סמוך מיעוטא [את המיעוט] של התינוקות שאינם מטפחים לחזקה של טהרה שיש לעיסה, ואיתרע ליה רובא [והורע לו הרוב] של התינוקות המטפחים. ואם כן, גם כאן, בשחיטת חרש שוטה וקטן, מדוע הוצרכנו לומר שרוב מעשיהם מקולקלים כדי לחייב על שחיטתם משום נבילה? נסמוך מיעוט מעשים מקולקלים שלהם לחזקת איסור של הבהמה!

ומשיבים: אם אמרו בספק טומאה לטהר על ידי חזקת טהרה ומיעוט, יאמרו בספק איסור להתיר, לפטור מכיסוי הדם ולהתיר לשחוט אחריהם, כשיש מיעוט שאינו שוחט כראוי? ולכן, רק משום שרוב מעשיהם מקולקלים סומך ר' מאיר על חזקת איסור של הבהמה, לחייב על שחיטתם משום נבילה.

א בהוראת ההלכה בענין זה, נאמר: הורה רבי כרבי מאיר, שחרש שוטה וקטן ששחטו פרה בינם לבין עצמם — מותר לשחוט את בנה בו ביום, ומצד אחר נאמר שהורה רבי כחכמים שהדבר אסור. ושואלים: הי מינייהו דאחריתא [איזו מהן היא ההוראה האחרונה]?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] מן המסופר שרבי אבא בריה [בנו] של רבי חייא בר אבא ורבי זירא הוו קיימי בשוקא דקיסרי אפתחא דבי מדרשא [היו עומדים בשוק של קיסרי על פתח בית המדרש], נפק [יצא] רבי אמי מבית המדרש אשכחינהו [מצא אותם], אמר להו [להם]: לאו אמינא לכו [האם לא אמרתי לכם]: בעידן בי מדרשא — לא תקימו אבראי [בזמן בית המדרש לא תעמדו בחוץ], דילמא איכא אינש דמיצטרכא ליה שמעתא, ואתי לאיטרודי [שמא יש אדם שמצטרכת לו שמועה, שצריך לברר דבר מה, ויבואו הלומדים בבית המדרש להיטרד], ולא יצליחו לברר את הענין, בעוד אתם יכולים לסייע בדבר!

רבי זירא על [נכנס] לבית המדרש, רבי אבא לא על [לא נכנס]. יתבי וקא מיבעיא להו [יושבים היו בבית המדרש ונשאלה להם] השאלה: הי מינייהו אחריתא [איזו מהן, מן ההוראות של רבי אחרונה], האם זו שהורה כר' מאיר, או זו שהורה כחכמים? אמר להו [להם] רבי זירא: לא שבקתון לי דאישייליה לסבא [לא הנחתם לי שאשאל את הזקן, ר' אבא בנו של ר' חייא בר אבא], דילמא שמיע ליה מאבוה, ואבוה מיניה דרבי יוחנן [שמא שמע דבר זה מאביו, ר' חייא בר אבא, ואביו שמע מר' יוחנן]. ומעירים, והוא כפי המסופר שרבי חייא בר אבא כל תלתין יומין קא מהדר תלמודיה קמיה דר' יוחנן [כל שלושים יום היה חוזר על תלמודו לפני ר' יוחנן].

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו? כיצד נפתרה? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ששלח רבי אלעזר לגולה (לבבל): הורה רבי כר' מאיר. והא כרבנן נמי אורי [והרי כחכמים גם כן הורה] רבי, ובוודאי הכיר ר' אלעזר מה שנאמר בשמו, שהיה גדול תלמידי ר' יוחנן! אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן]: הא דאחריתא [זו שהורה כר' מאיר היא האחרונה], ולכן רק אותה שלח ר' אלעזר? ומסכמים: שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

א משנה שחט מאה חיות במקום אחד — כסוי אחד לדם של כולן, ואינו צריך לכסות דמה של כל אחת בנפרד. וכן שחט מאה עופות במקום אחד — כסוי אחד לכולן. שחט חיה ועוף במקום אחד — כסוי אחד לכולן. רבי יהודה אומר: שחט חיה — יכסנה, ואחר כך ישחוט את העוף.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר בדין כיסוי הדם: "חיה או עוף" (ויקרא יז, יג), "חיה" — כל משמע חיה, כלומר, חיה היא לשון כללית, בין מרובה ובין מועטת; וכן "עוף" — כל משמע עוף, בין מרובה ובין מועט; מכאן אמרו חכמים, כפי ששנינו במשנתנו: שחט מאה חיות במקום אחד — כסוי אחד לכולן, מאה עופות במקום אחד — כסוי אחד לכולן, חיה ועוף במקום אחד — כסוי אחד לכולן.

רבי יהודה אומר: שחט חיה — יכסנה, ואחר כך ישחוט את העוף, שנאמר: "חיה או עוף", כל אחד מהם בפני עצמו.

אמרו לו: הרי הוא אומר "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא" (שם פסוק יד). ושואלים: מאי קא מהדרי ליה [מה הם משיבים לו] חכמים לר' יהודה? ומסבירים: הכי קאמרי ליה רבנן [כך אומרים לו חכמים]: האי "או" ["או" זה] שאתה דורש ממנו לחייב כיסוי לחיה וכיסוי נפרד לעוף — מיבעי ליה לחלק [צריך אותו לחלק], לחייב אם שחט רק חיה או רק עוף.

ועל כן השיב ר' יהודה: לחלק — מ"ושפך את דמו" נפקא [יוצא, נלמד], כלומר, דמו של כל אחד מהם, של החיה והעוף שהוזכרו בפסוק. ורבנן [וחכמים] משיבים: לא ניתן ללמוד דין זה מ"דמו", מפני ש"דמו" — טובא [הרבה] משמע, כלומר, הוא שם כללי לדם, דכתיב [כדרך שנאמר]: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא", ושם בוודאי אין הכוונה לדמו של פרט מסויים.

אמר רבי חנינא: למרות שר' יהודה מחייב לכסות דמה של חיה תחילה ורק אחר כך לשחוט את העוף, מודה היה רבי יהודה לענין ברכה שאינו מברך על שחיטת החיה והעוף אלא ברכה אחת. אמר ליה [לו] רבינא לרב אחא בריה [בנו] של רבא, ואמרי לה [ויש אומרים] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מאי שנא [במה שונה] הדבר מהמסופר על תלמידי

דרב [תלמידיו של רב]? שרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב [תלמידיו של רב] הוו יתבי בסעודתא [היו יושבים בסעודה], קאי עלייהו [היה עומד עליהם ומשמש אותם] רב ייבא סבא [הזקן], אמרו ליה [לו]: הב ליבריך [הב לנו כוס יין ונברך] ברכת המזון! אחר כך הדור אמרו ליה [חזרו ואמרו לו]: הב לישתי [הב לנו כוס יין ונשתה]! אמר להו [להם] רב ייבא סבא [הזקן], הכי [כך] אמר רב: כיון שאמר אדם "הב ליבריך" [הב ונברך] — איתסר ליה למשתי חמרא [נאסר עליו לשתות יין], שגילה דעתו שגמר את אכילתו ושתייתו, ואם רצונכם לחזור ולשתות — עליכם לחזור ולברך תחילה. ואם כן, הכא נמי [כאן גם כן], לענין שוחט חיה ועוף, כיון דאיטפל ליה [כיון שנצרך לו לכיסוי לאחר ששחט את החיה] הרי הפסיק את השחיטה שעסק בה, ואם כן איחייב ליה התחייב לו מחדש] לברכה נוספת על שחיטת העוף!