בשלמא [נניח] לשיטת רבי שמעון בן לקיש, ר' מאיר לדבריהם של חכמים קאמר להו [אומר להם]: לדידי [לשיטתי], לא שנא [אינו שונה] אבר שהוציאו עובר, ולא שנא [ואינו שונה] אבר מדולדל של בהמה — כי הדדי נינהו [זה כמו זה הם] ודינם אחד, שאין שחיטת הבהמה מטהרת אותם. אבל גם לשיטתכם, ששחיטת בהמה מטהרת את האבר המדולדל שבה, היה לכם לטמא את האבר שהוציא העובר, שהרי אינו גופה.

אלא לשיטת רבי יוחנן, שלדעת הכל אבר מדולדל אינו נטהר בשחיטה, קשיא [קשה], שהרי מפורש בברייתא שהיא מטהרתו!

אלא, אי אתמר הכי אתמר [אם נאמרה המחלוקת כך נאמרה], אמר רבי שמעון בן לקיש: כמחלוקת באברים של עוברים — כך מחלוקת באיברין מדולדלים של הבהמה, ורבי יוחנן אמר: מחלוקת באבר שהוציא עובר, שלדעת חכמים נטהר האבר בשחיטת האם, ולדעת ר' מאיר אינו נטהר. אבל באבר מדולדל של בהמה עצמה — דברי הכל אין שחיטה עושה את האבר ניפול, כאילו נפל מן הבהמה בחייה, ולכן הוא נטהר על ידי השחיטה.

אמר ר' יוסי בר' חנינא, מאי טעמא [מה טעמו] של רבי יוחנן אליבא [לפי שיטתו] של ר' מאיר, שאבר מדולדל נטהר בשחיטה, ואבר שהוציא עובר לא נטהר? האי [זה], אבר מדולדל — הוא גופה של הבהמה, והאי לאו [וזה, אבר שהוציא העובר, אינו] גופה.

א ועוד בענין מחלוקת ר' מאיר וחכמים, אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: הכל מודים שמיתה עושה ניפול, שאם מתה הבהמה — נחשב האבר כאילו נפל מגופה קודם לכן, ואינו מטמא כמוה כנבילה, אלא כאבר מן החי. וכן הכל מודים שאין שחיטה עושה ניפול, שאם נשחטה הבהמה — רואים את האבר כמחובר לגופה בשעת שחיטה, והוא נטהר בשחיטתה, למרות שהוא אסור באכילה.

ושואלים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] באבר שהוציא עובר — הלוא מיפלג פליגי [חלוקים הם], שלדעת ר' מאיר שחיטה עושה ניפול, ואינו נטהר בשחיטתה, ולדעת חכמים נטהר בשחיטתה! אלא תאמר שמדובר באבר מדולדל של בהמה, לשם מה הוצרך ר' יוחנן לומר דבר זה? הרי גם בענין מיתה תנינא [שנינו במשנה] דבר זה במפורש, וגם לענין שחיטה תנינא [שנינו]!

ומפרטים: מיתה תנינא [שנינו] להלן (קכז,ב) בענין בשר ואבר מדולדלים: מתה הבהמה — הבשר המדולדל נחשב כבשר שפרש מן החי, ולכן אינו מטמא כנבילה, אלא צריך הכשר, שיבואו עליו מים, כדי להיטמא משרץ וכדומה שיגע בו, והאבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר מן הנבלה, דברי ר' מאיר. הרי שר' מאיר רואה את האבר כאילו נפל מן הבהמה בחייה, ולכן דינו כאבר מן החי, ולא מצאנו שחכמים חלוקים עליו.

וכן ביחס לשחיטה שאינה עושה ניפול נמי תנינא [גם כן שנינו] שם: נשחטה הבהמה — הוכשרו הבשר והאבר המדולדל בדמיה, בדם שיצא ממנה בשחיטה, לקבל טומאה, דברי ר' מאיר. ר' שמעון אומר: לא הוכשרו. ועל כל פנים אין האבר מטמא משום אבר מן החי, שהוא אב הטומאה, ולכן הוא צריך הכשר לקבל טומאה, ומכאן ששחיטה אינה עושה ניפול, ואם כן, מה חידש ר' יוחנן בדבריו?

ומשיבים: אי מההיא [אם מאותה משנה] הוה אמינא [הייתי אומר]: שחיטה גם כן עושה ניפול, ומאי [מה] פירוש הוכשרו? אין כוונתו לאבר המדולדל, שהוא אכן טמא כאבר מן החי, ואינו צריך הכשר. אלא כוונתו רק לבשר המדולדל, שכן בשר שנפל מן החי — אינו מטמא, והוצרך לומר שדם שחיטת הבהמה הכשיר אותו לקבלת טומאה.

ומקשים: והא [והרי] "הוכשרו" קתני [שנינו], בלשון רבים, ומשמע — הבשר והאבר המדולדלים, שבהם דנה המשנה! ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר], כלומר, לדרך זו הייתי מפרש לשון "הוכשרו" על שני מיני בשר שיש כאן: חד [אחד] לבשר הפורש מן הבהמה, וחד [ואחד] לבשר הפורש מן האבר המדולדל, הנדון כבשר הפורש מאבר מן החי, ללמד ששניהם מוכשרים בדם השחיטה.

ושואלים: ומאי אולמיה דהאי מהאי [ומה כוחו של זה יותר מזה]? מדוע הוצרך להוסיף ולשנות גם בשר הפורש מן האבר? ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ובשר שעל אבר מן החי מטמא טומאה חמורה אגב אביו, כחלק מאבר מן החי, שהוא אב הטומאה — אימא לא ליבעי [אמור שלא יצטרך] הכשר לאחר שפרש מן האבר, לכן קא משמע לן [משמיע לנו] התנא ב"הוכשרו" שגם הוא צריך הכשר. ושבים לעיקר דבריו של רב יצחק בר יוסף בשם ר' יוחנן, ששחיטה אינה עושה ניפול לאבר המדולדל בבהמה, להחשיבו כאבר מן החי, אלא הוא ניתר בשחיטתה.

אמר רב יוסף: נקוט [החזק] את דבריו של רב יצחק בר יוסף בידך, שאכן כך אמר ר' יוחנן, שהרי רבה בר בר חנה קאי כוותיה [עומד בשיטתו]. דתניא [ששנויה ברייתא]: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל) — להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף, ושחטן, שהן אסורין משום אבר מן החי. ואמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן על דברים אלו: