לשוף (להחליק), לשבץ בו אבנים טובות, לגרר (לגרד), לכרכר (לצרוב בו ציורים), להקיש בקורנס כדי ליישר אותו, וכן אם היה מחוסר כן (בסיס) או אוגן (שפה) או אוזן (ידית) — הרי זה טהור, אינו ראוי לקבל טומאה. אבל אם היה הכלי עצמו גמור, אלא שהיה מחוסר כסוי — טמא, ראוי לקבל טומאה.

ושואלים: מאי שנא הני ומאי שנא הני [במה שונים אלה, גולמי כלי עץ, ובמה שונים אלה, גולמי כלי מתכת], שבכלי עץ די שיהיו ראויים למלאכתם כדי לקבל טומאה, ואילו כלי מתכות שלא נגמרה מלאכתם לגמרי אינם מקבלים טומאה? רבי יוחנן אמר: הואיל וכלי מתכת לכבוד עשויין, ולכן כל זמן שהכלי אינו מושלם ואינו מכובד אינו נחשב ככלי לעניינו. רב נחמן אמר: הואיל ודמיהן של כלי מתכות יקרים, וכל זמן שלא נגמרה מלאכתם אינם נמכרים בדמים יקרים, ואינם ראויים לעניינם.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם, בין שני הטעמים]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי כלי עצם, כגון כלים העשויים מקרנים, שדמיהם יקרים, אבל אינם עשויים לכבוד, שלפי הסברו של ר' יוחנן גולמיהם מקבלים טומאה, ולפי הסברו של רב נחמן אינם מקבלים טומאה, כגולמי כלי מתכות. ומעירים: ואזדא [והולך] רב נחמן לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רב נחמן: כלי עצם לענין טומאה ככלי מתכות דמו [נחשבים].

ושואלים: האם מכלל הדברים אתה למד שכלי עצם מקבלי [מקבלים] טומאה הם? ומשיבים: אין [כן], דתניא [ששנויה ברייתא], רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: מה תלמוד לומר בפרשת טהרת כלי מדין מטומאתם: "וכל מעשה עזים תתחטאו" (במדבר לא, כ)? להביא (לרבות) דבר הבא (הנעשה) מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים (הפרסות) שהוא מקבל טומאה. ומה שבא מקרנים וטלפים של שאר בהמה וחיה, מנין שהוא מקבל טומאה? תלמוד לומר: "וכל מעשה" בלשון ריבוי. אם כן, מה תלמוד לומר "עזים"? שהרי דבר זה אינו מיוחד לעיזים! פרט לעופות, שדבר שנעשה מעצמות עופות אינו מטמא.

א משנה החייב בשקדים המרים בתרומות ובמעשרות — פטור בשקדים המתוקים, והחייב במתוקים — פטור במרים.

ב גמרא בפירוש משנתנו תנו רבנן [שנו חכמים]: שקדים המרים, כשהם קטנים — חייבין בתרומות ובמעשרות, משום שאז עדיין אינם מרים, והם ראויים לאכילה, אבל כשהם גדולים — פטורין, מפני שהם מרים ואינם ראויים לאכילה. ואילו השקדים המתוקים, כשהם גדולים — חייבין, שנגמר הפרי וראוי לאכילה, אבל כשהם קטנים — פטורין, מפני שאין דרך לאכול אותם.

רבי ישמעאל בר' יוסי אומר משום בשם אביו ביחס לשקדים המרים: זה וזה לפטור, בין כשהם קטנים ובין כשהם גדולים. ואמרי לה [ויש אומרים] בנוסח אחר: זה וזה לחיוב, בין בגדולים ובין בקטנים. אמר ר' אלעא: הורה ר' חנינא בצפורי כדברי האומר זה וזה לפטור במרים.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולמי שאומר] זה וזה לחיוב, שקדים מרים גדולים למאי חזו [למה הם ראויים]? הרי מרים הם ואי אפשר לאכול אותם! אמר ר' יוחנן: הואיל ויכול למתקן על ידי האור, שכאשר קולים אותם באש הם מתמתקים וניתנים לאכילה.

ג משנה התמד משקה העשוי ממים שניתנו על גבי פסולת של ענבים ועברו תהליך של תסיסה, עד שלא החמיץ הוא נחשב כמים, ולכן אינו ניקח (נקנה) בכסף מעשר שני, לשתותו בירושלים, לפי שאינו יין, ופוסל את המקוה, אם היו בו שלושה לוגין ונפל לתוך מקוה חסר, וכדין מים שאובים. משהחמיץ התמד דינו כיין, ולכן ניקח בכסף מעשר, ואינו פוסל את המקוה, שאיננו עוד בגדר מים.

האחין שהיו שותפין בירושת אביהם, כשחייבין בקלבון (מטבע קטנה שמוסיפים בזמן שנותנים את מחצית השקל), כלומר, בזמן שיש להם דין של שותפים רגילים — הרי הם פטורין מלהפריש מעשר בהמה מן העדר שהוריש אביהם, וכדין שותפים. אבל כשחייבין במעשר בהמה, כלומר, כשאינם נחשבים שותפים, אלא כסמוכים על שולחן אביהם — פטורין מן הקלבון, כדין אב הנותן מחצית השקל עבור בניו, שפטור מלתת קלבון עבורם.

ד גמרא על מה ששנינו במשנה בענין התמד, שואלים: מני מתניתין [כשיטת מי היא משנתנו]? הרי לכאורה לא כדעת רבי יהודה ולא כדעת רבנן [חכמים] החולקים עליו! דתניא [ששנויה משנה]: המתמד, שנתן מים על גבי פסולת ענבים, ונתן מים במדה מסויימת ומצא כדי מדתו, כלומר, בדיוק אותה מידה של מים — הרי זה פטור מן המעשר, למרות שיש בו טעם יין, שהרי אין כאן אלא מים. ור' יהודה מחייב, מפני שלשיטתו הטעם נותן לו דין יין.

ומעתה, מני [כשיטת מי היא] משנתנו? אי רבנן [אם כשיטת חכמים], הרי הם אומרים שהכל תלוי במידה, ואם אין יותר מכפי מידתו — פטור אף על גב [אף על פי] שהחמיץ. אי [אם] שיטת ר' יהודה, הרי הוא מחייב אף על גב [אף על פי] שלא החמיץ, שהרי לא הזכירו חלוקה זו בדבריהם! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: