לאו למעוטי [האם לא למעט] חיבת הקדש, שאינה מכשירה לקבל טומאה כביאת מים, לעשות ראשון ושני? ודוחים: לא, יש לומר ששני הכתובים מלמדים שיש צורך בביאת מים על האוכלים כדי להכשירם לקבלת טומאה, חד [אחד] מדבר בטומאת מת, וחד [ואחד] מדבר בטומאת שרץ.

וצריכי [וצריכים] שניהם להיאמר, דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק בטומאת מת, היינו אומרים: התם הוא דבעי [שם הוא שצריך] האוכל הכשר, משום שטומאת מת קלה יותר, שהמת לא מטמא בשיעור קטן כעדשה, אלא רק בכזית, אבל שרץ שמטמא בכעדשה — אימא לא ליבעי [אמור שלא יצטרך] האוכל הכשר כדי להיטמא בו.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בשרץ, היינו אומרים שדווקא לטומאת שרץ יש צורך בהכשר, משום שטומאתו קלה יותר, שהוא לא מטמא את הנוגע בו טומאת שבעה ימים, אבל מת שמטמא טומאת שבעה — אימא לא ליבעי [אמור שלא יצטרך] האוכל הכשר כדי להיטמא בו, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הכתובים.

מתיב [מקשה] רב יוסף על שיטת ר' אלעזר, שרק אוכל שהוכשר במים מקבל טומאה לעשות ראשון ושני, ממה ששנינו במשנתנו שהשוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם, ר' שמעון אומר: הוכשרו בשחיטה, ומה שאמר הוכשרו משמעו — ואפילו למימני בהו [למנות בהם] ראשון ושני.

ויש לשאול: אמאי [מדוע] הוכשרו? והא לאו [והרי לא] אוכל הבא במים הוא! ומכאן שכל דבר שמכשיר לקבל טומאה עושה ראשון ושני, ובכלל זה חיבת הקודש! אמר ליה [לו] אביי: יש לומר כי אין זה מדין תורה, אלא עשאוהו את השחיטה כהכשר מים, והוא מדרבנן [מדברי סופרים].

אמר ר' זירא, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נוספת ממה ששנינו: הבוצר ענבים לגת (לעשות מהם יין), ובתוך כך זב מן המיץ על אשכול הענבים — שמאי אומר: הוכשר לקבלת טומאה, הלל אומר: לא הוכשר, ובסופו של דבר שתיק ליה [שתק, הודה לו] הלל לשמאי. ויש לשאול: אמאי [מדוע] הודה לו? והא לאו [והרי לא] אוכל הבא במים הוא, שהרי אין משקה מכשיר אלא לרצון! אמר ליה [לו] אביי: עשאוהו כהכשר מים, ואולם מדרבנן [מדברי סופרים] הוא.

אמר ליה [לו] רב יוסף: אמינא לך אנא [אומר אני לך] ראיה מדברי ר' שמעון שהוכשרו בשחיטה, ואת אמרת לי [ואתה אומר לי] שהכוונה היא שעשאוהו חכמים כהכשר מים, וכן אמר [אומר] לך ר' זירא ראיה מן הבוצר לגת, ואמרת ליה [ואתה אומר לו]: עשאוהו כהכשר מים, אם כן ביחס לשאלת ר' שמעון בן לקיש בצריד של מנחות נמי [גם כן] נאמר, שמן התורה אין חיבת הקודש מכשירה, וחכמים עשאוהו כהכשר מים למנות בו ראשון ושני!

אמר ליה [לו] אביי: אטו [וכי] ר' שמעון בן לקיש לענין לתלות קמיבעיא ליה [נשאלה לו השאלה], כלומר, לא לאכול ולא לשרוף את הצריד, כדין קודש שנטמא בטומאה שמדברי חכמים? כי קא מיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] השאלה הרי זה לענין לשרוף את הצריד שנטמא, וכדין קודש שנטמא מדין תורה.

ואומרים: מכלל הדברים אתה למד שחיבת הקדש מכשירה לקבלת טומאת אוכלים דאורייתא [מן התורה], מנא לן [מנין לנו] דבר זה? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] בבשר קדשים: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא ייאכל באש יישרף" (ויקרא ז, יט), ויש לברר: האי בשר דאתכשר במאי [בשר זה שהוכשר, במה] הוכשר?

אילימא דאתכשר [אם תאמר שהוכשר] בדם הבהמה — והאמר [והרי אמר] ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מנין לדם קדשים שאינו מכשיר אוכלים לקבלת טומאה? שנאמר: "לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, כד), ללמד שדם הנשפך כמים — מכשיר כמו מים, דם שאינו נשפך כמים, אלא מתקבל בכלי כדי לזורקו על המזבח — אינו מכשיר!

אלא תאמר דאיתכשר [שהוכשר] הבשר במשקי בית מטבחיא [במשקים של בית המטבחיים במקדש] כגון מים שרחץ בהם את הבשר — והא [והרי] אמר ר' יוסי בר' חנינא: משקי בית מטבחיא [בית המטבחיים] שבמקדש לא דיין שהן עצמם דכן [טהורים], שאינם מקבלים טומאה, אלא שאף אין הם מכשירין אוכלין לקבלת טומאה! וכי תימא [ואם תאמר]: תרגמא [תרגם והסבר] את דברי ר' יוסי בר' חנינא לגבי דם בלבד, אבל שאר משקים שבמקדש מכשירים, והא [והרי] "משקי" קאמר [הוא אומר] בלשון רבים! אלא לאו [האם אין] הכוונה דאתכשר [שהוכשר] הבשר בחבת הקדש? ומכאן שחיבת הקודש מכשירה מדין תורה.

ודוחים: ודלמא [ושמא] יש לפרש את הכתוב כדברי רב יהודה אמר שמואל, שאמר רב יהודה אמר שמואל: מדובר בכגון שהיתה לו פרה של זבחי שלמים, והעבירה בנחל כדי להכין אותה לשחיטה, ושחטה ועדיין משקה של מי הנחל טופח עליה, וכך הוכשר הבשר לקבל טומאה על ידי משקים, ולא בגלל חיבת הקודש!

אלא ההוכחה היא מסיפא [מסופו] של הכתוב העוסק בקדשים שנטמאו, שנאמר: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף והבשר כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז, יט), ומאחר שכבר אמר הכתוב "והבשר" הרי שהמלה "והבשר" שנאמרה בהמשכו מיותרת, ואמרו חכמים כי היא באה לרבות עצים ולבונה של קודש, שאם נטמאו הריהם נפסלים להקרבה כבשר. ויש לשאול: וכי עצים ולבונה בני אכילה נינהו [הם], שנאמר שהם בכלל "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד)? אלא מכאן למד ר' שמעון בן לקיש שחבת הקדש מכשרא להו [מכשירה אותם] לקבל טומאה, ומשויא להו [ועושה אותם] כאילו היו אוכל שהוכשר במים. ולפי זה למד כי הכא נמי [כאן גם כן] בצריד של מנחה, יש לומר שחבת הקדש מכשרתה לקבל טומאה.