רוב עוביה, שמחשיבים גם את עובי הקנה עצמו, ואמרי לה [ויש אומרים] בשם רב שהכוונה היא לרוב חללה בלי הקנה עצמו.

מסופר, ההיא [אותה] פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה [שבאה, הביאוה לפני] רב לדון אם כשרה היא, יתיב וקא בדיק לה [יושב היה ובודק אותה] האם נחתכה הגרגרת ברוב עוביה. אמרו ליה [לו] רב כהנא ורב אסי לרב: והלא לימדתנו רבינו שפסוקת הגרגרת נמדדת ברוב חללה! שדריה לקמיה [שלח אותה לפני] רבה בר בר חנה, בדקה [בדק אותה] ברוב חללה ואכשרה [והכשיר אותה], וזבן מינה בתליסר איסתירי פשיטי בישרא [וקנה ממנה, בשלושה עשר איסרים פשוטים, בשר].

ושואלים: והיכי עביד הכי [וכיצד עשה כך] רבה בר בר חנה, שהתיר מה שרב היה סבור לאסור? והתניא [והרי שנויה ברייתא], חכם שטימא — אין חבירו רשאי לטהר, אסר — אין חבירו רשאי להתיר! ומשיבים: שאני הכא [שונה המקרה כאן] שרב לא אסר מיסר [לא אסר], אלא שקל לאסור, ושלחה לרבה בר בר חנה.

ושואלים מצד אחר: וכיון דאורי [שהורה] בה חכם, שנולד בה ספק והובאה לפניו כדי שיורה בה, היכי אכל מינה [כיצד אכל ממנה] רבה בר בר חנה? והא כתיב [והרי נאמר]: "ואומר אהה ה' אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול" (יחזקאל ד, יד), וכך דרשו חכמים את הפסוק:

"הנה נפשי לא מטומאה" — כוונתו שלא הרהרתי הרהורי עבירה ביום לבא על ידם לידי טומאה של קרי בלילה, "ונבלה וטרפה לא אכלתי" — שלא אכלתי בשר "כוס כוס" (שחוט שחוט) מעולם, מבשר בהמה העומדת למות, שאומרים לבעליה לשוחטה מהר קודם שתמות, "ולא בא בפי בשר פגול" — שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם, שנולד בה ספק, אף על פי שלא נאסרה. משום (בשם) ר' נתן אמרו: הכוונה היא שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, זרוע לחיים וקיבה שצריך לתת לכהנים. שאף שהדבר מותר, אין ראוי לעשות כן. ואם כן כיצד אכל רבה בר בר חנה מאותה בהמה? ומשיבים:

הני מילי [דברים אלה אמורים] על מילתא דתליא בסברא [דבר שתלוי בסברה], שראוי לחכם שלא לסמוך על סברתו במקום שיש ספק, ואילו רבה בר בר חנה אגמריה סמך [על לימודו, מסורתו, סמך], על מה שקיבל מרבותיו, ואין בכך צד של איסור.

ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו] והרי יש כאן טעם אחר שלא לקנות מבשר הבהמה, משום חשדא [החשד שיש בדבר]! דתניא [ששנויה ברייתא], מי שדן את הדין, זיכה וחייב, טימא וטיהר, או אסר והתיר, וכן העדים שהעידו על דבר — כולן רשאין ליקח (לקנות) מאותו דבר שהתירו אותו, אבל אמרו חכמים: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ואם כן לא היה ראוי לרבה בר בר חנה לקחת מדבר שהוא עצמו הכשיר!

ומשיבים: הני מילי מידי דמזבין משומא [דברים אלה אמורים בדבר שמוכרים אותו באומדן], ולא במידה מדוייקת, ולכן יש מקום לחשוד שהדיין מקבל עבור כספו יותר מאחרים, אבל הכא מתקלא מוכח [כאן המשקל מוכיח], שאינו מקבל הנחה, אלא משלם ככל אדם אחר. כי הא [כמו מעשה זה] דרבה שרא טרפתא וזבן מינה בישרא [שרבה התיר ספק טריפה ואחר כך קנה ממנה בשר], אמרה ליה [לו] בת רב חסדא, אשתו: אבא שרי בוכרא ולא זבן מיניה בישרא [אבי התיר בכור, שפסק שיש בו מום, ולא קנה ממנו בשר], ומדוע אוכל אתה מבשר שאתה עצמך הורית בו?

אמר לה: הני מילי בוכרא דאשומא מזדבן [דברים אלה אמורים בבכור שמוכרים אותו רק באומדן], ולא במשקל, ויש חשש של מראית עין, הכא מתקלא מוכח [כאן המשקל מוכיח], שאני משלם את המחיר הקבוע; מאי איכא [מה חשד יש] כאן — משום אומצא מעלייתא [חתיכת בשר משובחת יותר] שנותנים לי? בזה אין מקום לחשד, כי כל יומא אומצא מעלייתא זבנו לי [כל יום חתיכת בשר מעולה נותנים לי].

אגב כך מביאים מה שאמר רב חסדא: איזהו תלמיד חכם? זה הרואה טרפה לעצמו, כלומר, כשיש לו ספק בבהמה של עצמו אוסר אותה, ואינו חס על ממונו. ואמר רב חסדא: איזהו שנאמר בו "שונא מתנות יחיה" (משלי טו, כז)? זה הרואה טרפה לעצמו, שנזהר בכל ענין שלא ליהנות ממה שאינו שלו, ושמא בהמה זו אסורה עליו.

דרש מר זוטרא משמיה [משמו] של רב חסדא: כל מי שקורא מקרא ושונה משנה, ורואה טרפה לעצמו, ושימש תלמידי חכמים ללמוד דרכי הלימוד וההוראה — עליו הכתוב אומר: "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" (תהלים קכח, ב). רב זביד אמר: אדם כזה זוכה ונוחל שני עולמות, העולם הזה והעולם הבא, שנאמר "אשריך וטוב לך", "אשריך" — כוונתו בעולם הזה, "וטוב לך" — גם לעולם הבא.

ובענין "שונא מתנות יחיה" מסופר, ר' אלעזר כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה מידי [כאשר היו שולחים לו מבית הנשיא דבר כמתנה] לא שקיל [לא היה לוקח], וכי הוו מזמני ליה [וכאשר היו מזמינים אותו] לאכול אצלם לא אזיל [לא היה הולך], וכך אמר [היה אומר] בהתנצלות: לא קא בעי מר דאיחי [אין אדוני רוצה שאחיה]? דכתיב [שהרי נאמר] "ושונא מתנות יחיה". רבי זירא כי משדרי ליה [כאשר היו שולחים לו מתנה] לא שקיל [לא היה נוטל], אבל כי הוו מזמנין ליה [כאשר היו מזמינים אותו] אזיל [היה הולך], ואמר כהסבר לדבר: