וחיק האמה ואמה רחב וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד וזה גב המזבח" (יחזקאל מג, יג). ומסבירים את חלקו הראשון של הנאמר בכתוב זה במזבח החיצון: "חיק האמה" — זה הוא יסוד המזבח, הנמצא בתחתיתו של המזבח, שרוחבו אמה וגובהו אמה; "אמה רחב" — זה הוא הסובב את המזבח, הנמצא בגובה חמש אמות של המזבח, שהיה רוחבו אמה; "וגבולה אל שפתה סביב זרת האחד" — אלו הן קרנות הנמצאות בגובה המזבח, שהיה גובהן ורוחבן אמה. ואת חלקו השני של הכתוב אין מפרשים במזבח הנחושת, אלא מה שנאמר "זה גב המזבח" — הרי זה מזבח הזהב, שהיה אורכו ורוחבו אמה. שכל האמות הללו היו של חמישה טפחים. ובכך נחלקו ר' מאיר ור' יהודה, ש

ר' מאיר סבר כי ההדגשה בכתוב "זהו" ("זה גב המזבח") באה להורות כי דווקא מזבח הזהב הוא הנמדד באמה בת חמשה טפחים, ומכאן נסיק: הא [הרי] שכל אמות הכלים האחרים שבמקדש נמדדות באמה בת שש טפחים. ואילו ר' יהודה סבר כי הכתוב "זה גב המזבח" בא להורות כי כזה (באופן זה) יהו נמדדות גם שאר כל אמות הכלים שבמקדש.

א ועתה נפנים לבירורו של האמור בפסוק זה. קא סלקא דעתך [עלה על דעתנו] לומר בפירוש הדברים כי כוונתם לענין מדידת גובהם של חלקי המזבח, שמיסוד המזבח ועד הסובב מודדים באמה בת חמשה טפחים בגובה המזבח. ומאי [ומה פירוש] הכתוב "חיק האמה ואמה רחב"? הכי קא אמר [כך הוא אומר]: מחיק האמה (=מיסוד המזבח) ועד אמה רוחב (=הסובב) — נמדדים באמה בת חמשה טפחים.

ואולם על כך יש להקשות: שהרי גובה המזבח כולו כמה הוי [הוא]? עשר אמות, ומעתה, לאופן זה שנאמר עתה, נמצא כי שית [שש] אמות מהן (מרצפת העזרה, מקום המזבח, ועד לכניסת הסובב) הריהן באמות שהן בני חמשה חמשה טפחים, ובכללן יש איפוא שלושים טפחים. ואילו ארבעי [ארבע] האמות שמעליהן בגובה המזבח, מכניסת הסובב ועד שפת הקרנות (שלוש אמות למזבח, וגובה אמה נוסף של הקרנות) הריהן בני שיתא שיתא [ששה ששה] טפחים. והרי זה עשרים וארבעה טפחים.

ולפי זה נמצא שהמזבח כמה טפחים הוי [הוא] גובהו? חמשין [חמישים] וארבעה טפחים. ומעתה, גובה פלגיה [חציו] של המזבח כמה טפחים הוי [הוא]? עשרים ושבעה טפחים. ושיעור הגובה משפת ק רנות המזבח ועד הסובב כמה טפחים הוי [הוא]? עשרים וארבעה (כשיעור ארבע אמות שכל אחת מהן היא בת ששה טפחים). ומעתה, כמה טפחים בציר [חסר] לעשרים וארבעה הטפחים הללו כדי להגיע לפלגיה [לחציו] של המזבח? תלתא [שלושה] טפחים. ואולם על כך יש להקשות, שהרי תנן [שנינו במשנה] כי חוט של סקרא (צבע אדום) היה חוגרו (משורטט) באמצע המזבח, כדי להבדיל בין דמים העליונים (דמי הקרבנות שדינם להינתן על חלקו העליון של קיר המזבח) לדמים התחתונים (דמי הקרבנות שדינם להינתן על חלקו התחתון של קיר המזבח).

אלא מעתה שאמרנו כי בין הסובב לבין חוט הסיקרא (הנתון בחצי המזבח) יש מרחק של שלושה טפחים, הא דתניא [זו ששנינו בברייתא] גבי [אצל, בענין] דרך הקרבתה של עולת העוף (שהיא מן הקרבנות שדמיהם ניתנים בחלקו העליון של קיר המזבח): היה הכהן עולה בכבש המזבח (הנמצא בדרום המזבח) אל המזבח, וכאשר הגיע לסובב הוא פנה ימינה לסובב, ושם היה מהלך לכיוון מזרח, וכך הוא בא לו בתחילה לקרן דרומית מזרחית, שהוא מקום מליקתה של עולת העוף. ומולק (חותך בצפורן שבאגודל ידו הימנית) את ראשה של עולת העוף, ממול ערפה (מאחורי צוארה), ומבדיל את הראש מן הגוף. ומוצה את דמה על קיר המזבח, שמצמיד את בית מליקתה ולוחץ באופן שיימצה מדמה על המזבח. ואם הכהן עשאה את מיצוי דם עולת העוף שלא במקומו הראוי, אלא למטה ממקום עמידת רגליו של הניצבות בסובב, אפילו אמה אחת — עולת העוף כשירה, שכן ניתנו דמיה במקום שהוא עדיין למעלה בחציו העליון של המזבח.

ואולם לשיטתך שבין הסובב לחוט הסיקרא מרחק של שלושה טפחים בלבד, זה הממצה את דמי עולת העוף במרחק של אמה בת חמישה טפחים מתחת לסובב — הא קא יהיב [הרי הוא נותן] את הדמים של העליונה (קרבנות שדין דמם להינתן בחלקו העליון של המזבח) למטה משני טפחים (מתחת לחוט הסיקרא), והרי זה בחלקו התחתון של המזבח!

אלא מכאן שיש לחזור מהבנת הכתוב כמתייחס לגובה המזבח, ויש לפרשו כמדבר ברוחב הכניסות של חלקי המזבח. וכך יתבאר הכתוב: "חיק האמה" — זה רוחב הכניסה של היסוד פנימה אל תחום המזבח, שהיא רחבה חמישה טפחים. "אמה רחב" — זה רוחב הכניסה של הסובב, שאף הוא חמישה טפחים. "גבולה אל שפתה סביב זרת האחד" — זה רוחב הכניסה של הקרנות, שאף הן של אמה בת חמישה טפחים.

ומעתה יובן הדין האמור בעולת העוף, שגובה המזבח הוא עשר אמות (שכל אחת היא בת ששה טפחים) כמה טפחים הוה ליה [יש לו]? שיתין [שישים]. ולפי זה, פלגיה [חציו] של גובה המזבח כמה טפחים הוי [הריהו]? תלתין [שלושים]. הגובה משפת הקרנות ועד הסובב כמה טפחים הוי [הריהו]? עשרים וארבעה. ומעתה, כמה טפחים בציר [חסר] לעשרים וארבעה הטפחים הללו על מנת להגיע לפלגיה [לחציו] של המזבח, שהוא שלושים טפחים? ששה טפחים. ואכן כך גם תנן [שנינו] בדין עולת העוף שאם עשאה למטה מרגליו אפילו אמה אחת, שהיא ששה טפחים — הריהי כשרה, שהרי עדיין ניתנו הדמים במחציתו העליונה של המזבח. ונמצא החשבון עולה יפה.

ושואלים: במאי אוקימתא [במה העמדת] עתה את הכתוב? ברוחב הכניסה של היסוד והסובב והקרנות אל תוך תחום המזבח, ואולם מי מצית מוקמת לה [האם אתה יכול להעמיד אותה] בכניסה? והא תנן [והרי שנינו במשנה במסכת מידות] כי המזבח היה עשוי כעין ריבוע על גבי ריבוע: מידותיו של הריבוע התחתון היו שלשים ושתים אמה על שלשים ושתים אמה, עלה ריבוע זה לגובה אמה וכנס (ונכנס) כלפי פנימה מכל צידיו ברוחב אמה עד לתחילת בנין הריבוע שעל גביו — זהו הנקרא יסוד המזבח. נמצא כי מידותיו של הריבוע השני הינן שלשים אמה על שלשים אמה.

ומעתה אם אכן רוחב כניסת היסוד הוא באמה בת חמישה טפחים, ולא ששה, נמצא איפוא שמידותיו של הריבוע השני, מעל היסוד אינן שלושים אמה על שלושים אמה, אלא שלשים אמה ועוד שני טפחים (טפח נוסף מצד זה וטפח נוסף מצד זה) הוי [הוא], שהרי המזבח נמדד באמה בת ששה טפחים, ואם הכניסה של היסוד נמדדה באמה בת חמישה טפחים נמצא שרוחב המזבח פרט ליסוד הוא מאה ושמונים ושתים טפחים, שהם שלושים אמות וטפחיים.

ותו [ועוד] יש להקשות על הסבר זה, שהרי שנינו עוד בהמשך אותה משנה כי הריבוע השני שבמזבח עלה לגובה חמש אמות, ושם אף הוא כנס כלפי פנים ברוחב אמה עד לתחילת הריבוע שעל גביו. וזהו הריבוע השני, הוא המכונה סובב (שבניגוד ליסוד, הקיף את כל צידי המזבח). נמצא כי מידותיו של ריבוע זה הינן עשרים ושמונה אמות על עשרים ושמונה אמות. וכן יש לשאול: אם אמנם רוחב הכניסות של היסוד ושל הסובב הן באמה בת חמישה טפחים, נמצא איפוא שמידותיו של ריבוע זה עשרים ושמונה אמות ועוד ארבע טפחים הוי [הוא], שנים היתרים על אמת היסוד, ושנים היתרים על אמת הסובב!

וכי תימא [ואם תאמר] בתירוץ השאלות הללו, כי אמנם אין אלה שלושים אמה מכוונות (מידותיו של היסוד) ועשרים ושמונה אמות (מידותיו של הסובב), שהרי נוספו עליהם שני טפחים (ביסוד), וארבעה טפחים (ביסוד ובסובב גם יחד). ואולם כיון שלא הוי [שאין זה] כדי מידת אמה שלימה, לכך לא חשיב ליה [לא חישב אותו התנא במסכת מידות], יש להקשות עוד: שהרי שנינו עוד באותה משנה כי מעל גבי ריבוע זה של הסובב, בארבע פינותיו, נבנו ריבועים בעלי חלל, לתוכם היו נכנסים דמים של הקרבנות הניתנים על קרן המזבח, והם הקרנות. והמקום של כל אחת מן הקרנות הללו הריהו אמה מזה לאורך המזבח, ואמה מזה לרוחבו. ונמצא איפוא שמידתו של השטח הפנוי שעל גבי גג המזבח, חוץ משטח הקרנות עצמן והשטח שביניהן הוא עשרים ושש אמות על עשרים ושש אמות. ואולם אם נפרש בכתוב זה כי רוחב הכניסות היה נמדד באמה בת חמישה טפחים (ואף הקרנות, היו אמה בת חמישה טפחים, כמפורש בה), נמצא איפוא כי יש ברוחב המזבח ששה טפחים יתרים על מספר האמות הנזכרות במשנה במסכת מידות, שנים ליסוד, שנים לסובב ושנים לקרנות.

ומעתה השטח הפנוי על גבי גג המזבח הוא לא עשרים ושש אמות על עשרים ושש אמות, אלא עשרין ושבע אמות על עשרים ושבע אמות הוו [היו], שהרי זו אמה שלימה (ולא טפחים בודדים) הנוספת על הנאמר במשנה, ואותן לא היה התנא משמיט! ומשיבים: אכן לא דק [לא דייק] התנא, שראוי היה לשנות "עשרים ושבע אמות על עשרים ושבע אמות". וממשיכים ושואלים עוד ממה ששנינו באותה משנה, כי לפנים ממקום הקרנות היה מקום מיוחד המיועד להילוך רגלי הכהנים הסובבים את המערכה עצמה בשעת עבודה.

ומידת מקום הילוך רגלי הכהנים שם היתה אמה מזה לאורך, ואמה מזה לרוחב. נמצא איפוא כי השטח הפנוי שנותר על גג המזבח היה עשרים וארבע אמות על עשרים וארבע אמות, והוא מקום המערכה (מקום הקרבת הקרבנות). ויש לשאול, מאחר שללא מקום הילוך רגלי הכהנים היה השטח הפנוי עשרים ושבע אמות על עשרים ושבע אמות, עתה שהתמעט שטח זה באמה מכאן ואמה מכאן, הרי ששטח מקום המערכה עשרים וחמשה אמות על עשרים וחמש אמות הואי [הוא], ולא עשרים וארבע אמות על עשרים וארבע אמות, כשנוי במשנה!

וכי תימא [ואם תאמר] בתשובה לשאלה זו כי הכא נמי [כאן גם כן] לא דק [לא דייק] התנא בדבריו — אינך יכול לומר כן, והא כתיב [והרי נאמר] עוד בהמשך אותו כתוב שבספר יחזקאל אודות מקום המערכה ("האריאל") עצמה: "והאריאיל שתים עשרה ארך בשתים עשרה רחב רבוע אל ארבעת רבעיו" (יחזקאל מג, טז). יכול הוא באמת כך, שמקום המערכה אינו אלא שתים עשרה אמה על שתים עשרה אמה בלבד? כשהוא, הכתוב, שב ואומר "אל ארבעת רבעיו" — הרי זה מלמד שבאמצע המזבח הוא מודד שתים עשרה אמה לכל רוח ורוח. ונמצא ששטח מקום המערכה הריהו עשרים וארבע אמות על עשרים וארבע אמות, ולא עשרים וחמש אמות על עשרים וחמש אמות!

וכי תימא [ואם תאמר] בתשובה לשאלה זו כי לא כל שלושים ושתים האמות על שלושים ושתים האמות (שבבסיס המזבח) היו שוות במידותיהן, אלא שעשרים ושש מהן אכן היו של ששה טפחים, ואולם שית [שש] אמות מינייהו מעיקרא [מהן, מתחילה, בבסיס המזבח] שבאמה בת חמשה טפחים מייתי להו [מביא, מדד אותן] — יש לדחות תשובה זו, שהרי אם כן נאמר, נמצא כי שטח בסיס המזבח הוא מאה ושמונים וששה טפחים שהם לא שלושים ושתים אמה על שלושים ושתים אמה, אלא שלושים ואחת אמה על שלושים ואחת אמה, ומעתה איפוא רווחא [התרחבה] לה העזרה (בה עומד המזבח) באמה נוספת.

דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת מידות]: כל העזרה מתחילת עזרת ישראל ועד לאחורי בית קודש הקדשים היתה אורך מן המזרח למערב מאה ושמונים ושבע אמה על רוחב מן הצפון לדרום מאה ושלשים וחמש אמה. ומפרטים: כיצד אורך העזרה ממזרח למערב הוא מאה שמונים ושבע אמות: עזרת ישראל, שהיא מקום דריסת רגלי ישראל — אחת עשרה אמה מתוך אורך העזרה כולה. ולפנים ממנה עזרת כהנים, שהיא מקום דריסת רגלי הכהנים (שאסור לישראל להיכנס לשם), ועד למקום המזבח — אף הוא אחת עשרה אמה. אורך המזבח עצמו — שלשים ושתים אמה. בין אולם ולמזבח — עוד עשרים ושתים אמה. ההיכל (וקודש הקדשים בכללו) — מאה אמה. ועוד אחת עשרה אמה נוספים מחוץ להיכל לאחורי בית הכפורת. ונמצא אם כן אורך כל העזרה מאה ושמונים ושבע אמות, ואולם לפי דבריך, אורך העזרה הוא מאה שמונים ושמונה אמות!

אלא חוזרים אף מדרך פירוש זו של הכתוב ביחזקאל (מג, יג), ומציעים לפרש כך את הכתוב: "חיק האמה" — דיבר הכתוב בשיעור גובהה של האמה שביסוד. "אמה רחב" — דיבר הכתוב בשיעור הכניסה של הסובב. "גבולה אל שפתה סביב" —