ומקשים עוד על דברי ר' יוחנן: והאיכא [והרי יש] גם את מסגרתו של השולחן, שגובהה טפח (כנאמר במעשה השולחן "ועשית לו מסגרת טופח סביב". שמות כה, כה), ומעליה היה מסדר את מערכות הלחם, ואם כן נמצא שהשולחן מקדש את הנמצא מעליו בגובה של טפח נוסף!

ומשיבים: דברי ר' יוחנן אלה הריהם כשיטת מאן דאמר [מי שאומר] שמסגרתו של שולחן הפנים לא היתה מעל השולחן, אלא למטה, תחת טבלת השולחן, היתה המסגרת. ולא הוסיפה המסגרת כל גובה לדברים המתקדשים על ידי השולחן. ומוסיפים כי אף לשיטת מאן דאמר [מי שאומר] כי מסגרתו של השולחן למעלה היתה — לא היתה המסגרת מוסיפה גובה לשולחן שכן לא היתה עומדת ישר, אלא פרקודי הוה מפרקדא [פרקדן, משופעת ונוטה לאחוריה], ואילו הלחם בגויה [בתוך] השלחן הוה יתיב [היה יושב, מונח].

ומסבירים מהן אותן שתי דעות באשר למקומה של המסגרת בשולחן, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: ר' יוסי אומר: לא היה שם בשולחן כלל סניפין, שלא נזקקו לצורך העמדת הלחם לסניפים, אלא מסגרתו של השלחן היא שהיתה מעמדת את הלחם. הרי איפוא דעת ר' יוסי שמסגרת השולחן היתה למעלה, והלחם ניתן עליה. אמרו לו חכמים: אין כן הדבר, אלא סניפים היו בשולחן, ולא שימשה מסגרתו של השולחן להעמדת הלחמים עליה, שכן מסגרתו למטה ממנו היתה.

א למעלה שנינו מחלוקת ר' יוסי וחכמים בברייתא בשאלה היכן היתה נתונה מסגרתו של השולחן. ובענין זה עוד אמר ר' יוחנן: כלל הוא בדיני קבלת טומאה כי כלי עץ שאין להם בית קיבול ("פשוטי כלי עץ") אינם מקבלים טומאה. ואולם למדנו (כמובא להלן) כי שולחן הפנים, אף שהיה עשוי מעץ הריהו מקבל טומאה. ומעתה נאמר, כי לדברי התנא האומר כי מסגרתו של השולחן למטה היתה (חכמים) ואין חלקו העליון של השולחן ראוי לשמש כבית קיבול, אפשר ללמוד מכאן בדין טבלא (משטח עץ רחב וישר) המתהפכת, שניתן להשתמש בה משני צידה, שהיא טמאה (ראויה לקבל טומאה). שאפשרות השימוש בצד האחר, מחשיב אותה כמי שיש לה בית קיבול.

אבל לדברי התנא האומר כי מסגרתו של השולחן למעלה היתה (ר' יוסי) ובית קיבול היה לשולחן, עדיין דין טבלא המתהפכת שאין לה בית קיבול לענין קבלת טומאה תיבעי [תישאל] לך.

ודנים בדברי ר' יוחנן: מכלל דבריו שומעים אנו כי שלחן הפנים בר קבולי [בן קיבול, ראוי לקבל] טומאה הוא? ואולם יש לשאול, שהרי כלי עץ העשוי לנחת (להיות מונח במקום אחד, שאינו מיטלטל ממקום למקום) הוא, וכלל הוא שכל כלי עץ העשוי לנחת — אין מקבל טומאה.

מאי טעמא [מה טעם] הלכה זו? שכן נאמר בכלים הראויים לקבל טומאה (במגע נבלת שרץ המטמא) "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר ייעשה מלאכה בהם..." (ויקרא יא, לב), ומכאן למדנו שכדי שכלי יהא ראוי לקבל טומאה דומיא [בדומה] לשק בעינן [צריכים אנו] שיהיה. מה שק הריהו דבר המטלטל ממקום למקום הן כשהוא מלא בדברים הנמצאים בתוכו, והן כשהוא ריקן — אף כל דבר כדי שיהא ראוי לקבל טומאה צריך שיהיה מטלטל הן כשהוא מלא והן כשהוא ריקן. ואין בכלל זה כלי עץ העומד במקום אחד, ואינו מיטלטל, וכשולחן הפנים!

