מנחות צו ע"א

משום שמסוכן הוא (אני), ומפני סכנת נפשות מותר להאכיל קדשים לזר. ור' יהודה ור' שמעון לא נחלקו בפירוש הפסוקים אלא בגמרא פליגי [במסורת הם חלוקים], שמסורות שונות היו בידיהם, אם התנור מקדש באפייתו.

ומעירים: דיקא נמי [מדויק גם כן] הדבר שהם חולקים על סמך המסורות שבידיהם, דקתני [שכן שנינו] במשנתנו שר' שמעון אומר: לעולם הוי רגיל לומר כי שתי הלחם ולחם הפנים כשרות בעזרה וכשרות אבית פאגי, משמע שאין זה ענין של פירוש המקרא אלא מסורת. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א משנה שתים עשרה החלות של חביתי כהן גדול (מנחת החביתין) שהוא מביא בכל יום, שש מהן בבוקר ושש מהן בערב — לישתן ועריכתן ואפייתן כולן בפנים העזרה, וכל מלאכותיהן דוחות את השבת. שכן אי אפשר לעשות מלאכות אלה ביום אתמול, שכיון שהתקדשו בכלי — הריהן נפסלות בלינה. אבל טחינתן של החיטים הבאות למנחת החביתין, וכן הרקדתן (ניפויים) אינו דוחה את השבת, לפי שניתן לעשות מלאכות אלה ביום אתמול. שזה הכלל שאמר ר' עקיבא: כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת — אינה דוחה את השבת, וכל מלאכה שאי אפשר לה לעשותה מערב שבת — הריהי דוחה את השבת.

כל מעשיהן של המנחות הנעשות בפנים העזרה (כלישתן ועריכתן ואפייתן של חלות מנחת החביתין) — יש בהן מעשה (הריהם נעשים) בכלי שרת המקודש ומקדש את הנמצא בתוכו, בפנים העזרה. ואילו כל מעשיהן של המנחות הנעשים מחוץ לעזרה (כלישתם ועריכתם של שתי הלחם ולחם הפנים) — אין בהן מעשה (אינם נעשים) בכלי שרת, בחוץ.

ועוד לגבי תיאור חלות שתי הלחם ולחם הפנים: חלות שתי הלחם — ארכן של כל חלה היה שבעה טפחים, ורחבן היה ארבעה טפחים. וקרנותיה, שהיו מדביקים בצק בכל אחת מזויות, וצורתו כעין קרן — גובהן היה ארבע אצבעות. ואילו הלחמים שהיו בלחם הפנים — ארכן של כל לחם היה עשרה טפחים, ורחבן — חמשה טפחים, וגובה קרנותיו — שבע אצבעות.

ר' יהודה היה אומר סימן כדי שלא תטעה ותשכח את מידות שתי הלחם — זד"ד (ז' — שבעה טפחים אורך; ד' — ארבעה טפחים רוחב, ויעויין "גרסות"; ד' — ארבע אצבעות גובה הקרנות). וכדי שלא תטעה ותשכח את מידות לחם הפנים היה ר' יהודה נותן סימן יה"ז (י' — עשרה טפחים אורך; ה' — חמישה טפחים רוחב; ז' — שבע אצבעות גובה קרנותיו). בן זומא אומר: נאמר בלחם הפנים "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל), ובאה הלשון "לחם פנים" להורות: שיהו לו פנים, כלומר, שיהיו ללחם דפנות, שאינו עשוי בעיגול וכיוצא בהן.

ומעתה מתארים את אופן סידור לחם הפנים על השולחן: השולחן עצמו — ארכו עשרה טפחים, שכן נאמר שהשולחן אמתיים ארכו (שמות כה, כג), וסבור ר' יהודה כי אמה של כלי המקדש הריהי בת חמישה טפחים. ושיעור הטפחים ברחבו — חמשה, שכן נאמר שאמה רוחבו (שם). ואילו לחם הפנים — ארכו עשרה טפחים, ורחבו — חמשה טפחים.

ודרך הנחת הלחמים על השולחן היתה באופן שנותן את ארכו של הלחם כנגד רחבו של שולחן. ונמצא איפוא, שכאשר ניתן הלחם לאורכו (שהוא עשרה טפחים) על רוחבו של השולחן (שהוא חמישה טפחים), היו חמישה טפחים מן הלחם יוצאים אל מחוץ לגבולות השולחן. ומה היה עושה בהם? כופל (מכופף) כלפי מעלה טפחיים ומחצה מכאן מצד אחד של השולחן, וטפחיים ומחצה מכאן, מצידו השני של השולחן. וכך נמצא שארכו של הלחם היה ממלא את כל רחבו של שולחן. וכן רוחבו של הלחם (שהיה חמישה טפחים) היה ניתן לאורכו של השולחן (שהיה עשרה טפחים), ותפס איפוא מחצית אורכו של השולחן, ומאחר שניתנו שני סדרים לחמים — נמצאו הלחמים ממלאים אף את מלוא אורכו של השולחן. אלו דברי ר' יהודה.

ואילו ר' מאיר חולק עליו ואומר: השלחן — ארכו שנים עשר טפחים, כשיעור הטפחים בשתי אמות, שלדעתו מידת האמה שבמקדש היתה בת ששה טפחים. ורחבו — ששה טפחים כשיעור הטפחים שבאמה. בעוד שלחם הפנים — ארכו עשרה טפחים, ורחבו — חמשה

נותן את ארכו של הלחם כנגד רחבו של השולחן. ונמצא איפוא, שכאשר ניתן הלחם לאורכו (שהוא עשרה טפחים) על רוחבו של השולחן (שהוא ששה טפחים), היו ארבעה טפחים מן הלחם יוצאים אל מחוץ לגבולות השולחן. ומה היה עושה בהם? כופל (מכופף) כלפי מעלה טפחיים (שני טפחים) מכאן מצידו זה של השולחן, וטפחיים מכאן מצידו האחר של השולחן. וכך נמצא מלוא רוחבו של השולחן מתמלא על ידי הלחם. ומאחר ואורכו של השולחן הוא שנים עשר טפחים, לדעת ר' מאיר, כיון שרוחבו של כל לחם הינו רק חמישה טפחים, נמצא שהיו טפחיים ריוח באמצע בין שני הסדרים של לחם הפנים, לאורכו של השולחן. וטעם הדבר: כדי שתהא הרוח מנשבת בהם בין הלחמים לאוורר אותם שלא יתעפשו.

אבא שאול אומר לדעת ר' מאיר: שם היו נותנין את שני בזיכי (כלי) הלבונה של לחם הפנים (כנאמר בתורה "ונתת על המערכת לבונה זכה והיתה ללחם לאזכרה אשה לה' ". ויקרא כד, ז). אמרו לו חכמים לאבא שאול: והרי כבר נאמר "ונתת על המערכת לבנה זכה" — הרי משמע שהלבונה מונחת על גבי הלחם ("על המערכת"), ולא לצד מערכות הלחם! אמר להם אבא שאול בתשובה: והרי כיוצא בדבר כבר נאמר בתיאור סדר דגל מחנה אפרים במסעי בני ישראל במדבר "ועליו מטה מנשה" (במדבר ב, כ), ושם בוודאי משמעות "עליו" — בסמוך לו, אף כאן הביטוי "על המערכת" אין משמעו על הלחם ממש, אלא בסמוך לו.

וממשיכים בתיאור השולחן ואופן סידור לחם הפנים עליו: ארבעה סניפין (לוחות) של זהב היו שם בשולחן, עומדים על הארץ ועולים אל מעל לגובה השולחן, מול מערכות הלחם. והיו הסניפים הללו מפוצלין מראשיהן, מעל לגובה השולחן, על מנת שיינתנו בהם קנים מצד זה לצד זה, שהיו סומכין בהם את הלחמים. שנים סניפים היו עומדים לשני צדדיו של סדר לחמים זה, ושנים סניפים נוספים היו עומדים לשני צדדיו של סדר זה, השני. והיו נתונים בסעיפים הללו עשרים ושמונה קנים שהיו עשויים כחצי קנה (קנה חצוי לאורכו) וחלול הוא. שהיו ארבעה עשר קנים משמשים לצורכו של סידור זה, ארבעה עשר קנים אחרים לצורכו של סדר זה.

ובעניין התקנת הקנים הללו נקבע כי לא מלאכת סידור הקנים למערכות הלחם החדשות, ולא מלאכת נטילתם ממערכות הלחם הישנות דוחה את השבת, אלא כיצד היה הכהן העוסק בסידור הלחם על השולחן נוהג? היה נכנס מערב שבת, ושומטו את הקנים הללו מבין הלחמים, ונותנו במקום הפנוי (בן שני הטפחים, וכשיטת ר' מאיר) המצוי לארכו של שלחן. ואחר כך בשבת היה מסדר את הלחמים בשתי המערכות, וללא קנים תחתיהם, ובמוצאי שבת היה מניח את הקנים תחתיהם.

ומאחר ונזכרה דרך נתינת הלחמים על השולחן, הוסיפו ואמרו כי כל הכלים (וכגון השולחן) שהיו במקדש היו עומדים באופן זה שארכן היה לארכו של בית המקדש, שהוא ממזרח למערב.

ב גמרא שנינו במשנה כי כל מעשיהן של המנחות הנעשות בפנים העזרה (כלישתן ועריכתן ואפייתן של מנחת החביתין) — יש בהן מעשה בכלי שרת המקדש את הנמצא בתוכו, מבפנים העזרה. שאלו חכמים את רבי יהודה הנשיא: הלכה זו מנין היא, מה מקורה בכתוב? אמר להם בתשובה: הרי הוא הנביא יחזקאל אומר: "ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה לקדש את העם" (יחזקאל מו, כ).

ומתוך שהשווה הכתוב את המנחה לקרבנות האשם והחטאת, הרי זה בא להורות: כי דין המנחה הריהו דומיא [בדומה] לדין האשם והחטאת, מה אשם וחטאת — טעונין כלי לבישול איבריהם ("אשר יבשלו"), ונעשים בפנים העזרה, ואין הם מוצאים אל מחוצה לה ("לבלתי הוציא אל החצר החיצונה") לאחר שכבר התקדשו. אף מנחה נמי [גם כן] — טעונה כלי שרת לעשייתה, ומעשיה בפנים העזרה.

ג שנינו במשנה כי נחלקו ר' יהודה ור' מאיר במדותיו של השולחן, שלדעת ר' יהודה היה השולחן ארכו עשרה טפחים, ולדעת ר' מאיר היה אורכו של השולחן שנים עשר טפחים. ונמצא שלדעת ר' יהודה חמישה טפחים של הלחם היו יוצאים אל מחוץ לרוחב השולחן, ולכך היה כופל שני טפחים ומחצה מכאן ושני טפחים ומחצה מכאן. ואילו לדעת ר' מאיר ארבעה טפחים של הלחם היו יוצאים אל מחוץ לרוחבו של השולחן, ולכן היה כופל שני טפחים מכאן ומכאן.

ובענין זה אמר ר' יוחנן: לדברי האומר שטפחיים ומחצה היה כופל כלפי מעלה מכל צד (ר' יהודה), והרי שש מערכות לחם היו נתונות על השולחן זו מעל זו — נמצא איפוא שהשלחן מקדש חמשה עשר טפחים (שהם כפולה של שנים ומחצה טפחים לכל סדר וסדר מששת סדרי הלחמים) למעלה. ואילו לדברי האומר כי שני טפחים היה כופל כלפי מעלה מכל צד (ר' מאיר) — נמצא איפוא שהשלחן מקדש שנים עשר טפחים למעלה.

ושואלים על כך: והאיכא [והרי יש] גם קנים הנמצאים בין לחם ללחם, עליהם נישאים הלחמים, ונמצא איפוא שסך גובה כל הלחמים היה יותר מחמישה עשר טפחים (לר' יהודה) או שנים עשר טפחים (לר' מאיר)! ומשיבים: אין הקנים מוסיפים לגובה הלחמים, שכן את הקנים שקועי משקע להו [משקע אותם] בתוך הלחמים. שנחרצו בבצק הלחם חריצים, וכך נאפו, על מנת שינתנו בתוכם הקנים.

ומקשים על כך: מאי טעמא [מה הטעם] שעושים את הקנים הללו? הלא הוא משום מניעת איעפושי [עיפוש] הלחם, שיוצרים הקנים ריוח בין לחם ללחם, לצורך מעבר אויר ביניהם. ואם כך שהקנים ניתנים בתוך הלחם עצמו, ואין הוא נישא עליהם, סוף סוף קא מיעפש [הוא מתעפש] הלחם! ומשיבים: דמגבה ליה פורתא [שמגביה אותו, את הלחם במקצת] מעל הקנים, שאכן לא היו הקנים משוקעים לגמרי בתוך הלחם, אלא נושאים את הלחם על גביהם בגובה מועט, שנועד שלא יגעו הלחמים זה בזה.

ושואלים: והאיכא ההוא פורתא [והרי יש אותו רווח קטן], והרי זה מצטרף לכלל גובה שהוא יותר מחמישה עשר טפחים (לר' יהודה) המתקדש על ידי השולחן, או שנים עשר טפחים (לר' מאיר)! ומשיבים: כיון דלא הוי [שלא היה] השיעור המצטבר של גובה הקנים בשיעור כדי טפח שלם — לא חשיב ליה [לא חישב ר' יוחנן אותו בכלל הגובה המתקדש].

ושואלים עוד: והאיכא [והרי יש] גם הבזיכין, המונחים למעלה מהלחם, ואף הם מוסיפים לגובה המצטבר של הדברים המתקדשים על ידי השולחן (שהרי אף הלבונה שבבזיכים מתקדשת על ידי השולחן)! ומשיבים: בגוויה [בתוך] הלחם הוו יתבי [היו ישובים, מונחים הבזיכים], ולבהדי [וביחד] עם הלחם הוו קיימי [היו עומדים], ולא נוסף על ידם כל גובה. ושואלים: והאיכא [והרי יש] גם את קרנות לחם הפנים (שגובהן היה שבע אצבעות), שהיו בולטות החוצה, ומוסיפות הן לגובה המצטבר מעל השולחן! ומשיבים: את הקרנות לגוויה [לתוך] הלחם כייף להו [היה כופף אותן], והלחם עלייהו [עליהן] נח ליה [לו], ולכך לא נוסף כל גובה בגלל הקרנות.

This is because he is, i.e., I am, dangerously ill, being utterly famished, and a non-priest may eat sacrificial food in a life-threatening situation. And with regard to Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon, their dispute does not stem from the interpretation of the verses. Rather, they disagree with regard to a tradition, as they had divergent traditions as to whether or not the oven consecrates the shewbread.

The language of the mishna is also precise, as it teaches that Rabbi Shimon says: One should always be accustomed to say that the two loaves and the shewbread are fit if they were prepared in the Temple courtyard and they are also fit if they were prepared in Beit Pagei. The term: One should always be accustomed to say, indicates that Rabbi Shimon’s opinion is based on an oral tradition and not on the interpretation of a verse. The Gemara concludes: One may conclude from the mishna that this is the case.

MISHNA: With regard to the twelve loaves of the High Priest’s griddle-cake offering, of which six are offered in the morning and six in the evening, their kneading, the forming of their loaves, and their baking take place inside the Temple courtyard, and all types of labor involved in those actions override Shabbat. These labors cannot be performed prior to Shabbat, as once the loaves are consecrated in a service vessel they are disqualified if they are left overnight. Grinding their flour and sifting their flour do not override Shabbat. Rabbi Akiva stated a principle: Any labor that can be performed on Shabbat eve does not override Shabbat, but one that cannot be performed on Shabbat eve overrides Shabbat.

All preparatory procedures of the meal offerings that take place inside the Temple courtyard, e.g., kneading and forming the High Priest’s griddle cakes, involve the use of a service vessel that consecrates the offerings. But any preparatory procedures that take place outside the Temple courtyard, e.g., kneading and forming the two loaves and the shewbread, do not involve the use of a service vessel.

With regard to the two loaves, their length is seven handbreadths, their width is four handbreadths, and they have hornlike protrusions made of dough that is attached to each of their corners, which are four fingerbreadths high. With regard to the loaves of shewbread, their length is ten handbreadths, their width is five handbreadths, and each loaf’s hornlike protrusions is seven fingerbreadths high.

Rabbi Yehuda says: The following letters are a mnemonic so that you will not err and forget the dimensions of the two loaves: Zayin, dalet, dalet. The numerical value of the letter zayin is seven and the numerical value of the letter dalet is four. The mnemonic therefore represents the length of seven handbreadths, the width of four handbreadths, and the height of four fingerbreadths, respectively. The following letters are a mnemonic for the dimensions of the shewbread: Yod, heh, zayin, which stand for the length of ten handbreadths, the width of five handbreadths, and the height of seven fingerbreadths, respectively. Ben Zoma says that it is written: “And you shall set upon the Table shewbread [leḥem panim] before Me always” (Exodus 25:30). The term leḥem panim indicates that it should have vertical sides [panim] rather than a rounded shape.

As for the Table, its length is ten handbreadths and its width is five handbreadths, as the Torah states that the Table is two cubits long and one cubit wide (see Exodus 25:23), and Rabbi Yehuda holds that the cubit used as the unit of measurement for the construction of the Temple vessels was equal to five handbreadths. With regard to the shewbread, its length is ten handbreadths and its width is five handbreadths.

The priest places the length of the two shewbread arrangements across the width of the Table, which leaves five handbreadths of each loaf protruding from the Table. And he folds the protruding two and a half handbreadths upward on this side of the Table, and the protruding two and a half handbreadths upward on that side of the Table. One finds, therefore, that the length of the shewbread covers the width of the Table. Similarly, since the width of each loaf is five handbreadths, the width of the two loaves filled the entire length of the Table. This is the statement of Rabbi Yehuda.

Rabbi Meir says: With regard to the Table, its length is twelve handbreadths and its width is six handbreadths, as the measure of a cubit used in the construction of the Temple vessels was equal to six handbreadths. Concerning the shewbread, its length is ten handbreadths and its width is five handbreadths.

Rabbi Meir continues: The priest places the length of the shewbread across the width of the Table, which leaves four handbreadths of each loaf protruding from the Table. He folds the protruding two handbreadths upward on this side of the Table, and the protruding two handbreadths upward on that side of the Table. The width of the two arrangements of shewbread occupies only ten of the twelve handbreadths of the length of the Table, and this leaves a space of two handbreadths in the middle, between the two arrangements, so that the wind will blow between them and prevent the loaves from becoming moldy.

Abba Shaul says: There, in the space between the two arrangements, the priests would place the two bowls of frankincense that accompany the shewbread. The Sages said to him: But isn’t it already stated: “And you shall place pure frankincense upon [al] each arrangement, that it may be for the bread as a memorial part, an offering made by fire to the Lord” (Leviticus 24:7)? The verse indicates that the frankincense is placed upon the shewbread and not next to it. Abba Shaul said to the Sages in response: Isn’t it already stated: “And next to him [alav] shall be the tribe of Manasseh” (Numbers 2:20)? Just as the preposition “alav” in this verse means that the tribe of Manasseh pitched camp next to the tribe of Ephraim and not upon it, so too, the preposition “al” means that the frankincense was placed next to the arrangements of the shewbread.

The mishna continues to describe the shewbread Table: And there were four panels of gold there, which stood on the ground and rose above the height of the Table, and they split up at their upper ends, above the Table, so that the rods upon which the shewbread was placed could rest upon the panels. In this manner the panels would support the shewbread. There were two panels for this arrangement and two panels for that arrangement, and there were twenty-eight rods, each of which was shaped like half of a hollow reed. There were fourteen rods for this arrangement and fourteen rods for that arrangement.

