יש שנחשב ביטולה של תורה כעושה מעשה שזהו יסודה (בניין והרחבה) של התורה. וכגון שמפסיק הלומד תורה מלימודו לצורך הלויית המת ולהכנסת כלה. וראיה לדבר, דכתיב [שכן נאמר] למשה, לאחר שבירת הלוחות הראשונים "...וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת" (שמות לד, א), שכך אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: יישר ("אשר") כחך ששברת, ששבירה זו של התורה היא שהביאה את ייסודן של הלוחות השניים.

ועוד אמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח (שחטא) — אין מבזין אותו בפרהסיא, שכן נאמר: "וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה" (הושע ד, ה) ואמר הכתוב כי כשלונו של הנביא הוא בלילה, להורות שתלמיד חכם שכשל — כסהו כלילה, שלא יהא הדבר נודע לרבים משום שיש בזה בזיון לתורה.

ועוד אמר ריש לקיש: כל המשכח דבר אחד מתלמודו — עובר בכך על איסור לאו (לא תעשה). שכן נאמר לאחר קבלת התורה במעמד הר סיני "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך..." (דברים ד, ט). ומנין שלשון הכתוב מורה על איסור לאו — כדברי ר' אבין שאמר בשם ר' אילעא. שכך אמר ר' אבין, אמר ר' אילעא: כל מקום שנאמר בתורה לשון "השמר" או "פן" או "אל" — אינו אלא מצות לא תעשה.

רבינא אמר: כיון שנאמר בפסוק זה הן לשון "השמר" והן לשון "פן" — צריך לומר כי השוכח דבר מלימודו שני לאוין נינהו [הם] שעבר עליהם. רב נחמן בר יצחק אמר: בשלשה לאוין הוא עובר, שכן נאמר בפסוק זה "השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים" — הרי איפוא ישנם בכתוב זה שתי לשונות שמירה ("השמר", "ושמור"), וכן לשון "פן", והרי אלה שלוש מצוות לא תעשה.

ומבררים: יכול עבר אדם על איסור זה של שכחת התורה אפילו אם שכח מחמת אונסו? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) בכתוב "ופן יסורו מלבבך" — רק בזה שמסירם מלבו מרצונו ומדעתו, הכתוב מדבר. ר' דוסתאי בר' ינאי אמר: יכול שעבר אדם על שכחת התורה אפילו אם תקפה עליו משנתו, שהיה קשה לו לזכור? לכך תלמוד לומר בכתוב "רק" — למעט מכלל איסור מי שאינו יכול לזכור.

ועוד בענין שמירת התורה, ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] דבר אחד: התורה ניתנה בארבעים יום, שעלה משה לשמים לקבלה. ואף הנשמה שבאדם נוצרה בארבעים יום, שרק אחרי ארבעים יום ליצירתו, הוולד נחשב כמי שיש בו נשמה. ללמדנו שכל המשמר תורתו — אף נשמתו משתמרת, וכל שאינו משמר את התורה — אין נשמתו משתמרת.

בענין זה תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: משל לאדם שמסר צפור דרור לעבדו, לשומרה. ואמר לו: כמדומה אתה שאם אתה מאבדה — שאני נוטל ממך איסר (מטבע קטנה) בדמיה של ציפור זו שאבדת? לא כך הוא, אלא את נשמתך אני נוטל ממך כעונש על כך. ואף זה שאינו משמר את התורה שבידו, ומאבדה — עונשו מרובה וחמור.

א משנה ועוד בתיאור סדר עריכת לחם הפנים על השולחן. שני שולחנות היו עומדים באולם שלפני ההיכל מבפנים האולם על פתח הבית (ההיכל): שולחן אחד — של שייש, ושולחן אחד — של זהב. על השולחן של שייש היו הכהנים נותנים את לחם הפנים החדש, המוכנס להיכל, לאחר שנאפה בכניסתו להיכל, כדי שיתקרר הלחם מעט מחום התנור על ידי אבן השיש, ולא יתעפש. ועל שולחן של זהב היו מניחים את הלחם הישן, שהוסר מעל שולחן הפנים ביציאתו מההיכל, והיה מונח שם עד שיוקטרו בזיכי הלבונה.

