|
טקסט הדף מנוקד
לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא צֵא נְחוֹר דְּלָאו שְׁחִיטָה הִיא כְּלָל אֲבָל צֵא טְרוֹף אֵימָא שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה וְלִיבְעֵי כִּסּוּי קָא מַשְׁמַע לַן כִּדְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא
וּלְמַאן דְּאָמַר צֵא נְחוֹר מַאי טַעְמָא לָא אָמַר צֵא טְרוֹף וְכִי תֵּימָא קָסָבַר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה וְהָא אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רָאָה רַבִּי דְּבָרָיו שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּכִסּוּי הַדָּם וּשְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר לָא מִיבַּעְיָא צֵא טְרוֹף דִּשְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה אֲבָל צֵא נְחוֹר אֵימָא אֵין שְׁחִיטָה לָעוֹף מִן הַתּוֹרָה וּנְחִירָתוֹ זוֹ הִיא שְׁחִיטָתוֹ וְלִיבְעֵי כִּסּוּי קָא מַשְׁמַע לַן כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִיךְ וּמִי נְפַל לֵיהּ יָאנִיבָא בְּכִיתָּנֵיהּ וְהָאָמַר רָבִין בַּר אַבָּא וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר שְׁבָא מִשֶּׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה פָּסְקוּ הַזִּיקִין וְהַזְּוָעוֹת וְהָרוּחוֹת וְהָרְעָמִים וְלֹא הֶחְמִיץ יֵינָם וְלֹא לָקָה פִּשְׁתָּנָם וְנָתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם בְּרַבִּי חִיָּיא וּבָנָיו כִּי מַהְנְיָא זְכוּתַיְיהוּ אַעָלְמָא אַדִּידְהוּ לָא כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב בְּכׇל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ נִיזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת מַתְנִי' חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָם חַיָּיב לְכַסּוֹת בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת וְכֵן לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן אָסוּר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶם בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶן וַחֲכָמִים אוֹסְרִים וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים גּמ' וְרַבָּנַן מַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּלָא פְּלִיגִי וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא דִּפְלִיגִי רֵישָׁא אִי אָמְרִינַן חַיָּיבִין לְכַסּוֹת אָמְרִי שְׁחִיטָה מְעַלַּיְיתָא הִיא וְאָתֵי לְמֵיכַל מִשְּׁחִיטָתָן סֵיפָא נָמֵי כֵּיוָן דְּקָאָמְרִי רַבָּנַן אָסוּר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶם אָמְרִי שְׁחִיטָה מְעַלַּיְיתָא הִיא וְאָתֵי לְמֵיכַל מִשְּׁחִיטָתָן סֵיפָא אָמְרִי בִּשְׂרָא דְּלָא קָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ רֵישָׁא נָמֵי אָמְרִי לְנַקֵּר חֲצֵירוֹ הוּא צָרִיךְ שָׁחַט בְּאַשְׁפָּה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר בָּא לִימָּלֵךְ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר וְלִיטַעְמָיךְ סֵיפָא נָמֵי בָּא לִימָּלֵךְ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר אֶלָּא רַבָּנַן אַכּוּלַּהּ מִילְּתָא פְּלִיגִי וְנָטְרִי לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר עַד דְּמַסֵּיק לַהּ לְמִילְּתָא וַהֲדַר פְּלִיגִי עִילָּוֵיהּ בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן לְחוּמְרָא אֶלָּא רַבִּי מֵאִיר מַאי טַעְמָא אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי מֵאִיר עַל שְׁחִיטָתָן מִשּׁוּם נְבֵלָה מַאי טַעְמָא אָמַר רַבִּי אַמֵּי הוֹאִיל וְרוֹב מַעֲשֵׂיהֶן מְקוּלְקָלִים אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ וְאָמְרִי לַהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרַב פָּפָּא מַאי אִירְיָא רוֹב אֲפִילּוּ מִיעוּט נָמֵי דְּהָא רַבִּי מֵאִיר חָיֵישׁ לְמִיעוּטָא סְמוֹךְ מִיעוּטָא לַחֲזָקָה וְאִתְּרַע לֵיהּ רוּבָּא דִּתְנַן תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד הָעִיסָּה וּבָצֵק בְּיָדוֹ רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל תִּינוֹק לְטַפֵּחַ וְאָמְרִינַן מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר קָסָבַר רוֹב תִּינוֹקוֹת מְטַפְּחִין וּמִיעוּט אֵין מְטַפְּחִין וְעִיסָּה זוֹ בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה עוֹמֶדֶת רש"ילא מיבעיא קאמר. רב דימי מודה הוא בנחירה דלא בעי כסוי אלא הכי אמר רב דימי דבצא טרוף סגיא וכל שכן בצא נחור: אימא זו היא שחיטתו. קא משמע לן צא נחור ורבי לטעמיה דאמר יש שחיטה לעוף מכאשר צויתיך: ומי נפל יאניבא בכיתניה. דרבי חייא: בני הגולה. לאו אנשי כנסת הגדולה קאמר אלא בהנך דורות אחרונים קאמר שהתחילו ללקות בני ארץ ישראל ביינם ופשתנם מפני שנתקלקלו דורות ומשעלו מבני בבל לכאן שהיו חסידים פסקו כאן הזועות: ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו. שבזכותם באתה טובה זאת. רבי חייא ובניו מבבל עלו כדאמרי' בשילהי פ''ק דסוכה (דף כ.): זיקים וזועות ורעמים ורוחות. מפרש בברכות בהרואה (דף נט.) דכולן לקללה: זועות. הארץ מזדעזעת: רוחות. זעפא אשטרוביי''ל: כדרב יהודה. דאמר זכותא דצדיקי לאחריני מהני ולא לדידהו בהאי עלמא: חנינא בני. הוא רבי חנינא בן דוסא ובימיו היה קול זה יוצא: די בקב חרובין. מתפרנס בצער ובצמצום: מתני' ואחרים רואין אותן. דאמרן בריש מכילתין (דף ב.) דשחיטתן כשרה אותן אחרים חייבין לכסות כדתנן לקמן (דף פז.) שחט ולא כסה וראהו אחר חייב לכסות: פטור מלכסות. וטעמא מפרש בגמ' דר''מ חשיב ליה כנבלה גמורה: וחכמים אוסרין. שמא יפה שחטו והויא לה שחיטה מעלייתא: שאינו סופג. דהתראת ספק היא: גמ' מאי שנא רישא דלא פליגי. וליחייבו לכסות מספק: סיפא אמרי בשרא הוא דלא מבעיא ליה. הרואה שאין שוחטין בנו אחריו אין מבין שמשום אותו ואת בנו הוא אלא אומר אינו צריך לבשר: רישא נמי. ליחייבוהו לרואה לכסות מספק ואפ''ה לא אתי למיכל מיניה דאמרי כסוי זה אינו אלא כדי לנקר חצרו: הכי גרסי' שחט באשפה מאי איכא למימר. שחט באשפה הכל יודעים שהכסוי לאו לנקר הוא: אם בא לימלך. לבית דין הרואה ששחטו והדם מגולה ואמר כלום אני חייב לכסות ואנו אומרים לו כסה אומר בלבו שהיא שחיטה ואתי למיכל: סיפא נמי בא לימלך. מה אני לשחוט אחריהם את בנו ואנו אומרים לו אסור הוא סבור שהיא שחיטה: אלא רבנן. לאו להכי חיישי וברישא נמי פליגי: לחומרא. במלתא דספיקא אזלינן לחומרא: מחייב. מלקות דסבירא ליה ודאי נבלה היא והאוכלה לוקה: מאי איריא רוב אפילו מיעוט. מעשיהם מקולקלין ורובן מתוקנין הוה פשיטא לן דנבלה היא לר''מ דהא שמעינן ליה דחייש למיעוטא וסמוך מיעוטא לחזקה שבהמה זו בחזקת איסור אבר מן החי היתה עומדת ולא נודע לך שנשחטה: ואיתרע ליה רובא. תקון מעשיהם: דתנן. כי האי גוונא: שדרכו של תינוק לטפח. ידיו באשפות ששרצים מצויים שם וטימא את העיסה שאנו רואין שנגע בה: תוספותסיפא נמי כיון דאמרי רבנן אסור לשחוט אחריהם אמרי שחיטה מעלייתא היא. תימה דמשום גזירה דלמא אתי למיכל נבלה יש לי להתיר לאו דאותו ואת בנו מספק מה לי לאו דאותו ואת בנו ומה לי לאו דנבלה ולא דמי לרישא דפטרינן לכסות מספק דשב ואל תעשה בעלמא הוא ודלמא אתי למיכל ויש לומר דאי לאו דרוב מעשיהם מקולקלים לא היו פוטרים מלכסות משום גזרה דלמא אתי למיכל אלא שלא נחמיר להטעין כסוי אמרי' דפטור משום דדלמא אתי למיכל וכיון דרוב מעשיהם מקולקלין יש לנו להתיר נמי לשחוט אחריהם דלמא אתי למיכל: מאי טעמא דר' מאיר הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין. הקשה הר''ר שמואל מוורדין ורבנן מאי טעמייהו אם רוב מעשיהם מתוקנין א''כ יהא מותר לאכול משחיטתם ועוד השוחט אחריהם אמאי אינו סופג ארבעים ואי פלגא ופלגא אם סמוך פלגא דמקולקלין לחזקה דעומד בחזקת איסור ואיתרע ליה מחצה דמתוקנים אם כן יהא מותר לשחוט אחריהם וגם יתחייבו על שחיטתן משום נבלה וי''ל דמספקא להו לרבנן אי רוב מעשיהם מקולקלין אי רוב מעשיהם מתוקנין והשתא לא מהניא חזקה מידי ולרבי מאיר פשיטא ליה דרוב מעשיהם מקולקלין ואם תאמר ואף על גב דרוב מעשיהם מקולקלין מ''מ רבי מאיר כיון דחייש למיעוטא אמאי לקי משום נבלה ואמאי מותר לשחוט אחריהם וי''ל דסמוך חזקה לרוב מקולקלין והוה ליה מיעוטא דמתוקנין מיעוטא דמיעוטא ולמיעוטא דמיעוטא לא חייש רבי מאיר: רוב תינוקות מטפחים. פי' בקונטרס מטפחים באשפות אבל בעיסה ודאי נגע שהרי העיסה בידו ור''ת מפרש דרוב תינוקות מטפחים בעיסה דטיפוח שייך באוכלים ומשקין כדאמרינן בע''ז בפרק רבי ישמעאל (דף ס:) או שהיה מטפח ע''פ חבית וכן איתא בירושלמי בהדיא מפני שדרכו של תינוקות לטפח בעיסה אבל תינוק ודאי טמא דסתם תינוקות ודאי טמאים דאמרי' בתוספתא (דטהרות פ''ג) שסתם תינוקות טמאים מפני שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותם ור''מ דמטהר משום דאית לן למתלי באדם טהור שבא לשם ונטל מן העיסה ונתן לו כדי שלא יטמא העיסה וכי האי גוונא אמר במס' טהרות בפ''ג (מ''ז) לעיל מהך תינוק דהכא תינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו אע''פ שאין השושנים אלא ממקום הטומאה טהור שאני אומר אדם טהור נתן לו אע''פ שסתם תינוק טמא היינו ממגע נדה והתם טהור מטומאת מת קאמר אי נמי מיירי בתינוק שהוא טהור בודאי שהניחתו אמו מלוכלך . כדתניא (בתוספתא שם) תינוק שהניחתו אמו ובאה ומצאתו כמו שהוא טהור בד''א שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שנשים נדות מגפפות ומנשקות אותו ואף על פי שלא נמצא בצק בידו מטמאים חכמים דתניא בתוספתא (שם) תינוק שנמצא עומד בצד קופה של בצק או בצד חבית של משקין רבי מאיר מטהר וחכמים מטמאין שדרך התינוק לטפח אמר רבי יוסי אם יכול לפשוט ידו וליקח טמא ואם לאו טהור ולא נקט הכא בצק בידו אלא לרבותא דר''מ דאפילו הכי תולין באדם טהור: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|