דהא מסתבר טעמא מהא דתני' הרודה פת חמה ונתנה על פי חביות יין של תרומה ר"מ אוסר ור"י מתיר ור' יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורים שואבת ואמר רשב"ל וכו' והאי בשר כפת חמה וחביות פתוחה דמיא ועוד דהא תני ר"כ בר חיננ' סבא פת שאפא עם הצלי אסור לאכלה עם הכותח והאי בינית' דאיטוויא בהדיה בשרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכל בכותח אלמא כרב ס"ל ואנן לא איסתבר לן אלא כדפסקו קמאי ז"ל והני ראיות דדחי בהו לפסקא דקמאי אית להו דיחותא דהא דרשב"ל קושיא עלה דלוי ורבא נהי דהו' בתראי הא לא ס"ל הא דרשב"ל דהלכת' כבתראי הלכך כדמסלקת להאי מימרא דר"ל מהכא קאי' רב כר"מ ולוי כר"י וק"ל דר"מ ור"י הלכה כר"י ולא עוד אלא דר"י נמי לענין ר' הא כר' יודא ס"ל ול"פ ר' יוסי עליה ר"י אלא בשעורים מפני שהשעורים שואבת גופו של יין ולאו ריחא הוא אבל חיטין שאינה שואבת כר"י ס"ל דריחא לאו מילתא היא ועוד הא דתניא אין צולין ב' פסחים כאחד כלוי דיוקא ורב הוא דאיצטריך לחסורה ולתרוצה לטעמיה ושינוי דחיקא הוא והא דתני ר"כ פת שאפאה עם הצלי אסור לאכול בכותח והאי ביניתא דאיטוויא בהדיא בשרא ואסרה רבא מפרזיקא למיכל בכותחא לאו כרב אסרה בלחוד אלא אפי' כלוי אסי' למיכלינהו בכותח מ"ט כיון דשרי למכלינהו בלא כותחא אי שרי למיכלינהו בכותחא אשתכח כמאן דשרי לאטווי בשר שחוטה בהדי בשר נבילה לכתחילה ולוי לא קא שרי הכי אלא דיעבד דהא לוי שצלאו קאמר ולא קאמר צולין לכתחילה ועוד דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשרי בלחודא בלא כותחא הוי ליה כדבר שיש לה מתירין וכל דבר שיש לה מתירין אפילו באלף לא בטיל וכל דבר שהיא אח' מאלף כריח בעלמא הוא ואפ"ה באלף לא בטיל הואיל ויל"מ והאי פת נמי הכין הוא ולא משום דס"ל כרב עכ"ל הרי"ף וכ"כ רש"י פ' כ"צ וז"ל ואע"ג דת"כ דרב דאסר מ"מ הלכה כלוי דשרי משום דרבא דשרי סבר כוותיה גבי ב"ת והלכ' כרבא לגבי אביי וכ' התו' בפ' השוכר ול"נ דהתם קאמר דעובדא הוי בההוא ביניתא דאטוויה בהדי בישרא ואסרי רבא מפרזיקא למיכל בכותחא ומעשה רב וגם בר ר"א אוסר שם אפי' במילחא והלכה כמותו בר מתרי מילי ועוד ק' דאי פליגי אביי ורבא בפלוגת' דרב ולוי ה"ל לאתויי פלוגתייהו התם לכ"נ דודאי הלכה כרב דהתם דריחא מילתא והלכה כרבא נמי הכא גבי ב"ת דריחא לאו מילתא היא ואביי נמי דהכ' דאמר ריחא מילתא מצי למיסבר אפי' כלוי דאמר התם ריחא לאו מילת' היא דשאני הכא שהוא נהנה ומריח האיסור יין עצמו הלכך הוה לגמרי כאילו שותה מן היין עצמו אבל התם אינו אלא ריחא האיסור נכנס בתוך היתר והוא אוכל את ההיתר ובהא אפי' אביי מודה דריחא לאו מילת' היא ורבא נמי דהכא מצי למיסבר אפי' כרב דהתם אמר ריחא מילתא היא ושאני הכא דריחא מזיק לו לפי שנכנס בגופו ולכך אמרו דריחא לאו מילתא היא הילכך לא תלי' האי פלוגתא כלל בפלוגתא דהתם ושפי' ק"ל התם כרב והכא כרבא והשתא הוי טוב' גווני דריחא ריח החזק שבכולן פת חמה וחבית פתוח' דאסו' לכ"ע וריח בשר נבילה בפלוגתא דרב ולוי וק"ל כרב וב"ת דהכא ק"ל כרבא למט' מהם פת צוננות וחבית פתוחה או פת חמה והחביו' מגופה וכ"ש דשרי לכ"ע פת צוננות וחבית מגופה וכ' עוד שאף לענין ריחא מילתא דהתם דהלכה כרב דאמר ר"מ היא ה"מ בתנורים שלהם שהיו בו קטנים וה"ה תחת מחבת שלנו שקורין תריפד בלעז שאופין תחתי' פשטיד"א כמו כן ריחא מילת' היא אבל בתנורי' גדולי' שלנו אין לחוש לריח' ובלבד שלא יהא פי התנור סתו' ואין לחוש אם אפאו פשטיד"א של בשר עם טורט"א של גבינה בתנור א' רק שלא יגע זע"ז או עם האיסור פי' כגון פשטיד"א של נבילה אין לחוש כמו כן וכ"כ הרא"ש ממש כדברי התו' בשם ר"ת ולא הזכיר כלל דברי הרי"ף שנחת לחלק בין דיעבד לכתחי' דלאוכלו עם הכות' הוי כלכתחילה או משום דהוי דבר שיל"מ ואף בכאן לא הביא דברי הרי"ף כלל אלא שכ' ודין פיסק' ריחא מילתא שכ' הרי"ף כאן כת' בפ"ב דע"ז ע"כ ושם לא הזכירו וא"א לומר אלא שלא חש לדבריו כי לא מסתברא ליה כלל לחלק במה שחילק והאמת שכ"כ המ' בשם הראב"י דפליג על הרי"ף דכת' מ"ש הרב דה"ל דבר שיל"מ אין נ"ל דלאותו ענין שנאמר הוא אסור עד העולם ולאותו דבר שהותר דהיינו בלא כותח לא נאסר מעולם כאשר נמי הוכחתי בפרק הערל סימן ל"ו ונ"ל לרב דלא אסור אלא בבשר שחוט' ובשר נבילה שקולטין הריח ביותר מפני הפיטום וכן בפת חמה וחבית פתוחה שאין דרך לנטות ימין או שמאל אם לא דרך המגופה ולהכי מדמה להו רב אבל לית ליה הא דתני ר"כ פת שאפאה אצל הצלי בתנור אסור לאוכלו בכותח דלר' נמי ס"ל דשרי ומזה נהגו אפי' למאן דאית לי' ריחא מילת' היא שהפת אינם מקפידי' עליו ואוכל אותו עם מה שחפצים בין עם בשר בין עם גבינה וכן דעתי נוטה שבפש"טידא ופלאדן שנאפו יחד דריחא מילתא היא אבל הפת שעמו שריא אפילו עם הפשטיד"א בלא כיסוי גם מורי אבי היה נוהג בהן איסור אבל בפת לא ע"כ אבל מדברי התו' שפסקו כרב משום האי עובדא דרבא מפרזיקי' כו' ומהאי דר"כ משמע דאסור אפי' הפת שנאפה עם הבשר לאכול בכותח ואף במלח כמר בר ר"א גם מ"ש התוספ' והרא"ש לחלק בין תנורים שלנו היינו לענין דיעבד אבל לסמוך לכתחילה על האי שריותא דתנורי' שלנו גדולים לא עבדינן כלל כ"א בפשטיד"א שהיא באגן מכוס' בבצק אבל אינה מכוס' לא ולא מבע' פשטי' פלדאי"ן אלא אפי' פת עם אחד מהם כמ"ש הא"ז שראוי להחמיר שלא לאפות פת עם אחד מהם אפילו בתנורים שלנו וז"ל הא"ז ואע"ג דריחא מילתא היא שרי לן לכתחילה לאפות פשטידא שלנו שהם מכוסו' למעלה בתנור עם הפת שהתנורים שלנו גדולים הם ומיהו אם זב שומן הבשר חוץ לפשטידא ונבלע בתנור אע"פ שהפ' רחוק מן הפשטיד"א אסור לאכלו אפי' במלח וכן טוב ליזהר שלא לאפות שום טפילות עם הפת בתנור דילמא זב השומן ולא ידע אלא יאפה הפשטיד"א ויסיק התנור ויאפה הפת ע"כ וש"ד האריך בענין בסוף מש' ומתן כ' אבל העול' נהגו איסור באפיית הפשטיד"א ופלאד"ן יחד אבל לאפות פת עם א' מהן שרי והמחמיר שלא לאפות לכתחילה פת עם הפשטיד"א או פלאדן תע"ב ע"ב וכ' מהרא"י עליו בשערים שלו יראה דנהגו להחמיר אפי' באפיית הפת עם אחד מהן ואפשר הוא מטעם דפרישנא בא"ז דילמא זוב שומן ואע"ג דרגילין לאפות כל הטפלות במחבת שקורין בל"א בעקין מ"מ חוששין וי' מקילין ומשימין הפשטיד"א בפי התנור ממש אם לא אין רצונו לאכול הפת אלא שהו' ממין הפשטי"ד סומכין על הוכחת התו' דשרי במילחא משום ריחא בעלמא ויש עושין היכר מועט בפת כי הא דאמרינן כי עבד' כעין תורא שרי והוא היתר פשוט שעושין לחמין לכבוד שבת ללחם משנה ואופין אותה עם הפשטיד"א לכתחילה אבל נזהרין מלאכלו עם חלב דהתם מטעם משום דדבר מועט הוא ונאכל מחר בשבת והוי כעין תורא לפי' התו' ע"כ וצריך פי' לדבריו כי מה שכותבי' סומכין על הוכח' התוספ' היינו שמחלקי' בין תנורי' שלהם שהיו קטנים לתנורים שלנו שהם גדולים ומשום הכי אנו מותרין לאפות פשטיד"א עם פלאדי"ן ע"כ וא"כ אנו לכל הפחות סומכין ע"ז דשרי לאכול הפת עם המלח אעפ"י שאין לאכול עם חלב וה"ה לאכול עם מה שהוא ממין הפשטי"ד ומ"ש והוא היתר פשוט שעוש' לחמי משנה כו' מזה יראה דשאר מיני פת אסור לאפות אפילו הוא עשוי ע"ד עילוי הנוי ויופי מכל מקום איכא למיחש שמא יאכלם עם מאכל חלב מאחר שאינו דבר מועט וגם אינו חשוב שינוי אלא כשעושין בו ג"כ דבר היכר מה שאין עושין בו בכל השנה וה"ה הלחמים שאופי' בשבועות עם הפלאדין בתוך התנור שאסור לעשות כן א"ל בשינוי ממש אכן אם אופין הלחם עצמו בחלב נראה דשרי כי נשתנה תוארו משאר תואר לחם דמסקינן בפ' כ"ש דא"ל ריב"ל לברתיה יומא קמא לא תלישא לי בחלבא מכאן ואילך לושי לי בחלבא ופריך והתניא אין לשין את הפת בחלב ואם לש כל הפ' אסורה מפני הרגל עבירה ומשני דעבדי ליה כעינא דתורא דשרי דמשמע אי לא הוי כעין תורא דאסור ואיכא ב' פירושים רי"ף ורמב"ם פי' שעשו שינוי בצורת הפת ורש"י ותוס' פירשו שהפת עשה קטן וכ' מהרא"י וכן יראה דהני תרי פי' אליבא דהלכתא מסיקו דתרווייהו סברות יפות הן והכי כת' אשיר"י בכמה דוכתא בתלמוד משני פירושי' תוכל לסבור כתרווייהו ע"כ אלמא כל היכי דהוה כעינא דתורא שרי בין שהוא דבר מועט או עשה בו שינוי שאין תארו כשאר תואר הלחם ואף שלחמי המשנה אנו עושין בו כל השינוים שהוא מעט וגם עושין בו ציור ברישמית סכין מה שאין עושין כן בשאר לחמים וכן קבלתי שמ"ה עושין כן כדי להיות יוצא ב' פירושים לחומרא בעלמא עושין כן אבל סגי בחדא שהרי בלחמי משנה כ' לעיל דסגי בה אי טעמא שהוא דבר מועט והוי כעינא דתורא לפי' התו' ומש"ה ראיתי נמי שיש שעושי' לחמי משנה שאין בו שינוי כלל אלא עשוי כעין לחם שמוכרין בשוק וכ"ז לעניין לכתחילה אבל בדיעבד בשר וחלב שהיו בתנור אח' סומכי' על דברי ר"ת וסיעתיה שמחלקים בין תנורי' שלהם דנפיש פיטומייהו וכ' מהרא"י בשערים הכי נהוג דרוב הגאוני' הכי ס"ל אך לפי מ"ש הרמב"ם וסמ"ג דתנור גדול זהו מחזיק י"ב עשרונים של מנה וכזה אין מצוי לנו כ"כ ולפי דעת אשר"י דתלי טעמא משום דתנורים שלהם מכוסין הוו לא היה לנו להקפיד כשהתנור גדול קצת שיכול ההבל להתפשט כמ"ש התוספ' ובדיעבד אין להחמיר בו כולי האי ע"כ דבריו ונראה באותן תנורי' שיש להן נקב מן הצד כמעט למעלה זולת הפתח שיש לה מן הצד נ"ל להקל אפילו לכתחילה לאפות הפת עם א' מהן ולאכול עם מה שירצה שהרי בעל ש"ד כ' לחלק איפכא ולומר אפילו לוי שהכשיר דוקא תנורים שלהם שהיה פיהן למעלה אבל בתנורים שלנו שפיהן מן הצד מחזיק ריח ומפטם כל מה שבצידו ומודו כ"ע דאסו' לכתחילה ע"כ אלמא דיש לחלק במקום שיש נקב בגובה התנו' שאינו מחזיק ריח וא"כ היכא דאיכא נמי אידך מעליותא שהתנור גבוה גדול אין בו איסור כלל אעפ"י דלסברת א"ז דכ' שמא יזוב כו' אין חילוק בוודאי כן הו' אבל אם הוא בקדירה או במחבת אין חוששין כולי האי אע"ג דמהרא"י כ' שמ"מ חוששין היינו במקום שיש ג"כ טעמ' דריחא אבל כאן דאין שום טעם דריחא מפני שהתנור גדול ועוד שיש בו נקב למעלה אין להחמיר וראוי להתיר אפי' בפשטיד"א ובפלאד"ן אם הוא במחבת רק שהוא קשה בעיני ההמון ואיכא למיחש שלא יקילו יותר הנראה בעיני כת' וכ"ז איירי בתנור הפתוח אבל בתנור סתום אסור לפי מ"ש אשיר"י אבל בתנורי' שלנו הגדולים ופתוחים משמע להדי' שאם לא היו פתוחים אפי' הגדולים אסורים וכ"ש דאיכא למימר דאף תנורים שלהם היו פתוחים ואין חילוק בין שלהם לשלנו אלא בקטנות וגדולות כדברי תוספ' אבל בסתומים אף לוי מודה דאסור דהוי כפת חמה וחביו' פתוחו' אסור לכ"ע ומ"מ נמי היכי שהמאכל הוא בקדיר' ומכוסה יפה אינו נאסר משום ריח אפי' בתנור קטן או מכוסה ומ"ה נראה בעיני היכא שהטמינו קדירה אח' שהיתה בה דבר איסור והיה בתוך תנור שאר קדירות הרבה של היתר ואם קדירה של איסו' מכוסה יפה בכיסוי ממש ואין בו נקב שיכול לפטו' ממנו לחו' אז כל הקדירות שרי ואם אינה מכוסה יפה אזי כל הקדירו' הפתוחות אפילו בדיעבד ולא היה בהן שומן מאחר שהתנור סתו' וכמדומ' שכן שמעתי ואף שמצאתי שכ' הרשב"א לא אמרו ריח' מילת' אלא דווקא לצלי אבל לקדירה ליכא למיחש כלל כדאמרינן בפסחי' כעין שתי קדירות לא וז"ל בת"ה הקצר ואם בא לבשלם בקדירה זה לעצמו וזה לעצמו אפילו בתנור במקום צר ואפי' פה הקדירה מותר אפילו לכתחילה שאין ריח המתבשלי' גדול כ"כ וגם הר"ן כת' בפ"ק דע"ז דאפי' מאן דפסק כרב דאמ' ריחא מילת' היא ה"מ בצלי אבל בקדיר' לא ע"כ אכן בקדירה טמונה שאין לה שום מקום לצא' הרי ידוע שההטמנ' גורמות הפיטום ונאסרו:
דין לפי מה דק"ל ריחא מילת' היא בתנור צר או לדידן לכתחילה היינו אפי' כשהבשר הנבילה כחוש רק השחוט' שמינה וכן חתי' שנאסרה מחמת דם שנצלה עם בשר שומן אוסר אותה ומ"מ כבד מותר לצלות בתנור אחד עם שאר בשר שמן וביארנו דבשר נבילה והשחוטה שניהם כחוש' מותר לכ"ע בצל שצלאו עם דבר אסור אסורה הבצל אם הוא בתנור צר ובארנו דמותר לצלות דג עם בשר בתנור אחד אפילו לכתחילה בתנור שלנו:
פסק הא דאסר רב בשר שחוטה ובשר נבילה פי' רש"י בפרק כ"צ אפילו הנבילה כחושה משום דהשמינה מפטמ' כחוש' הנבילה והדרה הנביל' ומפטמ' לשחוט' וכתב מהרא"י בשערים שלו שצריך לחלק בין הא דאמרינן דאין הנאסר יכול לאסור ולילך במקו' שאין האיסור יכול לילך לשם דהא נמי הנבילה הכחוש' אין לה פיטום דריח' שאני לפי שהפיטום מוליך הריח והטעם הכחוש עמו ע"כ והנה מ"ש מוליך הטע' הכחוש עמו לפ"ז יראה היכא שנאסר הבשר משום דם כגון שנמלח בכלי שאינו מנוקב אוסר שאר בשר שנצלה או שנתבשל עמו בתנור משום ריחא אף דדם אינו מפעפע והוי כמו כחוש ולא מפטם מ"מ השמנונית מפטם אותו ומוליך הריח והטע' הדם עמו ומה שנמצא כתו' בכתבי' דכבד הצלאו עם בשר בתנור דאינו אוסר הבשר אפי' הוא שומן ולא אמרינן דהדר זהו ומפטם להאי היינו משום דדם הנבלע בכבד הוא דבר קלוש ולא שייך למימר גבי' פיטום אבל בנדון כבר נעשי' כל הבשר נבילה לפי מה דק"ל בכ"מ אמרי' חנ"נ אפי' גבי דם א"כ מפטמה הנבילה בכשיר' מאי אית לך למי' הלא אין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האיסור עצמו או אפי' במקום שנעשה נבילה כדאמר בכמה דוכתא מ"מ אמרי' דשמנוני' מפטם ומוליך הריח הבשר שנעשית נבילה עם הדם שבתוכו דפיטום שאני כמ"ש מהרא"י לעיל מה שאין גבי כבד דכולו היתר אם יוליך הריח של הכבד עם הדם הנבלע בתוכו כאחת א"כ כולו היתר היא ודי"ק היטב ותמצא דברי כנים מ"מ בתנור קטן או כשהתנור מכוסה כ' הרשב"א דמלישנא דפלוגתא רב ולוי משמע דלא אפליגי אלא כשא' מהן שמן אבל בשנים כחושים כ"ע מודו דמותר דריחא כי האי לאו מילתא היא כת' במרדכי ובשר של איסור שנצלה עם בצל בתנור זהו ודאי איסור לפי שהבצל חריף כו' מ"מ ונרא' דאיירי בתנור קטן או מכוסה כדפי' ומ"ש ודאי אסור כלומר אפי' לוי מודה בזה כמ"ש אח"כ שדומה לפת חמה וחביות פתוח' אבל בתנור גדול ופתוח שרי בדיעבד לכ"ע ובסמ"ק כ' וז"ל י"א אפילו צלאו דג עם בשר אסור לאכלו משו' דקשה לד"א ודוקא בתנור קטן אבל בתנור גדול אין להקפיד עכ"ל אין לדקד' אהא דסמ"ק שלכל הפחות לכתחילה אסור אפי' בתנורים גדולים כמו שאנו נוהגין להחמיר בבשר עם חלב אפי' בתנורים גדולים כ"ש במקום סכנה גדולה ואפשר להחמיר ולאסור אפי' בדיעבד מ"מ נ"ל דמותר לכתחילה כיון שכ' המרדכי בשם מיימוני אם צלאו דגי' עם בשר אסור לאוכלו בחלב אלא אע"ג דקים ליה דבלע ריחא מן הבשר מ"מ ריחא מתיר הדג לבדו אלמא בריחא אין שום סכנה א"ל בממשות והוא היה אב לכל הרופאים והטבעיים וממילא שרי אפילו לכתחילה וליכ' למיגזר שמא יאכלנו עם החלב דלא מצינ' חומרא זו אלא בפת הראוי לאכול עם כל דבר ומ"ה היה צרי' לעשו' כעינא דתורא מה שאין בדג והדומה לו ומ"ש להדיא בפ' כ"צ דאסור אפי' במילחא וז"ל דמסקינן לשם האי ביניתא דאטוויה בהדי בישרא אסרה רב' מפרזיקיא מלאכול בכותחא מר בר ר"א אמר אפי' במילחה נמי אסור משום דקשיה לריחא וד"א והלכתא בוודאי כמר בר רב אשי דהוה בתראי וחלילה לומר שסמך על חכמתו נגד סוגיא הלכה צ"ל דהוא סובר דהאי עובדא לא איירי בצלאו בתנור א' כפרש"י דס"ל כה"ג אין בו חשש סכנה ולא הי' אסרו מר בר ר"א אלא צלא' עם בשר ממש ואעפ"כ לא אסרו רבא במילח' ומר בר ר"א אסרו אפילו במילחה והכי הלכתא אם נתבש' עם בשר ממש שאסורים משום סכנה וכ"מ שפסק מהרר"י לוי על קדירה של בשר שנפל לתוכה שלפוחית של דג שקורין בל"א בלאז ונתבשל שם ואסרו משום דחמירי סכנתא מאיסור' ויש שרוצים לדקדק מדברי הטור שכ' גבי דגים שעלו בקערה כו' וז"ל ורש"י מתיר אפילו נתבשלו בקדירה של בשר לאכלן בחלב אא"כ נתבשל עם הבשר בעצמו דמשמע אבל בעצמן שרי זה אינו כדפי' אלא שרש"י מפרש לשון התלמוד בפ' כ"ה דגים שעלו בקערה דשרו דנ"ט בר נ"ט הוא ופי' אם היו מבושלין עם בשר ממש היה אסור לאוכלן בכותח כו' אבל קערה כו' הרי שלא בא רש"י להחליט דינו אלא לפרש מהו נותן טעם בר נ"ט שאינו אוסר ע"י עליית קערה אם לא בנתבשל ובליעה ממש:
דין ג"ה אסור בהנאה אבל שומנו וקנוקנות אינן אסורים בהנאה ומיהו האידנא נוהגי' לשלוח ירך שג"ה בתוכו שאין מחזיק לו טובה בשביל הגיד וק"ל אין בגידין בנ"ט כדלקמן:
מתני' שולח אד' ירך לנכרי וג"ה בתוכו מפני שניכר מקומו כ' הרא"ש וז"ל כ' הרמב"ם ז"ל דג"ה מותר בהנאה וחכמי לונבי"ל ז"ל השיבו על דבריו ואומר דאסור בהנאה ופלוגתא דתנאי' היא דתניא ג"ה מותר בהנאה דברי ר"י ור"ש אוסר ור"י ור"ש הלכ' כר"י ובפ"ק דפסחים פריך לר"א דאמר לא יאכל איסור הנאה משמע והרי ג"ה דרחמנא אמר ע"כ לא יאכלו בני ישראל את ג"ה ותנן שולח אדם ירך לנכרי שג"ה בתוכו ומשני קסבר ר"א כשהותר נבילה היא וחלבה וגידה הותרו הניחא למ"ד יש בגידין בנ"ט אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט מאי איכא למימר מאן שמעת ליה דאמר אין בגידין בנ"ט ר"ש היא דתניא האוכל ג"ה של בהמה טמאה ר"י מחייב שתים ור"ש פוטר ור"ש ה"נ דאסור דתניא ג"ה מותר בהנאה דברי ר"י ור"ש אוסר ואי הלכה כר"א דאמר לא יאכלו איסורי הנאה משמע צ"ל דג"ה אסור בהנאה דאנן ק"ל אין בגידין בנ"ט וליכא לשנויי כשהותר' נבילה היא וחלבה וגידה הותרו מ"כ בשם הר"ר יונה ז"ל שאסור בהנאה וכ' שיש לו ראיה מפסחים ולא כתב הראייה ונראה שסובר הלכה כר"א ולכאורה נראה דהלכה כחזקי' דאמר לא יאכל דוקא איסור אכילה משמע דחזקי' רבו של ר"י הוה והלכה בכ"מ כחזקיה כנגד ר"י וכ"ש כנגד ר"א תלמיד של ר"י גם רי"ף ז"ל לא הביא בפסחים אלא דברי חזקיה וכו' ע"ש באשר"י ובאורך בפירקן (דף קס"ז ע"א) ונרא' שמותר בהנאה עכ"ד ואומר אני שיפה דקדק אלא שלפי דיקדוק זה נשמע שהרמב"ם חוץ לכבודו לא ירד כ"כ לעומקו של הלכה שהרי הוא פסק דג"ה מותר בהנאה נמצא שפסק כחזקיה ובפ"ח מה"מא כ' כר"א להדי' כ"מ שנ' לא יאכל כו' ופסק נמי דחולין שנשחטו בעזרה דרבנן והיינו כר"א והאמת שבפ' מרובה סימן כ' הוכחתי