משיקו במים, שנותן את הכלי ובו התמד במקוה, וכשנושקים מי התמד במי המקוה הריהם נטהרים, כדרך שמטהרים מים שנטמאו. אבל משהחמיץ התמד — אין משיקו במים לטהרו, שרק מים מיטהרים בהשקה, ולא משקים אחרים. אמר רבא: לא שנו שהשקה מועילה לתמד קודם שהחמיץ, אלא במקרה שתמדו (שעשה את התמד) במים טהורים שנתנם על פסולת הענבים, ואחר כך נטמאו, קודם שהחמיץ. אבל אם היו המים טמאים מעיקרא [מתחילה] — לא יועיל דבר זה.

אזל [הלך] רב גביהה מבי כתיל אמרה לשמעתא קמיה [אמר את השמועה הזאת של רבא לפני] רב אשי, ותמה: מאי שנא [במה שונה] אם היו המים טמאין מעיקרא [מתחילה] שלא מועילה לתמד ההשקה — מפני דאמרינן [שאומרים אנו]: איידי דמיא יקירי שכני תתאי, ופירא קפי מלעיל [מתוך שהמים כבדים יותר הם מצויים למטה בכלי, והפרי, פסולת היין, צף מלמעלה], ולא קא סלקא להו השקה למיא [ולכן לא עולה השקה למים], שהרי אין מי המקוה נוגעים בהם. אי הכי [אם כך], אם היו המים טהורים ולבסוף נטמאו נמי [גם כן] יהיה בהם אותו דין, שהרי חלק הפרי הוא הצף מלמעלה!

אלא טעם הדבר שמועילה במקרה זה השקה, הוא מפני שאנו מניחים שהם מבלבלי [מבולבלים] ומעורבים יחד, המים והפרי, ולפי זה, הכא נמי [כאן גם כן], כשנטמאו תחילה — הרי הם מבלבלי [מבולבלים] ומעורבים יחד, ותועיל להם ההשקה!

א משנה כל מקום שיש מכר, שרשאי אדם למכור את בתו לשפחה, כלומר, כשהיא קטנה — אין קנס, שאם נאנסה או נתפתתה, אין אביה מקבל את חמשים הכסף האמורים באונס נערה (דברים כב, כט). וכל מקום שיש קנס, כשהיא נערה — אין בו מכר, שאין האב יכול למכור את בתו הנערה.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר רב: זו, משנתנו, דברי ר' מאיר היא, אבל חכמים אמרו: יש אפשרות של קנס גם במקום של מכר. דתניא [ששנויה ברייתא] בהבהרת מחלוקת זו: קטנה מבת יום אחד עד שתביא שתי שערות במקום הערוה — יש לה מכר, רשאי אביה למכור אותה לאמה, ואין לה קנס אם נאנסה או נתפתתה, משום שעדין אינה בגדר נערה; משתביא שתי שערות עד שתיבגר, ששה חדשים לאחר מכן — יש לה קנס, משום שעדיין היא נערה, אבל אין לה מכר, אלו דברי רבי מאיר, שהיה רבי מאיר אומר: כל מקום שיש מכר — אין קנס, וכל מקום שיש קנס — אין מכר.

וחכמים אומרים: קטנה מבת שלש שנים ויום אחד עד שתיבגר — יש לה קנס.

ותוהים: קנס — אין [כן], אבל מכר — לא? וכי אי אפשר למכור אותה בגיל הזה? והרי קטנה היא! ומשיבים: אימא [אמור, הסבר] כך: יש לה אף קנס במקום מכר, כלומר, גם מכר וגם קנס.

ג משנה כל מקום שיש בו מיאון, שילדה שהשיאוה אחיה או אמה (ולא אביה) יכולה למאן בבעלה ולצאת ממנו בלא גט, כלומר, כל זמן שהיא קטנה — אין חליצה, שאם מת בעלה בלא בנים, והיא עומדת לפני אחיו ליבום — אינה יכולה לחלוץ. וכל מקום שיש חליצה, משתביא שתי שערות — אין מיאון, שאינה יוצאה מבעלה אלא בגט.

