פוסלין מי חטאת (מים שנותנים לתוכם אפר פרה אדומה) כששתו מהם, מפני שלאחר שהם שותים — מקצת מן המים שבפיהם (שנפסלו) — נופלים בחזרה לכלי. ודבר זה הוא בכל העופות חוץ מן היונה, מפני שמוצצת את המים, ואין המים חוזרים מפיה לכלי. ואם איתא [אכן] תסיל הוא מין יונה — גם הוא מוצץ, ואם כן ליתני [שישנה]: חוץ מיונה ותסיל! אמר ר' זירא: אף על פי שהוא ממינה, וגם הוא מוצץ, מכל מקום לענין מי חטאת יש הבדל ביניהם, זה התסיל — מוצץ ומקיא חלק מן המים בחזרה, ולכן הוא פוסל, וזה היונה — מוצץ ואינו מקיא.

אמר רב יהודה: הני כופשני צוצייני [אותם תורים הקרויים תורים צוציינים] כשרים להקרבה לגבי מזבח, והן הן תורין של רחבה, שנאמר בעמוד הקודם שהם כשרים משום תורים. מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: אזוב שהצריכה התורה בעניינים שונים, וכגון לטהרת המצורע, הוא אזוב סתם, ולא זה הקרוי אזוב יון, ולא אזוב כוחלי, ולא אזוב רומי, ולא אזוב מדברי, ולא כל אזוב שיש לו שם לווי. ולפי זה נמצא שגם לענין תורים, רק תורים סתם כשרים להקרבה, ולא תורים צוציינים שיש להם שם לווי!

אמר אביי: כל שנשתנה שמו קודם מתן תורה, שהיו בו כמה מינים בעלי שם לווי קודם מתן תורה, והקפידה תורה עליו, ולא הזכירה אותו בשם לווי, וכגון אזוב, אם יש לו שם לווי — הריהו פסול. והני [ואלה] התורים הצוציינים — לא נשתנו שמן, לא היו מכונים "תורים צוציינים" קודם מתן תורה, אלא תורים סתם. ולכן, למרות שעכשיו יש להם שם לווי — כשרים הם. רבא אמר תירוץ אחר: הני כופשני צוצייני [אלה התורים הצוציינים], באתרייהו סתמא קרי להו [במקומם, תורים סתם קוראים להם].

ובענין דומה אמר רב יהודה: הני כרזי דבי חילפי שרו [אותם מיני חגבים שמצויים בין שיחי הבר מותרים], שממיני החגבים הטהורים הם, ודבי כרבי אסירי [ושבין הכרובים אסורים]. אמר רבינא: ומלקינן עלייהו [ומלקים עליהם] את מי שאוכל אותם משום שרץ העוף ("וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכלו". דברים יד, יט). ואמר רב יהודה: העוף הקרוי צרדא — שרי [מותר], והקרוי ברדא — אסיר [אסור], וסימניך כדי לזכור את האסור: הביטוי "בר מיניה" [חוץ ממנו], שמשמעו איסור, שיש לו דמיון למלה "ברדא". העוף הקרוי מרדא — ספקא [ספק] אם הוא כשר או לא.

אמר רב אסי, שמונה עופות ספיקות הן: חובא, חוגא, סוגא והרנוגא, תושלמי, ומרדא, כוחילנא, ובר נפחא. ומסבירים: מאי ספיקייהו [מה ספיקם]? עופות טהורים קורקבנן (העור הפנימי של הקורקבן) נקלף, כפי ששנינו במשנתנו, וטמאין — אין קורקבנן נקלף; והני [ושמונה אלה] קורקבנן נקלף, אבל לא ביד, אלא בסכינא [בסכין]. ושואלים: ומדוע אינו כשר?

והא ההיא בר אווזא דהוה בי [והרי אותו ברווז שהיה בביתו של] מר שמואל, דלא הוה קא מקלף קורקבניה [שלא היה נקלף קורקבנו], ואותביה בשימשא [והניח אותו בשמש], וכיון דרפי איקליף [וכיון שהתרפה קצת נקלף]! ומשיבים: התם [שם] כי רפי איקליף בידא [כאשר התרפה נקלף ביד], הכא [כאן] בשמונה ספקות אלה, אף על גב דרפי לא מקליף אלא בסכינא [אף על פי שמתרפה אינו נקלף אלא בסכין].

אמר אביי: תרנגולא דאגמא [תרנגול האגם, הביצה] חד [אחד] משמונה ספיקות הוא, והיינו [והוא] העוף הקרוי מרדו (מרדא). ובענין זה אמר רב פפא: תרנגולא דאגמא אסירא [תרנגול האגם אסור], אבל תרנגולתא דאגמא שריא [תרנגולת האגם מותרת], וסימניך לזכור איזה מהם מותר ואיזה איסור, מה שדרשו חכמים בכתוב "לא יבוא עמוני בקהל ה'" (דברים כג, ד) — עמוני ולא עמונית, שהזכר אסור והנקבה מותרת. דרש מרימר בציבור: תרנגולתא דאגמא אסירא [תרנגולת האגם גם היא אסורה], שהרי חזיוה דדרסה ואכלה [ראו אותה חכמים שהיא דורסת ואוכלת], והיינו [וזהו] העוף הנקרא גירותא, שידוע היה שהוא אסור (להלן קט,ב).

אמר רב: העוף המכונה שבור אנדרפטא — שרי [מותר], והמכונה פירוז אנדרפטא — אסור, וסימניך לזכור איזה מהם אסור — פירוז רשיעא [הרשע], שהיה רשע ידוע בשם זה. אמר רב הונא: העוף הנקרא בוניא — שרי [מותר], הקרוי פרוא — אסיר [אסור], וסימניך לזכור איזה מהם אסור — פרואה אמגושא [המכשף] הידוע.

אמר רב פפא: העוף הקרוי "מרדו זגיד ואכיל" [מרדו המסב ואוכל] — שרי [מותר], זה שנקרא "מרדו סגיד ואכיל" [המשתחוה ואוכל] — אסור, וסימניך — "לא תשתחוה לאל אחר" (שמות לד, יח), שהמשתחווה אסור. אמר שמואל: הצפור הנקראת שתיא חמרא [שתיינית יין] — אסירא [אסור], וסימניך — מה ששנינו שכהנים שתויי יין פסולין לעבודה. ואמר שמואל: הצפור הנקראת מזגא חמרא [מוזגת היין] — אסירא [אסור],