שחולין שנשחטו בעזרה דרבנן כדברי הרמב"ם ואף התו' שכ' בפ"ק ג' דקידושין בשם ר"י שהן דאוריית' כתבו במרובה שהן מדרבנן נמצא לפי דיקדוק זה של הרא"ש דהלכה כר"א גם בלא"ה נר' דהלכ' כר"א ולא כחזקיה מדקמסקינן בפ"ד וה' גבי השור יסקל שאסור בהנאה כר' אבהו דא' כ"מ שנ' לא יאכל אחד איסור אכילה כו' וכן מסיק ג"כ אחמץ ואינו מזכיר דברי חזקי' שהרי הוא נזכר בתחילה בפלוגתא אלא תפס כלל אדר"א דאמר כ"מ שנ' לא יאכל כו' לפי שהלכת' הוא ע"כ ראוי להזהר בו אפי' להאכיל לחתול ומ"מ נר' דוקא בגוף ג"ה אבל לא בשומנו וקנקונית אינו אסור אלא לבני ישראל ומשום קדושות שנהגו בו איסור אכילה אבל לא בהנאה ומ"מ לפי מה שאסרינן ג"ה בהנאה מתני' דשולח אדם ירך לנכרי אתי' כר"י דמתיר ג"ה בהנאה ולא כר"ש וכ"כ התו' להדיא וז"ל ואין לתמוה על מה שמוכרין ניקור בשר לגוים אע"פ שמעורב בו גיד דגוי אינו נותן מעות אלא על דבר שיש בו נ"ט ולא על הגיד ומיהו ירך שלמה אסור לשלוח לגוי לפי שמכבד בה טפי שהוא שלימה ומתני' דשולח אדם ירך לנכרי כו' מוקי לה התם דלא כר"ש דאמר אין בגידין בנ"ט וג"ה אסור בהנאה ע"כ ויראה להדיא מן התוספ' דס"ל דג"ה אסו' בהנאה מאחר דק"ל אין בגידין בנ"ט וצריך לדקדק מה שהאידנא אין נזהרין בזה לשלוח ירך לנכרי אף שהג"ה בתוכו ויראה לפי שהאידנא אין מחזיק לו טובה בעבור זה גם בסוגיא דהכא משמע שיותר מחזיק לו הנכרי טובה כשהוא שולח לו מתוקנת ומנוקרת כמו שראוי לאכול לישראל:
דין דאסור ליתן ירך חתוכה לגוי בפני ישראל אא"כ מנוקרת ואם אינו נותנו בפני ישראל מותר לתת במתנה לגוי אפילו חתוכ' ולא שייך גניבת דעת במתנה כ"א במכר ודין אם שולח אדם לחבירו ירך מחות' ע"י גוי בלא חותם כשירה אם היא חתוכה כדד' חטיטת הגיד וכן בשר יבש שנשלח ביד גוי ונתקלקל החותם ונכר בה חטיטת ישראל בנטילת חוטין דיד וחוט שאצל החזה מותר ודין מי שניק' בשר והלך לו ואין אנו מכירין אותו אם בקי בניקור אין ראוי לאכול הבשר אבל בשולח ירך מנוקר' לחבירו אי' לחוש לכלום:
מסקינן בסוגיא הא דקתני במתני' שולח אדם ירך לנכרי וג"ה בתוכו שלימה אין חתוכה לא במ"ע אילימא במקום שאין מכריזין פי' שהכל טבחי ישראל והיכא שאיכא טריפה בחנות אין מכריזין עליה א"כ ממילא אין קונין שום בשר מן הגוי א"כ חתוכה נמי לישדר ליה הא לא אתי ישראל למיזבן מיניה ואי במקום שמכריזין היכא טריפה וממילא היכא דלא הכריזו הכל בחזקת כשר א"כ שלימה נמי לא לישדר דמחתך לה הגוי ומזבן לה ולא יטול גידה ומשני א"א במקום שמכריזין וחתוכה דגוי מידע ידיע וכ' רש"י ז"ל ועל דא סמיך ר' כששלח ירך לחבירו ע"י גוי ולא עשה בה חותם דכש' היא אם חתיכה היא כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד וכן ראיתי רבותי שהתירו בשר יבש שנמלח ביד גוי ונתקלקל החותם וחתיכות שניכר בהן ניקור ישראל כגון בנטילת חוטין דיד והחוט שניטל אצל החזה התירו ע"כ וכ"כ הרא"ש והר"ן כת' עליו וז"ל וטעמ' דמילתא דאע"ג דבשר שנמצא ביד גוי במקום שאסור ליקח מהם בכל ענין אסור אע"פ שהוא חותך בחתוכה דישראל מ"מ התם ה"ט שיש לחוש שמא ישראל לקחה בחזקת כשרה וניקר ואח"כ נודע לו שטרפה היתה ומכרה לגוי וכל כה"ג חשש קרוב הוא וראוי לחוש לו אבל הכא שזה בוודאי שלח ירך מנוקרת וצריך אתה להוסיף עוד חששות ולומר דישראל היה לו ירך וניקרה ואח"כ נודע לו שטריפה היא ומכרה לזה ואח"כ הפקי' בידו ירך מנוקרת והוא מחליף להנאת עצמו כשרה בטריפה וכל כי הני חששות רחוקו' לא חיישי' והיא סברת התו' וכ' עוד הרב ב"הע ז"ל הוסיף ללמוד שמות' לשלוח עוף שחוט לחבירו בלא חותם שחתיכות הסימנים ראיה שישראל שחטו והרשב"א ז"ל חולק בדבר שאע"פ שאין הגוים נוהגין בה"ש פעמים שהם חותכין הסימני' בסכין והביא ראייה מדאמרי בפ' א"מ ר"ח מצא גדי שחט בין טברי' לציפורי והתיר לו משום שחיטה כר"ח בנו של ר"י הגלילי ודייקינן התם דמדהתירו לו משום שחיטה ברוב ישראל הוה ואם איתא דחתיכת סימני ראייה ברוב גוים נמי לשתרי אלא ש"מ שאין חתיכת סימנים ראיה כלל ע"כ לעיל בפ"ק סי' כ"ו הבאתי תשו' רש"י שדעתו ג"כ נוטה לאיסור ע"ש והא דמסקינן במקום שאין מכריזין הכל מכח תקנה הוא דמן הדין אפי' במקום שאין מכריזין שרי ליקח מאחר דט"י ננהו ואזלי' בתר רובא ולא זו אלא אפילו במקום שהכריזו שאיכ' טריפה מ"מ מן הסתם מותר לקנו' בשר מן הגוי דאזלי' בתר רוב ורוב כשרי' נינהו אלא דמשו' תקנה הוא שאסו' לקנו' כמו בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לגוי דשמא יחזור וימכרנ' לישראל אף שמן הדין לא הי' לנו למיחש ואזלי' בתר רובא כ"כ בתו' לקמן על הא דא' ובנמצא הלך אחר הרוב והר"ן כ' דקודם תקנה היה מותר לקנו' מן הגוים דמסתמא בשר זה מן המקולין ניקח אלא דכיון שמותר ליק' מהם אסור למכור להם נבו"ט שכ"ה בכל דברים הניקח מגוים כשהן אסורין אסור למכור לגוי שמא יחזור וימכרנה ליש' כדי שלא יארע דב' תקלה ליש' ע"י ישראל חבירו כדא' בבגד שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנה לגוי שזהו שורת הדין כלו' שמותר ליקח ואסור למכו' ומפני שהיה בדבר זה הפסד גדול למקולין של ישראל שהיו מאבדין הטריפות שלהם נהגו במקומו' לעשות תקנו' בדבר כדי שיהא מותר למכו' ולא יפסידו ממונם ויש מקומות שתקנו להכריז אותו היום שאירע להם טריפה במקולין ואסור ליקח מהם באותו היום כדי שיהא מותר למכור ובשאר הימים חוזר לכמות שהיה שאם אירע לא' מבע"ב נבילה וטריפה בביתו אסור למוכרם להם ומותר ליקח מהם כיון שלא הכריזו ואין לחוש שמא מן הטריפות שמכרו להם אתמול היא שסתם לוקח בשר לצורך היום הן לוקחין ועוד שהדבר ניכר בבשר אם היא בת יומ' או לא וזהו ענין מקום שמכריזין המוזכר בגמ' וי"מ שלא הכריזו משו' דדילמא אי מכריזי זילא בהו מילתא לגוים ולא זבנו מנייהו ועוד דאי מכריזי נמצאו בעלי בתים שאירע להו נבילות וטריפות בבתיהן מפסידין אותן כל אות' הימים שלא נעשית הכרז' במקולין ולפיכך תקנו שלא יקחו מהם לעולם כדי שיוכלו למכור להם נבילות וטריפות ונמצא שבמקומות שנהגו שלא להכריז כל ימות השנה חזרה תקנתם בהיפוך שורת הדין שמן הדין אסורין למכור ושרי ליקח והם כל ימות השנה אסורין ליקח ומותרות למכור זהו ענין דבמקום שאין מכריזין דמוזכר בגמרא ע"כ כת' הרא"ש בשם הראב"ד מדאמרינן שלימה אין חתוכה לא מכאן יש ללמוד שאם בא א' מעלמא וניקר את הבשר והלך לו ואין כאן בקי בניקור להראות לו שהוא מנוקר יפה ואותו המנק' לנו לא נודע לנו אם הוא בקי בניקור אם לא בחזקת היתר הוא דתלינן שיפה ניקר ובקי הוא בניקור דאלת"ה חתיכ' אמאי לא והא לא אכיל ממנו לעולם עד דמחוי ליה לבקי והוא ידע אם ניטל גידה אלא ש"מ כל ירך שאין הגיד ניכר בה בחזקת היתר הוא וכ"ש ירך מנוקרת שא"צ לחזור אחר המנקר ואין דומה להא דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כי בהמה בחייה אין בה שום היתר לפי שא"א לכזית בשר בלא שחיטה ומ"ה קיימ' בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מהגיד הלכך אמרינן בה רוב המתעסקים בניקור מומחין הן והשתא גבי שחיטת בהמה דבהמה בחזק' איסור עומדת אמרינן רוב מצויין א"ש מומחין הן בה"ש ובבדיקת סכין ובכל דיני שחיטה ירך שיש בו היתר ידוע כ"ש שיש לנו לומר כן וליכא למימר דחיישינן הכא לאדם פושע שלא כדין יסמוך על חתך של ירך דגזירת חכמים בכ"מ אינ' בשביל חשש אלא אמרינן מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן הלכך אם לא הי' היתר גמור לסמוך על החתך לא היינו אוסרין לשלוח ירך לגוי ע"כ ולזה הסכים הרשב"א והר"ן נמי הביאו אלא שהביא דברי הראב"ד בנוסח' אחרינ' ממ"ש הרשב"א והרא"ש וז"ל ישראל שהי' מנקר בשר והלך לו ולא ידענו אם ניקר כולה אם לא א"צ להראות לבקי אלא סומך עליו ונר' עיקר דברי הרא"ש והרשב"א שכ' כדברי הראב"ד ואין כאן מי שבקי בניקור להראות לו הוא דסמכינן עליה ולא בע"א דהא גבי שחיטה נמי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מ"מ לא סמכינן ארובא אלא בדליתא קמן דנשיילי' ממילא גבי ניקור נמי לא סמכינן ארוב מצויין אלא היכא דליכא למיקם עליה דמילת' כגון דליכא בקי אחרינ' להראותו וכן הכריע מהר"י קאר"ו עוד כת' הרי"ן על דברי הראב"ד שנרא' דוקא כשולח ירך מנוקרת לחבירו הדברים נראים שאין לחוש אבל בישראל שנקר והלך לו איכ' למיחש שמא בדעתו היה להחזיר ולהשלים ולא השלים ע"כ ודברים של טעם הם ובא"ז כ' בעל נפש לא יסמו' אלא על טבח הבקי ויודע בטיב הניקור ומניין החוטין האסורין בבהמה לבד מהקנוקנות וחוט שתחת הלשון ע"כ ואני הגבר אשר שמעתי וראיתי שרוב המנקרים שלנו אף על פי שמחמירין בענין הניקור לחתו' אף ההית' מ"מ כמה פעמי' בא שמקילין בחלב ובקנוקנות של ג"ה מרוב מהירות כשיש להן שעת הדחק וכ"ש בשעת הבציר ע"כ נהגתי בעצמי שלא לאכול בשר המנוקר עד שיבא למנקר אחר ויבדוק את הבשר אם הוא