וטעם הדבר שהיה השולחן, עליו מונח עליו הלחם הישן, של זהב (ולא של שיש, כשולחן עליו הונח בכניסתו, ואף לא של כסף) — שכלל הוא: מעלין בהנהגת חשיבות בדבר שהוא קודש, ולא מורידין בחשיבותו. ולאחר שהיה הלחם נתון (כל השבוע) על שולחן הפנים שהוא מזהב, אין מניחים אותו במקדש על שולחן הפחות בערכו. ומלבד שני שולחנות אלה, היה עוד שולחן אחד העשוי משל זהב, ושולחן זה היה מבפנים (בתוך ההיכל), שעליו נתון לחם הפנים תמיד. הוא הנקרא "שולחן הפנים".

וכך הוא סדר עריכת לחם הפנים באופן שעל השולחן תמיד יהיה לחם הפנים: בכל יום שבת ארבעה כהנים נכנסין פנימה להיכל, שנים מהכהנים הללו נושאים בידם את שני הסדרים (מערכות) לחם הפנים, שש חלות בכל מערכת, והשנים האחרים נושאים בידם שני בזיכין (כפות) של לבונה. וארבעה כהנים אחרים מקדימין להיכנס להיכל לפניהם, שנים מארבעת הכהנים הללו באים ליטול מעל השולחן את שני הסדרים של לחם הפנים הישן המוסר עתה, והשנים האחרים באים ליטול את שני הבזיכין של הלבונה הנתונים סמוך ללחם הפנים המוסר עתה.

הכהנים המכניסים עתה את הלחם החדש ואת הלבונה עומדים בצד צפון (שקדושתו גדולה משל צד דרום) של שולחן הפנים, ופניהם לכיוון דרום. שכן גדולה מצוותם של כהנים אלה, בהכנסת הלחם החדש. ואילו הכהנים המוציאין עתה את הלחם הישן עומדים בצד דרום של השולחן, ופניהם בכיוון צפון. וכך הריהם עושים במלאכתם באותה עת: אלו המוציאים את הלחם הישן מושכין אותו אל מחוץ לשולחן, ובאותה שעה אלו המכניסים את הלחם החדש מניחין אותו על השולחן. ונעשה הדבר באופן זה שטפחו (שיעור טפח) של לחם זה היוצא מהשולחן היה כנגד טפחו של לחם זה הנכנס לשולחן, ובאופן זה, מעולם לא חסר לחם על השולחן, לקיים מה שנאמר "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל).

ר' יוסי אומר: לא היתה חובה לנהוג דווקא כך בסידור לחם הפנים, אלא אפילו אם אלו הכהנים המוציאים את הלחם הישן נוטלין בתחילה את הלחמים כולם מעל השולחן, ולאחר מכן אלו הכהנים המכניסים את הלחם החדש מניחין אותו על השולחן — אף היא היתה נקראת "לפני תמיד", שהרי לא עבר השולחן לילה בלא לחם הפנים עליו.

וממשיכים בסדר הדברים הנעשים בלחם הפנים: יצאו הכהנים עם שתים עשרה חלות הלחם הישן, ונתנום על שלחן הזהב שהיה באולם. לאחר מכן הקטירו על המזבח את הלבונה שהיתה נתונה בבזיכין שהוסרו מהלחם הישן, ולאחר מכן החלות מתחלקות לאכילה לכהנים של משמר הכהנים המסיים עתה ביום השבת את שבוע העבודה שלו ("היוצא") ולכהנים של משמר הכהנים המתחיל עתה את שבוע העבודה שלו במקדש ("הנכנס").

אם חל יום הכיפורים להיות ביום השבת, שאי אפשר לאכול את החלות באותו יום — החלות מתחלקות לערב, במוצאי שבת, לכשיסתיים צום הכיפורים. והלכה נוספת בענין דומה: אם חל יום הכיפורים להיות בערב שבת — קרבן שעיר החטאת של יום הכפורים, הנאכל לכהנים — נאכל רק לערב הבא, במוצאי יום הכיפורים שהוא ליל שבת (שכן זמן אכילתו של קרבן זה אינו אלא ביום הקרבתו ובלילה שלאחר מכן, עד חצות). ומאחר ואין אפשרות לבשל את הקרבן (שהרי הוקרב ביום הכיפורים, ומשיצא יום הכיפורים נכנס יום השבת), הבבליים (כהנים שעלו מבבל), אוכלין אותו (את בשר הקרבן) כשהוא חי (לא מבושל), ומסוגלים הם לאכול כך, מפני שדעתן יפה, כלומר, שלא היו איסטניסים במאכלם.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי סבור ר' יוסי שאף אם מוציאים בתחילה את לחם הפנים הישן ולאחר מכן מכניסים את לחם הפנים החדש — אף זה נחשב כקיומו של האמור בלחם הפנים שיהיה "תמיד" על השולחן. ובענין זה מביאים עוד, תניא [שנויה ברייתא] שר' יוסי אומר כי אפילו אם סילק מעל שולחן הפנים את מערכות הלחם הישנה בשחרית (בוקר) של יום השבת, וסידר את החדשה בערבית של יום השבת — אין בכך כלום, שאין הלחם נפסל בכך. אלא במה (באיזה אופן) אני מקיים (מסביר) את הציווי האמור בלחם הפנים שיהיה "לפני תמיד"? לומר: שלא ילין (יעבור לילה) על שלחן הפנים בלא שיהיה עליו לחם.

ג אמר ר' אמי: מדבריו אלה של ר' יוסי האומר כי "תמיד" הריהו נחשב אף שלא היה הדבר ברצף זמן גמור, ודי במקצת זמן בשחרית ובערבית להחשיב הדבר כ"תמיד", נלמוד גם שאפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד של משנה בשחרית היום ופרק אחד של משנה בערבית היום — קיים בכך את מצות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח).

וכיוצא בדבר אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יוחי: אפילו לא קרא אדם בתורה אלא קרית (קריאת) שמע בשחרית וקריאת שמע בערבית — קיים "לא ימוש", ואולם דבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ, שלא יחשבו שבכך בלבד הם יוצאים ידי חובת לימוד התורה. ואילו רבא אמר: להיפך, מצוה היא לאומרו בפני עמי הארץ, שיבינו מתוך כך מה גדול הוא שכרם של הלומדים תורה יומם ולילה, ולא רק בזמנים קצרים ביום ובלילה.

ובענין זה מסופר כי שאל בן דמה, בן אחותו של ר' ישמעאל, את ר' ישמעאל: כגון אני, שלמדתי את כל התורה כולה, מהו דיני לענין ללמוד חכמת יונית, האם מותר אני בה? קרא עליו ר' ישמעאל את המקרא הזה "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". ועתה שנאמר בכתוב במצות לימוד התורה שהיא ביום ובלילה, צא ובדוק (חפש) שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמת יונית.

ומעירים: ופליגא [וחלוק] ר' ישמעאל בכך על דעת ר' שמואל בר נחמני, שאמר ר' שמואל בר נחמני, אמר ר' יונתן: פסוק זה ("והגית בו יומם ולילה") אינו לא חובה ולא מצוה, אלא ברכה. ועניינה של ברכה זו שהתברך בה יהושע: שראה הקדוש ברוך הוא את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר, שכך נאמר ביהושע "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל" (שמות לג, יא), אמר לו הקדוש ברוך הוא: יהושע, כל כך חביבין עליך דברי תורה? מברכך אני שלא ימוש ספר התורה הזה מפיך.

ד ומביאים עוד מדברי חכמים במצות לימוד התורה. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: דברי תורה לא יהו עליך חובה, שתחוש שחייב אתה לעסוק בהם בתור מחוייבות, ומצד שני אי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.

אמר החכם חזקיה: מאי דכתיב [מה פירוש זה שנאמר] "ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה" (איוב לו, טז)? בוא וראה שלא כמדת (הנהגת) הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם היא שאדם מסית (מפתה) את חבירו לדבר שיש בו העברה מדרכי חיים לדרכי מיתה. ואילו הקדוש ברוך הוא מסית את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים, שכן נאמר "ואף הסיתך מפי צר" כלומר, הקדוש ברוך הוא מסיתך לצאת מגיהנם, שפיה צר, שעשנה צבור