Neither the arranging of the rods for the new shewbread, nor their removal from the arrangement of the old shewbread, overrides Shabbat. Rather, a priest enters the Sanctuary on Shabbat eve, i.e., Friday before sundown, and removes each of the rods from between the loaves. And according to Rabbi Meir he then places each rod in the space between the two arrangements, along the length of the Table. Then, on Shabbat, he places the new shewbread on the Table without the rods, and he inserts the rods between the loaves at the conclusion of Shabbat.

The mishna concludes: All the vessels that were in the Temple, including the Table, were placed so that their length was from east to west, along the length of the Temple.

GEMARA: The mishna teaches that all preparatory procedures of the meal offerings that take place inside the Temple courtyard involve the use of a service vessel that consecrates the offerings. The Sages asked Rabbi Yehuda HaNasi: From where is this halakha derived? Rabbi Yehuda HaNasi said to them: Doesn’t the verse state: “And he said to me: This is the place where the priests shall cook the guilt offering and the sin offering, where they shall bake the meal offering; that they do not bring them out to the outer courtyard, to sanctify the people” (Ezekiel 46:20)? Cooking the meat of the guilt offering and the sin offering requires the use of a vessel, and the verse indicates that this must be performed inside the Temple courtyard, as the meat may not be brought to the outer courtyard.

Rabbi Yehuda HaNasi explains: The verse compares the meal offering to the guilt offering and the sin offering, indicating that the halakha of the meal offering is similar to the halakha of the guilt offering and the sin offering. Just as the guilt offering and the sin offering require the use of a service vessel in order to cook the sacrificial meat, and this is performed inside the Temple courtyard, so too, the meal offering also requires a service vessel for its preparation, which is performed inside the Temple courtyard.

§ The mishna cites the opinion of Rabbi Yehuda: As for the Table, its length is ten handbreadths and its width is five handbreadths. Five handbreadths of each loaf of the shewbread, each of which is bent upward, protrude from the Table; two and a half handbreadths on each side. Rabbi Meir holds that the width of the Table is six handbreadths. Therefore, only four handbreadths of each loaf protrude from the Table and two handbreadths are bent upward on each side.

Rabbi Yoḥanan says: According to the statement of the one who says that one folds up two and a half handbreadths from each side of the loaves, it emerges that the Table consecrates fifteen handbreadths above it, as there were six loaves on each side of the Table, which were each two and a half handbreadths high. And according to the statement of the one who says that one folds up two handbreadths from each side of the loaves, it emerges that the Table consecrates twelve handbreadths above it.

The Gemara asks: But aren’t there rods between the loaves? The total height of the arrangements should therefore be more than fifteen handbreadths according to Rabbi Yehuda, and more than twelve handbreadths according to Rabbi Meir. The Gemara answers that the rods did not add to the height of the arrangement, as the loaves were shaped with indentations so that the rods were embedded in them.

The Gemara asks: What is the reason that the rods are required? They are required because the bread is apt to become moldy. The rods prevent this by enabling the air to circulate between the loaves. But if the rods are sunk into the loaves, ultimately the bread will become moldy. The Gemara answers that the priest would raise the rods slightly above the loaves. The rods were not completely embedded in the loaves, and there was a small gap between the loaves that enabled the air to circulate.

The Gemara asks: But if so, isn’t there that slight gap between each of the six loaves, causing the total height of each arrangement to be more than fifteen or twelve handbreadths? The Gemara answers: Since the gaps did not amount to a single handbreadth, Rabbi Yoḥanan did not count them.

The Gemara asks: But aren’t there also the bowls of frankincense that are placed above the arrangements, adding to the total height of the items consecrated by the Table? The Gemara answers: The bowls of frankincense would rest inside the middle of the bread and consequently their height corresponded with that of the bread. The Gemara asks: But aren’t there the hornlike protrusions of the shewbread, which are seven fingerbreadths in height? These protrusions should be added to the total height of the arrangements. The Gemara answers: With regard to the protrusions, the priest would fold them into the bread, and the loaf of bread above rested upon them. The protrusions therefore did not increase the height of the arrangements.