דלג לתוכן

מנחות צט ע"א - טקסט הדף

בשלמא למאן דאמר צפון ודרום שפיר אלא למאן דאמר מזרח ומערב מכדי שלחן כמה משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה ואמה דידיה ושתי אמות ומחצה דביני ביני ואמה ושתי אמות ומחצה דביני ביני ואמה דידיה אישתכח דקאכיל שולחן פלגא דאמתא בדרום מי סברת שלחן דמשה בהדייהו הוה יתיב לא דמידלי ליה ומנח ליה ומיתתי להו לדידהו פורתא כתלמיד היושב לפני רבו ת''ר עשרה שלחנות עשה שלמה ולא היו מסדרין אלא על של משה שנאמר {מלכים א ז-מח} ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים זהב עשר מנורות עשה שלמה ולא היו מדליקין אלא בשל משה שנא' {דברי הימים ב יג-יא} (את) מנורת הזהב ונרותיה לבער בערב רבי אלעזר בן שמוע אומר על כולם היו מסדרין שנאמר {דברי הימים ב ד-יט} את השולחנות ועליהם לחם הפנים ובכולן היו מדליקין שנאמר {דברי הימים ב ד-כ} את המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור ר' יוסי בר' יהודה אומר לא היו מסדרין אלא על של משה אלא מה אני מקיים ואת השלחנות אשר עליהם לחם הפנים זהב אלו שלשה שלחנות שהיו במקדש שנים שהיו באולם מבפנים לפתח הבית אחד של כסף ואחד של זהב על של כסף נותן לחם הפנים בכניסתו ועל של זהב ביציאתו שמעלין בקודש ולא מורידין אחד של זהב בפנים שעליו לחם הפנים תמיד ומנא לן דאין מורידין אמר רבי דאמר קרא {שמות מ-יח} ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו ומנלן דמעלין אמר רבי אחא בר יעקב דאמר קרא {במדבר יז-ג} את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח {דברים י-ב} אשר שברת ושמתם בארון תני רב יוסף מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו שאין נוהגין בו מנהג בזיון (סימ''ן ביט''ל סר''ח ושכ''ח) אמר ריש לקיש פעמים
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף צט - א

א. במשנה לקמן צט ב מבואר, ששני כהנים היו מסדרים את לחם הפנים - מערכת לכל כהן - ושני כהנים מעברו השני של השולחן היו מסלקים את הלחם מהשולחן, והיו מעשיהם כאחת, אלו מושכים ואלו מסדרים.

ב. כיון שהיו מסדרים ומס קים כאחד, מוכרחים היו לילך זה בצידו של זה, ונמצא רוחב מקום הליכתם תופש שתי אמות ומחצה, שהוא מקום הילוכם של שני בני אדם זה לצד זה. [1]

בשלמא למאן דאמר: צפון ודרום היו מונחים השולחנות -

שפיר היה מקום בחציו הצפוני של ההיכל - שהוא עשר אמות לרחבו מן הצפון לדרום - לארכם של חמשה שולחנות מן הצפון לדרום; וכפי שנתבאר.

אלא למאן דאמר: מזרח ומערב היו מונחין, תיקשי: הרי לא היה מקום ברוחב חלקו הצפוני של ההיכל - שהוא מקום עמידת השולחנות לקיים "והשולחן תתן על צלע צפון", וכל רחבו אינו אלא עשר אמות - לכל רחבם של השולחנות והמעברים שביניהם, כי מכדי: שו חן [חמשת השו חנות הסמוכים קיר הצפוני] כמה משוך היה מן הכותל הצפוני שתי אמות ומחצה כדי מקום הילוך שני בני אדם - [2]

והוסף עוד לרחבו של היכל אמה דידיה, את אמת הרוחב של השולחנות הצפוניים עצמם -

והוסף עוד שתי אמות ומחצה דביני ביני [שבין השורה הצפונית לשולחן של משה שהיה באמצע] כדי הילוך שני בני אדם -

והוסף עוד אמה דידיה [אמת הרוחב של שולחנו של משה] -

והוסף עוד שתי אמות ומחצה דביני ביני [בין שולחנו של משה לשורה הדרומית] -

והוסף עוד אמה דידיה של רוחב השולחנות הדרומיים - [3] הרי לך רוחב של עשר אמות וחצי שאתה אמור להכניסם ברוחב של עשר אמות בלבד, והרי אשתכח דקאכיל שולחן [היה תופש רוחב השולחנות כולם] פלגא דאמתא בדרום [חצי אמה נוספת מחציו הדרומי של ההיכל], והתורה הלוא אמרה: "והשולחן תתן על צלע צפון"!?

ומשנינן: מי סברת שולחן דמשה בהדייהו הוה יתיב [וכי סבור אתה ששולחנו של משה היה מקביל לשולחנות שבצידיו], עד שאתה נצרך להוסיף כדי מעבר בין שולחנו לאלו שמצידיו ואת רחבו שלו!?

לא כן היה הדבר, אלא:

דמידלי ליה ומנח ליה לשולחנו של משה, ומיתתי להו לדידהו לשולחנות הנוספים פורתא [שולחנו של משה גבוה יותר לצד מערב כי בית המקדש היה משופע, [4] והאחרים נמוכים הימנו מעט], והיו השולחנות הנוספים ביחס לשולחנו של משה כתלמיד היושב נמוך מעט לפני רבו היושב גבוה הימנו -

כלומר, משוך היה כל שולחנו של משה לצד מערב מהשולחנות הנוספים, והיה עומד כנגד המעבר שבין השולחנות הצפוניים והדרומיים, ונמצא, שאין צריך ליתן אלא מעבר אחד של שתי אמות ומחצה בין השולחנות הצפוניים והדרומיים, ובין הכל לא תפש רחבם של השולחנות עם המעברים אלא שבע אמות בלבד.

תנו רבנן:

עשרה שלחנות נוספים על של משה עשה שלמה, ולא היו מסדרין לחם הפנים אלא על של משה -

שנאמר [מלכים א, ז]: "ויעש שלמה את כל הכלים ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים - זהב", ומשמע שלא היה לחם הפנים אלא על שולחן אחד ומסויים. [5]

עשר מנורות נוספות על של משה עשה שלמה, ולא היו מדליקין אלא בשל משה -

שנאמר [דברי הימים ב יג]: "ומקטירים לה' עולות בבוקר בבוקר ובערב בערב, וקטורת סמים, ומערכת לחם על השולחן הטהור, ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב", הרי שהיתה מנורת זהב אחת ומסוימת להדליק עליה.

