הבשר, כלומר, כל בשר העובר חוץ מן היד, וכן בשר הבהמה שנשחטה — טמאים בטומאת מגע נבלה, כדין בשר הנוגע בנבילה, שהרי נגעו באבר מן החי, שמטמא כנבילה, אלו דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: למרות שהאבר עצמו אסור באכילה, הועילה שחיטת האם לטהרו מידי נבילה, כשם ששחיטה מועילה לטריפה. ולכן דין בשר העובר ובשר הבהמה — כדין מגע טריפה שחוטה, שמדין תורה היא טהורה, וחכמים גזרו שתטמא בשר קדשים שנגע בה.

קתני מיהא רישא [הריהו שונה על כל פנים בתחילה]: הוציא עובר את ידו והחזירה ואחר כך שחט את אמו — מותר באכילה; מאי לאו [האם לא] מדובר על האבר, שהוא מותר כשהחזירו, ושלא כדברי רב? ודוחים: לא, הכוונה לעובר.

ומקשים: אי [אם] על העובר מדובר, אימא סיפא [אמור את סופה, המשכה של הברייתא]: שחט את אמו ואחר כך החזירו (את היד) — אסור באכילה, ואי [ואם] הכוונה לעובר, אמאי [מדוע] הוא עצמו אסור? הרי ניתר בשחיטת אמו!

ומשיבים, כדאמר [כמו שאמר] רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה הלכה זו אלא לאסור בגוף העובר את מקום החתך של היד שיצאה, הכא נמי [כאן גם כן] נאמר: לא נצרכה הלכה זו אלא למקום חתך, שאם לא החזיר את היד קודם שחיטה — גם מקום החתך אסור. ומכל מקום היד עצמה אסורה בכל מקרה, גם אם החזירה.

ושואלים: איני [וכך הוא]? והא כי אתא [והרי כאשר בא] אבימי מבי חוזאי, אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא ברייתא זו בידו]: בכתוב שממנו למדנו שעובר ניתר בשחיטת אמו הוזכרו "פרסה" ו"פרסות", ומשם יש ללמוד כי אם הוציא העובר פרסה (יד) והחזיר — אכול, וכן אם הוציא פרסות והחזיר — אכול. מאי לאו [האם אין] הכוונה: החזיר פרסה — אכול פרסה, החזיר פרסות — אכול פרסות? הרי שהאבר שהחזירו מותר. ושלא כדברי רב!

ודוחים: לא, הכוונה היא: החזיר פרסה — אכול את העובר, ולא את הפרסה. ומקשים: אי [אם] מדובר בהיתר אכילה של העובר, מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] כשהחזיר פרסה? אפילו לא החזיר נמי [גם כן] העובר עצמו מותר! אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה הלכה זו אלא למקום חתך (מקום חיבור היד שיצאה לגוף), שאם החזיר את היד — לא נאסר מקום החתך שבגוף העובר, ואם לא החזירו — נאסר מקום החתך.

ומקשים: והא תרי קראי קא נסיב לה [והרי שני מקראות הוא מביא], "פרסה" ו"פרסות", מאי לאו [האם לא] חד [אחד מהם] נאמר לענין היתר האבר שהחזירו, וחד [ואחד מהם] להיתר מקום חתך? ודוחים: לא, חד [אחד מהם] להיתר מקום חתך, וחד [ואחד מהם] לענין אחר, להתיר עובר קלוט (שפרסותיו קלוטות, אינן שסועות) שנמצא במעי פרה, לומר שהוא מותר בשחיטתה.

והוצרכנו לכך אליבא [על פי שיטתו] של ר' שמעון, שאמר ר' שמעון: קלוט בן פרה אסור, מפני שאינו שוסע שסע, שהוא אחד מסימני הטהרה של בהמה, ובא הכתוב לומר: הני מילי [דברים אלה אמורים] היכא [במקום] שיצא לאויר העולם, ואז הוא אסור, אבל במעי אמו — שרי [מותר], כחלק ממנה.

א עד כאן דנו בשיטת רב יהודה בשם רב, שאם הוציא עובר אבר ממעי אמו — אותו אבר נאסר, למרות שהחזירו. ובניגוד לכך, עולא אמר בשם ר' יוחנן: ואבר עצמו מותר.

אמר ליה [לו] רב יהודה לעולא, והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אבר עצמו אסור! אמר ליה [לו] עולא: מאן יהיב לן מעפרא [מי יתן לנו מעפרם] של רב ושמואל ומלינן עיינין [ונמלא ממנו את עינינו], שאני מכבדם ומעריצם. אלא שאני הולך בשיטת ר' יוחנן, והרי הכי [כך] אמר ר' יוחנן: הכל, כל היוצאים מן המחיצה שבתוכה הם מותרים, היו בכלל הכתוב "בשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), לומר שמשעה שיצאו חוץ ממחיצתם ("בשדה") — נאסרו עולמית, ובכלל זה עובר במעי אמו, וכן קדשים שיצאו ממקומם, כגון קדשים קלים שיצאו חוץ לירושלים, וקדשי קדשים שיצאו חוץ לחומת העזרה;

כשחזר ופרט לך הכתוב בפרשת שמיני (ויקרא י, יח) גבי [אצל] חטאת שיצתה (שיצאה) חוץ למחיצתה וחזרה, שהיא אסורה, למרות שלא הוצרך לכך, הרי זה בא ללמד: חטאת הוא דפרט רחמנא בה [שפרטה התורה בה], שגם אם חזרה למחיצתה עדיין נשארה באיסורה, אבל כל מילי [הדברים] שיצאו למחיצתם — כיון דהדור שרי [שחזרו למקומם מותרים], ובכלל זה עובר שהוציא את ידו והחזירה, שהיד מותרת.

מיתיבי [מקשים על דברי ר' יוחנן] ממה ששנינו בברייתא: מה שנאמר "בשר בשדה טרפה לא תאכלו", מה תלמוד לומר? אם ללמד על בשר שיצא ממחיצתו ("שדה") שהוא אסור, לשם מה נזכרה שם טריפה? אלא לפי שמצינו במעשר שני ובכורים, שאף על פי שיצאו חוץ למחיצתן, חוץ לירושלים, שרק בה הם מותרים באכילה, ולמרות זאת, אם חזרו למקומם — מותרין, יכול אף זה, העובר שהוציא ידו ממעי אמו, דינו כן, שאם חזר האבר למחיצתו — מותר? תלמוד לומר "טרפה".

ושואלים: מאי תלמודא [מה התלמוד], כיצד הדברים נלמדים מן הכתוב? אמר רבה: לומר שדינו של בשר שיצא ממחיצתו הוא כטרפה, מה טרפה, כיון שנטרפה — שוב אין לה היתר, אף בשר, כיון שיצא חוץ למחיצתו — שוב אין לו היתר! ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על עולא בשם ר' יוחנן. ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא, ונדחו דבריו.

ושבים לדון במה שאמר מר [החכם] בברייתא: לפי שמצינו במעשר שני ובכורים שאם יצאו חוץ למחיצתם, כלומר, חוץ לירושלים, וחזרו — מותרים. ושואלים: היכן מצינו דבר זה?

ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך... ותרומת ידך (כלומר, ביכורים) כי אם לפני ה' אלקיך תאכלנו" וגו' (דברים יב, יז— יח). ולכאורה, די היה לומר "לפני ה' אלקיך תאכלנו", אלא ממה שנאמר "לא תוכל בשעריך" (כלומר, בכל עריך) אתה למד הדגשה נוספת: בשעריך הוא דלא תיכול [שלא תאכל] מעשר שני וביכורים שיצאו חוץ לירושלים, אבל אם יצאו חוץ למחיצתן (חוץ לירושלים) וחזרו לירושלים — מותרין.

ב ומעירים: בבבל היו שונים את המחלוקת בענין עובר שהוציא את ידו והחזירה, כפי שנאמר לעיל, שרב אמר: ואבר עצמו אסור, ור' יוחנן אמר: ואבר עצמו מותר. במערבא מתנו הכי [בארץ ישראל היו שונים את המחלוקת כך, בלשון אחרת], רב אמר: יש לידה לאברים, שאבר שיצא הריהו כנולד, ואינו ניתר בשחיטת אמו, אפילו אם החזירו. ור' יוחנן אמר: אין לידה לאברים, ולכן אם החזיר את האבר — הריהו מותר.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] להלכה בין שתי הלשונות? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] כשיצא רובו של אבר, ולענין למיסר [לאסור] מיעוט אבר שנשאר בפנים, שלפי הלשון הראשונה שאמר רב: אבר עצמו אסור — רק מה שיצא אסור, למרות שהחזירו, אבל מה שנותר בפנים לא נאסר. אבל לפי הלשון "יש לידה לאיברים" — כיון שיצא רובו הריהו נחשב כאילו יצא כולו, ובכך נאסר גם המיעוט שבפנים.

איבעיא להו [נשאלה להם] שאלה בבית המדרש: לדברי האומר אין לידה לאברים, אם הוציא העובר את ידו והחזירה, וחזר והוציא את ידו השניה והחזירה, והוציא אבר אחר והחזירו, עד שהשלימו לרובו, שרובו של העובר יצא וחזר, מהו? מי אמרינן [האם אומרים אנו] הא נפק ליה רובא [הרי יצא לו הרוב], ואם כן כנולד הוא, ולא תועיל שחיטת אמו להתירו. או דלמא [או שמא] נאמר: כיון דהדר הדר [כיון שחזר — חזר], והותר בשחיטתה?

ואם תמצי לומר כיון דהדר הדר [אם תמצא לומר כיון שחזר חזר], ואין רואים את הדבר כיציאת רובו, יש לשאול: אם הוציא עובר את ידו וחתכה אדם, וחזר והוציא את ידו האחרת וחתכה, וכן הלאה, עד שהשלימו לרובו של עובר, מהו? מי אמרינן [האם אומרים אנו] הא נפיק ליה רובא [הרי יצא לו רובו] של העובר, ולא תועיל שחיטת האם למה שנותר ממנו בפנים. או דלמא [שמא]: רובא [רוב] שיצא בבת אחת בעינן [צריכים אנו], כדי שייחשב כילוד?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנתנו: