או כשב" (ויקרא כב, כז) — הרי זה פרט לכלאים שפסול לקרבן, "או עז" — פרט לנדמה, שדומה למין אחר של בהמה, "כי יולד" — פרט ליוצא דופן, שאינו נולד כרגיל, אלא מוציאים אותו בניתוח דופן הרחם, "שבעת ימים" — פרט למחוסר זמן, שלא מלאו לו שבעה ימים, "תחת אמו" — פרט ליתום.

ונברר: האי יתום היכי דמי [יתום זה שמיעט הכתוב כיצד הוא]? אילימא דילידתיה אמיה והדר מתה [אם תאמר שילדה אותו אמו ואחר כך מתה], וכי לעולם תיחי ותיזיל [תחיה ותלך]? אלא תאמר שמתה והדר ילידתיה [ואחר כך ילדה אותו], ואולם זה ממה שנאמר "כי יולד" נפקא [יוצא], שהרי לאחר מיתה אין הבהמה יולדת, אלא מוציאים את הולד בניתוח!

אלא פשיטא [פשוט], שמדובר שהאם מתה בגמר הלידה, כך שזה (האם) פירש למיתה וזה (הולד) פירש לחיים, והוא הקרוי יתום, שנפסל לקרבן. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי בעינן חיותא [צריכים אנו שתהא חיות] באם בסוף הלידה — היינו דאיצטריך קרא למעוטי [זהו שהוצרך הפסוק למעט] יתום, שנשלמה לידתו בחיי אמו, לומר שכיון שבחייו אינו תחת אמו — נפסל להקרבה. אלא אי אמרת לא בעינן חיותא [אם אומר אתה שלא צריך שתהיה חיות] באם בסוף הלידה, נמצא שהכתוב ממעט ולד שנולד לאחר שמתה אמו, ואם כן למה ליה מיעוט זה? מ"כי יולד" נפקא [יוצא הדבר]! אלא מכאן שכל דבר שצריך שתהא בו חיות — צריך שתהיה בסופו. והוא הדין לשחיטת בהמה מסוכנת, שאינה כשרה אלא אם היתה בה חיות ופירכסה בסוף השחיטה.

א שנינו במשנתנו שבהמה דקה שפשטה ידה בשעת השחיטה ולא החזירה פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש. אמר רבא: הלכתא [ההלכה] בענין זה היא כי הא מתניתא [כמו ברייתא זו]: בהמה דקה שפשטה ידה בשעת שחיטה ולא החזירה — פסולה.

במה דברים אמורים? ביד, ברגל הקדמית, אבל ברגל האחורית, בין פשטה ולא כפפה, בין כפפה ולא פשטה — הרי היא כשרה. וכן במה דברים אמורים? בבהמה דקה, אבל בבהמה גסה, בין ביד בין ברגל, בין פשטה ולא כפפה, בין כפפה ולא פשטה — כשרה, שהוא סימן חיות, ולא סימן של יציאת נפש. ועוף, אפילו לא רפרף אלא גפו (כנפו), ולא כשכש אלא זנבו — הרי זה נחשב פירכוס וסימן חיים.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו רבא בכך]? הלוא כולהו תננהי [את כולם שנינו] במשנה: בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה — פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש. ונדייק: יד — אין [כן], רגל — לא; בהמה דקה — אין [כן], גסה — לא! ומשיבים: עוף איצטריכא ליה [הוצרך לו], דלא תנן [שלא שנינו] דבר זה במשנה, ושנינו בברייתא.

ב משנה ישראל השוחט לנכרי את בהמתו של הנכרי — שחיטתו כשרה, ור' אליעזר פוסל. אמר ר' אליעזר: אפילו שחטה על מנת לאכול (להאכיל) לנכרי מחצר כבד (הסרעפת) שלה בלבד — פסולה, שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה, ובהמה שנשחטה לשם עבודה זרה אסורה בהנאה, כדין תקרובת עבודה זרה.

אמר ר' יוסי: אין מחשבת הבעלים הנכרי משנה לענין זה. וקל וחומר הדברים, ומה במקום שהמחשבה פוסלת את השחיטה, כלומר, במוקדשין, שמחשבה פסולה בזמן השחיטה, כגון להקריב את הקרבן לאחר זמנו, פוסלת את הקרבן — אין הכל הולך אלא אחר מחשבת העובד, הכהן השוחט, שמחשבתו פוסלת, ולא מחשבת הבעלים, מקום שאין מחשבה פוסלת, כלומר, בחולין — אינו דין שלא יהא הכל הולך אלא אחר השוחט ולא אחר מחשבת הבעלים? ולכן כאשר השוחט ישראל — אין מחשבת הבעלים הנכרי לעבודה זרה פוסלת את השחיטה.

ג גמרא בביאור המחלוקת במשנתנו בין התנא הראשון לבין ר' אליעזר, מסבירים: הני תנאי אית להו [תנאים אלה יש להם, שניהם מקבלים את דבריו] של ר' אליעזר בר' יוסי ביחס לשחיטת קדשים. דתניא [ששנויה ברייתא], אמר ר' אליעזר בר' יוסי: שמעתי שגם הבעלים מפגלין (פוסלים את הקרבן כשחשבו בו מחשבת פסול), ולא רק הכהן העובד. והוא הדין למחשבת עבודה זרה בשחיטת בהמת חולין, שמחשבת הבעלים פוסלת אותה.

מיהו [אולם] תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: רק אי שמעיניה דחשיב [אם שמענו אותו את הגוי שהוא מחשב] לשם עבודה זרה — אין [כן], הרי זה פוסל, אבל אי [אם] לא שמענו — לא, שלדעתו, סתם מחשבת נכרי לעבודה זרה לא אמרינן [אין אנו אומרים]. ור' אליעזר סבר [סבור]: אף על גב דלא שמעיניה דחשיב [אף על פי שלא שמענו אותו שהוא מחשב] לשם עבודה זרה — פסול, שסתם מחשבת נכרי לעבודה זרה אמרינן [אומרים אנו]. ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר]: אף על גב דשמעיניה דחשיב [אף על פי ששמענו אותו שהוא מחשב] ומתכוון לכך במפורש, אין מחשבתו קובעת, שהרי אפילו בקדשים זה מחשב וזה עובד לא אמרינן [אין אנו אומרים] שפוסל, אלא הכל הולך אחר מחשבת העובד.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: בדשמעיניה דחשיב פליגי [במקרה ששמענו אותו, את הגוי, שהוא מחשב לשם עבודה זרה חלוקים הם], תנא קמא סבר [התנא הראשון סבור]: כי אמרינן [כאשר אומרים אנו] זה מחשב וזה עובד פסול — הני מילי [דברים אלו אמורים] בפנים, כלומר, בקרבנות, וכדברי ר' אליעזר בר' יוסי, אבל בחוץ, במחשבת עבודה זרה בשחיטת חולין — לא, שכן הלכות שחיטת חוץ משחיטת פנים