ומשיבים: שלחן הפנים נמי [גם כן] הריהו מטלטל כשהוא מלא וכשהוא ריקן, וכדברי ריש לקיש. שכך אמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מה מלמדנו זה שנאמר] בלחם הניתן על השולחן הפנים "ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השלחן הטהור לפני ה' " (שם כד, ו)? שהרי מתוך שהדגיש הכתוב כי הרי זה "השלחן הטהור" — מכלל דאיכא [מכאן נסיק שיש] אפשרות גם שיהיה השולחן טמא. ואולם על כך יש לשאול, כיצד הוא יכול לקבל טומאה והלא אינו מיטלטל!

אלא, מלמד שהיו הכהנים מגביהין אותו את השולחן ממקומו, לצורכם של עולי הרגלים הבאים למקדש, ומראין בו מרחוק את הלחם הנתון עליו, ואומרים להם: ראו כמה גדולה היא חיבתכם לפני המקום.

ומה היה בשולחן שיש בו להראות חיבתם לפני המקום, כדברי ר' יהושע בן לוי, שכך אמר ר' יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים, שהיה הלחם טרי וחם בשעת סילוקו מהשולחן ביום השבת, כדרך שהיה טרי וחם כשעת סידורו בשבת שעברה. שכן נ אמר בלחם הפנים שהוסר מהשולחן, שניתן לדוד בשעה שברח מפני שאול "...לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם חם ביום הלקחו" (שמואל א כא, ז). ומאחר והיה שולחן הפנים מוגבה כדי להראותו לעם הרי שהיה מיטלטל, ולכך הריהו ראוי לקבל טומאה.

ושואלים: ולשם מה נצרכים אנו להוכיח כי השולחן היה מיטלטל, ותיפוק לי [ושיצא, ותילמד לו] שהוא ראוי לקבל טומאה, משום ציפוי הזהב שהיה לשולחן, שבשלו הוא נחשב ככלי מתכת, הראוי לקבל טומאה אף שאינו מיטלטל ממקום למקום. שהרי מי לא תנן [האם לא שנינו] במשנה במסכת כלים כי השלחן והדולבקי (שולחן קטן עליו עורכים את דברי המאכל והשתיה קודם הגשתם לאוכלים על שולחן הסעודה) שנפחתו (נחסר חלק מהם) או שחיפן (ציפה אותם) במשטח של שייש שהוא ציפוי אבן (וכלי אבנים אינם מקבלים טומאה), ואולם שייר בהן מקום שאותו לא ציפה באבן שיש, ויש באותו מקום שיעור כדי הנחת כוסות השתייה — הרי הם עדיין טמאין (ראויים לקבל טומאה). ר' יהודה אומר: אין די בשיור מקום הנחת כוסות כדי שיהיו השולחן והדולבקי ראויים לקבל טומאה, אלא צריך שישייר בהם מקום שיש בו כדי הנחת חתיכות מאכל (לחם ובשר).

ונדייק מכאן: אם שייר בשולחן ודולבקי מקום ללא ציפוי השיש — אין [כן], עדיין ראויים הם לקבל טומאה, ואם לא שייר מקום ללא ציפוי שיש — הריהם לא מקבלים טומאה. ומכאן נלמד כי איננו דנים את השולחן לפי החומר שהוא עשוי בו, אלא לפי הציפוי. ומעתה, אף שולחן הפנים, בהיותו מצופה זהב, הריהו ראוי לקבל טומאה!

וכי תימא [ואם תאמר] שאין להשוות בין ציפוי שולחן הפנים לבין ציפוי השיש על השולחן והדולבקי, שכן כאן בשולחן ודולבקי מדובר בציפוי עומד (קבוע), שקיבעו במסמרים את ציפוי השיש לשולחן ולדולבקי, ולכך ביטל הציפוי את דינם הקודם, ומעתה נחשבים הם לכלי אבנים. ואילו כאן בשולחן הפנים מדובר בציפוי זהב שאינו עומד (מקובע במסמרים), ולכך אין השולחן נחשב בגלל ציפוי זה ככלי מתכת. ואולם על כך יש להקשות, שכן הא בעא מיניה [הרי שאל אותו] ריש לקיש מר' יוחנן בבירורה של משנה זו שבמסכת כלים, האם היא מדברת דווקא בציפוי עומד או אף בציפוי שאינו עומד? וכן האם מדובר בה דווקא במקרה שחיפה בשיש אף את