רבי אלעזר בן שמוע אומר: על כולם היו מסדרין פעמים בזה ופעמים בזה, [6] שנאמר [דברי הימים ב, ד]: "ויעש שלמה את כל הכלים ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים", הרי שעל כמה שולחנות היו מסדרים.

ובכולן היו מדליקין, שנאמר [בפסוק הסמוך]: "ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר - זהב סגור".

רבי יוסי ברבי יהודה אומר: לא היו מסדרין אלא על של משה, אלא מה אני מקיים "ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים", אלו שלשה שלחנות שהיו במקדש? כלומר, אותו לחם הפנים היה מסודר על שלשה שולחנות, כיצד:

שנים - אחרים שאינם בכלל עשרת השולחנות - שהיו באולם [שלפני ההיכל] מבפנים על פתח הבית [סמוך לפתחו של היכל]:

שולחן אחד היה של כסף, [כלומר, של שייש שהוא לבן ככסף], [7] ושולחן אחד היה של זהב, שעליהם נותנים את הלחם דרך סידורם וסילוקם, כיצד:

על השולחן של כסף היה נותן את לחם הפנים בכניסתו, דרך כניסת הכהנים להיכל לסדר את הלחם על השולחן שבהיכל, היו נותנים שם את הלחם כדי לפוש. [8]

ועל השולחן של זהב היה נותן את הלחם ביציאתו, דרך יציאתו מן ההיכל כשסילק את הלחם מהשולחן, והיה הלחם עומד שם עד שיוקטרו הבזיכים.

שמעלין בקודש ולא מורידין, ולכן בכניסה היו נותנים על של שייש, ושוב מעלין בקודש ונותנים על השולחן שבהיכל שהיה של זהב, ואילו ביציאה היה מניחו על של זהב, שלא להוריד משולחן הזהב שבהיכל.

ועוד אחד של זהב היה בפנים בהיכל, והוא שולחנו של משה, שעליו לחם הפנים תמיד.

ועל שלשת השולחנות האלה אומר הכתוב "ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים". [9]

ומנא לן דאין מורידין בקודש?

אמר פירש רבי: משום דאמר קרא [שמות מ יח]: "ויקם משה את המשכן, ויתן את אדניו, וישם את קרשיו, ויתן את בריחיו, ויקם את עמודיו". [10]

ומנלן דמעלין בקודש?

אמר פירש רבי אחא בר יעקב:

משום דאמר קרא גבי מחלוקת קורח, שהקריבו מאתים וחמשים איש קטורת במחתות, ואש יצאה מאת ה' ותאכל אותם, ואמר הקב"ה למשה [במדבר יז ב]:

"אמור אל אלעזר בן אהרן הכהן, וירם את המחתות מבין השריפה, ואת האש זרה הלאה [הורד את האש מן המחתות], כי קדשו [המחתות ואסורים בהנאה, שהרי עשאום כלי שרת]. את מחתות החטאים האלה בנפשותם, ועשו אותם רקועי פחים ציפוי למזבח, כי הקריבום לפני ה' ויקדשו, ויהיו לאות לבני ישראל" -

הרי שבתחילה היו המחתות תשמישי מזבח, ועכשיו גופו של מזבח כדי להעלות קדושתן. [11]

כתיב: [דברים י]: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ. ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון", תני רב יוסף:

מלמד שהלוחות ואף שברי לוחות מונחין בארון, וכדמשמע לשון הכתוב "אשר שברת ושמתם בארון".

מכאן לתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, שאין נוהגין בו מנהג בזיון.

סימן למימרותיו הבאות של ריש לקיש: א. ביטל; ב. סרח; ג. ושכח.


הערות

[1] א. נתבאר על פי רש"י; והוכיח שמקום הליכתם של שני בני אדם זה ליד זה הוא שתי אמות ומחצה, משום שזה היה מקום הרוחב לשני נושאי הארון זה ליד זה כמבואר בגמרא לעיל צח א. ב. יש לעיין במה שכתב רש"י, שהיו מוכרחים להלך זה ליד זה כדי שיסדרו כאחד; כי הרי האחד מסדר את המערכת הפנימית, והשני את המערכת החיצונית; וראה טהרת הקודש ויד בנימין.

[2] כן פירש רש"י; ובתוספות ד"ה כמה, כתבו שברייתא היא ביומא. והנה לקמן בעמוד זה נחלקו תנאים: אם היו מסדרים לחם פנים על השולחנות הנוספים, ולדברי רש"י נמצא, שקושיית הגמרא אינה אלא לדעת תנא זה, כי אם לא היו מסדרים אלא על שולחנו של משה, אין צורך במעבר זה שבין השולחנות הצפוניים ולכותל; ואם כן צריך עיון לכאורה: שמא סובר מאן דאמר זה, שלא היו מסדרים אלא על שולחנו של משה! ? וראה היטב בתוספות הנמשך מעמוד קודם.

[3] גירסת הב"ח צריכה תלמוד.

[4] נתבאר על פי רש"י; ובשפת אמת ורש"ש תמהו על זה; ובשפת אמת צידד לפרש: לצד מערב קרוב לקדשי הקדשים קרי מעלה, ולצד מזרח קרי למטה אפילו היה הרצפה בשוה ; [ולפי זה "כתלמיד היושב לפני רבו" לא יתפרש משום שהוא גבוה והם נמוכים, אלא שהרב בראש והתלמידים לפנים, כך היו השולחנות בפני שולחנו של משה].

[5] כתב בשפת אמת: קצת קשה, דלשון הכתוב משמע, דשלמה עשה זה השולחן, אם כן אינו שולחן של משה; ומשמע יותר, שהכוונה על כל עשרת השולחנות, אף על פי שכתוב לשון יחיד, וכתנא קמא.

[6] ראה חק נתן בשם מדרש תדשא, וביד בנימין.

[7] נתבאר על פי רש"י; וראה תוספות בעמוד ב ד"ה אחד.

[8] נתבאר על פי רש"י כאן; וראה רש"י בעמוד ב ד"ה על פתח הבית, ובהערות שם.

[9] לכאורה היה נראה פשט הכתוב: "ויעש שלמה את כל הכלים אשר בית האלהים ואת מזבח הזהב ואת השולחנות ועליהם לחם הפנים. ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור", שעל כל הכלים הכתוב אומר שעשה אותם זהב סגור; ולמאן דאמר זה, בהכרח אינו כן.

[10] בשלשה אופנים פירש רש"י: א. מדרישיה וסיפיה דקרא בלשון הקמה דאפילו בצחות הלשון לא הורד, שמע מיניה אין מורידין; ולשון רבינו גרשום: דהאי קרא פתח בויקם וסיים בויקם; ואפשר, שהכוונה היא, כי לשון "ויקם" משמע שהמשכן יש לו תקומה ולא יתפרק יותר. ב. דלא סייעוהו אחיו הכהנים בהקמת העמודים והאדנים, שמע מינה אין מורידין לפיכך לא נתעסקו בו אחרים; ולשון רבינו גרשום: שהוא עצמו התחיל להקימו, והוא הקימו כולו ולא אחר; ואפשר, שכוונתם על פי מה שכתב רש"י - שמות לט לג - על הפסוק "ויביאו את המשכן אל משה": שלא היו יכולין להקימו:. שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזוקפן, ומשה העמידן; וזה הוא שאמרו כאן: הניחא קרשים, אבל את שאר הדברים הרי היו יכולים אחרים לעשות, אלא שאין מורידין בקודש. ג. מעיקרא "ויקם משה את המשכן", דהיינו יריעות, שבתחילה פורס היריעות ולא הורידן בהקמת העמודים [לכאורה צריך לומר "הקרשים", כי העמודים הם עמודי החצר, ומה ענין להם וליריעות] והאדנים, אלא אחז היריעות בידו עד שהקים כולן. וראה עוד ברש"י מגילה כו א ד"ה אבל, שהביא מן התוספתא בהיפוך מן המבואר כאן: מעלין בקודש, דכתיב: ויקם משה את המשכן, בצלאל עשה, ומשה שהיה גדול הימנו הקימו, ולא מורידים, דכתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם:. כיון שהוקדשו הוקדשו.

[11] כתב המהרש"א: אף על גב דשלא כדין עשו, שלקחו המחתות וחלקו על הכהונה, מכל מקום כוונתם להקדישם לכלי שרת, כפירוש רש"י בחומש "כי קדשו, שהרי עשאום כלי שרת, וקרא דמייתי הכא "כי הקריבום לפני ה' ויקדשו" נמי מוכח כן; וראה עוד בשפת אמת.

ומוסיפים ודנים בשיטות הללו. בשלמא למאן דאמר [נניח, הדבר מובן, לשיטת זה שאומר] שהשולחנות היו מונחים בין צפון ודרום — שפיר [יפה, ברור] הוא כיצד היה מתבצע בו זמנית סידורו של לחם הפנים החדש וסילוקו של לחם הפנים הישן. שכן שני כהנים המסדרים את הלחם החדש היו עומדים בצידו האחד של השולחן, ושני כהנים אחרים המסלקים באותו זמן את הלחם הישן היו עומדים כנגדם בצידו השני. ומשסיימו יצאו אלו ואלו אל מחוץ להיכל. ולשיטה זו שהיו השולחנות עומדים בין צפון לדרום, היו אם כן הכהנים המסדרים עומדים משני צידיו בחציו הצפוני של ההיכל למזרחו ולמערבו, ודי באותו מקום לצורך הכהנים שמשני צידיו של השולחן.

אלא למאן דאמר [לשיטת זה שאומר, רבי] כי השולחנות היו מונחים בין מזרח ומערב והכהנים המסדרים עומדים משני צידיו לצפון ולדרום, מכדי [הרי] השלחן כמה אמות היה משוך (מרוחק) מן הכותל הצפוני של ההיכל? שתי אמות ומחצה (שהוא המקום הנדרש להילוכם של שני אנשים), ועל כך יש להוסיף עוד אמה שהיא רוחב דידיה [שלו עצמו, של שורת חמשת השולחנות הצפוניים יותר], ועוד יש להוסיף על כך שתי אמות ומחצה דביני ביני [שבין לבין], בין שורת חמשת השולחנות הצפוניים לבין שולחנו של משה, שאף זה נזקק לשטח זה כדי הילוך שני אנשים.

ועוד יש להוסיף אמה שהיא רוחבו של שולחן משה, ועוד יש להוסיף שתי אמות ומחצה דביני ביני [שבין לבין], בין שולחנו של משה לשורת חמשת השולחנות הדרומיים, ועוד אמה שהיא רוחבו דידיה [שלו עצמו, של שורת חמשת השולחנות הדרומיים] — נמצא סך הכל עולה עשר וחצי אמות, ומעתה אישתכח דקאכיל [נמצא שאוכל, שנכנס] השולחן בשיעור של פלגא דאמתא [חצי אמה] בתוך חלק דרום של ההיכל, והרי מקומו של השולחן הוא בצפון ההיכל, ולא בדרומו!

ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] שהשלחן של משה בהדייהו הוה יתיב [יחד איתם, במקביל לעשרת שולחנות של שלמה, היה ישוב, מונח]?! לא כך היה, אלא דמידלי ליה [מוגבה היה] משולחנות שלמה. שהיה השולחן של משה גבוה משאר השולחנות, שנתון היה לצד השולחנות של שלמה לכיוון מערב של המקדש שהוא מקום גבוה יותר (שהרי מקום המקדש היה משתפע ממערב למזרח) ושם מנח ליה [מניח אותו], ומיתתי להו לדידהו פורתא [ומוריד אותם, את שולחנות שלמה מתחתיו, מעט], שהיו נראים השולחנות הללו ביחס לשולחנו של משה, כתלמיד היושב לפני רבו, מתחתיו. ובאופן זה אין רוחב שולחנו של משה מצטרף לרוחבם של שתי שורות השולחנות, והיו כל השולחנות מונחים בחלקו הצפוני של ההיכל.

א ועוד מעניינם של השולחנות והמנורות שעשה שלמה. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: עשרה שלחנות עשה שלמה נוסף על שולחן הפנים שעשה משה במדבר. ואולם לא היו מסדרין במקדש את לחם הפנים אלא על שולחנו של משה בלבד. שכן נאמר: "ויעש שלמה את כל הכלים אשר בית ה' את מזבח הזהב ואת השלחן אשר עליו לחם הפנים זהב" (מלכים א ז, מח), ומכאן שלא היה אלא שולחן אחד עליו היה ניתן לחם הפנים.

וכמו כן עשר מנורות זהב עשה שלמה במקדש, ואולם לא היו מדליקין במקדש אלא במנורה של משה. שכן נאמר "ומקטירים לה' עולות בבוקר בבוקר ובערב בערב וקטורת סמים ומערכת לחם על השולחן הטהור ומנורת הזהב ונרתיה לבער בערב בערב..." (דברי הימים ב יג, יא), ומכאן שלא היתה אלא מנורה אחת בה הודלקו נרות המקדש.

ואילו ר' אלעזר בן שמוע חולק ואומר כי על כל השולחנות כולם היו מסדרין את לחם הפנים, שכן נאמר "ויעש שלמה את כל הכלים אשר בית האלקים ואת מזבח הזהב ואת השלחנות ועליהם לחם הפנים" (דברי הימים ב ד, יט), ומכאן שניתן לחם הפנים על כל השולחנות שבמקדש. וכן בכל המנורות כולן שהיו במקדש היו מדליקין, שכן נאמר בהמשך הפסוק הקודם "את המנרות ונרתיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור" (שם כ).

ר' יוסי בר' יהודה אומר: לא היו מסדרין את הלחם אלא על השולחן של משה, אלא מה אני מקיים (כיצד אני מסביר) את הכתוב "ואת השלחנות אשר עליהם לחם הפנים... זהב"? אלו שלשה השלחנות שהיו במקדש: שנים שהיו עומדים באולם שלפני ההיכל מבפנים האולם לפתח הבית (ההיכל): שולחן אחד — של כסף, ושולחן אחד — של זהב.

על השולחן של כסף היה הכהן נותן את לחם הפנים החדש, המוכנס להיכל, לאחר שנאפה בכניסתו להיכל, שמתקרר עליו הלחם מעט מחום התנור. והיו מניחים את הלחם הישן, שהוסר מעל שולחן הפנים על השולחן של זהב ביציאתו מההיכל, עד שיוקטרו בזיכי הלבונה. ולא היה מונח על של כסף, כשולחן שבכניסתו, שכלל הוא: מעלין בהנהגת חשיבות בדבר שהוא קודש, ולא מורידין בהנהגת חשיבות בו. ולאחר שהיה הלחם נתון (כל השבוע) על שולחן הפנים שהוא מזהב, אין מניחים אותו על שולחן הפחות בערכו. ומלבד שני שולחנות אלה, היה עוד שולחן אחד של זהב, ושולחן זה היה בפנים (בתוך ההיכל), שעליו נתון לחם הפנים תמיד. הוא הנקרא "שולחן הפנים".

ושואלים: ומנא לן [ומנין לנו] שאין מורידין בקודש? אמר רבי: שכן אמר קרא [הכתוב]: "ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וישם את קרשיו ויתן את בריחיו ויקם את עמודיו" (שמות מ, יח), ומכאן למדים שכיון שמשה (המקודש משאר אחיו) החל לעשות את המשכן וכליו, שוב לא עשו זאת אחרים, שכן יש בדבר משום הורדה בקודש.

ומנלן [ומנין לנו] שמעלין בקודש? אמר ר' אחא בר יעקב: שכן אמר קרא [הכתוב] במאתים וחמשים האנשים (בני עדתו של קרח) מקטירי הקטורת במחתות שנאכלו באש: "אמור אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתות מבין השריפה ואת האש זרה הלאה כי קדשו. את מחתות החטאים האלה בנפשתם ועשו אתם רקעי פחים צפוי למזבח כי הקריבם לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל" (במדבר יז, ב— ג) — שבתחילה בזמן שניתנה בהן הקטורת היתה קדושתן של המחתות כקדושת תשמישי מזבח (ששימשו להקטרת הקטורת), ועכשיו שנעשו לציפוי למזבח, העלו אותן בקדושתן, לכלל קדושת גופו של מזבח.

ב ומתוך ששנינו ענין שאין מורידים בקודש, מביאים בענין דומה. נאמר בלוחות הברית הראשונים שנשברו "אשר שברת ושמתם בארון" (דברים י, ב) — תני [שנה] רב יוסף בפירוש כתוב זה: מלמד שהלוחות השניים וכן שברי הלוחות הראשונים הריהם מונחין בארון. ומכאן הוראת דרך הנהגה הנוגעת לעניינו של תלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו, כגון מחמת חולי, שאין נוהגין בו מנהג בזיון, שהרי אף שברי לוחות מונחים בתוך ארון הברית.

ג כיון שהובאו דבריו אלה של רב יוסף, מביאים מאמרותיו של ריש לקיש בעניינים הדומים לכך, ובתחילה מציינים סימן לזכרון הדברים הבאים: ביטל (המבטל תורה לצורך מצוה), סרח (תלמיד חכם שסרח), ושכח (תלמיד חכם ששכח תלמודו).

ומפרטים: אמר ריש לקיש: פעמים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara continues: Granted, according to the one who said the tables were positioned along the width of the Sanctuary, from north to south, it works out well. According to this opinion there was enough room on the east and the west of the Table for the two priests arranging the new loaves to stand on one side of the Table and for the two priests removing the old loaves to stand on the other side.

But according to the one who said the tables were positioned along the length of the Sanctuary, from east to west, in which case the priests arranging and removing the shewbread would stand at the north and south of the Table, this is difficult. Now, consider how much space was taken up by the tables: How far was the Table removed from the northern wall of the Sanctuary? It was two and a half cubits away from the wall, as this is the space necessary for the two priests to pass. And to this one must add one cubit for the width of the northern row of tables itself, and another two and a half cubits that were between the northern row of five tables and Moses’ Table, as space for two priests to pass is required here as well.

