מנחות צו ע"ב

ומקשים עוד על דברי ר' יוחנן: והאיכא [והרי יש] גם את מסגרתו של השולחן, שגובהה טפח (כנאמר במעשה השולחן "ועשית לו מסגרת טופח סביב". שמות כה, כה), ומעליה היה מסדר את מערכות הלחם, ואם כן נמצא שהשולחן מקדש את הנמצא מעליו בגובה של טפח נוסף!

ומשיבים: דברי ר' יוחנן אלה הריהם כשיטת מאן דאמר [מי שאומר] שמסגרתו של שולחן הפנים לא היתה מעל השולחן, אלא למטה, תחת טבלת השולחן, היתה המסגרת. ולא הוסיפה המסגרת כל גובה לדברים המתקדשים על ידי השולחן. ומוסיפים כי אף לשיטת מאן דאמר [מי שאומר] כי מסגרתו של השולחן למעלה היתה — לא היתה המסגרת מוסיפה גובה לשולחן שכן לא היתה עומדת ישר, אלא פרקודי הוה מפרקדא [פרקדן, משופעת ונוטה לאחוריה], ואילו הלחם בגויה [בתוך] השלחן הוה יתיב [היה יושב, מונח].

ומסבירים מהן אותן שתי דעות באשר למקומה של המסגרת בשולחן, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: ר' יוסי אומר: לא היה שם בשולחן כלל סניפין, שלא נזקקו לצורך העמדת הלחם לסניפים, אלא מסגרתו של השלחן היא שהיתה מעמדת את הלחם. הרי איפוא דעת ר' יוסי שמסגרת השולחן היתה למעלה, והלחם ניתן עליה. אמרו לו חכמים: אין כן הדבר, אלא סניפים היו בשולחן, ולא שימשה מסגרתו של השולחן להעמדת הלחמים עליה, שכן מסגרתו למטה ממנו היתה.

א למעלה שנינו מחלוקת ר' יוסי וחכמים בברייתא בשאלה היכן היתה נתונה מסגרתו של השולחן. ובענין זה עוד אמר ר' יוחנן: כלל הוא בדיני קבלת טומאה כי כלי עץ שאין להם בית קיבול ("פשוטי כלי עץ") אינם מקבלים טומאה. ואולם למדנו (כמובא להלן) כי שולחן הפנים, אף שהיה עשוי מעץ הריהו מקבל טומאה. ומעתה נאמר, כי לדברי התנא האומר כי מסגרתו של השולחן למטה היתה (חכמים) ואין חלקו העליון של השולחן ראוי לשמש כבית קיבול, אפשר ללמוד מכאן בדין טבלא (משטח עץ רחב וישר) המתהפכת, שניתן להשתמש בה משני צידה, שהיא טמאה (ראויה לקבל טומאה). שאפשרות השימוש בצד האחר, מחשיב אותה כמי שיש לה בית קיבול.

אבל לדברי התנא האומר כי מסגרתו של השולחן למעלה היתה (ר' יוסי) ובית קיבול היה לשולחן, עדיין דין טבלא המתהפכת שאין לה בית קיבול לענין קבלת טומאה תיבעי [תישאל] לך.

ודנים בדברי ר' יוחנן: מכלל דבריו שומעים אנו כי שלחן הפנים בר קבולי [בן קיבול, ראוי לקבל] טומאה הוא? ואולם יש לשאול, שהרי כלי עץ העשוי לנחת (להיות מונח במקום אחד, שאינו מיטלטל ממקום למקום) הוא, וכלל הוא שכל כלי עץ העשוי לנחת — אין מקבל טומאה.

מאי טעמא [מה טעם] הלכה זו? שכן נאמר בכלים הראויים לקבל טומאה (במגע נבלת שרץ המטמא) "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר ייעשה מלאכה בהם..." (ויקרא יא, לב), ומכאן למדנו שכדי שכלי יהא ראוי לקבל טומאה דומיא [בדומה] לשק בעינן [צריכים אנו] שיהיה. מה שק הריהו דבר המטלטל ממקום למקום הן כשהוא מלא בדברים הנמצאים בתוכו, והן כשהוא ריקן — אף כל דבר כדי שיהא ראוי לקבל טומאה צריך שיהיה מטלטל הן כשהוא מלא והן כשהוא ריקן. ואין בכלל זה כלי עץ העומד במקום אחד, ואינו מיטלטל, וכשולחן הפנים!

ומשיבים: שלחן הפנים נמי [גם כן] הריהו מטלטל כשהוא מלא וכשהוא ריקן, וכדברי ריש לקיש. שכך אמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מה מלמדנו זה שנאמר] בלחם הניתן על השולחן הפנים "ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השלחן הטהור לפני ה' " (שם כד, ו)? שהרי מתוך שהדגיש הכתוב כי הרי זה "השלחן הטהור" — מכלל דאיכא [מכאן נסיק שיש] אפשרות גם שיהיה השולחן טמא. ואולם על כך יש לשאול, כיצד הוא יכול לקבל טומאה והלא אינו מיטלטל!

אלא, מלמד שהיו הכהנים מגביהין אותו את השולחן ממקומו, לצורכם של עולי הרגלים הבאים למקדש, ומראין בו מרחוק את הלחם הנתון עליו, ואומרים להם: ראו כמה גדולה היא חיבתכם לפני המקום.

ומה היה בשולחן שיש בו להראות חיבתם לפני המקום, כדברי ר' יהושע בן לוי, שכך אמר ר' יהושע בן לוי: נס גדול נעשה בלחם הפנים, שהיה הלחם טרי וחם בשעת סילוקו מהשולחן ביום השבת, כדרך שהיה טרי וחם כשעת סידורו בשבת שעברה. שכן נ אמר בלחם הפנים שהוסר מהשולחן, שניתן לדוד בשעה שברח מפני שאול "...לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם חם ביום הלקחו" (שמואל א כא, ז). ומאחר והיה שולחן הפנים מוגבה כדי להראותו לעם הרי שהיה מיטלטל, ולכך הריהו ראוי לקבל טומאה.

ושואלים: ולשם מה נצרכים אנו להוכיח כי השולחן היה מיטלטל, ותיפוק לי [ושיצא, ותילמד לו] שהוא ראוי לקבל טומאה, משום ציפוי הזהב שהיה לשולחן, שבשלו הוא נחשב ככלי מתכת, הראוי לקבל טומאה אף שאינו מיטלטל ממקום למקום. שהרי מי לא תנן [האם לא שנינו] במשנה במסכת כלים כי השלחן והדולבקי (שולחן קטן עליו עורכים את דברי המאכל והשתיה קודם הגשתם לאוכלים על שולחן הסעודה) שנפחתו (נחסר חלק מהם) או שחיפן (ציפה אותם) במשטח של שייש שהוא ציפוי אבן (וכלי אבנים אינם מקבלים טומאה), ואולם שייר בהן מקום שאותו לא ציפה באבן שיש, ויש באותו מקום שיעור כדי הנחת כוסות השתייה — הרי הם עדיין טמאין (ראויים לקבל טומאה). ר' יהודה אומר: אין די בשיור מקום הנחת כוסות כדי שיהיו השולחן והדולבקי ראויים לקבל טומאה, אלא צריך שישייר בהם מקום שיש בו כדי הנחת חתיכות מאכל (לחם ובשר).

ונדייק מכאן: אם שייר בשולחן ודולבקי מקום ללא ציפוי השיש — אין [כן], עדיין ראויים הם לקבל טומאה, ואם לא שייר מקום ללא ציפוי שיש — הריהם לא מקבלים טומאה. ומכאן נלמד כי איננו דנים את השולחן לפי החומר שהוא עשוי בו, אלא לפי הציפוי. ומעתה, אף שולחן הפנים, בהיותו מצופה זהב, הריהו ראוי לקבל טומאה!

וכי תימא [ואם תאמר] שאין להשוות בין ציפוי שולחן הפנים לבין ציפוי השיש על השולחן והדולבקי, שכן כאן בשולחן ודולבקי מדובר בציפוי עומד (קבוע), שקיבעו במסמרים את ציפוי השיש לשולחן ולדולבקי, ולכך ביטל הציפוי את דינם הקודם, ומעתה נחשבים הם לכלי אבנים. ואילו כאן בשולחן הפנים מדובר בציפוי זהב שאינו עומד (מקובע במסמרים), ולכך אין השולחן נחשב בגלל ציפוי זה ככלי מתכת. ואולם על כך יש להקשות, שכן הא בעא מיניה [הרי שאל אותו] ריש לקיש מר' יוחנן בבירורה של משנה זו שבמסכת כלים, האם היא מדברת דווקא בציפוי עומד או אף בציפוי שאינו עומד? וכן האם מדובר בה דווקא במקרה שחיפה בשיש אף את

The Gemara asks: But isn’t there the Table’s decorated frame, which ran around its perimeter and was one handbreadth wide, as the verse states: “And you shall make for it a frame of a handbreadth” (Exodus 25:25)? Since the arrangements are placed on the Table’s frame, they rise one additional handbreadth above the Table.

The Gemara answers: Rabbi Yoḥanan’s statement is in accordance with the opinion of the one who said the Table’s frame was not above the Table’s surface but below it, and therefore it did not add any height to the arrangements on the Table. And furthermore, even according to the one who said the Table’s frame was above the Table’s surface, it did not add to the height of the arrangements. This is because the frame was tilted outward, but the bread was set within the area of the Table’s surface.

