דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 211ימים לסיום הש״ס

חולין פה ע"א - Steinsaltz

Rather, it must be that the uncertainty in the case of the sounding of the shofar concerns whether a particular individual is a man or a woman, e.g., a tumtum, whose sexual organs are indeterminate. Although a woman is not obligated in the mitzva of sounding the shofar, a tumtum is in fact obligated, despite the uncertainty of sex. It is therefore possible to derive from the sounding of the shofar that if one slaughters a koy, an animal whose status as a domesticated or undomesticated animal is uncertain, on a Festival, one covers its blood.

The Gemara notes: And Rabbi Yosei, who does not accept this refutation, conforms to his standard line of reasoning, as he says: One who is definitely a woman may also sound the shofar on Rosh HaShana. As it is taught in a baraita concerning the verse that discusses a burnt offering: “Speak to the sons of Israel…and he shall place his hands upon the head of the burnt offering” (Leviticus 1:2–4). The verse indicates that the sons of Israel place their hands upon the head of an offering, but the daughters of Israel do notplace their hands.

Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: It is optional for women to place their hands on the head of an offering before it is slaughtered. Even though women are not obligated to place their hands, doing so is not considered to be performing labor with a sacrificial item, an act normally prohibited, despite the fact that one performs the placing of the hands by leaning with all of his weight on the animal. Similarly, Rabbi Yosei holds that although women are not obligated in the sounding of the shofar, it is optional for them to sound it, and it is not considered a desecration of the Festival.

Ravina said: And even according to what the Sages said, that a woman may not sound the shofar on Rosh HaShana but a tumtum is nevertheless obligated due to uncertainty, there is a refutation to their claim as well. One cannot derive from this that the obligation to cover the blood of a koy overrides a Festival. What is notable about the sounding of the shofar? It is notable in that its definite obligation overrides Shabbat in the Temple, as it was sounded in the Temple even when Rosh HaShana occurred on Shabbat, and it is therefore understandable that its uncertain obligation overrides a Festival as well. Can you say the same with regard to the mitzva of covering the blood, which does not override Shabbat in any instance?

The Gemara continues its analysis of the baraita: Rabbi Elazar HaKappar the Distinguished responded with another refutation to Rabbi Yosei’s a fortiori inference: One cannot infer from the mitzva of circumcision that an uncertain obligation to cover the blood of a koy does not override a Festival. What is notable about circumcision? It is notable in that it is not in effect on Festival nights. Can you say the same with regard to the mitzva of covering the blood, which is in effect on Festival nights? The Gemara asks: Does Rabbi Elazar HaKappar mean to say that the mitzva of circumcision is not in effect only on Festival nights, but it is in effect on other, non-Festival nights? Isn’t circumcision always performed during the day?

The Gemara responds: Rather, Rabbi Elazar HaKappar meant the following: What is notable about circumcision? It is notable in that it is not in effect at night as it is by day. Can you say a similar halakha with regard to the mitzva of covering the blood, which is in effect at night as it is by day? Rabbi Abba said: This a fortiori inference drawn by Rabbi Yosei is one of the matters with regard to which Rabbi Ḥiyya says that there is no refutation for them, and Rabbi Elazar HaKappar the Distinguished successfully responded with a refutation.

MISHNA: In the case of one who slaughters an undomesticated animal or a bird and it is discovered to be an animal with a wound that would have caused it to die within twelve months [tereifa]; and in the case of one who slaughters an undomesticated animal or a bird for the sake of idol worship; and in the case of one who slaughters a non-sacred animal or bird inside the Temple courtyard or a sacrificial bird outside the Temple courtyard; or in the case of one who slaughters an undomesticated animal or a bird that was sentenced to be stoned, e.g., for killing a person; in all these cases, even though it is prohibited to eat any of these animals or birds, Rabbi Meir deems one obligated to cover their blood, and the Rabbis deem one exempt from doing so because, in their opinion, slaughter that is not fit to render the meat permitted for consumption is not considered an act of slaughter.

One who slaughters an animal or bird and it became a carcass by his hand, i.e., the slaughter was performed incorrectly, and one who stabs the animal or bird, and one who tears loose the windpipe and the gullet, are exempt from covering the blood, as no act of slaughter took place, and one is obligated to cover blood only after a valid slaughter.

GEMARA: With regard to the dispute in the mishna about whether an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted renders one obligated to cover the blood, Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yehuda HaNasi, the redactor of the Mishna, saw as correct the statement of Rabbi Meir, that ineffective slaughter is considered an act of slaughter, with regard to the prohibition against slaughtering a mother and its offspring on the same day, and taught that halakha in the mishna (81b) using the term: The Rabbis, so that it would be accepted. And he saw as correct the statement of Rabbi Shimon, that ineffective slaughter is not considered an act of slaughter with regard to the mitzva of covering the blood, and taught that halakha in the mishna here using the term: The Rabbis.

The Gemara asks: What is the reason that Rabbi Meir holds that ineffective slaughter is considered an act of slaughter in the case of a mother and its offspring? Rabbi Yehoshua ben Levi said: He derives his opinion by means of a verbal analogy of the terms slaughter and slaughter, from the case of sacrificial animals slaughtered outside the Temple. The verse states with regard to a mother and its offspring: “It and its offspring you shall not slaughter [lo tishḥatu] in one day” (Leviticus 22:28), and the verse states with regard to sacrificial animals: “Or that is slaughtered [yishḥat] outside the camp” (Leviticus 17:3).

Accordingly, just as there, with regard to one who slaughters an offering outside the Temple it is a case of slaughter that is not fit to render the meat permitted, as one is prohibited from deriving any benefit from such meat, and it is nevertheless considered an act of slaughter to render one liable for slaughtering it outside the Temple, so too here, in the case of a mother and its offspring, an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is considered an act of slaughter, and one is liable.

The Gemara asks: And as for Rabbi Shimon, what is the reason he holds that an ineffective slaughter is not considered an act of slaughter? Rabbi Mani bar Pattish said: Rabbi Shimon derives his opinion from the verse: “Slaughter [tevo’aḥ] and prepare; for the men shall dine with me at noon” (Genesis 43:16). Just as there, the verse is referring to an act of slaughter that is fit to render the meat permitted, so too here, in the case of a mother and its offspring, only an act of slaughter that is fit to render the meat permitted is considered an act of slaughter.

The Gemara suggests: And as for Rabbi Meir as well, let him derive from “tevo’aḥ” that only an effective slaughter is considered an act of slaughter. The Gemara responds: According to Rabbi Meir, one derives the halakha with regard to a term of sheḥita from another instance of a term of sheḥita, and one does not derive the halakha with regard to the term of sheḥita from the term of teviḥa.

The Gemara asks: Being that both terms refer to slaughter, what is the difference which one is used; didn’t the school of Rabbi Yishmael teach a verbal analogy with regard to leprosy of houses: The verse states: “And the priest shall return [veshav] on the seventh day” (Leviticus 14:39), and another verse with regard to the priest’s visit seven days later states: “And the priest shall come [uva] and look” (Leviticus 14:44). This returning and this coming have the same meaning and one can therefore derive by verbal analogy that the halakha that applies if the leprosy had spread at the conclusion of the first week applies if it had spread again by the end of the following week.

The Gemara responds: This statement of the school of Rabbi Yishmael applies only where there are no other terms that are identical to it from which one could derive a verbal analogy. But if there is another term that is identical to it, we derive the verbal analogy from the term that is identical to it. Accordingly, Rabbi Meir derives a verbal analogy from the instance of sheḥita that appears with regard to sacrificial animals that are slaughtered outside the Temple.

The Gemara suggests: And as for Rabbi Shimon as well, let him derive from the case of sacrificial animals that were slaughtered outside the Temple that ineffective slaughter is considered an act of slaughter. The Gemara responds: Rabbi Shimon holds that one derives the halakha with regard to the slaughter of non-sacred animals from another instance of the slaughter of non-sacred animals, and one does not derive the halakha with regard to the slaughter of non-sacred animals from an instance of the slaughter of sacrificial animals. The prohibition against slaughtering a mother and its offspring on the same day is stated primarily with regard to non-sacred animals (see 78a).

The Gemara continues: And Rabbi Meir would respond: Is this to say that the prohibition against slaughtering a mother and its offspring on the same day does not apply to sacrificial animals? Rather, since the prohibition also applies to sacrificial animals, one can derive its halakha from the case of sacrificial animals that were slaughtered outside the Temple. The Gemara comments: This is what Rabbi Ḥiyya was referring to when he said that Rabbi Yehuda HaNasi saw as correct the statement of Rabbi Meir with regard to the halakha of a mother and its offspring, and taught it in the mishna using the term: The Rabbis.

§ The Gemara resumes its discussion of the dispute in the mishna: What is the reason that Rabbi Meir holds one is obligated in the mitzva of covering the blood in a case of ineffective slaughter? Rabbi Shimon ben Lakish said: Rabbi Meir derives this from a verbal analogy between the terms pouring and pouring, from the case of a sacrificial animal that was slaughtered outside the Temple courtyard. One verse states with regard to covering the blood: “And he shall pour out its blood” (Leviticus 17:13), and one verse states with regard to sacrificial animals slaughtered outside the Temple courtyard: “He has poured blood” (Leviticus 17:4). Accordingly, just as there, with regard to offerings slaughtered outside the Temple courtyard, it is a case of slaughter that is not fit to render the meat permitted but is nevertheless considered an act of slaughter, so too here, with regard to covering the blood, an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is considered an act of slaughter.

The Gemara continues: And Rabbi Shimon would respond: It is written with regard to covering the blood: “An undomesticated animal or bird that may be eaten” (Leviticus 17:13), indicating that the verse is referring specifically to slaughter fit to render the meat permitted for consumption. And Rabbi Meir holds: That phrase comes to exclude a ritually impure bird from the mitzva of covering the blood. And Rabbi Shimon would respond: What is the reason an impure bird is not included in the mitzva of covering the blood? It is because it is not fit for consumption. If so, a tereifa should also not be included in the mitzva of covering the blood, since it is also not fit for consumption.

The Gemara comments: And this is what Rabbi Ḥiyya is saying when he said that Rabbi Yehuda HaNasi saw as correct the statement of Rabbi Shimon with regard to the halakha of covering the blood, and taught it in the mishna using the term: The Rabbis.

§ Rabbi Abba says:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פה - א

ומתרצינן: אלא, ספק מצות תקיעת השופר שדוחה יום טוב היא באופן שהשומע הוא ספק איש ספק אשה [שפטורה ממצות שופר], שאף לו מותר לתקוע, ואפילו ביום טוב ודאי, ואף על פי שהמצוה שהוא חייב בה אינה אלא מספק.

וכיון שהתברר מה היא הקושיא שהקשו על רבי יוסי מספק תקיעת שופר, יש לומר שרבי יוסי אינו חושש לפירכא זו, משום שרבי יוסי לטעמיה - דאמר: אשה ודאית נמי תקעה! שמותר לה לתקוע בראש השנה אף על פי שהיא פטורה בודאי מתקיעת שופר, וכל שכן מי שהוא ספק אם הוא חייב בשופר שמותר לו לתקוע, ולא משום שספק המצוה דוחה יום טוב. ואין להוכיח מזה לכסוי הדם, שהרי אסור לכסות ביום טוב דם שהוא בודאי פטור מכסוי כגון של בהמה. ואם כן, יש לומר שגם הכוי, הואיל וספק הוא אם חייב בכסוי, אין כסויו דוחה יום טוב [1].

דתניא: ומצינו שזו דעת רבי יוסי בתחילת הפרשה שמתבאר בה חיוב סמיכה על הקרבן נאמר "דבר אל בני ישראל". ודרשינן: בני ישראל סומכין על הקרבנות, ולא בנות ישראל סומכות! שאשה שהביאה קרבן אינה סומכת עליו [2].

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: נשים, אף על פי שהן פטורות מסמיכה, מכל מקום סומכות - רשות! שאם רוצות לסמוך על הקרבן הרשות בידם לסמוך, ולא אמרינן שכיון שהן פטורות הרי הן עושות עבודה בקדשים על ידי הסמיכה שלהם [3]. והוא הדין שלדעת רבי יוסי ורבי שמעון מותר לנשים לתקוע בשופר אף על פי שתקיעה שלא לצורך אסורה ביום טוב.

אמר רבינא: אפילו למאי דקאמרי רבנן שאשה אסורה לתקוע בשופר בראש השנה - נמי אית ליה פירכא להך תשובה שהשיבו לרבי יוסי על הקל וחומר שלו - שתקיעת שופר של ספק איש ספק אשה תוכיח שמותרת ביום טוב, ועל כרחך שספק המצוה דוחה יום טוב - לפי שיש לפרוך על ההוכחה, מה לתקיעת שופר שספיקה דוחה יום טוב, שכן ודאה דוחה שבת במקדש! שבמקדש תוקעין בראש השנה אפילו בשבת, הלכך ספיקה דוחה יום טוב ואפילו בגבולין, תאמר בכסוי - דליתיה כלל! שבשום מקום אין ודאו דוחה שבת, ולכן יש לומר שספיקו אינו דוחה יום טוב.

שנינו בברייתא: השיב רבי אלעזר הקפר בריבי: מה למילה שכן אינה נוהגת בלילי ימים טובים!

ותמהינן: וכי רק בלילי ימים טובים הוא דלא נהגה, ובשאר לילי נהגא!? והלא בכל הלילות אין מלין.

ומתרצינן: אלא, הכי קאמר מה למילה, שכן אינה נוהגת בלילות כבימים, תאמר בכסוי שנוהג בלילות כבימים. אמר רבי אבא: זה אחד מן הדברים שאמר רבי חייא: אין לי עליהם תשובה! והשיב רבי אלעזר הקפר בריבי תשובה.

מתניתין:

א. השוחט חיה או עוף, ונמצאת טריפה [4].

והשוחט לשם עבודת כוכבים,

והשוחט חולין בפנים, בעזרה, וקדשים, קרבנות העוף, בחוץ לעזרה.

או שחט חיה ועוף הנסקלים וכגון שהרגו אדם או שנרבעו, ונגמר דינם להיסקל, ושחטם קודם הסקילה.

שכל אלו אסורים באכילה גם לאחר שחיטתם.

רבי מאיר מחייב לכסות הדם שלהם, וחכמים פוטרים! משום ש"שחיטה שאינה ראויה" היא, דהיינו, שאינה מתרת הבשר באכילה, ולפיכך אין עליה שם "שחיטה", ופטורים מלכסות את הדם.

ב. השוחט ונתנבלה בידו, שנפסלה השחיטה בלא כונת השוחט, או הנוחר, שהרג את הבהמה, והמעקר את הסימנים שבצואר הבהמה בכוונה תחילה, והרגה, פטור מלכסות, ואפילו לרבי מאיר, לפי שאין כאן שחיטה כלל [5].

גמרא:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראה רבי [שהוא מסדר המשנה] דבריו של רבי מאיר ב"אותו ואת בנו", שבפרק הקודם גם כן נחלקו רבי מאיר וחכמים במשנה, בדין שחיטה שאינה ראויה אם נחשבת שחיטה לגבי איסור "אותו ואת בנו", וכיון שנראו לרבי דבריו של רבי מאיר לגבי דין השוחט "אותו ואת בנו" שיש לחייבו במלקות אפילו בשחיטה שאינה ראויה, לפיכך שנאו, את דעת רבי מאיר, בלשון "חכמים", שכתב שם במשנה "וחכמין מחייבין" והיינו רבי מאיר.

ודבריו של רבי שמעון שהוא החולק בדין זה על רבי מאיר וסובר ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, נראו לרבי בכסוי הדם, ששנה את דעתו של רבי שמעון במשנתנו בלשון "חכמים", שבמשנתנו נאמר "וחכמים פוטרים" מכסוי הדם בשחיטה שאינה ראויה [ולקמן יתבאר למה ראה רבי דבריו של זה כאן ושל זה כאן].

והוינן בה: מאי טעמא דרבי מאיר ב"אותו ואת בנו"?

ומשנינן: אמר רבי יהושע בן לוי: גמר גזירה שוה "שחיטה" - "שחיטה", "אותו ואת בנו" משחוטי חוץ, מקדשים שנשחטו חוץ לעזרה [שבשניהם נאמר לשון "שחיטה"]. מה התם, בשחוטי חוץ, שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. שהרי כל שחיטת קדשים בחוץ שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי הקדשים אסורים באכילה לאחר שנשחטו בחוץ, ומכל מקום שחיטתם נחשבת לשחיטה שהרי התורה חייבה כרת על שחיטה זו, אף הכא ב"אותו ואת בנו" נמי - שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה!

והוינן בה: ורבי שמעון, שאמר ב"אותו ואת בנו" כי שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה, מאי טעמא?

ומתרצינן: אמר רבי מני בר פטיש: גמר מהאמור אצל יוסף, שאמר לאשר על ביתו, שיביא את אחיו הביתה "וטבוח טבח והכן" [6]. מה להלן, הטביחה היתה שחיטה שראויה לאכילה, שהרי כתיב "כי אתי יאכלו האנשים", אף כאן, ב"אותו ואת בנו" שחיטה שנאמר בה היא דוקא שחיטה ראויה [7].

והוינן בה: ורבי מאיר נמי - ליגמר מ"טבוח טבח"!? ומתרצינן: סבר רבי מאיר: דנין "שחיטה" מ"שחיטה", ואין דנין "שחיטה" מ"טביחה" [8].

ומקשינן: מה נפקא מינה? כלומר, שאפילו אם אין התיבות דומות ממש, מכל מקום יש ללמוד גזירה שוה, כיון שמשמעותם שוה!? דהא תנא דבי רבי ישמעאל: כתיב בנגעי בתים "ושב הכהן" ובמקום אחר באותה פרשה כתיב "ובא הכהן", ואנו דורשים גזירה שוה זה מזה, משום שזו היא "שיבה" זו היא "ביאה"! כלומר, "שיבה" ו"ביאה" ענין אחד הוא, ויש ללמוד בגזירה שוה זה מזה על אף שהן שתי מילות שונות, ולמה לא למד רבי מאיר "שחיטה" מ"טביחה"?

