מנחות צח ע"א

דיבר הכתוב בשיעור אמה של קרנות המזבח, לא שנא הכי [אינו שונה דווקא כך] לענין גובהן של הקרנות, ולא שנא הכי [ואינו שונה דווקא כך] לענין רוחב כניסתן של הקרנות, שבשניהם שיעור האמה הוא בחמישה טפחים.

ומעתה נאמר כך בתיאור מידות המזבח: גובהו של מזבח (שהוא עשר אמות) כמה הוי [הוא]? שמונה מאמות גובהו הן בנות ששה טפחים, ואילו שתים מאמות גובהו (של אמת היסוד ושל הקרנות) הריהן בנות חמישה טפחים, נמצא סך גובהו חמשין ותמניא [חמישים ושמונה] טפחים. פלגיה [חציו] של גובה המזבח, כמה הוי [הוא] לפי זה? עשרין ותשעה טפחים. משפת הקרנות ועד לגובה הסובב כמה טפחים הוו [הם]? עשרין ותלתא [עשרים ושלושה], חמישה טפחים של גובה הקרנות ועוד שלוש אמות בנות ששה טפחים, ובכללן עשרים ושלושה טפחים, ומעתה נשאל:

כמה טפחים בציר [חסר] מגובה הסובב (עשרים ושלושה טפחים) לפלגיה [לחציו] של המזבח (שהוא עשרים ותשעה טפחים)? שיתא [ששה] טפחים. ואכן כך גם תנן [שנינו] בדינה של עולת העוף (כמובא בעמוד הקודם) שאם הכהן עשאה (מיצה את דמה) במקום במזבח שהוא למטה מרגליו של הכהן הניצבות בסובב, אפילו עד כדי אמה אחת — הריהי כשירה. שהרי זה עדיין במחצית העליונה של המזבח, ונמצא שניתנו הדמים כהלכתם.

ומוסיפים: דיקא נמי [מדויק גם כן] הוא הסבר זה שניתן עתה לכתוב ביחזקאל, שכוונת הכתוב המתייחס לאמה שביסוד המזבח היא לגובהו, ואילו זה המתייחס לאמה שבסובב המזבח היא לרוחבו, דכתיב [שכן נאמר] בכתוב לשונות שונים, שביחס ליסוד המזבח אחז הכתוב לשון "חיק האמה" ואילו ביחס לסובב המזבח אמר הכתוב "ואמה רחב" — להדגיש שזו אמת רוחב, בעוד הקודמת הריהי אמת גובה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא פירוש הפסוק.

א למעלה (צז,א) הובאה מחלוקתם של ר' מאיר ור' יהודה, שלדעת ר' מאיר כל האמות היו בינוניות (חוץ משל מזבח הזהב ושל הקרן והסובב והיסוד של מזבח הנחושת), ולא פירש ר' מאיר בדבריו מהי "אמה בינונית". ולכך שואלים: ובת כמה טפחים היא אמה בינונית? אמר ר' יוחנן: אמה בינונית היא בת ששה טפחים. אמר ר' יוסי בר אבין: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כן במשנתנו, שהרי שנינו בה שר' מאיר אומר כי השלחן עליו ערכו את לחם הפנים (שנאמר בכתוב שארכו שתי אמות. שמות כה, כג) ארכו היה שנים עשר טפחים, ורחבו (שנאמר בכתוב שהוא אמה. שם) היה ששה טפחים. והרי שסתם אמה (שלא נתפרש בה אחרת) הריהי בת ששה טפחים.

ושואלים: מתוך שמכונה אמה בת ששה טפחים "אמה בינונית", האם מכלל הדברים יש להסיק דהויא [שיש] אמה דנפישא מינה [שגדולה ממנה], ויש בה יותר מששה טפחים? ומשיבים: אין [כן] יש אמה שכזו, והא תנן [וזו ששנינו במשנה]: שתי אמות (כלי מידה באורך אמה) היו בשושן הבירה (מקום מיוחד מעל לשער המזרחי של הר הבית), אחת מן האמות היתה מונחת על קרן מזרחית צפונית, ואחת היתה מונחת על קרן מזרחית דרומית. זו שהיתה על קרן מזרחית צפונית, היתה יתירה על האמה של משה שהשתמש בה לצורך בניית המשכן, כדי חצי אצבע. ואילו זו שהיתה על קרן מזרחית דרומית היתה יתירה עליה על האמה הזו כדי חצי אצבע נוספת. נמצאת האמה היותר גדולה מביניהן יתירה על האמה של משה כדי אצבע.

ולמה אמרו חכמים שתהיינה שתי אמות, אחת גדולה ואחת קטנה? כדי שיהו האומנין (בעלי מלאכה) העושים מלאכה במקדש נוטלין בחישוב שכרם, כך וכך דינרים לאמה לפי אמה קטנה, האמה של משה. ומחזירין בגדולה, כלומר, עושים בפועל לפי מידתה של אחת משתי אמות אלה, כדי שלא יבואו לידי מעילה, שמא יטלו מן ההקדש יותר מן הראוי.

ושואלים: ולטעם זה ותרתי [ושתי] מידות שהיו בשושן הבירה היתירות על אמה של משה למה לי? והלא די באחת! ומשיבים: חדא [אחת] הקטנה שביניהן, שהיתה על קרן מזרחית צפונית — למלאכת כספא ודהבא [כסף וזהב], שכיון שמלאכתם של אלה היא יקרה, והפסדם של האומנים גדול, אפילו בהפרש מועט. ולכך יתירה היא על מידת אמה של משה רק בחצי אצבע. ואילו חדא [אחת] הגדולה שביניהן, יתירה על של משה באצבע שלימה, שהיתה על קרן מזרחית דרומית — למלאכת בניינא [בנין] אבן ועץ.

ב ומתוך שהוזכרה למעלה שושן הבירה שבשער המזרח, מוסיפים בענין זה. תנן התם [שנינו שם במשנה במסכת מידות] כי אחד מחמשת השערים שהיו בחומת הר הבית, היה שער המזרח שעליו שושן הבירה צורה (מצויירת). ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] צוירה שושן הבירה על שער חומת הר הבית?

ומביאים שנחלקו בהסבר הדבר רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי, חד [אחד] מהם אמר שהוא כדי שידעו העוברים בשער זה מהיכן באו, שבאו מגלות זו, ויודו למלכות פרס על שחרורם מעול גלות. וחד [ואחד] מהם אמר שהוא כדי שבכל עת שיעברו בשער זה יזכרו במלכות פרס ותהא אימת מלכות פרס עליהן, ולא יבואו למרוד בה.

ומביאים כי מעין זה אמר רבי ינאי כהנהגה הראויה: לעולם תהא אימת מלכות עליך, שכך נ אמר לפרעה מלך מצרים על ידי משה, בהתראה על מכת בכורות: "וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא..." (שם יא, ח), שאמר משה כן על עבדיו של פרעה, ואילו לדידיה [לו, לפרעה עצמו] שכך הוא עצמו יעשה, לא קאמר ליה [לא אמר לו], מפני אימת המלכות שנהג בה.

ר' יוחנן אמר: כך אכן ראוי לנהוג, ואולם המקור לכך הוא מהכא [מכאן], מהנהגתו של אליהו לפני אחאב מלך ישראל, שכן נ אמר: "ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב עד באכה יזרעאלה" (מלכים א יח, מו), שמפני כבוד המלכות עשה זאת.

ג ומתוך שהובאה מחלוקת רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי מביאים מחלוקת נוספת שנחלקו בה חכמים אלה. נאמר בתיאור עצי הפרי אשר יגדלו בשני צידי הנחל שעתיד לצאת מבית המקדש "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר כי מימיו מן המקדש המה יוצאים והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה" (יחזקאל מז, יב). ונחלקו רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי בפירוש הביטוי "תרופה" האמור בכתוב זה.

חד [אחד] מהם אמר שהכוונה להתיר פה ("תרופה" — מתיר פה) שמצוי למעלה, בחלקו העליון של גוף האדם, בראש. שעלי עץ זה ישחררו את סוגרי פיהם של האלמים, שאינם יכולים לדבר בפיהם, ויוכלו מעתה לדבר. וחד [ואחד] מהם אמר שהכוונה להתיר פה שמצוי למטה, בחלקו התחתון של גוף האדם, רחם האשה. שעליו של עץ זה יביאו את הנשים העקרות שתלדנה. ומביאים עוד מה שאיתמר [נאמר] שכיוצא בדבר נחלקו אמוראים אחרים בפירוש פסוק זה, ובלשון מפורשת יותר. שחזקיה אמר בפירוש הדברים: להתיר פה אלמים, שיתחילו לדבר, ואילו בר קפרא אמר בפירוש הדברים: להתיר פה עקרות, שתלדנה.

ד ושבים לתיאור סדר עריכת לחם הפנים על השולחן. תנו רבנן [שנו חכמים] על הנאמר בלחם הפנים "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השולחן הטהור לפני ה' " (ויקרא כד, ה—ו): אילו היה נאמר בכתוב רק "ולקחת סלת ואפית אתה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות", ולא היה נאמר בו המשך הכתוב "שש המערכת" — הייתי אומר שאינו חייב לעשות שתי מערכות של שש חלות, אלא יכול הוא לעשות מערכת אחת של ארבע חלות, ומערכת אחת נוספת של שמונה חלות, ואין הקפדה בדבר, שתהיינה שתי המערכות שוות זו לזו. לכך נאמר "שש המערכת".

ומוסיפים: ואילו היה נאמר בכתוב רק "ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת" ולא היה נאמר גם כן "שתים עשרה חלות" — הייתי אומר שמספרן הכולל של החלות אינו שתים עשרה אלא אף יותר, ולא בא הכתוב "שש המערכת" אלא לומר שמלבד שתי המערכות (שבכל אחת מהן יש שש חלות) יכול להביא עוד שש חלות, ונמצא שהוא מביא שמונה עשרה חלות, שלש מערכות של שש שש חלות בכל אחת. לכך נאמר "שתים עשרה".

ומוסיפים: ואילו היה נאמר בכתוב רק "ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים... ושמת אותם מערכות המערכת על השולחן הטהור...", ולא היה נאמר גם כן "שתים" ו"שש" — הייתי אומר ששתים עשרה החלות הללו תתחלקנה לשלשה מערכות, של ארבע ארבע חלות כל אחת. לכך נאמר אף "שתים מערכות", ו"שש המערכת". הא [הרי] למדנו מכאן כי עד (כל עוד) שלא יאמרו שלשה מקראות הללו לא למדנו איך צריך לעשות.

הא [הרי] כיצד נוהגים בפועל בעריכת לחם הפנים על השולחן? נותן שתים מערכות של שש שש חלות בכל אחת מהמערכות. ואם עבר ונתן מערכת אחת של ארבע חלות, ומערכת אחת של שמונה חלות — לא יצא ידי חובה. ואם הוסיף שתי חלות ונתן שתים מערכות של שבע שבע חלות בכל אחת מהן. רבי אומר: רואין את העליונה, החלה שניתנה אחרונה נוסף לשש החלות של מצוה, כאילו היא אינה, וכשר. ומקשים על כך: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שתהא הלבונה מונחת על גבי לחם הפנים וכפי שנאמר "ונתת על המערכת לבונה זכה והיתה ללחם לאזכרה...." (שם ז), ואילו באופן זה, נמצא שיש חלת חולין המפסיקה בין הלבונה לבין לחמי הפנים!

אמר ליה [לו] רב חסדא לרב המנונא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב המנונא לרב חסדא בתשובה לשאלה זו: רבי הולך בהלכה זו שלימדנו, לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אומר רבי בפירוש המלה "על" האמורה בכתוב "ונתת על המערכת לבונה זכה" שאין משמעה על ממש, אלא בסמוך. ומאחר והלבונה נתונה בסמוך ללחמי הפנים אין בחלה זו המונחת למעלה כדי לחצוץ. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: רבי אומר כי פירוש האמור בכתוב "ונתת על המערכת לבנה זכה" כוונת המלה "על" הריהי בסמוך, ולא על ממש. ומוכיח רבי את דבריו: אתה אומר כי משמע הלשון "על" הריהו בסמוך, או שמא משמעו אינו אלא על ממש? כשהוא הכתוב אומר "וסכת על הארן את הפרכת" (שמות מ, ג), והרי הפרוכת ודאי איננה נתונה על הארון ממש, אלא חוצצת בין הקודש לבין קודש הקדשים, אלא ודאי הוי אומר כי משמע המלה "על" הריהו בסמוך, ולא על ממש.

ה שנינו במשנתנו שכל הכלים שבמקדש היה אורכן נתון לאורכו של בית המקדש, מן המזרח למערב. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא כי כל הכלים שבמקדש היה ארכן נתון לארכו של הבית, חוץ מהארון שהיה ארכו נתון לא לאורכו של בית המקדש אלא לרחבו של הבית, מצפון לדרום. וכך היה הארון מונח, וכך היה בדיו מונחין.

ושואלים: מאי קאמר [מה הוא, התנא שבברייתא זו אומר], מה כוונת הדברים במשפט האחרון? ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר]: כך היה הארון מונח דווקא לרוחב בית המקדש, מכיון שעל ידי כך נמצא שבדיו של הארון (הנמצאים ברוחבו) כך היה מונחין לאורכו של הבית.

ושואלים: ובדיו מנלן [מנין לנו] שכך היו מונחים, לאורך הבית, ממזרח למערב? דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הנאמר בבית המקדש שבנה שלמה המלך "ויביאו הכהנים את ארון ברית ה' אל מקומו אל דביר הבית אל קודש הקדשים אל תחת כנפי הכרובים... ויארכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקודש על פני הדביר ולא יראו החוצה..." (מלכים א ח, ו—ח) — יכול לא היו הבדים נוגעין בפרוכת כלל? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "ויראו". ומן הצד האחר, יש לשאול: אי [אם] מן הכתוב "ויראו" — יכול שיהו הבדים נוגעים ומקרעין בפרוכת ויוצאין החוצה? לכך תלמוד לומר "ולא יראו החוצה". הא [הרי] כיצד יוסברו שני הלשונות הללו?

this is referring to the measurements of the corners of the altar, concerning which there is no difference with regard to this, their height, and there is no difference with regard to that, their width, as both are measured with a cubit of five handbreadths.

Accordingly, how many handbreadths is the height of the altar? It is fifty-eight handbreadths high, as only eight of its cubits are of six handbreadths, while two cubits, those of the base and of the corners, are of five handbreadths. How many handbreadths is the height of half of the altar? It is twenty-nine handbreadths. How many handbreadths is the height from the top of the corners of the altar until the surrounding ledge? It is twenty-three handbreadths, as the corners of the altar are five handbreadths high, and the upper section of the altar is three cubits of six handbreadths.

Therefore, how many handbreadths is the surrounding ledge short of half the height of the altar? It is six handbreadths above the halfway mark. And this correlates with that which we learned in the baraita: And if the priest performed the squeezing below his feet, even one cubit beneath the ledge, it is valid. According to this calculation, one cubit below the surrounding ledge is still part of the upper section of the altar.

The Gemara adds that the language of the verse is also precise. The verse indicates that although it is referring to the height of the base, it is referring to the width of the surrounding ledge, as it is written with regard to the base: “The bottom shall be a cubit,” whereas with regard to the ledge it is written: “And the breadth a cubit.” Since the verse mentions the breadth only with regard to the surrounding ledge one can infer that the previous term is referring not to the width but to the height. The Gemara concludes: One may conclude from the language of the verse that this is the correct interpretation.

§ The Gemara (97a) cited a dispute between Rabbi Meir and Rabbi Yehuda. According to Rabbi Meir all the cubits mentioned with regard to the Temple were medium cubits, except for the measurements of the golden altar, the corners of the external altar, its surrounding ledge, and its base. The Gemara asks: And how many handbreadths is a medium cubit? Rabbi Yoḥanan says: It is six handbreadths. Rabbi Yosei bar Avin says: We learn in a mishna (96a), as well: Rabbi Meir says: The Table, its length is twelve handbreadths and its width is six handbreadths. Since the Torah states that the length of the Table was two cubits and its width one cubit (see Exodus 25:23), this indicates that the cubit is six handbreadths.

The Gemara asks: May one derive from the fact that the cubit of six handbreadths is referred to as a medium cubit that there is a cubit that is larger than the medium cubit? The Gemara answers: Yes, there is a larger cubit, and so we learned in a mishna (Kelim 17:9): There were two rods for measuring cubits in the chamber of Shushan the capital, which was located above the eastern gate of the Temple Mount, one in the northeast corner and one in the southeast corner. The one that was in the northeast corner was longer than the cubit used by Moses in the building of the Tabernacle, which was of six handbreadths, by half a fingerbreadth, and the one that was in the southeast corner was longer than the other one by another half a fingerbreadth. One therefore finds it longer than Moses’ cubit by a full fingerbreadth.

The mishna continues: And why did the Sages say that there should be two measures of a cubit, one large and one small? It was so that the artisans who were working in the Temple would take payment according the amount of work they did, as measured by the small cubit, and return it to the Temple through their work, as measured by the large cubit, so they would not come to misuse consecrated property. If they would accept any payment that they did not deserve, they would be misusing consecrated property.

The Gemara asks: And why do I need two large cubits? The Gemara answers: One, the shorter of the two, was used to measure silver and gold. Since silver and gold were valuable, the difference between the two measurements was set at only half a fingerbreadth, so that the artisans would not suffer too great a loss. And the other one, which was longer than Moses’ cubit by a full fingerbreadth, was used in the construction of wood and stone structures.

§ The Gemara discusses the depiction of Shushan the capital: We learned in a mishna there (Middot 1:3): One of the five gates of the Temple Mount was the eastern gate upon which Shushan the capital was depicted. The Gemara asks: What is the reason that Shushan the capital was depicted on a gate of the Temple Mount?

There is a dispute with regard to this matter between Rav Ḥisda and Rav Yitzḥak bar Avdimi. One said that Shushan was depicted so that those who passed through the gate would know from where it was that they had come back to Jerusalem. The Jews returned once Persia had conquered Babylonia, and therefore they should give thanks to the Persian Empire for releasing them from exile. And one said that it was depicted so that the fear of the Persian Empire would be upon them, to prevent them from rebelling.

The Gemara continues to discuss giving a king his due: Rabbi Yannai says: The fear of kingship should always be upon you, even when the king does not deserve it, as it is stated that Moses said to Pharaoh, when he warned him about the forthcoming plague of the firstborn: “And all these, your servants, shall come down to me, and bow down to me, saying: Get out, you and all the people who follow you, and after that I will go out” (Exodus 11:8). Although ultimately Pharaoh would himself come to Moses, Moses mentioned only that Pharaoh’s servants would come to him, whereas he did not say this to Pharaoh about Pharaoh himself, because of giving a king his due.

Rabbi Yoḥanan said this principle may be derived from here, as it is stated: “And the hand of the Lord was on Elijah, and he girded up his loins, and ran before Ahab to the entrance of Jezreel” (I Kings 18:46). Despite Ahab’s wickedness, Elijah acted in this manner out of respect for the king.

§ The Gemara cites another dispute between Rav Ḥisda and Rav Yitzḥak bar Avdimi: With regard to the fruit trees that in the future will grow on either side of a river that will emerge from the Temple, the verse states: “And by the river upon its bank, on this side and on that side, shall grow every tree for food, whose leaf shall not wither, neither shall its fruit fail. It shall bring forth new fruit every month, because its waters issue out of the Sanctuary, and its fruit shall be for food, and its leaf for healing [litrufa]” (Ezekiel 47:12). The Gemara interprets the term “litrufa” as a contraction of lehatir peh, meaning: To unlock the mouth, and there is a dispute between Rav Ḥisda and Rav Yitzḥak bar Avdimi with regard to the meaning of this term.

One said the leaf shall serve to unlock the mouth that is above, i.e., in the person’s head. The leaves will unlock the mouths of the mute and they will be capable of speech. And one said the leaf shall serve to unlock the mouth that is below, i.e., the womb, enabling barren women to give birth. It was likewise stated that Ḥizkiyya says: The leaf shall serve to unlock the mouth of the mute, whereas bar Kappara says: It shall serve to unlock the mouth, i.e., the womb, of the barren women.

§ The Torah states with regard to the shewbread: “And you shall take fine flour, and bake twelve cakes from it; two-tenths of an ephah shall be in one cake. And you shall set them in two arrangements, six in an arrangement, upon the pure Table before the Lord” (Leviticus 24:5–6). The Sages taught: Had the Torah stated: “And you shall take fine flour, and bake twelve cakes from it…And you shall set them in two arrangements,” but had it not stated the continuation “six in an arrangement,” I would have said there may be one arrangement of four loaves and one of eight loaves, i.e., the arrangements do not have to be of equal size. Therefore, it is stated: “Six in an arrangement.”

The baraita continues: And had the Torah stated: “Two arrangements, six in an arrangement,” but had it not stated: “Twelve cakes,” I would have said that the total number of loaves may be more than twelve, and the phrase “six in an arrangement” teaches that one may bring another arrangement of six loaves in addition to the two mentioned in the verse, so that there are three arrangements of six loaves each. Therefore, it is stated: “Twelve cakes.”

And had the Torah stated: Twelve cakes…And you shall set them in arrangements, but had it not stated: “Two” and “Six,” I would have said that the twelve loaves should be divided into three arrangements of four loaves each. Therefore, it is stated: “Two arrangements,” and: “Six in an arrangement.” Therefore, until these three phrases in the verses were stated we could not learn how to set the shewbread on the Table.

How are these arrangements actually set on the Table? The priest places on the Table two arrangements of six loaves each. And if he placed one arrangement of four loaves and one arrangement of eight loaves he has not fulfilled the obligation. If he added two loaves, so that there were two arrangements of seven loaves each, Rabbi Yehuda HaNasi says: One views the upper loaf of each arrangement as though it is not there, and he has fulfilled the obligation. The Gemara asks: But don’t we require that the frankincense be placed upon the shewbread, as it is stated: “And you shall place pure frankincense upon [al] each arrangement, that it may be for the bread as a memorial part” (Leviticus 24:7)? If the priest places an additional, non-sacred loaf upon the arrangement, it interposes between the frankincense and the shewbread.

Rav Ḥisda said to Rav Hamnuna, and some say that Rav Hamnuna said to Rav Ḥisda: Rabbi Yehuda HaNasi conforms to his standard line of reasoning, as he said that the word “al” means that the frankincense is adjacent to the shewbread. This is as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: The verse states: “And you shall place pure frankincense by [al] each arrangement” (Leviticus 24:7). The preposition “al” in this verse means that the frankincense is adjacent to the shewbread. Do you say that al means adjacent to the shewbread, or perhaps it means nothing other than that the frankincense was literally upon the shewbread? When it says: “And you shall place the Curtain as a screen next to [al] the Ark” (Exodus 40:3), it is evident that “al” does not mean upon the Ark, as the Curtain separating the Sanctuary and the Holy of Holies was hung in front of the Ark and not placed on top of it. Therefore, you must say that the word al can also mean adjacent to.

§ The mishna states: All the vessels that were in the Temple were placed so that their length was from east to west, along the length of the Temple. The Sages taught in a baraita: With regard to all the vessels that were in the Temple, their length was placed along the length of the Temple, except for the Ark, whose length was placed along the width of the Temple, from north to south. And in this manner the Ark was placed, and in that manner its staves were placed.

The Gemara asks: What is the tanna saying in the last clause of the baraita? The Gemara explains that this is what he is saying: One can infer that in this manner the Ark was placed, i.e., along the width of the Temple, from the fact that its staves were placed in that manner, along the length of the Temple. Since the staves were fixed along the width of the Ark, the Ark itself was necessarily placed along the width of the Temple

The Gemara asks: And with regard to its staves, from where do we derive that they were placed along the length of the Temple, from east to west? This is derived as it is taught in a baraita: The verse states: “And the staves were so long that the ends of the staves were seen from the holy place before the Sanctuary, but they could not be seen outside” (I Kings 8:8). One might have thought that the staves did not touch the Curtain separating the Sanctuary and the Holy of Holies, and did not protrude at all. Therefore, the verse states: “The ends of the staves were seen.” If the verse had stated only: “The ends of the staves were seen,” one might have thought that the staves tear through the Curtain and emerge into the Sanctuary. Therefore, the verse states: “They could not be seen outside.” How can these texts be reconciled?