ר' אליעזר אומר: יכול יהא הדין, שאם דחקו (נדחקו בכח) הזבין והמצורעין, ונכנסו לעזרה שבמקדש, בקרבן פסח הבא בטומאה (שהיו רוב העם טמאים למת), אף שלכתחילה אסור להם להיכנס לשם, יכול יהו חייבין משום טומאה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה, ב), שהקיש הכתוב טמא מת לטמא הצרעת והזיבה ללמדנו: בשעה שטמאי מתים משתלחין מן המחנה — אף הזבין והמצורעין משתלחין, וחייבים כרת על שהייתם שם.

אבל כאשר אין טמאי מתים משתלחין, כגון שהפסח בא בטומאה — אף אין זבין ומצורעין משתלחין, ואינם חייבים כרת על כך. ומעתה יש לומר, כי אף בשעת המסעות, כיון שאין טמאי מת משתלחים מן המקום שהיה בו מחנה שכינה, אף הזבים והמצורעים אינם משתלחים משם. והברייתא האומרת שבשעה שהוגללו הפרוכת הותרו הזבים והמצורעים להיכנס למחנה שכינה הריהי כשיטת ר' אליעזר. ואילו הברייתא האומרת שאף בשעת המסעות הזבים והמצורעים היו משתלחים אל מחוץ למחנה, היא כשיטת חכמים.

א משנה אחת (בין) שתי הלחם, ואחת (ובין) לחם הפנים — לישתן ועריכתן (סידורו של הבצק) נעשים בחוץ לעזרה, ואילו אפייתן נעשית בפנים העזרה. ואפייתן של שתי הלחם ולחם הפנים אינן דוחות את השבת. ואילו ר' יהודה אומר: כל מעשיהם ואף לישתם ועריכתם נעשים בפנים העזרה. ר' שמעון אומר, לעולם הוי (היה) רגיל לומר: שתי הלחם ולחם הפנים הריהם כשרות אם נעשו בתוך העזרה, והריהם כשרות אם נעשתה לישתם ועריכתם ואף אפייתם גם במקום הנקרא בית פאגי שמחוץ להר הבית. שלדעתו אף אפייתם יכולה להיות בחוץ.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי לדעת התנא קמא לישתם ועריכתם הן של שתי הלחם והן של לחם הפנים נעשים מחוץ לעזרה, ואולם אפייתם נעשית בתוך העזרה. ומקשים על כך: הא גופא קשיא [זה עצמו קשה].

שכן בתחילה אמרת כי לישתן ועריכתן נעשית בחוץ לעזרה — אלמא [מכאן] יש ללמוד שמדת יבש (כלי המקדש ששימשו למדידת הדבר היבש), דוגמת הסולת, לא נתקדשה, שהרי אם כלי מדידת היבש מקדש את הבא לתוכו — התקדש כבר הקמח המובא לשתי הלחם וללחם הפנים, ואין הוא יכול להיות נילוש ונערך בחוץ (שנפסל ביציאה אל מחוץ לעזרה). ולאחר מכן שנינו במשנתנו כי אפייתן של שתי הלחם ולחם הפנים נעשית דווקא בפנים העזרה, ולא מחוצה לה — אלמא [מכאן] יש ללמוד שמדת יבש נתקדשה! אמר רבה: שאלה זו הקשה אדם קשה, שהוא קשה כברזל (כינוי לתלמיד חכם חריף ביותר), ומנו [ומי הוא] אותו תלמיד חכם? — רב ששת.

ותוהים על שאלה זו: מאי קשיא [מה קושיה] היא זו? דלמא [שמא] הכלי העשוי למדידת עשרון הקמח לצורך לחם הפנים ושתי הלחם אכן לא מקדש את הניתן בו, ואולם התנור מקדש את הנאפה בו, ולכך אפו אותם דווקא בעזרה!

אלא יש צורך לומר שאי קשיא, הא קשיא [אם קשה, זה הוא שקשה], והסתירה היא מחלק אחר שבמשנתנו: שנאמר בתחילה במשנתנו כי אפייתן של אלה נעשית בפנים — אלמא [מכאן] יש ללמוד שהתנור מקדש את הנאפה בתוכו. ואילו לאחר מכן שנינו במשנתנו כי אין לישתם ועריכתם ואפייתם דוחות את השבת, ולפיכך צריך לעשות אותם מלפני השבת — אם כן, לאחר שנתקדשו איפסלה [נפסלת] היא בלינה, ככל קרבן שעבר עליו לילה, בלא שהוקרב על המזבח! אלא אמר רבא על שאלה זו כי כך הקשה אדם קשה, שהוא קשה כברזל, ומנו [ומי הוא]? — רב ששת.

אמר רב אשי על שאלה זו: מאי קושיא [מה קושיה] היא זו? דלמא [שמא] אין התנור מקדש את הנאפה בתוכו, ואין שתי הלחם ולחם הפנים שנאפו בו נפסלים בלינה, ומאי [מה פירוש] הנאמר במשנתנו בענין אפייתם שהוא "מבפנים"? — לאו דווקא בתוך העזרה, אלא במקום בו נמצאים כהנים הזריזין במלאכתם, האופים את אלה בזריזות, לבל יחמיצו.

ומעירים: והא [וזו] שאמר רב אשי ברותא [חיצונית] היא, כלומר, אינה אימרה נכונה, כי מה נפשך [רצונך]? בכל אופן שאתה רוצה קשה: אי [אם] לצורך מלאכת האפייה בעינן [צריכים אנו] כהנים הזריזין במלאכתם — אף לצורך לישה ועריכה נמי בעינן [גם כן צריכים אנו] כהנים הזריזין במלאכתם. ואי [ואם] לצורך לישה ועריכה לא בעינן [אין אנו צריכים] כהנים הזריזין במלאכתם — אף לצורך אפייה נמי לא בעינן [גם כן אין אנו צריכים] כהנים הזריזין במלאכתם. ואילו משנתנו מבדילה בין לישה ועריכה לבין אפיה! אלא צריך לומר שמה שאמר רב אשי ברותא [חיצונית] היא, ואינה אימרה אמיתית.

ג שנינו במשנה שר' יהודה אומר כי כל מעשיהן (לישתם, עריכתם ואפייתם) של לחם הפנים ושתי הלחם נעשים דווקא בפנים העזרה. ואילו ר' שמעון סבור כי כל מלאכתם יכולה להיעשות בחוץ. ובהסבר מחלוקתם אמר ר' אבהו בר כהנא: ושניהן מקרא אחד דרשו, שכן נאמר בדוד שבשעה שברח מפני שאול, בבואו אל אחימלך הכהן בנוב, וביקש ממנו לחם, ענהו הכהן "...אין לחם חול אל תחת ידי כי אם לחם קודש..." (שמואל א כא, ה), הוא לחם הפנים. והשיבו דוד "...ויהיו כלי הנערים קודש (=שטהורים הם), והוא דרך חול אף כי היום יקדש בכלי".

ובפירוש הדברים נחלקו חכמים, שר' יהודה סבר כי ביום חול אשכחינהו [מצאם] דוד את הכהנים בעת דקא אפו ליה [שהיו אופים אותו, את לחם הפנים]. אמר להו [להם] דוד לכהנים בשאלה: כיצד זה בדרך (ביום) חול קא אפיתו ליה [אתם אופים אותו]? שהרי בכך ואף כי היום יקדש הלחם בכלי (בתנור), הלא איפסיל ליה [יפסל לו] למחרת בלינה. ולכך אין אופים את לחם הפנים אלא בשבת. והרי שהתנור מקדש את הלחם, ולכן צריכה אפייתו להיות בפנים.

ואילו ר' שמעון סבר כי כך היו הדברים: בשבת אשכחינהו דקא אפו ליה [מצא אותם שהם אופים אותו], אמר להו [להם]: לא כך יש לעשות, שכן אין לאפות אותו בשבת, אלא בדרך (ביום) חול בעיתו למיעבדיה [צריכים אתם לעשותו]! ואין לחשוש מלאפות את הלחם ביום חול, שמא התנור מקדש את הלחם, וייפסל בלינה, שהרי מידי [וכי] התנור מקדש את הלחם?! והלא נתינת הלחם על השלחן הוא שמקדש אותו.

ותוהים על הסברו של ר' אבהו בר כהנא: ומי מצית אמרת [והאם יכול אתה לומר] שבשעת אפייה של לחם הפנים אשכחינהו [מצא אותם] דוד? והכתיב [והרי נאמר] עוד באותו ענין "ויתן לו הכהן קדש כי לא היה שם לחם כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה' לשום לחם חום ביום הלקחו" (שם ז). הרי משמע שדוד קיבל מהלחם שכבר הוסר מן השולחן!

אלא מאי [מה פירוש] הכתוב "והוא דרך חל אף כי היום יקדש בכלי" דקא [שהוא] אמר להו [להם, לכהנים]? — הכי קא [כך הם] אמרו ליה [לו]: ליכא [אין כאן] לחם חול, כי אם לחם הפנים המוסרים מלפני ה', והרי הם אסורים באכילה למי שאינו כהן.

אמר להו [להם] דוד לכהנים: לא מיבעיא [לא נצרכה לומר] בהאי [זה] הלחם שכבר הוסר מהשולחן, שהוא מותר לי באכילה, שהרי כיון דנפק ליה [שכבר יצא לו] הלחם, לאחר שהוקטרו בזיכי הלבונה מכלל איסור מעילה, מעתה דרך (דבר) חול הוא אצל הכהנים, ומותר אני באכילתו. אלא אפילו בלחם האיך נמי [האחר גם כן], זה שהיום יקדש בכלי, שנסדר היום על שולחן הפנים, מכל מקום הבו ליה דליכול [תנו לו, לי לאכול],