ומתרצינן: הני מילי, שדורשים גזירה שוה גם בתיבות שאינן דומות לגמרי - היכא דליכא דדמי ליה! שאין אפשרות ללמוד את הגזירה שוה בין שתי תיבות שדומות זו לזו. אבל אם איכא דדמי ליה - מדדמי ליה ילפינן! שיש להעדיף את הגזירה שוה שהיא בין שתי תיבות שדומות ממש זו לזו על פני גזירה שוה בין שתי תיבות שאינן דומות לגמרי.

והוינן בה: ורבי שמעון נמי ליגמר "אותו ואת בנו" משחוטי חוץ, ולמה העדיף ללמוד מ"טבוח טבח"?

ומבארינן: סבר רבי שמעון: דנין "אותו ואת בנו" מ"טבוח טבח", לפי שהן חולין מחולין, ששניהם עניני חולין הם. ואין דנין "אותו ואת בנו" משחוטי חוץ, לפי שהן חולין מקדשים. שהרי דין "שחוטי חוץ" רק בקדשים הוא נוהג [9].

ורבי מאיר, שלמד "אותו ואת בנו" משחוטי חוץ, סבר שאין זה נחשב כלימוד "חולין מקדשים", משום דאטו איסור "אותו ואת בנו" הוא רק בחולין, וכי בקדשים מי לא נהיג!?

ומסקינן: היינו דקאמר רבי חייא: ראה רבי דבריו של רבי מאיר ב"אותו ואת בנו" ושנאו בלשון חכמים, שמשום שטענתו זו של רבי מאיר נכונה, לכן נראו לרבי דבריו וקבעם בלשון "חכמים" [10].

עוד הוינן בה: מאי טעמא דרבי מאיר בכסוי הדם?

ומשנינן: אמר רבי שמעון בן לקיש: גמר גזירה שוה "שפיכה" - "שפיכה", כסוי הדם משחוטי חוץ! [שבשניהם נאמר לשון "שפיכה"]. מה להלן בשחוטי חוץ שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אף כאן, בכסוי הדם - שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה! [11]

ורבי שמעון, שאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה לגבי כסוי הדם, טעמו - משום שבכסוי הדם "אשר יאכל" כתיב ומשמעותו דוקא שחיטה המתרת באכילה.

ורבי מאיר אמר לך: ההוא קרא "אשר יאכל" - למעוטי עוף טמא שאינו חייב בכסוי הוא דאתא! ולפי שאינו בר אכילה כלל [12]. אבל עוף טהור, הראוי לאכילה, לא נתמעט מ"אשר יאכל" אפילו באופן שהשחיטה אינה ראויה.

ורבי שמעון סבר: עוף טמא מאי טעמא נתמעט מ"אשר יאכל", משום דלאו בר אכילה הוא. אם כן, שחיטת טריפה [וכן כל שחיטה שאינה ראויה] נמי יש למעט, שהרי הטריפה לאו בר אכילה הוא! [13] ומסקינן: והיינו דאמר רבי חייא: ראה רבי דבריו של רבי שמעון בכסוי הדם ושנאו בלשון חכמים, שטענה זו של רבי שמעון נכונה, ולכן נראו דבריו לרבי [14].

הערות

[1] מדברי רש"י [בד"ה סומכות] משמע כביאור השני בתוס' לעיל שיש בספיקה איסור דרבנן, שהרי נקט כי לרבי יוסי לא אמרינן שהיא "מחללת יו"ט". והיינו משום שעושה "חכמה" ביו"ט, כי גזירה שמא תעבירנו אינה שייכת באשה ודאית, ואינה נחשבת כחילול יו"ט. ולביאור הראשון בתוס' צריך לפרש שלדעת רבי יוסי מותר לאשה לתקוע לכתחילה, אך לא הותר להוציא לכתחילה שופר ביו"ט לרה"ר לצורך אשה, כי כיון שאינה חייבת נאסרה בגזירה שמא יעבירנו שלא לצורך ביו"ט. אך באגרות משה [או"ח ח"ג צו] הרחיב בביאור סוגין והוכיח שמותר לכתחילה להוציא שופר לצורך אשה. וראה דברי רש"י בראש השנה [לג, א] שטעם האוסרים תקיעת שופר לאשה הוא משום בל תוסיף, והגרעק"א כאן הקשה שאם כן למה אמרו ש"רבי יוסי לטעמיה" והרי גם לרבנן יהא מותר לתקוע, כי בטומטום לא שייך שילקה משום בל תוסיף שהרי צריך לתקוע מספק. [ואמנם רש"י בעירובין צו, א כתב שמיחזי כמוסיף, ואינו לוקה]. וכבר ביארנו כי לרבי יוסי גם אם הוא אשה מותר להוציא לצרכו, ולכן אין ראיה לכוי שאם הוא בהמה אסור לכסות דמו ולכן גם בספק אסור, אך לרבנן אם הוא אשה אסור להוציא לצרכו, ובכל זאת בספק מותר, ולכן הוכיחו ממנו לכוי שמותר לכסות דמו.

[2] רש"י בעירובין [צו, ב] כתב שאינן סומכות משום שנראות כמוסיפות, ותוס' [שם ע"א ד"ה מיכל] כתבו שסמיכה אפילו בהקפת יד נראית כעבודה בקדשים, והראב"ד [בביאור לתו"כ [נדבה ב] כתב שאין מניחין אותן אפילו להקיף ודן על הבהמה שמא יבואו לידי מעילה.

[3] רש"י פירש ש"לא אמרינן עבודה עובדת בקדשים" ומשמע שסומכות בכל כוחן, וכן הביא הראב"ד בביאורו לתו"כ [נדבה ב] שאף סמיכה גדולה מותרת כיון שמקיימות בה מצוה. וכך ניתנה מצותה, לאנשים חובה ולנשים רשות ורק בחגיגה צריך שיסמכו בהיקף יד, משום שאין להם חלק בקרבן וניתן להם רשות לעשות להן נחת רוח. אך תוס' כתבו שסומכות רק בהקפת ידן, כי אסור לעשות עבודה בקדשים. ולכאורה נפקא מינה בביאוריהם אם אשה ודאית יכולה להוציא שופר לתקוע כי אם הותרה לה אפילו עבודה בקדשים לצורך סמיכת רשות הוא הדין שתוכל להוציאו לרה"ר לצורך תקיעה, ואם לא הותרה אלא סומכת בהקפת יד, לא תוכל להוציא שופר. אולם דעת ראבי"ה שאין סומכות אלא בהקפת יד, ומאידך הביא הרא"ש בשמו [ר"ה פ"ב ס"ז] שמותר לאשה להוציא שופר לצורך תקיעה, ואמנם צריך טעם למה יוכלו לסמוך סמיכה גמורה מפני שמקיימות בכך מצוה והרי הגרעק"א [או"ח יא] כתב שאין עשה דוחה ל"ת אלא במצוה חיובית [ולא בקיומית] והיא מוטלת על המקיים לעשותה, וסמיכה אינה מוטלת על הנשים. ובהכרח שנחלקו אם מצות סמיכה מגלה שלא נאסרה כלל עבודה זו בקדשים [וכדעת הסוברים שכלאים בציצית וידים לא נאסרו כלל] ולכן סומכות בכל כוחן, או שרק נדחית ואינה מתירה אלא הקפת יד, ולפיכך גם בתקיעת שופר אינה יכולה להוציא שופר לצורכה.

[4] בשו"ע [כח, יט] פסק שלא יכסה את הדם עד שיבדוק את הסכין והסימנים כדי שלא יבא לידי ברכה לבטלה. וביאר הט"ז שאם ימצא פסול בסימנים אין כאן כיסוי כלל, ואילו אם ימצא הסכין פגון, יש חשש שנפגמה ע"י המפרקת ומכסין מספק [כמבואר בסעיף כ] ואין חיוב ברכה. והב"ח כתב שגם בסכין פגומה אינו מכסה כלל כיון שהספק בשחיטה עצמה ובהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה, ועוד שאינו יכול לאכול משחיטה זו ואינה בכלל "אשר יאכל", והש"ך [ס"ק כ"ז] תמה עליו איך נעקור עשה של כיסוי משום ספק סכין פגומה. והפמ"ג [בפתיחה להל' שחיטה שורש ג] כתב שכיון שספק דאורייתא לחומרא נחשבת שחיטה שאינה ראויה ואינה בכלל "אשר יאכל". וראה דבריו בשפ"ד [ס"ק כז]. שהאריך להוכיח כי גם בלי חזקת איסור אינו בכלל "אשר יאכל" משום הספק. והגרעק"א נחלק עליו וכתב שספק חייב בכיסוי, מבואר בתוס' להלן [פו א ד"ה סיפא] ושם נרחיב. ובזכרון שמואל [עג, ב] תמה למה הוצרך הב"ח לומר שאינה בכלל "אשר יאכל" והרי אם אינה זבוחה נמצא שאין כאן שחיטה כלל, והוא כנוחר ומעקר. והעלה מכך שהחזקה אינה מכריעה את הספק בעצם מעשה השחיטה, אלא רק קובעת איסור על הבשר, ופטורו מכיסוי רק משום שאינו בכלל "אשר יאכל" אלא שבכל ספק טריפה חייב בכיסוי כי יש צד שמותרת באכילה ולא חל האיסור על החפצא אלא הוא דין על הגברא מספק, אך כשהספק בשחיטה והחזקה מכריעה לאיסור ודאי, ממילא נפטר מכיסוי שהוי תלוי בדין הכשר.

[5] תוס' לעיל [פג ב ד"ה במוקדשין] כתבו שנוחר ומעקר פטור מכיסוי כי אינם ראויים לאכילה, [אך לא משום שאינם שחיטה, שהרי לא נאמר בכיסוי אלא "שפיכה"] אבל רש"י לעיל [יז א] ביאר שלמדו גזרה שוה משחוטי חוץ שאין חיוב כיסוי אלא בשחיטה, ואפילו אם שחיטה שאינה ראויה נחשבת שחיטה, בנוחר ומעקר אין שחיטה כלל. והקשה הגרעק"א אם כן למה דרשינן בסמוך למעט עוף טמא מ"אשר יאכל" והרי לא שייך בו שחיטה. [וכן משמע בתוס' עח ב ד"ה ועוד ששחיטת טמא אינה שחיטה] וכן היא דעת הגרעק"א [יו"ד טז י, חו"מ שנ] ששם שחיטה תלוי בהיתרה מידי נבילה. ובקהילות יעקב [כה, ה] כתב שכל הנשחט בסכין כשר נחשב שחיטה, ואינה תלויה בהיתרה מידי נבילה אלא רק במעשה שחיטה, ולכן גם עוף טמא אינו נבילה בשחיטה אלא בשהיה ודריסה, ומה שעוף טמא מטמא בנבילה אפילו אם שחטו הוא כדרשת התו"כ שהובאה ברש"י [עב ב ד"ה ומה] שגילתה תורה שאין השחיטה מפקיעה שם נבילה אלא מטהורים ולא מטמאים. אך נחשבת שחיטה גם בטמא.

[6] הריטב"א הקשה שהרי להלן [צא א] פירשו תוס' שאמר למנשה לנחור להם בהמה, ובאופן זה לכו"ע פטור מכיסוי, ותירץ שלבני נח נחירתן זו היא שחיטתן, ואפשר להוכיח ממנה שישראל צריך שחיטה ראויה. ובתוס' רא"ש הקשה למה לא למד רבי שמעון מהכתוב "ושחט את הבקר" שהיא שחיטה ראויה. ותירץ שאין ללמוד משחיטה שאחר מתן תורה, שהרי יתכן שתמצא טריפה ואינה ראויה. והמהר"ם שיף הקשה שנלמד מ"וזבחת מבקרך ומצאנך" שהיא שחיטה ראויה. ותירץ שמקרא זה ממעט "ואי אתה זובח בקירוב מקום" דהיינו חולין בעזרה, ומשמע שגם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, ובהכרח שהיא גזרת הכתוב לחייב על חולין בעזרה אף בשחיטה שאין ראויה ואין להוכיח מכך לכל שחיטה.

[7] הריטב"א הקשה איך שייך ללמוד אותו ואת בנו משחוטי חוץ והרי כל שחוטי חוץ הם שחיטה שאינה ראויה, ואם תאמר שאינה שחוטה בטל דין שחוטי חוץ. ותירץ שבגזירה שוה אין פירכא שאין למדין אפשר משא"א. והר"ן הקשה שמא גם בשחוטי חוץ אינה נחשבת שחיטה ובכל זאת חייב עליה הכתוב [כי לולי האיסור היתה שחיטה ראויה, וכמבואר ברמב"ן לעיל פ, ב] ותירץ שאין למדים דין השחיטה משחוטי חוץ, אלא ביאור לשון הכתוב, והיינו כי כשם ששחיטת שחוטי חוץ היא שחיטה שאינה ראויה, כך גם באותו א"ב הכוונה לחייב גם בשחיטה שאינה ראויה.

[8] תוס' [ד"ה ואין] הקשו למה לא למד רבי שמעון אותו ואת בנו בקדשים ושוחט פסח על החמץ משחוטי חוץ, והרי זהו לימוד של קדשים מקדשים. ותירץ הרמב"ן שאין לחלק בלאו של אותו ואת בנו דין חולין לקדשים. ובחולין מצאנו בכיסוי הדם שאין שמה שחיטה, ובהכרח שבשחוט חוץ בלבד החשיבתה התורה כשחיטה, והר"ן כתב שרק בשחוטי חוץ חייבה התורה אף שאינה קרויה שחיטה. וכוונתם שאי אפשר ללמוד משחוטי חוץ שלולי איסור שחוטי חוץ היתה שחיטה ראויה, ואילו באותו ואת בנו בקדשים השחיטה אינה ראויה לקדשים מפני איסור צדדי. ובאחיעזר [ח"ב ה] תמה לפי הרמב"ן איך לומדים משחוטי חוץ לכל התורה ששחיטה שאו"ר שמה שחיטה, והרי בשחוטי חוץ לולי האיסור היתה שחיטה ראויה. וכתב שדברי הרמב"ן אינם על שחוטי שהרי בהם נאסר הבשר משום שהוא קדשים. [אך מדברי הרמב"ן לא משמע כן, ונראה שכוונת הרמב"ן שלולי איסור שחוטי חוץ אין עליהם איסור קדשים כי הם קדשים שמתו, וכן ביאר המקנה קידושין נז א על תוד"ה מה]. ומקושיית תוס' משמע שנקטו כי מודה רבי שמעון בקדשים ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כמו שמצינו בשחוטי חוץ. וכן משמע מדבריהם לעיל פ ב ד"ה קדשים] אך בב"ק [עו ב ד"ה והלא] ולעיל [פ ב ד"ה שחיטה] כתבו כי גם לרבי שמעון אינה שחיטה, וגזירת הכתוב היא לחייב בשחוטי חוץ, ולפיכך אם יש איסור נוסף על הבשר אינו חייב על שחיטתו בחוץ. וראה תוס' בע"ב [ד"ה סלקא] שכל הנידון בשחוטי חוץ הוא אם הפעולה שנעשית בבהמה נחשבת שחיטה ובזה אין חילוק בין קדשים לחולין, ובהכרח שגזירת הכתוב היא לחייב בשחוטי חוץ או שנחשבת שחיטה ראויה כי רק ע"י השחיטה נאסרת. אבל לגבי מעשה השוחט יש חילוק בין קדשים שחייב על מעשה כל דהוא, לחולין שחיובו רק כשעשה שחיטה המתרת, ולפיכך אף שאין חיוב שחוטי חוץ במקום איסור אחר, כי מפני האיסור אינה נחשבת כשחיטה בבהמה, אך מכל מקום השוחט נחשב שעשה שחיטה וזה נלמד משחוטי חוץ לכל התורה.

[9] תוס' [ד"ה דנין] הקשו כיון שאותו וא"ב נוהג במוקדשין הרי בהכרח ששחיטה שאינה ראויה נחשבת בו שחיטה, שהרי השני הוא מחוסר זמן, ולמה הוצרך רבי מאיר ללמוד אותו וא"ב משחוטי חוץ. ותירצו שהוצרך ללמוד שחייב גם באופן ששניהם מוקדשין, ולולי הגזירה שוה משחוטי חוץ יתכן להעמיד שהאיסור רק כשהראשון קודש והשני חולין. והריטב"א תירץ שאילו במוקדשין אין איסור, נמצא שוב שהיא שחיטה ראויה וחוזר הדין שתאסר באותו וא"ב.

[10] לביאור הרמב"ן והר"ן שאין לחלק באותו ואת בנו דין חולין לקדשים - יקשה איך סבר רבי כרבי מאיר באותו ואת בנו, והרי כיון שבחולין - לגבי כיסוי הדם - סבר כרבי שמעון, אם כן מנין לו שאותו וא"ב דומה לשחיטה בקדשים דהיינו שחוטי חוץ, ולא לכיסוי הדם בחולין שטעון שחיטה ראויה.

[11] משמע מלשון הגמרא שהחיוב בכיסוי הדם אינו תלוי רק בהכשר האכילה שחל בעוף, אלא צריך שהשפיכה תהא ראויה ותעשה היתר אכילה, שהרי לא נאמר בפסוק "שחיטה" אלא "שפיכה" [וכדברי רש"י במשנה ותוס' לעיל פג, ב ד"ה במוקדשין] ולמה צריך שיהא "שמה שחיטה" [וראה רמב"ן שמכיסוי לומדים לשחיטה בכל התורה]. ובהכרח ש"אשר יאכל" מגלה שצריך שהשחיטה תהיה מתרת באכילה. [ולכן כתבו תוס' שם שמליקה חייבת בכיסוי כי לא נאמר בו "שחיטה", וכוונתם שאילו נאמר בכיסוי "שחיטה" יתכן לדרוש שהחיוב רק בהיתר אכילה שע"י שחיטה].