The Gemara continues to calculate the area occupied by the tables: And then one must add one cubit for the width of the Table of Moses, and two and a half cubits that were between Moses’ Table and the southern row of tables, and another cubit for the width of the southern row itself. This totals ten and a half cubits, according to which it is found that the Table occupies half a cubit in the south of the Sanctuary, although the Table is supposed to be entirely in the north of the Sanctuary.

The Gemara answers: Do you maintain that the Table of Moses resided together with the other ten tables, i.e., parallel to them? It was not so. The Table of Moses was situated to the west of the other tables, in the space corresponding to the space between the two rows of tables, and its width should not be added to the width of the two rows of Solomon’s tables. All the tables were therefore situated in the north of the Sanctuary. Since the Temple was built on terrain that sloped downward from west to east, this means that the Table of Moses was raised above the tables of Solomon. The Table of Moses was placed to the west and the tables of Solomon were lowered slightly toward the east. Solomon’s tables therefore appeared in relation to Moses’ Table as a student who sits on a lower level before his teacher.

§ The Sages taught in a baraita: Solomon built ten tables that were situated in the Sanctuary, in addition to Moses’ Table, but the priests would arrange the shewbread only upon the Table of Moses. This is derived from a verse, as it is stated: “And Solomon made all the vessels that were in the House of the Lord, the golden altar, and the Table upon which the shewbread was, of gold” (I Kings 7:48), indicating that the shewbread was placed on only one Table.

Likewise, Solomon built ten candelabra, but the priests would kindle the lamps only on the Candelabrum of Moses. This is derived from a verse, as it is stated: “And they burn unto the Lord every morning and every evening burnt offerings and sweet incense; the shewbread also they arrange in order upon the pure Table, and the Candelabrum of gold with its lamps, to burn every evening” (II Chronicles 13:11). The singular form indicates that the lamps were kindled on only one Candelabrum.

Rabbi Elazar ben Shammua says: They would arrange the shewbread upon all the tables, as it is stated: “And Solomon made all the vessels that were in the House of God, the golden altar as well, and the tables upon which was the shewbread” (II Chronicles 4:19). The plural form indicates that the shewbread was arranged on all the tables. And they would kindle the lamps on all the candelabra, as it is stated in the subsequent verse: “And the candelabra with their lamps, which they should burn according to the ordinance before the Sanctuary, of pure gold” (II Chronicles 4:20).

Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says: They would arrange the shewbread only upon the Table of Moses. Rather, how do I realize the meaning of the verse: “And the tables upon which was the shewbread…of pure gold” (II Chronicles 4:19–20)? These are the three tables that were in the Temple, of which there were two that were situated in the Entrance Hall to the Sanctuary, on the inside near to the entrance to the Temple, i.e., near the entrance to the Sanctuary. One of these tables was made of silver, and the other one was made of gold.

On the table of silver the priest places the new shewbread that has been baked, before its entrance into the Sanctuary, so that the loaves may cool a little from the heat of the oven. And when the old shewbread is removed from the shewbread Table it is placed on the table of gold upon its exit from the Sanctuary, until the frankincense is burned on the altar. The reason the shewbread is placed on a silver table before it is brought into the Sanctuary and on a gold one when it is removed is that one elevates to a higher level in matters of sanctity and one does not downgrade. Since it is set on the gold shewbread Table all week, it cannot be downgraded to a silver table upon its removal. The Gemara concludes: The third of the three tables is the one Table of gold inside the Sanctuary upon which the shewbread is always found.

The Gemara asks: And from where do we derive that one does not downgrade in matters of sanctity? Rabbi Yehuda HaNasi said: This is derived from a verse, as the verse states: “And Moses erected the Tabernacle, and he laid its sockets, and set up its boards, and put in its bars, and erected its pillars” (Exodus 40:18). This teaches that once Moses, who was at a greater level of sanctity than the rest of the people, began the work of erecting the Tabernacle, he alone completed it.

The Gemara asks: And from where do we derive that one elevates to a higher level in matters of sanctity? Rabbi Aḥa bar Ya’akov said: This is derived from a verse, as the verse states with regard to the coal pans of the men of Korah’s assembly, in which they burned incense before they were consumed by a fire: “The coal pans of these men who have sinned at the cost of their lives, and let them be made beaten plates for a covering of the altar, for they have become sacred because they were brought before the Lord, that they may be a sign to the children of Israel” (Numbers 17:3). Initially the coal pans had the status of articles used in the service of the altar, as they contained the incense, and now that they have been made into a covering for the altar their status has been elevated to that of the altar itself.

§ Having mentioned the principle that one does not downgrade in matters of sanctity, the Gemara cites a related issue. The verse states: “At that time the Lord said to me: Hew for yourself two tablets of stone like the first…And I will write on the tablets the words that were on the first tablets, which you broke, and you shall put them in the Ark” (Deuteronomy 10:1–2). Rav Yosef teaches a baraita: This verse teaches that both the tablets of the Covenant and the pieces of the broken tablets are placed in the Ark. One should learn from here that with regard to a Torah scholar who has forgotten his Torah knowledge due to circumstances beyond his control, e.g., illness, one may not behave toward him in a degrading manner. Although the first tablets were broken it is prohibited to treat them with disrespect, due to their sanctity. A Torah scholar who forgot the Torah knowledge he once possessed is likened to these broken tablets.

The Gemara notes a mnemonic for the following three statements of Reish Lakish, which are all related to the concept stated by Rav Yosef: One who caused dereliction of the study of Torah for the sake of a mitzva, a Torah scholar who sinned, and a Torah scholar who forgot his studies.

Reish Lakish says: Sometimes

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בשלמא למאן דאמר אורכו כלפי צפון מדרום הפתח קיימי והוו תרי דרי שפיר דאית להו רווחא סגיא אלא למאן דאמר מזרח ומערב שאורכן לרחבו של בית ורחבן מצפון לדרום מכדי שלחן כמה משוך מן הכותל השורה הסמוכה לכותל צפון שתי אמות ומחצה. לכך משוך כך כדי מקום הילוך שני כהנים זה בצד זה המכניסין עומדין בצפון ופניהם בדרום והמוצ' וכו' ותרי גברי לא מסתגי להו ברווחא אלא בתרי ופלגא. ואמה דידיה. דרחבו של שלחן:

ושתי אמות ומחצה שבין שורה הראשונה לשלחן של משה. ואמה דידיה דרחבו של שלחן משה הרי ז' אמות:

ושתי אמות ומחצה שבינו לשורה השנית ואמה דידיה. של רחב השלחנות של שורה שני' הרי י' אמות ומחצה:

אשתכח דקא אכיל דרא השנית פלגא דאמתא ממחציתו של היכל של צד דרום והוי שלחן בדרום:

ומשום הכי קא בעי ב' אמות ומחצה בין כל שורה ושורה כדי שיכול לסדר הלחם באיזה שלחן שירצה:

מי סברת דשלחן דמשה בהדיהו בין ב' השורות הוה קאי דקא חשבת דאכיל פלגא דאמה בדרום. לא דמדלי ליה השלחן של משה חוץ מב' השורות למעלה לצד מערבי שכלפי בית קדשי הקדשים היה גבוה הקרקע יותר מן ההיכל ומיתתי להו לדידהו. לב' השורות כלפי מזרח פורתא ומקרבן זו אצל זו שלא יהא ביניהן אלא שתי אמות ומחצה ולא יהו אוכלות בדרום כלל והוי ב' השורות למטה ושלחן של משה למעלה כתלמיד היושב לפני רבו:

ועל כולן היו מסדרין. על איזה שירצה:

דאמר קרא ויקם משה את המשכן. אית דמתפרשי שהוא עצמו התחילו להקימו והוא הקימו כלו ולא אחר:

ואית דאמר ואין מורידין דהאי קרא פתח בויקם וסיים בויקם:

בתחלה תשמישי מזבח כו'. אע"ג דשלא כדין עשו שלקחו המחתות וחלקו על הכהונה מ"מ כוונתם להקדישם לכלי שרת כפרש"י בחומש כי קדשו כו' שהרי עשאום כלי שרת עכ"ל וקרא דמייתי הכא כי הקריבום לפני ה' ויקדשו נמי מוכח כן וק"ל:

אשר שברת ושמתם בארון תני רב יוסף מלמד שהלוחות ושברי לוחות כו'. בלוחות השנים מפורש ואשים את הלוחות בארון אלא דנקט הכא גם לוחות שניים משום דפשטיה דקרא ודאי ה"נ קאי אלוחות שניים דארישא דקרא ואכתוב על הלוחות גו' קאי אלא מסמיכות דאשר שברת לושמתם בארון דריש דגם שברי הלוחות הראשונים היו מונחים בארון ועי' בתוס' היכן היו מונחים בארון וק"ל:

רש"י ד"ה בשלמא. תיבת מערב שבדבריו שייכא לדבור הקודם אל תחת הציור הימיני:

רש"י ד"ה אלא למ"ד. אישתכח דקאכיל פלגא דאמתא בדרום. כצ"ל כלישנא דבגמרא:

רש"י ד"ה דמשה. צריך לצייר השלחן העליון דמשה ג"כ ארכו ממזרח למערב כזה מ:

רש"י ד"ה כתלמיד. דבהמ"ק הוה משופע ולצד מערב מגביה יותר. תימה לומר דההיכל לא היתה רצפתו שוה. והרמב"ם בפ"ו מהל' בה"ב הל"ד כתב והאולם וההיכל כולו בשוה. ועוד יקשה מהא דיומא (טז) אא"א רבנן הא איכא פלגא דאמתא כו'. מאי קושיא דלמא האי פלגא דאמתא נכסת בגובה שפוע ההר שהיה בלא מעלות. כי בכל האורך הרב דהוא הר הבית (למזרחו) החיל. עזרת נשים קל"ה אמה. ומשער נקנור עד פתח ההיכל צ"ב אמה אשר לא היה בכל המשך רק ל"ט מעלות. אם היה משופע א"א שלא יגבה חצי אמה אלא ע"כ דכ"מ שלא היה בו מעלות היה הקרקע שוה. והא דקרי הש"ס לצד מערב דמידלי הוא מפני קרבתו למקום השכינה:

תד"ה (בדף הקודם) תרי וכו' אפילו הכי כיון "דמאי" דטפי כצ"ל:

מַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין. נראה לי בס"ד קֹּדֶשׁ כתיב בלא וא"ו והמלוי של קו"ף דל"ת שי"ן [576] עולה תקע"ו כמנין לְמַעֲלוֹת [576] כלומר ההקדש ראוי ומוכן למעלות ולא לירידות.
ומה שאמרו שאמר לו 'יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ' נראה לי דייק לה מתיבת 'אֲשֶׁר' דלא הוה צריך לומר 'אֲשֶׁר' אך אמר אשר לשון שבח כמו בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת (בראשית ל, יג) וזהו 'אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ' (דברים י, ב) יש לך אושר בזה ששברת גם באות א של 'אֲשֶׁר' יש שני יודי"ן ותצרפם אותיות שר יהיה 'יִישַׁר'.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר 'יִישַׁר כֹּחֲךָ' על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בפסוק הֳ' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי (תהלים מא, ד) כי האדם הוא חי על ידי אור החכמה המחיה אותו בסוד וְהַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ (קהלת ז, יב) וכאשר יחלה מוכרח שיסתלק ממנו אור החכמה שהיא סוד יו"ד דשמא קדישא שמספרה עשר ואז יתהפכו אותיות עֶשֶׂר לאותיות עֶרֶשׂ ויתהפכו אותיות יוֹד לאותיות דְּוָי עד כאן דבריו. וישראל היו בעשיית העגל חולים שנסתלק מהם אור החכמה של סוד יו"ד ונהפכו אותיות יוֹד לאותיות דְּוָי ועל ידי שבירת הלוחות חזרו ונהפכו אותיות דְּוָי לסדר יוֹד שהוא צירוף ישר ואינו מהופך וזהו שאמר 'יִישַׁר כֹּחֲךָ' רצונו לומר יוֹד יָשָׁר הוא כֹּחֲךָ יען שֶׁשִּׁבַּרְתָּ ונדונו כפנויה ובטל הַדְּוָי.
או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל הלוחות היו כובד מ' סאה והייתה קדושת האותיות שבהם נושאין אותם ולא היה מרגיש משה רבינו ע"ה בכובד אך שהורידן מן ההר ונעשו באויר הארץ שעשו בה העגל פרחה קדושת האותיות מהם וכבדו על ידיו ונפלו מידו ונשברו עיין שם. גם ידוע הלוחות גופם הם קנקן והאותיות שבהם אור פנימי שבתוך הקנקן ונרמזו הלוחות באות ש' של מֹשֶׁה כי אות ש' היא מספר קנקן [300] ובאותיות 'מה' נרמז אור פנימי שבתוכם שהוא בא מסוד שם הוי־ה במלוי אלפין שעולה מה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] ולזה אמרו (משנה אבות ד, כ) 'אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן' הם הלוחות 'אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ'.
וזהו שאמר יִישַׁר כֹּחֲךָ רצונו לומר אור פנימי הרמוז באותיות 'מה' של שמך הוא ישר שלא נפגם כי פרחה קדושת האותיות ורק אות ש' שִּׁבַּרְתָּ רצונו לומר הלוחות שרמוזים באות ש' של שמך זו בלבד שברת ולא נעשה שבר ופגם באותיות 'מה' חס ושלום.

