ומשיבים: בעינא [צריכים אנו] שיהיו פרסות, כפי שנאמר שם "וכל בהמה וכו' ושוסעת שסע שתי פרסות ומעלת גרה בבהמה אותה תאכלו" (דברים יד, ו), וליכא [ואין כאן].

ושואלים: אלא מעתה, שצריך שיהיו לו פרסות, עובר קלוט (שפרסותיו אינן שסועות לשתיים) שנמצא במעי פרה ליתסר [שייאסר]! ומשיבים: הא תנא דבי [הרי שנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל כשיטת ר' שמעון בן יוחי: מה שנאמר שם "פרסה... בבהמה אותה תאכלו" (שם), מלמד שעובר הנמצא במעי בהמה, שיש לו פרסה אחת, שאינה שסועה לשתים — מותר באכילה.

רב שימי בר אשי אמר: לעולם יש להסביר כדקאמרת מעיקרא [כמו שאמרת מתחילה], שעובר הנמצא במעי פרה מותר מן הביטוי "בהמה... בבהמה אותה תאכלו" (שם), שעובר קרוי "בהמה בבהמה". ודקא קשיא לך [ומה שהיה קשה לך] לדרך זו, ממה ששנינו במשנה בתמורה: אין ממירין בעוברים, שאין דין תמורה בעוברים, למרות שגם שם נאמר "בהמה בבהמה" (ויקרא כז, י), על כך יש להשיב כי הא מני [זו, אותה משנה, כשיטת מי היא]? שיטת רבי שמעון היא, שמקיש (משוה) במקום אחר תמורה למעשר בהמה, לומר שדין תמורה שייך רק בדברים שנוהג בהם מעשר בהמה, ולשיטתו יש לומר גם: מה מעשר אינו נוהג באברים ועוברים, אלא רק בבעלי חיים שיכולים ללכת, שנאמר: "כל אשר יעבור תחת השבט" (ויקרא כז, לב) — אף תמורה אינה נוהגת באברים ועוברים.

ומנא תימרא [ומנין אתה אומר] שמשנה זו, שיטת ר' שמעון היא? דתנן [ששנינו] באותה משנה, אמר ר' יוסי: והלא במוקדשים, כלומר, כשמקדיש בדרך רגילה, האומר: "רגלה של בהמה זו עולה" — הרי כולה נעשית עולה. ואם כן, אף בתמורה, כשיאמר: "רגל של בהמה זו תחת בהמה זו" — תהא הבהמה כולה, ולא רק הרגל, תמורה תחתיה. ומדברים אלו משמע שגם התנא שר' יוסי חולק עליו מסכים עמו בהנחה הבסיסית, שבמוקדשים, כשאומר "רגלה של זו עולה" — כולה עולה.

ויש לשאול: למאן קא מהדר ליה [למי הוא משיב] דברים אלו? כלומר, מי הוא התנא של המשנה, שעמו הוא דן? אילימא [אם תאמר] לר' מאיר ור' יהודה, מי אית להו האי סברא [האם יש להם, מקבלים הם סברה זו] במוקדשים? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: יכול האומר "רגלה של זו עולה" — תהא כולה עולה? תלמוד לומר: "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה לה' כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קדש" (ויקרא כז, ט), ומכאן יש לדייק: מה שיתן ממנו יהיה קדש — ולא כולו יהיה קדש.

יכול יפדה אותו אבר שהוקדש, וכך תצא בהמה זו כולה לחולין? תלמוד לומר: "יהיה קדש" — בהוייתה תהא, שאותו אבר ישאר בקדושתו. הא כיצד יש לנהוג? תמכר הבהמה לצרכי עולות, לאנשים שצריכים להקריב קרבן עולה, והם יקדישו אותה כולה לעולה, ודמיה שקיבל תמורתה יהיו חולין, חוץ מדמי אותו אבר שבה שהקדיש, אלו דברי ר' מאיר ור' יהודה.

ר' יוסי ור' שמעון אומרים: מנין לאומר "רגלה של זו עולה" — תהא כולה עולה? תלמוד לומר: "יהיה קדש" — לרבות את כולה. ואם כן, למאן [למי] משיב ר' יוסי, שכשם שאם הקדיש אבר אחד חלה הקדושה על הבהמה כולה, כך אם המיר אבר של בהמת חולין בבהמת קדשים תהא בהמת החולין כולה תמורה?

אי [אם] תאמר שהוא משיב לר' מאיר ור' יהודה — מי אית להו האי סברא [האם יש להם סברה זו] במוקדשים? והרי לשיטתם אין הקדושה חלה על כולה! אלא לאו [האם אינו] משיב לר' שמעון הסבור כן? ונמצא שר' שמעון הוא התנא של אותה משנה.

ודוחים: לא, יש לומר שהתנא של אותה משנה הוא ר' מאיר או ר' יהודה. ומה שטען ר' יוסי: והלא במוקדשים האומר "רגלה של זו עולה" — כולה עולה, אין זה משום שכך סבור גם התנא הראשון, אלא ר' יוסי טעמא דנפשיה קאמר [את הטעם של עצמו הוא אומר], לשיטתו שלו, ואין מכאן ראיה לענייננו.

א משנה בהמה המבכרת (העומדת ללדת את ולדה הראשון), המקשה לילד, ובעליה רוצה שלא תמות — מחתך אבר אבר מהעובר שבמעיה, ומשליך לכלבים, ואינו צריך לקבור כל אבר שחתך, כדין קדשים שאסורים בהנאה, לפי שאין הבכור קדוש בבכורה עד שיצא רובו מן הרחם. ואם יצא רובו של הוולד כאחד, וחתכו — הרי זה יקבר, משום שביציאת רובו חלה עליו קדושת הבכורה. והאם נפטרת מן הבכורה, שהוולד הבא שייוולד לה אינו בכור.

ב גמרא אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים במקרה זה: יצא שליש העובר חוץ לרחם אמו, ומכרו את השליש הזה לגוי, וחזר ויצא שליש אחר, ובכך יצא רובו — רב הונא אמר: ולד זה קדוש בבכורה, רבה אמר: אינו קדוש.

ומסבירים את טעמיהם: רב הונא שאמר קדוש, קסבר [סבור הוא]: בכור שמתקדש כשיצא רובו — למפרע הוא קדוש, וכיון דנפק ליה רוביה [שיצא לו רובו] — איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא הוה [התגלה הדבר למפרע שמתחילה היה] קדוש, ולפיכך מאי דזבין [מה שמכר] לגוי — לא כלום זבין [מכר], שאינו יכול למכור דבר שאינו שלו.

ואילו רבה שאמר אינו קדוש, קסבר [סבור הוא]: בכור מכאן ולהבא הוא קדוש, רק משעה שיצא רובו, ולפיכך, מאי דזבין — שפיר זבין [מה שמכר לגוי מתחילה — יפה מכר], ונמצא שוולד זה פטור מבכורה, מפני החלק שנמכר לגוי.

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והולכים רב הונא ורבה לשיטותיהם]. דאתמר [שנאמר] שנחלקו בשאלה זו: אם יצא שליש מן הבכור דרך דופן הרחם, בניתוח, ואחר כך יצאו שאר שני שלישי העובר דרך פתח רחם — רב הונא אמר: אינו קדוש בבכורה, רבה אמר: קדוש.

ומסבירים: רב הונא אמר: אינו קדוש — רב הונא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: בכור למפרע הוא קדוש, שלאחר שיצא רובו מתברר כי כשנולד נתקדש. ואולם במקרה זה רובא קמא ליתיה [הרוב הראשון לא היה בלידה] בדרך הרחם, והרי בכור שיצא שלא דרך פתח הרחם אינו קדוש בבכורה. ואילו רבה אמר: קדוש — רבה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: בכור מכאן ולהבא קדוש, משייוולד רובו. והרי במקרה זה, כשיצא רובא [הרוב] — דרך פתח הרחם נפיק [יצא].

ומעירים: וצריכא [וצריכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים. דאי אשמעינן בהא [שאם היה משמיע לנו רק בזו], שיצא שליש ומכרהו לגוי, הייתי אומר: בהא קאמר [בזו אמר] רב הונא שלמפרע הוא קדוש, משום שאם היינו אומרים מכאן ולהבא הוא קדוש, נמצא דלקולא [שהוא מקל], שהוא פוטרו מן הבכורה. אבל בהך [בזו], שיצא שליש דרך דופן, דלחומרא [שהוא להחמיר], שאם נאמר כדברי רבה, שמכאן ולהבא הוא קדוש, הריהו מחייבו בבכורה — אימא מודי ליה [אמור שמודה הוא לו] רב הונא לרבה.