מנוקר כראוי ולעיל בריש פ"ק סי' ב' הארכתי ושוב נחזור לסוגיא ואב"א במקום שאין מכריזין וגזרה שמא יתננה לו בפני ישראל אחר ואז יראו הישראל ויקנה ממנו וא"א משום דגניב לה לדעתיה דסבור שישראל זה אוהבי מאד דאחר שטרח בה ותקנה לו עד שראויה לו שלחה לו דא"ש אסור לגנוב דעת הבריו' ואפי' דעת של גוי והא דשמואל לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דשמואל הוה קעבר במברא א"ל לשמעיה פייסיה למבוריה פייסיה ואיקפיד אמר אביי תרנגולת טריפה הואי ויהביה נהליה במר דשחוטה פי' בחזקת שחוטה ושוב מסקינן ת"ר השולח ירך לחבירו שלימה א"ל שיטול הימנו ג"ה ובגוי בין חתוכה בין שלימה א"צ ליטול הימנו ג"ה ומפני שני דברים אמרו אין מוכרין נבילות וטריפות לגוי אחד מפני שמטעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר ולא יאמר אדם לגוי קח לי בדינ' זה בשר מפני ב' דברים אחד מפני האנסין שלא יקח הגוי הבשר מן הישראל בחזקה ויעזוב המעות לעצמו ואחד שמא מוכרין לו נבילות וטריפות אמר מר בגוי בין חתוכה ובין שלימה א"צ ליטול הימינו ג"ה במ"ע אילימא במקום שמכריזין חתוכה אמאי א"צ ליטול הימנו ג"ה כיון דלא אכריז אתו למזבן מיניה אלא פשיטא במקום שאין מכריזין אימא מציעתא מפני ב' דברים אמרו אין מוכרין נבילות וטריפות לגוי אחד מפני שמטעהו ואחד שמא יחזור וימכרנה לישראל אחר ואי במקום שאין מכריזין הא לא אתו למזבין מיניה אלא פשיטא במקום שמכריזין אימא סיפא לא יאמר אדם לגוי קח לי בשר מפני ב' דברים אחד מפני האונסים וא' שמא מוכרין לו נבילו' וטריפו' ואי במקום שמכריזין אי איתא דהוי טריפ' אכרוזי הוה מכרזי אלא פשיט' במקו' שאין מכריזין רישא וסיפא במקו' שאין מכריזין ומצעיתא במקום שמכריזין אביי אמר אין רישא וסיפא במקום שאין מכריזין ומציעתא במקום שמכריזין ר' אמר כולה במקום שמכריזין רישא סיפא שהכריזו ומציעתא שלא הכריזו ר"א אמ' כולה במקום שאין מכריזין ומציעתא גזירה שמא ימכרנה לו בפני ישראל ע"כ ופסק הרא"ש דהני תרי שינויי בתראי דמשני וא"א במקום שאין מכריזין לית להו עיקר אלא שינויא קמא עיקר דהא אביי מוקי ברייתא דתני בה ובגוי בין שלימה ובין חתוכה א"ל ליטול הימנו ג"ה במקום שאין מכריזין ורבא מוק' לה במקום שמכריזין וכשהכריזו אלמ' דלא חיישינן במתנ' דהיינו בשולח דורון שמא יתננה לו בפני ישראל וגם לא חיישינן במתנה דגניבות דעת והא דקתני מציעתא דאין מוכרין נבלות וטרפות לגוי מפני שמטעהו דוקא במכירה הוא דאסור לפי שהגוי נתן מעו' בתורת שחוטה וסיפא דקאמר שמא ימכרו לו ויודיעוהו לו שהיא טריפ' וההיא דשמואל דפייסיה למבוריה נמי כמין מכר הוא ומ"ה איקפיד וא"כ הני אמוראי בתראי מתרצינ' מתניתן בשינוי קמא כי היכא דלא תפלוג מתני' אברייתא ור"ת תירץ דהא דחיישינן לגניבות דעת ולשמ' יתננה לו בפני ישראל היינו היכא דאוור ישראל לגוי שהיא כשרה מנקרת אבל בסתם לא חיישינן ע"כ ודוחק הוא בעיני דאפי' בשלימה דקא חזי ליה וליכא גנבות דעת מ"מ אסור משום בני ישראל לא יעשו עולה וגו' גם לפירושו כל הסוגיא דוחק מ"מ שמעי' מניה דמן הסתם לא חיישינן לא לגנבות דעת ולא לשמא יתננה לו בפני ישראל ואינו אסור אלא כשנותנו לו בפני ישראל ומ"ה כ' הטור סתמא וז"ל ואם אינו נותני' לגוי בפני ישראל יכול ליתנה לו בין אם שלימה או חתוכה ואם נותנו לו בפני ישראל לא יתננה לו כשהיא חתוכה אא"כ נטל גידה שיש לחוש שמא סבר ישראל שראה שנתנה זה לגוי שנטל גידה קודם שנתנה לו ויקחנו ממנו ויאכלנו עם גיד' שכל ירך שיוצ' מתחת יד ישראל שחתכה כדרך שחותכין אותו מנקרי הבשר היא בחזקת שניטל גידה ע"כ וא"ל אמאי השמיט דין דמכירה לאשמועינן דאסו' מאחר דק"ל כר"א דהא ס"ל דאפי' במקום שאין מכריזין חיישינן במכיר' שהוא באיטליז במקום שמוכרין הבשר במקולין ברבים וחיישינן שמא יראה ישראל ויקנה ממנו כי ס"ל כדברי ר"ת כמ"ש הטור להדיא אח"כ בסי' קי"ז שמסקנת א"א בדבר דלא חיישינן אף במכירה לשמא ימכרנה לו בפני ישראל אם לא שיאמר לו הישראל שהוא כשרה כדפיריש' וכעין זה כתב הר"ן וז"ל ומדאמרי' דחתיכה לא גזרה שמא מכרוה נבילות טריפו' לגוי בסתם לפיכך נראין דברי ר"ת ז"ל שכ' דכי דייקינן ממתני' דחתיכה לא כשאמר לו כשירה ומותרת היא הלכך אי א"ל כה"ג בפני ישראל אתי למזבין מיניה ומ"ה גזרינן שמא יתננה לו בפני ישראל וזהו שנהגו בכל המקומות הללו למכור נבילות וטריפות סתם דלשמא ימכרנו בפני ישראל ליכא למיחש כיון דבסתם הוא לא סמוך ישראל בהכי ומשום גניבות דעת נמי ליכא למיחש דאיהו מטעי נמי אנפשיה ע"כ וכבר כ' שדוחק הוא בעיני לאוקמי מתני' בא"ל שהוא כשירה אלא נרא' בעיני דוקא בימיהם שהיו מקומות שהיו מכריזין וכשלא הכריזו היה מותר ליקח מהם א"כ אף במקום שאין מכריזין גזרו במכר לשמא יתננה לו בפני ישראל אבל אחר ימי התלמוד נתבטל המנהג של הכרזה ואין מכריזין בשום מקו' ונתפשט האיסור שאין קונין שום בשר מן הגוי וזהירי ביה טובא ע"כ התירו למכור להם נבילות וטריפו' ולא חשו תו לשמא ימכרנה בפני ישראל דאפי' ישראל רואה אינו קונה א"ל שישמע מפי ישראל שאומר לו שהיא כשיר' וכולי האי לא שכיחא דבני ישראל לא יעשו עולה וק"ו שאינו עושה זה בפני ישראל שלא יכשול בו ולפי מ"ש דק"ל כשינויי קמא ולא חיישינן לגנבות דעת גבי גוי במתנה כ"א גבי מכר ל"נ להקל שהרי הרי"ף והסמ"ג כ' סתמא שאסו' לגנוב דעתו של גוי כמו גבי ישראל אלא משום דס"ל גנבות דעת כזו כמו שסובר שניקור לו כמו שהיא ראויה לאכול אינה גניבות דעת ואינה דומה לטריפה בחזקת שחוטה שאפי' הגוים מודים לזה שהכשירה מעולה מן הטריפה כמו שהטריפה מעולה מן הנבילה וכ"כ הרמב"ם וז"ל להדיא שכל גניבות דעת המוזכרים לקמן בהלכה אסור אפי' לגוי ומאחר שגניבת דעת אסו' בגוי כ"ש גניב' ממש וגזל הגוי דאסור ואף להטעותו אסור כאשר הארכתי בזה בהגוזל בתרא:
דין דטעם כעיקר דאורייתא בין בחולין בין בקדשים במין בשאינו מינו אבל מין במינו בחולין שרי מדאורייתא רק מדרבנן אסור בבישול בנ"ט אבל יבש ביבש שרי פי' מדרבנן וברוב קדשים אפי' מין במינו אסור מן התורה ולענין מלקות אינו לוקה עד שיאכל כזית של איסור בכדי אכילת פרס דהיינו ג' ביצים אבל אינו לוקה על כל כזית וכזית אפי' איכא בתבשל כזית בכא"פ ודין העצמות של איסור מצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור בס' אבל המוח שבעצמות מצטרפין עם האיסור וכ"ז בחתיכה חיה שנפלה לקדירה אבל אם האיסור נתבשל תחילה אפילו לבדו ואח"כ נפל לקדירה של היתר אז העצמות מצטרפין עם האיסור:
אמר ר' חייא בר אבא אמר ר"יבל משום בר קפרא כל איסורין בתורה בס' אמר לפניו ר"ש בר ר"י ר' אתה אומר הכי הכי א"ר אסי משום ב"ק כל איסורין שבתורה בק"א ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דבהדי איל מבשל מ"ד בס' קסבר בשר ועצמו' לבהדי בשר ועצמות משערינן ליה ומ"ד בק' קסבר בשר לבהדי בשר משערי' ליה וה"ל בק' ומי גמירי מזרוע בשלה מיתיבי זה היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר אביי לא נצרכה אלא לכדר"י כו' רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דגבי קדשים אסור והכ' שרי פירש"י נותן טעם ק"ל דאסו' בקדשי' כעיקר ממשו של איסור ולהא מילתא קתני זה למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מינה לק' וס' דהא ק"ל מאחרי רבים להטו' דבטלי ברובא וילפינן מהא להחמיר דלא לבטל אלא במאה ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן הוא דאסור וה"נ שמעינן לר"י במס' ע"ז כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפינן לי' בפסחי' מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמורא בתראי דאסמכתא בעלמא הוא לאו מילף הוא דה"ל נזיר וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כא' א"נ גיעולי גוים חידוש הוא כדאמרינן התם פ' א"ע משרת להיתר מצטרף כו' ועוד הביא ראי' מהא דאמרי' לקמן בפ' כ"ה אמ' אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמ' דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבש' וחלב מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא כי ליכא נ"ט נמי אמר רבא דרך בישול אסרה תורה וא"א לבטל בלא נ"ט והשת' לפי פירש"י צ"ל דטעם כעיקר דקאמר הכא דאסור בקדשים ושרי באיל נזיר לאו טעם ממש קאמר דהא בטל בס' או בק' אלא טעם כל דהו קאמר והשתא ק' מה דחקו לפרש דטעם כעיקר לאו דאורייתא וקרא דמשרת אסמכתא וגיעול גוים אסמכתא כיון דהכא לא איירי בנ"ט גמור כך הקשו בתו' ונ"ל דסברת של רש"י מאחר דקאמר טעמו כעיקר ולא קאמר טעם כ"ש משמע דכפשוטו נמי איירי דאף בטעם גמור קאמר ור"ל ששניהם טעם גמור וטע' כ"ש אסור בקדשים מדאורייתא ובחולין שניהם מותרין אלא דמדרבנן אסרינן בחולין עד ס' ועד ק' דחומרא בעלמא ועוד הקשה עליו ר"ת והוכיח אף בקדשים לא