חולין פב ע"א

חולין פב ע"א - Steinsaltz

And Rabbi Shimon ben Lakish says in explanation of Rabbi Shimon’s statement: Rabbi Shimon would say that the red heifer can be redeemed with money even once it has been slaughtered and placed upon its pyre in preparation for being burned. Therefore, Rabbi Shimon states that there could be a time when the heifer was fit for consumption, i.e., if it was redeemed. Why, then, does he deem one who slaughters it exempt from liability for transgressing the prohibition of: Itself and its offspring? Rav Shemen bar Abba said that Rabbi Yoḥanan says: The statement with regard to the red heifer of purification is not considered part of the mishna, and Rabbi Shimon agrees that its slaughterer is liable for transgressing the prohibition of: Itself and its offspring.

The Gemara asks: And is the slaughter of the heifer whose neck was to have been broken not considered an act of slaughter that is fit? But didn’t we learn in a mishna (Sota 47a): If a heifer was set aside to have its neck broken to atone for the murder of an individual whose murderer was not known, and then the murderer was found before the heifer’s neck was broken, the heifer shall go out and graze among the flock, as it is not consecrated. Evidently, before its neck is broken, deriving benefit from it is not prohibited, and its slaughter would be one that is fit. Rabbi Shimon ben Lakish said in the name of Rabbi Yannai: The statement with regard to the heifer whose neck was to have been broken is not considered part of the mishna, and Rabbi Shimon agrees that its slaughterer is liable for violating the prohibition of: Itself and its offspring.

The Gemara asks: And does Rabbi Yannai actually say so? But doesn’t Rabbi Yannai say: I heard the boundary, i.e., stage, beyond which the heifer is forbidden, but I have forgotten what it is; but the group of scholars were inclined to say that the heifer’s descent to a hard valley, where its neck is broken, is the action that renders it forbidden?

And if it is so, let him resolve the contradiction by saying: Here, where deriving benefit from the heifer is permitted, and its slaughterer is liable for transgressing the prohibition of: Itself and its offspring, it is referring to an act of slaughtering that is fit and is performed before the heifer’s descent, while there, in the mishna, where Rabbi Shimon holds that there is no liability for transgressing: Itself and its offspring, it is referring to slaughtering performed after its descent. At that time, deriving benefit from the heifer is already prohibited, and the slaughter is therefore not considered fit.

Rav Pineḥas, son of Rav Ami, said: We taught the statement in the name of Rabbi Shimon ben Lakish himself, not as a quote from Rabbi Yannai: The statement with regard to the heifer whose neck is broken is not considered part of the mishna. Rav Ashi said: When we were studying in the study hall of Rav Pappi, that statement was difficult for us: Did Rabbi Shimon ben Lakish actually say that it is not considered part of the mishna?

But it was stated that amora’im engaged in a dispute concerning the following issue: From when is one prohibited from deriving benefit from the leper’s birds? Rabbi Yoḥanan says: One is prohibited from the moment of their slaughter; and Reish Lakish says: One is prohibited from the moment they are taken and designated to be a leper’s birds. And we say: What is the reasoning of Rabbi Shimon ben Lakish?

His reasoning is that he derives it via verbal analogy from the terms: “Taking [kiḥa]” (Leviticus 14:4), with regard to the birds, and: “Taking [kiḥa]” (Deuteronomy 21:3), with regard to the heifer whose neck is broken. Consequently, just as deriving benefit from the heifer whose neck is broken is prohibited from the time of its selection, so too must deriving benefit from these birds be prohibited from the time of their selection. Clearly, then, Rabbi Shimon ben Lakish holds that deriving benefit from the heifer whose neck is broken is prohibited while it is still alive. Therefore, its slaughter is one that does not render the animal fit for consumption. Accordingly, Rabbi Shimon would exempt its slaughterer from the prohibition of: Itself and its offspring, as is taught in the mishna.

Rather, Rabbi Ḥiyya bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: The statement with regard to the heifer whose neck is broken is not considered part of the mishna, and this resolution of the difficulty was articulated by Rabbi Yoḥanan rather than Reish Lakish.

MISHNA: With regard to two people who purchased a cow and its offspring, where each purchased one of the animals, whoever purchased his animal first shall slaughter it first, and the second one must wait until the next day to slaughter his animal, so as not to violate the prohibition of: It and its offspring. But if the second one preceded him and slaughtered his animal first, he benefitted, and the one who purchased the animal first may not slaughter it until the next day.

GEMARA: Rav Yosef said: We learn in the mishna that the first purchaser is granted precedence only with regard to the matter of a court judgment, in case the two purchasers go to court each demanding to slaughter his animal first. But there is no prohibition against the second one slaughtering his animal first if no claim is brought to court. Likewise, a Sage taught in a baraita: If the second one preceded him and slaughtered his animal first, he is diligent and rewarded; he is diligent because he did not violate a prohibition, and he is rewarded because he eats meat already that day.

MISHNA: If one slaughtered a cow and thereafter slaughtered its two offspring on the same day, he incurs eighty lashes for two separate actions violating the prohibition against slaughtering the mother and the offspring on the same day. If one slaughtered its two offspring and thereafter slaughtered the mother cow, he incurs the forty lashes, as he performed a single prohibited act. If one slaughtered the mother and its daughter, and, later that day, slaughtered its daughter’s daughter, he incurs eighty lashes, as he has performed the act of slaughtering a mother and its offspring twice.

But if one slaughtered the mother and its daughter’s daughter and thereafter slaughtered its daughter, he incurs the forty lashes, as he performed a single prohibited act. Sumakhos says in the name of Rabbi Meir: He incurs eighty lashes for slaughtering the daughter on the same day as its calf and its mother, as that act comprises two separate violations of the prohibition.

GEMARA: With regard to the statement in the mishna that if one slaughters two calves and thereafter slaughters their mother he incurs the forty lashes, the Gemara asks: Why does he receive lashes? After all, the phrase: “It and its offspring” (Leviticus 22:28), is what the Merciful One states in the Torah, and not: Its offspring and it. The Gemara answers: That thought should not enter your mind, as it is taught in a baraita: From the phrase “it and its offspring” I have derived only that the prohibition includes slaughtering the animal itself first and its offspring afterward. From where do I derive that the prohibition also includes the case of slaughtering the offspring itself first and its mother afterward?

It is derived in the following manner: When the verse states: “You shall not slaughter [tishḥatu] both in one day” (Leviticus 22:28), this is referring to two people who are prohibited from slaughtering on the same day, as the word “slaughter” is phrased in the plural. How so? If, during the course of a single day, there is one person who slaughters the cow and then another who slaughters that cow’s mother, and then there is another person who slaughters that cow’s offspring, the two latter people are liable, the first of them for slaughtering the mother after its offspring was slaughtered, and the second person for slaughtering the offspring after its mother was slaughtered.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פב - א

ואימתי היתה לה שעת הכושר - אמר רבי שמעון בן לקיש: אומר היה רבי שמעון: פרה אדומה נפדית אפילו לאחר שנשחטה כהלכה, והיא מונחת כבר על גבי מערכתה, מוכנה לשרפה! שאם מצא אחרת נאה הימנה יכול לפדותה אחר שחיטה ^[74]. ולכן החשיבה רבי שמעון כאוכל, משום שכל העומד ליפדות ^[75] כפדוי דמי ^[76]. ואף לאחר שכבר לא ניתן לפדותה עדיין נשאר עליה תורת אוכל לענין קבלת טומאה ^[77], כי רק דבר שלא היה בו היתר אכילה לאף אדם מעולם אינו נחשב "אוכל" ^[78].

ומאחר שלדעת רבי שמעון פרה אדומה נחשבת לאוכל, אם כן שחיטתה שחיטה ראויה, ומדוע פטר עליה משום "אותו ואת בנו"?

ומתרצינן: אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: "פרת חטאת" - אינה משנה! הלכה זו לא נשנית במשנתנו שפטור עליה משום "אותו ואת בנו", אלא שחיטה ראויה היא!

עוד דנה הגמרא על מה ששנינו במשנה שרבי שמעון פוטר בעגלה ערופה: וכי שחיטת עגלה ערופה לאו שחיטה ראויה היא!?

והתנן [בסוטה מז א]: נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה - תצא העגלה, ותרעה בעדר! כלומר, שמותרת בהנאה ככל בהמה.

הרי שעגלה ערופה אינה נאסרת קודם העריפה, ואם כן תחשב שחיטתה כשחיטה ראויה? ^[79] ומתרצינן: אכן גם לגבי עגלה ערופה מצינו שאמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי ינאי: עגלה ערופה, - אינה משנה!

ומקשינן: ומי אמר רבי ינאי הכי ש"עגלה ערופה אינה משנה"? והאמר רבי ינאי: גבול שמעתי בה בעגלה ערופה, מאימתי היא נאסרת, ושכחתי! ונסבין חברייא בני הישיבה סבורין לומר: ירידתה של העגלה לנחל איתן - היא אוסרתה! שמאז היא נאסרת בהנאה.

ואם איתא, כלומר, מאחר שרבי ינאי סובר שמשעת ירידתה היא נאסרת, אם כן למה אמר שעגלה ערופה אינה משנה, לישני על הקושיא מהמשנה בסוטה, ששני דינים הן, כי במשנה של "נמצא ההורג" מדובר קודם ירידה לנחל איתן, שאז עדיין לא נאסרה בהנאה. ואילו כאן, במשנתנו שנינו שעגלה ערופה נחשבת שחיטה שאינה ראויה, כי מדובר לאחר ירידה, שכבר נאסרה בהנאה? ^[80]

ומתרצינן: אמר רבי פנחס בריה דרב אמי: אנן, משמיה דרבי שמעון לקיש מתנינן לה את החידוש ש"עגלה ערופה אינה משנה" ולא נאמרה בשם רבי ינאי. כי רק לדעת רבי שמעון בן לקיש עגלה ערופה אינה נאסרת כלל מחיים ואפילו לאחר ירידתה, ולפיכך הוא מחק ממשנתנו את דין עגלה ערופה ^[81].

אמר רב אשי: כי הוינא בי רב פפי, קשיא לן: מי אמר רבי שמעון בן לקיש הכי שעגלה ערופה אינה נאסרת מחיים? והא איתמר: צפורי מצורע - מאימתי נאסרין בהנאה?

רבי יוחנן אמר: משעת שחיטה של הצפור השחוטה, שרק היא נאסרת, אך הצפור המשולחת אינה נאסרת כלל, כי לא אמרה התורה לשלח ויכשלו בה המוצאים אותה ^[82].

ורבי שמעון בן לקיש אמר: שתי הצפורים נאסרות משעת לקיחה לצורך טהרת המצורע.

ואמרינן: מאי טעמא דרבי שמעון בן לקיש?

משום דגמר צפורי מצורע בגזירה שוה "קיחה" - "קיחה" מעגלה ערופה, שבשניהם נאמר לשון "קיחה", כשם שעגלה ערופה נאסרת מחיים אף צפורי מצורע אסורין מחיים.

הרי, שרבי שמעון לקיש סובר שעגלה ערופה אסורה מחיים ולמה אמר שעגלה ערופה אינה משנה?

ומתרצינן: לא רבי שמעון בן לקיש אמרה, אלא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: עגלה ערופה אינה משנה!

מתניתין:

שנים שלקחו - קנו פרה ובנה. זה את הפרה, וזה את בנה - איזה מהם שלקח ראשון הוא ישחוט ראשון, והשני ימתין למחר.

ואם קדם השני ושחט תחילה - זכה! והראשון ימתין למחר.

גמרא:

אמר רב יוסף: מה ששנינו שהלוקח הראשון ישחוט תחילה אין בזה ענין של איסור והיתר, אלא לענין דינא תנן ^[83], שאם באו שניהם לדין וכל אחד רוצה לשחוט היום, אומרים להם בית דין שהלוקח הראשון יש לו זכות קדימה.

והיינו משום שאילו רק הוא היה קונה והבהמה השניה היתה נשארת אצל המוכר היה הוא קודם למוכר, כי על מנת כן הוא קונה כדי שיוכל לשחוט היום, והמוכר מוותר לו על זכותו, ולפיכך גם לאחר שקנה השני נשארת זכות קדימה ביד הלוקח הראשון ^[84]. אבל אם הראשון מסכים לוותר על זכותו, מותר לשני לשחוט תחילה.

תנא: אם קדם השני ושחט תחילה - הרי זה זריז, ונשכר! ^[85]

ומבארינן: זריז - דלא עבד איסורא שהקדים בעצמו כדי שלא יבא לידי איסור "אותו ואת בנו" ^[86], ונשכר, שיש לו ריוח, דקאכיל בישרא היום ^[87].

מתניתין:

שחט פרה ואחר כך שחט את שני בניה - סופג שמונים - לוקה שתי מלקיות. כי על שחיטת כל אחד מהבנים עבר בלאו של "אותו ואת בנו" ^[88].

שחט את שני בניה ואחר כך שחטה לאם - סופג את הארבעים - אינו לוקה אלא סדרת מלקות אחת בלבד, לפי שלא עבר על האיסור אלא פעם אחת - בשחיטת האם.

שחטה לאם תחילה, ואחר כך שחט את בתה ואחר כך שחט את בת בתה סופג שמונים כי עבר פעמיים על "אותו ואת בנו", פעם אחת בשחיטת הבת שהיתה ביום אחד עם שחיטת האם, ופעם שניה בשחיטת בת הבת שהיתה ביום אחד עם שחיטת הבת, שהיא אמה.

שחטה לאם ואחר כך שחט את בת בתה [ועדיין לא עבר על שום איסור, כי רק "אותו ואת בנו" אסור, ולא אותו ואת בן בנו], ואחר כך שחט את בתה, ויש בשחיטה זו של הבת שתי עבירות של שחיטת "אותו ואת בנו": האחת, שהיא בתה של האם שכבר נשחטה, והשניה, שהיא אמה של בת הבת שכבר נשחטה. ומכל מקום אינו סופג אלא את הארבעים, לפי שהאיסור לא נעשה אלא במעשה שחיטה אחת, ואין כאן אלא לאו אחד והתראה אחת ומעשה אחד ^[89].

סומכוס אומר משום רבי מאיר: סופג שמונים הואיל ועבר בשחיטה הזו פעמיים ^[90] על "אותו ואת בנו" ^[91].

גמרא:

הגמרא דנה מה הטעם שאם שחט קודם שני בניה ואחר כך שחט את האם לוקה: אמאי? הרי "אותו ואת בנו" אמר רחמנא ולא "בנו ואותו", שלא אסרה תורה אלא לשחוט הבן אחר האם, ולא האם אחר הבן?

ומתרצינן: לא סלקא דעתך! דתניא: מאחר שנאמר "אותו ואת בנו" אין לי אלא שאסור לשחוט אותו ואחר כך את בנו. אך לשחוט אותו ואחר כך את אמו מנין שאסור? ^[92] כשהוא אומר "לא תשחטו" בלשון רבים - הרי כאן שנים! ומשמע שהאזהרה נאמרה לשני אנשים שלא ישחטו ביחד "אותו ואת בנו".

הא כיצד? מצינו ששנים מתחייבים באופן שאחד השוחט את הפרה ואחד השוחט אחריו את אמה, ואחד השוחט אחריו את בנה של הפרה הראשונה, לימד הכתוב ששניים האחרונים חייבים. הראשון על אותו ואת אמו, והשני על אותו ואת בנו. ומוכח שגם השוחט את האם אחר הבן לוקה.

הערות

^[74] תוס' לעיל [יא ב] דנו אם לרבנן מועיל פדיון מחיים מדאורייתא או רק מדרבנן, וכתב הרמב"ן [בשבועות שם] שרבי שמעון סובר שנפדית מדאורייתא כי אינו לומד את ההקש מחטאת שפרה אדומה, וכן משמע בתוס' בב"ק [שם] שלרבנן לא מועיל פדיון מה"ת כיון שנשחטה בהכשר קרבן, אך לרבי שמעון מועיל פדיון עד הזאת דמה, ובפשטות היינו משום שרבי שמעון לא הקושר לחטאת, אך הגרי"ז [במכתבים] ביאר שלרבי שמעון קדושת הגוף חלה אחר ההזאה. וראה דבר אברהם [לח] שנקט שנידון תוס' לעיל שייך גם לרבי שמעון, ואילו לרבנן לא מועיל פדיון מה"ת, גם לרבי שמעון אינו מועיל.

^[75] תוס' [בב"ק עו ב ד"ה כל] ביארו שהתנא במשנתנו סבר שהיא שחיטה שאינה ראויה, כי חלק על רבי שמעון, ונקט שהעומד להפדות אינו כפדוי. ובאופן נוסף [שם עז ב ד"ה אומר] כתבו שנקט כרבנן שאחר שחיטתה אי אפשר לפדותה, ולכן אינה ראויה. וראה לחם משנה [שחיטה יב ו].

^[76] תוס' לעיל [פא ב ד"ה דכל] נקטו שרק במקום מצוה נאמר הכלל "כל העומד כאילו נעשה", ולדבריהם צריך לפרש שהחלפתה בפרה נאה ממנה היא ממצוות "זה אלי ואנוהו", ונמצא שבעצם העמידה במציאות לפדיון נחשב כעומד להפדות אף שאין בה מצוה, שהרי כתב היש"ש [ב"ק י] שמצוה זו רק מדרבנן, וכדברי החתם סופר [יו"ד קצה] שאפילו לצורך מנהג אמרינן "כל העומד", אולם דעת השער המלך [גירושין ד א] ש"כל העומד" נאמר רק במצוה דאורייתא, ואינו מצד שעומד במציאות להפדות, אלא מפני המצוה לפדותו, וכדבריו משמע בתוס' ב"ק [עז ב] שדקדקו לכתוב "דמדאורייתא בת פדייה היא".

^[77] תוס' [ד"ה הואיל] הקשו למה העומדת להפדות נחשבת כאוכל, והרי מאידך גיסא היא גם "עומדת להזות" ונאמר כ"מוזה דמי" לאוסרה. ותירצו שאינה נחשבת כעומדת בפועל להזאה עד שיתקבל הדם בכלי. והרשב"א [בשבועות יא ב] תירץ שאינה "עומדת להזות" כי אם ימצא אחרת נאה ממנה מצוה לפדותה.

^[78] משמע שכל הנחשב ל"אוכל" לגבי טומאה דינו כ"אוכל" גם לענין איסור אכילה, שהרי פרה העומדת להפדות עדיין אסורה באכילה, ורק נקראת "אוכל" לקבלת טומאה, ובכל זאת נחשבת שחיטתה ראויה מחמת כך. [ואינו דומה לדברי תוס' בע"א ד"ה עולה שנחשב אוכל רק לטומאה ולא לאיסור עי"ש].

^[79] תוס' [ד"ה עגלה] הקשו הרי שחיטתה אינה ראויה משום שאינו שוחט אלא עורף, ולמה לא אמרו שמשום כך רבי שמעון פוטר, ואילו רבנן מחייבים משום ש"זו היא שחיטתה" כמו שמצינו בדחיית שעיר המשתלח לצוק. [ותירצו, שדקדוק הגמרא ממה ששנינו לשון השוחט, ואילו הפטור משום עריפה היה ראוי לומר "העורף"]. ונמצא לדבריהם שאם ערף עגלה אסור לשחוט אמה אחריה, כי עריפתה נחשבת "שחיטה" לגבי איסור או"ב. ובתוס' רא"ש תירץ שעריפת עגלה אוסרתה, ואינה כדחיית שעיר שמתרת בשרו בהנאה, והוסיף [ביומא סד] שכוונת הגמרא שאין חידוש בפטורו של עגלה ערופה, כי נעשית נבילה, ובודאי אין בה איסור או"ב ככל שחיטה שאינה ראויה [כך ביאר דבריו באחיעזר ח"ב ו ד]. ורבינו תם [בשו"ת סי' נב] נתן טעם לחלוק דין שעיר המשתלח שהוא הכשר מצוה, ודינו כשחיטת עולה [שאסורה באכילה] וכמליקת עוף [שדינה כשחיטה] ואילו עריפת עגלה שבאה על חטא, אף שמטהרת מידי נבלה אינה נחשבת שחיטה, וראה ירושלמי סוטה [ט ה]. ובמנחת חינוך [רצג] כתב שמקיים מצות עריפה גם בעגלה שנשחטה אמה בו ביום, כי להרא"ש ור"ת אינה שחיטה ראויה, ואף לתוס' ש"זו היא שחיטתה" אין פסול מחוסר זמן בעגלה. ושוב צידד [רצד] לפוסלה משום מצוה הבאה בעבירה, [וראה שער המלך לולב ח ג] שאין פסול מצוה הבאה בעבירה, משום איסור התלוי בזמן, ויש לחלק] ואמנם לבסוף [מצוה תקל] הסיק שפסולה לעגלה, כי כל ענייניה כקדשים. וראה בכתב סופר ובאהל משה [להגראמ"ה סי' ל] שתירצו על קושית תוס', שאין עריפתה מטהרת מידי נבילה אלא למ"ד שירידתה לנחל אוסרתה, והיינו משום שאין לה תקנה אחרת אלא בעריפה, וכשעיר המשתלח שאין לו תקנה אלא בדחייתו, אך כאן מדובר למ"ד שאינה נאסרת מחיים [כמסקנת הגמ' לר"ל], ולשיטתו יש לה היתר בשחיטה, ואין עריפתה מטהרתה, וראה נחל איתן [יב ח א] שדחה דבריהם.

^[80] הרמב"ם [רוצח י ו] פסק שאסורה בהנאה משעת ירידתה, ומאידך פסק [שם ח] שאם נמצא הרוצח תצא ותרעה בעדר, ותמה הרשב"א שהרי כבר נאסרה ואיך תצא ותרעה, וכתב הכסף משנה שהקדישוה על דעת שאם ימצא ההורג אינה קדושה, ותמוה, שדחה סוגיין מסברא, וכמבואר בתוס' [ד"ה והתנן] שדייקו מהגמ' שלא התנו כך, והאחרונים כתבו שסמך על הירושלמי סוף סוטה שנקט שתצא ותרעה אף לדעת רבי ינאי. ובזכרון שמואל [ע] ביאר שנחלקו אם דעת רבי ינאי שהירידה אוסרת משום "הזמנה לעגלה ערופה", ולכך צריך דעת ורצון, ואם נפדית נמצא שעל דעת כך לא הוקדשה, או שירידתה נחשבת כ"מעשה עגלה ערופה" ואף אם לא נעשית ברצון, אין טעות מבטלת את האיסור שחל בה, והביא מסנהדרין [מז א] שאיסורה משום "הזמנה" ונקט שהרמב"ם סבר שהסוגיות חלוקות ופסק כסנהדרין. וראה עונג יו"ט [ו] וחזו"א [בליקוטים לקידושין נז], וזכר יצחק. ובמשנה למלך הביא מתוספתא שנפדית גם אחר שנאסרה, ותמהו על כך בתפארת ישראל למשנתנו ובחזו"א [פרה ב י] ואבי עזרי [על אתר] שהרי לגבי פרה אמרו שאם עומדת לפדיון נחשבת שחיטתה ראויה, ולמה שחיטת עגלה לא תחשב ראויה. ויתכן שרק בפרה שייך לומר שעומדת לפדיון משום שמצוה לפדותה כשמוצא אחרת נאה ממנה, שהרי מום פוסל בה, אך בעגלה ערופה שאפילו מום לא פוסל, ודאי אין צריך להחליפה בנאה ממנה ואין מצוה לפדותה.

^[81] תוס' [ד"ה עגלה] הקשו למה לא תירצה הגמרא שדין עגלה ערופה אחר שנמצא ההורג תלוי במחלוקת תנאים [כריתות כה א] ומשנתנו כדעת האוסרה. ותירצו ש"קבלה היתה בידם", וביאר בלב אריה שכך קבלו שרבי שמעון אינו חולק על המשנה של "תצא ותרעה בעדר", ואילו הרש"ש ביאר שקבלו שדין עגלה ערופה לא נאמר במשנתנו.

^[82] רש"י נקט שלרבי יוחנן המשולחת אינה נאסרת כלל, אך תוס' בקידושין [נז א] סברו שנאסרת מעת שחיטת השחיטה עד שילוחה. וראה תוס' רי"ד שם שהקשה לשיטת רש"י למה אם נשפך הדם תמות המשולחת, והרי אין בה איסור, והעלה מכך המקנה שגם לדעת רש"י כך איסור הנאה אין בה, אך יש בה איסור אכילה, ובתוס' רא"ש שם נקט שמקור האיסור משום שנאמר בשחיטה "לא תאכלו מהם" בלשון רבים, וראה עוד בשער המלך [טומאת צרעת יא] ובהערות להלן [קמ א].

^[83] כך ביאר הריטב"א. ובחזון יחזקאל [ה א] ביאר שכוונת רב יוסף ללמד, שלא תאמר שקדימת הראשון, היא רק ענין סידורי שלא יבא אחד מהם לאיסור, אך אם הם במקום אחד הקודם ושוחט זוכה, כי אינו כן, אלא דין הוא שישחוט הקונה ראשון, כי על מנת כן לקח, וראה עוד בסמוך.

^[84] הטור ביאר "שאינו יכול למכור אלא זכות שיש לו בו". והלבוש כתב שמדובר באופן שקונה לצורך שחיטה. אולם כבר העיר הרשב"א מכמה מקומות שמצינו שהקונה סתם קונה לחרישה, ותירץ שגם המוכר לחרישה, במכירתו נותן זכות לקונה לעשות ככל רצונו, ולפיכך לא נשארה בידו זכות לשחוט היום, אם ברצון הקונה לשחטה, ומבואר שבכל אופן הראשון קודם. וראה בנחל יצחק [חו"מ פז י].

^[85] הרי"ף והרא"ש הביאו תוספתא שרק אם קנו שניהם מאדם אחד הראשון קודם בזכות השחיטה, אך אם קנו משנים יכול האחרון לשחוט תחילה. וראה בטור ושו"ע [טז ו] שכתבו "אם לקחו משניהם וכו' כל מי שישחוט תחילה זריז ונשכר", וביאר הב"ח שכוונתם על שנים שקנו מאחד, שעל כך הוזכר בש"ס לשון "זריז ונשכר" אך הש"ך ביאר שבגמ' הוא זריז, אך אינו משובח כי עשה איסור בגזילת זכות חברו, ואילו הלוקח משנים זריז ומשובח. והט"ז כתב שהלוקחים מאחד אם יקדים השני הוא חוטא, אך הלוקחים משנים הוא זריז כיון שבהקדמתו הוא גורם שודאי לא יעבור באיסור, והשוחט השני יש לחוש שישכח וישחוט היום באיסור, ולכן אין בי"ד דנים ביניהם, כי לכל אחד יש זכות להיות "זריז".

^[86] בתבואות שור [טז כו] ופמ"ג [שם משב"ז ט] כתבו שמדובר באופן שלא תבעו בבי"ד, ואז רשאי השני לשחוט שמא הראשון לא ישחוט היום, אך אם התרה בו שרוצה לשחוט, אסור לשני לשחוט.

^[87] הרא"ש דקדק מכאן כדעת הבה"ג שאסור לשחוט את בשר הנשחט השני, שהרי משמעות הגמרא שאם לא הקדים לשחוט, הפסיד את אכילת הבשר היום. ושלא כהטור בשם הרמב"ם שהוכיח מהמשנה לעיל [עח א] שגם בשר השני מותר. והב"ח כתב שלדעת בה"ג האיסור מדאורייתא, ובדברי חמודות נקט שהוא גדר שגדרו חכמים, ולכן לא חילק הבה"ג בין שוגג למזיד. ובשם הר"ן כתב שהוא רק קנס שלא יהנה מעבירה, כמו שמצינו שקנסו במעשה שבת, ולכן לא יאסר אלא לשוחט ולא לאחרים. והאריכו בדבריו התבואות שור [ס"ק ז] ופמ"ג [שפד ג].

^[88] הגרעק"א ציין לדברי תוס' [קידושין עז ב, כריתות ט ב] שחילוק המלקיות משום גופין מחולקין, ולכן לוקה שתים אף בהתראה אחת. וכן משמע מהסיפא שהשוחט שני בניה ואח"כ את האם לוקה ארבעים, ומשמע שברישא לוקה שמונים כי עשה שני מעשים, אף שאין התראות חלוקות. אך המאירי ורבינו יהונתן ביארו את משנתנו באופן שהיו התראות חלוקות, ולדבריהם צריך לפרש שהחידוש בסיפא כי אף אם התרו בו על ששחט כבר שני בניה אינה לוקה אלא אחת. ובסברת מחלוקתם יתכן שדנו אם שייך חילוק גופין באו"ב שאין הבהמה חפצא של איסור, והיינו שהמאירי סבר שהאיסור חל רק על מעשה הגברא, ואינו מחלק, ואילו תוס' סרו שבכל זאת מתחלק מפני שהוא איסור רק כששוחט בהמה מסוימת. [וראה להלן באופן נוסף].

^[89] כך פירש רש"י, והיינו שאילו היו על מעשה זה שני לאוין היה לוקה שמונים אף שנעשה במעשה אחד. ומה שהוסיף שאין בו אלא "התראה אחת" אין כוונתו לומר שאילו היו שתי התראות היה לוקה שתים במעשה אחד, אלא הוא טעם נוסף בפני עצמו שחייב רק ארבעים.

^[90] החתם סופר הקשה למה יתחייב פעמיים, והרי אין איסור חל על איסור. וכל קושייתו שייכת רק אם האיסור חל בנשחט השני, וכיון שכבר נאסר פעם אחת בשחיטת אמו, אין שחיטת בתו אוסרתו שוב, אך אם האיסור הוא בשחיטת שניהם יחד, הרי אין האיסור חל על השני כלל, אלא שהוא היכי תמצי לעבור באיסור, ויכול לעבור בשחיטתו על שני איסורים, אם הנשחטים הראשונים גורמים חילוק איסורים, וכדלהלן. וראה חידושי רבי שלמה [כתבים סי' לא]. ובאור שמח [מאכלות אסורות ד יז] ובאחיעזר כתבו שאין איסור חל על איסור רק בשני לאוין, ולא באיסור אחד, שהרי מצינו בקידושין [עא] שעל אלמנת ראובן ושמעון לוקה כהן גדול רק אחד, משום שהם שם אחד, ומשמע שאילו היו שני שמות היה לוקה שנים, כי איסור חל על איסור בלאו אחד, וכן יש לומר באותו ואת בנו [עכ"פ בשני בניה ואותה].

^[91] רש"י [ע"ב ד"ה דאע"ג] ותוס' [ד"ה סומכוס] נקטו שסומכוס חולק גם על הרישא, ולדעתו באופן ששחט שני בניה ואח"כ אותה לוקה שמונים. אך הרא"ה והר"ן והמאירי נקטו שבאופן זה גם סומכוס מודה שלוקה אחת, כי הם משם אחד, ורק בסיפא שחלוקין בשמות, לוקה שמונים, והיינו משום שבשחיטתה עם אמה מכרית את המקור, ואילו בשחיטתה עם בתה, מכרית את ההמשך, אך כששוחטה אחר שני בניה לא נתווסף בה שום איסור, ואף שבניה הם גופין מחולקין, האיסור נעשה בגוף אחד, וכדלהלן.

^[92] ראה בהערת הפתיחה שבכל בו נקט שטעם איסור "אותו ואת בנו" הוא משום שמכרית את המין. ומשמע כי אף שהאיסור אינו על הנשחט השני, אלא על שחיטת שניהם יחד, מכל מקום היה הוה אמינא שרק הכרתת המשך המין אסורה, ואילו מקורו - דהיינו שחוטת האם אחריו - מותרת, והוצרך הפסוק ללמד שגם הוא בכלל האיסור, ולפיכך יתכן שנחשב שם איסור בפני עצמו, וכדלהלן. ומיושבת בכך קושיית הגרעק"א למה הגמרא דנה כן רק במשנתנו, והרי כבר במשנה הקודמת מוכח שהאיסור גם ב"בנו ואותו" ולהנ"ל, עיקר הנידון לגבי חילוק שמות, ולא על עצם האיסור.

ומהי אותה שעה? אמר ר' שמעון בן לקיש, אומר היה ר' שמעון: פרה אדומה נפדית, אם יש בכך צורך, אפילו כבר נשחטה על גבי מערכתה, מערכת העצים המיועדת לשריפתה. ואם כן, כשנשחטה היתה ראויה לאכילה, ומדוע אומר ר' שמעון שאינו חייב עליה משום אותו ואת בנו? אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: פרת חטאת אינה משנה, כלומר, יש למחוק פרת חטאת מן המשנה, שאף לדעת ר' שמעון חייבים על שחיטתה משום אותו ואת בנו.

ועוד שואלים: ועגלה ערופה, ששנינו שלדעת ר' שמעון אין חייבים על שחיטתה משום אותו ואת בנו, לאו [האם לא] שחיטה ראויה היא? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אם לקחו עגלה כדי לעורפה ובכך לכפר על חלל שנמצא ולא נודע מי הרגו, ונמצא ההורג עד שלא תערף העגלה — תצא ותרעה בעדר, ככל בהמה. הרי שקודם עריפה אינה אסורה בהנאה, ושחיטה ראויה היא! אמר ר' שמעון בן לקיש משום (בשם) ר' ינאי: עגלה ערופה אינה משנה, וגם לדעת ר' שמעון חייבים על שחיטתה משום אותו ואת בנו.

ושואלים: ומי אמר [והאם אומר] ר' ינאי הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' ינאי: גבול שמעתי בה בעגלה הערופה, ממתי היא נאסרת בהנאה, ושכחתי מהו הגבול, ונסבין חבריא [ומציעים החברים, בני הישיבה] לומר שירידתה לנחל איתן היא אוסרתה.

ואם איתא [אכן] כך הוא, לישני [שיתרץ] כך את הקושיה: כאן שלפני עריפתה הריהי מותרת בהנאה, ויכול לעבור עליה משום אותו ואת בנו — מדובר שנשחטה קודם ירידה לנחל איתן. כאן במשנתנו ששנה ר' שמעון שאינו עובר משום אותו ואת בנו — מדובר לאחר ירידה, שכבר נאסרה בהנאה, ובמקרה זה, ששחיטתה אינה ראויה, חלוקים ר' שמעון וחכמים במשנתנו!

אמר ר' פנחס בריה [בנו] של רב אמי: אנן משמיה [אנו משמו] של ר' שמעון בן לקיש בלבד מתנינן לה [שונים אנו אותה], שאמר בעצמו שעגלה ערופה אינה משנה, ולא שאמר כן משמו של ר' ינאי. אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו לומדים בבית מדרשו] של רב פפי קשיא לן [היה קשה לנו] על כך: מי אמר [האם אומר] ר' שמעון בן לקיש הכי [כך], שעגלה ערופה אינה משנה, משום ששחיטתה שחיטה ראויה היא?

והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה: צפורי מצורע שעושים לטהרת המצורע, שהם אסורים בהנאה, מאימתי נאסרין? ר' יוחנן אמר: משעת שחיטה של הציפור, ור' שמעון בן לקיש אמר: משעת לקיחה, משעה שקנו אותם לשם כך. ואמרינן [ואמרנו]: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון בן לקיש?

גמר [הריהו לומד] דבר זה בגזירה שווה "קיחה" "קיחה" מעגלה ערופה, שכשם שעגלה ערופה שנאמר בה "ולקחו" (דברים כא, ד) אסורה בהנאה משעת לקיחתה לשם כך — כך ציפורי מצורע, שנאמר בהם "ולקח" (ויקרא יד, ד) נאסרו משעת לקיחה. והואיל ולדעתו עגלה ערופה אסורה בהנאה כבר משעת לקיחתה בעודה חיה, נמצא ששחיטתה אינה ראויה, וממילא ר' שמעון פוטר על שחיטתה משום אותו ואת בנו, כפי ששנינו במשנתנו!

אלא צריך לומר שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: עגלה ערופה אינה משנה, כלומר, שדבר זה נאמר על ידי ר' יוחנן, ולא על ידי ריש לקיש.

א משנה שנים שלקחו (קנו) פרה ובנה, האחד אותה והאחר את בנה, איזה מהם שלקח (קנה) ראשון — הוא ישחוט ראשון, והשני ימתין וישחט ביום הבא, כדי שלא יעבור על "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח), ואם קדם השני ושחט — זכה.

ב גמרא אמר רב יוסף: מה ששנינו שאיזה שלקח ראשון ישחט ראשון, לא לענין איסור והיתר נאמר, שאין איסור על השני לשחוט קודם הראשון, אלא לענין דינא תנן [דין שנינו], שאם באים שניהם לבית דין — יכול הראשון לעכב את השני מלשחוט עד שהוא ישחט תחילה. וכן תנא [שנה] החכם בברייתא: אם קדם השני ושחט — הרי זה זריז ונשכר. ומפרשים: זריז — שעשה כראוי, דלא עבד איסורא [שלא עשה איסור], שנמנע מלהגיע לידי איסור, ונשכר — דקאכיל בשרא [שהוא אוכל כבר היום בשר].

ג משנה שחט פרה ואחר כך שחט את שני בניה באותו יום — סופג שמונים מלקות, שעבר שתי עבירות נפרדות. אבל אם שחט שני בניה ואחר כך שחטה — סופג את הארבעים, שעשה מעשה אחד של איסור. אם שחטה ואת בתה, ואחר כך שחט את בת בתה באותו יום — סופג שמונים, ששחט פעמיים בת אחרי האם.

אבל אם שחטה ואחר כך את בת בתה, ובשלב זה לא עבר איסור, ואחר כך שחט את בתה בו ביום — סופג את הארבעים על שחיטת בתה. סומכוס אומר משום (בשם) ר' מאיר: במקרה זה סופג שמונים, שהרי בשחיטת בתה עבר שתי עבירות. שבת זו נשחטה ביום ששחט את אמה וביום ששחט את בתה.

ד גמרא שנינו במשנה שאם שחט שני בניה של פרה ואחר כך שחט אותה — לוקה. שואלים: אמאי [מדוע] לוקה? והרי "אותו ואת בנו" (ויקרא כב, כח) אמר רחמנא [אמרה התורה], ולא בנו ואותו! ודוחים: לא סלקא דעתך [לא יעלה על דעתך] לפרש כן, דתניא [ששנינו בברייתא]: "אותו ואת בנו" — אין לי אלא אותו ואת בנו, קודם האם ואחר כך הבן, אותו ואחר כך את אמו מנין שאסור לשחוט ביום אחד?

כשהוא אומר "לא תשחטו ביום אחד" — הרי כאן שנים, ששני אנשים הוזהרו באיסור זה. הא כיצד מתקיים הדבר? כשיש שלוש בהמות — פרה, ואמה, ובנה, כאשר אחד השוחט תחילה את הפרה, ואחד השוחט אחר כך את אמה, ואחד השוחט אחר כך את בנה — שנים האחרונים חייבין, האחד משום אותו ואת אמו, והשני משום אותו ואת בנו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פרה נפדית על גבי מערכתה. כלומר אם אירע בה פיסול או במלאכה או בשום דבר:

תצא. כלומר עם שאר בהמות של חולין:

קשיא דר"ש בן לקיש אדר"ש בן לקיש. כלומר הכא אמר ריש לקיש עגלה ערופה אינה משנה והכא אמר משעת קיחה ואסורה מאותה שעה השחוטה.^א)נראה דחסר כאן איזה תיבות וצ"ל וא"כ שפיר אמר מתני' דהוי שחיטה שאינה וכו'. שחיטה שאינה ראויה היא:

אמר רב יוסף לענין דינא תנן. כלומר דין הוא שישחוט ראשון:

[שחט] שני בניה ואח"כ שחטה סופג את הארבעים. כלומר שאותן שני לאוין כולל בשחיטה אחת:

ולא בנו ואותו. כלומר והיכא דשחט שני בניה ואח"כ שחטה אמאי סופג את הארבעי':

שנים אחרונים חייבין. כלומר אחד משום בנו ואותו ואחד משום אותו ואת בנו:

פרת חטאת אינה משנה. פיר' שכיון שנפדית הא שמעינן ליה לר"ש דאמר כל העומד ליפדות כפדוי דמי ולאו התראת ס' כלל.
ואי קשיא האמרי' לעיל דשחיטת קדשים התראת ספק הוא משום דכל כמה דלא מזרק דם לא משתרי בשר באכילה ואמאי נימא כל העומד לזרוק כזרוק דמי.
ואיכא דמפרקי הכי השתא פרה עומדת ליפדות היא שאם מצא אחרת נאה הימנו מצוה לפדותה אבל הני מצוה למזרקיה לדמייהו הא מחוסר זמן נינהו וכה"ג איתמר בפרק המנחות והנסכים ולית לן דרב הושעיא דאמר לעיל דשחיטת קדשים כשרים שחיטה [שאינה] ראויה היא ואעפ"י שעומדת לזרוק למאי דפרישית לעיל והתם נמי במנחות הכי קס"ד אליבא דרב הושעיא דאי בעי זריק (ליה אר"ש) [לא אמר ר"ש] הא במחוסר זמן הכל מודים דלא אמרינן.
ויש מתרצים לרב אושעיא דאפילו כשאינו מחו' זמן לאו שחי' ראויה היא שאין אומרים כל העומד לזרוק כזרוק דמי אלא בשכבר קבל הדם בכלי אבל בשעת שחיט' אין שם דם עומד ליזרק כלל מיהו מסקנא דלעיל כדרבא דשחיטת קדשים כשרים ראויה היא כדפי'.

מתני': הא דתנן לענין דינא ב' שלקחו פרה ובנה איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון. משום שכך דינו של לוקח ראשון עם המוכר וכן שנינו בתוספתא הלוקח מב"ה הוא קודם לב"ה שמתחלה לא לקחו אלא ע"מ כן.

מתני': שנים שלקחו פרה ובנה מי שלקח ראשון ישחוט ראשון. ואוקימנא בגמרא דלענין דין תנן דאם נחתו לדינא (אומר) [אומרים] להן מי שלקח ראשון ישחוט ראשון, וטעמא דמילתא דסתם לוקח בהמה לשחוט הוא לוקח, וכשמכרה לו מוכר על דעת כן מכרה לו שידחה הוא מלפניו, וכדתניא בתוספתא (פ"ה) הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית שמתחילה לא לקחו אלא על מנת כן ואומר לשני לא עדיפא מגברא דאתית מיניה. וקשיא לי דהא אמרינן דרוב שוורים לחרישה הן עומדים וכדאמרינן בבא בתרא (צב, א) דרובא לרדיא זבני, ואם כן זה שלקח פרה סתם מסתמא לחרישה לקחה, ואמאי ישחוט ראשון, והלא לא מכר לו על דעת כן, ואולי נאמר דפרה דוקא אמרו משום דאין רוב פרות עומדות אלא לאכילה דשוורים הן שעומדין לחרישה ולא פרות כדכתיב (משלי יד, יד) ורב תבואות בכח שור. וכן כתב ר"ת ז"ל בריש פ"ק דע"ז וצ"ע. עוד תמיהא לי דאם כן אף בשאר ימות השנה יהא צריך להודיע אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, כיון דמחזיקין ליה דלשחיטה דהשתא זבין דהשתא הוא דקא בעי לה כדאמרינן (לקמן חולין פג, א) במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה, ויש לומר דאפילו בשוורים נמי דינא הכין משום דמוכר לכל רצונו של לוקח הוא מוכרו, דאפילו רצה לקיימו לחרישה מקיימו, ואילו רוצה לשחוט היום ישחוט שאין משייר במכירתו כלום, דהא לא אמר ליה על מנת שלא תשחוט היום, הילכך הוה ליה כאלו פירש לו אם תרצה לשחוט שחוט, ומשום הכי אילו אתו תרוייהו קמן דחינן שני מפני ראשון דלא עדיף ממוכר דאתי מיניה, אבל אם הלך זה לביתו שוחט השני ואינו נמנע, ואין צריך לשאול לראשון אם שחט אם לא, דאינו חושש מן הסתם אלא בד' פרקים.

פרה אדומה כל זמן שלא נשחטה אם מצא נאה הימנה יכול לפדותה אע"פ שאין בה מום ואע"פ שאין קדשי מזבח נפדין אין זו בכלל קדשי מזבח או שמא מתוך שדמיה יקרים לב בית דין מתנה עליה משנשחטה כראוי בהר הזיתים על מערכתה של עצים שהיא נשחטת עליה ובמקום הבדוק לה מקבר התהום אפי' מצאו נאה הימנה אינה נפדית ואפי' היא מפרכסת שהיא בכלל העמדה כמו שביארנו ואע"פ כן הרי היא מקבלת טומאת אוכלין אע"פ שאינה ראויה לאכילה ושלא היתה לה הכשר אכילה משעה שנעשית אוכל ר"ל משנשחטה וכן הדין בערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה הן שנשחטה הן שנערפה וצפרי מצורע ופטר חמור ובשר בחלב ונותר ופגול אע"פ שכולן איסורי הנאה כלן מקבלין טומאת אוכלין:

שמא תאמר מה ענין קבלת טומאת אוכלין בפרה והרי היא מטמאה מחמת עצמה פרשו בה חכמי הצרפתים על הדרך שהתבאר בכריתות בדבר אחר כגון שלקח ממנה פחות מכזית וחפהו בפחות מכביצה בצק שאם נקרא אוכל הרי הוא מצטרף עם הבצק ואם נגע זה בבצק בטומאה מטמא טומאת אוכלין ומטמא שאר אוכלין ואם אינו נקרא אוכל אין בצק זה מקבל טומאה שאין כאן שיעור ואם נגעו בו אוכלין אחרים טהורים שאין נוגעין בבשר פרה אלא בבצק:

יראה ממה שאמרנו כאן שכביצה אוכלין מקבל טומאה ונותן טומאה הא פחות מכביצה אינו מקבל טומאה ואין צריך לומר שאינו נותן אם כן מה שאמרו בתורת כהנים וכל האוכל יכול לא יהא מקבל טומאה בכל שהוא ת"ל מכל פרשו בו שיש שם כביצה אלא שהם פירורין דקין ובא להשמיענו שהכלי מצרפו:

ומגדולי המחברים פוסקים כפשוטה של שמועה זו שאף בפחות מכביצה מקבלין טומאה וקצת חכמי הצרפתים מכריעין לומר שאם הוכשרו האוכלין בכביצה ונפרד ממנה אוכל פחות מכביצה אחר שהוכשר מקבל טומאה אבל אם נפרד קודם שהוכשר אינו מקבל הכשר לטומאה בפחות מכביצה וכן נראה דעת גדולי המחברים ועל דרך זה אתה רשאי לתרץ בקושיא זו שגלגלתנו לענין זה:

ומגדולי המפרשים תירצו בקושיא זו שאין לה טומאת עצמה אלא לעוסקים בה אבל לשאר הנוגעים בה לא ומ"מ לא הועלנו כלום שאע"פ שאינה מטמאה אלא העוסקים בה הרי אמרו בזבחים פרק טבול יום שכל שסופו לטמא טומאה חמורה ר"ל אדם ובגדים שעליו כגון פרה שסופה לטמא העוסקים בה מטמא טומאת אוכלין אף קודם זמן הטומאה ואינה צריכה לא הכשר מים ולא הכשר טומאה ר"ל ליגע בטומאה שאף קודם זמן טומאתה ובלא נגיעת טומאה היא מטמאה ואם כן קבלת טומאה למה אלא שאפשר שזו אינה הלכה וכן יש מתרצים בקושיא זו שאין פרה מטמאה אלא משריפה ואילך וזו אינה אלא משתוצת האש ברובה ובמקומות אחרים יתרחבו הדברים בענין זה:

עגלה ערופה אסורה בהנאה כמו שביארנו ונקברת במקום עריפתה ומשתרד לנחל איתן נאסרה בהנאה אע"פ שלא נערפה עד שאם מתה או נשחטה אחר ירידתה תקבר במקומה:

נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר כשאר חולין משנערפה תקבר ויש מפקפקים בזו וכבר כתבנוה בשני של קדושין:

צפור השחוטה שבטהרת מצורע אסורה בהנאה ומאימתי תיאסר משעה שנשחטה אבל לא משעת שנלקחה ומ"מ צפור המשחלחת מכיון ששלחה מותר לטהר בה מצורעים אחרים ומותרת באכילה:

המשנה השלישית ולא נאמר בה דבר לענין אסור והיתר אלא לענין הדין ואמר על זה שאם לקחו שנים מבעל הבית זה פרה וזה בנה ונחלקו שניהם איזה ישחוט היום ובאו על זה לבית דין הדין נותן שמי שלקח ראשון ישחוט ראשון ואם קדם השני ושחט הרי זה זריז שלא עבר על זה ונשכר שאוכל בשר בשעתו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ובתוספתא התבאר עליה שהלוקח פרה מבעל הבית ונשאר הבן אצל בעל הבית והוא רוצה לשחוט זה הלוקח מעכב עליו מפני שעל מנת כן לקח ונראין הדברים ולשון התוספתא הלוקח מבעל הבית הוא קודם לבעל הבית:

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה החלק השלישי כלו והוא שאמר שחט פרה ואחר כך שחט שני בניה פי' בהתראה על כל אחד סופג שמנים מפני שכיון ששחט את האם הרי חיוב אותו ואת בנו חל על כל בניה ואם שחט את כלן בהתראה על כל פעם ופעם חייב על כלן:

שחט שני בניה תחלה ואין כאן שום איסור ואחר כך שחט את האם אע"פ שהותרה מצד שני בניה הואיל ואין כאן בשעת החיוב אלא מעשה אחד אינו לוקה אלא מלקות אחד ומ"מ מלקות אחד לוקה שאין הפרש בין קדם הבן לקדמה האם אותו ואת בנו והוא הדין לבנו ואותו כמו שהתבאר:

היו כאן שלש פרות זקנה ובתה ובת בתה שחט את הזקנה ובתה והרי כאן חיוב אותו ואת בנו ואחר כך שחט את בת בתה ויש כאן גם כן חיוב אותו ואת בנו הרי כאן שתי מלקיות אם יש שם התראה על כל אחד והרי זה כעין שני זיתי חלב בשני העלמות שיש בהן שתי חטאות:

שחט את הזקנה תחלה ואחר כך שחט בת הבת והרי אין כאן שום איסור אותו ואת בנו נאמר ולא אותו וזרעו ואחר כך שחט את האמצעית והיא הבת והרי שיש בה איסור משני צדדין איסור אותו ואת בנו מצד הזקנה ואיסור בנו ואותו מצד בת הבת אינו לוקה אלא אחת הואיל ואין כאן בשעת החיוב אלא מעשה אחד ואע"פ שהוא פונה לשני לאוין ויש כאן שני שמות הרי זה מ"מ כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שאין בו אלא חטאת אחד:

סומכוס אומר שמנים הואיל ויש כאן שני שמות ר"ל אותו ואת בנו ובנו ואותו והא שקראו בסוגיא גופין מוחלקין ומ"מ אף הוא אינו חולק בראשונה ר"ל בשחט שני בניה תחלה וגדולי הרבנים פירשו גופין מוחלקין שתי פרות ולדעת זה אף הוא חולק בראשונה ומ"מ אף בשניה אין הלכה כדבריו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בפרש"י בד"ה ואמר ר"ל אומר כו' אם יגע בטומאה כו' שאינן נוגעין בנבילה אלא בבצק עכ"ל מפי' נראה שכתב שאין נוגעין בנבילה כו' שהוא מפרש ההיא דכריתות נמי בשיש כזית בנבילה דאז אי הוה נוגעים בנבילה אוכלין אחריני נטמאו ומ"ש בתחלה אם יגע בטומאה היינו כיון דלית בבצק כביצה אלא ע"י צירוף הנבילה לית לן למימר דמטמא ומצטרף אבל התוס' בפ' מרובה הקשו עליו דיכול להיות מטמא ומצטרף ע"ש ודו"ק:

בד"ה אלא הא תירוצא כו' והא דתנן תצא ותרעה בעדר מקשינן לה בכריתות כו' עכ"ל דליכא לתרוצי כדמשנינן כאן קודם ירידה כו' דמתני' דכריתות מוכחא דלא מיתסרא מחיים כמ"ש גם התוס' וק"ל:

בד"ה הרי כאן שנים כו' כיצד בת ואם ובת דאי אם כו' עכ"ל לפי פירושם בת ואם ובת היינו באם ושני בניה ושחט האם באמצע שני בניה מיהו תלמודא לא נקט לה בענין זה אלא בבת ואם ובת בתה וכן מצאתי בספרים ישנים מדויקים בפרש"י כיצד בת ואם ובת בתה כו' וכצ"ל:

תוס' בד"ה גמר קיחה קיחה כו' דהא איהו יליף מכשיר ממכפר דקסבר ירידתה לנחל כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דמדקסבר ירידתה לנחל איתן אוסרת' אין זה מוכרח דיליף מכשיר ממכפר אלא דאוסר לה משום דכתיב בה כפרה כקדשים אבל בפשיטות ה"ל לאקשויי כיון דלא קסבר רבי ינאי אלא כתנא דבי ר' ישמעאל לא ה"ל למילף דמתסרא מחיים משום דכתיב בה כפרה כקדשים אלא דה"ל ר"י למילף מכשיר ממכפר כתנא דבי רבי ישמעאל ובדפוסים חדשים מחקו כל קושיא זו מדברי התוס' ולא ידענא למה ודו"ק:

בתוס' ד"ה והתנן וכו' כי ההיא דתנן בפ"ב דכריתות וכו'. ועיין ג"כ בפ"ב דקדושין דף נ"ז ותעמוד על בוריה דשמעתין והתוס' דהכא:

ד"ה גמר קיחה קיחה וכו' ותימה היאך משמע ממלתיה דר' ישמעאל דמיתסר מחיים וכו'. ר"ל דלמא לא יליף ציפורי מצורע מעגלה ערופה אלא כדי לאוסרה לאחר שחיטה אבל מחיים דלמא בעגלה ערופה בעצמה ס"ל לר' ישמעאל דאין נאסרת מחיים:

בא"ד וי"ל דדייק וכו' אלא ליאסר מחיים דלאחר שחיטה ידעינן מוזה אשר לא תאכלו וכו' כצ"ל ועיין בפ"ב דקירושין דף נ"ז:

רש"י בד"ה ואמר ריש לקיש. נ"ב ומה שהזכיר רש"י נבלה משום דעלה דכריתות קאי ומה. שאמר אם יגע בטומאה כו' לר"י דלא דק כו' ונראה שמטמא הבצק מן הנבלה על ידי צירופו לכביצה כמו שמיטמא ממקום אחר. תוס' בפ' מרובה:

בד"ה אלא הא כו' והא דתנן תצא כו'. נ"ב היינו מתני' דהתם דדייק מיניה ע"ש נ"ל:

תוס' בד"ה לישני כו' דקתני דכפרה ספיקא והלכה לה כצ"ל. ונ"ב פי' מתחילת עריפה היא מכפרת על הספק וא"כ אפי' נמצא ההרוג אח"כ אסורה בהנאה וצריכה קבורה שהרי כבר כיפרה הספק והלכה לה:

בא"ד מדכתיב בה כפרה כקדשים כו' כצ"ל:

תד"ה עגלה. וי"ל דכך היתה קבלה בידם. בזה ישבתי קושיית הפ"י על המהרש"א בקדושין (נז) שכ' שם בתד"ה כפרה דמסתמא ריו"ח ל"פ על ר' ינאי רביה דס"ל דעגלה אסורה מחיים. והרי הכא אריו"ח ע"ע אינה משנה. אבל לפמש"כ התוס' בכאן א"ש. דקבלה היתה ביד ריו"ח דלא נשנית במשנה ומ"מ לדינא ס"ל דנאסרת מחיים. אמנם ק"ל לדברי התוס' מדוע אפקינן מר' ינאי ור' לקיש הרי י"ל ג"כ דקבלה היתה בידם דלא נשנית במשנה וכסתמי דמתניתין דכריתות ודסוטה ואינהו לעצמם ס"ל כתנא דברי"ש. וגם המהרש"א עדיין אינו מיושב דהלא ריו"ח ס"ל דהלכה כסתם משנה. וסתמי דכריתות וסוטה דא"נ מחיים. ודהכא אמר בעצמו דאינה משנה. ולשיטת הרמב"ם דפסק בפ"י מהל' רוצח דע"ע מיתסרא מחיים. ופסק ג"כ כסתמי דמתניתין דכריתות ודסוטה וע"ש בכ"מ. מיושב קושיא זו. ולענין דקדוק מהרש"ל ומהרש"א בהא דקדושין. נ"ל דר' ינאי איצטריך לטעמא דכפרה כתיב בה כקדשים. אליבא דר"ש דס"ל בקדושין שם דציפורי מצורע לא מיתסרו מחיים וא"כ ע"כ ל"ל הא דתני דברי"ש דנאמר מכשיר ומכפר כו'. ובמשנתנו דכאן א"ל לר"ש דע"ע מיתסרא מחיים. וא"כ ע"כ מטעמא דכפרה כתיב בה כקדשים. ולהכי א"ש מאי דמפקינן להא דע"ע אינה משנה מר' ינאי ונכון בס"ד:

תד"ה לישני. כדדייק התם בפ"ב. הוא ר"ת בפרק בתרא כדלעיל בדבריהם כמה פעמים. ולחנם הגיה הגרי"פ:

מתני' סופג שמונים. עי' כריתות דף ט' ע"ב תוס' ד"ה והיא. קדושין דף עז ע"ב תוס' ד"ה הרי:

תוס' ד"ה עגלה וכו' דעריפה מטהרת מידי נבלה. עיין מנחות דף קא ע"ב תוס' ד"ה ועגלה:

והתנן נמצא ההורג. הרמב"ם פ"י מרוצח פסק דירידתה לנחל איתן אוסרתה. ואפ"ה מייתי מתניתין כצורתה והכ"מ נדחק דס"ל כק' תוס' דדומה לאשם ודאי ואי משום תי' תוס' דלא מסקו אדעתי' דב"ד דימצא ההורג אדרבא הכי כ' הפשטנים דמשו"ה מייתי עגלה ערופה שעי"ז ישאו ויתנו ויספרו במעשה ההוא וימצא ההורג. ודברים דחוקים להתחכם על הש"ס ועוד לפי דברי הפשטנים האלו מ"מ לא מסקו אדעתי' שימצא ההורג מיד בשעת מעשה בין ירידה לערופה אלא אחר זמן. והנה בירושלמי דכריתות איתא להדיא תצא ותרעה בעדר תצא מאיסורא ותרעה בעדר מבואר שס"ל שהיתה אסורה מחיים ושוב נתרת אם נמצא ההורג דלא כש"ס דשמעתין. ונ"ל אפי' לו יהיבנא סברת תוס' בתירוצם דב"ד לא מסקו אדעתי' מ"מ לא דמי לאשם תלוי שהוא של יחיד אבל הכא לב ב"ד מתנה עליהם והכי קיי"ל בשבועות ספ"ק ובזבחים וי"ו ע"ב דפליגו בהו ר"ש ורבנן וקיי"ל התם קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן וא"כ לק"מ קו' ש"ס אלא בשמעתין לא בעי לאוקמי מתניתין כתנאי וניחא לי' לישב מתניתין כיון דבלא"ה פרת חטאת אינה משנה נימא גם ע"ע אינה משנה והתם בכריתות דמוקי לי' כתנאי לא בעי לאוקמי' כהני תנאי דלב ב"ד משום דאשכח תנאי בעגלה ערופה גופי' עדיף טפי. אבל לדינא למאי דקיי"ל לב ב"ד מתנה עליהן י"ל כירושלמי תצא מאיסורא ותרעה בעדר וכרמב"ם:

אר"י דינא תנן ר"ל אבל לא איסורא שאין צריך להודיעו ולא לשאול אחר זה. וערשב"א:

ונשכר דקאכיל בישרא. בטור הביא דין זה אשנים שלקחו משני בני אדם וכ' ב"ח וש"ך דקאי אתרוויי' לעולם ה"ה זריז ונשכר בין ממוכר א' בין משני מוכרים וט"ז כ' במוכר א' לאו כל כמיני' להפסיד הראשון. וצ"ע דבש"ס בודאי משמע דקאי אמוכר א' אמשנתינו והיינו דקמ"ל וקאכיל בישרא דהוה סד"א כיון שהזיק והפסיד ללוקח הראשון ע"כ צריך ליתן לו הבשר היום ולמחר ישחט זה האם ויתן לו בשר אחר קמ"ל דלא כט"ז אלא אכיל בישרא. אלא מ"מ טעמא בעי הא יפה כ' ט"ז דהרי הפסיד את חבירו בידים וצ"ל דלא הוה אלא גרמא בנזקין ופטור. ולפ"ז יש ליישב הטוש"ע דס"ל דהוה גרמי ולא גרמא בעלמא וברייתא דאמר אמוכר א' קאכיל בישרא אתי' כמאן דלא דנינן דינא דגרמי ואנן קיי"ל דינא דגרמי ע"כ כ' הדין בשני מוכרים:

סומכוס אומר משום ר"מ סופג שמונים. דעת רש"י ותוס' דארישא נמי פליג אבל הר"ן כ' דוקא בסיפא דהוה גופים מחולקים וגם שמות מחולקים היינו אותו ואת בנו ובנו ואותו אבל ברישא דליכא שמות מחולקים משום גופי' לחוד לא פליג. ונראה גם רש"י הרגיש בזה משו"ה לא פי' רש"י במשנתינו עד לקמן ע"ב דנקט ש"ס גופים מחולקים ושביק שמות מחולקים אהא פירש"י דסומכוס פליג גם ארישא מ"מ אהר"ן קשי' מתוספתא מפורשת דמייתי רש"י ותוס' דפליג סומכוס ארישא להדיא ונ"ל לפמ"ש רמב"ן במלחמות לעיל ריש פרקין דטעם או"ב משום רחמי האם על הבן ושלא נתאכזר ובפי' על התורה פ' שלוח הקן מייתי פלוגתא דתנאי בזה אי יש טעם בזה או לא וא"כ אי הטעם הנ"ל אמת לא שייך למימר ב' שמות מה לי או"ב ומה לי בנו ואותו נהי דצריך קרא וריביי להכי דלא נימא או"ב דוקא ואז באמת לא הוה ידעינן טעמא אבל בתר דגלי קרא דה"ה בנו ואותו נימא טעמא משום חייס ורחמנות ולא שייך ב' שמות ומתניתין אתי' כמ"ד דאין טעם אלא גז"ה בעלמא ה"ל ב' שמות ע"כ מייתי פלוגתא אסיפא ולא ארישא. אבל ברייתא ס"ל דיש טעם וה"ל שם א' ומה לי רישא ומה לי סיפא וק"ל:

כשהוא אומר לא תשחטו וכו' מסקינן דה"ל למימר לא ישחטו פי' ואז לא הוה קאי אאדם אלא אבהמה כמזהיר שלא ישחטו בהאומה קדושה או"ב ביום א' א"כ לא קאי אהשוחט לא על א' ולא על ב':

סופג שמונים אי ס"ל אין אחע"א ס"ל הכא איסור מוסיף הוא מיגו דאיתוסף איסור לשחוט בני בת בתה משום או"ב אתוסף נמי על האם משום בנו ואותו עיין כן בכריתות י"ד ע"ב ולפ"ז אי פליג גם ברישא ואי ב' בני' דרישא זכרים נינהו צ"ל ס"ל כחנני' דזכר ובנו נמי חייב וק"ל:

תנא אם קדם השניה הרי זה זריז ונשכר זריז דלא עביד איסורא כו'. וכ' שם הרא"ש ז"ל בשם הלכות גדולות וז"ל בהמה שנשחטה אמה היום ונתערבה. באחרות וצריך לשחוט מהן בו ביום כיצד יעשה מכה אותן וטורדן וכל הפורש מן הרוב הוא פורש ושנים הנותרים אסור לשוחטן עד למחר עכ"ל. וקשה לי על דבריו היאך מתיר לכבשינהו בידים כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש שהרי בריש פרק התערובות תנן כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו כולם ופריך בגמרא נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומסיק אמר רבא משום קבוע הרי אתה רואה בפירוש דאסור לכבשינהו בידים כי היכי דניידי ולומר כל דפריש מרובא פריש ומיהו על בעל ה"ג עצמו לא קשיא מידי מפני שאפשר לומר דסבר כר"ת שכתבו התוס' בשמו שם בפרק התערובות ובפרק הנשרפים שיש חלוק בין קדשים לשאר איסורין דהמשנה דריש פרק התערובות דקתני ימותו כולם משום גזירה שמא יקח מן הקבוע מיירי דוקא בנתערבה בזבחים ולגבוה ומשום חומרת קדשים הוא אבל בעלמא אמרינן נכבשינהו דניידי אבל לדעת הרא"ש אי אפשר לומר כן שהרי הוא כתב בפרק גיד הנשה אהא דאמרינן גבי ט' חנויות כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ובנמצא הלך אחר הרוב וז"ל ואם תאמר ואמאי לא גזרינן בנמצא ביד גוי גזירה שמא יטול מן הקבוע כדאמר בפרק התערובות גבי כל הזבחים שנתערבו בהן חטאת המתות דפריך ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה שמא יקח מן הקבוע וכי תימא התם נמי אם פירשו מעצמן שרי אבל לכתחלה אסור לעשות כן גזירה שמא יטול מן הקבוע אם כן אמאי ירעו עד שיסתאבו כיון דפירשו מעצמן מותרין וכן הא דאמרינן התם גבי כוס של עכו"ם שנפל לאוצר מלא כוסות כולן אסורין פירש אחד מהן לרבוא ומרבוא לרבוא כולן מותרין למה לי שנתערב לרבוא מכי פריש יהא מותר אעפ"י שלא נתערב דמרובא פריש אלא משמע דאסור גזירה שמא יקח מן הקבוע ולא מסתבר לחלק בין קדשים ועכו"ם לשאר איסורין ויש לומר דהכא שהאיסור ידוע במקומו לא גזרינן שמא יקח הקבוע דמידע ידיע דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וגם אדם נזהר ליקח משם כיון שידוע שיש חנות אחת מוכרת נבילה עד שיודע שמן הכשרות הוא לקח אבל כשהאיסור מעורב בהיתר אי שרית ליה כי פריש אתי ליקח מן הקבוע ורבינו תם לא היה סובר חלוק זה וכשנכנס זאב לעדר ודרס בהן שנים או שלשה לעיני הרואה ולא נגע באחרים היה מתיר כל חד וחד דפריש ולדידיה צריך לחלק בין קדשים ועבודת עכו"ם לשאר איסורין ולא מסתבר כן ובשאלתות דרב אחאי בפרשת ויקרא ואלו אערוב ספק דרוסה אפילו אחת ברבבות כולהון אסורות ואי איבדור מנהון רובא לחדא דוכתא ומעוט לחדא דוכתא אמרינן איסורא בהנך רובא איתנהו ומיעוטא שריין ודאי משקל חוטרא ובדרינון אסור דלמא אתי למשקל מקבוע ואיכל כדתנן כל הזבחים שנתערבו בו כו' ולא ירד לחלק ולדקדק כמו שדקדק ר"י אמאי ירעו עד שיסתאבו וכן מההיא דכוס של עבודת עכו"ם נראה דהלכה למעשה כדברי ר"י עכ"ל. הרי אתה רואה בפירוש שהרא"ש הסכים לדעת ר"י דהיכא שאין האיסור ידוע במקומו לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ודלא כר"ת שחילק בין קדשים לשאר איסורין ומיהו גם על הרא"ש לא קשיא מידי מפני שאפשר לומר דשאני אותו ואת בנו שאין שם טרפות עליה כלל אלא שמחוסר זמן הוא לכן כולי עלמא מודו בזה שיש להקל לעשות הך תקנה דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש וכיוצא בזה חילק מהרא"י בת"ה סי' כ' גבי ספק טרפה וכן תירץ הרב מוהרר"ש לוריא ז"ל בהגהותיו לטור אבל על בעל הטורים קשה טובא שלא בלבד גבי אותו ואת בנו פסק כדכתב בה"ג שהבאתי לעיל אלא גם גבי ודאי דרוסה שנתערבה באחרות פסק כן דמותר לכבשינהו בידים כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש בסוף סימן נ"ז ואלו בסימן ק"י פסק ממש כדעת ר"י שאין חילוק בין קדשים לשאר אסורין דלא מיבעיא דאסור לכבשינהו בידים כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש דזה פשיטא אסור אלא אפילו אם פירש מעצמו כל היכא שאין האיסור ידוע וניכר במקומו לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש וז"ל הא דשרינן כשפירש אחד מהם מהרוב דוקא דומיא דט' חנויות שהאיסור ידוע וניכר במקומו אבל בעלי חיים ושאר דברים חשובים שנתערבו בהיתר שאינן בטלים אפילו באלף אפילו אם פירש אחד מהן מן הרוב אסור דכיון שאין האיסור ניכר במקומו חיישינן שמא יקח מן הקבוע עכ"ל. וכבר ראיתי מה שכתב הרב מהר"ם איסרלס ז"ל בת"ה כלל ו' סימן מ"ג בישוב דברי הטור וז"ל והא דכתב הטור דאף אם פירש ממילא אסור דחיישינן שמא יקח מן הקבוע נראה לפרש דווקא כשפירש מקצת התערובות ונשאר שאר התערובות במקומו דאז איכא למיחש שמא יקח מן הקבוע הנשאר אבל אם נתפרדו כל התערובות ממקומן עד שלא נשאר שום קביעות במקומו ובשעת עקירתן ממקומן פירש מקצתן או כל אותן שפירשו מותרין דעל כל חד אמרינן מרובא פריש מלבד שני האחרונים שהם אסורים וחילוק זה מוכרח כדעת הטור שהרי כתב ביורה דעה סימן י"ו ונ"ז גבי בעלי חיים שנתערבו דנכבשינהו דניידי ואמרינן כל חד מרובא פריש ואם כן דבריו מותרין למה שכתב סימן ק"י ולכן מוכרח לחלק כדרך שכתבתי וכן כתב באורח חיים סימן שכ"ט בהדיא חילוק זה וכן השיב לי מורי הגאון מוהר"ר שכנא זצ"ל בישוב דברי הטור אמנם המדקדק בתוספות ואשר"י פרק גיד הנשה ופרק קמא דפסחים משמע דלית להו חילוק זה אבל דעת הטור מוכרח לחלק כמו שכתבתי עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין היאך אפשר להעלות על הלב חילוק זה אפילו לדעת הטור אחר שיונח קיים דלית ליה סברת ר"ת שחילק בין קדשים לשאר איסורין שהרי הוא פסק בהדיא בסימן י"ו ונ"ז גבי בעלי חיים שנתערבו דמותר לכבשינהו בידים כי היכי דניידי כו' והשתא אם איתא דסבר הטור דכל היכא שעוקר כל התערובות ממקומן עד שלא יהיה נשאר שום קביעות במקומו אז מותר לעשות בידים הך תקנה ולכן פסק בסימן י"ו ונ"ז דמותר לכבשינהו בידים כי היכי דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש א"כ הדרא הקושיא לדוכתה הא דפריך הגמרא בפרק התערובות על הא דתנן ימותו כולן נכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומאי משני גזירה משום קבוע הלא יש תקנה דליכא למיגזר משום קבוע והיינו נכבשינהו דניידי כל התערובות ממקומן עד שלא יהיה נשאר שום קביעות במקומו ונימא כל דפריש מרובא פריש כמו שכתב הטור הך תקנה בסימן י"ו ונ"ז. ועוד שהרי אפשר לומר דכל עצמו של המקשן לא נתכוון באומרו נכבשינהו דניידי אלא כך נכבשינהו דניידי כל התערובות ממקומן עד שלא יהיה נשאר שום קביעות במקומו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשני גזירה משום קבוע פירוש שאם אתה מתיר לכבוש בידים כדי שיתפזרו כולם ממקומן ויקח מן הפורשים איכא למיגזר שמא לא יפזר ויקח מן הקבוע ולכן הוכרחו ר"י והרא"ש לתרץ ההוא דאמרינן גבי ט' חנויות ובנמצא הלך אחר הרוב ולא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כדאמרינן בפרק התערובות דמיירי שהאיסור ידוע וניכר במקומו דלא שייך למיגזר שמא יקח מן הקבוע והרשב"א תירץ בשם ר"ת באופן אחר דמיירי שפירש מעצמו ולא אמרו שם בפרק התערובות גזירה שמא יקח מן הקבוע אלא בכובש ביד כדי שיתפזרו שאם אתה מתיר לכבוש ביד כדי שיתפזרו ויקח מן הפורשים ודאי איכא למיגזר שמא לא יפזר ויקח מן הקבוע וכן כתב בשאלתות דרב אחאי ע"כ. הרי אתה רואה בפירוש שהושוו כל הפוסקים האלה בענין זה אחר שמונח קיים לדעתם שאין לחלק בין קדשים לשאר איסורין שאסור לכבוש בידים כי היכי דניידי ולא אישתמיט חד מנייהו לכתוב חילוק זה שכתב הרב ז"ל לדעת הטור והוא מהטעם שכתבתי דא"כ אכתי קשה על המשנה אמאי ימותו כולם. ועוד קשה לי על הרב ז"ל למה כתב ולכן מוכרח לחלק כדרך שכתבתי הלא אינו מוכרח כלל דהא כבר ראה שתירץ בית יוסף לדברי הטור בדרך אחרת והילך לשונו ושמא יש לומר שמה שכתב רבינו ונראה שיש תקנה אפילו לודאי דרוסה שנתערבה באחרות וכו' לאו למימרא שהוא סובר שיהא הדין כן אלא בא להשיב על דברי סמ"ג שקודם שגמגם לאסור כדברי ר"י לא היה אומר צד להתיר אלא דוקא בספק דרוסה שנתערבה והלא אף בודאי דרוסה נמי יש צד להתיר על ידי דנכבשינהו דניידי וכדר"ת אבל לענין הדין מודה הוא דליתא לדר"ת אלא כדר"י עבדי עובדא דאמר שאם אין האיסור ידוע במקומו לא אמרינן כל דפריש מרובא פריש וכמו שפסק בסימן ק"י עכ"ל. ואי משום דקשה להרב ז"ל על תירוצו של בית יוסף שהבאתי דהא אי אפשר לתרץ כן גבי אותו ואת בנו שכתב הטור בפשיטות הלכה למעשה בסימן י"ו כר"ת א"כ יש להקשות על הרב ז"ל קושיא אחרת יותר חזקה וזוהי דהא הרב ז"ל בעצמו כתב דהאשר"י לית ליה חילוק זה ואם כן הקושיא שהקשה הרב ז"ל על הטור עדיין במקומה עומדת בתקפה ובגבורתה על האשר"י שהרי הוא פסק בהדיא בפרק אותו ואת בנו כמו שפסק הטור לענין אותו ואת בנו מדהביא דברי ה"ג בלא דעת חולקת כלל ע"ש. ותמיה אני על הרב ז"ל איך לא הרגיש שלפי דבריו יהו דברי הרא"ש סותרין זה את זה ומה שנראה בעיני ליישב דעת הרא"ש ז"ל כבר כתבתי לעיל דשאני אותו ואת בנו שאין שם טריפות עליה כלל אלא שמחוסר זמן הוא לכן כולי עלמא מודו בזה שיש להקל לעשות הך תקנה דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש. ובזה נתיישב גם כן הא דלא הרגיש בית יוסף כלל בסימן נ"ז גבי דרוסה ולא זו בלבד אלא אף פסק כן בפשיטות בש"ע גבי אותו ואת בנו כדעת הטור אעפ"י דבשאר איסורים פסק בש"ע בסימן ק"י כדעת הרשב"א וכבר נתבאר באר היטב בדברי הרשב"א דאסור לכתחלה לעשות הך תקנה דנכבשינהו דניידי וא"כ גם דבריו סותרים זה את זה ולכן מוכרח לחלק כדרך שכתבתי ופשוט הוא. ועוד קשה לי על הרב ז"ל שכתב וכן כתב בא"ח סימן שכ"ט בהדיא חילוק זה מאי ראיה היא דהא חילוק זה שכתב הטור שם גמרא ערוכה היא ביומא דף פ"ד ואי אפשר ששום פוסק יחלוק עליו ולא הטור בלבד כתבו אלא גם הרא"ש בפסקיו שם דף ק"ב אע"ג דלית ליה חילוק זה לענין תערובות איסורין כמו שכתב הרב ז"ל בעצמו משום דהתם אין עסק וענין למיגזר שמא יקח מן הקבוע דהא מיירי לענין מפולש דוק ותשכח ומי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ את דברי הרב ז"ל וישא ברכה והרב הגדול מהרש"ל ז"ל תירץ בדרך אחרת בהגהותיו לטור וזהו דאפשר שהטור מכריע הכא גבי דרוסה בדברי ר"ת מאחר דר"י כתב במרדכי בפרק גיד הנשה שיש להתיר כולם מטעם ספק ספיקא וכמ"ש בספר המצות בתחלה א"כ גבי דרוסה דנכבשינהו נמי מקילין דהא בלאו הכי איכא ספיקא שמא דרס בשן וודאי דרוסה דקאמר כלומר שאנו יודעין שנדרסה אבל מ"מ אין אנו יודעין בבירור אם דרסה ברגל או בשן ועוד אפילו אם נדרס בודאי שמא מהני לה בדיקה כמו שכתב הרא"ש ע"כ. ואיני מבין את דבריו דהא מ"ש המרדכי שיש להתיר כולם מטעם ספק ספיקא אי אפשר שהוא כותב כן בשם ר"י דהא אדרבה הפוסקים כתבו בהדיא בשם ר"י דספק דרוסה לא מהני ביה תערובות כיון שספק הראשון היה בגופו ומדאורייתא אין להתיר מכח ספק ספיקא וכן פסק הטור עצמו בסימן ק"י כמו שנתבאר אלא מ"ש המרדכי אמנם יש להתיר כל אחד מטעם ספק ספיקא כו' לדעת ר"ת כתב כן שפירש בפ"ק דביצה גבי נתערבה באלף כולן אסורות דוקא על ודאי ביצה טריפה שבתחלת הברייתא דאלו אספיקא למה כולן אסורות והלא ספק ספיקא הוא ור"י פליג עליו ע"ש. ועוד ק"ל על מה שפירש ודאי דרוסה דקאמר כלומר שאנו יודעין שנדרסה אבל כו' דלפי זה מאי אפילו דקאמר הטור. והנכון בעיני מה שתירץ בית יוסף שהבאתי לעיל ואני אביא ראיה מוכרחת לדבריו שאין להשיב עליה מדברי הטור עצמו שכתב בסימן ק"י הא דשרינן ספק ספיקא היינו דוקא על ידי תערובות אבל ספק טרפה שנתערב באחרות כולן אסורות עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים המתבטלים כיון שספק הראשון היה בגופו אין להתיר מכח ספק ספיקא עכ"ל. הנך רואה שפסק סתם כמו שפסק סמ"ג בשם ר"י גבי ספק דרוסה שנתערבה באחרים ואם איתא אי אפשר שהיה סתם פסק לאיסור ולא היה מפרש שיש תקנה להתיר וזה נראה לי ברור:

דף פ״ב ע״א משנה שנים שלקחו פרה ובנה וכו׳ ובגמר׳ א״ר יוסף לענין דינא תנן תנא אם קדם השני הרי זה זריז ונשכר, זריז דלא עביד איסורא ונשכר דקאכל בשרא, עכ״ל הסוגי׳, ופרש״י ז״ל לענין דינא תנן הא דקתני מתניתן מי שלקח ראשון ושחט ראשון לא לענין או״ה שאם רצה השני לשחוט ראשון והראשון ימתין עד למחר מותר, אבל דין הוא וכו׳ ע״כ. הכונה בזה דלא תימא דלענין או״ה תנן דזה שלקח ראשון רשאי לשחוט ואין צריך לחוש שמא שחט השני תחלה, משום דלשני אין לו רשות לשחוט בידעו שקדמו הראשון בלקיחה, אבל אם קדם השני ושחט זכה אע״פ שעשה שלא כהוגן, דלא היה רשאי לשחוט בלי נטילת רשות מן הראשון, דשמא שחט הראשון ויעבור על איסור אוא״ב, דזה אינו דשניהם שווין לכל או״א הרשות נתונה לשחוט, אם הוא זריז ומשער בעצמו שמקדים את חברו, ויוכל להודיעו ששחט טרם שישחוט חברו, ואם אינו יכול להזדרז גם הראשון אינו רשאי לשחוט, מפני שגם לשני רשות לשחוט ושמא שחט ובכל רגע אפשר שיקבל הודעה מחברו ששחט, למען לא ישחוט הוא, וא״כ משום או״ה אין לראשון עדיפות על השני כלום, אבל לענין דינא תנן דהיינו כשאין לאחד מהם זריזות שיסמוך על עצמו לשחוט ולהודיע לחברו, ובאים לבי״ד לשאול מה דינם, דינא הוא דהראשון לו דין קדימה אע״פ שהשני צריך יותר, ומשום דעל מנת כן לקח השני שלא יהי׳ לו כח יותר מבעה״ב, ובעה״ב לא היה רשאי לשחוט קודם הלוקח הראשון, שעמ״כ מכרו שהלוקח ישחוט היום. כך מתפרשת האי מימרא דר׳ יוסף. אלא דיש לראות איך יתקיימו שני דינים אלו, דהיינו קודם שבאו לבי״ד יש לכל או״א רשות לשחוט מצד דינא דחברי׳, אם בטח בזריזותי׳, וא״כ לאו מכח בעה״ב קאתא לתבוע שישחוט הוא ראשון, ואיך נדחהו משום דלא לקח רק על מנת שלא ישחוט תחלה. וגם הא דבעה״ב אין רשות להקדים ולשחוט צריך באור, כיון דהיה בידו למכרו לשני והשני יש לו רשות להיות זריז ולשחוט תחלה, למה יגרע כחו מכח הלוקח ממנו.

אבל דע דכך היא הצעתן של הדברים. המוכר פרה ובנה לשני בני אדם בשאר ימות השנה, דאין כאן הוכחה שרוצים הלוקחים לשחוט היום, והדבר בספק מוטל אם היום או ליומא אחרינא לקחו לשחוט אין לבעה״ב להודיע ללוקח השני אמה מכרתי לשחוט, דהוה ס״ס, ספק שמא לא ישחוט הראשון ואת״ל ישחט שמא לא ישחוט השני היום. אבל הוא בעצמו אינו רשאי לשחוט היום, שמא שחט הלוקח ובחד ספיקא ודאי אסור מה״ת, אפילו לרמב״ם דסד״א לקולא, הכא דאיכא להתברר בקל ודאי אסור, וכיון דמצד חשש איסור אין לבעה״ב לשחוט אפילו אם הוא זריז ויודע להקדים לפני הלוקח ולהודיעו למען לא ישחוט, מצד דין חברו אינו רשאי ויוכל הלוקח לתבוע ממנו הבשר או לתבוע מעותיו משום דאם בשעת המקח היה בדעתו לשחוט היה מחויב להודיעו דשמא לקח ע״מ לשחוט היום. וכיון דלא הודיעו אז הוה כאלו התנה עמו ע״מ שלא ישחוט בעה״ב היום. אבל למכור לשני היה רשאי דכיון דבשביל המכירה לשני לא נאסר לראשון לשחוט ואין על הבעה״ב להודיע משום ס״ס כנ״ל למה לא יהי׳ רשאי למכור. ולכן גם אחר שנתודע לשני לקיחת הראשון אם הוא זריז אין לו לחוש על חברו אם ידע בטח שיש לו שהות להודיעו שלא ישחוט, כי לא מכח בעה״ב הוא שוחט ולכן אין לשני לחוש על פסידא דראשון, ואין לראשון שום תרעומות על שהקדים לשחוט. אבל אם הוא בעצמו אינו סומך על זריזותי׳ וחושש שמא שחט הראשון או שמא לא יהי׳ לו שהות להודיעו עד שישחוט, ולכן בא לבי״ד וטען דהוא קודם מצד שצריך לו יותר, הנה אם הי׳ שני אחין שירשו מאביהם פרה ובנה ונתחלקו בין שניהם ודאי היתה טענתו טענה, והיה שורת הדין מכח שודא דדיינא דכיון דהוא צריך יותר ישחוט הוא תחלה, אבל בשני לוקחין דאיכא ראשון ושני בזמן אומרים לו איך באת לידי מדה זו לתבוע את חברך שימתין עד למחר, רק ע״י שלקחת בנה של האם שהיתה כבר לקוחה ביד הראשון, וכיון דקודם לקיחה שלך בעה״ב לא היה רשאי לשחוט קודם הלוקח הראשון, אין לך על ידי הלקוחה מבעה״ב רשות יותר מבעה״ב עצמו.

אבל אי קשי׳ הא קשי׳ דלמה לא נימא דבעה״ב מחויב להודיע גם בשאר ימות השנה אמה מכרתי לשחוט דניהו דהוה ס״ס כנ״ל מ״מ לכתחלה גם בס״ס אין להכניס עצמו במקום שבקל יוכל לברר ועיין ביו״ד סימן ט״ז ובפרמ״ג שם בשפ״ד סק״ז ח׳ ט׳. אבל יפה אמר בזה בני ה״ב החתן כמר בנימין שיחי׳ דלפי הרמב״ם והרמב״ן והחינוך ז״ל דס״ל דרשינן טעמא דאיסורא דאו״ב הוא שלא נתאכזר לשחוט אם על בנים ביום אחד, א״כ כל עצמיות האיסור אינו אלא בידע השני מן הראשון שלקחו לשחיטה ואז אסור לו לשחוט מספק דשמא שחט חברו או ירצה לשחוט היום, והוה שחיטתו אכזריות מספק, אבל בלא דעת אין כאן איסור כלל ואינו דומה לשאר עבירה שעבר שלא מדעת והוא מלתא דמסתבר וכעין זה אמרתי גבי איסור סוטה, ודו״ק.

עוד שם ואם קדם השני הרי זה זריז ונשכר זריז דלא עביד איסורא ונשכר דקאכל בשרא עכ״ל מכאן מדקדק הבה״ג מובא ברא״ש ז״ל דאם לא היה זריז ועביד איסורא, לא קאכיל בשרא. ולאו מה״ת קאמר דהרי כתבו התוס׳ לעיל בריש פרקן דמצד ל״ת כל תועבה א״א לאסור אוא״ב משום דאסרה תורה מחוסר זמן לגבוה, מכלל דלהדיוט שרי, אבל מצד קנסא אסרו לי׳ לבו ביום. ויש דעות שגם לאחרים אסור לבו ביום כמו גבי מעשה שבת כדי שלא יהנו מאיסורא, והנה אם נאמר כמו שכתבתי לעיל, דשלא מדעת ליכא איסורא כלל, א״כ המעשה בעצמו לאו איסורא הוא ואם אחרים דלא ידעו שנשחט כבר האם, הי׳ שוחטין את הבן לא נעשה איסור כלל, ולא מקרי מכשול שוב גם אם הוא שחט לגבי אחרים לא מקרי נהנה מאיסורא, דלגבי׳ דלא ידע הוה כנשחט שלא מדעת, ואינו דומה למעשה שבת כמובן.

וראיתי בפרמ״ג ז״ל שמביא כאן קושי׳ אחת דנימא כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ותירץ דאיסור התלוי בזמן לא שייך לאמר אעל״מ וכמו בשוחט בשבת עיי״ש. ולדעתי ברור כשמש דזה לא מקרי תלוי בזמן, דבכל זמן אסור לשחוט אוא״ב ביום אחד, וכמו במחוסר זמן של שבעת ימים יהי׳ תחת אמו, דלא מקרי איסור התלוי בזמן. הן אמת שגם התוס׳ בסוגי׳ דמצות עשה שהז״ג נחתו לסברת הפרמ״ג, באשר חשבו מילה וכן שריפת קדשים שהוא ביום ולא בלילה, וכן הקרבת קרבנות למ״ע שהז״ג, אבל האמת עד לעצמה, דאין זה זמן גרמא אלא הזמן מגבילו וסיבה אחרת מביאו, וזמן גרמא לא הוה אלא מה שהזמן מביא כמו שבת ויו״ט ושביעית ויובל וכדומה, ובסוגי׳ שם הארכתי בזה. ועיין בסוגי׳ דהשוחט בשבת שכתבתי דבשחיטה בלא״ה לא שייך כלל כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. עיי״ש.

עוד שם גמר׳ אמאי אוא״ב אמר רחמנא ולא בנו ואותו. הא דפשיטא לי׳ להמקשן דאוא״ב ולא בנו ואותו לכאור׳ קשה דהא א״א להוציא שני שמות כאחד ולמה לא נאמר דה״ה איפכא בלי דרשה דתשחטו דלקמן, וי״ל דמדקדק כן מדלא כתיב אם על בנו כמו בשלוח הקן דכתיב אם על הבנים לכן סבר דדוקא כסדר הזה אוא״ב ולא בנו ואותו אלא דלפי״ז באמת צריך ליתן טעם למה לא כתוב אותו על בנו ולא יצטרך לתשחטו, אבל י״ל משום דאז הוה משמע דהאיסור הוא שחיטת שניהם ואם שנים שוחטין, זה אחד וזה אחד יהי׳ כמו בהוצאת שבת בזה עוקר וזה מניח דשניהם פטורין, וניהו דזה נלמד מלשון רבים דלא תשחטו דחייב השני בשחיטת הראשון, דאינו אלא מתנאי האיסור ולא שייך לאיסור, מ״מ אותו על בנו אינו משמע שיהי׳ אחד התנאי והשני האיסור, רק שניהם יחד הוא האיסור, לכן לא מצי לכתוב אותו על בנו ודו״ק היטב ועיין בדבור שאח״ז.

עוד שם בגמרא כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים, הא כיצד אחד שוחט את הפרה, ואחד שוחט את אמה, ואחד שוחט את בנה, שנים האחרונים חייבין. התב״ש מקשה ודלמא קרא בשנים שוחטין בב״א, דשניהם חייבין אחד משום אוא״ב וא׳ משום בנו ואותו, וניהו דא״א לצמצם מ״מ למ״ד ישנה לשחיטה מתועד״ס שפיר חייבין, ותירץ דרצה לאוקמי אליבא דכ״ע, אף למ״ד אין לשחיטה אלא לבסוף. וע״ז קמתמה הפרמ״ג דא״כ לדידן דקי״ל ישנה לשחיטה מתוע״ד מנ״ל דבנו ואותו חייב, וכתב ע״ז הלב ארי׳ דשגגה יצאה מלפניו, דהתב״ש לא קאמר דאי קרא להכי אתי לא נשמע דינא דבנו ואותו, ואדרבה דברי התב״ש ברורין להיפך דאחד חייב משום בנו ואותו, וקשיתו רק למה לגמרא לאוקמי בג׳ בהמות הלא גם בב׳ אפשר למצוא אוא״ב ובנו ואותו, בשחטו שניהם בב״א עיי״ש. ואני אומר דהפרמ״ג שפיר הקשה, דהא דידעינן דשנים ששחטו בזא״ז שהשני חייב, משום דהראשון רק התנאי, והשני הוא האיסור, הוא מדכתיב לא תשחטו ברבים כדאמר בסמוך, אלא דילפינן נמי דגם בנו ואותו חייב מדלא כתיב לא ישחטו אבל כל זאת אם ליכא מציאות לאוקמי בשנים שוחטין בב״א ונחייב שניהם, אבל אי מצינן לאוקמי בשנים בב״א ולחייב שניהם מנ״ל, דהאחד התנאי והשני האיסור דלמא שניהם איסור, ואתא קרא דבב״א שניהם חייבין כמו בשבת בזה אינו יכול וזה אינו יכול דשניהם חייבין וא״כ ליכא הוכחה דגם אבנו ואותו חייב, דהא אם שניהם האיסור, א״כ שניהם שחטו אוא״ב ר״ל שניהם בצירוף כמו בשבת, וממילא דלא מתחייב השני בששחט אחר את האם והוא אחריו את בנה, דהא שניהם המה האיסור. ותלמידי הרב הדיין מו״ה אברהם משה נ״י השיב לי דבשלמא מאן דשחט האם שפיר חייב דכל שבזה אחר זה גם בב״א חייב, אבל מאן דשחט את הבן למה יתחייב, דהא אלו שחט הוא בעצמו אח״כ את אמה היה פטור, וכל שאינו בזא״ז אפילו בב״א אינו. (לדעתי לא שייך כל שאינו בזה אחר זה אפי׳ בבת אחת אינו רק במקום ששניהם מתנגדים כמו קידש ב׳ אחיות בב״א כיון דזא״ז אין קידושי הראשונה מניחים את השניים לחול א״כ בב״א כ״א אינה מניחה את האחרת מלהתקדש והוה כמו אין ברירה וכן במעשר ותודה המובאים שם בקידושין נ״א. ועל כאן א״א למימר כן כמובן, ועיין ריטב״א שם. הגהה מחתני הרב משעבעש נ״י) ואם כי יפה אמר מ״מ הקושי׳ עדיין עומדת דמנ״ל דחייב השני בזא״ז דלמא שניהם בעינן ע״י שחיטת אחד והא דלא תשחטו אתא לחייב שניהם כששחטו בב״א כמו שנים שעשו מלאכה. ואין לי תירוץ אחר רק בשנאמר דאז הוה למכתב אותו על בנו כיון דשניהם שייכים לאיסור ומדכתיב אוא״ב ידעינן דהראשון התנאי והשני האיסור ודו״ק.

תוס׳ בד״ה והתנן נמצא ההורג, וא״ת איך מדקדק מכאן דלא מתסרא מחיים דלמא היינו טעמא דאדעתא דהכי שימצא ההורג לא אקדשוה, כי האי דתנן בכריתות וכו׳ תמה אני על תמיהתם דמה ענין זה למפריש אשם ודאי ונודע לו שלא חטא דהרי התם איכא הקדש טעות, דסבר היה שחטא ולכן הפריש קרבן, וכיון דנודע לו שטעה מעיקרא נתבטל ההקדש למפרע, אבל בעגלה ערופה שנמצא ההורג, אין כאן טעות דהרי על לא נודע מי הכהו חייבה התורה להביא עגלה ערופה, ואיזו טעות איכא בנמצא ההורג, וע״כ דהא דתצא ותרעה בעדר היינו משום דלא חלה קדושה מחיים, והא דאמרו שם בכריתות בטעמא דאשם תלוי דבנודע שלא חטא ירעה עד שיסתאב משום דלבו נקפו וגמר ומקדישו, ולא קאמר משום דעל הספק באה ואין כאן טעות, משום דבאמת גם בנולד סיבה אשר על ידה אין צורך להקריבו, הוה לן למימר דהקדישו רק על תנאי שיצטרך להקריבו כאשר אמרו בב״ק דף קי״א ע״ב, בחטאת שמתה בעליה, דאי לאו דהללמ״ס שד׳ חטאות מתות הול״ל דאדעתא דהכי לא אקדשה עיי״ש בגמרא ותוס׳, וא״כ הכא באשם תלוי דליכא הלכה, למה לא נאמר דאדעתא דהכי לא אקדשי׳ לכן קאמר משום דלבו נקפו גמיר ומקדיש. ובמ״א הארכתי הרבה בכלל זה דבאמת קשה בכל הקרבנות שהוממו אחר הקדשן או נתערבו וכדומה למה ירעו עד שיסתאבו ולא נאמר אדעתא שלא יבואו לידי הקרבה לא אקדשי׳ דמה שכתבו התוס׳ כאן בעגלה ערופה דלא מסקו אדעתייהו שימצא ההורג לא סגי לזה כדמוכח בבב״ק, דאפילו אדבר הרחוק כמו בנפלה לפני מוכה שחין, הוה אמרינן דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, ועיי״ש בתוס׳ דכל שתלוי בדעת עצמה אמרינן אנן סהדי דלא נכנסה בשום ספיקא אפילו הוא רחוק בתכלית הריחוק, ואע״ג דלא התנה אנן סהדי דהוה כאלו התנה והסברא אלימתא דכל שתלוי בדעת עצמו, למה יכניס עצמו בספק כלל, והדבר צע״ג ובמ״א הארכתי בזה בתכלית הבאור בכמה מקומות בש״ס כמו בנדרים דאמרינן אין פותחין בנולד אדרבה הול״ל דבנולד אין צריך התרה כלל, דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נדר והא דלא התנה משום דלא אסיק אדעתי׳ להתנות ודו״ק.

ד״ה עגלה ערופה אינה משנה, הקשה הר״ר משה מבונדיש אמאי לא קאמר דשוחט היינו עורף וכו׳, ולפע״ד נראה ליישב קושי׳ זו בשנאמר דהא התם ביומא אית לן קרא בשעיר המשתלח דפסול משום מחוסר זמן, וע״כ דבלא קרא לא היה נפסל משום לאו דאוא״ב משום דהוה אמרינן עדל״ת, וכן כתב נמי ק״ז בעהחת״ס ז״ל בריש פרקן, ומעתה כאן בעגלה ערופה דלית לן קרא דפסול משום מחוסר זמן הרי עשה דעריפה דוחה ל״ת דאוא״ב. וניהו דאם ערף תחלה העגלה ערופה ואח״כ שחט אמו חייב, מ״מ כבר כתבתי לעיל במתניתן, דמתניתן סתמא קתני בין ראשון ובין שני ושוחט לע״ז שאני עיי״ש ודו״ק היטב.

(פב א תוספות) ד"ה עגלה ערופה וכו' ה"ר משה מבונדי"ש.—שם כזה לא נמצא עוד במקום אחר, וברור שט"ס הוא, וצ"ל: ר' משה מפונטייז"א, וכ"ה באותו ענין בתוס' יומא סד א ד"ה דחייתו וגם בתוס' ישנים שם (ועי' מ"ש לעיל מז א).

(שם) כדאמרינן וכו' דחייתו לצוק היינו שחיטתו וכו'.—נראה שיש ליישב הקושיא, דאף שאמרו דחייתו לצוק היינו שחיטתו, מ"מ לא היה מתחייב בשעיר המשתלח משום אותו ואת בנו, אלא משום דריבה הכתוב לה' לרבות שעיר המשתלח (כדאיתא התם סג ב), אבל כאן לא מצינו ריבוי מיוחד לרבות עגלה ערופה, לכך לא אמרינן בה 'עריפתה היינו שחיטתה' לענין שיהא חייב עליה משום אותו ואת בנו.

דין דאינו לוקה או"ב אא"כ ידוע שילדה אותה אבל משום כרוך אחריה לא סמכינן ללקות אבל מ"מ איסורא מיהא איכא לשחוט בכרוך אחריה ובארנו דלגבי או"ב ל"ש שחט האם תחילה ואח"כ בנה או בתה ול"ש או בנה או בתה תחילה ואח"כ אמה אסור ולוקה:

מתני' השוחט פרה ושני בניה סופג פ' שחט שני בניה ואח"כ שחטה סופג מ' שחט את בתה ואת בת בתה סופג פ' שחטה ואת בת בתה ואח"כ שחט את בתה סופג מ' סומכוס אומ' משו' ר"מ סופג פ' תניא או"ב אין לי אלא או"ב בנו ואותו מניי' כשהוא אומר לא תשחטו הרי כאן שנים הא כיצד א' השוחט את הפרה ואחד שוחט את אמה וא' שוחט את בתה ב' אחרונים חייבים והא דלוקה באו"ב דוקא בידוע שילדה אבל משום כרוך אחריה לא סמכי' ללקות דהא אפי' לענין בכור לא סמכינן אולד כרוך אחריה לחוד לומר שזהו ולדה ולפטור הבא אחריו מן הבכורה אם לא שהיא נמי חולבות ומשום דרובא אינה חולבות אא"כ ילדה א"כ לענין או"ב אין כאן ראייה שזו היא ולדה דממש שילדה כבר ומ"ש הטור מתוך דברי הרשב"א והוא שידוע שהיא אמו וכגון שכרוך אחריה לא לענין מלקות קאמ' אלא לאיסורא ולאשמועינן שאם לא כרוך אחריה לא חיישינן מספקא והיינו שכ' אח"כ אבל מן הספק אין חוששין כו' ול"נ שאין לאסור מספק אפילו הוא דומה ממש בתואר האם או בשאר סימנים שבגוף אם לא בכרוך והא דאמרי' מי שבנו כרוך אחרי' כו' לאו דוקא דסמכינן עליה למלקות אלא כלומר מי שבנו כרוך אחרי' כלו' האם אבל לא האב אפי' הוא ודאי אביו כ' בת"ה יצא העובר חי אחר שחיטה והפריס ע"ג קרקע אין שוחטין אותו ביום אחד ואם שוחטין אינו לוקה:

ואמר ריש לקיש אומר היה רבי שמעון פרה נפדית. אם מצא נאה הימנה אפילו על גב מערכתה אפילו שחטה כהלכתה על מערכת של עצים שהיא נשחטת עליה כדאמרי' במס' פרה (פ''ג מ''ט) וקסבר ר''ש כל העומד לפדות כפדוי דמי וקרינא ביה שאתה יכול להאכילו ואי קשיא למה לי קבלת טומאה היא גופה מטמאה אדם ובגדים מפרשינן כה''ג בכריתות בפרק דם שחיטה (דף כא:) כגון בשר שחפהו בפחות מכביצה בצק אי משוית ליה אוכל מצטרף בהדי בצק ומקבל האי בצק טומאה אם יגע בטומאה ומטמא שאר אוכלין ואי לאו אוכל הוא לא מקבל האי בצק טומאה דלית ביה שיעורא וכי נגעו ביה אוכלין אחריני טהורים הן שאינם נוגעין בנבלה אלא בבצק: אינה משנה. לא נשנית במשנתינו: ותרעה בעדר. כשאר חולין אלמא אינה נאסרת מחיים וכי שחטה מותרת: הכי גרסינן אמר ריש לקיש א''ר ינאי עגלה ערופה אינה משנה: והא''ר ינאי. בקדושין ובכריתות בפרק בתרא (דף כה.): גבול. מאימתי נאסרת: חבריא. בני הישיבה: צפורי מצורע. קי''ל בקדושין בהאיש מקדש (דף נו:) דאסורין בהנאה: משעת שחיטה. ונאסרת שחוטה אבל המשולחת מותרת דכתיב (ויקרא יד) ושלח את הצפור החיה וגו' ולא אמרה תורה שלח לתקלה: משעת קיחה. ושתיהן נאסרות עד שישלח: גמר קיחה קיחה כו'. מה עגלה ערופה שנאמר בה קיחה (דברים כא) ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר אסורה מחיים אף ולקח למטהר שתי צפרים חיות (ויקרא יד) אסורות מחיים ומיהו עגלה ערופה יש לה גבול ליאסר בירידתה לנחל איתן אבל אלו אין בהן מעשה מלקיחה ועד שחיטה וכיון דנאסרות מחיים על כרחיך משעת לקיחה: אלא. הא תירוצא דמתרץ אינה משנה לאו ריש לקיש אמרה אלא ר' יוחנן אמרה דלר''ש בן לקיש מיתסרא מחיים והא דתנן תצא ותרעה בעדר מקשינן לה בכריתות ומוקמינן לה כתנאי: לענין דינא תנן. הא דקתני מתני' מי שלקח ראשון ישחוט ראשון לאו לענין איסור והיתר שאם רצה השני לשחוט ראשון והראשון ימתין עד מחר מותר אבל דין הוא אם באו לב''ד שבא האחד לשחוט וחבירו אומר אני צריך יותר ממך אנו אומרים להם הלוקח ראשון ישחוט שעל מנת כן לקח שאילו לא מכרה בעל הבית לשני ועכב לעצמו היה הלוקח שוחט וכן שנינו בתוספתא פ''ה הלוקח מבעה''ב הוא קודם לבעה''ב שעל מנת כן לקח: דלא עבד איסורא. שהקדים בעצמו שלא יבא לידי איסור: נשכר. יש לו ריוח שאוכל היום בשר: מתני' ואח''כ שחטה סופג את הארבעים. דאין כאן שחיטת איסור אלא אחת ובגמרא יליף דבנו ואותו נמי חייב: שחטה ואת בתה ואחר כך את בת בתה. יש כאן שני אותו ואת בנו: שחטה ואת בת בתה. אין כאן עדיין איסור ואח''כ שחט את בתה ויש בשחיטה זו שני איסורין אותו ואת בנו משום אמה ובנו ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה: סופג ארבעים. דחד לאו הוא וחדא התראה וחד מעשה: שמונים. וטעמא דסומכוס מפרש בגמ': גמ' לא תשחטו. לשון רבים משמע: הרי כאן שנים. הזהיר את שניהם בין אם שוחט האם ובין אם שוחט הבת ולא משכחת לה שנים עוברין אלא בשלש בהמות והא כיצד בת ואם ובת דאי אם ושני בניה למה לי קרא פשיטא מה לי חד ומה לי תרי דכי היכי דמחייב אהאי מחייב אהאי ואי בפרה ובתה ובת בתה פשיטא תרוייהו אותו ואת בנו נינהו אלא על כרחך באחד שוחט פרה והשני את אמה והשלישי את בתה קאמר לאשמועינן דאבנו ואותו נמי מחייב:

והתנן נמצא ההורג. וא''ת והיאך מדקדק מכאן דלא מיתסרא מחיים דילמא היינו טעמא דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשוה כי ההיא דתנן בפ' בתרא דכריתות (דף כג:) המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא אם עד שלא נשחט כו' וירעה עד שיסתאב אשם ודאי אינו כן אלא עד שלא נשחט יצא וירעה בעדר כו' עגלה ערופה אינה כן ומפרש בגמ' טעמא דאשם תלוי משום דלבו נוקפו וגמר ומקדישו מספק אבל אשם ודאי כי אקדשיה אדעתא דחטא אקדיש ואגלאי מילתא למפרע דהקדש טעות הוה ודילמא היינו טעמא נמי דעגלה ערופה ולא משום דלא מיתסר מחיים ולעולם אם נשחטה אסורה וי''ל דסברא דגמרי ומקדשי דלא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג וא''ת ואמאי לא משני דעד שלא תערף היינו עד שלא נראה לעריפה קודם ירידתה לנחל איתן כדמשני בפ' בתרא דכריתות (דף כה.) וי''ל דסמיך אמאי דדייק התם (ג''ז שם) מסיפא דלא מיתסר מחיים דקתני סיפא משנערפה תקבר שמתחלה לא באה אלא על הספק כפרה ספקה והלכה לה: עגלה ערופה אינה משנה. וא''ת ולמה דחק לומר אינה משנה לימא תנאי היא כדאמרינן בפ' בתרא דכריתות (דף כה.) דתנאי פליגי בהכי וי''ל דכך היתה קבלה בידם הקשה ה''ר משה מבונדי''ש אמאי לא קאמר דשוחט דמתני' היינו עורף ופטור לר''ש משום דלא חזיא לאכילה ולרבנן חייב משום דעריפה זו היא שחיטה כדאמרי' בריש פ' שני שעירי (יומא דף סד.) גבי שעיר המשתלח דחייתו לצוק היינו שחיטתו וחייב משום אותו ואת בנו ובפ' חטאת העוף (זבחים דף ע:) אמרינן. דעריפה מטהרת מידי נבלה ותירץ ר''ת דא''כ לא הוה ליה למיתני השוחט אלא העורף ודוחק הוא דדלמא תנא שוחט משום אחריני פרת חטאת ושור הנסקל כדאמרינן בפ''ב (לעיל דף כט.) דסיפא בקדשים ואיידי דסליק מבהמה תנא שחיטתו כשרה ולא קתני מליקתו: אמר רבי ינאי גבול שמעתי בה. רבי ינאי לטעמיה דאית ליה בפ''ב דקדושין (דף נז.) דכפרה כתיב בה כקדשים ולהכי מיתסרא מחיים כמו שאר קדשים דמיתסרי מחיים וערפו שם דדרשינן (כריתות דף ו.) מיניה שם תהא קבורתה איצטריך לאחר עריפה דלא נימא דשריא משום שנעשית מצותה: לישני כאן קודם ירידה כאן לאחר ירידה. תימה הא על כרחך מתני' דכריתות (דף כג:) מוכחא דלא מיתסר מחיים כדדייק התם (בפ''ב) מסיפא דקתני דכפרה ספקה והלכה לה: גמר קיחה קיחה. מסקנא לא קיימא הכי בפרק ב' דקדושין (דף נז.) אלא מסיק דר''ל כתנא דבי רבי ישמעאל דיליף הכי נאמר מכשיר ומכפר בפנים פי' מכשיר בפנים אשם מצורע מכפר שאר קרבנות ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ פירוש מכשיר צפורי מצורע מכפר עגלה ערופה ושעיר המשתלח ובפרק בתרא דכריתות (דף כה.) מוקי לה נמי רב המנונא דאמר עגלה ערופה מיתסר מחיים כתנא דבי ר' ישמעאל ותימה היאך משמע ממילתיה דר' ישמעאל דמיתסר מחיים וי''ל דדייק משום דלא איצטריך למילף מכשיר ממכפר אלא ליאסר מחיים דלאחר שחיטה ידעינן מוזה אשר [לא] תאכלו לרבות השחוטה כו': סומכוס אומר משום ר''מ סופג שמונים. ארישא נמי פליג כדפי' בקונטרס וכה''ג אמר בפ' קמא דיבמות (דף ט:) חלוק היה ר''ש אף בראשונה וסיפא נקט משום רבותא דרבנן דאע''ג דאיכא שתי שמות דאותו ואת בנו ובנו ואותו לא לקי אלא ארבעים כיון דנפקי תרוייהו מחד קרא דלא תשחטו:

חולין פב ע"א