The Gemara cites the dispute with regard to the location of the frame: As it is taught in a baraita: Rabbi Yosei says: There were no panels there at all, as they were not required in order to support the loaves. Rather, the Table’s frame supported the bread, as the frame was above the Table’s surface. The Rabbis said to Rabbi Yosei: The Table’s frame was below the Table’s surface, and therefore the panels were required to support the loaves.

§ Rabbi Yoḥanan says: According to the statement of the one who says that the Table’s frame was below the Table’s surface, the surface was merely a flat board. It is a halakhic principle with regard to wooden utensils that only rounded utensils are susceptible to ritual impurity, but not flat utensils. It is known that the shewbread Table was susceptible to impurity. One may therefore infer from this that a flat board is susceptible to impurity, provided that it can be turned over and used on both sides. This is because the wide surface of the board renders it functionally similar to a concave receptacle.

Rabbi Yoḥanan continues: According to the statement of the one who says that the Table’s frame was above the Table’s surface, the Table served as a receptacle. One therefore cannot infer the halakha with regard to a flat board that can be turned over from the case of the Table, and you must still raise the dilemma as to whether it is susceptible to ritual impurity.

The Gemara asks: One can conclude by inference from Rabbi Yoḥanan’s statement that the Table is susceptible to ritual impurity. But it is a wooden vessel designated to rest in a fixed place, and any wooden vessel that is designated to rest in a fixed place is not susceptible to impurity.

The Gemara explains: What is the reason for this halakha? The verse states with regard to items that are rendered impure by the carcasses of creeping animals: “And anything upon which any of them fall when they are dead shall be impure, whether it is any vessel of wood, or cloth, or leather, or sack” (Leviticus 11:32). The verse juxtaposes wooden vessels with sacks, indicating that we require a wooden vessel to be similar to a sack in order to be susceptible to ritual impurity. Just as a sack is carried both when it is full and when it is empty, so too, any wooden vessel that is carried both full and empty is susceptible to impurity. Since the Table is designated to rest in a fixed place and not to be carried, it should not be susceptible to impurity.

The Gemara answers: The Table is also carried both full and empty, i.e., even when the shewbread is upon it, in accordance with the statement of Reish Lakish. This is as Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “And you shall set them in two arrangements, six in an arrangement, upon the pure Table before the Lord” (Leviticus 24:6)? The term “the pure Table” teaches by inference that there is a case where the Table becomes impure, and therefore the Torah states that the Table must be pure when the shewbread is set upon it. This conclusion is difficult, as the principle that a wooden vessel designated to rest in a fixed place is not susceptible to impurity indicates that the Table should not be susceptible to impurity.

Rather, the verse teaches that the priests would lift the Table with its shewbread to display the shewbread to the pilgrims standing in the Temple courtyard, and a priest would say to them: See how beloved you are before, i.e., in the eyes of, the Omnipresent, Who constantly performs a miracle with regard to the shewbread. For this reason, the Table is susceptible to ritual impurity.

This is in accordance with the statement of Rabbi Yehoshua ben Levi, as Rabbi Yehoshua ben Levi said: A great miracle was performed with the shewbread: Its condition at the time of its removal from the Table, after having been left there for a week, was like its condition at the time of its arrangement on the Table; as it is stated: “To place hot bread on the day when it was taken away” (I Samuel 21:7), indicating that it was as hot on the day of its removal as it was on the day when it was placed on the Table.

The Gemara asks: But why is it necessary to derive that the Table is susceptible to impurity due to the fact that it is not designated to rest in a fixed place? I may derive that it is susceptible to impurity due to its gold covering. Didn’t we learn in a mishna (Kelim 22:1): Consider the case of the table and the dulbeki, a small table upon which the food and drink are placed before being served at the dining table, that were partially broken, or that one covered with marble stone, which is not susceptible to impurity. If an area of their surface large enough for placing cups there was left unbroken or uncovered with marble they remain susceptible to impurity. Rabbi Yehuda says: The remaining surface area must be large enough for placing pieces of meat and bread as well.

One can infer from the mishna that if one left part of the surface area of the table without covering it with marble, yes, it remains susceptible to impurity. But if he did not leave part of the table without covering it with marble it is not susceptible to impurity. Evidently, the status of a vessel is determined according to the material of its external covering and not according to its main material. Consequently, since the shewbread Table was covered with gold it should have the status of a metal vessel, which is susceptible to ritual impurity even if it is designated to rest in a fixed place.

And if you would say the case of the shewbread Table is different, as here, with regard to the marble-covered table, the mishna is referring to a permanent covering that is fixed to the table with nails, whereas there, in the case of the shewbread Table, the discussion is referring to a covering that is not permanent, as the gold was not attached to the shewbread Table with nails, this explanation is difficult. But didn’t Reish Lakish raise a dilemma to Rabbi Yoḥanan: Is the mishna that discusses the marble-covered table referring only to a permanent covering, or even to a covering that is not permanent? Is it referring only to a case where one covered