דאמר [שהוא אומר]: המקריב פלגס מייתי ומתני [מביא נסכים של איל ומתנה], שאם איל הוא — הרי אלו נסכיו, ואם כבש הוא, שנסכיו מועטים משל איל — יהא המותר נדבה; לשיטתו,

מי אמרינן [האם אומרים אנו]: באיל וכבש מתנה, בבריה בפני עצמה, שאינה לא זה ולא זה — לא מתנה, שלדעתו ודאי אינו בריה לעצמה, אלא רק ספק כבש או איל. או דלמא [שמא] לשיטתו בבריה נמי [גם כן] מתנה, דאמר [שאומר]: אי [אם] בריה הוה [היא], שאינו איל ולא כבש, ואינו חייב בנסכים האמורים בהם — ליהוי כוליה [שיהיה כולו] נדבה. ולדרך זו, גם לשיטתו, אם נדר שיביא איל או כבש והביא פלגס — מספק לא יצא ידי חובתו? בעיה זו לא נפתרה, ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

א ענין "בריה בפני עצמה" נדון גם ביחס לקרבן תודה שצריך להביא עמו עשרים עשרון ללחמי התודה, עשרה עשרונים למצה ועשרה לחמץ. בעי [שאל] רבי זירא: האומר "הרי עלי עשרה עשרונים לחמי תודה, מן החמץ או מן המצה" מאיזה שארצה, והביא שיאור, שהוא ספק מצה ספק חמץ, מהו דינו? האם יוצא בו ידי חובת נדרו?

והואיל ונחלקו חכמים בהגדרת השיאור, שואלים תחילה: בשיאור דמאן [של מי]? לדעת מי מדובר? אי [אם] תאמר בשיאור לדעת ר' מאיר, שפניו של הבצק הכסיפו (החווירו), ולשיטת רבי יהודה הסבור שאינו חמץ כלל — הרי מצה מעלייתא [מעולה] היא, ויצא ידי חובת נדרו במצה!

אי [אם] בשיאור לדעת רבי יהודה, שכבר נתהוו בו סדקים כקרני חגבים, ולפי שיטת ר' מאיר — הרי לשיטת ר' מאיר חמץ גמור הוא, ויצא ידי חובת נדרו בחמץ!

וגם אי [אם] מדובר בשיאור לדעת ר' מאיר, ולשיטת ר' מאיר, הרי למרות שאינו חייב על אכילתו כרת, מכל מקום מדלקי עליה [מכיון שלדעת ר' מאיר הוא לוקה עליו] מן התורה — ודאי חמץ הוא, ואם כן יצא ידי חובת נדרו בחמץ!

אלא צריך לומר ששאלת ר' זירא היא במי שהביא עשר חלות שיאור לדעת רבי יהודה, ולשיטת רבי יהודה, שאינו לוקה עליו, ומכל מקום צריך לשרוף אותו, ומכאן שיש בו צד חמץ, מאי [מה דינו]? האם ספיקא הויא [ספק הוא], ונפיק [ויוצא] ידי חובת נדרו ממה נפשך [מאיזה צד שתרצה], שאם מצה הוא — יוצא ידי חובת חלות תודה מן המצה, ואם חמץ — יוצא ידי חובת חלות תודה חמץ. או דלמא [שמא] שיאור בריה לעצמו הוא, לא מצה ולא חמץ, ולא נפיק [ואינו יוצא] בו ידי חובתו כלל? ומקשים: וגם אם ספק הוא, כיצד ייתכן שיצא אדם ידי נדרו באותו שיאור?

והאמר [והרי אמר] רב הונא: האומר "הרי עלי לחמי תודה" — מביא תודה ולחמה בשלימות, עשרה עשרונים מצה ועשרה עשרונים חמץ; וכיון דאיחייב ליה [שהתחייב הוא] בתודה וכל לחמה, הא לא ידע האי גברא [הרי אין יודע אותו אדם] שהביא שיאור אי [אם] אותו שיאור חמץ הוא, דליתי [שיביא] מצה להשלים את חובת לחמי התודה, אי [או אם] מצה הוא, דליתי [שיביא] חמץ להשלים אותו. ובכל מקרה אינו יוצא ידי חובת קרבן תודתו עד שיביא עוד קרבן שלם של לחמי תודה, חמץ ומצה!

ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] שאלתו של ר' זירא, אלא במי שאמר "הרי עלי חלה (חלות) מן החמץ או מן המצה, על מנת לפטור חובת לחמי תודתו של פלוני", ונמצא שהוא עצמו יוצא ידי חובת נדרו, שהרי לא חייב עצמו בקרבן תודה.

ומקשים: סוף סוף הא לא ידע האי גברא [הרי אין יודע אותו אדם], החבר, אי [אם] מה שהביא חמץ הוא, דליתי [שיביא] מצה להשלים את חובת תודתו, אי [או אם] מצה הוא, דליתי [שיוסיף ויביא] חמץ, ונמצא שהנודר אינו מקיים את נדרו לפטור תודתו של חבירו, שהרי החבר לא יצא ידי קרבן תודתו במה שהביא עבורו! ומשיבים: לא צריכא [לא נצרכה] שאלתו של ר' זירא, אלא במקרה שאמר "הרי עלי חלות לתודתו של פלוני", ולא אמר "על מנת לפטור תודתו", שאינו בא לפטור את חבירו מחובתו, אלא רק להוסיף עליו, ואם כן אין כאן אלא שאלה ביחס לנודר עצמו, האם מיפק גברא [לצאת האיש] ידי נדרו נפיק [יוצא], או לא נפיק [אינו יוצא]? גם שאלה זו לא נפתרה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ב משנה מה שהוא כשר בפרה אדומה — פסול בעגלה ערופה, ומה שכשר בעגלה — פסול בפרה.

ג גמרא בפירוש משנתנו מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: פרה אדומה — בשחיטה כשרה, בעריפה פסולה; עגלה — בעריפה כשרה, בשחיטה פסולה. נמצאת אומר: כשר בפרה — פסול בעגלה, כשר בעגלה — פסול בפרה.

ומציעים: ותהא פרה כשרה בעריפה מקל וחומר, ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה, כפי שיילמד להלן (כד,א) — הוכשרה בעריפה, פרה שהוכשרה בשחיטה, שנאמר "ושחט אותה" (במדבר יט, ג) — אינה דין שהוכשרה בעריפה?