תני רב יוסף מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחות בארון מכאן לת"ח ששכח תלמודו וכו'. כתב הרב עיון יעקב ז"ל אפשר דרב יוסף לגרמיה הוא דדרש כן כי הוא שכח תלמודו מחמת חוליו כדאיתא בנדרים דף מ"א וגם בשברי לוחות פרח הכתב ממנו על ידי אונס עכ"ל ומפשט דברי הרב ז"ל נראה דרב יוסף הוא דקאמר הכי והוא מימרא דרב יוסף. ואין הדבר כן דהכל הוא תוספתא ותני ליה רב יוסף ואם כונתו דקאמר תוספתא זו כי הוא שכח תלמודו מלבד דלשונו אינו נראה כן הענין הוא זר דהוה תני הכי כדי שיכבדוהו. ותו אעיקרא דדינא פרכא דזהו בת"ח ששכח ולא אהדר ליה תלמודיה היינו עזובה היינו שכוחה וכשברי לוחות דפרחו האותיות ושוב לא באו אל קרבנה. אמנם רב יוסף שכח ואהדר אביי תלמודיה וכן שאר תלמידיו ושכחתו היה לזמן ומקצת תלמודו ועמ"ש בפתח עינים שם בנדרים ואינו ענין לשכח תלמודו ופשוט:

אלא בשל משה שנאמר ואת מנורת הזהב ונרותיה לבער בערב. שמעתי מהרב הכולל כמהר"ר חיים שלום עמר זלה"ה שהקשה לדעת הרמב"ם שמטיבין הנרות ומדליקין גם ביום כידוע דהרי מקרא מלא לבער בערב משמע דדוקא בערב היו מדליקין ולא ביום עכ"ד ועמ"ש מורינו הרב בתי כהונה בח"א בית ועד בביאור לרא"ם על הסמ"ג ע"ש:

(צט א) על כולם היו מסדרים וכו'.—רש"י וכן ר"ג פירשו: פעמים בזה ופעמים בזה, שלא היה נראה להם ששלמה יוסיף עשרים מערכות לחם הפנים לעשרה שלחנות שלו בכל שבת ושבת. אבל רלב"ג בפירושו לדה"י (ב' ד ז) כתב: "ידמה שכלם היו מדליקין ובכל שלחנות היו עורכים ג"כ לחם הפנים, והראיה בזה מה שאמר אחר זה ואת השלחנות ועליהם לחם הפנים ואת המנורות ונרותיהם לבער כמשפט". ויש סמך לדברי רלב"ג במדרש תדשא פ"ב: "אע"פ שעשה שלמה עשרה שלחנות לא היה מסדר לחם הפנים תחלה אלא על שלחן של משה וכו' ובתר כן היה מסדר על כולם וכו' ואע"פ שעשה שלמה עשר מנורות לא היה מבעיר תחלה אלא על מנורה של משה וכו' ובתר כן היה מבעיר כולם". וזה הפלא ופלא; וכי מי התיר לשלמה עשר פעמים על של משה? בשלמא בשלחנות ובמנורות נעשו פעם אחת ע"פ דוד, שמיד ה' עליו השכיל; אבל איך היה מותר להוסיף בכל יום ובכל שבת הדלקת נרות ולחם הפנים, שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר.