ד גמרא אמר רב יהודה, אמר רב: זו משנתנו דברי ר' מאיר היא, אבל חכמים אומרים: יש מיאון גם במקום שיש חליצה. דתניא [ששנויה ברייתא]: עד מתי הבת ממאנת? — עד שתביא שתי שערות, כלומר, כל זמן שהיא קטנה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אפילו לאחר מכן, עד שירבה השחור במקום הערוה על הלבן, ששער הערוה ניכר, ובשלב זה כבר יכולה לחלוץ, והיא דעת חכמים.

ה משנה כל מקום שיש תקיעה בערב שבת וחג, כדי להבטיל את העם ממלאכה, ולהבדיל בין קודש לחול — אין בו הבדלה בתפילה ועל הכוס, וכל מקום שיש הבדלה אין תקיעה. כיצד?

יום טוב שחל להיות בערב שבת — תוקעין בכניסת השבת, כדי להבטיל את העם ממלאכה המותרת ביום טוב ואסורה בשבת, ולהבדיל בין הקודש לקודש. ולא מבדילין בליל השבת, שאין מבדילים אלא כשיוצאים מקודש לחול, או מקדושה חמורה לקדושה קלה יותר, וקדושת שבת חמורה משל יום טוב. אם חל יום טוב במוצאי שבת — מבדילין, אבל לא תוקעין באותה שבת לקראת חשיכה.

כיצד מבדילין כשיום טוב חל במוצאי השבת? "המבדיל בין קודש לקודש", ולא "המבדיל בין קודש לחול" כבכל מוצאי שבת. ר' דוסא אומר: "בין קודש חמור לקודש הקל".

ו גמרא שנינו שכשיום טוב חל בערב שבת תוקעים להודיע על כניסת השבת. ושואלים: היכי [איך] תוקע, כיצד עושים את התקיעה? אמר רב יהודה: תוקע ומריע מתוך תקיעה זו, כלומר, בתוך התקיעה משנה את הקול לתרועה, ורב אסי אמר: תוקע ומריע בנשימה אחת, שאינו עושה אותן ברצף ממש, אך גם לא מפסיק בנשימה. אתקין [התקין] רב אסי בעיר הוצל לתקוע כשמעתיה [כפי ההלכה שלו].

מיתיבי [מקשים] על רב יהודה ורב אסי, ממה ששנינו בברייתא: יום טוב שחל להיות בערב שבת — תוקעין ולא מריעין. מאי לאו [האם אין] הכוונה שלא מריעין, שאין עושים תרועה כלל? ומשיבים: לא, אלא רב יהודה מתרץ ברייתא זו לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], ורב אסי מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]. ומפרטים, רב יהודה מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] כך: לא מריעין תרועה בפני עצמה, אלא מריעים מתוך תקיעה. ורב אסי מתרץ לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], לא מריעין בשתי נשימות, כלומר לא מפסיקים בין תקיעה לתקיעה בנשימה, כמו בכל ערב שבת, אלא מריעין בנשימה אחת עם התקיעה.

ז שנינו במשנה: וביום טוב שחל להיות במוצאי שבת מבדילים. ונחלקו חכמים בנוסח הבדלה זו. ושואלים: היכא אמר לה [היכן אומר אותה] את הלשון הזו של ההבדלה? אמר רב יהודה: אומרים אותה בחתימתה של הברכה, אבל את נוסח הברכה עצמה אומר כבכל מוצאי שבת: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך" וכו'. וכן אמר רב נחמן: בחתימתה. ואילו

רב ששת בריה [בנו] של רב אידי אמר: אף בפתיחתה אומר כן, במקום הנוסח "המבדיל בין קודש לחול". ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו].

ועל מה ששנינו שרבי דוסא אומר: בהבדלה משבת ליום טוב אומר "בין קדש חמור לקדש הקל", מעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו].

אמר ר' זירא: יום טוב שחל להיות באמצע שבת (השבוע), אומר לאחר יום טוב: "המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לגוים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה", אף על פי שאין זו שבת, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? סדר הבדלות שתיקנו חכמים הוא מונה, ולאו דווקא ההבדלה המיוחדת לאותו יום.