לא לכל ענין אמר ר' מאיר ששחיטה שאינה ראויה לאכילה, כגון שוחט טריפה — שמה שחיטה, אלא מודה ר' מאיר שאין מתירתה באכילה; ולא לכל אמר ר' שמעון ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא מודה ר' שמעון שהשחיטה מטהרתה את הטריפה והדומות לה מידי טומאת נבלה. ודנים בדברים אלו.

אמר מר [החכם] ר' אבא: לא לכל אמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, מודה ר' מאיר שאין מתירתה באכילה. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר]! טרפה בשחיטה מי מישתריא [האם היא מותרת]?

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] הלכה זו אלא לשוחט את הטרפה ומצא בה עובר בן תשעה חדשים חי; סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל שאמר ר' מאיר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה — תהני ליה [תועיל לו] שחיטת אמו, כפי שמועילה שחיטת בהמה כשרה לולד שנמצא במעיה, ולא ליבעי [ולא יצטרך] שחיטה, לכן קמשמע לן [משמיע לנו] ר' אבא, שלדעת ר' מאיר שחיטה שאינה מתירה את האם באכילה — אינה מועילה לעובר שבמעיה, והוא טעון שחיטה בעצמו.

ומקשים: ותסברא [וכי יכול היית לסבור כן], שלא יצטרך שחיטה לדעת ר' מאיר, עד שהוצרך ר' אבא לומר שצריך שחיטה? והאמר [והרי אמר] ר' מאיר: בן פקועה, ולד שהיה במעי בהמה שנשחטה, ופקעו את רחמה והוציאוהו, אפילו היא כשרה — טעון שחיטה, שאין שחיטת האם מתירה את ולדה!

ומתרצים: באמת לא צריכא [לא נצרכו] דברי ר' אבא לשיטת ר' מאיר עצמו, אלא לשיטת רבי ההולך לשיטתו, מפני שרבי סבר לה [סבור] בדבר אחד כר' מאיר, וסבר לה כרבנן [וסבור בדבר אחר כחכמים]. ומפרטים: מצד אחד סבר לה [סבור] רבי בענין אותו ואת בנו כר' מאיר, שאמר: שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ואולם מצד אחר סבר לה כרבנן דאמרי [סבור רבי כחכמים שאומרים]: בן פקועה — שחיטת אמו הכשרה מטהרתו (מכשירה אותו) לאכילה.

ומעתה, כיון דאמור רבנן [שאמרו חכמים] בבן פקועה כשרה ששחיטת אמו מטהרתו, ולענין זה סבור רבי כמותם, שמא בטריפה תהני ליה [תועיל לו] לולד שחיטת אמו להתירו באכילה, ולא ליבעי [ולא יצטרך] שחיטה, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' אבא, שלדעת רבי, למרות שהוא סבור כר' מאיר, ששחיטת טריפה (שאינה ראויה) שמה שחיטה — לא תועיל השחיטה להתיר את הוולד שבמעיה. ודנים בהמשך דברי ר' אבא.

ולא לכל אמר ר' שמעון ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, אלא מודה ר' שמעון שמטהרתה מידי נבלה. ותמהים: פשיטא [פשוט הדבר]! שהרי אמר רב יהודה אמר רב, ואמרי לה במתניתא תנא [ויש אומרים שבברייתא שנה]: נאמר "וכי ימות מן הבהמה... הנוגע בנבלתה יטמא" (ויקרא יא, לט), ומן הלשון "מן הבהמה" למדנו: מקצת בהמה (חלק מן הבהמות) מטמאה בטומאת נבילה, ומקצת בהמה אינה מטמאה, ואי זו שאינה מטמאה — זו טרפה ששחטה!

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכו] דברי ר' אבא אלא לשוחט את הטרפה והיא חולין בעזרה. דתניא [ששנויה ברייתא]: השוחט את הטרפה, וכן השוחט בהמה ונמצאת לאחר שחיטתה שהיא טריפה, זה וזה מדובר בחולין שנשחטו בעזרה — ר' שמעון מתיר בהנאה, שלא כדין חולין כשרים שנשחטו בעזרה, שהם אסורים בהנאה, וחכמים אוסרין;

סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר ר' שמעון: מותר בהנאה, אלמא [מכאן] ששחיטת הטריפה לאו [לא] שחיטה היא כלל, וכאילו הרג אותה, ואם כן אימא [אמור]: מידי טומאת נבלה נמי לא מטהרה [מטהרת השחיטה], על כן קא משמע לן [משמיע לנו] ר' אבא, שלענין זה מועילה השחיטה.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: וסבר [וכי סבור] ר' שמעון שאיסור הנאה בחולין שנשחטו בעזרה דאורייתא [מן התורה] היא? אמר ליה [לו]: אין [כן]. והתנן [וכן שנינו במשנה], ר' שמעון אומר: בהמות חולין שנשחטו בעזרה — ישרפו באש, וכן חיה שנשחטה בעזרה. אי אמרת בשלמא דאורייתא [נניח אם אתה אומר שבבהמת חולין הוא מן התורה] — היינו דגזרינן [זהו שאנו גוזרים] איסור הנאה מחיה שנשחטה בעזרה אטו [משום] בהמה.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שבבהמה עצמה הוא איסור דרבנן [מדברי חכמים], הרי בהמה של חולין שנשחטה בעזרה מאי טעמא [מה טעם] אסרוה חכמים? דילמא אתי למיכל [שמא יבואו לאכול] קדשים בחוץ, כשרואים ששוחטים בהמות בעזרה ואוכלים אותן בחוץ. והרי איסור הנאה בבהמה היא גופה [עצמה] גזרה, ואנן ניקום [ואנחנו נעמוד] ונגזור גזירה לגזירה?

א שנינו במשנה כי הנוחר והמעקר, שהורג חיה או עוף שלא בדרך שחיטה — פטור מלכסות את הדם. ובענין זה מסופר, ר' חייא נפל ליה יאניבא בכיתניה [נפל לו עש בפשתנו], אתא לקמיה [בא לפני] רבי לשאול מה לעשות, אמר ליה [לו]: שקול עופא ושחוט על בוביתא דמיא [קח עוף ושחוט אותו על ביב המים] ששורים שם את הפשתן, דמורח דמא ושביק ליה [שהעש מריח את הדם ועוזב אותו, את הפשתן].

ושואלים: היכי עביד הכי [איך עשה כך]? איך מותר הדבר? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: השוחט חיה או עוף וצריך לדם — חייב לכסות, ואינו יכול להשתמש בדם. כיצד יעשה? או נוחרו (דוקר אותו) את בעל החיים, או עוקרו, עוקר את הסימנים, וכך הורגו, כך שאינו חייב בכיסוי הדם!

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל, אמר: "צא טרוף" אמר ליה [לו] רבי לר' חייא, שיעשה את העוף טריפה ואחר כך ישחט אותו, כפי ששנינו במשנה, שהשוחט טריפה פטור מכיסוי הדם. כי אתא [כאשר בא] רבין אמר: "צא נחור את העוף" אמר ליה [לו] רבי לר' חייא.

ושואלים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ש"צא טרוף" אמר לו, מאי טעמא [מה טעם] לא אמר לו: צא נחור?

וכי תימא [וכי תאמר] קסבר [סבור הוא] אין שחיטה לעוף מן התורה, ואם כן נחירתו — זו היא שחיטתו, וגם היא חייבת בכיסוי — דבר זה אינך יכול לומר, והתניא [והרי שנויה ברייתא], רבי אומר: מה שנאמר "וזבחת כאשר צויתיך" (דברים יב, כא) — מלמד שכבר נצטוה משה קודם לכן על מצות השחיטה — על הושט ועל הקנה, שחיתוכם הוא שחיטה, ועל הצורך בשחיטת רוב סימן אחד בעוף, ועל רוב שנים בבהמה והרי רבי הוא ששנה את משנתנו!