למ''ד מזרח ומערב הכי יתבי ולמאן דאמר צפון ודרום יתבי הכי: בשלמא למ''ד צפון ודרום שפיר. דאע''ג דלא אפשר שלא יהא מקצת מן השולחן בדרום דאי אפשר לצמצם שולחנות של עשר אמות בעשר אמות אפ''ה דמאי דטפי טפח לא הוי לא חשיב ליה: אלא למ''ד מזרח ומערב. הוא האורך והרוחב מצפון לדרום מכדי שורה הצפונית כמה מרוחקת מכותל צפוני שתי אמות ומחצה שיהו כהנים הנושאים שני סדרים יכולים להלך זה בצד זה כדאמרינן במתני' דשנים היו מסדרין בבת אחת ולהילוך שני בני אדם בעינן שתי אמות ומחצה כדאמרינן לעיל גבי בדי ארון ושלחן רוחב אמה ושתי אמות ומחצה בין שורה צפונית לשלחן של משה ואמה דידיה ושתי אמות ומחצה בינו לשורה דרומית ואמה רוחב השולחנות הרי עשר אמות ומחצה אישתכח דקאכיל פלגא באמתא דדרום. אכל תפס ולמ''ד צפון ודרום ליכא למיפרך הכי דלדידיה הוי רוחבו ממזרח למערב ושורה מערבית משוכה מכותל מערבי שתי אמות ומחצה ואמה רוחב דשולחן ושתי אמות ומחצה בינו ובין השלחן של משה כו': דמשה בהדייהו הוה יתיב. באמצע ממש דליבעי שתי (אמות) הפרשות של שתי אמות ומחצה: לא דמידלו ליה ומנח ליה כו'. שלא יהא מונח ביניהם ממש אלא משוך לצד מערב וראשו מכוון כנגד אויר שבין שתי השורות דהשתא ליכא אלא חדא הפרשה: כתלמיד היושב לפני רבו. נמוך הימנו כך אותם של שלמה נמוכין משל משה דבית המקדש היה משופע ולצד מערב מגביה יותר: ומיתתי ליה פורתא. מושיבם לצד מזרח במקום נמוך: את השלחן. לשון יחיד: על כולן היו מסדרין. פעמים בזה פעמים בזה: שנים שהיו באולם מבפנים. אצל פתח ההיכל אחד של כסף ואחד של זהב והאי דקרי הכא כסף ובמתניתין שייש משום דשייש לבן ככסף: בכניסתו. כשמגיעין לפתח מניחין אותו עליו ועומדין לפוש: ועל של זהב ביציאתו. ושם היה מונח עד שיוקטרו הבזיכין כדקתני מתני': שמעלין בקודש. כגון בכניסתו מניחו על של כסף וכשמגיע להיכל מסדר על של משה שמצופה זהב הרי עלייה ולא מורידין לכך ביציאתו מניחו על של זהב: ויקם משה את המשכן וגו'. מדרישיה וסיפיה דקרא בלשון הקמה דאפי' בצחות הלשון לא הורד שמע מיניה אין מורידין ואי נמי דלא סייעוהו אחיו הכהנים בהקמת העמודים והאדנים ש''מ אין מורידין לפיכך לא נתעסקו בו אחרים ל''א מעיקרא ויקם משה את המשכן (שמות מ) דהיינו יריעות שבתחילה פורס היריעות ולא הורידן בהקמת העמודים והאדנים אלא אחז היריעות בידו עד שהקים כולן: אשר שברת ושמתם בארון. שישים השברים בארון:
חמשה ראשה של זו בצד ראשה של זו אי אפשר לצמצם חמש שולחנות של עשר אמות בעשר אמות אפ''ה כיון דטפי ליה טפח לא הוי לא חשיב והא דתניא בפ' אמר להן הממונה (יומא דף לג:) שולחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה ומנורה בדרום משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה ומזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך קימעא כלפי חוץ משום דכתיב ואת המנורה נכח השולחן דבעינן דחזו אהדדי יש ליישבו אפי' כמ''ד צפון ודרום מונחין ואשולחן דמשה קאי אבל שולחנות דשלמה סמוכות לכותל והא דתניא בפרק הוציאו לו (שם דף נא:) בין המזבח למנורה היה מהלך דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר בין שולחן למזבח אע''ג דרבי מאיר סבירא ליה צפון ודרום מונחים כדמסיק התם ניחא דיכול להלך בין שולחן למזבח דשולחנות שלמה קיימי בתרי דרי ושולחן דמשה בין שתי השורות שתי אמות ומחצה ממנו לשורה החיצונה ושתי אמות ומחצה ממנו לשורה הפנימית ומשוך מכותל צפוני שתי אמות ומחצה והמזבח היה בין שולחן דמשה למנורה דמשה אלא שמשוך קימעא כלפי חוץ ומזבח הזהב היה אמה על אמה נמצא מקום פנוי הרבה שהיה יכול להלך בין המזבח לשולחנות וצריך ליישב הסוגיא דשקלים (דף יא.) דמייתי התם בפרק שלש עשרה שופרות פלוגתא דרבי ור' אלעזר בר שמעון דהכא ומתנייא התם איפכא לרבי אלעזר בר שמעון מזרח ומערב ולרבי צפון ודרום והדר קא אמר מ''ד מזרח ומערב כולן ראויין לשירות ונראה דהיינו כר' אלעזר בן שמוע דבסמוך דאמר על כולם היו מסדרים ומאן דאמר צפון ודרום נמצא שולחן בצפון ומנורה בדרום דוקא על של משה מסדרן פי' כרבי יוסי בר יהודה דבסמוך דעל של שלמה אין יכול לסדר כיון שראש השורה סמוכה לכותל צפוני בדוחק והדר קתני השולחן היה נתון מחצי הבית ולפנים משוך מן הקרן שתי אמות ומנורה בדרום ומזבח הזהב היה נתון בתוך הבית חולק את הבית מחצי הבית ולפנים משוך קימעא כלפי חוץ וכולהו משליש הבית ולפנים אי אפשר ליישב אותה ברייתא אלא כמ''ד מזרח ומערב מונחים משוך מן הקרן היינו מן הכותל שתים ומחצה היה משוך אלא שדילג הסופר ומחצה והא דקאמר ברישא דברייתא מחצי הבית ובסיפא משליש כדשנינן לעיל דברישא לא חשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל ובסיפא קא חשיב בית קדשי הקדשים בהדי היכל: כמה משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה. כדתניא ביומא פרק אמר להן הממונה (דף לג:) ובקונטרס פירש הטעם שיהיו שני הכהנים הנושאים שני הסדרין יכולין להלך זה בצד זה: מלמד שהלוחות ושברי לוחות מונחין בארון. בפרק קמא דבבא בתרא (דף יד.) אמרינן והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועוביין ג' ואם כל אחת בפני עצמה היתה ששה על ששה אי אפשר ליישבן בארון זו אצל זו כ''ד טפחים לארבעתן וארכו של ארון לר''מ חמש עשרה טפחים באמה בת ששה ולר' יהודה י''ב טפחים ומחצה דאמרינן באמה בת חמשה דאמתים וחצי ארכו וצ''ל שהיו שברי לוחות תחת השלימות ובירושלמי דשקלים בפ' י''ג שופרות (ה''א) משמע דאורכן ששה ורוחבן שלשה ומונחות אורכן לארכו של ארון ויכול ליישב ארבעתן זו אצל זו ברחבן והכי נמי איתא בפרק בתרא דתענית ירושלמי והש''ס שלנו נמי דקאמר בב''ב (דף יד.) ארכן ששה ורחבן ששה מצית למימר דמיירי בין שתיהן כשהיו זו אצל זו לרחבן והא דקאמר כמה לוחות אוכלות בארון י''ב טפחים היינו בין לוחות ושברי לוחות כשהיו מונחות זו אצל זו ארכן לארכו של ארון:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד