מנחות צז ע"א

הלבזבזין (הדפנות של טבלת השולחן והדולבקי), שרק אז ציפוי השיש מחשיב אותם ככלי אבנים, ואין הם עוד ראוים לקבל טומאה. או שמא מדובר במשנה זו אף בשלא חיפה את הלבזבזין של השולחן והדולבקי. ואמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש בפתרון שאלותיו אלה, כי לא שנא [אינו שונה] אם היה זה ציפוי עומד, ולא שנא [ואינו שונה] אם היה ציפוי שאינו עומד, וכמו כן לא שנא [אינו שונה] אם חיפה את הלבזבזין, ולא שנא [ואינו שונה] אם לא חיפה את הלבזבזין, בכל מקרה הריהם נחשבים מעתה ככלי אבנים. הרי שאין להעמיד את המשנה דווקא בציפוי עומד. ומעתה חוזרת השאלה מדוע נזקקים אנו להסביר ששולחן הפנים מקבל טומאה משום שהוא כלי עץ המיטלטל, והרי אף אם איננו מיטלטל, הריהו ראוי לקבל טומאה משום ציפוי הזהב שעליו!

וכי תימא [ואם תאמר] בתשובה לשאלה זו, כי ציפוי הזהב אינו מבטל את שם כלי העץ של שולחן הפנים, משום שעצי שיטים מהם נעשה השולחן הריהם חשיבי [חשובים], ולכך הם לא בטלי [לא בטלים] אצל ציפוי הזהב שעליהם — הסבר זה אכן הניחא [הריהו נוח] לשיטת ריש לקיש בפירוש משנה זו שבמסכת כלים, שאמר כי לא שנו במשנה זו שציפוי השיש מבטל את שם כלי העץ של השולחן והדולבקי אלא בכלי אכסלגוס העשויים מעץ שאינו יקר כל כך הבאים ממדינת הים, שאף שהם חשובים אינם חשובים דיים, ולכך בטלים הם לגבי ציפויים. אבל כלי מסמס, שהעץ ממנו הם עשויים יקר מאוד, הריהם חשיבי [חשובים] ולכך לא בטלי [לא בטלים] לגבי הציפוי, שפיר [יפה] היא הבחנה זו אף ביחס לשולחן הפנים, שהיה עשוי מעצי שיטים שהם עצים יקרים, ולכן אינו בטל אצל ציפוי הזהב שעליו. אלא לדעת ר' יוחנן שאמר כי כלי מסמס היקרים נמי בטלי [גם כן בטלים] לגבי הציפוי, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

ומשיבים: שאני [שונה] הוא שולחן הפנים, דרחמנא קרייה [שכן התורה קראה אותו] "עץ", שנאמר "המזבח עץ שלוש אמות גבה ארכו שתים אמות ומקצעותיו לו וארכו וקירתיו עץ וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' "(יחזקאל מא, כב). משמע שהשולחן נקרא בכתוב "עץ", אף שאין העץ שבו נראה, ולכך הריהו נדון כשאר כלי עץ לענין קבלת טומאה, ואלמלא היו מטלטלים אותו לצורך עולי רגלים — לא היה ראוי לקבל טומאה.

כיון שהוזכר פסוק זה מבארים דבר תמוה: פתח הכתוב בתיאור המזבח ("המזבח עץ שלש אמות גבוה..."), וסיים בשולחן ("וידבר אלי זה השולחן..."). ובענין זה ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שכך יש לדרוש את איזכור השולחן בצד המזבח: בזמן שבית המקדש קיים — המזבח הוא שמכפר על חטאיו של האדם, בקרבנות הקרבים עליו. ועכשיו, שאין בית המקדש קיים — שולחנו של אדם מכפר עליו, אם הוא משתמש בשולחנו כדי להאכיל את העניים והנזקקים.

א שנינו במשנתנו כי ארבע סניפין של זהב היו שם בשולחן הפנים, ובפיצוליהם של הסניפים הללו היו נתונים עשרים ושמונה קנים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין לנו כל הדברים הללו]? אמר רב קטינא: שכך אמר קרא [הכתוב] בתיאור שולחן הפנים, "ועשית קערתיו וכפתיו וקשותיו ומנקיתיו אשר יוסך בהן זהב טהור תעשה אותם" (שמות כה, כט),

ופירוש הדברים: "קערתיו" — אלו הן הדפוסין (תבניות) שבהם לשים ואופים ומניחים את החלות האפויות, וכדרך שהתבאר למעלה (צד,א). "כפתיו" — אלו הן הבזיכין (כפות) שבהם מניחים את הלבונה הניתנת על לחם הפנים. "קשותיו" — אלו הן ארבעת הסניפין של זהב, שנים לצידיו (או על גביו) ושנים על גביו, לצידי שתי מערכות הלחם שמצידי השולחן. "ומנקיתיו" — אלו עשרים ושמונה הקנים הניתנים על פיצוליהם של הסניפים, ונושאים הם את הלחמים זה מעל זה. "אשר יסך בהן" — שמסככין בהן באותם קנים את הלחם שמתחתם.

מותיב [מקשה] רבא על דרשת כתובים זו, שממנה עולה כי דין תורה הוא שיהיו קנים בשולחן הפנים, ממה ששנינו במשנתנו כי לא סידור הקנים בלחם הפנים החדש הניתן עתה, ולא נטילתן של הקנים מלחם הפנים הישן שסולק מהשולחן הריהן דוחות את השבת, שאין מלאכות אלה נעשות בשבת. ואולם אי סלקא [אם עולה] בדעתך לומר כי דין הקנים שבשולחן הפנים הריהו דאורייתא [מן התורה], אמאי [מדוע] אין מלאכות אלה דוחות את השבת?

לאחר דבריו אלה, הדר [חזר] ואמר רבא: לאו מילתא [לא דבר] של ממש הוא זה דאמרי [שאמרתי], שאין זו קושיה, דתנן [שכן שנינו] שכלל אמר ר' עקיבא בדין המלאכה הדוחה את השבת במקדש: כל מלאכה שאפשר לה לעשותה אף מערב שבת, ואין היא נצרכת להיעשות דווקא בשבת — אינו דוחה את השבת, והני נמי [ואלה המלאכות, סידור וסילוק הקנים בשולחן, גם כן] אפשר דלא דחי [שאינו דוחה] שבת עלייהו [עליהם], שהרי יכולות הן להיעשות אף שלא בשבת. שנטילתם מן הלחם הישן יכולה להיעשות בערב שבת, וסידורם לצורך הלחם החדש יכול להיעשות גם לאחר השבת.

שהרי עיקר טעמא [הטעם] לנתינת הקנים תחת הלחמים מאי [מהו]? שיווצר רווח בין לחם ללחם, כדי שלא ליעפש [לא יתעפש] הלחם, הנמצא בצפיפות זה מתחת לזה, ואולם בכי האי שיעורא [בכזה שיעור זמן קצר] משעת עריכת הלחם החדש בשבת ועד לסידורו על הקנים לאחר השבת — לא מיעפש [לא מתעפש] הלחם.

כדתניא [כמו ששנויה ברייתא] בתיאור סילוק וסידור הקנים בשולחן הפנים, כיצד הכהן נוהג בהם? נכנס הכהן להיכל מערב שבת ושמטן את הקנים מתחת ללחמים המונחים עליהם, ומניחן במקום הפנוי שבשולחן לארכו של שולחן (יעויין לעיל מנחות צו,א). ובמוצאי שבת נכנס שוב, ומגביה את ראשיה (קצותיה) של החלה האחת שבמערכה זו של הלחמים, ומכניס קנה תחתיה, וחוזר ומגביה ראשיה של החלה השניה שבמערכה זו, ומכניס קנה תחתיה. ומוסיפה הברייתא ומתארת עוד את הקנים שבשולחן הפנים.

ארבעה החלות האמצעיות מבין השש המונחות בכל מערכת — צריכות כל אחת שלשה שלשה קנים. והרי אלה איפוא בסך הכל שנים עשר קנים. החלה העליונה — אינה צריכה אלא שנים קנים, לפי שאין עליה משאוי (משא) של חלה הניתנת עליה. והרי אלה איפוא בסך הכל ארבעה עשר קנים. והחלה התחתונה ביותר בכל מערכת אינה צריכה קנים כל עיקר, לפי שמונחת על טהרו (גופו) של שולחן. ומעתה נמצאו עשרים ושמונה קנים, לשתי מערכות הלחם.

ב תנן התם [שנינו שם, במשנה במסכת כלים] עוד במידות שנהגו במקדש, ר' מאיר אומר: כל האמות שהיו במקדש, כלומר, כל מידות האמה האמורות במקדש וכליו, כולן בינוניות, כלומר, אמות בנות שישה טפחים, חוץ ממזבח הזהב (שהיה אמה על אמה) וכל הקרן מקרנות מזבח הנחושת (שהיתה אמה על אמה בגובה אמה), והסובב (במזבח הנחושת, בגובה חמש אמות, שרוחבו אמה), והיסוד שבמזבח (שגובהו אמה ורחבו אמה) — שכל אלה היו באמה של חמישה טפחים. ואילו ר' יהודה אומר: אמת בנין (האמה שעל פיה נבנו בנייני המקדש), היתה של ששה טפחים, ואולם האמה של הכלים שבמקדש, כגון השולחן והמנורה ומזבח הזהב, היתה של חמשה טפחים.

ובהסבר מחלוקתם אמר ר' יוחנן: ושניהם מתוך מקרא אחד דרשו את שיטותיהם, שכן נאמר: "ואלה מדות המזבח באמות אמה אמה וטפח

the Table’s rim [levazbazin] as well as the Table itself, or even to a case where one did not cover its rim? And Rabbi Yoḥanan said to Reish Lakish: The case of a permanent covering is not different, and the case of a covering that is not permanent is not different. Likewise, the case where one covered the rim is not different, and the case where one did not cover the rim is not different. In any case a vessel’s status is determined according to the material of the external covering, and the shewbread Table should be susceptible to impurity because its external covering was of gold. It is therefore not necessary to derive that the Table is susceptible to impurity due to the fact that it is not designated to rest in a fixed place.

The Gemara suggests another explanation: And if you would say that the acacia wood from which the shewbread Table is fashioned is different, as it is an important, valuable type of wood and therefore the Table’s status as a wooden vessel is not negated by the fact that it was covered with gold, there would still be a difficulty. This explanation works out well according to the opinion of Reish Lakish, who said: The mishna taught that the status of a wooden vessel is determined according to the material of its covering only with regard to vessels made of medium-grade akhsalgos wood, which come from overseas, but vessels made of expensive masmas wood are important, and therefore their status as wooden vessels is not negated by the covering. According to this opinion the ruling works out well, as the acacia wood of the shewbread Table is also valuable. But according to the opinion of Rabbi Yoḥanan, who said the importance of masmas vessels is also negated by the covering, what is there to say?

The Gemara answers: The Table is different, because the Merciful One called it wood, as it is stated: “The altar was of wood, three cubits high, and its length two cubits, and so its corners; and its length, and its walls were also of wood, and he said to me: This is the Table that is before the Lord” (Ezekiel 41:22). This verse is referring to the shewbread Table, and it describes it as being made of wood, even though the wood was not visible. This indicates that its status is like that of all wooden vessels, which are not susceptible to impurity unless they are carried both when empty and when full.

The Gemara challenges: Why does the verse begin with the word “altar” and conclude with the word “Table,” even though both terms are referring to the same item? Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar both say the following interpretation: When the Temple is standing, the altar effects atonement for the transgressions of a person, but now that the Temple is not standing, a person’s table effects atonement for his transgressions, if he provides for the poor and needy from the food on his table.

§ The mishna describes the shewbread Table (96a): There were four panels of gold there, which split up at their upper ends, above the Table, and there were twenty-eight rods that rested upon the panels. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Ketina said: The verse states with regard to the Table: “And you shall make its dishes and its pans, uksotav umnakkiyyotav, with which it shall be covered; of pure gold you shall make them” (Exodus 25:29).

Rav Ketina interprets the verse: “Its dishes,” these are the molds in which the loaves are kneaded, baked, and placed after baking (see 94a). “Its pans,” these are the bowls for the frankincense that is placed on the Table with the shewbread. “Kesotav,” these are the four panels of gold. “Umnakkiyyotav,” these are the rods, which rest on the notches in the panels and bear the loaves, one on top of the other. “With which it shall be covered,” this indicates that the bread is covered by the rods.

Rava raises an objection to this interpretation, which indicates that the rods are required by Torah law: The mishna states: Neither the arranging of the rods for the new shewbread, nor their removal from the arrangement of the old shewbread, overrides Shabbat. And if it enters your mind to say the rods are required by Torah law, why does their arrangement not override Shabbat?

Rava then said: That which I said, that one can infer from the mishna that the rods are not required by Torah law, is not correct, as we learned in the mishna that Rabbi Akiva stated a principle: Any labor that can be performed on Shabbat eve does not override Shabbat. And these actions, arranging and removing the rods, can also be performed in a manner that does not require overriding Shabbat for them, as the rods can be removed before Shabbat, and the rods can be arranged for the new loaves once Shabbat has ended.

Rava explains why the rods can be arranged after Shabbat: What is the reason that the rods are required? They are necessary in order to create a gap between the loaves, so that the bread does not become moldy. In such a short time period as this, from when the new loaves are placed on the Table on Shabbat until the arrangement of the rods after Shabbat, the loaves will not become moldy.

This is as it is taught in a baraita with regard to the removal and arrangement of the rods: How does the priest proceed? He enters the Sanctuary on Shabbat eve and removes the rods from between the loaves. And he places them in the space of two handbreadths between the two arrangements, along the length of the Table. And at the conclusion of Shabbat he enters the Sanctuary again. He raises the ends of a loaf of the shewbread and inserts a rod underneath it, and again raises the ends of a loaf and inserts a rod underneath it.

The baraita continues to describe the placement of the rods: Each arrangement contains six loaves. The four loaves in the middle of the six require three for the first of the four middle loaves, and likewise three rods for each of the other middle loaves, totaling twelve rods. The upper loaf requires only two rods, as the weight of another loaf does not bear upon it. Each arrangement therefore requires a total of fourteen rods, and the two arrangements require twenty-eight rods. As for the lowest loaf of each arrangement, it does not require rods at all, as it rests on the Table itself.

§ We learned in a mishna there (Kelim 17:10) that Rabbi Meir says: All the cubits that were mentioned with regard to the Temple were medium cubits, consisting of six handbreadths, except in the case of the following items: The golden altar, which was one cubit long and one cubit wide; each protruding corner of the external altar, which were one cubit long, one cubit wide, and one cubit high; the surrounding ledge of the external altar, which was five cubits high and one cubit wide; and the base of the altar, which was one cubit high and one cubit wide. In all these cases, the cubit was of five handbreadths. Rabbi Yehuda says: The measure of a cubit that was used with regard to the building of the Temple was a cubit of six handbreadths, but the cubit mentioned with regard to the Temple vessels, e.g., the Table, the Candelabrum and the golden altar, was a smaller cubit of five handbreadths.

Rabbi Yoḥanan says: And both Rabbi Meir and Rabbi Yehuda derived their opinions from the same verse: “And these are the measures of the altar by cubits: The cubit is a cubit and a handbreadth,