אסרינן טעם כ"ש דקאמרינן התם בנ"ט ברוב לאו דאורייתא אלמא אפילו כדי נתינת טעם במין במינו בטל ברוב והשתא אי הוה אפילו טעם כל שהוא אסור בקדשים לא גרע בכדי נ"ט במין במינו והוי נמי דאורייתא בשלמא אי לא אסרינן בקדשים אפילו בשלא במינו אלא טעם גמור מ"ה במין במינו הכל שרי ובטל ברובא משו' דלא הוי טעם גמור ואין זו ראייה נצחית לומר דאפילו בשא"מ בעי טעם דנוכל לומר מאחר שאמרה תורה אחרי רבים להטות דניזל בתר רובא א"כ במין במינו שרי בין בחולין בין בקדשים ונהי דבחולין אפילו בלא במינו נמי שרינן מהאי קר' היינו דלא אשכחן קרא לאיסור אבל בקדשים מדאשכחן דגלי קרא לאיסור דכת' כל אשר יגע בבשרה קדש אסרינן שלא במינו ויש סברא לחלק ביניהם דגבי מין שלא במינו דשייך נ"ט א"כ לא חילקה התור' בדבר לאסר' אפי' טעם כ"ש אע"פ דלא יהיב טעמא משא"כ במינו דלא שייך ביה נ"ט כלל עוד הקש' עליו ר"ת אינו בתו' שלנו אלא העתקתי מדברי הרא"ש מדאמרינן פ' דם חטאת ובשלהי ע"ז דכל יום נעשה גיעול לחבירו וקשרי לבשל חטאת ואח"כ שלמים ובשלמא אי אמרינן בעינן טעמא הילכך מין במינו דאורייתא ברובא בטיל הלכך אוקמ' אדאוריית' בכלי המקדש אא"א במשהו א"כ אף מין במינו אסור מדאוריי' והיאך מותר לבשל שלמים לאח' חטאת שהרי מועט באכילת שלמי' ואוסרן לזרים ולנשים ונפסלין ביוצא ומ"מ לפי מ"ש שיש לחלק בין מין במינו לשאינו מינו א"כ אין ראייה דשמא דוק' במינו בטל ברוב ושלא במינו אסור מדאורייתא במשהו כדפיר' עוד הקשה ר"ת ז"ל דע"כ טעם כעיקר בחולין דאורייתא דאמרינן בפ' התערובות אההיא דאמר ר"ל הפיגול והנותר וכו' דקאמ' ש"מ נ"ט ברוב לאו דאוריית' מתיב רבא העושה עיסה מן החיטין ומן האורז יש בהן טעם דגן חייבת בחלה ומשני מדרבנן ופריך אימא סיפ' ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אלא מין בשא"מ בטעמא אבל מין במינו ברוב' והא דר"ל איירי במין במינו אלמא אע"פ שרוב העיסה מן האורז כיון שיש בה טעם דגן אזלינן בתר טעמא ואם אכל כזי' מן העיסה יוצא ידי מצה כאילו היתה כולה של חיטין ועוד דר"י גופא דאמ' טעמא ולא ממש אין לוקין עליו ס"ל כר"ע בפ' א"ע ובנזיר דאמר טעמ' כעיקר דאוריית' דילף לה מגעולי גוים ול"ל דאסמכת' בעלמא הוא דפריך התם והא משרת להיתר מצטרף לאסור הוא דאת' והא מבעי ליה לטעם כעיקר אלמא דטעם כעיקר דרשה גמורה היא כמו היתר מצטרף לאיסור דלוקין עליו והא דמייתי ראייה מרב' לאו ראייה היא אלא דיחוי בעל' הוא דדחי למילתא דאביי כלומר מהכא ליכא למיפשט דטעמו ולא ממשו דאורייתא תדע דהא רבא גופיה הוא דאמר בזבחים אמור רבנן בטעמו ואמור רבנן ברובא ואמר רבנן בחזותא והשתא מין במינו ברובא דקא' היינו כריב"ל בפ"ק מאחרי רבים להטות ואמר רבנן דקא' לאו דוקא אלא שהם דרשו והוציאו הדבר מן הפסוקים א"כ ה"ה נמי מ"ש נמי בטעמא שרי דאורייתא קאמר וכתב הרא"ש ויש שדוחין ואומרי' לרש"י הא דעיסה טע' כעיקר לא איירי בלא ממשות אלא טעם ממשות איכא שע"י קמח של דגן שגילגל בתוך עיסת האורז ונתרבית העיסה ויש בה טעם וממשות ולא דמי לחלב שנפלה לקדירה ונימוח שאין בו ממשות החלב אלא טעם ונ"ל שאין זה דיחוי שאין ממשות הדגן ניכר עיסה באורז ואם נתרבית העיסה ה"נ נתרב' הרוטב שבקדירה מן החלב שנימוח בתוכה ואני אומר דיחוי גמור הוא ואינו דומה כלל לרוטב נהי שנתרב' הרוטב בעבור האיסור מ"מ האיסור שהיא מתחילה ניכר והי' בו ממש כבר הוא נימוח ובטל ברוב אבל הכא תערובות ע"י ממש היא כבראשונה אלא שנשתנה מעט בעניינו דמתחילה היה קמח ועשו עיסה ס"ס ממשו לא נשתנה ממה שהיה מתחילה והרי הוא טעמו וממשו וראייתו שהביא מהא דאמר רבא כו' וא"ז ראייה דה"ק אמור ברובא כלומר דחד בתרי בטל ביבש אפי' מדרבנן ואמר בטעמא כמשמעו וזהו ניחא טפי מה שנאמר אמור רבנן כו' שדרשו הפסוקים יהיה הכל מן התורה ופי' ר"ת דטעם כעיקר במין בשא"מ דאורייתא דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות אסור ולוקין עליו בכזית כאילו היה כולו איסורא ואפי' לקולא אזלינן בתר טעמ' ויוצא בעיסת האורז ידי חובתו כיון שיש בה טעם ואפי' רובא אורז וילפינן לה ממשרת או מגעולי גוים וההיא דר"י כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו איירי במין במינו וטעמו ממשו דקאמר דלוקין היינו כשהאיסור בעין ומכירו וטעמו ולא ממשו אסור מדרבנן ואין לוקין עליו דמדאוריתא ברובא בטיל וה"ה אם היה ממש האיסור בעין ולא נימוח רק שאין ניכר ואין לוקין עליו כי הוא בטל ברוב אלא הא קמ"ל דאפ"ה אסור מדרבנן ור' חיים ז"ל פי' אליבא דר"ת דאיירי שפיר במין בשאינו מינו וטעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס דאז הוי כמו ממשו של איסור כיון דיש כ"כ הרבה מן האיסור שבתוך א"פ אוכל כזית של איסור חייב שהרי אכל כזית של איסור והרא"ש פי' נעשה כולו איסור ואוכל כזית ממנה לוקין כדחזי' גבי עיס' ואורז דבכזית ממנ' יוצא ידי חובתו אף להקל ולקמן אפרשנו טעמו ולא ממשו היינו היכא דליכא כזית בכ"אפ ואע"פ שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו ואע"ג דטעם כעיקר ילפינן מקר' מסתברא לומר דלא החמיר תורה בנתי' טעם של איסור בהיתר להופכו לאיסור כשהיתר כ"כ יותר על האיסור שאם היה האיסור בעין וניכר בתוך ההיתר בלא נתינת טעם לא היה לוקה עליו דהיינו ביותר מכדי אכ"פ ובהך דשמעתין יש לפרש טעם כעיקר טעם ממש דבאיל שרי דפעמים הזרוע ומקצת מן האיל חוץ לרוטב ונותן שומן הזרוע טעם גמור במה שאצלו חוץ לרוטב ובשאר קדשים אסור בכה"ג אע"ג דאף בקדשי' מין במינו בטל ברוב והכא מין במינו איירי דומיא דזרוע בשלה מ"ה י"ל דזימנין משכחת נמי שיש משמנוני הזרוע הרבה על אותה מקצ' בשר שבאיל עד שלא יהא רוב באותו מקצ' לבטלו דכל ענין שיבשל התיר הכתוב וזהו בודאי בקדשים אסור וה"ה בכדי נתינת טעם שלא במינו דלא שייך לומר בטל ברוב וה"ה נמי בחולין דאסור בטעם גמור מקרא דמשרת והא דנקט קדשי' משום דבקדשי' מיירי ולא בא למעוטי חולין והשתא דין אחד לקדשים ולחולין ולא בעי קרא לקדשים אלא דלא תימא ניליף מיניה דזרוע בשלה כדאיתא בסוגיא וא"ל למה בעי קרא דקדשים נילף מחולין מקרא דמשרת מכח ק"ו ומה חולין דקיל אסרה תורה בכדי נתינת טעם קדשים דחמיר לא כ"ש מאי אית לך למימר זרוע בשלה יוכיח שאני זרועה בשל' דחידוש דלכתחילה צוה הכתוב לבטל האיסור ולבשל יחד כדאיתא בסוגיא די"ל אי דגלי קרא להדיא בקדשים הוה ילפינן קדשים מיניה דזרוע בשלה במה הצד ושאר חולין בק"ו וקרא דמשרת הוה דחיק אוקי אנפשיה והוי בא להיתר מצטרף לאיסור עד הנה ישבתי דברי רש"י ודברי ר"ת ועתה באתי להכריע אף שהרא"ש לא הכריע שהרי כת' בסוף דבריו והשתא לפסק ר"ת אם נשפך הרוטב ואיני יודע אם היה בו ששים הוי ספיקא דאורייתא ואסרינן ליה ולפסק רש"י הוי ספיקא דרבנן ושרי אלא שהטור תפס לחומרא כדברי ר"ת אבל הר"ן הכריע להקל כדברי רש"י וז"ל אבל ר"ת ז"ל כ' דטעם כעיקר דאורייתא כדמוכח סוגיא דפסחים וכי קאמרינן הכא בסוגיא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשי' אסור משמע הא בחולין שרי ה"מ במין במינו דומיא דזרוע בשלה דמין במינו לא הוה טעם כעיקר דאורייתא אלא בקדשים לחוד כו' דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא אין לוקין עליו דאי לרבנן דגמרי לה מק"ו דנזי' דאין איסורו איסור לעולם וכדאיתא בפ' א"ע אין לוקין עליו דאין עונשין מן הדין ולר"ע נמי דגמר לה מבנין אב דגיעולי גוים אין לוקין עליו דהא לית בהו אלא עשה ולא מחוורתא דאם טעם כעיקר דאורייתא ודאי לוקין עליו דכיון דבעיקר גופיה איכא לאו בגילוי מילתא בעלמא סגי דטעם כעיקר ממילא לוקין על הטעם כשם שלוקין על העיקר דכי אזהריה רחמנא מנבילה גופיה ומטעמיה אזהר ודכוותיה אמרי' בגוזז ועובד בבכור פסולי המוקדשין דלקי ואע"ג דלית בהו לאו דהא נפקא לן מתזבח ואכלת חלב בשר ולא גיזה ועבודה דטעמיה דמילת' דכיון דבמוקדשים גופייהו כתיב לאו ומוכיחין מדכתיב תזבח ואכלת דאף בכור פסולי מוקדשים אסור ממילא אמרינן דבכלל לאו דלא תעבוד לא תגוז הוא והכא דכוותיה ולפיכך נראין דברי רש"י ז"ל ועיק' ע"כ והנה העתיק התו' ולא העתיק כל צרכו הלא עיקר תירוצו של ר"ת דאיירי התם במין במינו ומ"ה טעמו ולא ממשו הוא דאין לוקין עליו אבל בשאינו מינו לוקין עליו או אפי' איירי בשאינו מינו אסו' מדאוריי' ומ"מ לענין מלקות הוא דאין לוקין פחות מכזית בכדי א"פ דהכי גמירי דכל האיסורין הלכה למשה מסיני וכמ"ש רש"י לעיל בר"פ וזו היא עיקר וכ"כ הראב"ד באיסור משהו דתלתא גווני איכא האח' נ"ט בעיקר ויש בו כזית בכדי א"פ ואכל כזית מן האיסור ולוקה השני כשיש בו טעם כגון אחד במ' או בנ' שאין בו כזית בכדי א"פ מדאורייתא הוא אסור ואין לוקין עליו הג' כשיש חצי זית היתר וחצי זית איסור ויהבי טעמא אהדדי נקרא היתר מצטרף לאיסור ואינו אלא בקדשים ולא גמרינן חולין מיניה ומה שהקשה הרשב"א בחידושיו דלא יתכן לפרש טעמו וממשו היינו כזית בכדי א"פ דהא אביי הוא דאמר בפר' כ"ה ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא כו' ואיהו גופי' בפ' א"ע מסיק וכזית בכדי א"פ דאורייתא בתמיה ר"ל למלקות אלמא דס"ל דכזית בכדי א"פ הוא בכלל טעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו ונר' דלק"מ דבודאי אביי דס"ל מתחילה דכזית בכדי א"פ לאו דאורייתא א"כ הוה בכלל טעמו ולא ממשו ואין לוקין עליו ובסוף שהשיב לו רב דימי אין כזית בכדי א"פ דאורייתא הוא וקבלי' מיניה א"כ הוא בכלל טעמו וממשו דלוקין עליו אבל מ"מ נראה דפירש"י עיקר דפי' ר"ת דחוק הוא מאוד דבתחילת סוגיא אמר דילפי' מזרוע בשלה דבטלה למר בס' ולמר בק' והשתא איירי בע"א וכלל לא איירי בביטול טעמא בק' או בס' ואפי' בביטול רוב ליתא אלא נאמר בכל ענין היתר הכתוב אפי' מקצת הזרוע עם האיל חוץ לרוטב כו' ומי הגיד לו זה ועיקר התירוץ חסר מן הספר בפרט מאחר דעד השתא לא איירי בהכי ועוד מי הגיד לו זאת שאם מקצת הזרוע עם האיל חוץ לרוטב שיקר' זה טעם כעיקר ממש דשמא חשבינן כאילו הכל ברוטב ומסייע כל ההיתר לבטל את האיסו' בפרט למ"ד מבשל והדר חתיך ליה דא"כ מחוברין יחד וכה"ג נראה דכ"ע מודה בזה מאחר שמונחים ברוטב אלא שמקצתו חוץ לרוטב דאין קפידא בזה אלא הכל מסייע לבטל האיסור ועוד ל"ל לרבא למימר דבקדשים אסור טפי מאביי דאמר לא נצרכה אלא למין במינו כו' ולא הזכיר דבקדשים אסור אע"ג דמיירי בקדשים אלא מ"ה קאמר רבא דבקדשי' אסור משום דס"ל דבחולין שרי מדאורייתא וס"ל דכל הני קראי אסמכתא הוא ולא מיליף נינהו ומ"ה דחי נמי לאביי דלא נילף מבשר וחלב ואף דהכי דמין במינו איירי ומהיכא שמעינן דשלא במינו שרי בחולין ואינו אסור אלא בקדשי' י"ל מאחר דאביי הוא דמוקי ליה למין במינו כו' ורבא מוקי ליה טעם כעיקר משמע דפליג אאביי ולא נחית לחלק כלל בין מין במינו בין בשאינו מינו אלא לעולם טעם כעיקר אסור בקדשים ובחולין שרי וכל מה שהקשה ר"ת להוכי' דטעם כעיקר דאורייתא אפי' בחולין כבר כ' דאינן ראיות לסתור דברי רש"י גם מה שהקשה על פירש"י דטעם כ"ש אינו אוסר בקדשים גם זו לא מצאתי להדיא אלא במין במינו דוקא אבל שלא במינו לעולם במשהו ואפי' במין במינו שמצא ר"ת דבטל ברוב אפי' בקדשים בפיגול ונותר וטמא שבללן זה בזה כו' וכן שתי מנחות שנתערבו כו' כל אלו איירי בתערובת דעלמא אבל בנ"ט כגון בישול דומי' דזרוע בשלה וחטאת דכתיב כל אשר בבשר' יקדש דמיירי בבליעה וכה"ג לא מצינו להדיא שבטל ברוב גבי קדשים ואע"פ שכ' הסמ"ג בענין זרוע בשלה ואין לחלק בין התערובות ההוא לדבר שיש בו רוטב שהרי קמח בקמח הוא ומתערב יפה ולכך חולק שם ר"י ואומר שאינו בטל אע"פ שאינו אומר כן כי אם בדבר לח שהרי במס' שבת פ' נוטל מודה ר"י שתרומו' חיטין עולה בק"א ע"כ ומה בכך נהי דר"י ס"ל הכי שמ' רבנן פליגי עליה ולא אסרי שום תערובות בפרט מין במינו אפי' בקדשים בלא רוטב ועוד אפי' לר"י גופיה נמי דמדמה תערוב' של קמח לדבר לח לענין זה שקאי מין במינו אבל לעולם הא דק"ל דטעם כ"ש אסור בקדשים לא ק"ל אלא ברוטב וע"י בישול דומיא דקרא דחטאת ומ"מ לענין פסק הלכה נ"ל דטעם כעיקר דאורייתא בסוגיא דפסחים דמשמע שם להדיא בכל הסוגיא דטעם כעיקר דאורייתא ובסוגיא דהתם מסקי שמעתא רב אחא ור"א דבתראי טפי מרבא הוא וכן סוגיא דסתמא דתלמוד שהיא עיקר בכל התלמוד ס"ל לשם בפשיטות דטעם כעיקר דאוריית' והשת' מ"ש הרשב"א שדעת הרמב"ן כרש"י ודעת הראב"ד כר"ת כו' עד ולענין פסק הלכה אנן על מי נסמוך באו ונסמוך על דברי ר"ת ור"י ובעל ה"ג והראב"ד שרבי' הם וגם אמרו להחמיר בשל תורה ע"כ ולפי מ"ש אף בלא חומרא אלא כך מחוורתא שמעתתא דטעם כעיקר דאורייתא אפי' בחולין ומ"מ מ"ש רש"י דטעם כעיק' דקאמר הכא איירי בטעם כ"ש לישנא לא משמ' הכי דבכל דוכתא טעם כעיק' משמע טע' גמור שהוא בכדי נ"ט שאוסר עד ס' או עד ק' אף שפי' לעיל דדעת רש"י דבתרתי איירי בטעם ממש ובטע' כ"ש דתרווייהו איסורי בקדשים מדאורייתא ובחולין שרי מ"מ דוחק הוא כי טעם כ"ש לא נקרא טעם כעיקר כלל גם לא שייך עליו לישנא דטעם כלל אפי' לומר טעם כ"ש אינו נכון דכ"ש אין בו טעם אלא איסו' משהו נקרא ועוד מאחר דמסיק בקדשים יליף מקרא דחטאת דכתיב כל אשר יגע בבשר' להיות כמוה כחומר שבהן כו' מנ"ל דאיירי בכ"ש דילמא בטעם גמור איירי דבחולין שרי והכא אסור ובפרט מאחר דבמס' פסחים דריש מקרא דדוקא בבלעה איירי ר"ל שיגע בבשרה ויבלע מקוד' וסתם בליעת הוא בכדי נ"ט אלא נר' בעיני לומר דס"ל לרבא אע"פ דילפינן לאסמכת' בעלמא ביטול ס' או ק' מזרוע בשלה דהיינו אי משערינן בשר בהדי עצמות או לא מ"מ אמת שהוא בכדי נתינת טעם והיא פחות מס' לפי שהעצמות שבזרוע אינן קשין כ"כ דלא פלטי כשיש בהן מוח ויהב טעמא כשאר בשר שבאיל והעצמות שבאיל אינן מועילות טעם לבטל כי לא כולהו רכין הן שיש בו מוח דהרבה והרבה עצמות יש שאין בהן טעם כלל ואפ"ה קשרי רחמנא וזהו טעם כעיקר בזרוע בשלה והשתא לפי פסק הלכה טעם כעיקר דאוריית' בין דחולין בין בקדשי' בשלא במינו ובמינו בחולין שרי מדאורייתא דבטל ברוב ומדרבנן הוא דאסור בכדי נ"ט דרך בישול אבל בתערובות ביבש שרי אפי' מדרבנן ובקדשים אפי' במינו אסור מדאורייתא בכדי נ"ט אבל בכל שהוא אפי' בשלא במינו ובקדשים שרי ואף דטעם כעיקר אסור מדאורייתא מ"מ אינו לוקה עליו עד שיאכל כזית של איסור בכדי א"פ שהוא ד' ביצים לדברי רש"י והתו' וג' ביצים לדברי הרמב"ם וכ"ד כל רוב המפרשים ולא כדברי הרא"ש שכ' לעיל שנעשה כולו איסור ולוקה על כל כזית וכזית ז"א דא"כ הית' מצטרף לאיסור הוא דאיכ' ואדרבא גרוע הוא יות' מהיתר מצטרף לאיסור שהוא חצי של איסור זית וחצי של היתר והכא רובא דרוב' הית' והמיעוט איסור ובנזיר פי' ג' מינים משמע להדיא דלא אמרינן לרבנן היתר מצטרף לאיסור כשרבה היתר על האיסור ועוד אפי' היכא דאמרינן היתר מצטרף לאיסור לא אמרי' אלא גבי קדשים ולא גבי חולין כדמוכ' שמעתתא דפ' א"ע לרבנן דר"ע דהלכת' כוותייהו ואף שיש לדחו' ולומר דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור איירי בלא בליעה שלא בלעה בכולה אבל היכא דבלעה בכולה ע"י בישול נעשה כולה איסור וכ"מ מפירש"י דפ' א"ע שפי' לשם ואפי' לא בלעה לכולה אבל היכא דבלעה בכולה ע"י בשול אכל חצי זית מן הפגול ואכל חצי זית מן ההיתר בבת אחת מצטרף מ"מ נרא' דלאו דוקא קאמר דאי בלעה בכולה מחייב אפי' בלא היתר מצטרף לאיסור אלא היכא דאמרי' היתר מצטרף לאיסור כגון גבי קדשים חייב אפי' לא בלעה לכולה והרמב"ם נמי כתב וז"ל חלב הכליות שנפל לתוך גריסין ונימוח הכל טועמין את הגריסין אם לא נמצא בהם טעם חלב הרי אלו מותרים אם נמצא בהם טעם חלב והיה בהם ממשו הרי אלו אסורין מן התור' נמצא בהן טעמו ולא היה בהם ממשו הרי אלו אסורין מד"ס כיצד הוא ממשו כגון שהיה מן החלב כזית בכל ג' ביצים מן התערובות אם אכל מן הגריסין האילו כג' ביצים הואיל ויש בהם כזית מן החלב לוקה שהרי הטעם האיסור וממשו קיים אבל פחות מג' ביצים מכין אותו מ"מ מדבריהם וכן אם לא היה בתערובת כזית בכל ג' ביצים אע"פ שיש בהם טעם חלב ואכל כל קדירה אינה לוקה אלא מ"מ ע"כ וכ' מהר"י קאר"ו נר' דלא אתי כר"ת דהא אע"פ שאין בו כזית בכדי א"פ מיתס' לר"ת מדאורייתא כל זמן שאין בו ס' וביש בו כזית בכדי א"פ נמי לר"ת מחיי' על אכילת כזית ולהרמב"ם לא מחייב עד שיאכל בג' ביצים כו' ונראה דס"ל לר"ת מאחר שחילק בין טעם כעיקר לכזית בכדי אכילת פרס א"כ ס"ל אכל כזית וכזית מיחייב בכדי אכילת פרס כדברי הרא"ש ולא נהירא כלל כדפירש ועוד שהרי התו' דס"ל כר"ת כתבו להדיא פרק ג' מינים דכזית בכדי אכילת פרס חייב היינו כשאכל כ"כ הרבה עד שיאכל כזית איסור אבל אכל כזי' לחוד מן התערובת אינו חייב אלא משום היתר מצטרף לאיסור כגון לר"א בתערובות שאור דמרבה מכל שאור לתערובות כה"ג משום היתר מצטרף לאיסור אלמא היכא דלא ק"ל היתר מצטרף לאיסור כגון גבי חולין אינו חייב אלא עד שיאכל כזית ממש וכמו שפירש רש"י והרמב"ם ועוד שהרי הראב"ד כתב נמי כר"ת דטעם כעיקר מן התורה ומכל מקום פירש דכזית בכדי אכילת פרס היינו שאכל כזית איסור ואז הוא לוקה ולא כדברי הרא"ש גם הסמ"ג כתב בהלכות נזיר וז"ל תניא בירושלמי דנזיר כזית יין שנפל לקדירה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה פירש בכדי אכילת פרס ולמד משם שאין אומרי' בנזיר היתר מצטרף לאיסור שאם כן מכיון שאכל כזית ממנה יהא לוקה ע"כ וא"כ בשאר חולין דלכ"ע אין היתר מצטרף לאיסור אפילו אמרינן טעם כעיקר אינו לוקה על אכילת כזית לחוד דהיינו דלא כדברי הרא"ש והקארו ומה שהביא ראייה מעיסת האורז דאם אכל כזית ממנה יוצא ידי חובתו אין זו ראייה מאחר דטע' כעיקר דאורייתא לענין איסר ה"ה לענין היתר אמרינן טעם כעיקר דאורייתא ואזלינן בתר טעמא והוי כעיסת מצה ולא בענין כזית בכדי א"פ אלא דוקא לענין מלקות לחוד' דהכי גמירי לה. חתיכה של נבילה שנפלה לתוך חתיכות של היתר אז העצמות של איסור מצטרפין להיתר לבטל בשר הנבילה בס' ודוקא העצמות אבל המוח שבעצמות האיסור מצטרף עם האיסור וכל זה דוקא כשנפלה לקדיר' בעוד' חיה אבל אם נתבשלה תחילה החתיכה של נבילה אפי' בלבדה ואח"כ נפלה לקדירת היתר אז העצמות שבה מצטרפות לאיסור כו' עכ"ל י"ד והוא מדברי הרא"ש וכ"פ הרשב"א ז"ל:
