א גמרא שנינו במשנתנו כי אם אמר "שור זה לעולה", ולאחר מכן נפל מום בשור, ונפדה — אם רצה יביא בדמיו שני שוורים. ותוהים: והא [והרי] אמרת רישא [בתחילה, במשנה הקודמת] שהאומר "הרי עלי להביא שור בשווי מנה", והביא במקום שור אחד השווה מנה, שנים שוורים בשווי מנה — לא יצא בכך ידי חובתו. ומדוע בענייננו יכול להביא שני שוורים במקום שור אחד, שנדב?

ומשיבים: אין הדברים שווים. שכן המשנה הקודמת עוסקת באופן שאמר "הרי עלי שור", שהוא לשון נדר, ולכן חייב להביא כפי שנדר. ואולם משנתנו עוסקת באופן שאמר "שור זה עולה", והרי זו לשון נדבה, ולכך אחר שנסתאב השור, ונפסל להקרבה שאני [שונה] הוא הדין, שהרי לא נתחייב להביא אלא שור זה לעולה, ומכיון שאינו יכול להביאו אלא את דמיו הריהו יכול להביא בדמים אלו שני שוורים.

ב עוד שנינו במשנתנו שהאומר "שני שוורין אלו עולה" ונסתאבו, ונפדו בדמים, שלדעת חכמים אם רצה, יכול הוא שיביא בדמיהן שור אחד, ואילו רבי אוסר להביא בדמיהם שור אחד, אלא יביא שני שוורים. ושואלים על שיטת רבי: מאי טעמא [מה טעם] אינו מביא אלא שור אחד?

משום דהוה ליה [שהרי זה] כמו הנודר להביא שור גדול והביא שור קטן, וכן להיפך, שנדר להביא שור קטן והביא שור גדול, שלדעת רבי לא יצא, כיון שהביא שלא כפי שנדר. ואף כאן שני שוורים נחשבים כ"גדול" בהשוואה לשור אחד הנחשב "קטן". ואף על גב [ואף על פי] שמשנתנו מדברת לא בנודר אלא בנודב את השוורים המסויימים הללו וקרבנו נסתאב, ומעתה שוב אין המקדיש חייב אלא בהבאת דמי פדיונם — בכל זאת לכתחילה לא שרי [לא התיר] רבי להביא שור אחד בדמיהם.

ויש לשאול, אם כן לפלוג [שיחלוק] רבי על חכמים נמי ברישא [גם כן בתחילת המשנה], בדינו של האומר "שור זה עולה" שאמרו חכמים שאם נסתאב יכול להביא בדמיו שני שוורים, שכן לדעתם אין דינו שונה מזה שנדר להביא "שור קטן" והביא "שור גדול", שהם סבורים שיצא ידי חובתו. ואולם רבי (כמובא לעיל מנחות קז,ב) חלוק על שיטתם ולדעתו אין מביאים שור גדול בנדרו של האומר שור קטן, ויחלוק אם כן בענין "שור זה עולה"!

ומשיב ים: אכן רבי אכולה מילתא פליג [על כל הדבר חלק], ואף במקרה שבתחילת המשנה, באומר "שור זה עולה" הריהו סבור שלא יביא שני שוורים בדמי השור שנדב. ומה שלא אמר רבי את דעתו זו כבר בתחילת המשנה — שכן הוא נטר להו לרבנן [המתין להם לחכמים] עד דמסקי מילתייהו [שיגמרו את דבריהם], והדר מיפליג עלייהו [וחזר וחלק עליהם] בשני המקרים.

תדע שכן הוא הדין לדעת רבי, דקתני [שכן שנה בסוף משנתנו] שלדעת חכמים האומר "איל זה עולה" ונסתאב — אם רצה יביא בדמיו כבש, ואף שהאיל נחשב "גדול" בהשוואה לכבש. וכן שהאומר "כבש זה לעולה" ונסתאב — אם רצה יביא בדמיו איל. שכך הוא הדין לדעת חכמים, שבין כשנדר "גדול" (איל) רשאי להביא "קטן" (כבש), ובין כשנדר "קטן" (כבש) רשאי להביא "גדול" (איל). ואילו רבי אוסר להביא כבש בדמיו של הנודר איל — הרי איפוא שרבי סבור שאף במקרה של המקדיש בלשון "הרי זה", ונפסל הקרבן, אין מביאים בדמי פדיונו אלא כפי שנדר, ואף לא קרבן "גדול" במקום קרבן "קטן" שנדב. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] כי כך היא שיטתו של רבי.

ג שנינו במשנתנו שהנודב בלשון "שור זה עולה" ונסתאב השור לאחר מכן, שלדעת חכמים הריהו יכול להביא בדמיו גם שני שוורים. ובענין זה איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: ממינא למינא [ממין אחד למין אחר] מאי [מה] דינו? האם כשהתירו חכמים להביא בדמיו אף שלא כפי שנדר, התירו אף לשנות את מין הבהמה, וכגון שיביא שני אילים במקום שור אחד, אם שווים דמיהם לדמי השור?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו בברייתא: האומר "שור זה עולה", ונסתאב — לא יביא בדמיו איל, שהרי אין שוויו של האיל כשווי דמי השור, אבל אם רוצה, הריהו מביא בדמיו של השור שני אילים אם שווים כדמי השור. ואילו רבי אוסר להביא שני אילים בדמי שור זה, וטעמו: שהרי מביא שני האילים חייב להביא אתם שני מנחות נסכים, ואלה באות בשני כלים, ולא בכלי אחד לפי שאין בילה (בלילה). ומעתה, אין הקרבנות המובאים דומים לקרבן אותו הוא נדב, שהרי הוא נדב קרבן שמנחתו מובאת בכלי אחד, ואילו עתה מובאים בדמי קרבן זה שני קרבנות שעמהם שתי מנחות. נמצא איפוא, שלדעת חכמים הריהו רשאי לשנות ממין למין, ולהביא שני אילים במקומו של שור זה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד ממנה] שכך הוא הדין לדעת חכמים.

ושואלים: אי הכי [אם כך] הוא, שרשאי להביא בדמי שור זה אף ממין אחר, מאי איריא תרי [מה שייך שנים], מדוע אמרה הברייתא שרק שני אילים הוא יכול להביא בדמי השור, ואילו איל אחד אינו יכול להביא, והרי אפילו איל חד נמי [אחד גם כן] צריך להיות מותר להביא, הגם שהוא "קטן" בהשוואה לשור שהוא "גדול", דהא [שהרי] שנינו במשנתנו בדינו של הנודב שור זה ונסתאב כי לדעת רבנן [חכמים] לא שני להו [לא שונה להם] הדין בין המביא גדול למביא קטן (שהרי הנודב איל, רשאי להביא בדמיו כבש)!

ומשיבים: תרי [שתי] דעות שונות של תנאי [שוני המשניות] בענין זה, וחלוקות הן אליבא דרבנן [לשיטת חכמים]. שיש אומרים כי דעת חכמים היא שבמקרה זה מותר להביא אף קטן במקום גדול (כבמשנתנו), ויש האומרים בדעת חכמים כי אף במקרה זה אין להביא קטן במקום גדול (כבברייתא).

ד שנינו באותה ברייתא כי רבי אוסר להביא שני אילים בדמי השור שנפדה, וטעמו: לפי שאין בילה. ומדייקים בדבריו: כל עיקר טעמא [הטעם] הוא מפני שאין בילה, ומכאן יש לדייק: הא [הרי] שאם יש בילה — שרי [מותר] היה לשיטת רבי להביא שני אילים במקום שור זה שנפסל,

ואולם התנן [הרי שנינו במשנתנו] שהאומר "איל זה עולה" ונסתאב האיל — לדעת חכמים אם רצה יביא בדמיו כבש. וכן שהאומר "כבש זה עולה" ונסתאב — אם רצה יביא בדמיו איל, ואילו רבי אוסר להביא כן. הרי משמע שאוסר רבי להביא בשינוי ממה שנדר, אף בקרבן אחד, ואף מקטן לגדול, הגם שאין הוא מביא אלא מנחה אחת!

ומשיבים: אף בשיטת רבי ישנם תרי תנאי [שני שוני משניות] וחלוקים הם אליבא [לשיטת] רבי. שיש האומרים כי רבי אוסר רק שינוי קרבן שיש אתו שינוי במנחות (כבברייתא), ויש האומרים שרבי אוסר בכל שינוי, וגם זה שאין עמו שינוי במנחות (כבמשנתנו).

ה ומביאים את הנאמר בסופה של אותה ברייתא: הדברים שהובאו בתחילתה עוסקים בנדבת קרבן שנפל בו מום, והריהו נפדה, ובדמיו מביאים קרבן אחר. ואולם בטהורים (קרבנות שאין בהם מום, שאינם נפדים), אם נדר להביא עגל, והביא במקומו פר, או שנדר להביא כבש, והביא במקומו איל — יצא. ומסבירים: סתמא [סתם, שלא נאמר שם אומר הדברים], דברי הברייתא הללו, שיכול להביא קרבן גדול במקום קרבן קטן שאמר, הריהם כרבנן [כשיטת חכמים] החלוקים בכך על רבי.

ו במשנתנו שנינו שהאומר "שור זה עולה", ונסתאב ונפדה בדמים, שאם רצה יכול שיביא בדמיו שנים שוורים. ובהסבר דין זה אמר רב מנשיא בר זביד, אמר רב: לא שנו הלכה זו אלא בזמן שאמר "שור זה עולה", שלא הוקדש אלא שור זה, ומשנפסל שור זה — אין המקדיש חייב אלא בדמיו, ולכך יכול להביא בהם שני שוורים. אבל אם אמר "שור זה עלי עולה" — הוקבע אחריותו עליו, לענין זה שחובה עליו להביא עולה אחת (כשור גדול), ולא שתי עולות (בשני שוורים).

ושואלים על דבריו: ודלמא [ושמא] במה שאמר "עלי", "עלי להביאו" לשור זה למקדש קאמר [הוא אומר, מתכוון לומר], ואין בכלל דבריו קבלת אחריות!

אלא אי איתמר [אם נאמרה] הלכה זו, הכי איתמר [כך היא נאמרה], וזה נוסחה: אמר רב מנשיא בר זביד, אמר רב: לא שנו במשנתנו שיכול להביא שני שוורים בדמיו של שור זה, אלא בזמן שאמר המקדיש "שור זה עולה", אי נמי [או גם כן] אפילו אם אמר "שור זה עלי עולה", אבל אם אמר "שור זה ודמיו עלי עולה" — הוקבע אחריותו עליו דווקא בשור אחד, ולא בשני שוורים.

ז משנה המקדיש לקרבן, ואומר "אחד מכבשי יהיה להקדש" או "אחד משורי יהיה להקדש", והיו לו שנים (כבשים או שוורים) — הגדול שבהן ינתן להקדש. ואם היו לו שלשה — הבינוני שבהם ינתן להקדש. האומר "נדרתי להביא כבש (או שור) לקרבן, ופירשתי איזה כבש (או שור) הוא זה, ולאחר מכן שכחתי, ועתה איני יודע מה שפירשתי בנדרי", או שאומר "אמר לי אבא לפני שמת כי הקדיש אחד מהכבשים (או השוורים), ואולם איני יודע מה הוא אותו כבש (או שור) שהקדיש" — הגדול שבהן ינתן להקדש.

ח גמרא שנינו במשנתנו כי המקדיש אחד מכבשיו (או משווריו), והיו לו שנים, הריהו מביא לקרבן את הגדול שבהם. ושואלים: אלמא [מכאן] שאנו סבורים שכל המקדיש — בעין יפה (בנדיבות לב) הוא מקדיש, ולכן אומרים כי הקדיש את הטובה שבבהמותיו. ואולם מעתה אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] כי אם היו לו שלושה, הריהו מביא את הבינוני שבהן להקדש, אלמא [מכאן] שאנו סבורים שכל המקדיש — בעין רעה (בצמצום) הוא מקדיש, ולא הקדיש את הטובה שבבהמותיו!

אמר שמואל: אנו סבורים שכל המקדיש בעין יפה הוא מקדיש, ובאשר לאמור בסוף משנתנו שהריהו נותן מהבינונית שבשלוש הבהמות — אין הכוונה שנותן רק את הבינונית, אלא הריהו נותן את היפה שבשלוש, וכן את הבינונית, משום שחוששין אנו אף לבינוני, דלגבי [שבהשוואה] לקטן — עין יפה הוא. ומן הספק יתן את שתיהן.

ושואלים: עתה שספק הוא האם היתה דעתו ליפה שבהן או לבינונית, היכי עביד [איך הוא עושה, כיצד נוהגים בפועל]? אמר ר' חייא בר רב: הריהו ממתין לו לבינוני עד שיומם (יפול בו מום), ואזי הריהו פודה אותו, ובכך הריהו מחיל ליה לקדושתיה [מחלל את קדושתו], ונעשה חולין, והבהמה שהתחלל עליה מקודשת. ופדיון זה נעשה בגדול מבין השלושה, והוא הקרב על המזבח. ומעתה, אם הבינוני הוא שהוקדש בתחילתו — הרי הועברה קדושתו זו לגדול. ואם לא היה זה הבינוני, אלא הגדול שהוקדש — הרי הגדול אכן קרב על המזבח, והקטן יוצא לחולין.

ט ועוד בדין זה ששנינו במשנה, שאם היו לו שלושה מביא את הבינוני, אמר רב נחמן, אמר רבה בר אבוה: לא שנו אלא כשאמר "אחד משוורי הקדש", אבל אם אמר "שור בשוורי הקדש" — הגדול שבהן הקדש. שכן תורא בתוראי קאמר [השור שבשוורי הוא אומר], שכוונתו לשור המובחר בין השוורים.

ומקשים: איני [כך הוא]? והאמר [והרי אמר] רב הונא, אמר ר' חייא משמיה [משמו] של עולא: האומר לחבירו "בית בביתי אני מוכר לך" — מראהו עלייה, שהרי לא פירש איזה בית הוא מוכר. ומעתה יש לדון: לאו [האם לא] נותן לו את העליה משום שהיא דבר ג ריע [גרוע] ביותר. ומכאן, שאף האומר "שור בשוורי" (בדומה לאומר "בית בביתי") התכוין לגרוע שבשווריו! ומשיבים: לא, אין הכוונה ב"עליה" לעליית הבית, אלא הכוונה ב"עליה" ככינוי למעולה שבבתים.

מיתיבי [מקשים] עוד על דברי רבה בר אבוה ממה ששנינו בברייתא: האומר "שור בשוורי יהיה להקדש", וכן שור של הקדש שנתערב באחרים, וספק איזה הוא אותו שור, הגדול שבהן יהיה הקדש (שיוקדש לקרבן, שמא אין הוא הקרבן המקורי, ויוקרב), וכולם, כל שאר הבהמות, ימכרו לנודרי קרבן עולה לצרכי הקרבת אותן עולות, שהרי ספק הוא בכל אחת מהבהמות אם בהמת הקרבן היא, ואילו דמיהן (הכסף שהתקבל עבורם) הריהו חולין. הרי איפוא שגם באומר "שור בשוורי" ספק הוא בכולם!

ומשיבים: תרגומא [תרגם, הסבר] שקביעה זו שהרי זה ספק בכל הבהמות, אמורה רק בשור של הקדש שנתערב באחרים, ולא באומר "שור בשוורי", שבכגון זה ודאי התכוון לגדולה שבבהמות. ושואלים: והא [והרי] לשון "וכן" קאמר [הוא אומר] בברייתא, והרי זה מלמד שקביעה זו מתייחסת לשני המקרים! ומשיבים: תרגומא [תרגם, הסבר] לשון זו כמתייחסת רק לגדול שבשוורים, שנעשה הקדש בשני המקרים. ואולם הדין האחר האמור בברייתא (מכירת כל הבהמות לצרכי עולות בלבד, משום הספק), אינו מתייחס אלא למקרה של שור הקדש שהתערב באחרים.

מיתיבי [מקשים] עוד על דברי רבה בר אבוה ממה ששנינו בברייתא: המוכר לחבירו בית ואמר לו "בית בביתי אני מוכר לך", ונפל אחד הבתים — מראהו לקונה את הבית הנפול ואומר לו: "בית זה קנית". וכן המוכר עבד לחבירו, ואמר לו "עבד בעבדיי אני מוכר לך", ומת אחד מעבדיו — מראהו את העבד המת, ואומר לו: "עבד זה קנית".