כי מטי ליליא דבי שימשי, ליקדוש וליפסול [כאשר מגיע הלילה, בין השמשות של ערב שבת, שיתקדש הלחם על ידי השולחן ויפסל] בלינה! אמר רבא: מדובר במשנתנו באופן שקדם (הקדים) הכהן סמוך לחשיכה של ליל שבת וסילק את הלחם מעל השולחן. שאז אין השולחן מקדש את הלחם, ורק לאחר שחשכה שב והחזירו.

מר זוטרא אמר ואיתימא [ויש אומרים] שרב אשי הוא זה שאמר כן: אפילו תימא [תאמר] שמדובר במשנה באופן שלא קדם הכהן וסילק את הלחם מעל השולחן לפני חשיכה של ליל שבת, ושהה הלחם כל הימים על השולחן — אין הוא מתקדש על ידי השולחן. וטעם הדבר: כיון שסידרו את הלחם מתחילה שלא כמצותו, שלא בזמנו הראוי — נעשה (נחשב) הדבר כמי שסדרו הקוף, ובכגון זה אין הלחם מתקדש על ידי השולחן, ולכך אינו נפסל בלינה.

א משנה שתי הלחם הבאות בחג השבועות נאכלות (זמן אכילתן) על ידי הכהנים אין הוא פחות משנים ימים, ולא יותר על שלשה ימים מזמן שנאפו. ומסבירים: כיצד? חלות שתי הלחם הריהן נאפות מערב יום טוב של חג השבועות (שאין אפייתם דוחה את יום טוב), והריהן קרבות ונאכלות ביום טוב — נמצא זמן אכילתן לשנים ימים לאחר אפייתם. ואם חל יום טוב של שבועות להיות אחר השבת (ביום ראשון), ונאפות החלות ביום הששי (שהרי אין אפייתן דוחה את השבת) — נמצא שהם נאכלות לשלשה ימים מאפייתם.

לחם הפנים הבא בכל שבת נאכל אין פחות מתשעה ימים לאחר אפייתו ולא יותר על אחד עשר ימים לאחר אפייתו. ומפרטים: כיצד? כרגיל לחם הפנים נאפה מערב שבת ומסודר על שולחן הפנים למחרת בשבת, ושוהה על השולחן כל השבוע, והריהו מוסר מהשולחן ונאכל בשבת הבאה — נמצא זמן אכילתו לתשעה ימים מאפייתו. ואם חל יום טוב להיות בערב שבת, מאחר שאין אפייתו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, הריהו נאפה ביום הקודם, ביום חמישי, והריהו נאכל בשבת השניה — נמצא שנאכל הלחם לעשרה ימים מזמן אפייתו.

ואם חלו שני ימים טובים של ראש השנה לפני השבת, בימי חמישי וששי, והריהו נאפה בשל כך ביום הרביעי, ונאכל בשבת השניה — נמצא שנאכל לאחד עשר ימים מאפייתו. וטעם הדבר הוא, כנזכר למעלה, משום שמעשה שתי הלחם ולחם הפנים אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום (בשם) ר' שמעון בן הסגן: אפיית הלחם דוחה את יום טוב, אבל אינו דוחה את יום צום (הכיפורים), ולכך אם חל יום הכיפורים ביום ששי — אין אופים בו את לחם הפנים.

ב גמרא שנינו במשנתנו שאין אפיית שתי הלחם דוחה את השבת ואת יום טוב. ובענין זה מביאים מה שאמר רבינא: לדברי החכם האומר שקרבנות נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב — לא תימא [אל תאמר, תפרש] את השיטה הזו שמדאורייתא מיחזא חזו [מדין תורה אכן ראויים הם] להיקרב ביום טוב, ורק רבנן [חכמים] הוא שגזרו ואסרו את הקרבתם ביום טוב, מהטעם שלא ישהא אדם מלהקריב את קרבנות נדריו ונדבותיו עד יום טוב (שאז הריהו עולה לירושלים). אלא מדאורייתא נמי [מדין תורה גם כן] קרבנות הנדרים והנדבות לא חזו [אינם ראויים] להקרבה, שהרי אין זמן הקרבתם קבוע למועד.

וראיה לדבר שדין תורה הוא: דהא [שהרי] שתי הלחם שחובת היום הוא, שאין הם באים אלא בחג השבועות, ומעתה ליכא למימר [אין מקום לומר] בהם גזירה זו שמא ישהא את קרבנותיו לזמן מאוחר יותר. ובכל זאת קתני [שונה הוא התנא במשנתנו] בדין שתי הלחם שמעשה אפייתו אינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, ואם כן הוא הדין לגבי הקרבת הנדרים והנדבות ביום טוב, שאין איסורם משום גזירת חכמים אלא מדין תורה.

א משנה הסולת והשמן שהוקדשו למנחות, וכן יין שהוקדש לנסכים (שכל עוד לא ניתנו בכלי שרת עדיין לא נתקדשו בקדושת הגוף), שנטמאו עד שלא קדשו בכלי שרת — יש להם פדיון, שרשאי לפדותם בכסף, ותחול קדושתם על הכסף, ויקנה בו מנחות ונסכים אחרים. ואולם אם נטמאו המנחות והנסכים משקידשו (לאחר שכבר התקדשו) בכלי שרת — שוב אין להם פדיון, והריהם נשרפים, ככל קרבן שנטמא.

העופות שהוקדשו (לקרבן העוף), וכן העצים שהוקדשו לעצי המזבח, וכן הלבונה שהוקדשה, וכלי שרת, משנטמאו (מאחר שנטמאו) — שוב אין להן פדיון. וטעם הדבר — לפי שלא נאמר דין פדיון קדשים שנטמאו או שנפסלו להקרבה אלא בבהמה שהוקדשה לקרבן ונפל בה מום, ולא בשאר קדשים.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי המנחות והנסכים שנטמאו, וקדושת דמים עליהם, הריהם נפדים. אמר שמואל: לא רק כאשר נטמאו המנחות והנסכים הריהם נפדים, אלא אפילו הן טהורין הריהם גם כן נפדין. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כל כמה (כל עוד) שלא קדשי [לא התקדשו] המנחות והנסכים בכלי שרת — בקדושת דמים נינהו [הם] קדושים, ולא בקדושת הגוף, וכל הדברים הקדושים בקדושת דמים נפדין בכל מקרה.

ומקשים על הלכה זו: והא [והרי] "המנחות והנסכים שנטמאו" תנן [שנינו] במשנתנו, ללמד שרק אם נטמאו יש בהם דין פדיון! ומשיבים: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא נטמאו הריהם נפדים, והטעם שהזכירה המשנה "שנטמאו": איידי דקא בעי מיתנא סיפא [מתוך שהוא, התנא, רוצה לשנות את סוף אותה הלכה], שמשקידשו בכלי שוב אין להן פדיון, שבהלכה זו אפילו אם נטמאו, ונפסלו איפוא להקרבה, נמי [גם כן] לא ייפדו, לכך תנא נמי רישא [שנה גם כן בראש אותה הלכה]: שנטמאו עד שלא קדשו בכלי.

ושואלים על סופה של הלכה זו, שמשעה שהתקדשו בכלי שוב אין להם פדיון: פשיטא [פשוט] הוא הדבר, שהרי בקדושת הגוף נינהו [הם] קדושים, ואי אפשר לפדותם!

ומשיבים: איצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ובעל מום איקרי [נקרא] "טמא", וכדרך שיתפרש בהמשך הדברים, ובהמת קרבן (הקדושה בקדושת הגוף) שנפל בה מום, הריהי נפדית, אם כן טמא נמי [גם כן] כבעל מום דמי [הריהו נחשב], שיש בו דין של בעל מום, ואף על גב [ואף על פי] שהריהו קדוש קדושת הגוף, כי נפיל ביה [כאשר נופל בו] מום — הריהו מיפריק [נפדה]. ומעתה יש מקום לומר כי הני נמי [אלה המנויים במשנתנו, אף שקדושים בקדושת הגוף, גם כן] ליפרוק [שייפדו]. לכך קמשמע לן [הוא, התנא משמיע לנו], דלאו כי האי [שלא כמו, לא לענין זה] "טמא" קרייה רחמנא [קראה, החשיבה אותו התורה] לבעל מום,