דין דבר שאין בריה ולא חה"ל בטל ברוב בדבר יבש במין במינו ואפילו איסור דרבנן ליכא ומדינא מותר לאכול אפילו שלשתן כאחת לאדם אחד אחר שנתבטל אלא שראוי להחמיר שלא לאכול אלא לשני ב"א וא"צ להשליך אחת ולבשלם בקדירה אחת אסור מדינא אף אחר שנתבטל ואם בישל נאסר ומ"מ מותר להרבות עליו כדי שיעור ס' ולבטלן כדי לבשלה לכתחילה ומין במינו שנתבטל אוסר עד ס' ובארנו דכל האיסור' בין מין במינו ביבש שנתבטל ברוב או מין במינו בדבר לח ביתר מס' אם אח"כ נתוסף עליו איסור של מינו ונתרבה האיסור מצא מין את מינו ומצטרף עם הראשון ואסור' והא דיבש ביבש בטל ברוב היינו במין במינו אבל מין בשא"מ אפי' יבש ביבש צריך ס':
פסק כתב הרא"ש דף קס"ט ע"ד כל דבר שאינו בריה ולא חה"ל בטל ברוב בדבר יבש ואפי' איסור דרבנן ליכא כדמשמע הכא ויראה שמותר לאכלו כאחד ולא דמי להא דאמרינן בפ' התערוב' תניא רי"א רמוני בדן אוסרין בכ"ש כיצד נפל א' מהן לריבויי' ומריבויי' לריבויי אסור רשב"י או' משו' ר"ש לרבוי' אסור כלומר לריבויי' הראשון הוא דמודינא לך דאסור אבל מריבוייא לשלש ומג' למקום אחר מות' ולקמן בסימן נ"ה אפרש ופר"י דלהכי נקט מג' למקום אחר להשמיע שיש חילוק בין השלש למקום אחר שהג' אסור לאוכלן כאחד אבל מה שנפל מן הג' בתערובת מותר לאכלן כא' אלמא דמצינו היכא שנפל מן הריבויי לג' שמותר בתערובת ואפ"ה אסור לאכול לאדם א' בבת אחת ולק"מ דהתם דתערוב' השני מותר משום ס"ס דאמרינן איתיה לאסורא בתערובת הראשון ואי אמרת נמי נפל לתערובת השני כל חד וחד כי אכיל ליה אמרינן התירא קאכיל אבל אי אכיל שלשתן כא' קאכיל חדא מהתערובות הראשון והוי חדא ספיקא אבל חד בתרי בדבר יבש אפילו מדרבנן בטל דלא משום ספיקא שרי ליה דאפי' אי אכיל ליה חדא חדא ליכא אלא חדא ספיקא וספיקא דאוריי' לחומרא אלא משום דגזירת הכתוב הוא דכתיב אחרי רבי' להטות הילכך כל חד בתרי בטיל ונהפך איסור להיות היתר ומות' לאכלן אפילו כולו כא' ומדרבנן החמירו במין במינו היכא שנתבשל יחד קודם שנודע תערובותו ולא נקרא עליו עדיין שם היתר להצריכו ס' אע"ג דלא יהיב טעמא גזירה אטו מין בשא"מ אבל מין ומינו בדבר יבש ונודע תערובותו נעשה היתר גמור ואפילו מדרבנן לא אצטרכי' ס' דאף אם נתבשל לא יהיב טעמא וגם נמי לא דמי לטבע' ע"ז שנתערבה באלף טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן כא' ופר"י דאסור ליהנות מן כולן כא' וכן איברי תמימות שנתערבו באיברי ב"מ דקאמר ר"א אם קרב ראש אח' יקריבו כל הראשים וקאמר ר"א לא התירו ר"א אלא ב' ב' אבל א' לא ופר"י דגם כולן כא' אסור להקריבן דהתם ע"י תערובות נאסרו כולן אלא מקילין לתלות האיסור באותו שפי' וכולי האי לא מקילין להתיר כולן כאחת ולא שרינן להו אלא ע"י ס"ס דאמרינן דילמא דאיסורא נפל ואת"ל דלא נפל לאיסור' כיון דלא אכיל כולן כאחת אמרינן הנשאר הוא האיסור אבל דבר יבש חד בתרי הוא בטיל לאו משום ספיקא מותר אלא דגזירת הכתוב הוא הלכך מותר גם לא לשתמיט תלמודא בשום דוכתא לאשמועינן בחתיכ' שאינה ר"ל ולאכול חדא חדא כי היכי דאשמועינן ברמוני בדן ובכוס של ע"ז אלא בכל דוכתא ה"נ ובזבחי' פריך ולבטלו ברובא ולשון בטל משמע היתר גמור כאיסור הבטל בס' או בק' הלכך נראה דאם בישל שלשתן כאחת או בשלן עם חתיכות אחרות הכל מותר ולא אמרינן נהי דכל זמן שהוא יבש בטל ברוב מ"מ כשבשלו נפלט טעמו ואוס' דלא מצינו דבר המות' לאכלו שיהא צירו אסור ואיפכ' חזינן מצינו דגים טמאים צירן מותר מן התור' אבל איך יתכן שהדב' המות' יאסר בפליטתו כו' ואע"פ שמותר לאכול שלשתן כאחת וגם אם נתבשלו אינן אסורות ומיהו אם נתוסף עליו איסור עד שנתרבה על ההית' מצא מין את מינו וניער וכן הדין בכל האיסורין שנתבטלו ל"ת מין בשא"מ ניתר בס' ואח"כ נתוסף איסור שמצרף עם הראשון לאסור שהרי נצטרף יחד טעם האיסורין ונתן טעם בהיתר וגם מין במינו בדבר לח ניתר' בס' מצטרף שאחרון עם הראשון ואע"ג דלא יהיב טעמא כי חכמים גזרו מין במינו אטו מין במינו בשא"מ אלא אפ' מין במינו בדב' יבש שנתבטל ברוב היתר אפי' מדרבנן ואח"כ נתוסף האיסור מצא מין את מינו וניער ועיקר דין זה לקמן בסי' נ"ו קצרתי קצת דבריו ואע"פ שהן דברים של טעם מ"מ ל"כ בעיני להקל ולבשלם מאחר דאסרו חכמי' מין במינו נגד ס' ואע"ג דלא יהיב טעמא משום גזירה מין בשא"מ א"כ מ"ט היכא דנתבטל מקודם דשרי מדאורייתא ס"ס בכלל גזירה דמין בשא"מ הוא אכן לאכלן כולן כאחת נר' בעיני דשרי כדברי הרא"ש מאחר שנתבטל ברוב ושרי אפילו מדרבנן אלא שהרשב"א אוסר לאכלן כאחת וז"ל בת"ה על היתר ביטול יבש ביבש חד בב' מסתבר' דטעמ' דמילתא משום דבדברי' הנבללי' שא"א להפריד החתיכות ולאכול כל חתיכה בפני עצמה צריך ס' שבפחות משיעור זה האיסור נטעם ונרגש בכל ואפי' מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו מ"מ כיון שכנגדו בשא"מ נרגש החמירו ואסרו מדבריהם אבל יבש ביבש שהוא יוכל לאכול כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה אוכל ושאוכל אחרונה שבכולן אני אומר אותו שכבר נאכל היה האיסור וזו של היתר היא ולפי' אוכל כל אח' ואח' בפני עצמה ואינו חושש דכיון דיש שם כדי שיעור ביטול מדאורייתא ואפשר לומר בכל אחד שמא עכשיו אינו אוכל האיסור הקילו בו אף מדבריהם שלא להצריכו ס' ודווקא לאכול כל א' בפני עצמה אבל לבשלן יחד אסור שהרי חז' האיסור להתערב עם ההיתר והרי הוא כשאר האיסורים הנבללים ומיהו אפשר שאם בישל מקצת לצד אחד ומקצת לצד א' שהכל מותר ומן הטעם שכ' שבשעה שאוכל אלו שנתבשלו אני אומר עכשיו איני טועם האיסור שאיסור שמא בתוך האחרי' הוא שנשאר וכן בשעה שחוזר ואוכל את השאר אני אומר שמא איסור כבר נאכל ואלו כולן היתר הם אבל לערב הכל ולאכול אסור עכ"ל והיה נרא' לומר שאם אסר לאכלן כא' א"כ שם איסור עליו ואסור להרבות עליו כדי לבטלן בס' ואין מבטלין איסור לכתחילה אלא שהר"ן כ' שמותר לכתחילה לבטלן בס' ולבשלן לכתחילה ומשום מבטל איסור לכתחילה ליכא כיון שכל א' בפ"ע שרי אין כאן איסור עכ"ל וכל זה לפי הרשב"א אבל לענין הלכה נראה בעיני עיקר כדעת הרא"ש דמאחר שנתבטל שרי לגמרי אלא שאסור לבשל בקדירה א' אבל בשתי קדרו' שרי לבשלם ומותר לאוכלן כא' אבל מ"מ כ' בסמ"ג דיש להחמיר שלא לאכול לאדם אחד כלל כ"א לב' ב"א וכ' מהרא"י ע"ז בשערים שלו דה"ה שלא לבשלם בקדירה אחת כו' ולפי מ"ש אין צ"ל ה"ה כו' אלא מדינא אסור לבשלם בקדירה אחת ואם בשל נאסר כמ"ש אבל לאכלם לאד' אחד שרי מדינא לכ"ע לאכול חדא חדא אלא שבסמ"ג כ' להחמיר וכ' מהרא"י ז"ל ויראה דנוכל לומר אע"ג דק"ל דא"צ להשליך א' אלא גבי תרומה מפני גזל השבט כדלקמן כמו שהוכיחו רבותינו מן הירו' דוקא להשליך לעכו"ם או לתת לכלב ל"צ אבל להאכיל לב' בני אדם יש להחמיר דליכא פסידא כולי האי והא דאמ' לעיל מהר"ם נתן אח' לעכו"ם ולא רצה לסמוך על ביטול ברוב אפשר דמשום שהיה ת"ח וצדיק והיה נראה דרך גנאי שיזדמן שום אכילת איסור לפיהו כדפי' התו' אההיא דהשתא בהמתן של צדיקי' כו' וכיון שרצה מהר"ם להחמיר ולהסיר אחת ולתלות ולומר שהוא האסור והשאר כולם היתר ולא נתן אותה חתיכ' לישראל א' שהיה נראה כמאכילו איסור לא רצה לסמוך נמי אשריות' דאכילת שני ב"א דמ"מ היה בספק כמו אידך ויראה דמ"מ הסומך על דברי הרמב"ם ואשר"י לאוכלי' כאחד לאד' א' לא הפסיד ונראה בעיני מ"ש ולא רצה לסמוך נמי אשריותא דאכילת שני ב"א כו' אע"פ שהחתיכות חיות הוו וצריך לבשלן אין להוכיח מזה דשרי לבשלו בקדירה א' דה"ק לא רצה לסמוך אשריותא דאכילת שני ב"א ולבשלן בב' קדירות ולהאכילן לבני ביתו אף שלא נראה כ"כ כמאכילו איסור כמו נתן חתיכה א' לישראל אפ"ה לא רצה להקל משום חסידות אבל א"י מה חסידת יש בדבר מאחר שהתורה התירה ואף החכמי' אם לא שנ' שהוא משום גנאי לאדם גדול כמותו לאכול דבר האיסו' וא"כ לשני בני אדם שרי מאחר שאינו אוכל את הכל ועוד אמאי אינו נותן לבני ביתו והוא לא יאכל כלל ממנו ועוד אפי' נתן א' לעכו"ם דס"ס איכא מראית עין כאילו אכל דבר איסור דמאן לימא לן שהאיסור בא ליד העכו"ם ומ"מ נראה בעיני במקו' שאינ' ב"ת ראוי להורו' כדברי מהר"ם להשליך א' שלא יהו נראי' כאוכלין טריפות ונבילו' שהרי אוכלין ודאי איסור משא"כ בהשלכה שאין אוכל ודאי איסור וגם יבואו לידי תקלה לבשלם כאחד או לאוכל אדם א' וכל מ"ש דוקא במין במינו אבל מין בשאינו מינו אינו בטל ברוב ואפי' ביבש אוסר עד ס' וז"ל הטי"ד חתיכה שאינ' ר"ל שנתערבה באחרות ביבש אפי' חד בתרי בטיל ולכאורה נר' שאין חילוק בין נתערבה במינו בין שלא במינו כגון שנפרך לחתיכות דקות שאין ניכר בין זה לזה אבל ב"הת כ' דוקא שנתערבה במינו אבל במין בשאינו מינו אפי' יבש ביבש צריך ס' כיון שאם יבשלן יתן טעם ע"כ וכ' עליו מהרא"י בשערים שלו וז"ל ובי"ד כ' לכאורה נר' דכל דבר יבש בין במינו בין שלא במינו אינו בטל ברוב וצ"ע בתו' בפ' א"ע ופ' ג"ה דמשמע שם טובא דמין בשאינו מינו בדבר יבש אפי' מדאורייתא לא בטיל ברוב ונ"מ אם נתערבו דברים שחלוקות בשמן והן שוין במראה שאינו ניכר ההיתר והאיסור והוי ספיקא בדבר אי הוי ס"ד או דרבנן ע"כ והנה מ"ש וצ"ע היינו הא דמסקינן בפר' א"ע אהא דתנן ב' קופות אחת תרומה וא' חולין ולפניהם ב' סאין אח' של תרומה ואח' של חולין ונפלו אלו בתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו וא"א כזית בכדי א"פ דאוריתא אמאי אמרינן שאני אומר כו' ומשני בתרומה דרבנן והקשו בתו' מאי פריך אמאי אמרי' שאינו או' והא פשיטא דבכ"מ מדאורייתא מין במינו בטל ברוב כו' ואר"י דבעי למימר דאיירי בכל ענין אפי' שלא במינו כגון קמח חיטים בשעורים שאינו ניכר עכ"ל א"כ משמע דאפי' מדאורייתא לא בטל ובפג"ה נמי הביאו התו' מאמר זה וכת' לשם שינוייא אחרינא דאיירי במין במינו ומה שאינו בטל ברוב משום דס"ל מאחר דכזית בכדי א"פ היה לנו להחמיר אף במינו מ"מ כ' לשם דדוקא במין במינו שייך ביטול ברוב אבל במין בשאינו מינו לא שייך ביה ביטל ברוב וא"ל דשאני התם גבי קמח שא"א לאכול חי אלא צריך אח"כ לאפות או לבשל ויהבי טעמא אהדדי וטעם כעיק' דאוריי' ז"א דאם איתא שנבטל כבר מדאורייתא שוב אין שייך בו איסור חוזר וניער בלא נתרבה עליו דהא הכל היתר הוא מאחר שכבר נתבטל וכאשר כ' הרא"ש לעיל ואפי' לפי מה שהכרעתי לעי' דלא כדבריו היינו לאסור מדרבנן ומשום גזירה כדפרישי' אבל מדאורייתא פשיט' דשרי והכא מוכח בסוגיא דאסור מדאורייתא ואני אומר לע"ד נהי דלא שייך בביטול ברוב מ"מ נמי לא שייך ביה איסור בתערובתו דליכא נ"ט א"ל שיאכל כזית של איסור בעין או כזית בכדי א"פ אבל בתערובות שאין בו שום דבר אפי' חצי שיעור אין בו איסור דאורייתא כלל ומ"ה פריך שם שפיר וא"א בכזית בכדי א"פ דאורייתא ולפ"ז יתיישב מה שהוקשו בתו' לפי' ר"ת דס"ל טעם כעיקר דאורייתא אמאי מסיק בפרק א"ע ואי אמרת כזית בכדי א"פ דאוריית' מאחר דטעם כעיק' דאוריית' והוצרכו לדחוק ולפרש דאיירי במינו ומשום גזירה שלא במינו היה להחמיר אפי' במינו ולפי דברי שכתבתי א"ל לכ"ז דלעולם איירי שלא במינו כגון שנתערב קמח בקמח כמ"ש ר"י ומ"מ לא ס"ל טעם כעיקר מאח' דנתער' ביבש א"ל בכדי א"פ כדפי' ותדע שבע"כ צריכה לחלק כמו שחילקתי דאל"כ תקשה לר"י בעל התוס' דס"ל טעם כעיקר דאורייתא כר"ת ומוקי האי סוגיא דפ' א"ע גבי ב' קופות דאיירי במין בשאינו מינו א"כ אמאי פריך וא"א בכזית בכדי א"פ דאורייתא ת"ל משו' דטעם כעיקר כמו שהוקשו התוס' בכאן אלא בודאי דלא שייך טעם כעיקר בתערובות ובטל בתערובות ברוב היכא דליכא ממשו של איסור עד שיתערב בכדי אכילת פרס:
אל תטוש תורת אמך. מנהג מקומך שאתה מבבל ושם נוהגין בו איסורא דהא איפליגו בה רב אמי ורב אסי: הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין. משנולד: שריין. בלא קליפת הקרום דאכתי לא נפיש דמיה ליבלע באיבריו גדיא לאו דווקא: אזרען. יש בהן זרע אסורין דבידוע שיש דם: אומצא ביעי ומזרקי. לקמיה מפרש פלוגתייהו: בכל התורה כולה. רב אחא ורבינא חד אמר הכי וחד אמר הכי בכולהו ההוא דמיקל רבינא וההוא דלחומרא רב אחא: דאסמיק. שנקוטרא''ו: חתכה. חתיכות הרבה: תלייה בשפודא. בתוך התנור לצלות בלא חתכה ומלחה אלא כדי מליחת צלי דבר מועט: דאיב דמא. הואיל ותלוי שפיר דמי: שייבי. שואבים את הדם: מצמת צמית. אישטריינ''ט צומתין הבשר ואינו מוציא את דמו והוא נצלה בתוכו ואסור: מיזרקי. חוטי הצואר ורידין: רישא בכיבשא. הראש כשרוצין להסיר שערו נותנין עליו מים ומטמינין אותו ברמץ: כבשא. הטמנה: אותביה אבית השחיטה. שבית השחיטה מלמטה: דייב דמא. דרך החתך ושפיר דמי: אצדדים. על לחייו: מיקפא קפי. דמא בתוכו ואסור: קפי. כמו (איוב י) וכגבינה תקפיאני: אותביה אנחיריה. נקבי החוטם למטה: דץ ביה. בנקב החוטם מידי שלא יסתם: פנימי. גיד הארוך והוא בצד פנימי של ירך: חיצון. גיד הקצר שבסוף השופי לרחבו והוא צד חיצון של ירך: והתניא פנימי. קרי מובלע בבשר: אקלודי מיקליד. אותו גיד הארוך חוזר ונכנס בבשר והתם קרי ליה סמוך לבשר: אקלודי. לשון מפתח הנכנס בפותחת: והתניא. דחיצון קרי סמוך לעצם דמשמע גלוי הוא ואינו מובלע בבשר: אמר רב יהודה היכא דפרעי טבחי. הוי גלויה במקום חתך הירך כשנחתכת ונפרשת מן האליה הוי ראש אותו גיד מחובר לבוקא של קוליא כך שמעתי: טבח שנמצא אחריו חלב. דרך הטבח לנקר הבשר: להלקותו. בכזית: לעברו. בכשעורה: אכשור דרי. דמדקאמר חזרו לומר מכלל דמעיקרא הוה קי''ל כרבי מאיר דאמר אין נאמנים וחזרו לומר נאמנים וכי אכשור דרי בתמיה: כרבי מאיר. דבעי חטיטה וטריחא להו מילתא לא מהימני וצריך לבדוק אחריהם: מעיקרא סברי לה כרבי יהודה. ולפיכך אמרו חכמים דנאמנין ולבסוף סברי דבעי חטיטה ואמרו אין נאמנים: וכמה דהוו דכירי לדר' יהודה. וגרירי בתריה אמרו אין נאמנין משום דסבירא לן כר' מאיר ובזמן הזה דאנשיוה לדרבי יהודה והוחזק המנהג כרבי מאיר אמרו נאמנין: הכי קאמר. רבי מאיר: אין נאמנים לא עליו ולא על החלב. מפני שטורח הוא להם וחכמים אומרים נאמנין עליו ועל החלב: מתני' שולח אדם ירך לעובד כוכבים כו'. ואין חוששין שמא יחזור וימכרנה לישראל ויאכלנה בגידה דכיון דשלימה היא מקומו של גיד הנשה היה ניכר אם נחטט הימנה והלוקח מבין שלא ניטל ונוטלו ובגמרא פריך היכי זבני ישראל בשר מעובד כוכבים: גמ' ירך. שלמה משמע: חתוכה לא. אלא אם כן ניטל גידה דכיון דחתוכה היא סבר הלוקחה מן העובד כוכבים שניטל גידה ואוכלה בגידה: במקום שאין מכריזין. שכל הטבחים של אותו מקום ישראלים הם וכשבאה טרפה לידם אין מכריזין לומר נפלה טרפה באיטליז למכור לעובד כוכבים ובאותו מקום אין לוקחין בשר מן העובד כוכבים דשמא מכרו לו הטבחים טריפה ואין אנו יודעים אם באת היום טרפה לידם:
מדלא קא בריין הני אבר מן החי נינהו. מן התורה לא הוי אבר מן החי כיון שמחוברים הם מעט הם ניתרין בשחיטה כאברים המדולדלים ואין בהם אלא מצות פרוש בלבד כדאמר בפרק בהמה המקשה (לעיל דף עד.): משום אל תטוש. סבר כרב אשי דאמר בפ''ק (לעיל דף יח:) דהיכא דדעתיה לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם א''נ ככ''ע ואת לא תיכול במקומו קאמר: רישא בכיבשא. יש שנותנים תרנגולת במים אחר שחיטה וטומנין אותה ברמץ להסיר הנוצה אע''ג דברישא בכיבשא לא שרי אלא היכא דאותביה אנחיריה היינו משום דיש בראש עצמות הרבה ודברים המעכבים את הדם מלצאת אבל בתרנגולת האש מישאב שאיב דמא ובה''ג כתוב האי מאן דמטוי רישא צריך לאתנוחי לבית השחיטה מתתאי כי היכי דנידוב דמא ואי אישתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור באכילה ורישא גופה שרי משמע דלא אסור אלא משום קרום של מוח שיש בו דם ולכך גם המוח אסור שמתבשל בדם הקרום אבל תרנגולת דליכא למימר הכי שריא ונראה דגם חוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן מתחלה שגם הם אסורין משום דם כדאמר לקמן (דף קלג.): שני גידים הם. כאן פי' בקונטרס דקרי ליה פנימי משום דמובלע הרבה עד סמוך לעצם וחיצון משום דסמוך לבשר ואינו מובלע כל כך ובריש פירקין פירש בענין אחר: נאמנין עליו ועל החלב. בסתם חלב איירי דחלבו של גיד שרי ר' יהודה לגמרי ולא שייך למימר ביה נאמנות כדפירשתי ועוד דאי בחלב דגיד איירי הוה ליה לאקשויי ממתני' לשמואל דשרי לדברי הכל והכא אסר לד''ה ולשנויי דמותר דקאמר שמואל מן התורה קאמר כדמשני לעיל אברייתא ועוד דהול''ל עליו ועל חלבו אי אחלבו דגיד קאי אלא בסתם חלב איירי ופליגי דרבי מאיר סבר דאין נאמנין בגיד הנשה דצריך חטיטה ואיכא טירחא ובחלב נמי אע''ג דליכא טירחא כולי האי כמו בגיד החמירו עליה שלא להאמינו כיון דחמיר איסוריה ואיכא ביה נמי טירחא לכך אין נאמנין ולרבי יהודה נאמנין בגיד משום דלא בעי אלא גמימה ובחלב נמי אע''ג דאיכא ביה טירחא טפי מבגיד לרבי יהודה מכל מקום לית ביה טירחא כמו בגיד לרבי מאיר: חזרו לומר נאמנין. אגיד קאי ולא אחלב: חלב מאן דכר שמיה. לעיל (דף פט:) דקאמר רבי יהודה אינו נוהג בשליל וחלבו מותר לא פריך הכי משום דחלבו מותר מילתא באפי נפשיה היא כדמפרש שמואל (לעיל צב:) אבל הכא חדא מילתא היא ונאמנין עליו ועל החלב דנאמנין קאי אתרוייהו ומשמע דבתרוייהו קאתי לפלוגי עליה דרבי מאיר:
210ימים לסיום הש״ס