הבכורות. תאנים חשובות הממהרות להתבשל: שאוגדות. קושרות פתחן לצורך בעליהן שאינן נבעלות לאחרים אוגדות לשון אגודה ל''א שמגידות פתחיהן כשרואה דם אומרת לבעלה ויפרוש הימנה: חדשים. דברי סופרים: גם ישנים. דברי תורה: דודי צפנתי. ושמרתי כל אלה לך לשמך: פעמים פעמים ניתנה. שתהא זו חדשה וזו ישנה: דברי סופרים. חדשים שנתחדשו בכל דור ודור לגדור גדר וסייג: ויותר מהמה. לעיל מיניה כתיב דברי חכמים כדרבונות אלו דברי תורה שנמסרו למשה על פה שנחלקו בה חכמי ישראל לאחר שנתמעט הלב ושכחו כדכתיב בסיפיה דקרא נתנו מרועה אחד זה משה וכתיב בתריה ויותר מהמה בני הזהר ממה שניתן בסיני בכתב שהוא עיקר בני הזהר באלו שבעל פה שגם הם עיקר אלא לכך לא נכתבו שאין קץ לעשות ספרים הרבה בכל אלה: עשה ולא תעשה. יש בהן שאין בהם חיוב מיתה אבל דברי סופרים חייבין מיתה על כולן כדכתיב (קהלת י) ופורץ גדר ישכנו נחש: ולהג הרבה. המלעיג עליהן ביגיעות בשר נידון: כל ההוגה בהן. בכל שעה שאדם מחזר בדברי תורה מוצא בהן טעם: הגרסי. שם מקום ל''א שהיה טוחן גריסים: וחיי תלויין בחייך. שאין לי אלא מה שאתה נותן ומזמן לי: בילדותו. שהיה יכול לקבל טורח ועינוי: שלמה תיקן עירובי חצירות. וגזר שלא להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד חבירו לעשות סייג והרחקה לאיסור תורה שלא יבוא להתיר מרשות הרבים לרשות היחיד והיינו דכתיב ואיזן וחקר תיקן משלים שעשה אזנים לתורה כאזני כלי שאוחזין אותו בם: וידים. נטילת ידים לעשות סייג לטהרות: כרכים. מקום שווקים הן וישוב גדול ורגל רוכלין וסוחרין מצויה שם לפיכך גזל ועריות נוהג בהן: השדה. בני בגא ועובד אדמה ועוסקין בתורה מתוך דוחק: סמדר. גדול מפרח כך משנה מפורשת יותר מן המקרא: הנצו הרמונים. גדלו כל צרכן וכבר הנץ גדל סביבותיו כעין שומר שיש לאגוזים קטנים: משל. טעם: אגמריה בסימני טעמים. קבע לה מסורת וסימנין בין בתיבות המקרא בין בגירסא של משנה: ועשה לה אזנים. שתיקן עירובין וידים וגזר על השניות לעריות כדמפרש ביבמות (כא.) וע''י כך אוחזין ישראל במצות שנתרחקו מן העבירה כדרך שנוח לאחוז בכלי שיש לו בית יד משאין לו:

מפני מה לא נכתבו. וגם בהלכה למשה מסיני לא נתנו כדי שלא ישתכחו: מוטב אמות מיתת עצמי. אף ... על גב דבפ' קמא (ד' יז.) אמר ארבעה דברים פטורין במחנה רחיצת ידים וכל שכן במקום סכנה מחמיר על עצמו היה: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים. אף על גב דתיקן נמי שניות כדאמר בפרק שני דיבמות (ד' כא.) הא דלא חשיב הכא משום דלאו בבת אחת תיקן ואחר בת קול תיקן ומדכתיב איזן וחקר תיקן משלים הרבה משמע נמי שהרבה תקנות עשה:

חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך הן דברי תורה ודברי סופרים.

בני הזהר עשות ספרים. פי' הזהר בדברי סופרים [יותר] מד"ת. שדברי תורה עשה ולא תעשה ודברי סופרים העובר על דברי חכמי' חייב מיתה. כדתנן [ברכות י"א] אמרו לו לר' טרפון כדיי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל וכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת:

ת"ר מעשה בר' עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים ולא מצא מים ליטול ידיו ואמר מה אעשה העובר על דברי חכמים חייב מיתה אמר מוטב לי שאמות מיתת עצמי ואל אעבור על דעת חבירי כו'.

בשעה שתיקן שלמה עירובין וגזר טומאה על הידים כדמפרש בתחלת שבת. יצתה בת קול ואמרה לו בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני [ואומר] חכם בני שמח לבי ואשיבה חורפי דבר.

נשכימה לכרמים אלו [בתי] כנסיות ומקדש. נראה אם פרחה הגפן אלו בעלי מקרא. פתח הסמדר אלו בעלי משנה הנצו הרמונים אלו בעלי התלמוד.

על כל דבר ודבר של תורה אמר ג' אלפים משל ועל כל דבר ודבר של סופרים אמר ג' אלפים טעמים שנאמר ויהי שירו חמשה ואלף.

ע"ב בחורי ישראל וגו' לפי דרש זה יהיה פי' דודאים ממש מין עשב שיש לו ריח טוב כמפורש בפ' חלק ודימה שלא טעמו טעם חטא לריח הטוב דבהיפך לגבי יש חטא נאמר נרדי נתן ריחו:

ועל פתחינו וגו' שמגידות פתחיהן כו' כפרש"י לענין דם נדה וגזרתי על עצמי ביותר כו' כמפורש במסכת נדה שגזרו בכמה ספקות וכחומרא דרבי זירא שאפי' רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו ז' נקיים והיינו חדשים דברים שנתחדשו בדורות האחרונים להחמיר בהם ולכאורה הוה ליה למכתב ישנים גם חדשים שהחדשים נתוספו ונתרבו על הישנים ולפי מה שאמרו לקמן שיש להזהר יותר בד"ס מבד"ת ניחא קצת דהניח הישנים בריבוי דגם לגבי החדשים לענין זהירות וק"ל:

אלו מצות קלות כו'. לפום מאי דס"ד השתא נראה לפרש קלות וחמורות כמו ומודיעין לו קלות וחמורות כו' דפ' החולץ דהיינו קלות שבחמורות כמו איסור תחום בשבת ואיסור ייחוד בעריות כמפורש בחידושינו שם והיינו חדשים הם הקלות והישנים הם החמורות דודאי איסורי דשבת ועריות גופייהו נתנו מקודם ואחר כך נתנו איסור תחום ואיסור יחוד וה"ל החמורות ישנים לגבי הקלות החדשים והכא פריך ליה כיון דכולם מן התורה מסיני נתנו לא שייך בהו שפיר חדשות וישנות:

וכי תורה פעמים כו' אלא הללו מד"ס והללו מד"ת דשייך בהו שפיר חדשות וישנות וק"ל:

שד"ת יש בהן כו' כפרש"י שאין בהן מיתה וכדאמרי' פ' י"ה כל העובר על מצות עשה ולא תעשה ועשה תשובה מוחלין לו אבל העובר על ד"ס חייב מיתה ונראה דהיינו בדבר שגזרו לעשות גדר על דבר עבירה שיש בגופה חיוב מיתה אבל גזרו בדבר שיש בו עשה ול"ת אינו דומה כעובר על גדרם שיהא חייב מיתה דלא יהא טפל חמור מן העיקר ולכך נקט הזהר בהן טפי מעשה ול"ת אבל ליזהר בהן טפי מדבר שיש בגוף העבירה מן התורה חייב מיתה לא קאמר והך דר"ע דמייתי בסמוך משום סרך תרומה נגעו בה שיש בה חיוב מיתה וק"ל והוא מבואר שגם תורה שבע"פ מסיני ניתנה אלא שתורה שבכתב לפי הדמיון יש לה קצבה תרי"ג ואינו כן שלא נתנה בכתב רק לפי המקבל לפי שעה שנתחדש ממנו בכל דור אבל לפי הנותן יתברך ב"ה שהוא בב"ת גם תורתו שנתן לנו בב"ה כמ"ש ארוכה מארץ מדה גו' והיא תוכה שבעל פה וזה אמר לכך לא נכתבה כולה שא"א שאין לה קץ ותכלית מהנותן יתברך ב"ה ולא נתנה כך בכתב אלא משום להג ויגיעת בשר דהיינו האדם המקבל שאינו בב"ת:

מי כתיב לעג להג כתיב כו' בפרק הנזקין לא פריך ליה ושם מפורש ע"ש:

כל ההוגה כו' טעם בשר כו' המדקדק היטיב בטעם של דבר מקרי אכילת בשר וכפרש"י בפרק מרובה אהא דאמר התם לא אכלי בשרי דתורא לא דקדקתי כו' ע"ש:

מימיך מרובין כו' צ"ל דע"כ הא דהיו מכניסין לו בכל יום מים במדה היינו כדי ליטול ידים וכדי לשתות דאל"כ למה לא הרגיש רע"ק בדבר עד אותו יום ששפך השומר חציין וא"כ הוא צ"ל דבעלילה בא השומר לומר היום מימיך מרובין דהיינו מרובין אפי' מלשתות כדמסיק לשתות אין מגיעין כו' וק"ל:

בבית האסורין כך כו' אפשר דבבית האסורים היה פטור מנטילת ידים דלא גרע מיוצא למלחמה במחנה דפטור מנט"י כמו ששנינו ספ"ק אלא שרבי עקיבא החמיר על עצמו וק"ל:

בשעה שתקן שלמה ערובין כו' יצתה בת קול ואמרה בני כו' מפורש בפ"ק דשבת:

נצא השדה כו' שייך לדרשה אחרת דלעיל הדודאים נתנו ריח אלו בחורי כו' דהאי קרא דסמך ליה מענינו משתעי כדמסיים הכא שם אראך כו' שבח בני ובנותי דהיינו בחורי ישראל ובנות ישראל שהוזכרו לעיל שלא באו לידי דבר עבירה. ועיין פי' דברי המאמר הזה בפרש"י בספר שיר השירים:

נצא השדה אמרה כ"י כו' אל תדינני כו' נצא השדה בא ואראך ת"ח כו' והוא כמו דרשה אחרת וכפרש"י שם חשיב להו דרשה אחת וע"ש:

אלו בתי כנסיות ובתי כו' שהיו יושבים בו שורות ככרם הזה וכמ"ש בכרם ביבנה:

על כל דבר ודבר של תורה ג' אלפים משל כו'. הכא משמע ליה דבמילי דאורייתא קאמר דהיה לו כ"כ משל וכן שירו דאל"כ מאי רבותיה ורש"י פי' משל טעם עכ"ל ולא משמע כן דלא נקט טעמים אלא גבי שירו חמשה ואלף אבל גבי שלשת אלפים משל ממש קאמר וכה"ג אמרינן פ' אד"מ דג' מאות משלי שועלים היו לו לר"מ ואנו אין לנו רק ג' כו' ונראה נמי דפי' מלת טעמיה לאו היינו טעם הענין אלא פיסוק טעמים כגון זרקא וסגול כו' שיש לנו היה לו לשלמה ה' ואלף פיסוק טעמים והיינו דכינה אותן שירו דפיסוק טעמים לפי התנועות של הפיסוק הוא ממש שיר ובנדרים מוכח שהן מן התורה מדכתיב ויבינו במקרא וגו' ודקאמר נמי בסמוך דאגמריה בסימני טעמים היינו נמי ע"י פיסוק טעמים ונקט ליה הכא גבי דברי סופרים לרבותא דאפילו בד"ס היה לו פיסוק טעמים וכ"ש בד"ת ודו"ק:

לימד דעת גו' דאגמריה כו'. מלת דעת מפורש במקום אחר ע"ש רה"ק והיינו היכא דכתיב גבי חכמה ובינה כפרש"י בחומש אבל הכא לא כתיב גבי חכמה ובינה גם דעת את העם דהיינו כלל ישראל לא שייך בהו שיבואו לידי רה"ק וע"כ אמרו דהיינו לימד דעת כלל העם דאגמריה בסימני טעמים שע"י פיסוק טעמים שלימד אותם ידעו ויבינו טפי לאסברה בדדמי ליה וק"ל:

דומה לכפיפה כו' עשה לה אזנים כו' פ"ב דיבמות מפורש מאין יוצא להם לדרוש כן:

על כל קוץ כו' תילי תילים של הלכות כו' ר"ל מלבד סודות נסתרים של התורה שנרמז בהם יש לדרוש בהן תילי תילים של הלכות הנוגע בנגלה וההלכות שנתחדשו בכל דור ודור כבר נאמרו מסיני ברמיזה בקוצות של האותיות אלא שאין כל האדם יוכל לעמוד עליהן אלא במי אתה מוצאן כו' וק"ל:

גמרא בסימני טעמים ואסברה בדדמי לי' איזן וחיקר כו' דומה לקופה שאין לה אזנים כו' כצ"ל:

גמרא הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל כו'. כמה מוטעם דרש זה לפמש"כ הא"ע בפרשה ויצא דהם על צורת בן אדם כו' ע"ש:

שם שמגידות פתחיהן לבעליהן. לולי פרש"י הנל"פ דר"ל שמגידות פתחי וסתות שלהם כדי שיפרשו מהם עונה הסמוכה להם:

שם כל העובר על דברי סופרים כו'. המהרש"א בח"א כתב דדוקא בדבר שגזרו משום גדר עבירה שיש בה כו' אבל גזרו בדבר שיש בו עשה ול"ת לא כו' ע"ש והנה (בברכות ד ב) גבי סייג דק"ש אמרי' ג"כ וכה"ע עד"ח כו' ואולי יאמר דזהו הא דפריך שם מ"ש בכ"ד דל"ק חייב וכו':

שם על כדו"ד ש"ס ה' ואלף טעמים. נראה דלהכי נקראו שיר משום הא דאמרי' שלהי מגילה ושונה בלא זמרה כו' ע"ש ובתוס':

גמ' חדשים גם ישנים מהו א"ל אלו מצות קלות כו'. נ"ב נראה טעמיה משום דקלות נוח לאדם לקבלם ולעשותם קרי להו חדשים כי כן דבר חדש חביב על האדם וחמורות דומות למשא כישנים דברים שהרגיל בהם אינן חביבין לו ככתוב אל תבוז כי זקנה אמך. ואחז״ל עה״פ מצוך היום לעולם יהיו ד"ת בעיניך כאילו היום נתנו כפרוטגמא חדשה שכל אדם סופנה לא כישנה שאין אדם סופנה:

שם היום מימיך מרובין שמא לחתור כו'. נ״ב עם המים לרכך הטיט ולבני הקיר. וכ״כ אבנים שחקו מים:

שם שאמר שלמה ע״כ דבר ודבר של תורה שלשת אלפים משל כו'. נ״ב התורה נקראת. כתיב כאשר יאמר משל הקדמוני. לפי שתחת המשל נסתר ונצפן הנמשל המכוון. כן ד״ת משלים ותחתיה גנוזים סתריה הנדרשים. ודברי סופרים מגלים עמוקותיה של תורה והדברים שמחים דמעוררים שירה וזמרה. לכ״א [בסוף מגילה ע"ש] כל השונה בלי זמרה כו'. גם ר״ל שירו מלשון שירים ונזמים [שבת מו: וש"מ] יוצאין בשיר [שם נא:] ור"ל שירו של משל. שד"ס הן הן קשוטיה של תורה:

תוס' ד"ה מפני. כדי שלא ישתכחו. נ״ב שאם נתנו בבת אחת מסיני היו משתכחין בימי אבלו של משה כדאיתא בתמורה [טז. ע"ש] שנשתכחו הרבה מהן ולא חזרו להן. ומגמר בעתיקתא קשי מדחדתא [יומא כ״ט א']:

סד"ה מוטב. מחמיר ע״ע היה. נ"ב ואם רשאי אדם להחמיר על עצמו בכיוצא בו עלח"ש פ"ק דברכות ובפנת אבן בוחן:

תְּאֵנִים הַטּוֹבוֹת אֵלּוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים תְּאֵנִים הָרָעוֹת אֵלּוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים. יש להקשות למה עשה דמיון הצדיקים והרשעים בתאנים? ועוד קשה קושית הרי"ף ז"ל איך יבא סיום הכתוב (ירמיה כד, א) מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל הֳ' דרשעים מאי עבידתייהו בהיכל ה'?
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל עץ שאכל אדם הראשון תאנה היה וידוע דעץ הדעת היה טוב ורע מחוברים יחד ולכן אחר שחטא אדם הראשון שבו היו כלולין כל הנשמות הבאים נעשה ככל הנשמות תערובת טוב ורע והמצות נמשכים מחלק הטוב שבנשמה והעבירות מן חלק הרע ולכן הנביא ע"ה ראה תכונת עץ הדעת בשני חלקיו דוד אחד מלא תאנים טובות כנגד מעשה הצדיקים שמושכים בחלק הטוב שבעץ הדעת ודוד מלא תאנים רעות כנגד מעשה הרשעים ולכן סיים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל הֳ' כי גן עדן שבתוכה היה עץ הדעת היא היכל ה'.
ועוד נראה לי מעשיהם של צדיקים נרמזו בתאנים טובים כי בהפוך אתוון הם 'אתנים' שהם אתנים מוסדי ארץ ומעשיהם של רשעים נרמזו בתאנים רעות כי בתאנים יש משמעות תאניה ואניה.

אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶם. יש להבין אם פרסו נדה ומגידות אין זה שבח כל כך להם באיסור כרת וכן ללישנא אחרינא דקאמר אוֹגְדוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן דפירש רש"י ז"ל 'שאין נבעלות לאחרים' אין זה שבח גדול כל כך להיותם נשמרים באיסור אשת איש! ועוד דהש"ס קאמר אוֹגְדוֹת 'לְבַעֲלֵיהֶן' ולא קאמר אוֹגְדוֹת 'לַאֲחֵרִים' ורש"י ז"ל נדחק בזה וכתב 'קושרות פתחיהן לצורך בעליהם' והוא דוחק דהעיקר חסר דלא קאמר הש"ס לצורך. ועוד זה אינו לצורך בעליהן אלא לצורך נפשם שלא יתטמאו בעבירה דאיסור אשת איש.
ונראה לי דמגידות פתחיהן לאו בראיה של דם גמורה, שיש בה הרגשה אלא בראיה של כתם דלא הוה בה הרגשה דאיסורא מדרבנן ויצר הרע מוצא לה מקום היתר לתלות בו לומר לה לכלוך זה מדם עוף ובהמה וכיוצא, והיינו שבחייהו דלא תלו להקל אלא מגידות לבעליהן שראו דם נדה לפרוש מהם וללישנא אחרינא דאוגדות גם כן איירי בדבר זה של נדה והיינו כי סמוך לוסתה מונעת עצמה מתשמיש שלא תזקק לבעלה אף על פי שלא ראתה דם עדיין הם קושרות פתחיהן לבעליהם שלא ישמשו עמהם וזה שבחייהו מפני שעדיין לא ראתה ורק חוששת מפני שהוא סמוך לוסתה בעונה אחת.

בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא. נראה לי זנות או הוצאת שכבת זרע לבטלה בידים זהו חטא גמור אך קרי על ידי הרהור נקרא 'טַעַם חֵטְא' כיון דהוצאת הזרע היתה באונס ורק היא באה מכח הרהור ולכן נקראת טַעַם חֵטְא.

כָּל הַלּוֹעֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִדּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת. נראה לי בס"ד הטעם דידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד בית פעור דהסיטרא אחרא יונקת מאותו מקום דאחוריים דאדם ולכן נקראת הקליפה 'בית פעור' ולכן כתיב בסיטרא אחרא קיא צואה בלי מקום. ובזה רמזו המפרשים ז"ל הפסוק (בראשית לט, ה) 'וַיְבָרֶךְ הֳ' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף' לשון גללים.
והנה זה הלועג על דברי חכמים דבק בקליפה הקשה דסיטרא אחרא ולכן נידון בצואה רותחת שהיא חלקה ומזונה של סיטרא אחרא.
גם עוד נראה טעם לזה דהוא מדה כנגד מדה כיון דלועג על דברי חכמים הנה הוא ממאיס דבריהם ותקנותם בעיני הבריות לכן זה משפטו שיהיה נידון בדבר המאוס ביותר שהוא צואה רותחת.
ודע כי משפט זה דצואה רותחת הוא בשתי אופנים האחד הוא שתתגלגל נפשו אחרי מותו בתוך צואה רותחת של בית הכסא שריחה רע ביותר כי כל סרחון רותח מעלה ריח רע ביותר ושם תהיה נפשו מתגלגלת ואופן הב' הוא כי אש גיהנם אשר נידון בו נהפך לו לבדו כצואה רותחת ונידון בו ובזה יהיה סחי ומאוס גם בעיני שאר רשעים הנידונים עמו באש גיהנם ועוד יקללוהו כל הנידונים שם כי יגיע להם ריח רע מן האש שלו ונמצא זה צערו כפול.

כָּל הַלּוֹהֵג בָּהֶן, טוֹעֵם בָּהֶן טַעַם בָּשָׂר. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב התנא באבות (משנה אבות ג, ה) 'כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת' כי ישראל בזכות התורה לוקחים טוב שני שרים של אדום וישמעאל מפני כי בעת שנתן התורה לישראל אמר תחלה לשר אדום אם ירצה לקבל התורה בשביל בני עשו הוא אדום ולא רצה לקבל ונתרצה שהוא יתן מחיותו לישראל כדי שיקבלוה הסוכן עשה לשר ישמעאל וכמו שאמרו בזוהר הקדוש הענין באורך, מה שדברו השרים האלה בעבור זה, ורמזו רבותינו ז"ל זה בכתוב (דברים לג, ב) הֳ' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ זה שר עשו שנתרצה ליתן מאור חיותו לישראל הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן זה שר ישמעאל שגם כן נתרצה בכך לכן כאשר ישראל יעסקו בתורה לוקתים מאור חיות שני שרים הנזכר ולכן כתיב בישראל (ישעיהו ס, טז) וְשֹׁד מְלָכִים תִּינָקִי. וזהו שאמר כָּל הַלּוֹהֵג בָּהֶן, טוֹעֵם בָּהֶן טַעַם 'בָּשָׂר' ב' ש"ר רוצה לומר אור חיות של ב' שרים דאדום ודישמעאל.
או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (פסחים מ:) 'עם הארץ אסור לאכול בשר' ופירש רבינו ז"ל הטעם מפני שעם הארץ כיון שאין לו תורה אינו יכול לברר מן המאכל כלום וכיון דבירור הבשר עולה מדרגה אחת, ועם כל זה אינו מבררו לכך ראוי לקנסו שלא יאכל בשר מה שאין כן הצומח שצריך לו שני מדרגות ויגיעתו מרובה לכך אין לקנסו בזה למנוע ממנו האכילה וכנזכר בשער טעמי המצות עיין שם. ונמצא לפי זה אם עם הארץ הוא, מונעין ממנו הבשר אבל העוסק בתורה טועם בשר מפני שיכול לברר בו.
או יובן בס"ד לרמוז כי עסק התורה מכונה בשם אכילה והא דדימה אותה לאכילת בשר לרמוז כי כשהבשר אם נתעלם מן העין נפגם ונאסר כן התורה אין ראוי שתתעלם מעין השכל של האדם אפילו רגע.
אי נמי נראה לי בס"ד דימה אותה לבשר שדרכו להיות נאכל בלילה דכתיב (שמות טז, יב) בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם. ואמרו רבותינו ז"ל (יומא עה:) לימדה תורה דרך ארץ שהאדם יאכל הבשר בלילה דוקא. וכן התורה עיקר גרסתה בלילה שדעת האדם צלול ואינו טרוד בעסקיו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (עירובין סה.) לא אברי ליליא אלא לגרסא.

מַאי דִּכְתִיב (קהלת יב, יב) וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר. נראה לי בס"ד תורה שבכתב בחינת שם מ"ה ושבעל פה שם ב"ן ולזה אמר וְיֹתֵר 'מֵהֵמָּה' תורה שבכתב שהיא בחינת מ"ה בְּנִי זו תורה שבעל פה שהיא בחינת ב"ן הִזָּהֵר ואם תהיה דוקא עֲשׂוֹת סְפָרִים שהם ספרי תורה שבכתב אז אֵין קֵץ, יען כי קץ הגאולה יהיה בזכות תורה שבעל פה ולא בזכות תורה שבכתב כמו שאמרו חז"ל על פסוק (הושע ח, י) גַּם כִּי יִתְנוּ בַגּוֹיִם עַתָּה אֲקַבְּצֵם 'יִתְנוּ' לשון 'מַתְנִיתִין'.

שֶׁמָּא לַחְתֹּר בֵּית הָאֲסוּרִין אַתָּה צָרִיךְ. לפי פשוטו נראה כונתו לומר אתה מביא כל יום מים הרבה כדי שתשפוך אותם בקרקע בית האסורין שבזה תהיה הקרקע לחה ותוכל לחתור אותה בנקל בלי השמעת קול.
ועוד נראה לי בס"ד דהסיטרא אחרא ראתה שרבי עקיבא מחמיר על עצמו כל כך במצוה זו דנטילת ידים לקיים אותה גם בבית האסורין וחשה פן זכות מצוה זו יועיל לעשות לו הקב״ה נס שיכול לחתור בית האסורין בדרך נס ולברוח משם, ולכן הסיטרא אחרא נתלבשה באותו שומר ודבר עם רבי עקיבא כך: שֶׁמָּא לַחְתֹּר בֵּית הָאֲסוּרִין אַתָּה צָרִיךְ לעשות נס בזכות זו המצוה של המים? ושפכם! והוא לא ידע כי רבי עקיבא הרויח זכות יותר בזו השפיכה שמסר עצמו בשביל מצוה זו שלא אכל עד שהביא לו מים אחרים.

אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזָּקֵן אֲנִי וְחַיַּי תְּלוּיִין בְּחַיֶּיךָ?. קשה איך חשדו לרבי יהושע שיביא לו אותו היום מים מועטין כדי שנתרעם עליו בדברים אלו והיה צריך שישאלהו תחלה מה היום מיומים שידע הסיבה?
ונראה לי בס"ד דודאי לא חשדו שהביא לו מים מועטין אך כיון שראה שכל יום מביא לו מים במידה ברצון השומר, לא עלה על לבו שאותו היום נהפך השומר לאיש אחר ושפך המים במרד ומעל אלא חשב דאחר שהכניס רבי יהושע את המים לבית האסורין לא נזהר בהליכתו ונתקל בדבר אחד ונפל ונשפך מים מן הכלי שבידו ולכך נתרעם ואמר לו אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזָּקֵן אֲנִי וְחַיַּי תְּלוּיִין בְּחַיֶּיךָ? והיה צריך שתזהר בהליכתך ובשמירת הכלי שלא ישפך ממנו כלום כי אתה יודע שאין מקבלים להביא מים אחרים! והשיב לו: לא נכשלתי ולא שפכתי המים מידי רק הצר הצורר הוסיף רשעה בזה היום ששפך מהם חציים וסוף דבר לא קבל לאכול עד שהביאו לו מים ואפשר שהכניסו לו על ידי שוחד או לקחו משאר האסורים בצנעה.

מוּטָב שֶׁאָמוּת מִיתַת עַצְמִי, וְאַל אֶעֱבֹר עַל דַּעַת חֲבֵרַי. קשה איך הותר לו לסכן עצמו בשביל נטילת ידים?
ונראה לי בס"ד דאם לא היה אוכל אותו היום לא היה מסתכן מחמת התענית של יום אחד אך היה מסתכן ומת מחמת מסרק הברזל שסורקין בשרו בכל יום שיעור מה ואם לא היה אוכל היתה גוברת בו החולשה והיה מת מחמת יסורין של מסרק הברזל וכאשר קרה לו אחר כך שנפטר ביום הכיפורים בעת שהיו סורקין בשרו מפני שאותו היום היה בתענית וגברה בו החולשה ולא היה יכול לסבול אותם היסורין והוא היה יודע שסופו למות מתוך יסורין אלו כי יום על יום תגבר בו החולשה יותר ואז לא יהיה בו כח לסבול.
ולכן על אותו היום שנשפכו המים ולא רצה לאכול אמר מוטב שלא יאכל ואף על פי שבזה אפשר שימות בו ביום בעת שעושין לו היסורין מפני חולשתו שלא אכל ונמצא מיתתו תקדים להיות בו ביום זה טוב לו משיאכל בלא נטילת ידים שיעבור על דברי חכמים.

וּמַה בְּבֵית הָאֲסוּרִין כַּךְ שֶׁלֹּא בְּבֵית הָאֲסוּרִין עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. יש להבין למה אמרו קל וחומר פעמיים והוה ליה לכלול שתי החלוקות ביחד דהוה ליה למימר וּמַה בְּזִקֵנוּתוֹ וּבְבֵית הָאֲסוּרִין כַּךְ, בְּיַלְדוּתוֹ וּבְבֵיתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?
ונראה לי הכי קאמר אם תשיב על קל וחומר הראשון של זקנותו דאדם חשוב ראוי להחמיר על עצמו ביותר בשביל הרואין הא לך קל וחומר אחר, ומה בבית האסורין שאין שם רואין כך בביתו על אחת כמה וכמה.
אי נמי בכונה מכוונת הרבו לומר קל וחומר כפול להיות לו לעזר בצרתו כמו שאמרו המקובלים ז"ל די"ג מידות שהתורה נדרשת בהם בבריתא דרבי ישמעאל הם כנגד י"ג מדות רחמים דאל רחום וחנון וכו' והקל וחומר שהוא ראשון הוא כנגד מדת 'אל' ולכן כאשר התפלל משה רבינו ע"ה על מרים (במדבר יב, יג) אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ השיב לו הקב״ה קל וחומר כדי לעורר לו מדת 'אל' להשפיע משם שפע רפואה. ולכן אמרו המבקר את החולה יאמר לפניו דרשה של קל וחומר לעורר לו השפע מן שם אל להגין לו בעת צרה ולכן גם החכמים כשראוהו בצרה גדולה הרבו בקל וחומר להרבות בשפע מידת 'אל'.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תְּדִינֵנִי כְּיוֹשְׁבֵי כְּרַכִּים, שֶׁיֵשׁ בָּהֶם גֶּזֶל, וַעֲרָיוֹת, וּשְׁבוּעַת שָׁוְא, וּשְׁבוּעַת שֶׁקֶר. יש לדקדק למה נקטה גֶּזֶל בהדי עֲרָיוֹת טפי משאר איסורים? ועוד למה נקטה בשבועה תרתי, שָׁוְא וְשֶׁקֶר? כי כן הגרסא בגמרא.
ונראה לי בס"ד נקטה גזל ועריות ששתיהם במעשה אך הם הפכיים דהגזל יהיה על הרוב מבני אדם אשר צר להם הזמן ויושבים במצוק וחוסר כל, אך העריות להפך כי החוטאים הם היושבים בשלוה ומנוחה ושבעים בהרווחה כי העני שחסרים לו מזונותיו לא ינאף ואחר דנקטה תרי מילי במעשה שהם הפכיים טעה כנגדן תרי מילי בדיבור כי שבועת שוא שהיא על חנם תהיה בשאט הנפש וישמן ויבעט, ושבועת שקר תהיה על הרוב באיש עני וחסר לחם שיכחיש בפקדון או בהלואה או בדבר אחר ונשבע על שקר.

אֶלָּא "נֵצֵא הַשָּׂדֶה", בֹּא וְאַרְאֶךָ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה מִתּוֹךְ הַדְּחָק. כן הגרסא בגמרא דחק בלא וא"ו, ונמצא בתוך דחק יש אות ח' הרומזת לשמונה דרגין של תורה שבעל פה שהם: כשר ופסול, חייב וזכאי, טמא וטהור, אסור ומותר. רוצה לומר שעוסקין בכל ח' דרגין שבתורה.
או יובן בס"ד תוך אותיות דחק במילואם כזה דל"ת חי"ת קו"ף, הנה אותיות המלוי עצמם שהם בתוך הפשוט, הנה אותיות תלפיות רמז לבית המדרש הקדוש שהוא כנגד בית המקדש דכתיב ביה בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת תל שכל פיות פונים בו (ברכות ל.) כלומר שקובעים ישיבתם ימים ולילות במקום הקדוש הבנוי לתלפיות שנרמז בתוך אותיות 'דחק' גם המלוי הוא אותיות תפילות שהוא מקום תפלה.

"נָלִינָה בַכְּפָרִים", אַל תִּקְרִי: 'בַּכְּפָרִים', אֶלָּא 'בַּכּוֹפְרִים'. הא דנקטה בעכו"ם 'נָלִינָה' ובישראל 'נַשְׁכִּימָה' (שיר השירים ז, יג)? נראה לי בס"ד כי אמרו רבותינו ז"ל העכו"ם דן אותם הקב״ה בלילה שהוא זמן שליטת דין ואת ישראל דן ביום שהוא זמן שליטת רחמים ואומרה נִרְאֶה אִם פָּרְחָה הַגֶּפֶן וכו' דהמשילה את התורה לגפן לומר כמו שהגפן אינה מקבלת נטיעה אחרת עמה כן תורתינו הקדושה אינה מקבלת עמה תורה חיצונית של פלסופיית, ועוד שהגפן יוצא ממנו מאכל ומשקה שהוא ענבים ויין כן תורתינו הקדושה יש בה בחינת מאכל ובחינת משקה דכתיב (משלי ט, ה) לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי.

"שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ", שֶׁאַרְאֶךָ כְּבוֹדִי וּגְדֻלַּת שֶׁבַח בָּנַי וּבְנוֹתַי. כן הגרסא בגמרא, ונראה לי בס"ד כְּבוֹדִי הוא כבוד כפשוטו וְגוֹדְלִי הוא העושר.
והנה מן הכבוד אשר ישראל הם נכבדים בעיני אומות העכו"ם עד גדר שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה כב:) חביבה עליהם בהמתם של ישראל בענין הניאוף יותר מנשים של העכו"ם בזה ניכר שֶׁבַח וּבְנוֹתַי הם הנשים אשר מחמת שהם נכבדים בעיני העכו"ם רודפים אחריהם הרבה לזנות עמהם ועם כל זה נשי ישראל גודרים עצמם ואין מזנים עמהם, ומן גוֹדְלִי שהוא העושר ניכר שֶׁבַח בָּנַי הם הזכרים שגם הם נזהרים באיסור הזנות שאין מזנים אף על פי שהם עשירים ודרכו של יצר הרע לפתות את העשיר בעון הזנות מפני שיש לו יכולת לתת אתנן ולהרבות תאותו מה שאין כן העני אין לו יכולת ועם כל זה הם גדורים מעון הזנות.

שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל תּוֹרָה, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל. וְעַל כָּל דָּבָר וְדָבָר שֶׁל סוֹפְרִים, הָיָה אוֹמֵר אֶלֶף וַחֲמִשָּׁה טְעָמִים. נראה לי בס"ד טעם לשלשה אלפים כנגד שלשה אותיות אל"ף שיש בשם הוי"ה דמלוי אלפי"ן [יו"ד ה"א וא"ו ה"א] שהוא בחינת תפארת והתורה הוא סוד תפארת. וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים דמספר האל"ף נרמז באות האל"ף בקריאתו והוא משלים מספר האלף באלפא בית"א אחר במנפ"ץ וכנגד שלשה אלפי"ן הנזכר אמר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל על דברי תורה ואמר על דברי סופרים אלף וחמשה כנגד אות ה"א אחרונה שבשם כי דברי סופרים הם בסוד ה"א אחרונה והפשוט שלה הוא חמשה והמילוי אל"ף.
או יובן בס"ד דאמרינן לעיל על התורה שראה זכריה הנביא ע"ה היא שלשה אלפים ומאתים זרתות ולכן כנגד השלשה אלפים זרתות אמר שלמה המלך ע"ה שלשה אלפים משל והניח לחכמי הדורות לומר כנגד המאתים הנשארים. ובזה פרשתי בס"ד האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו אלו חכמי הדורות כי הוא לקח כנגד האלפים דוקא.
או יובן בס"ד אמר שלשה אלפים לתיקון גבורה ותפארת ונצח והוד שבהם תתפשט ארבעה גבורות של מנפ"ץ וכנגד החסד שבו מתפשט גבורה של ך' לא אמר כלום שהוא מתוקן בלאו הכי מצידו ואמר אלף וחמשה טעמים של דברי סופרים כיון בזה לתקן אלף יומין דחול כמו שרצה לתקן אלו אלף יומין בשלש מאות נשים ושבע מאות פלגשים ולא עלתה בידו כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים והוסיף על האל"ף טעמים עוד חמשה כנגד אות ה' שמספרה חמשה כי זה התיקון הוא לתועלת בחינת אות ה' כנודע.
או יובן בס"ד הנה שלמה המלך ע"ה היה עומד בסוף אלף השלישי כי הוא נפטר בשנת שני אלפים תתקס"ד [2964] לכן אמר שלשה אלפים טעמים כנגד אלף הרביעי והחמישי והשישי שנשארו לעולם, ואמר עוד אלף וחמש על דברי סופרים כנגד אלף השביעי שהוא בסוד המלכות שהיא אות ה' אחרונה לכך אמר אלף וחמשה. ובזה יובן (שיר השירים ח, יב) 'הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה' רוצה לומר ה' אלף דהיינו אלף וחמשה.

עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וְעָשָׂה לָה אָזְנַיִם. יש להבין למה נקט אזנים ולא אמר יד או שומר וכיוצא?
ונראה לי בס"ד דידוע דתורה שבכתב תתייחס לעינים כי דברים שבכתב צריך ללמדם מן ספר תורה ולא בעל פה, ותורה שבעל פה תתייחס לאוזן כי דברים שבעל פה אי אתה רשאי ללמדם בכתב אלא נשמעים באוזן ורק אחר כך התירו משום (תהלים קיט, קכו) עֵת לַעֲשׂוֹת לַהֳ', ובזה פירשו המפרשים (משלי כ, יב) 'אֹזֶן שֹׁמַעַת וְעַיִן רֹאָה הֳ' עָשָׂה גַם שְׁנֵיהֶם'.
וקודם שבא שלמה היו נמנעים קצת בני אדם מתורה שבעל פה שהם דברי סופרים התלויים באזנים אך אחר שבא ועשה אלף וחמשה טעמים על כל דבר מדברי סופרים בזה נמשכו הכל על תורה שבעל פה התלויה באזנים. ולזה אמר עד שבא שלמה ועשה לה אזנים.
ועוד נראה לי בס"ד דידוע דהתורה נתנה לנו מעולם הבריאה שה"ס [שהוא סוד] בינה וכמו שאמרו בזוהר הקדוש 'תורה מבינה נפקא' ולכן התחילה בבי"ת שה"ס בינה. וידוע כי הבינה נקראת 'אם' דכתיב (משלי ב, ג) כִּי אִם לַבִּינָה תִקְרָא ועל ידה יוכל האדם להבין דבר מתוך דבר ולעשות פריה ורביה בתורה. ורמזו חז"ל הבינה בתיבת אזנים כי ראש וסוף הוא אם ובאמצע אותיות זי"ן [67] שהוא מספר בינה [67] שעל ידי הארתה יעשה האדם פריה ורביה בתורה להבין דבר מתוך דבר וכיון שעשה שלמה המלך ע"ה רבוי טעמים לכל דבר ודבר מדברי תורה ודברי סופרים בזה נתרחבה התורה ואז נעשה בה קרן קיים שהאדם עושה בם פריה ורביה על ידי הארת הבינה הרמוזה באזנים שיהיה מבין דבר מתוך דבר.

עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. צריך להבין למה מכנה לרבוי ההלכות בשם 'תלים'?
ונראה לי בס"ד דתורה שבעל פה מכונית בשם 'דד' דכתיב (משלי ה, יט) דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת ופרשנו בס"ד הטעם מפני שיש בה ח' דרגין שהם ארבע וארבע דבר והופכו דהיינו: כשר ופסול, חייב וזכאי, אסור ומותר, טמא וטהור, שהם ד' וד' ולכן מכונים בשם דד ולזה אמר (משלי ח, לד) לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם כלומר שמנה דרגין שהם שני דלתין, והנה כל דלת במלואו יש בו 'תל' לרמוז שבכל ד' דרגין וד' דרגין יש תל הלכות.
וזהו שנאמר (שיר השירים ה, יא) קְוּצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים רוצה לומר תל ותל של שני דלת של דד הנזכר ולכן בית המדרש נקרא 'מגדל דוד' כי דוד המלך ע"ה הוא סוד תורה שבעל פה וכנזכר בזוהר הקדוש על פטירת דוד המלך ע"ה ביום שבת. ולכן יש בשמו שני ד'. ולזה אמר כְּמִגְדַּל דָּוִד צַוָּארֵךְ הוא בית המדרש בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת תל פיות כי בדל"ת ודל"ת יש תלים של הלכות.
ועוד נראה לי מה שקרא לרבוי ההלכות בשם תלים כי ההלכות הם סוד נפש כי הלכה סוד הכלה ומספר נפש [430] הוא תל.

שֶׁמָּא תֹּאמַר: אָבַד סִבְרָם וּבָטַל סִכּוּיָם. צריך להבין מה ענין סִבְרָם וְסִכּוּיָם דנקיט ברשעים כאן? ועוד יש להבין באומרו: אֵלּוּ וְאֵלּוּ עֲתִידִים שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ, אם הכונה שיעשו תשובה ונטהרים מעונותיהם זה תינח ברשעים אבל צדיקים ריחם טוב בלאו הכי ואיך אומר אלו ואלו יתנו לעתיד? ולפי דברי מהרש"א ז"ל שפירש היינו 'רֵיחַ שֶׁל תּוֹרָה' צריך להבין למה עסק התורה מכנהו בשם רֵיחַ?
ונראה לי בס"ד, דהמצות דומין לפירות, ועליהם נאמר 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ' (ישעיה ג, י) וכן הוא אומר 'וְיֹאמַר אָדָם אַךְ פְּרִי לַצַּדִּיק' (תהלים נח, יב) והיינו: כי הפירות הנאתן באכילה, ואין הנאה אלא רק לאוכלן בלבד. שאם יש מאה בני אדם יושבין במסיבה והביאו לפניהם פירות, אין נהנה מהם אלא האוכלן ושאר המסובין שלא אכלו אין להם מן הפירות הנאה של כלום. וכן המצות אין מהם הנאה אלא לנפש העושה איתם בלבד.
אבל לימוד התורה ידמה להנאת הריח הטוב, שאם יושבים מאה אנשים במסיבה והביא אחד מוגמר וישב עמהם, או שפך מי ורדים עליו ועל בגדיו, כל המסובין שם נהנין מן הריח הטוב שאצל זה. וכן אם יושבים מאה בני אדם, וקם אחד מהם ודרש בדברי תורה, הכל נהנין מדברי תורה שלו, מה שאין כן אם אחד מהם לבדו לבש ציצית ותפילין אין נהנין היושבים מן המצוה ההיא.
וידוע דהשגת התורה מכונית בשם ראיה והבטה כמ"ש דוד הע"ה גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ (תהלים קיט, יח). ולזה אמר, שֶׁמָּא תֹּאמַר גם אחרי גמר טהרתם ותיקונם שראוים לבא בהיכל ה' הוא גן עדן שנקרא היכל ה', כיון שֶׁאָבַד סִבְרָם רוצה לומר: דעתם וסברתם, כי השכל והדעת נקרא סברה, אם כן בָטַל סִכּוּיָן? רוצה לומר: הבטתם וראייתם בתורה שלא ישיגו כלום מן התורה, דאם אין בינה אין תורה! לזה אמר, תַּלְמוּד לוֹמַר: "הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ", אֵלּוּ וְאֵלּוּ עֲתִידִים שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ, כלומר: אעל פי שבגן עדן אין שם קיום מצות, עם כל זה יש שם תלמוד תורה והשגתה, שהצדיקים בעסקן בתורה בעולם הזה, הנה הם עוסקים בתורה בגן עדן ומשיגים שם דברי תורה יותר ממה שהשיגו בעולם הזה אלף ידות, שאם הם בטלים מן מעשה המצות בגן עדן אין בטלים מעסק התורה. ולכן גם אלו הרשעים אחר שנטהרו מטומאת עונותיהם ונכנסו לגן עדן, עוסקים בתורה ולומדים אותה. ולזה אמר: אֵלּוּ וְאֵלּוּ, רוצה לומר אותם שהם צדיקים מעיקרן, ואותם שהיו רשעים מעיקרן וחזרו בתשובה, עתידין אחר שיכנסו לגן עדן שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ, רוצה לומר: שיעסקו בתורה שדומה להנאת הריח כאשר ביארנו.
ולכן דריש הכא גם כן, 'הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ' אֵלּוּ בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא טָעֲמוּ טַעַם חֵטְא, שעוסקים בתורה שהיא דמיון ריח הטוב בהבל שאין בו חטא. ודריש עם זה 'וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים' אֵלּוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁמַּגִּידוֹת פִּתְחֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶם, כי בחורי ישראל יתנו ריח התורה שיהיו חכמים בעסק התורה בזכות שאמותיהם היו מבדילין בין הטמא ובין הטהור בענין נדה ששומרים אותה כהלכתה ולכן יהיו הבנים חכמים ונבונים בתורה כמו שאמרו רז"ל.

אֵלּוּ מִצְווֹת קַלּוֹת וּמִצְווֹת חֲמוּרוֹת. קשה, קרא קאמר 'חֲדָשִׁים וְיְשָׁנִים' ואיך מפרש זה על 'קַלּוֹת וְחֲמוּרוֹת'? ונראה לי בס"ד, דמפרש יְשָׁנִים על ז' מצות בני נח, וְחֲדָשִׁים על מצות שקבלו ישראל בסיני. לכן, לשבע מצות בני נח שקבלו כל העולם כולו עליהם קרי להו קַלּוֹת, שאין יצר הרע יכול להלחם בהם עם האדם להחטיאו, אבל מצות שקבלו בסיני קרי להו חֲמוּרוֹת, כי יצר הרע יכול להלחם עם האדם להעבירו עליהם באומרו אנוסים אתם בקבלה, והלא כל האומות לא רצו לקבל! ואם כן ימצא לו טענות לפתות האדם לפרוק מעליו עול מצות אלו. והוא על דרך שארז"ל (קידושין לא.) 'גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה'.
והקשה לו, וְכִי תּוֹרָה, פְּעָמִים פְּעָמִים נִתְּנָה? כלומר: איך אתה קורא לשבע מצות יְשֵׁנוֹת, דהא לגבי ישראל השבע הם כמו שאר מצות דלא נצטוו ישראל על השבע תחילה ואחר כך על שאר מצות, כדי שאתה קורא אותם לגבי דידהו אלו יְשֵׁנוֹת ואלו חֲדָשׁוֹת, דהתורה כולה שבכללה איכא שבע מצות לא ניתנה לישראל פְּעָמִים פְּעָמִים, רוצה לומר: בתחלה שבע מצות ואחר כך שאר מצות, אלא ניתנו להם כל המצות בסיני בבת אחת, ואם כן לגבי ישראל לא שייך למקרי להו אלו יְשֵׁנוֹת ואלו חֲדָשׁוֹת.

אֶלָּא, הַלָּלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה, וְהַלָּלוּ דִּבְרֵי סוֹפְרִים. נראה חלק כבוד לדברי תורה למנקט להו ברישא ולא נקיט להו כסדר הכתוב, ברם על הכתוב עצמו יש לומר דהוה ליה למימר 'יְשָׁנִים גַּם חֲדָשִׁים' שהוא רוצה לומר לא מבעיא יְשָׁנִים שהם דברי תורה אלא גַּם חֲדָשִׁים שהם דברי סופרים אשמור אותם?
ונראה לי, לאו על חיוב השמירה נקטא מלת 'גַּם' אלא כונתה לומר שאינה שומרת המצות מיראת העונש אלא מאהבה ולכן אמרה לא מבעיא חֲדָשִׁים שהם דִּבְרֵי סוֹפְרִים אשר אתה לא צותני בהם להדיא, דליכא חשש יראת העונש כל כך מצדם, דודאי אני מקיימת אותם מאהבה, אלא אפילו הַיְּשֵׁנִים שהם דִּבְרֵי תּוֹרָה שצותני בהם להדיא, דאיכא יראת העונש טפי אם לא אקיים אותם, אפילו הכי אין אני מקיימת אותם אלא מאהבתך ולא מיראת העונש.
ונראה לזה כיון רש"י ז"ל בפירוש 'צָפַנְתִּי' שכתב: ושמרתי כל אלה לך לשמך, עד כאן, והכונה בשביל אהבתך לשם שמים ולא מיראת העונש שהוא נוגע לגוף האדם שמתכוין לטובת עצמו שלא יהיה נזוק.

וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ'. בְּנִי, הִזָּהֵר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. נראה לי בס"ד, כי 'מה' כינוי לתורה כמו שכתוב בקהילת יעקב ז"ל, גם כתב שם 'מה' רומז לשלשה שמות י"ה שהם חכמה ובינה, ולכן אמר משה רבינו ע"ה 'וְנַחְנוּ מָה' (שמות טז, ז) שהם בחינת חו"ב [חכמה ובינה], עיין שם. והענין הוא פירשתי בס"ד כי התורה מכונית בשם חכמה ומכונית בשם בינה, ולכן דרשו (שבת קד.) 'אלף בית' אלף חכמה אלף בינה, ולכן נקראת אוריין תליתאי (שם פח.) שמכונית באותיות 'מה' שהם משולשין במספר שלשה שמות י"ה.
ובזה יובן, מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ (תהלים לא, כ) פירוש: מָה - התורה, היא רַב טוּבְךָ שנקראת טוב, 'אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ' שצפנת בה כמה דברים יקרים בשביל יראיך אלו ישראל, כי צפן השי"ת כמה דברים כדי שלא יהיו נודעים אלא לישראל.
ולכן ארז"ל (יבמות סא.) 'אַתֶּם קְרוּיִים אָדָם וְאֵין הָעַכּוּ"ם קְרוּיִים אָדָם' יען כי ישראל שקבלו התורה שנקראת 'מה' קרויים אָדָם [45] שמספרו 'מה' מה שאין כן העכו"ם שלא קבלו התורה. ולכן ישראל קרויים 'עַם חָכָם וְנָבוֹן' דכתיב 'וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' (דברים ד, ו) שקבלו התורה שנקראת חכמה ונקראת בינה הרמוזים בשם י"ה שרמוז באותיות מ"ה ובאותיות אָדָם.
ובזה יובן הטעם שנקראת התורה טוֹב שהוא בּוֹ ט', והיינו: כי מספר ט' במספר הקדמיי אבג"ד הוזח"ט עולה מ"ה [א+ב+ג+ד+...+ט= 45] ובזה יובן הטעם שהתורה נקראת מַּיִם דכתיב 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם' (ישעיה נה, א) כי מספר מַּיִם [90] אם תחלקנו לשתים יהיה אותיות מה מה, והם: מה אחד כינוי לתורה שבכתב, ומה אחד כינוי לתורה שבעל פה.
ובזה פירשתי בס"ד 'כִּי אִם בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה' (תהלים א, ב) והיינו: 'תוֹרַת הֳ'' זו תורה שבכתב, 'וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה' תורה שבעל פה. ולכן אמר בה 'יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה' כי בתורה שבעל פה הוגין בה בימים ובלילות, מה שאין כן תורה שבכתב אין הוגין בה אלא בימים, 'וְהָיָה' זה הלומד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, 'כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם' פירוש: שני חלקים של מספר מים, שהם ב' פעמים מ"ה, שזו נקראת בשם מה וזו גם כן נקראת בשם מה כאמור.
ולכן בזכות לימוד תורה שבכתב ושבעל פי שהם מ"ה ומ"ה תסתלק המגפה שנקראת מְהוּמָה מעל ישראל ותתהפך על העכו"ם אויבי ישראל, דארז"ל במכילתא בפסוק 'וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם' (תהלים יח, טו) אין הממה אלא מגפה, כמה דאת אמר 'וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה' (דברים ז, כג) עיין שם. וזהו בזכות התורה שבכתב ושבעל פה שהם מ"ה ומ"ה תסתלק המהומה מעל ישראל ותחול על העכו"ם אויבי ישראל.
ולכן בזכות התורה תהיה הגאולה שמספרה מ"ה, ותלויה גם כן באחדות הלב, ולכן 'לֵב אֶחָד' [45] עולה מ"ה כמספר 'גְּאוּלָּה' [45]. ולזה אמר (יחזקאל טז, יג) 'וַתִּיפִי בִּמְאֹד מְאֹד' מה ומה - תורה שבכתב ושבעל פה, ועל ידי זה 'תִּצְלְחִי לִמְלוּכָה' שיבא מלך המשיח בב"א.
והנה תורה שבכתב הנקראת 'מה' הוא הכתוב בחמשה חומשי תורה על ידי משה רבינו ע"ה. ותורה שבעל פה הנקראת מה היא מה שנמסר למשה רבינו ע"ה בעל פה, והיא הקבלה והמסורת שאמר עליה התנא בריש אבות (משנה אבות א, א) משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ וכו'. אך דִּבְרֵי סוֹפְרִים דנקיט הכא, הוא מה שהוסיפו רז"ל בכל דור ודור מצות על הכתוב בתורה שבכתב שתיקנום להיות גדרים וסייגים, דעל זאת ניתן להם רשות מאת השי"ת בפסוק 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי' (ויקרא יח, ל) דהכונה היא לומר עשו משמרת למשמרתי, וכל זה הוא יתרון ותוספת על תורה שבכתב. ועוד יש לכם יתרון ותוספת על תורה שבעל פה שהיא הקבלה והמסורת שמסר מרע"ה בעל פה, והוא מה שהוסיפו טעמים ואסמכתות ודרשות אשר חידשו בחכמתם ובינתם אשר חלק השי"ת להם.
ולזה אמר וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְנִי הִזָּהֵר, פירוש אותם דִּבְרֵי סוֹפְרִים שהם יתרון ותוספת על 'מה מה' שהם שבכתב ושבעל פה שרמוזים בתיבת 'מֵהֵמָּה' בְנִי הִזָּהֵר בהם לשומרם ולא תעבור על דבריהם. ואל תאמר, מאחר שהם נתחדשו ונעשו מן החכמים שהם בני אדם כמונו אין אני חושש להם, כי הלא תדע שהשי"ת פליג להו יקרא סגי, שדברי תורה יש בהם עשה ולא תעשה וכן 'דברי סופרים כל העובר עליהם חייב מיתה' (ברכות ד:) ולכן הזהר בהם.
ואמר עוד שֶׁמָּא תֹּאמַר: אִם יֵשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, מִפְּנֵי מַה לֹּא נִכְתְּבוּ? פירוש: כל מצוה שבתורה הן עשה הן לא תעשה יש לה שורש למעלה בספירות הקודש ועולמות הקדושים, ועל ידי כך האדם בורא בקיומם אור חדש, ואם אלו גם כן יש להם כן, מִפְּנֵי מַה לֹּא נִכְתְּבוּ כשאר מצות דאורייתא? והשיב: אָמַר קְרָא: 'עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ' (קהלת יב, יב).
יש להקשות, לפי המסקנא שדרש רבא כָּל הַלּוֹהֵג בָּהֶן טוֹעֵם בָּהֶן טַעַם בָּשָׂר, מה שייכות יש לזה למאמר שֶׁמָּא תֹּאמַר אִם יֵשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ וכו'? ונראה לי הכונה שנותן טעם למה לא נכתבו? ואמר: חדא, עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, ועוד לַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר, כָּל הַלּוֹהֵג בָּהֶם כַּמָּה פְּעָמִים טוֹעֵם טַעַם בָּשָׂר, דהיינו שנתחדש אצלו חדושי תורה שלא הרגיש בהם בתחילה.
ומה שאמר 'טַעַם בָּשָׂר' עיין בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע מ"ש בזה כמה דרכים. ועוד נראה לי בס"ד, אשתו של אדם נקראת 'בָּשָׂר' כמו שאמרו רז"ל: אין בשרו אלא אשתו וכו'. וידוע, כמו שהאדם מקיים פריה ורביה באשתו הגשמית שנקראת בשרו, כן מקיים פריה ורביה מאשתו הרוחנית שהיא התורה, וכמו שנהנה מזו כן נהנה מזו, לזה אמר: כָּל הַלּוֹהֵג בָּהֶם טוֹעֵם טַעַם בָּשָׂר. ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל (שער הליקוטים ריש פ' בראשית) שכתב טעם למה שאמרו רז"ל (פסחים מט:) 'עַם הָאָרֶץ אָסוּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר' שפיר יבא פשט המאמר הזה דְהַלּוֹהֵג בָּהֶם טוֹעֵם טַעַם בָּשָׂר.

"שָׁם אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ", שֶׁאַרְאֶךָ [כְּבוֹדִי וּגְדֻלַּת] שֶׁבַח בָּנַי וּבְנוֹתַי. יש להקשות היכא רמיזה בקרא בנים ובנות? ונראה לי בס"ד דאמר (שיר השירים ז, יג) 'אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ' דידוע דהזכר בחסד יד ימין והנקבה בגבורה יד שמאל, ולזה אמר אֶתֵּן אֶת דֹּדַי לָךְ 'דו די' והיינו דו רוצה לומר שתים, כמו טָב לְמֵיתַב טַן דּוּ, והיינו שני יד שהם בנים ובנות, כי הבנים יד ימין והבנות יד שמאל.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, בָּנַי בעלי תורה שעושין תיקון ברוח שהוא דכורא, דכתיב (תהלים ב, ז) אֲסַפְּרָה אֶל חֹק הֳ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה, וּבְנוֹתַי בעלי מצות אשר מתקנים בנפש שהיא בחינת נוקבא, ולכן גם הם יקראו בנות, עד כאן דבריו נר"ו.

שֶׁיֵּשׁ לִדְרֹשׁ עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת. נראה לי בס"ד ארז"ל הקב"ה משבח את ישראל בתואר 'אֶחָד' שאומר עליהם (שמואל ב' ז, כג) 'גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ' וישראל משבחים להקב"ה באחד דכתיב (דברים ו, ד) 'הֳ' אֱלֹהֵינוּ הֳ' אֶחָד' וכמו שנאמר בגמרא (ברכות ו.) 'אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, גם אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם' ואם יחטאו בעבודה זרה אין ראויים לשבח להקב"ה בתואר אֶחָד, מאחר כי הלכו אחר אל אחר, וגם הקב"ה אין קורא אותם גּוֹי אֶחָד אלא גּוֹי אַחֵר ברי"ש, וידוע בין אות דל"ת לבין אות רי"ש יש הפרש בקוץ, כי בדל"ת יש קוץ וברי"ש לא יש קוץ, וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק 'וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ' וכאן קאמר עַל כָּל קוֹץ וָקוֹץ, דהיינו קוץ של דלי"ת דאחד של הקב"ה וקוץ של דל"ת דאחד של ישראל יש לרמוז בו תִּלֵּי תִּלִּים שֶׁל הֲלָכוֹת בסודות, כי גם הסודות נקראים הלכות, וכמו שנאמר בזוהר הקדוש במעשה דרבי אליעזר בן הורקנוס עם רבי עקיבה. ומה שאמר לשון תִּלֵּי תִּלִּים מפני כי מילוי של אות דל"ת הוא ת"ל, וזהו קְוֻצּוֹתָיו הם קוצין של הדלתין תל תלים.

תוס' ד"ה מפני. לא נתנו כדי שלא ישתכחו. עיין תשובת חו"י סי' צב:

דרש רבא מאי דכתיב ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם אזן וחקר ותקן משלים הרבה לימד דעת את העם דאגמריה בסימני טעמיה ואסברא במאי דדמי ליה וכו'. יש להרגיש מאי ק"ל בכתו' ותו מאי דרש לימד אגמרה בסימניה ומה דרשה היא זו, ותו אמאי ברישא הביא כל הכתוב והוא לא פירש ולא לימד אלא בלימד דעת. ואפשר ונקדים מ"ש הרב מהר"ר משה חאג'יז ז"ל בסוף שו"ת הלכות קטנות ח"א ששמע משם הרב מר אביו ז"ל שהיה מפרש פסוק זה עצמו בההיא דרבי מאיר דלא פסקו הלכה כמותו משום שלא ירדו חכמים לסוף דעתו ז"ש ויותר שהיה קהלת חכם לא מפני זה שהיה חכם ביותר תעלה על דעתך שאין הלכה כמותו מפני שלא ירדו לסוף דעתו אלא עוד לימד דעת את העם והיה אומר מילתא בטעמא כדי שיבינו העם ואזן וחקר ותקן משלים הרבה דהיינו שעשה אזנים לתורה ולמד ותקן עירובין וכל כיוצא בזה עכ"ל. ונרחיב הדברים דרבא הא קשיא ליה בכתוב דכתיב ויותר שהיה קהלת חכם עוד לימד דעת את העם דפשט הדברים נראה דממה שהיה קהלת חכם מזה נמשך דלא ילמד דעת ובא הכתוב להודיענו דהגם דהיה קהלת חכם והיה הדין נותן דלא ילמד דעת עם כל זה לימד דעת וזה לכאורה אין לו הבנה דאדרבא מי שהוא חכם הוא מלמד דעת ומאי רבותא. על זה מפרש רבא כפירוש הרב מהר"י חאגי"ז ז"ל דאשכחן גבי ר"מ דאין הלכה כמותו דלא ירדו לסוף דעתו. והגם דהא דהלכתא כמותו לא שייך גבי שלמה דבימיו לא היה מחלוקת דתכף היה נגמר עפ"י רוב הסנהדרין ולא נשאר מחלוקת מעולם. מ"מ מהא דר"מ נלמוד דמי שהוא חכם גדול אין יכולים ללמוד ממנו דמראה פנים לכל צד ואינם יורדים לסוף דעתו. והיינו דקאמר קרא ויותר שהיה קהלת חכם והיה הדין נותן שלא ילמדו ממנו עם כל זה הפליא לעשות ולמד דעת את העם וזה במאי דאגמרה בסימני ואסברא בדדמי ובזה ירדו מיהא להבין מה דעתו וגם אזן וחקר ותקן משלים הרבה ועל ידי המשלים כל אחד הבין כפי שכלו וכל זה הודיענו רבא בדיבור אחד דאמר אגמרה בסימני וגם הביא בדבריו כל הפסוק אזן וחקר ותקן משלים הרבה דזה היה חכמתו ללמד לעם על ידי המשלים. ולפי זה רבא דרש בפסוק כמו שפירש הרב מהר"י חאגיז ז"ל ורמז באומרו דרש רבא כי בדרושו הרחיב הדברים להסביר לעם והש"ס לא אמר לנו כי אם דברי רבא ברמז גדול ודוק היטב בדברי הרב מהר"ם חאג'יז ז"ל שהבאתי ובסגנון שכתבנו בעניותנו ואין להאריך:

שמא תאמרו אבד סברם ובטל סיכויין וכו' ביומא דף ע"ב וסוכה מ"ה גבי עצי שטים עומדין נקט כי האי לישנא ופירש"י אבד סברן שלא ישובו עוד ובטל סיכויין מה שאנו סוכין וצופין להם. אבל הכא לכאורה אינו מתישב כלפי הרשעים לשון זה כל כך. ואפשר במ"ש דעיקר ביאת הנשמה לעה"ז היינו דטרם בואה נהנית בחסד עליון כי אין לה מעשים טובים ומאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפי ולהכי באה בעה"ז לסגל מצות ומע"ט ואח"כ נזונית בשכרה ונהנית מזיו השכינה נפש כי תשב"ע לראות מחזה שדי וז"ש שמא תאמרו הנה אלה רשעים אבד סברן ונכזבה תוחלתם לאור באור החיים ובטל סיכויין דשוב בל יראו גאות ה' ובטלה ראיתם שעל זה באו לעה"ז ת"ל הדודאים נתנו ריח:

דרש רבא מאי דכתיב הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל וכו' ועל פתחינו כל מגדים אלו בנות ישראל וכו' אפשר במ"ש בכתובות ריש דף ס"ב אהא דתנן התלמידים יוצאין שלא ברשות שלשים יום ואתמר עלה ברשות כמה כמה דבעי ארחא דמילתא כמה אמר רב חדש כאן וחדש בבית ופירש"י ארחא דמילתא דרך ארץ שלא ישא עליו חטא ואפילו יכול לפתותה שתתן לו רשות וכתבו התוספות וא"ת והיאך יצא ר' עקיבא וכל הנהו דלקמן וי"ל דהתם בלא פתוי היו שמחות שבעליהן (הולכות) [הולכין] ללמוד תורה ולהיות ת"ח ואדרבא אדעתא דהכי נשאו שילכו ללמוד תורה עכ"ל ודעת שפתיהם ברור מללו דהיכא דבעליהן שאל ישאלו והם מפתין אותן אף שנתרצו חטא איכא דצערא דגופא לא ניתן לימחל אבל כשהן מעצמן מרצונן רוצות ושמחות שבעליהן יהיו תלמידי חכמים והן הנה כלי הקדש ליכא משום דלא ניתן צערא דגופא לימחל וז"ש הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל אשר בתוקף בחרותם סברו וקבילו והיו הקרובים פורש"י אף על טיפת דם כפי חומר' ר' זירא וגם שהולכים מביתם לת"ת ואינם טועמין חטא ועל פתחינו כל מגדים שמגידות או אוגדות כשהולכין בעליהן ללמוד וכי תימא האיכא צערא דגופא וכיצד הלכו האישי"ם ואיך נהגו בחומרת ר' זירא האיכא צע"ר באשה ולא ניתן לימחל לז"א אמרה כנסת ישראל הרבה גזרות גזרתי על עצמי כלומר אני מעצמי בלי פתוי ושאלה בבעלי"ם מטוב רצוני זאת היתה לי ובזה לא איתמר צערא דגופא לא ניתן לימחל. ועיין מה שכתבנו בעניו' במאמר זה בספרי הק' ראש דוד דף קל"א ודף קמ"ד:

שמא תאמר אם יש בהן ממש מפני [מה] לא נכתבו א"ק עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר. אפשר לפרש דהא דכתיב ולהג הרבה חוץ מדרשא דבסמו' הוא טעם שני למה לא נכתבו דעל ידי שהם בע"פ וצריכי רבנן למגריסינהו תדיר ולא פסיק זה גורם להתקדש ולהשתעבד שעבודא דאורייתא כי חיים הם למוצאיהם ומרחקתו מן החטא וז"ש ולהג הרבה שהוגה בהן עי"ז יגיעת בשר על דרך שאמרו שיגיעת שניהם משכחת עון וזה טעם גדול לתורה שבע"פ. והוא טוב טעם לקדושת התנאים והאמוראים מלבד תוקף עילוי נשמתם שעל ידי שהיו מוכרחים תדיר לחזור על לימודם בעל פה היה מזדכך גופם ותורה אגוני מגנא ואצולי מצלא לא כן אחר שנכתבה הגמרא דבטלה הגירסא בהתמדה ושרו חכימי' למהוי כעמא דארעא וזה מפתח גדול להבין האי דאחסור דרי וסדר הבדלות בין חכמי ישראל ודי בזה:

אמר רב פפא כל הלועג על דברי חכמים וכו' להבין קשר דבר זה עם עשות ספרים מלבד הפשוט. יובן בהקדים משז"ל בילקוט סוף פ' תשא על תורה שבעל פה וז"ל אמר משה רבינו רבש"ע כתוב אתה לבניך א"ל מבקש אני ליתן אותה לכם בכתב אלא שגלוי לפני שעתידים א"ה לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בני כא"ה אלא המקרא אתן להם בכתב והגדה ומשנה ותלמוד על פה עכ"ל וימים רבים היה לבי מהסס דבאחרית הימים נכתב הכל ונשארו לישראל עד שמצאתי להסמ"ג בהקדמתו שכתב וז"ל ועל כי התורה רבה ועצומה מאד אשר הכתב לא יכילנה וכו' לכך כתב הקב"ה זכרון המצות בקוצר בתורה שבכתב ופתרונם ודקדוקיהם בתורה שבע"פ. ועוד טעם אחר בפרקי רבי אליעזר מפני שראה הקב"ה שעתידין א"ה לכתוב כ"ד ולהפכם לרעה ולמינות מסר סימנין למשה בע"פ ולא הסכימו מן השמים לכתבם עד לאחר שעמדו אמונת אותן הנודעים פן יעתיקו אותם הגוים וכו' ע"ש. והשתא מבואר דברישא אמר עשות ספרים וכו' שהוא כטעם הראשון של סמ"ג ויקשה דהא חזינן שנכתבו המשנה והתלמוד וזה למה לא נכתב מאז בקבלת התורה והשאר ישאר בע"פ שהם רמזי וסודי ופירושי התורה הנשכחים ממנו בעוה"ר היום לז"א ולהג הרבה כדרשת רב פפא שלא הסכימו מן השמים לכותבם עד הזמן שנכתבו וכל הלועג על דברי חכמים וכו' והבן היטב:

ומה בזקנותו כך בילדותו עאכ"ו ומה בבית האסורין כך בביתו עאכ"ו נראה לפרש דהכי קאמר ומה בזקנותו כך בילדותו עאכ"ו שהיה בכחו כח גברא לסבול טורח ועינוי. וכי תימא אדרבא בזקנותו שהיה גדול הדור יש סברא דשרי למסור עצמו למיתה אף בדבר שלפי הדין יעבור ואל יהרג לא כן בילדותו דלא פקיע שמיה ואם נהרג ולא עבר מתחייב בנפשו. לז"א ומה בבית האסורין וכו' כלומר הכא לא שייך דין יהרג ואל יעבור או יעבור ואל יהרג דזהו בדבר שהוא חייב אבל בדבר שפטור מעיקר הדין כי הכא דבבית האסורים פטור כי היכי דפטרו במחנה וכמ"ש התוספות ואפ"ה החמיר בביתו עאכ"ו ובילדותו עאכ"ו:
איברא דלמ"ש התוספות דהיה פטור צריך לדעת איך מצי להחמיר בכי האי גוונא ליכנס בסכנת מות כי הרואה יראה בהרמב"ם פ"ה דיסודי התורה ובמ"ש מרן בכסף משנה ובמ"ש הר' פרי חדש בנימוקיו לספר המדע לכל הדברות אין מקום להחמיר בכגון זו. ונראה לישב ונדקדק מאמר ר' עקיבא שאמר מוטב שאמות מיתת עצמי ואל אעבור על דברי חבירי דהול"ל בקצרה מוטב שאמות ולא אעבור. אכן הכונה דודאי אין ספק דצריך שיבטל נט"י ולא ימות דאין להחמיר במקום דמעיקר הדין פטור. אבל הכא ר' עקיבא היה יודע שודאי דינו להריגה ומיתתו קשה כמו שא"ל ר' אליעזר רבו. ואעיקרא רשאי היה לחבול בעצמו כדי שלא יתעללו בו כשאול אמנם מרוב קדושתו וידיעתו כמה תיקון נעשה בשמים ממעל היה סובל היסורין באהבה אבל עתה שמבטל נט"י ובעבור שלא לבטלה מת לכבוד ה' אשר ציוה לא תסור באופן זה שודאי דינו להריגה שפר קדמיה למות בשב ואל תעשה וז"ש מוטב שאמות מיתת עצמי דייקא ולא יתעללו בי ולא אעבור על דברי חבירי ודוק: