מה מצינו בבהמה טרפה ששחיטתה מטהרתה מטומאת נבילה, למרות שהיא אסורה באכילה — אף שחיטת בהמה תטהר את האבר של העובר שבמעיה, למרות שהוא אסור באכילה.

אמר להם ר' מאיר: לא, אם טיהרה שחיטת טרפה אותה, משום שהוא דבר שהוא גופה, וכי תטהר את האבר של העובר, שהוא דבר שאינו גופה?

ושואלים: מנין לטרפה ששחיטתה מטהרתה מלטמא כנבילה? והרי בהמה טמאה אסורה באכילה, ואף בהמה טהורה שהיא טרפה אסורה באכילה, ואם כן נאמר: מה בהמה טמאה — אין שחיטתה מטהרתה, אף טרפה — לא תטהרנה שחיטה!

ודוחים: לא, אם אמרת בבהמה טמאה שלא היתה לה מעולם שעת הכושר, להיטהר מטומאתה על ידי שחיטה, תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר להיטהר, קודם שנטרפה? וכיון שחלה עליה תורת שחיטה לטהרה — שוב אינה פוקעת ממנה.

ודוחים: טול לך מה שהבאת, חזור בך מטענה זו, שכן לפי דבריך, הרי שנולדה טרפה מן הבטן, מנין ששחיטתה מטהרתה? הרי לא היתה לה שעת הכושר כלל! אלא צריך לומר כך:

לא, אם אמרת בבהמה טמאה שאין שחיטתה מטהרתה — שכן אין במינה כלל שחיטה, שדין שחיטה נאמר רק בבקר וצאן, להתירם באכילה ובהקרבה, ולא בבהמה טמאה, תאמר בטרפה שיש במינה שחיטה? וכיון שכן, יש לומר שלא יצאה מכלל דין שחיטה.

ומוסיפים: לפי זה, עובר של פרה בן שמנה חדשים שנולד חי, קודם שנגמרו חדשי הריונו — אין שחיטתו מטהרתו מטומאת נבילה, לפי שאין במינו של בן שמונה שחיטה, שכיון שלא נשלם עיבורו הריהו כירך אמו, ואינו ניתר אלא בשחיטת אמו כשהוא במעיה.

א גמרא שנינו במשנה, שעובר שהוציא ידו ממעי אמו, ושחט את האם, לדעת ר' מאיר נטמא בשר העובר כולו בגלל חיבורו ליד, שהיא טמאה כנבילה. ושואלים: אמאי [מדוע] יהיה העובר טמא? הלוא טומאת בית הסתרים היא, שמגע העובר באבר הוא בחיבור שביניהם, שאינו גלוי לעין, וטומאת בית הסתרים לא מטמיא [אינה מטמאה]! לימא [האם נאמר] שר' מאיר הולך לטעמיה [לשיטתו], שמגע בית הסתרים מטמא?

דתנן [ששנינו במשנה]: בגד קטן ששיעורו שלשה על שלשה טפחים, שישב עליו הזב וטימאו, שנחלק לשנים — טהור מן המדרס, שאינו מטמא אדם וכלים כדין מדרס הזב, מפני שאינו ראוי יותר לישיבה,

אבל אם נשאר בכל אחד משני החלקים שיעור שלוש על שלוש אצבעות, שראוי לקבל טומאה אחרת, כגון טומאת מת — טמא טומאת מגע (נוגע ב) מדרס, שהרי נגע בחלק השני בעודם מחוברים, אלו דברי ר' מאיר, שהוא סבור שמגע בית הסתרים מטמא.

ותניא [ושנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: וכי באיזה מדרס נגע זה לאחר שנחלק? ומה שנגעו זה בזה בשעה שהיו מחוברים — אינו מגע, מפני שהוא מגע בית הסתרים! אלא אם יש מקום לומר שנשתייר בו מטומאת הזב, הרי זה במקרה שאם גם נגע בו זב בגופו, ולא רק דרס עליו בנעליו — שיהא טמא משום מגע זב, שצד זה של טומאה לא פקע ממנו כל עוד יש בו שלוש על שלוש אצבעות. ואם כן, האם נאמר שחכמים הסבורים במשנתנו שהיד שהוציא העובר אינה מטמאה את בשרו, סבורים כר' יוסי, שמגע בית הסתרים אינו מטמא?

ודוחים: לאו איתמר עלה [וכי לא נאמר עליה] על הלכה זו, אמר עולא: לא שנו שנחלק ר' יוסי אלא בבגד שיש בו שלשה על שלשה שנחלק, ואין באף אחד מחלקיו שיעור טומאת מדרס שיטמא את חבירו,

אבל חתיכה של שלש על שלש אצבעות הבאות מבגד גדול — בשעת פרישתן מאביהן, מן הבגד, קודם שנחתכו ממנו לגמרי, הריהן מקבלות טומאה מאביהן. ואם כן הא נמי [זה גם כן] במשנתנו, יש לומר כי כאשר חותכים את ידו של העובר משאר אבריו — בשעת פרישתן מהאבר (מן היד) מקבל בשר העובר טומאה מן האבר, גם לדעת מי שסבור שמגע בית הסתרים אינו מטמא.

רבינא אמר: יש לחלק בין דין משנתנו לבין דין בגד שנחלק, באופן אחר: בגד — לאו לחתיכה קאי [אינו עומד לחיתוך], ולכן מקום החיבור שבין חלקיו נחשב בית הסתרים. אבל עובר זה — לחתיכה קאי [עומד], לחתוך את היד שהוציא, שהעובר עצמו מותר באכילה והיד אסורה, וכל העומד לחתוך —