[12] בגהש"ס ציין לתורי"ד בקידושין [נו ב] שהקשה כיון ש"לא יאכל" משמעותו גם איסור הנאה, אם כן ב"אשר יאכל" כלול כל הראוי להנאה ועוף טמא בכללו. ותירץ שאילו גם עוף טמא חייב בכיסוי לא היה צריך לומר אלא "חיה ועוף" סתם ונדע שכל עוף בכללו, ובהכרח "אשר יאכל" נאמר למעט עוף טמא. והריטב"א כאן פירש שעוף טמא התמעט משום שאינו ראוי לאכילה מתחילת ברייתו. ונמצא שסובר כרש"י לעיל [יז א] שנותר ומעקר לא התמעטו מ"אשר יאכל". [שהרי היו ראויים מתחילת ברייתן] אלא נלמדו משחוטי חוץ לפוטרן משום שאינם בכלל שחיטה. ולדעת תוס' צריך לומר שגם נוחר ומעקר התמעטו מ"אשר יאכל", ולכאורה תמוה אם כן למה טריפה לא התמעטה [וכסברת רבי שמעון בסמוך] ובהכרח שלא נחלקו על רש"י, ודברי תוס' רק כרבי שמעון שלא למד גזירה שוה משחוטי חוץ, ואין צורך ב"שחיטה" אלא כהכשר לאכילה, כי משמעות "אשר יאכל" אינה מצריכה דוקא מעשה שחיטה אבל לרבי מאיר מעשה שחיטה נלמד משחוטי חוץ, ו"אשר יאכל" מגלה שצריך שחיטה המתרת באכילה, ולכן התמעט עוף טמא, כי אף שנעשית בו מעשה שחיטה אינה מטהרתו מנבילה, ולא התמעטה טריפה שאיסורה אינו מחמת חסרון השחיטה. אמנם הרמב"ן והרשב"א להלן [פו ב] הוכיחו שכיסוי הוא גמר השחיטה שהרי פטור על שחיטה שאינה ראויה, ומשמע שנקטו כי גם לר"ש [שהלכה כמותו] דין הכיסוי תלוי בשם שחיטה ולא רק בהכשר אכילה. ובהכרח שלשיטתם טעמו של רבי שמעון הוא שאין חיוב אלא בשחיטה שמתקיימת בה מצות שחיטה, ועל כך נחלק רבי מאיר וסבר שגם אם נמצאת טריפה יש לה שם שחיטה אף שלא קיים בה מצוה [ואינו מברך עליה - יו"ד יט א] ולא התמעטו אלא נוחר ומעקר וטמא שאין בהם שם שחיטה.

[13] הראש יוסף תמה איך דימה רבי שמעון טריפה לעוף טמא, והרי עוף טמא אין שחיטה מועילה להוציאו מידי נבילה ואינו כטריפה. לדעת תוס' הנ"ל הביאור פשוט כי לרבי שמעון החיוב תלוי רק בהכשר לאכילה ולא בשם שחיטה.

[14] הפמ"ג [שפ"ד כח] דן אם יש חיוב כיסוי בבן פקועה שמותר באכילה, או כיון שאינו טעון מעשה שחיטה פטור מכיסוי, כי דין אם המקור משחוטי חוץ או מטבוח טבח, צריך שחיטה המועלת. ותמוה דהיינו רק כרבי מאיר וכפירש"י שלמד משחוטי חוץ שצריך שחיטה, וממיעוט עוף טמא מוכח שאין החיוב תלוי רק במעשה שחיטה, אלא צריך שתתיר לאכילה. ולכן בן פקועה פטור אף שנשחט. [וראה תוס' לעיל עד ב ד"ה בגמר, ע"ה ב ד"ה בן שאין שחיטה בבן פקועה]. אך לדעת הרמב"ן והרשב"א נמצא שגם להלכה [כר"ש] צריך "שם שחיטה" המתרת באכילה, וכנ"ל. ויתכן שבזה נחלקו האחרונים [הובא לעיל] לגבי חיוב כיסוי בספק סכין פגומה שהב"ח פטר משום שהשחיטה אינה ראויה לאכילה ואינו בכלל "אשר יאכל", והיינו שסבר כי לרבי שמעון החיוב תלוי רק בהיתר האכילה, וכאן נאסר במציאות לאכול. אך הגרעק"א נקט שחייב לכסות משום שגם לרבי שמעון החיוב תלוי בשחיטה, אלא שצריך שחיטה המתרת לאכילה, ו"אשר יאכל" תגלה אם השחיטה ראויה, ואף שמספק נאסר לאכול, עצם מעשה השחיטה מוטל בספק ומחייב כיסוי.

אלא צריך אתה לומר שמדובר בספק איש ספק אשה, כגון טומטום, וביום טוב ודאי. שלמרות שאשה פטורה מתקיעת שופר, טומטום שהוא ספק איש ספק אישה — חייב בתקיעת שופר. ומכאן יש ללמוד שגם כוי, שהוא ספק בהמה ספק חיה — טעון כיסוי ביום טוב.

ומעירים: ור' יוסי אינו מקבל הוכחה זאת, שהוא הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: אשה ודאית נמי תקעה [גם כן תוקעת ביום טוב]. ומניין? דתניא [ששנויה ברייתא]: ממה שנאמר בפרשת קרבן העולה: "דבר אל בני ישראל... וסמך ידו על ראש העולה" (ויקרא א— ד), יש לדייק: בני ישראל סומכין על קרבנם, ולא בנות ישראל סומכות.

ר' יוסי ור' שמעון אומרים: נשים סומכות רשות, כלומר, רשות בידן לסמוך, למרות שאינן מצוות בכך, ולמרות שיש בסמיכה ללא צורך משום איסור עבודה בקדשים, שהרי הסומך נשען על הקרבן בכל כוחו. והוא הדין לתקיעת שופר, שלדעת ר' יוסי, למרות שאין אשה מצווה לתקוע בשופר — רשות בידה לתקוע, ואין בכך משום חילול יום טוב.

אמר רבינא: ולמאי דקאמרי רבנן [ולמה שאמרו חכמים] שספק איש ספק אשה תוקע ביום טוב, ומשם רצו להוכיח לכיסוי דם הכוי, שאף על פי שהוא ספק הריהו דוחה יום טוב — נמי אית ליה פירכא [גם כן יש לו פירכה]: מה לתקיעת שופר שספקה דוחה יום טוב — שכן ודאה דוחה שבת במקדש, שבמקדש היו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, תאמר בכיסוי הדם — דליתיה [שאינו] דוחה כלל שבת!

ומביאים מה שהשיב ר' אלעזר הקפר בריבי (הגדול) לדחות את הקל וחומר של ר' יוסי: מה למילה שכן אינה נוהגת בלילי ימים טובים, תאמר בכיסוי הדם שנוהג בלילי ימים טובים? ותמהים, בלילי ימים טובים הוא דלא נהגא [שמילה אינה נוהגת], בשאר לילי [לילות] נהגא [נוהגת]? והרי מילה נוהגת בכל מקרה רק ביום!

אלא כך צריך להסביר: מה למילה — שכן אינה נוהגת בלילות כבימים, תאמר בכסוי — שנוהג בלילות כבימים! ועל כך אמר ר' אבא: זה אחד מן הדברים שאמר [לי] ר' חייא שאין עליהן תשובה, והשיב ר' אלעזר [הקפר] ברבי תשובה.

א משנה השוחט חיה או עוף ונמצאת שהיתה טריפה כשנשחטה, וכן השוחט לעבודה זרה, והשוחט חולין בפנים, או קדשים בחוץ, או השוחט חיה ועוף הנסקלים, שנגמר דינם לסקילה, כגון שהרגו אדם, שכל אלו אסורים בהנאה — ר' מאיר מחייב בכיסוי הדם, וחכמים פוטרים, מפני שלדעתם שחיטה שאינה ראויה לאכילה — אינה שחיטה, ופטורה מכיסוי.

אבל השוחט חיה (או עוף) ונתנבלה בידו, שנתקלקלה השחיטה ונעשתה נבילה. וכן הנוחר (הדוקר) והמעקר את הקנה והוושט, וכך הורג את בעל החיים — פטור מלכסות גם לדעת ר' מאיר, מפני שלא היתה שם כלל שחיטה, ורק שחיטה מחייבת כיסוי.

ב גמרא בענין המחלוקת במשנתנו, האם שחיטה שאינה ראויה לאכילה נחשבת שחיטה לחייבה בכיסוי הדם, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: ראה רבי יהודה הנשיא, עורך ומסדר המשנה, את דבריו של ר' מאיר, הסבור ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, בדין אותו ואת בנו, ושנאו בלשון חכמים, שלדעת סתם משנה שם חייב על שחיטת טריפה משום אותו ואת בנו. וראה דבריו של ר' שמעון, הסבור ששחיטה שאינה ראויה לאכילה אינה שחיטה, בכסוי הדם, ושנאו במשנתנו בלשון חכמים, שלדעת סתם משנה שחיטה כזו פטורה מכיסוי הדם.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר באותו ואת בנו? אמר ר' יהושע בן לוי: גמר [למד] בגזירה שווה שחיטה שחיטה משחוטי חוץ, שבשחיטת חוץ נאמר: "אשר ישחט מחוץ למחנה" (ויקרא יז, ג), ובאותו ואת בנו נאמר: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (שם כב, כח),

מה התם [שם], בשחיטת חוץ — שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה, שמתחייב על השחיטה, למרות שהקדשים שנשחטו נאסרו בהנאה, אף הכא נמי [כאן גם כן], לענין אותו ואת בנו — שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה להתחייב עליה.

ושואלים: ור' שמעון, מאי טעמא [מה הטעם]? מהיכן הוא למד שרק שחיטה הראויה לאכילה קרויה שחיטה לענין אותו ואת בנו? אמר ר' מני בר פטיש: גמר [למד] מ"טבוח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים" (בראשית מג, טז), מה להלן שנאמרה טביחה (שחיטה) — מדובר בשחיטה ראויה לאכילה, אף כאן לענין אותו ואת בנו — רק שחיטה ראויה לאכילה קרויה שחיטה.

ושואלים: ור' מאיר נמי [גם כן], ליגמר [שילמד] מ"טבוח" שרק שחיטה ראויה לאכילה שמה שחיטה! ומשיבים: לדעתו דנין שחיטה משחיטה, ואין דנין שחיטה מטביחה.

ומקשים: מה נפקא מינה [מה יוצא מזה, מה זה משנה]? הא תנא [הרי שנה התנא] דבי [מבית מדרשו של] ר' ישמעאל: מה שנאמר בדיני צרעת הבתים "ושב הכהן" (ויקרא יד, לט) ואחר כך נאמר "ובא הכהן" (שם מד) — זו היא שיבה זו היא ביאה, ולמדים גזירה שווה זו מזו, למרות שהמלים אינן זהות!

ודוחים: הני מילי [דברים אלה] שלמדים גזירה שווה ממלה דומה, אמורים היכא דליכא דדמי ליה [במקום שאין כתוב אחר שדומה לו בדיוק], אבל איכא דדמי ליה [כשיש כתוב אחר שדומה לו בדיוק] — מדדמי ליה ילפינן [מן הדומה לו אנו למדים], ולכן הוא למד משחיטת חוץ ששם נאמרה לשון שחיטה, ולא מ"וטבוח טבח".

ושואלים: ור' שמעון נמי [גם כן], ליגמר [שילמד] משחוטי חוץ ששחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה! ומשיבים: דנין דין שחיטת חולין משחיטת חולין, ואין דנין שחיטת חולין משחיטת קדשים, ודין אותו ואת בנו נאמר בעיקרו בחולין (ראה לעיל עח,א).

ור' מאיר משיב: אטו [וכי] אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהיג [האם אינו נוהג]? ומעירים: היינו דקאמר [זהו שאומר] ר' חייא: מטעם זה ראה רבי את דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו, ושנאו בלשון חכמים.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר שמחייב שחיטה שאינה ראויה בכסוי הדם? אמר ר' שמעון בן לקיש: גמר [למד] בגזירה שווה שפיכה שפיכה משחוטי חוץ, שבשחיטת חוץ נאמר: "דם שפך" (ויקרא יז, ד), ובכיסוי הדם נאמר "ושפך את דמו" (שם יג), מה להלן — שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אף כאן — שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.

ושואלים: ור' שמעון מה הוא משיב על כך? ומשיבים: "חיה או עוף אשר יאכל" כתיב [נאמר] בכיסוי הדם (שם), הרי הכתוב מדגיש שמדובר בשחיטה ראויה לאכילה. ושואלים: ור' מאיר, מה הוא למד מביטוי זה? ומשיבים: לשיטתו, הכתוב ההוא — למעוטי [למעט] עוף טמא, שאינו עומד לאכילה, הוא דאתא [שבא], לומר שאין צורך לכסות את דמו. ור' שמעון משיב: עוף טמא מאי טעמא [מה טעם] אינו חייב בכיסוי — מפני דלאו בר [שלא בן] אכילה הוא, שאינו עומד לאכילה, טרפה נמי [גם כן] לאו בר [לא בן] אכילה הוא, ולכן פטורה שחיטתה מכיסוי הדם.

ומעירים, והיינו דאמר [וזהו שאמר] ר' חייא: מטעם זה ראה רבי את דבריו של ר' שמעון בכסוי הדם, ושנאו בלשון חכמים.

אמר ר' אבא :

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rather, it must be that the uncertainty in the case of the sounding of the shofar concerns whether a particular individual is a man or a woman, e.g., a tumtum, whose sexual organs are indeterminate. Although a woman is not obligated in the mitzva of sounding the shofar, a tumtum is in fact obligated, despite the uncertainty of sex. It is therefore possible to derive from the sounding of the shofar that if one slaughters a koy, an animal whose status as a domesticated or undomesticated animal is uncertain, on a Festival, one covers its blood.

The Gemara notes: And Rabbi Yosei, who does not accept this refutation, conforms to his standard line of reasoning, as he says: One who is definitely a woman may also sound the shofar on Rosh HaShana. As it is taught in a baraita concerning the verse that discusses a burnt offering: “Speak to the sons of Israel…and he shall place his hands upon the head of the burnt offering” (Leviticus 1:2–4). The verse indicates that the sons of Israel place their hands upon the head of an offering, but the daughters of Israel do notplace their hands.

Rabbi Yosei and Rabbi Shimon say: It is optional for women to place their hands on the head of an offering before it is slaughtered. Even though women are not obligated to place their hands, doing so is not considered to be performing labor with a sacrificial item, an act normally prohibited, despite the fact that one performs the placing of the hands by leaning with all of his weight on the animal. Similarly, Rabbi Yosei holds that although women are not obligated in the sounding of the shofar, it is optional for them to sound it, and it is not considered a desecration of the Festival.

Ravina said: And even according to what the Sages said, that a woman may not sound the shofar on Rosh HaShana but a tumtum is nevertheless obligated due to uncertainty, there is a refutation to their claim as well. One cannot derive from this that the obligation to cover the blood of a koy overrides a Festival. What is notable about the sounding of the shofar? It is notable in that its definite obligation overrides Shabbat in the Temple, as it was sounded in the Temple even when Rosh HaShana occurred on Shabbat, and it is therefore understandable that its uncertain obligation overrides a Festival as well. Can you say the same with regard to the mitzva of covering the blood, which does not override Shabbat in any instance?

The Gemara continues its analysis of the baraita: Rabbi Elazar HaKappar the Distinguished responded with another refutation to Rabbi Yosei’s a fortiori inference: One cannot infer from the mitzva of circumcision that an uncertain obligation to cover the blood of a koy does not override a Festival. What is notable about circumcision? It is notable in that it is not in effect on Festival nights. Can you say the same with regard to the mitzva of covering the blood, which is in effect on Festival nights? The Gemara asks: Does Rabbi Elazar HaKappar mean to say that the mitzva of circumcision is not in effect only on Festival nights, but it is in effect on other, non-Festival nights? Isn’t circumcision always performed during the day?

The Gemara responds: Rather, Rabbi Elazar HaKappar meant the following: What is notable about circumcision? It is notable in that it is not in effect at night as it is by day. Can you say a similar halakha with regard to the mitzva of covering the blood, which is in effect at night as it is by day? Rabbi Abba said: This a fortiori inference drawn by Rabbi Yosei is one of the matters with regard to which Rabbi Ḥiyya says that there is no refutation for them, and Rabbi Elazar HaKappar the Distinguished successfully responded with a refutation.

MISHNA: In the case of one who slaughters an undomesticated animal or a bird and it is discovered to be an animal with a wound that would have caused it to die within twelve months [tereifa]; and in the case of one who slaughters an undomesticated animal or a bird for the sake of idol worship; and in the case of one who slaughters a non-sacred animal or bird inside the Temple courtyard or a sacrificial bird outside the Temple courtyard; or in the case of one who slaughters an undomesticated animal or a bird that was sentenced to be stoned, e.g., for killing a person; in all these cases, even though it is prohibited to eat any of these animals or birds, Rabbi Meir deems one obligated to cover their blood, and the Rabbis deem one exempt from doing so because, in their opinion, slaughter that is not fit to render the meat permitted for consumption is not considered an act of slaughter.

One who slaughters an animal or bird and it became a carcass by his hand, i.e., the slaughter was performed incorrectly, and one who stabs the animal or bird, and one who tears loose the windpipe and the gullet, are exempt from covering the blood, as no act of slaughter took place, and one is obligated to cover blood only after a valid slaughter.

GEMARA: With regard to the dispute in the mishna about whether an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted renders one obligated to cover the blood, Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yehuda HaNasi, the redactor of the Mishna, saw as correct the statement of Rabbi Meir, that ineffective slaughter is considered an act of slaughter, with regard to the prohibition against slaughtering a mother and its offspring on the same day, and taught that halakha in the mishna (81b) using the term: The Rabbis, so that it would be accepted. And he saw as correct the statement of Rabbi Shimon, that ineffective slaughter is not considered an act of slaughter with regard to the mitzva of covering the blood, and taught that halakha in the mishna here using the term: The Rabbis.

The Gemara asks: What is the reason that Rabbi Meir holds that ineffective slaughter is considered an act of slaughter in the case of a mother and its offspring? Rabbi Yehoshua ben Levi said: He derives his opinion by means of a verbal analogy of the terms slaughter and slaughter, from the case of sacrificial animals slaughtered outside the Temple. The verse states with regard to a mother and its offspring: “It and its offspring you shall not slaughter [lo tishḥatu] in one day” (Leviticus 22:28), and the verse states with regard to sacrificial animals: “Or that is slaughtered [yishḥat] outside the camp” (Leviticus 17:3).

Accordingly, just as there, with regard to one who slaughters an offering outside the Temple it is a case of slaughter that is not fit to render the meat permitted, as one is prohibited from deriving any benefit from such meat, and it is nevertheless considered an act of slaughter to render one liable for slaughtering it outside the Temple, so too here, in the case of a mother and its offspring, an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is considered an act of slaughter, and one is liable.

The Gemara asks: And as for Rabbi Shimon, what is the reason he holds that an ineffective slaughter is not considered an act of slaughter? Rabbi Mani bar Pattish said: Rabbi Shimon derives his opinion from the verse: “Slaughter [tevo’aḥ] and prepare; for the men shall dine with me at noon” (Genesis 43:16). Just as there, the verse is referring to an act of slaughter that is fit to render the meat permitted, so too here, in the case of a mother and its offspring, only an act of slaughter that is fit to render the meat permitted is considered an act of slaughter.

The Gemara suggests: And as for Rabbi Meir as well, let him derive from “tevo’aḥ” that only an effective slaughter is considered an act of slaughter. The Gemara responds: According to Rabbi Meir, one derives the halakha with regard to a term of sheḥita from another instance of a term of sheḥita, and one does not derive the halakha with regard to the term of sheḥita from the term of teviḥa.

The Gemara asks: Being that both terms refer to slaughter, what is the difference which one is used; didn’t the school of Rabbi Yishmael teach a verbal analogy with regard to leprosy of houses: The verse states: “And the priest shall return [veshav] on the seventh day” (Leviticus 14:39), and another verse with regard to the priest’s visit seven days later states: “And the priest shall come [uva] and look” (Leviticus 14:44). This returning and this coming have the same meaning and one can therefore derive by verbal analogy that the halakha that applies if the leprosy had spread at the conclusion of the first week applies if it had spread again by the end of the following week.

The Gemara responds: This statement of the school of Rabbi Yishmael applies only where there are no other terms that are identical to it from which one could derive a verbal analogy. But if there is another term that is identical to it, we derive the verbal analogy from the term that is identical to it. Accordingly, Rabbi Meir derives a verbal analogy from the instance of sheḥita that appears with regard to sacrificial animals that are slaughtered outside the Temple.

The Gemara suggests: And as for Rabbi Shimon as well, let him derive from the case of sacrificial animals that were slaughtered outside the Temple that ineffective slaughter is considered an act of slaughter. The Gemara responds: Rabbi Shimon holds that one derives the halakha with regard to the slaughter of non-sacred animals from another instance of the slaughter of non-sacred animals, and one does not derive the halakha with regard to the slaughter of non-sacred animals from an instance of the slaughter of sacrificial animals. The prohibition against slaughtering a mother and its offspring on the same day is stated primarily with regard to non-sacred animals (see 78a).

The Gemara continues: And Rabbi Meir would respond: Is this to say that the prohibition against slaughtering a mother and its offspring on the same day does not apply to sacrificial animals? Rather, since the prohibition also applies to sacrificial animals, one can derive its halakha from the case of sacrificial animals that were slaughtered outside the Temple. The Gemara comments: This is what Rabbi Ḥiyya was referring to when he said that Rabbi Yehuda HaNasi saw as correct the statement of Rabbi Meir with regard to the halakha of a mother and its offspring, and taught it in the mishna using the term: The Rabbis.

§ The Gemara resumes its discussion of the dispute in the mishna: What is the reason that Rabbi Meir holds one is obligated in the mitzva of covering the blood in a case of ineffective slaughter? Rabbi Shimon ben Lakish said: Rabbi Meir derives this from a verbal analogy between the terms pouring and pouring, from the case of a sacrificial animal that was slaughtered outside the Temple courtyard. One verse states with regard to covering the blood: “And he shall pour out its blood” (Leviticus 17:13), and one verse states with regard to sacrificial animals slaughtered outside the Temple courtyard: “He has poured blood” (Leviticus 17:4). Accordingly, just as there, with regard to offerings slaughtered outside the Temple courtyard, it is a case of slaughter that is not fit to render the meat permitted but is nevertheless considered an act of slaughter, so too here, with regard to covering the blood, an act of slaughter that is not fit to render the meat permitted is considered an act of slaughter.

The Gemara continues: And Rabbi Shimon would respond: It is written with regard to covering the blood: “An undomesticated animal or bird that may be eaten” (Leviticus 17:13), indicating that the verse is referring specifically to slaughter fit to render the meat permitted for consumption. And Rabbi Meir holds: That phrase comes to exclude a ritually impure bird from the mitzva of covering the blood. And Rabbi Shimon would respond: What is the reason an impure bird is not included in the mitzva of covering the blood? It is because it is not fit for consumption. If so, a tereifa should also not be included in the mitzva of covering the blood, since it is also not fit for consumption.

The Gemara comments: And this is what Rabbi Ḥiyya is saying when he said that Rabbi Yehuda HaNasi saw as correct the statement of Rabbi Shimon with regard to the halakha of covering the blood, and taught it in the mishna using the term: The Rabbis.

§ Rabbi Abba says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ור' יוסי לטעמיה דאמר ודאי אשה נמי תקעה כו'. כלומר ר' יוסי דמייתי מק"ו ממילה שאין מכסין דם כוי ביו"ט הוא אזיל לטעמיה דלא מצי למימר תקיעת שופר בגבולין יוכיח שאין ודאה דוחה שבת וספיקא דוחה יו"ט ה"נ נימא לענין כוי שיהא ספיקו דוחה יו"ט. דהכא לענין ספק איש ספק אשה דין הוא שיהא ספק דוחה יו"ט דודאי אשה נמי תקעה:

שכן דוחה שבת במקדש. גרסי':

ראה רבי דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאו בלשון חכמים. כלומר השוחט ונמצאת טרפה השוחט פרת חטאת כו'. ר"ש פוטר וחכמים מחייביןא)צ"ל וראה דבריו של ר"ש בכיסוי הדם ותני במתני' ר"מ וכו'. דזהו ר"מ דבריו של ר"ש בכסוי הדם ר"מ מחייב וחכמים פוטרין:

מה התם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. כלומר שחוטי חוץ שחיטה שאינה ראויה היא וקרי ליה שחיטה:

גמר מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראויה דאמרן בחולין צ"א מאי טבח פרע להן בית השחיטה:

ור"ש אשר יאכל כתיב. כלומר היכא מיחייב בכסוי בשחיטה שראויה לאכילה דכתיב אשר יאכל:

דנין שחיט' משחיט' ואין דנין שחיט' מטביחה. איכא למידק והא גבי גנב וטבח פליג דר"מ אית ליה שחיט' שאינה ראויה שמה שחי' ור"ש סבר דלא ואמאי והא טביחה התם כתיבא ביה וליגמר טביחה מטביחה וא"ת כיון דגמרי' הכא שחיט' משחיטה לומר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחי' שוב אי אפשר למגמר טביחה מטביחה ולומר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחי' משום דקשיין אהדדי זו אינה תשובה חדא דמאי אולמי' דהך מהך ליגמר טביחה טביחה ולא ליגמר שחיטה שחי' ועוד שי"ל כאן שחיטה שאינה ראויה שמה שחי' וכאן שחי' שאינה ראויה לא שמה שחיטה.
וניחא לן שאין אדם דן ג"ש מעצמו ור"מ ג"ש דשחי' גמיר אלא שאין ידוע אם ג"ש דשחי' שחי' או שחיט' טביחה הלכך עדיפ' ליה למיגמר דשחי' שחיטה אבל ג"ש דטביחה טביחה לא גמיר.
וי"ל כיון שבכסוי הדם ובאותו ואת בנו בשתיהן שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיט' וטביחה לא כתיבה אלא גבי תשלומי ד' וה' מוטב ללמוד שחיטה שחיטה ולדון בשניהם (מיעטן) [מענין] הכתוב בהן וידחה לשון טביחה שאינו אלא במקום אחד ולא לבא לשון טביחה ולדחות ב' דינין הללו ללמוד את שתיהן אי אפשר דב' גזירות שוות דשחיטה וטביחה לא גמרינן.

דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשי'. ואי ק' נימא אותו ואת בנו נוהג במוקדשים דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה קדשים מקדשים וגבי חולין אינו נוהג אלא בשחיטה ראויה מחולין לאו קו' היא דאותו לאו שכתוב באותו ואת בנו או משחיט' שחיטה גמרינן לה או משחי' טביחה גמרינן לה ולחלקו אי אפשר וא"ת מאי אולמיה דהך מהך י"ל שמצינו בכיסוי הדם ששחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה לפי' אומר בכולן דלא שמה שחיטה הלכך בחולין דשמה שחי' ליכא למימר דגמרי' חולין מחולין (ובקדשים) דלא שמה שחי' אמרי' בכל מקום [לא] שמה שחיט' אלא בשחוטי חוץ בלחוד הוא דקרייה רחמנא שחיטה.
והוי יודע שר"מ ור"ש בכל מקום נחלקו אפי' אין כתוב בהן שחיטה ולא טביחה דגמרי' מכסוי הדם ואותו ואת בנו אבל לר"מ דמחלק בהו הכל לפי מה שהוא נדון ולא אתפרש לענין גנב וטבח מאי ס"ל ולא בשוחט חולין בעזר' ושאר מקומות ומסתבר' לר' כולהו שמה שחיטה דגמרי' מאותו ואת בנו דכתיב ביה ל' שחיטה וכסוי הדם לא מל' שחיטה אתי דהא שפיכ' הוא דכתיב ביה ומאשר יאכל אתיא והיינו דקאמרי' לענין בן פקועה לא צריכה דר' סבר לה כר"מ ותהני ליה שחיט' אמו להתירו באכילה וכו'.

ור"י לטעמיה פי' תירוצא הוא דלרבי יוסי אין תשובתן של חכמים תשובה דלדידיה אפילו ודאי אשה תקעה אם תרצה אע"פ דלא מחייבי' וכ"ש טומטום ואנדרגינוס. מה למילה וכו' פירכא כל דהוא היא דהא איכא לומר ומה מילה שאע"פ שאינה נוהגת בלילות כבימי' ודאי דוחה שבת ואין ספיקא דוחה י"ט דכוותיה אשכחן בדוכתא טובא.

מתני השוחט ונמצא טריפא וכו' והא דפריש כל הני נקיט טריפ' דאיסור אכילה ואיסורו מגופו. והדר נקט השוחט לע"א דאיסורו הנאה ואיסורו באה לו שלא מגופו והכל בחוץ: והדר קתני חולין בפני' וקדשים בחוץ' שאיסורו הנאה והמקום גורם לאיסור' והדר קתני חיה ועוף שנגמר ולמימרא דבכולהו פליגי ר"מ ור"ש אם שחיט' שאינה ראוייה היא מחמת דבר שאינו בגופו של שחיטה דאלו כשהיא מחמת גופא של שחיטה הכל מודים דלאו שחיטה היא וכדקתני סיפא השוחט ונתנבלה בידו וכו'.

גמ' מאי טעמא דר"י באותו ואת בנו גמר משחוטי חוץ איכא למידק מה לשחוטי חוץ דא"א לעולם בשחיט' ראוי' ואם אתה אומר דלא תהוי שחיטה בטלה כל תורת שחוטי חוץ וי"ל דאפ"ה כיון דבגז"ש גמיר לה שפיר גמרי' מינה ואין אומרי' בזה שאין למדין אפשר משאי אפשר דסוף סוף הא קרי' רחמנא שחיט' תו קשיא להו ולר"מ אמאי לא יליף מאותו ואת בנו גופי' שנוהג במוקדשין ואלו במוקדשין שחיטה שאינ' ראוי' היא דהא מחוסר זמן היא ויש מתרצי' דדילמא ההיא בשחט ראשון במוקדשין. ושני בחולין דשחיטת ראויי' ואחרים תירצנו דבמוקדשין לא סגי בלא"ה ואם אתה אומר שלא תהא אותו ואת בנו נוהג במוקדשין משום דהוי שחיטה שאינה ראוי' הדר הוי ליה שחיטה ראוייה לנהוג בו אותו ואת בנו.

גמרי' וטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה ראוייה איכא דקשיא ליה הניחא למ"ד בפרק גיד הנשה דפרע להם בית השחיטה אמר להם אלא למ"ד צא ונחור אמר להם אדרבה שחיטה פסולה היא לדברי הכל וכדתנן הנוחר והמעקר פטור מלכסות. וי"ל דה"מ לדידן אבל בבני נח נחירתן זו היא שחיטתן.

דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביח'. וא"ת ענין תשלומי ד' וה' דכתיב בה טביחה ואפ"ה ר"מ מחייב בשחיטה שאינה ראוי' ואמאי לגמור טביחה טביחה ויש מתרצים דאפ"ה דנין דבר שלאחר הדבור מדבר שלאחר הדבור ולא מדבר שלפני הדיבור והכא לרווחא דמילתא נקט דדנין שחיט' משחיטה והנכון דר"מ סבר שאין לחלק בדיני תורה וכיון דבאותו ואת בנו הוא שחיטה דגמרי' שחיטה שחיטה ה"ה בכל התורה וכ"ת איפכא דניעבד בנין אב מתשלומי ד' וה' לכל התורה ונגמר טביחה טביחה הא ליתא חדא דשחיטה דכתיבא ברוב מקומות אית לן לעשות בנין אב ועוד דאין אדם דן ג"ש אלא א"כ קיבל עיקר' מיהת מרבו ואיהו גמר דאותו ואת בנו הוה לג"ש אלא דלא גמר אי מטביחה גמר או משחיטה ודייק מנפשיה דמאי דדמיא ליה טפי אית לן למידן:

הא תנא דבי רבי ישמעאל פרשתי בפרק המפלת:

דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים פי' דנין חולין מחולין ואע"ג דלא דמיא לי' טובא ואין דנין חולין מקדשים ואע"ג דדמיא ליה טפי. קדשים שבאותו ואת בנו מיהת ליגמר מקדשים. י"ל שאין לחלק בלאו זה בין חולין לקדשים. וא"ת נעשה עיקר מקדשים דליגמר מקדשים ונגמר חולין לאחריו. וי"ל דהיינו מאי דאמר ר"מ אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהיגי דמשמע ליה דניעבד קדשים עיקר. משום דבפרשת קדשי כתיב לאו זה ועוד דליגמר שחיט' שחיט' אבל ר"ש סבר דעיקר מצוה בחולין הוא שהוא ברוב. ועוד דכיון דגבי כיסוי הדם כתיב אשר יאכל למימרא דבעי שחיטה ראוייה הכי עדיף לן טפי למיעבד בנין אב וראה רבי דבריו של ר"מ וכו' ור"ש אשר יאכל כתיב. פירוש למימרא דבעינן שחיט' ראוייה לאכילה וא"ת ודילמא האי למעוטי איסורי הנאה דווקא שאינו נאכל אפי' לעכו"ם דהכי דרשינן גבי טומא' אוכלין דכתיב מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה ראוי להאכילו לאחרים שמיה אוכל: וי"ל דשאני התם דכתיב מכל האוכל אשר יאכל לרבות איסורי אכילה לטומאה.

למעוטי עוף טמא פי' שאינו ראוי לאכילה מתחלת ברייתו:

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני ר"ל במינין שכסוי הדם נוהג בהם באיזו שחיטה הוא חייב בכסוי ואמר על זה השוחט את הטרפה וכן השוחט ונמצאת טרפה השוחט לעבודה זרה השוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ חיה ועוף הנסקלין ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות אמר הר"ם פי' ר' מאיר אומר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וחכמים אומרים לא שמה שחיטה והלכה כחכמים חרש שוטה וקטן ששחט ואחרים רואים אותה חייבים לכסות בינם ובין עצמם פטורים מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואין אותם אסור לשחוט אחריהם בינם לבין עצמם ר"מ מתיר לשחוט אחריהן וחכמים אוסרין ומודים חכמים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים פי' מה שאמר פטורין מלכסות הוא גם כן דעת ר' מאיר אבל חכמים אומרים חייבים לכסות דם העוף או החיה ששחטו וכן אין שוחטין אחריהם אם קדם שום אדם ושחט אותו ואת בנו שחיטתן ספק ואפשר ששחיטתן גמורה וחייבין לכסותן בעוף ואסור לשחוט אחריהם בהמה ואפשר שהיא טרפה ואין חייבין לכסות ומותר לשחוט אחריו כמו שזכרנו לפי שהוא ספק החמירו חכמים אבל אצל ר' מאיר שחיטתם בינם לבין עצמם נבלה לכל דבריו בין לקולא בין לחומרא לפיכך אמר אין מכסין אחריהם לקולא והלכה כר' מאיר:

אמר המאירי השוחט ונמצאת טרפה שנמצא שאין השחיטה מכשרת הבשר לאכילה וכן השוחט לע"ז או חולין בעזרה ששניהם אסורין בהנאה וכן השוחט קדשים בחוץ כגון עולת העוף וחטאת העוף שיש בזה כרת או חיות של קדשי בדק הבית ויאסרו בהנאה כמו שכתבנו למעלה וחיה ועוף הנסקלין על שהמיתו אדם שהרי כל בעל חיים במשמע אלא שדבר הכתוב בהוה או שנרבעו ונגמר דינן וכלן אסורין בהנאה אם נשחטו לאחר שנגמר דינן כמו שיתבאר במקומו אע"פ שכל אלו אין השחיטה מכשרת לאכילה ר' מאיר מחייב בכסוי ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וחכמים פוטרין שאע"פ שלענין אותו ואת בנו פסקו כר' מאיר לקראה שחיטה לאיסור שחיטת השני אחריו בענין כסוי הדם מיהא פסקו כר' שמעון שאין כסוי אלא בשחיטה המכשרת לאכילה שנאמר אשר יאכל כל ששפיכת דמו מכשרת לאכילה וכן הלכה אלא שמ"מ לענין מוקדשין אם שחט כשהיא חולין ואחר כך הקדישה לבדק הבית חייב לכסות כמו שיתבאר בפרק שלוח הקן והשוחט ונתנבלה בידו או הנוחר והמעקר כל שכן שפטור מכסוי שאין כאן שחיטה כלל ואף ר' מאיר מודה בהן שפטור מלכסות:

חרש שוטה וקטן ששחטו אם אחרים רואין אותם הואיל ושחיטתם כשרה בכך חייבים אותם האחרים לכסות הואיל ואין לאלו דעת לכסות ואם כסו הם יראה לי שנפקעה מצות כסוי ואפי' חזר ונתגלה ואין מדמין אותה לכסתו הרוח:

שחטו בינם לבין עצמם הרי אין כאן שחיטה ופטור מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו שביארנו ששחיטת הראשון מעכבת שחיטת השני אבל נחירת הראשון אינה מעכבת אם שחטו חרש שוטה וקטן ואחרים רואין אותם הואיל ושחיטתם כשרה אסור לשחוט אחריהם ואם אין אחרים רואים אותם ר' מאיר מתיר לשחוט ואע"פ שלדעתו שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מ"מ לדעתו הואיל ורוב מעשיהם מקולקלים מן הסתם קלקלו בשחיטתם ולא יצאה הבהמה מחזקת איסורה והרי היא נבלה וחכמים אוסרין לשחוט אחריהם מן הספק שמא יפה שחטו אלא שמ"מ מודים הם שאין לוקין עליה והלכה בזו כר' מאיר לענין היתר שחיטת השני לכתחלה אבל לענין נבלה אינו כן אלא כל שלא נתברר לנו קלקולן שחיטתן מטהרת מידי נבלה וכן בכל שחיטה חוץ משחיטת נכרי:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

פרשו הגאונים שמאחר ששחיטה שאינה מכשרת אינה טעונה כסוי צריך לבדוק בסכין ובסימנין קודם כסוי שמא ימצא מקולקל ונמצא מברך לבטלה ויש אומרים שיכסה אחר שישחוט מיד ולכשיתברר לו שאינה נבלה יברך על הכסוי שאין צריכים לו לעובר לעשייתה כמו שיתבאר:

כל שקבלו חכמים גזירות שוות בשני פנים זה בכה וזה בכה ונמצא מחלקת בין שניהם אם האחת דומות שתי המלות זו לזו בלשון ובענין והאחרת אין שתי המלות דומות זו לזו אלא בענין ראוי לדון אחר הדומה לחברתה מכל וכל אבל אם אין שם אלא זו דנין אחריה ואין מפקפקין בקבלתה שהרי לענין נגעי בתים למדנו ביאה משיבה והענין הוא שבשעה שהכהן בא לראות את הבית ומוצא את הקירות שקערורות ירקרקות או אדמדמות מסגיר את הבית שבעה ימים וכתוב שם ושב הכהן ביום השביעי וראה הנה פשה וגו' וחלצו וגו' ואת הבית יקציע וגו' ועפר אחר יקח וגו' וזו היא שיבה שחולץ וקוצה וטח וכתוב אחר כן ואם ישוב הנגע ופרח בבית אחרי חלץ את האבנים ואחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח ובא הכהן והנה פשה ונתץ את הבית זהו סדר המקרא ואי אפשר לפרשו כן שאם ישוב הנגע אחר חלוץ וקיצה וטיחה אין אנו צריכין לפשיון אלא מאחר שחזר כלל נותץ הא למדת על מקרא זה ר"ל ובא הכהן והנה פשה שבענין אחר אתה צריך לפרשו והענין הוא שלא דבר אלא על שעמד בעיניו בהסגר ראשון שמסגירו שבוע שניה בלא חלוץ וקצייה וטיחה ובא הכהן ביום השביעי והנה פשה הייתי סבור ונתץ את הבית אלא שאנו מקישין ביאה לשיבה ומה שיבה האמורה בהסגר ראשון למדנו ממנה שהפושה בהסגר ראשון צריך חלוץ וקצייה וטיחה והסגר שני אף עמד בעיניו בראשון והסגירו שנית בלא חלוץ וקצייה וטיחה ופשה בשני חולץ וקוצה וטח ומסגיר שלישית ולא נאמר ונתץ אלא על נגע החוזר אחר חלוץ וקצייה וטיחה והמקראות מסורסים כמו שהתבאר במקומו וכבר ביארנו פסק דבר זה במס' יומא פרק ראשון:

אחר שביארנו שהשוחט שחיטה שאינה ראויה לאכילה פטור מלכסות אי אתה צריך לפרוט על ששחט חיה טמאה או עוף טמא שאין כאן דין כסוי כלל ולא עוד אלא שאין שחיטתן מטהרתן מידי נבלה אבל שחיטת בהמה טהורה וחיה ועוף הטהורים אע"פ שאין השחיטה מכשרת האכילה כגון אלו הנזכרים במשנתנו שחיטתן מטהרתן מידי נבלה הואיל ודבר אחר גורם לה ליפסל ומ"מ נתנבלה בשחיטה הרי היא נבלה וכן שחיטת הנכרי כמו שהתבאר:

תד"ה דנין שחיטה משחיטה כו' וי"ל דהתם דנין טביחה בעבירה משחיטה דעבירה והכא אצטריך כו' דהויא שחיטת היתר כו' עכ"ל וליכא לאקשויי דה"נ הכא אמאי יליף שחיטה משחיטה הא ניחא לן למימר דנין שחיטה דהיתירא מטביחה דהיתירא ואין דנין שחיטה דהיתירא משחיטה דאיסורא די"ל דהכא כיון דהויא נמי שחיטה דעבירה בנמצאת השניה טרפה ופשיטא לית לן לפלוגי בטרפה באותו ואת בנו בין שחיטה דעבירה ובין שחיטה דהיתירא אלא אי למיזל לדון דעבירה מעבירה וכיון דגלי קרא בעבירה ה"נ אית לן למימר בהיתירא אלא או למיזל לאידך גיסא לדון דהיתירא מהיתירא וכיון דגלי בהיתירא ה"ה בעבירה וקאמר דניחא לן למילף עבירה מעבירה משום דהוי שחיטה משחיטה וכיון דגלי בעבירה ה"ה בהיתירא דלית לן לפלוגי בטרפה באותו ואת בנו ודו"ק:

גמ' ור"מ אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נוהג כו' ויש לדקדק דמשמע דאי לאו דאותו ואת בנו נוהג בקדשים הוי דנין חולין מחולין אע"ג דהוה שחיטה מטביחה א"כ מכ"ש התם בתשלומי ד' וה' אכתי תקשי דה"ל למילף חולין מחולין דהוי נמי טביחה מטביחה דהא תשלומי ד' וה' אינו נוהג בקדשים כדתנן בהדיא התם בפ' מרובה ולדברי התוס' ניחא דהתם בד' וה' ניחא לן למילף לדון טפי דעבירה מעבירה חולין מקדשים מדנילף דעבירה מהיתירא אע"ג דהוי חולין מחולין והכא משום שחיטה דהיתירא אצטריך למימר דאותו ואת בנו נוהג בקדשים וכן לתירוץ שני של התוס' יש ליישב גם קושייתנו ודו"ק:

בתוס' ד"ה מה למילה וכו' וא"ת כיון שאין הפירכא מעין הק"ו וכו' נשים הפירכא בתוך הק"ו וכו'. פי' שנכניס הפירכא בתוך הק"ו ונימא הכי מה מילה שאע"ג שאינה נוהגת בלילות כבימים אין מועיל זה שלא תהא ודאי דוחה שבת אלא אעפ"כ דוחה שבת ואפ"ה אין ספיקא דוחה יו"ט כסוי שאע"פ שנוהגת בלילות כבימים אין מועיל לו חומרא זו שתהא ודאי דוחה שבת אינו דין שאין ספקו דוחה יו"ט וכענין זה ילפינן נמי הק"ו שיהא קרן ברשות הניזק משלם נזק שלם משן ורגל ועיין שם בתוס' דף כ"ה ד"ה אני לא אדון וכו':

ד"ה דנין שחיטה משחיטה וי"ל דהתם דנין טביחה בעבירה משחיטה בעבירה וכו' והכא אצטריך וכו' אפילו אם נמצאת הראשונה טריפה דהוי שחיטת היתר וכו' וי"ל היכא דהראשונה נמצאת טריפה דהוי שחיטת היתר היאך דנין משחוטי חוץ דהוי שחיטת איסור נימא דדנין אותה מטבוח והכן דהוי היתר מהיתר ואין דנין משחוטי הוץ דהוי היתר מאיסור אע"ג דהוי שחיטה משחיטה כמו שאין אנו דנין בתשלומי ד' וה' איסור מהיתר אע"ג דהוי טביחה מטביחה וי"ל דכוונת התוס' דר"ל דהכא א"א לילך בתר דמיון דהיתרא ואיסורא דכי תימא דנלך בתר שחיטת היתר משום דבנמצאת הראשונה טריפה הוי שחיטת היתר ולכך נילף מטבוח והכן דהוי נמי שחיטת היתר נימא אדרבה לאידך גיסא נלך בתר שחיטת איסור משום דכי נמצאת השניה טריפה הוי שחיטת איסור ולכך נילף משחוטי חוץ דהוי נמי שחיטת איסור ולכך ע"כ הכא א"א לילך בתר דמיון שחיטת איסור או היתר ולכך הולכים הכא בתר דמיון הלשון ודנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה:

גמ' ור"ש כו' גמר מטבוח טבח והכן. וא"ת הו"ל למילף מוזבחת דהוי שחיטה ראויה וי"ל אדרבה מן וזבחת נפקא בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום והא קירוב הוי שחיטה שאינה ראויה דהא חולין בעזרה דאסור בהנאה (*ע) מהכא נפקא וא"כ מוכח דשחיטה שאינה ראויה הוי שחיטה א"ו מטבוח טבח והכן נפקא וחולין בעזרה דהוי שחיטה גזה"כ הוא כמו קדשים בחוץ (*פ):

במשנה חיה ועוף הנסקלים. ק"ק למה פרט בהו חיה ועוף. הלא כל הני דלעיל נמי רק בהם איירי. ואולי כלפי דתני בפ' דלעיל שור הנסקל (והתם נקט שור נגד פרת חטאת) תני הכא חיה ועוף:

תד"ה ור"ש. הקשה הרר"א כו' וי"ל כו'. ולעד"נ לתרץ דא"כ לכתוב אשר יהנה וכדמתרץ הגמרא בכה"ג בב"ק (מא סע"א) ע"ש. אבל התם איצטרך למיכתב מכל האוכל למעוטי כלים פסחים (כ ב) כתב נמי אשר יאכל משום לשון נופל על לשון כדרך המקרא בכ"מ. ואולי לזה כוון התוס' רי"ד שהביא התור"ע באות ל' ומיושב מה שתמה עליו ע"ש. וגם נפלאתי עליו שלא הביא התירוץ מתוס' שלפנינו:

גמ' גמר שפיכה שפיכה. עיין לעיל דף כז ע"ב תוס' ד"ה בשפיכה:

שם למעוטי עוף טמא. עי' תוס' רי"ד קדושין דף נו ע"ב ד"ה המקדש בערלה:

ומסיק הש"ס דמה לתקיעת שופר שכן ודאה דוחה שבת במקדש וקשה הא במקדש זריזין וליכא שמא יעבירנו ואין כאן דחיית שבת. וצ"ל דהכי קאמר מאותו טעם שספיקו דוחה י"ט היינו שדוחה איסור חכמה ואינו מלאכה אותו ודאי דוחה שבת במקדש ולא אסרו שם משום חכמה ואינו מלאכה:

שנוהגת בלילי י"ט ומסקינן בלילות כבימים. וצע"ג האי חומרא הוא מתוך חומרתו של מילה קבע לה זמן דוקא ביום ולא בלילה ומתוך קילתו של כיסוי יכול לכסות בין ביום ובין בלילה ולא דמי לסוכה ולולב דסוכה מחוייב בה בין ביום בין בלילה משא"כ לולב שאינו מחוייבים אלא ביום אבל הכא חומרא דמילה היא. וי"ל בדוחק וליישב ג"כ לשון הברייתא שנוהג בלילי י"ט פי' בשלמא מילה אינו נוהג בלילה נמצא כשנכנס י"ט אין כאן חיוב מילה כל הלילה ושוב כשנכנס היום כבר אתחזק י"ט ושוב לא אתי ספק מילה לדחות ודאי י"ט דאתחזק כבר משא"כ ספק כיסוי נוהג גם בלילה ומיד שנכנס י"ט נכנס הוא וספיקו עמו שבכל רגע ממנו שישחוט כוי יהיו ספק דאורייתא אם צריך כיסוי יש לומר שספיקו ידחה י"ט במלאכת דרבנן ואם האמת כן הוא מיושב ק' תוס' נשים הפירכא בתוך הק"ו דליתא כיון שהפירכא הוא מעין הק"ו לא נשים אותו בתוך הק"ו כמ"ש תוס' ועדיין צ"ע ק' הנ"ל:

השוחט ונמצא טרפה וכו' חי' ועוף הנסקלין פירש"י כגון שנרבעו וכו' ולא פי' כפשוטו שהרגו הנפש היינו משום דבס"פ הפרה משמע דלא ילפינן משבת אלא שור לחסימה וחמור לפריקה ובהמה לכלאים וכ' שם תי"ט דמשמע אבל שור דנגיחה לא ילפינן משבת ודוקא שור ולא בעל חי אחר והוא דלא כמתניתין דעדיות דהעיד ר"י בן בבא על תרנגלת שנסקלת בירושלים שהרגה את הנפש ובחידושי שם ביארתי דפלוגתא דתנאי אי כללא קמא דיקא או כללא בתרא דוקא ודהכי ס"ל לרש"י ושם בארה. ע"כ לא רצה לפרש בחי' ועוף שהרגו הנפש אלא בנרבעו וס"ל לרש"י דהא דאמרינן התם בהמה בהמה משבת לענין כלאים דרביעה וה"ה דחרישה משום דשם כלאים א' הוא כמבואר שם ובתי"ט שם ס"ל מכ"ש דשם הרבעה דכלאי בהמה והרבעה דאדם א' הוא אע"ג דאמרינן אדם אינו בכלל דלהנחה הקשתיו ולא לדבר אחר פי' אדם אינו בכלל שור וחמור לבהמה. אבל גבי הרבעה דכתיב אדם להדיא איש ואשה כתיבו יתן שכבתו בבהמה לרבעה ומקשינן בהמה לשבת דאפי' חי' ועוף הנרבעים מאיש ואשה נסקלים. וכיון דנסקלים שוב נאסרו בהנאה מחיים כמ"ש תוס' בכריתות כ"ד ע"א בשם התוספתא דלא כרבינו אפרים שם וע"ש. ואמנם צ"ל כיון דאיסורי הנאה לא אתי' אלא משור הנוגח א"כ נימא נהי אמת הוא דחי' ועוף הנרבעים נסקלים מ"מ לענין איסור הנאה משנגמר דינם לא נאסר אלא שור דומיא דנוגח וצ"ל דן מינה ואוקי באתרה עיין לקמן ק"כ ע"ב פלוגתא דר"א ור' יהושע מ"ט דר"מ באו"ב פי' משום דשחיטה לא שייך אלא בישראל דבב"נ במיתה תלי' מילתא וא"כ מסברא חצונה לומר דוקא שחיטה הראוי לישראל. אבל אם אינו ראוי לישראל לא שמה שחיטה ע"כ פריך מ"ט דר"מ:

ושוב כדמייתי משחוטי חוץ שוב פריך מ"ט דר"ש. אך יש לעיין הא בב"ב ק"כ ע"ב אמרינן זה הדבר דשחוטי חוץ לומר דיש שאלה בהקדש ופרשב"ם וז"ל שאם שחט בחוץ ונתחייב כרת והלך אצל החכם להתיר לו הקדישו וכו' איגלאי מילתא למפרע דלא הוה הקדש למפרע ופטור מכרת וכו' עכ"ל ועיין בט"ז י"ד סי' שכ"ג. וא"כ קשה כיון דס"ל לר"ש בעלמא כל העומד לפדות כפדוי וכדומה ועיין לעיל פ' ע"ב תוס' ד"ה דכמה וכו'. א"כ מה צורך למילף מטביחה וגם מקודם סיני. תיפוק לי' דשחיטה חוץ גופי' שחיטה ראוי הוא דכל העומד לשאול עליו ה"ל כשאול. נהי דודאי חייבי' רחמנא בשחוטי חוץ אפי' במקום דלא שייך לשאול עליו כגון קרבנות ציבור א"נ דמתו בעליו. מ"מ הלא אגוף הדין בלא"ה לק"מ דבהכי חייבי' רחמנא מגז"ה אעפ"י שאינו ראוי' וכפירש"י לעיל פ' ע"ב ד"ה קמא מקטיל קטלי' ותוס' שם ד"ה שחיטה וכו' ע"ש רק עיקר הילפותא הוא מדקרי לי' רחמנא איש איש כי ישחט מזה הוכיח ר"מ דאעפ"י שאינו ראוי' קרי' רחמנא שחיטה ולר"ש לק"מ דכיון דקרא מיירי נמי במי שיכול לשאול על נדרו דלהכי כתיב זה הדבר א"כ יוצדק שפיר לשון שחיטה דכל העומד לשאול כשאול דמי:

ולכאורה הו"מ למימר דאפשר הא דפשיטא לי' לר"ש בכל התורה דכל העומד ליעשות כעשוי דמי מהכא נפקא לי'. דלבתר דגלי קרא טבוח טבח דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה. ק' למה קרי רחמנא שחיטה גבי שחיטה חוץ וע"כ משום דמיירי נמי בעומד לשאול וכשאול דמי ומהכא מפיק לי' ר"ש. וא"כ אי לא הוה כתיב וטבוח טבח והכן לא הוה ידעינן דכשאול דמי והא דאמרינן לר"ש חולין מקדשים לא ילפינן ולא אמר בקיצור כיון דכתיב וטבוח טבח מוכח דכל העומד לשאול כשאול וממילא ה"ל שחוטי חוץ גופי' שחיטה ראוי'. לזה י"ל דע"כ לא ה"ל למילף שחיטה מטביחה אלא שחיטה משחיטה דדמי לי' ולא יהי' שום קרא דשחיטה שאינה ראוי' לא שמה שחיטה ואין כאן הכרח כלל לומר כל העומד לשאול. ומשו"ה הוצרך לומר חולין מקדשים לא ילפינן ושוב ע"כ גז"ש המקובלת הוא חולין מחולין ולא מקדשים וממילא הדרן להנ"ל כן הי' אפשר לומר. אלא שצ"ע הא קיי"ל כר"מ באו"ב וקיי"ל כר"ש כל העומד ליעשות כעשוי דמי כמ"ש תוס' בשבועות מ"ג ע"א ור"מ גופי' ס"ל הכי וא"כ ליתא להנ"ל והדק"ל ואולי י"ל דהש"ס רצה לומר אפי' אי ס"ל כמ"ד בשר תאוה נאסר להם ופ' שחוטי חוץ קאי גם אבשר תאוה וכן דעת רמב"ן פ' אחרי ע"ש שהתורה חייבה כרת על שחיטת בשר תאוה ובהא לא שייך לשאול על נדרו ומיושב קו' הנ"ל אלא דלפ"ז צ"ע שאמר חולין מקדשים לא ילפינן וק' הא בשר תאוה חולין הוא ודוחק דבמדבר הוה כל הבהמות כמו קדשים וכעין שכ' תוס' לעיל ב' ע"ב ד"ה אבל אמר וכו' ע"ש וצ"ע. ונ"ל דלק"מ דבמיעוט קמא עדיין ליכא מצוה לאיתשולי והוה אינו ראוי ואנן בעינן שחיטה ראוי' מתחלה ועד סוף עיין לעיל כ"ט ע"ב ועיין לעיל פ' ע"ב בתוס' ד"ה דכמה וכו' דבעינן עומד לפדות מחיים והכא אינו עומד ליתשל מחיים:

מה התם שחיטה שאינה ראוי'. הא דפשיטא דשחוטי חוץ אינה ראוי אי מיירי קרא בבשר תאוה פשוט הוא שהבשר אסור באכילה שהרי בשר תאוה נאסר להם לאכול מקרא כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר ועיין לעיל י"ו ע"ב אלא אם איירי רק בקדשים בחוץ נמי אסור באכילה כמו שהוכיחו תוס' ב"ק ע"ו ע"א משום שא"א לפדותו אחר שחיטה ע"ש. ומ"ש תוס' קידושין נ"ז ע"ב דמהר"מ ס"ל דהשחיטה מתרת משום אמה"ח ומותר באכילה ר"ל אי הי' נשאל עליו אבל השתא בודאי אסור באכילה בלי פדיון. והא דלא מפרש מהר"מ שלי משלך אסור משום שאינו נפדה. דאז אהא לא שייך לומר אף שלך בשלי וכי נילוף חולין מקדשים לענין פדיון זה קדושתו גרמה לו בשלמא פירש"י התם דמשום שמחוסר זריקה א"ש דשחיטתו גרמה לו איסורו וא"א לזרוק והוה כמו שא"א לגמור שחיטתו כמ"ש תוס' לעיל פ' ע"ב ד"ה דכמה וכי דזריקה נמי שחיטה הוא ומישך שייכי אהדדי וקאמר כי היכי דשלי בשלך אין השחיטה גורמת היתירא ה"נ שלך בשלי. אבל למהר"מ דמשום פדיון הוא זה לא שייך למילף חולין מקדשים. אבל לעולם יודה שקדשים בחוץ אסורים באכילה ועיין מ"ש מ"ו בספר המקנה בקידושין שם שדבריו תמוהים גם מ"ש בנימוקי חומש שלו פ' אחרי דבריו תמוהים בכל האמור לעיל:

טבוח טבח והכן. הומ"ל מושחט את הבקר לקמן שפיכה משפיכה הו"מ לאתויי מעל הארץ תשפכנו כמים עיין לעיל פ"ד ע"א יליף מזה מים לא בעי כיסוי וכו' מ"מ מיירי משחיטה הראוי לאכילה ובצבי ואיל ע"ש וגם במהר"מ שיף הקשה דה"ל לאתויי מוזבחת מבקרך וס"ל להגאון זצ"ל דזביחה ושחיטה הכל חד. ונלע"ד דליכא למילף מכל הני קראי כלום וכי מפני דמצינו שחיטה ראוי' נילף דאינה ראוי' לא שמה שחיטה ומאי ראי' היא זו דוקא מטבוח טבח דמיתורא דכי אתי יאכלו ילפינן כדמשמע מלשון רש"י דשמעתין. ובס' הישר לר"ת במס' חולין סי' תשס"ח מבואר יותר דמדכתיב והכן לומר דגם כל הכינותיו של אחר שחיטה צריכין שיהי' בהכשר אפי' מחוסר זריקה לא הוה שחיטה ראוי' וכעין שאמרו בפגול כהרצאת כשר כך הרצאת פסול ע"ש בפנים וא"ש. ולפ"ז מאן דפליג וס"ל שמה שחיטה מדייק והכן לדרשא אחריתי דדרשינן לקמן טול ג"ה בפניהם או לכדדרשינן במדרש והכן מיום לחברו דערב שבת הי' ע"ש ועכ"פ משארי קראי לא מוכח מידי:

ועכ"פ ק' לי מ"ט לא נילף מולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים דהוה תקרובות ע"ז דאסור באכילה מן התורה כמו שהוכיחו תוס' ב"ק ע"ב ע"ב ד"ה דאי וכו'. ועכ"פ פסח על החמץ דכתיב נמי לא תזבח על חמץ נילף זביחה זביחה מהתם וי"ל פנים מחוץ לא ילפינן וחולין בעזרה ילפינן מקדשים בחוץ היינו משום ששניהם נשחטו חוץ למקומם וצ"ע:

טרפה נמי לאו בר אכילה היא וצ"ל ר"מ ס"ל מין בר אכילה בעינן היינו טמאה משא"כ טרפה יש במינו בר אכילה. והיינו סברת ר"מ לעיל במתניתין ע"ב ע"ב שיש במינה שחיטה ע"ש. ולפ"ז ר"ש דלא ס"ל לחלק בין במינו לשאין במינו מנ"ל דטרפה מטהרת שחיטתה מידי נבלה וצ"ל מקרא מן הבהמה דמייתי לעיל ע"ד ע"א ע"ש ולפ"ז מיושב היטב קו' תוס' לקמן בשמעתין ע"ב ד"ה פשיטא וכו'. והא דלא מייתי מתניתין דבהמה המקשה וכו' והא"ש דלר"ש לא מצי להקשות פשיטא מהך מתניתין דהא ר"ש לית לי' הך סברא דבמינו שחיטה וכנ"ל ע"כ הוצרך לאתויי מברייתא מן בהמה מקצת בהמה מטמאה וכו' ואיזו טרפה ששחטה ועיין בסמוך מ"ש שם בזה וק"ל:

דף פ״ה ע״א גמרא א״ר חייא בר אבא אר״י, ראה רבי דבריו של ר״מ באוא״ב ושנאו בלשון חכמים, ודר״ש בכסה״ד ושנאו בלשון חכמים. וכעין זאת בפסחים מ״ח ע״ב במשנה דאיזו שיאור וכו׳, דברי ר׳ יהודה, וחכ״א זה וזה בכרת, ואיזו שיאור וכו׳, ובברייתא שם קתני להיפך איזו שיאור וכו׳ דברי ר״י, וחכ״א וכו׳, וכתב רש״י ז״ל דחכמים דברייתא הוא ר״י דמתניתן וחכמים דמתניתן הוא ר״מ דברייתא. פלא דרבי שינה האמת ותלה דברי יחיד ברבים כדי שיקבלו לקבוע הלכה כרבים נגד היחיד. ואין זה דומה למה שהרבה פעמים מביא דברי היחיד בסתם דבזה לא שינה מידי, אלא דהעלים שם בעל המאמר, להורות דהוא מורה כותי׳. לפיכך הביאו בסתם, אבל כאן במשנה בפירוש לאמר דרבים חולקים על היחיד, דבר שאינו כן הוא פלא, אלא דעוד יותר מזה מצינו בפסחים כ״ז ע״א דקאמר באבע״א השני והוא העיקר. בעלמא קסבר שמואל הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו וכאן אפילו מחבריו, וסבר מתני׳ איפכא כי היכי דלהוי רבנן לאיסורא עיי״ש. הרי דשינה דברי רבי לרבנן. כי היכי דתיקום הלכתא כרבים נגד היחיד, וזה דבר המבהיל את הרעיון דאיך שרי לשנות האמת כדי לחזק דעתו ושיטתו וצע״ג.

עוד שם גמר׳ מ״ט דר״מ באוא״ב וכו׳. הנה אי לאו דרבי היה מזכה שטרי לבי תרי לפסוק באוא״ב כר״מ ובכסה״ד כר״ש, והיה מביא פלוגתתם כאן וכאן וכן בטבח ומכר בבב״ק, דבכל אלו ס״ל לר״מ ששא״ר שמה שחיטה ור״ש לא שמה שחיטה, לא היה עולה על דעת הדורש טעם לפלוגתתם, לדרוש טעם בכל או״א בפ״ע, אלא היה דורש טעם כללי, דלמה לר״מ בכל מקום ששא״ר שמה שחיטה ולר״ש לא שמיה שחיטה. אבל עתה דרואה שרבנו הקדוש פוסק כאן כמר וכאן כמר ע״כ דאין טעם הדבר שוה בכל אלו, ולכן צריך להמציא דרשות חלוקות לכל או״א כדי שיוצדק טעם לפסק רבנו הקדוש, דראה לפסוק כאן כמר וכאן כמר. ומעתה אומר אני דבאמת רק אליבא דרבי בעינן הני טעמים ודרשות אבל ר״מ ור״ש גופי׳ לא צריכין לתרי טעמי ולא לדרשות הכתובין כלל, דהנה באוא״ב ובטבח ומכר דכתיב שחיטה וטביחה הרי מפורש שחיטה ולא הריגה וע״כ מעשה המכשרת קאמר. וכן בכסה״ד דכתיב ושפך את דמו נמי ע״כ מעשה המכשרת לאכילה קבעי בין לר׳ ישמעאל ובין לר״ע לעיל דף י״ז ע״א. דלרי״ש יליף שפיכה שפיכה מש״ח דשחיטה קאמר עיי״ש ברש״י ד״ה פטור מלכסות, דמה״ט ניחא לי׳ דלרי״ש בנוחר ומעקר פטור מלכסות, אע״ג דגם נוחר ומעקר שפיכה מקרי, ולר״ע באמת גם נוחר ומעקר היה חייב במדבר לכסות, משום דאז הנחירה היתה מעשה המכשרת, ושפך את דמו עכ״פ נחירה בסימנים הוה, ולאפוקי הריגה בעלמא דלא. וכן כתב רש״י ז״ל לעיל דף כ״ח ע״א ד״ה לטהרה מידי נבלה עיי״ש, וא״כ בכל הני ממועט הריגה. הרי דלכ״ע מעשה המכשרת לאכילה בעינן, ואין בזה פלוגתא. ועתה נצמחת לנו חקירה בעשה מעשה המכשרת אלא דמצד אחר אין הנשחט ראוי לאכילה, מה דינו לענין אוא״ב וכסה״ד וטבח בגנב. וקאמר ר״מ כיון דושחט קרינן בי׳ אין דורשין טעמא דקרא וחייב על מעשה השחיטה שעשה. דאנן קרא כדכתיב בעינן והוא כן עשה, אבל ר״ש דדורש טעמא דקרא סובר, דמה טעם אמרה תורה דוקא מעשה המכשרת ולא הריגה בעלמא, ע״כ משום דזו מכשרת לאכילה וזו לא, א״כ כל שאין המעשה מכשרת לאכילה בין מצד מעשה משחיטה עצמה, ובין מצד דבר אחר, סכ״ס אין הנשחט ראוי׳ לאכילה, ומה לי הריגה ומה לי שחיטה, וכיון דכל עצמיות הטעם דבהריגה פטור הוא מצד שאינו ראוי לאכילה, האי נמי אינו ראוי לאכילה הוא. כך עלה במחשבה לפני במושכל הראשון, אמנם הדרנא בי, דאין זה בגדר טעמא דקרא לאמר דראוי לאכילה בעינן דזה בעצמו טעמא בעי, למה הקפידה התורה שיהי׳ ראוי לאכילה כדי לעבור על לאו דאוא״ב, ומכ״ש האי דגנב וטבח למה לא יהא חייב בד׳ וה׳ באשר שנה בחטאו לטבוח הנגנב אף אם אינו ראוי׳ לו לאכילה אלא למשרתו או לכלבו, ואדרבה קשי׳ לי על חז״ל, למה לא ניחא להו למימר דאפילו נוחר ומעקר חייב משום אוא״ב ומשום ד׳ וה׳, דשחיטה וטביחה דכתוב משום דדיבר הכתוב בהוה, כיון דהסברא החיצונה נותנת דכך לי באיזו מיתה שהוא ממית אלא דדיבר הכתוב בהוה דהממית שור ושה, סתמא כדי לאכלו הוא, ולא להשליכו לכלבו, וע״כ צ״ל דקבלה היתה בידם דדוקא קפיד הקרא אשחיטה אבל עכ״פ א״א לאמר דר״מ ור״ש בדורשין טעמא דקרא פליגי דביכוב״כ הוא גזה״כ, דדוקא שחיטה ולא הריגה בעלמא.

אבל מה שנראה לפע״ד ברור הוא כמש״כ בעיקר ד׳ דר״מ ור״ש לשיטתייהו אזלו. דר״מ כרי״ש ס״ל, דבשר תאוה אתסר להו במדבר, ולדידי׳ השחיטה אינה מתרת איסור אבמה״ח דקרא דכל אות נפשך וכו׳ אתא להתיר בשר תאוה ולא מפרכסת וא״כ אין בין שחיטה ראוי׳ לאינה ראוי׳ ולא כלום, אבל ר״ש כר״ע ס״ל דבשר תאוה לא איתסר כלל ואדרבה בשר נחירה הותר להם במדבר, ונתחדשה ההלכה לאסור הנחירה ולקדשם במצות שחיטה ואתא קרא דבכל אות נפשך להתיר איסור אבמה״ח ע״י מצות שחיטה, וכעין כל שנעשה מצותו אין מועלין בו וכנגד יצה״ר דברה תורה (עיין היטב בעיקר א׳) א״כ בששא״ר דליכא מצוה וגם בלא״ה דליכא בה צורך אכילה, באמת איסור אבמה״ח במקומו עומד דבמיתה תלי׳ מלתא, וא״כ חילוק גדול יש בין שחיטה ראוי׳ לאינה ראוי׳, ולכן סבר ר״ש דלא שמיה שחיטה מכח האי סברא עצמה, דהרי אינה מועלת אלא שלא תטמא משום נבלה, אבל אינה מתרת איסור אבמה״ח. ומעתה רבי אע״פ שסובר כר״ע כאשר בארנו בעיקר א׳ ומ״מ סובר לענין ששא״ר כר״מ באוא״ב ע״כ משום דדרש גז״ש משחוטי חוץ דאע״פ דהאי שחיטה שחיטה גרועה היא, דאינה מתרת רק לחצאין נבלה ולא אבמה״ח, מ״מ שם שחיטה עליה לחייב משום אוא״ב, וטבח בגנב כמו שחייב בש״ח על השחיטה דוקא, ולא על הנחירה אע״פ דגם שם אינה מתרת איסור אבמה״ח כיון דאינו ראוי׳ לאכילה. ובכסה״ד שאני דאשר יאכל כתיב. והוה האי מ״ט דר״מ דקאמר כמו לקמן דקאמר לא לכל אמר ר״מ דמגיה הש״ס דכונתו על רבי אליבא דר״מ, ועיין עוד לקמן ודו״ק.

עוד שם ור״ש מ״ט, א״ר מני בר פטיש, גמר מטבוח טבח והכן מה להלן שחיטה הראוי׳ אף כאן שחיטה הראוי׳, והקשה מהר״ם שיף ז״ל למה לא יליף מוזבחת ואכלת, ועיין בחדושי החת״ס ז״ל שהקשה דהול״ל מושחט את בן הבקר, ובכסה״ד הול״ל מעל הארץ תשפכנו כמים, וכתב דמכל אלו אין למילף דוכי מפני שמצינו שחיטה הראוי׳ קרי לי׳ שחיטה, נילוף דשאינה ראוי׳ לא שמיה שחיטה, אלא מטבוח טבח והכן יליף מיתורא, דאתי יאכלו האנשים, וכמש״כ רש״י ז״ל ובספר הישר לר״ת מבואר דמוהכן יליף עיי״ש. ואני לא אדע איזו יתורא איכא בהאי קרא ובגמרא לא מיתורא יליף אלא כמו דיליף ר״מ מש״ח דש״ש יליף ר״ש מטבוח טבח דלא שמיה שחיטה. אבל לפע״ד נראה דר״ש יליף מטבוח טבח דאע״ג דהתם ע״כ לאו טביחה ממש קאמר, דהרי עדיין לא נצטוו עליה, וע״כ לאמר דכל הממית בע״ח לצורך אכילה טביחה או שחיטה קרי לי׳. וכ״כ הריטב״א כאן. וכן אמר לעיל י״ז ע״א על הא דפריך לר״ע מקרא דהצאן ובקר ישחט להם, ינחר להם מבעי׳ ומתרץ דנחירתן זו היא שחיטתן. ושם ביארתי דאע״ג דמושחט את בן הבקר ממעט נחירה משום דציווי שאני דבציווי מדקדק על הלשון לפרשו בדקדוק כדכתיב, משא״כ במקום דאינו ציווי אלא ספור בעלמא, כל שלצורך אכילה ממיתו טביחה זביחה או שחיטה קרי לי׳. ומעתה קאמר ר״ש דה״ה בלאו דאוא״ב וכן בטבח ומכר לישנא דשחיטה דנקיט אנו דנין אותו כמו שחיטה וטביחה דנאמרו בתורה דרך ספור, דשם הכונה על הכנה לאכול גם כאן חייבה תורה על מי שממית לצורך אכילה, וכיון דעתה נתקדשנו במצות שחיטה ממילא א״א להכין לאכילה בלא שחיטה כשרה, אבל משום האי מצות שחיטה לא נוציא מלת שחיטה ממשמעותי׳ הפשוט של קודם שנצטוו על דקדוקי שחיטה, לאמר דאפילו בשוחט לכלבו כל שדקדק במעשה לשחוט בלי פסול, שחיטה קרי׳ לי׳ וניהו דהכונה לחוד לא מגרע משחיטה לפטרו מאוא״ב כיון דסכ״ס עשאהו ראוי׳ לאכילה אבל אם באמת אינו ראוי לאכילה מחמת איזו איסור, תו לאו בשם שחיטה יקרא, דהוראתו הראשונה והעקרית של מלת שחיטה וטביחה היא הכנת הסעודה, וכדכתיב זבח משפחה לנו, טבחה טבחה וכן הרבה. ובזה מיושבת קושית התוס׳ ד״ה ור״ש אשר יאכל כתיב, דלמה לא יליף מטבוח טבח, ולפ״ז א״א למילף מהתם דושפך את דמו שייך לציווי הרי על אופן המעשה קפיד או אשחיטה לר״מ דיליף שפיכה שפיכה מש״ח, או אנחירה לר״ע דבמדבר הותר להם הנחירה, דעכ״פ אתי למעוטי הריגה בעלמא, וא״כ אין מקום לילף מטבוח טבח דבעינן נמי ראוי לאכילה, ודוק ועיין לקמן עוד בדברי התוס׳.

ועיין ברש״י עה״ת שמפרש ג״כ אשר יאכל פרט לטמאים והשפתי חכמים שם הניח בצ״ע שרש״י מפרש הקרא כר״מ שלא כהלכתא, דלחכמים גם את הטרפה ממעט מאשר יאכל - ושגה בזה כי רש״י ז״ל מביא דברי הספרי, וכאשר מובא דרשה זו ג״כ בגמ׳ כאן, וזאת לכ״ע דהרי הש״ס מתרץ אליבא דר״ש האי דרשה דלמעוטי עוף טמא - ועוף טמא מ״ט משום דא״ר לאכילה האי נמי אינה ראוי׳ לאכילה - ולא קאמר דר״ש באמת ממעט מאשר יאכל כל שאינה ראוי׳ לאכילה - הרי דלכ״ע כך היתה מסורה בידם דאשר יאכל אתא למיעוטא עוף טמא, אלא דבימי ר״מ ור״ש נתהווה האי פלוגתא בשוחט את הטרפה מה דינה ודוק.

עוד שם גמרא מה נפ״מ הא תדבר״י ושב הכהן ובא הכהן וכו׳, מכאן נדחין דברי הרמב״ן עה״ת על הקרא דוזבחת דכתב שם, דושחט משמעותא חיתוך סימני הצואר, אבל וזבחת אינו כן, לכן צריך לכתוב בוזבחת ״כאשר צויתיך״ בקדשים. מכאן מוכח דשחיטה וטביחה וממילא זביחה (דזה ממש חד מלה היא אלא דז׳ וט׳ מתחלפין כידוע) הכל מובן אחד להם דאל״כ איך קאמר מה נפקא מינה.

עוד שם בגמרא ור״ש נמי ליגמר מש״ח, דנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים. ור״מ אטו אוא״ב בקדשים מי לא נהיג. וכתבו התוס׳ דלר״ש גם בקדשים אין אוא״ב בששא״ר משום דעיקר קרא בקדשים כתיב וכתב הריטב״א דטעמא דר״מ משום דעושה עיקר מקדשים כיון דבענינא דקדשים כתיב עיי״ש. ולפי מש״כ אני דר״מ ור״ש פליגי בפלוגתא דרי״ש ור״ע ניחא טפי בפשיטות, דלר״ש דסובר כר״ע דבשר נחירה אשתרי להם במדבר, והאי לא תשחטו גם נחירה במשמע, דנחירתן זהו שחיטתן, א״כ שפיר קאמר דעיקר קרא בחולין כתיב, דהוא הרוב אבל ר״מ דכרי״ש ס״ל דבשר תאוה איתסר להם במדבר זולת בע״מ ושחיטה דוקא קאמר, וא״כ רובא קדשים הוה, וזהו דקאמר וכי לא נהיג בקדשים דהלא וי״ו מוסיף על ענין ראשון, וא״כ דגם בקדשים נהיג הו״ל קדשים הרוב נגד בע״מ דחולין, דתמימים לא היו רשאים לשחוט חולין. ומכאן נפרכו דברי הרמב״ן ז״ל בפרשת כסוי הדם שכתב, דבהמה פטרה תורה מכסוי משום דבמדבר רובן קדשים, ואפילו לר״ע דנחירה אשתרי להם, וזה ליתא דא״כ איך קאמר ר״ש דחולין מקדשים לא ילפינן כיון דבפ׳ קדשים כתיב ורובן קדשים היו במדבר. ואולי י״ל להיפך דמכאן ראי׳ לדעת הרמב״ן דלפי שאמרנו יקשה על רבי איך ראה דבריו של ר״מ באו״ב דהא חולין מקדשים לא ילפינן ור״מ דהשיב ולשיטתי׳ דס״ל כרי״ש שפיר השיב, אבל רבי הלא כר״ע ס״ל, אלא ודאי דרבי ס״ל דאפילו אליבא דר״ע דהותר נחירה במדבר, מ״מ רוב הנשחטים היו במשכן בתורת שלמים ולא נחרו בחוץ מה שהיה ראוי להקרבה ודוק היטב.

ודע דהא דאמרינן הכא דש״ח קדשים הוה לפי דעת התוס׳ לעיל ט״ז ע״ב ניחא, דגם במדבר רק בקדשים נאסר ש״ח, אבל לדעת רש״י ז״ל שם דגם בחולין נאמר, ולדעת הרמב״ם והרמב״ן ז״ל בין לרי״ש ובין לר״ע הכי הוה, וכן עיקר (עיין בפתיחה עיקר א׳) קשה טובא מה זה דקאמר דש״ח קדשים הוה, הא נוהג בחולין כמו בקדשים, כמו איסור אוא״ב. ופלא ראיתי בחדושי ק״ז החת״ס ז״ל שכתב על הא דקאמר דש״ח ששא״ר הוה, דאי בשר תאוה, איתסר להם ואי קדשים וכו׳ עיי״ש ואיך לא הרגיש כיון דקרא בבשר תאוה ג״כ מיירי א״כ גם בחולין נהיג. אבל לפע״ד נראה ברור דחולין אע״פ שהיה חייב כרת על השחיטה בחוץ, אבל הבשר לא נאסר באכילה והא דאמר ר׳ ישמעאל דבשר תאוה איתסר להם, היינו דנאסר להם השחיטה אבל לא האכילה אם עבר ושחט. והא דפריך שם רבינא א״ה לעולם שוחטין ואוכלין מבעי׳ לי׳ עיי״ש בראש יוסא שעמד ע״ז דלפרש״י דהאיסור נצמח מאל פתח אוהל מועד לא הביאו מאי פריך. ולפי האמור דאכילה לא נאסרה מעולם, עוד יותר קשה. אלא דבלא״ה צ״ל לפרש״י דלא נחתו מתחלה מטעמא דמלתא דר׳ ישמעאל, דהרי פריך לרי״ש צבי ואיל גופי׳ מי קשרי, וכמו שהקשה התוס׳ על רש״י ז״ל, וע״כ לאמר דרק אחר שתירץ דכי אסר רחמנא בהמה דחזי להקרבה נתגלה לו טעמא, דמשום איסור דש״ח קאמר רי״ש דנאסר להם. א״כ גם רבינא דמקש׳ שוחטין ואוכלין מבעי׳ לי׳ לא נחית בטעמא דרי״ש אבל לפי המסקנא והאמת כיון דמש״ח יליף אין כאן איסור אכילה כלל, וכן משמע מרש״י שם שכתב וז״ל: ״שאין יכולין לאכול אלא בשר שלמים ואם הי׳ שוחטין בלא קרבן הי׳ ענושים כרת שנאמר ואל פתח אוהל מועד לא הביאו״ עכ״ל. הרי מפורש אומר דאין כאן איסור אכילה רק שאין יכולין לבוא לידי אכילה מחמת איסור שחיטה שהיא בכרת. ותדע שכן הוא דאפילו בש״ח דקדשים אין טעם האיסור של הבשר משום חיוב כרת דשחיטה עיין קידושין נ״ז ע״ב דרש״י ז״ל כתב על מה שלי בשלך אסור, משום דמי יתירם הרי לא נזרק הדם, ולא יצאו מידי איסור מעילה, והתוס׳ הקשו הרי קדשים שמתו יצאו מידי מעילה גם בלי זריקה, וכתבו דבאמת אין בש״ח איסור. ועיין באחרונים ז״ל ובמ״א הארכתי בזה ועכ״פ בחולין בחוץ לכ״ע אין כאן איסור על הבשר, וא״כ שפיר קאמר דרק בקדשים איכא בש״ח ששא״ר. אבל בחולין אף דאית בי׳ כרת אבל איסור אכילה על הבשר ליכא, אלא דלפ״ז נצמחת קושי׳ עצומה מנ״ל דבאמת מיירי הפרשה גם בקדשים דהוה ששא״ר דלמא רק בחולין מיירי ומשום דשחיטה ראוי׳ היא. אבל קדשים בחוץ דששאר היא באמת פטור. שוב ראיתי דלק״מ דבסוף הפרשה שם כתוב חוקת עולם לדורותיכם, ועיין לעיל בסוגי׳ דבשר תאוה דהראש יוסף הרגיש בזה דהוא מיותר עיי״ש מש״כ בזה, ועכ״פ מהאי קרא מוכח דש״ח נוהג גם בקדשים, דאי רק בחולין לחוד הלא אין איסורו נוהג לדורות דכשנכנסו לארץ אישתרי להו לשחוט בחוץ וזה נכון ואמת.

עוד שם גמר׳ מ״ט דר״מ בכסה״ד גמר שפיכה שפיכה מש״ח מה להלן שחיטה שאינה ראוי׳ שמה שחיטה, אף כאן ששא״ר שמה שחיטה. הנה האי ילפותא דשפיכה שפיכה בעינן נמי ללמוד דשחיטה בעינן ולא שפיכה בעלמא, דלולי זאת גם הנוחר והמעקר היה חייב לכסות, וכן פרש״י ז״ל לעיל דף י״ז על הא דמקשה שם הש״ס לר״ע מהאי משנה דהנוחר והמעקר פטור מלכסות וז״ל שם: ״פטור מלכסות דכתוב אשר יאכל ושפך וכסה בראוי לאכילה הכתוב מדבר, ואפילו למאן דמחייב בכסוי בשוחט את הטרפה (והוא ר״מ דלא דרש אשר יאכל דראוי׳ לאכילה בעינן אלא למעט עוף טמא) הכא מודה דשחיטה מיהא בעינן דגמר שפיכה שפיכה מש״ח, והתם שחיטה כתוב״ עכ״ל הרי דלשני צדדים גמר ר״מ שפיכה שפיכה. חדא דשחיטה בעינן ולאפוקי נוחר ומעקר, ושנית דששא״ר שמה שחיטה וחייב בכסוי דומי׳ דש״ח. ואין להקשות דא״כ אשר יאכל למעוטי עוף טמא לר״מ ל״ל, כיון דילפינן מגז״ש דבעינן שחיטה, הלא א״כ ממילא נתמעט עוף טמא דאין במינו שחיטה, דבזה י״ל דכל זמן שאין מפורש במקומו דקרא בטהורים הראויים לאכילה מיירי, אין ללמוד גז״ש שפיכה שפיכה דמורה על אופן המיתה, טרם שנדע דקרא מיירי בטהורים הראויים לשחיטה. אבל מה דקשי׳ לי הוא דהרי האי ושפך את דמו ציווי הוא, וכן מורה הנגינה שנמסרה מסיני דהעמידה אתנחתא על תיבת אשר יאכל, ורוצה להורות בזה דעד אשר יאכל הוא תנאי המאמר, ואח״כ בא הציווי ושפך את דמו וכסהו בעפר, וא״כ מזה גופא מוכח דבטהורים וברוצה לאכלם הכתוב מדבר, דאי בטמאים נמי איך יצוה לשפוך דמם אם הוא צד אותם לגדלם לנוי או לשאר תשמישיו, ודבר הלמד מענינו דקרא מצידה כדי לאכלם מיירי, וא״כ אשר יאכל מיותר לאמר דאם נמצאת טרפה פטור מכסוי. וצ״ל דהאי מסורה דהעמידה אתנח על אשר יאכל תושבע״פ הוא, ולא קסמך הקרא ע״ז דהרי אפשר לקרוא האי ושפך דמו אשלפניו ולחברו לתנאי המאמר דכי יצוד וכו׳ ושפך את דמו, אז מצוה וכסהו בעפר לכן שפיר בעינן אשר יאכל להורות ע״ז גופא דמשם ואילך שייך לציווי. אלא דלפי״ז גם לר״מ מאשר יאכל דאתא למעוטי עוף טמא נדע דהאו ושפך את דמו שחיטה קאמר, מאחר שמכח האי אשר יאכל אנו למדין דהאי ושפך את דמו שייך לציווי, וע״כ הכשר אכילה קאמר, ולא היה צריך רש״י ז״ל לאמר דמשפיכה שפיכה יליף דשחיטה קאמר, אלא דמ״מ אמת דר״מ משפיכה שפיכה יליף, דמשחיטה דבר הכתוב ולאפוקי נחירה, ר״ל דלא נימא דנחירה מכשרת בחיה ועוף, וכאשר לר״ע באמת כן הוא אלא דלר״ע גם בבקר וצאן הכי הוה במדבר, ולדידי׳ גם שפיכה דגבי ש״ח נחירה קאמר, דהרי לר״ע מדם יחשב דם שפך דכתוב בש״ח מרבינן עוף, כמבואר בזבחים ק״ז ע״א (וכאשר בארתי בארוכה בעיקר א׳ עיי״ש היטב) היינו נחירת עוף, דהרי במדבר הי׳, דהכשר האכילה היתה הנחירה ומליקת עוף בחוץ נתמעט מאו אשר ישחט, כבגמר׳ שם, אבל לר״מ דס״ל כרי״ש כמבואר בעיקר ד׳, ומרבה עוף בחוץ מאו אשר ישחט, דלדידי׳ לא אשתרי נחירה במדבר, ע״כ לאמר דהאי ושפך את דמו דגבי כסוי נמי שחיטה קאמר, אע״ג דכתוב סתם שפיכה, וע״כ משום דגמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ.

ובדברי אלו תבין מה דקשה טובא, דלר״ש ל״ל למידרש מאשר יאכל דבראוי לאכילה הכתוב מדבר, לאפוקי מדרשא דר״מ דדרש שפיכה שפיכה מש״ח, תפ״ל דר״ש כר״ע ס״ל, בלא״ה לא דרש שפיכה שפיכה מש״ח, דהאי שפיכה דש״ח לר״ע נחירה קאמר, ועל נחירה לא בעינן גז״ש דושפך את דמו ע״כ למעוטי הריגה בעלמא אתא, וכמש״כ רש״י ז״ל דף כ״ט ע״א. ולפי הנ״ל ניחא דאפילו אי נחירה קאמר, מ״מ איכא גז״ש שפיכה שפיכה מש״ח, דכמו דהתם נחירה שאינה ראויה שמה נחירה, דהרי עוף קדשים בחוץ פסול, כך האי ושפך את דמו גם נחירה שאינה ראויה חייב בכסוי, לכן בעינן אשר יאכל לאפוקי מהאי גז״ש.

ומה מאד יש ליישב בזה קושית הלב ארי׳ ז״ל דהקשה, איך יליף כסה״ד מש״ח, דזה ודאי חולין מקדשים הוה, דהרי כסה״ד אינו נוהג כלל בקדשים. ולפי הנ״ל ניחא דהרי עיקר השחיטה לרי״ש, ור״מ בשיטתי׳ הלך, ילפינן חולין מקדשים דעיקר השחיטה בקדשים כתיב, וע״כ לילף שפיכה שפיכה מש״ח, דשחיטה קאמר ולא נחירה, וכמו שהארכנו בזה בעיקר א׳. וע״ז לא מצינן להקשות דחולין מקדשים לא גמרינן, דהרי האי שחיטה דכתיב בקדשים. לאו מצד שהוא קדשים כתיב דלאו עבודה היא אלא מצד הכשר הבשר הן להדיוט והן למזבח, דממשקה ישראל כתיב מן המותר לישראל, וכיון דלגבי עיקר השחיטה שפיר ילפינן שפיכה שפיכה מש״ח, לא מסתבר לחלק דלגבי ששא״ר דוקא בקדשים הוה שחיטה ולא בחולין, משום דחולין מקדשים לא ילפינן, דהרי אין גז״ש למחצה. ובפרט דכמו דילפינן עיקר השחיטה מקדשים כמו כן כל הסעיפים המסתעפים ממנה שפיר ילפינן, ואין משיבין דחולין מקדשים לא ילפינן. והא דהשיב ר״ש כן היינו לשיטתי׳ דנחירה היתה מעשה המכשרת בחולין, ושחיטה דוקא בקדשים, ועיין לעיל בסוגי׳ דבשר תאוה דבאמת השחיטה היתה אז עבודה כשאר עבודת, וא״כ שפיר קאמר חולין מקדשים לא ילפינן. ור״מ שהשיב אטו אוא״ב בקדשים מי לא נהיג רק לדבריו דר״ש השיב. ומפני זה ראה רבי דבריו של ר״מ באוא״ב אע״פ דגם הוא כר״ע ס״ל, משום דגם לר״ע מסתבר למילף אוא״ב מקדשים מטעם דמי לא נהוג בקדשים, אבל כאן בכסה״ד דר״ש לא השיב כלל על גז״ש דשפיכה שפיכה, אלא יליף מאשר יאכל דבעינן ראוי לאכילה אין להקשות על ר״מ איך יליף חולין מקדשים, כיון דכל דיני שחיטה מקדשים ילפינן וזה אמת וברור בס״ד ודו״ק היטב.

תוס׳ ד״ה ור״ש אשר יאכל כתיב, אבל אם לא אשר יאכל מטביחה לא גמר, משום דלא דמי שפיכה לטביחה כמו שחיטה לטביחה. לכאור׳ דברי התוס׳ אינם מובנים דכל זמן דאין לנו אשר יאכל לא ידעינן כלל דמהכשר אכילה מיירי, דהרי לולי אשר יאכל גם עוף טמא במשמע, ומה נילוף מטביחה דהרי התם מהכשר אכילה מדבר, והכא אפילו הרגו צריך לכסות דמו וכיון דבי״כ ובי״כ צריכין אשר יאכל להורות דמהכשר אכילה מדבר הכתוב ולמעוטי הריגה, שוב יליף ר״ש גם זאת דבעינן ראוי לאכילה ממש, ולאפוקי נמצאת טרפה. אבל לק״מ דקושי׳ התוס׳ הכי מתפרשת דבלא אשר יאכל למעוטי ששא״ר, אלא למעוטי הריגה בעלמא, וכר״מ דאתא למעוטי עוף טמא דאין במינו שחיטה, נמי הומ״ל דר״ש גמר שפיכה מטביחה, ולא היה צריך לדחוק דר״ש מדמה טרפה לעוף טמא, אף דזה אין במינו שחיטה וזה יש במינו שחיטה, וע״ז תרצו דאע״פ דהאי שפיכה נמי הכשר אכילה קאמר. מ״מ אין הלשון שפיכות דם מורה על מעשה מיוחד להכשיר, דכל הריגה בעלמא נמי קרי לי׳ שפיכת הדם על שם נטילת הנפש והחיות אלא מאשר יאכל ידעינן דבהכשר אכילה קמיירי, לכן אין לעשות ילפותא משפיכה לטביחה. ועיין בראש יוסף שהקשה לפום סברת התוס׳ בקושייתם, איך נפרנס הא דראה רבי דבריו של ר״ש בכסה״ד, ותירץ דשפיר נראין דבריו בכסה״ד דהוה חולין ולא ילפינן מקדשים, אלא דנתקשה על ר״מ מה יענה, ולמה לא יליף שפיכה מטביחה חולין מחולין עיי״ש מה שנדחק בזה. ולפי מש״כ למעלה לק״מ דר״מ בעצמו שפיר יליף כל דיני שחיטה מקדשים משום דענין שחיטה חולין הוה דלא שייך לקדשים. ועתה אני מוסיף מה שהשיב ר״מ לר״ש אטו אוא״ב מי לא נהיג בקדשים הכונה דנהיג בקדשים להיות נפסל משום מחוסר זמן, הרי דאית בי׳ משום פסול קדשים, וזה שראה רבי דבריו של ר״מ אלא דר״ש ס״ל דפסול מח״ז נצמח מאיסור אוא״ב, ע״כ הוה עיקרו בחולין.

דין השוחט הטריפה או שחט ונתנבלה בידו או נוחר ומעקר פטור לכסות לפיכך יבדוק הסימנים והסכין קודם הכיסוי והשוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק לו ריאה בארנו דאם אירע אי זה ספק שצריך בדיקה מותר לשחוט ויכול לברך ברכת השחיטה ועוד בארנו דכל השוחט אפילו א"צ לאכול אלא לדם אפילו הכי חייב לכסות:

מתני' השוחט ונמצא טריפה והשוחט לע"ז והשוחט חולין בפני' וקדשי' בחוץ חיה ועוף הנסקלין רבי מאיר מחייב וחכמי' פוטרי' השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור לכסות אר"ח בר אבא אר"י ראה ר' את דבריו של ר"מ באו"ב ושנאו בל' חכמים ודברי ר"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים וכו' וכן הלכתא ותניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות וכיצד יעשה שלא יצטרך לכסות או נוחר או עוקר וז"ל הטור בסי' ק"ח שלא חייבה התורה בכיסוי אלא בשוחט שחיטה הראויה הלכך השוחט הטריפה או השוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות לפיכך צריך לבדוק הסימנים והסכין קודם הכסוי וכ' ב"הע השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק את הריאה שדינ' כבהמה וכ"כ המרדכי בשם גדולי נרבונ"א וה"ט שלא יכס' ויברך דשמה תהיה ברכה לבטלה ולכסות בלא ברכה אינו ראוי לכתחי' אע"פ שהברכות אינן מעכבו' מאחר דאפש' בבדיקה ולכסות אח"כ כראוי בברכ' ומשמע דוקא אברכת כיסוי הוא דחשו אבל אברכת שחיטה לא חשו דס"ס מטהרה מידי נבלה וכן מעשה ביונה שנשמט הגף שלה והורה רש"י לשוחטו ולבודקו מפני שאין יכול לבודקו מחיי' ולא הוי ברכ' לבטלה כיון שמוציאו מידי נבל' ולא כמ"ש הא"ז מיהו נר' בעיני שיש לו לשחוט בלא ברכה ואח"כ יבדוק ואם נמצא כשרה יברך ע"כ ול"נ אלא דברי רש"י עיקר כדפי' גם אינו ראוי שיברך אח"כ דכל הברכות בעינן עובר לעשייתן ומ"ה כ' הגאונים שצריך לבדוק החיה קודם שיכסנה ולא אמרו שיכסנה מיד ואח"כ כשנמצא כשרה שיברך:

דין אם ישתכח סירכא דתליא בבדיקה ולא בדקינן האידנא מכסה בלא ברכה ואפי' בפסול גמור של שחיטה כגון בדק סכינו ונמצאת פגומה לאחר שחיטה דהוי ספק נבילה אפ"ה חיי' בכיסוי וחש"ו דרוב מעשיהם מקולקלין פטור מכיסוי:

פסק כ' הטור וז"ל מסתברא אם ישתכח סירכא דתלי' בבדיקה כגון סכינא דחליש פומיה דלא בדקינן השתא א"נ אימה לדופן מכסה בלא ברכה ע"כ והנה יש מקשים והלא הכל חד כדמשמ' בגמ' דהא סכין חריפא נמי קאי אנסמכה לדופן וליתא דנסמכה לדופן הוי נסמכה כולה וע"ז קאי דמפרקי בסכין לראות אם יש רעותא בדופן ונסרכה לדופן לא מהני בדיקה ומטרפינן מכח חומרא והוא סברת הרא"ש שמחלק נמי בפ' א"ט כדפי' לעיל ודומה לזה כתב מהר"י קאר"ו אלא שלא ביאר דבריו יפה ועתה חדשים מקרוב באו אמרו שטעה בר"ת דלאו א"כ קאמר אלא אם נסרכה הוא וחדא מילתא הוא ול"נ שאין דרך בעל הספר לכתוב דבריו בר"ת א"ל במה שמורגל בפי הכל או שכבר כ' אלו הדברים כמה זימנין אז הולך ומקצר הדברים בר"ת אבל לכתוב א"נ ולכיון בר"ת למילות אלו ולומר אם נסרכה לא נראה כלל גם מצאתי בס"י מדויק שכ' להדיא א"נ אומה הסרוכה לדופן ולאו דוקא סירכא דתלוי בבדיקה אלא ה"ה כל ספק טרפה וכ"כ מהרא"י וז"ל וכ"נ נמי דאפילו בספק גמור של פסול שחיט' כגון בדק סכינו ונמצא אחר שחיטה פגומה דק"ל כר"ה דחיישינן שמא בעור נפגמה וספק נבילה וכ"כ הרמב"ם בהדיא אפ"ה חייב בכיסוי ודוקא בחש"ו דרוב מעשיהם מקולקלין פטרינן לה מכיסוי משום דלמא אתי למימ' שחיט' מעליא היא אבל בספק השוה להכא ולהכא נרא' דלא גזרינן וראייה מדקאמר פ"ק דביצה דכוי אם שוחטין אותו בחול מכסין את דמו ולא גזרינן דאי מחייב ליה כיסוי אתי למימר חיה מעליא היא ואתי להתיר חלב שלה משום דמימר אמרי אינשי רבנן מספקי להו ולכך מחייבין לה בכיסוי ה"נ מימר אמרי רבנן מספקי להו אי שחיטה היא אי לאו שחיטה הוא ולכך לחומר' מחייבינן לה בכיסוי ואע"ג דיש לחלק קצת בין חששא דדילמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ובין חששא דדילמא אתי להתיר חלבו דהתם בעי נמי סימני חיה בקרנים וטלפים מ"מ הואיל ולא אשכחן ההיא חששא דדילמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא אלא גבי חש"ו והתם רוב מעשיהם מקולקלי' כדפרישי' לא גמרינן מיניה לספיקא אחרינא ע"כ:

אלא ספק איש. ודוחה יום טוב גמור: ור' יוסי. דלא חשיבא ליה הא פירכא משום דאזיל לטעמיה דאמר אפילו אשה ודאית תקעה ואע''ג דלא מיחייבא אבל בכסוי דאילו ידעינן דבהמה היא ביו''ט אסור לכסות כוי מספק לא מחללין עליה יו''ט: סומכות רשות. ואע''ג דלא מיחייבא ולא אמרינן עבודה עובדת בקדשים והכא נמי לא אמרינן מחללת יום טוב היא: ולמאי דקאמרי רבנן נמי. דאשה אסורה לתקוע וטומטום דספק הוא דוחה אית ליה פירכא לתשובה שלהם: מה לתקיעת שופר שכן ודאה דוחה שבת במקדש. לפיכך ספיקה דוחה יום טוב בגבולין: תאמר בכסוי. שאין ודאו דוחה שבת כלל: הא בשאר לילי נהגא. בתמיה: מתני' חיה ועוף הנסקלין. כגון שנרבעו ונגמר דינן ושחטן: וחכמים פוטרין. דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ואע''ג דבכסוי שפיכה כתיבא אפילו הכי אשר יאכל כתיב וטעמיה דרבי מאיר מפרש בגמרא: גמ' ראה רבי דבריו של רבי מאיר באותו ואת בנו. דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה לחייבו: ושנאה בלשון חכמים. כדתנן בה (לעיל דף פא:) רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין ובכסוי תנן ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין ולקמיה מפרש ואזיל מאי שנא דראה אלו כאן ואלו כאן: מה להלן שחיטה ראויה. כדכתיב (בראשית מג) כי אתי יאכלו: ושב הכהן ובא הכהן. בנגעי בתים כתיב וילפינן מינה גזירה שוה בתורת כהנים נאמר ושב הכהן ונאמר ובא הכהן מה שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף ביאה כו' וכבר פירשתיה יפה בעירובין (בכיצד מעברין) (דף נא.): בשחוטי חוץ. כתיב (ויקרא יז) דם שפך:

מה למילה שכן אינה נוהגת בלילות כבימים. ואם תאמר כיון שאין הפירכא מעין ק''ו שתלוי בדחייה נשים הפירכא בתוך הק''ו כמו בכיצד הרגל (ב''ק דף כד:) דבעי למילף שיהא קרן ברשות הניזק משלם נזק שלם משן ורגל ולא פרכינן מה לשן ורגל שכן היזקו מצוי משום שאין הפירכא מעין ק''ו דהוי מתשלומין וי''ל דהתם סברא בעלמא היא אבל חומרא וקולא דכתיבא כמו שאינה נוהגת בלילות כבימים דהכא פרכינן אע''ג דלא הוי מעין ק''ו וכן בפרק קמא דזבחים (דף י.) דיליף שוחט ע''מ לזרוק שלא לשמו פסול מק''ו דשוחט על מנת לזרוק חוץ לזמנו ופריך מה לחוץ לזמנו שכן בכרת: נשים סומכות רשות. היינו באקפויי ידא כדאמר באין דורשין (חגיגה דף טז:) אבל בכל כחה מודה רבי יוסי דאסור ומייתי הכא כי היכי דשרי רבי יוסי לסמוך לנשים באקפויי ידא אע''ג דנראה כעבודה בקדשים ה''נ תקיעה דליכא אלא איסורא דרבנן שרי רבי יוסי בנשים: דנין שחיטה משחיטה ואין דנין שחיטה מטביחה. הקשה הר''ר נתן דגבי תשלומי ד' וה' (ב''ק דף עא.) מחייבי רבנן בשחיטה שאינה ראויה כגון שחט בשבת או לעבודת כוכבים בטובח ע''י אחר ובשוחט ונמצאת טרפה והתם הוה ליה למילף טביחה מטביחה דוטבחו כתיב וי''ל דהתם דנין טביחה בעבירה משחיטה דעבירה ואין דנין טביחה דעבירה מטביחה דהיתר והכא איצטריך למימר דנין שחיטה משחיטה אפי' אם נמצאת הראשונה טרפה דהוי שחיטת היתר אבל אם נמצאת השניה טרפה שהיא שחיטת עבירה לא היה צריך לטעמא דשחיטה משחיטה א''נ י''ל דנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני ולא מטבוח טבח והכן שלא נאמר בסיני ואע''ג דהוי טביחה מטביחה והכא נמי מצי לשנויי הכי אלא דבלאו הכי משני שפיר וא''ת דבריש פ''ב דיבמות (דף יז:) אמרינן דנין אחים מאחים ואין דנין אחים מאחיך אע''ג דאחים דבני יעקב לא נאמר בסיני וי''ל דכיון דילפינן הכא דשמה שחיטה תו אית לן למימר בכל דוכתי דשמה שחיטה וליכא למימר דאדרבה נילף טביחה מטביחה התם דלא שמה שחיטה וכן נאמר בכל דוכתי דהא כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אית לן למימר דנין דבר הנאמר בסיני מדבר הנאמר בסיני אבל אי לאו דילפינן הכא שחיטה משחיטה הוה ילפינן בארבעה וחמשה (ב''ק דף עא.) טביחה מטביחה אע''ג דלא נאמר בסיני כדאיתא נמי ביבמות וא''ת ור''מ למה ליה למילף משחוטי חוץ נילף מגופיה דאותו ואת בנו נוהג בקדשים אע''ג דלאו שחיטה ראויה היא דהא הוי מחוסר זמן וי''ל דניחא ליה למילף משחוטי חוץ משום דמגופיה איכא למידחי דלא אסר רחמנא אותו ואת בנו בקדשים אלא כשראשון קדשים ושני חולין דשחיטה ראויה היא: ואין דנין חולין מקדשים. ומ''מ בקדשים נמי פטר בשחיטה שאינה ראויה משום דעיקר קרא דאותו ואת בנו בחולין כתיב ותימה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף. סג:) תנן רבי שמעון אומר השוחט פסח בי''ד על החמץ לשמו חייב שלא לשמו פטור ומפרש בקונטרס משום דהוי פסול ור''ש לטעמיה דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה והשתא התם הוה ליה למילף משחוטי חוץ דשמה שחיטה דהויא קדשים מקדשים: ורבי שמעון אשר יאכל כתיב. אבל אם לא אשר יאכל מטביחה לא גמר משום דלא דמי שפיכה לטביחה כמו שחיטה לטביחה הקשה הר''ר אליעזר ממי''ץ אימא דהאי אשר יאכל אתא למעוטי אוכל שאין אתה יכול להאכילו לאחרים כדדריש רבי שמעון מכל האוכל אשר יאכל בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קא:) ובפרק העור והרוטב (לקמן דף קכט.) ומרבינן אפילו עוף טמא כיון דמותר בהנאה וי''ל דהתם כתיב מכל האוכל דמרבה כל אוכל אפילו אסור בהנאה ואתא אשר יאכל למימר שיהא מותר בהנאה אבל הכא לא כתיב כל אשר יאכל משמע המותר לישראל לאכול:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מומלץ להירשם על מנת לשמור את התגובה בחשבון הפרטי שלך.
מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד