מנחות צד ע"א

ונעשית בקרבנות כשהם בחיים (כאשם מצורע וככבשי העצרת) וכן בקרבנות כשהם כבר שחוטין (כתנופת חזה ושוק בשלמי יחיד), מה שאין כן בסמיכה, שאינה נוהגת אלא בעוד הבהמה בחיים. וצד חומרה נוסף בתנופה, שכן התנופה נוהגת הן בדבר קרבן שיש בו רוח חיים (כקרבן בהמה), והן בדבר קרבן שאין בו רוח חיים (כמנחת העומר, ומנחת הסוטה, ולחמי התודה והנזיר), מה שאין כן בסמיכה שאינה נוהגת אלא בבעלי חיים.

א גמרא שנינו במשנתנו כי יש צדדי חומרה בסמיכה על פני התנופה ובתנופה על פני הסמיכה. ובענין זה מביאים עוד מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בדין הסמיכה "וסמך ידו על ראש קרבנו..." (ויקרא ג, ב). והלשון "קרבנו" באה לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה, שיהיו כל השותפים בקרבן סומכים עליו (צג,א).

ומסבירים: הוצרכה דרשה זו, שכן יכול הייתי לומר שרק אחד מן השותפים סומך וסמיכתו מועילה לכולם. והלא דין (קל וחומר) הוא, ובזה האופן: ומה תנופה החמורה בדינה (בהשוואה לסמיכה), שהרי נתרבתה להיעשות אף בקרבנות השחוטין — בכל זאת נתמעטה בחוברין (בשותפים לקרבן), שרק אחד הוא המניף עבור כולם. מעתה, סמיכה הקלה בדינה (בהשוואה לתנופה), שהרי לא נתרבתה להיעשות אף בשחוטין אלא בבהמות החיות בלבד — אינו דין שתתמעט בחוברין, ורק אחד יסמוך! לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "קרבנו" — לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה.

ושואלים לצד אחר: ומעתה נלמד שתתרבה התנופה להיעשות אף בחוברין שכולם יניפו את קרבנם, ונלמד כך מקל וחומר: ומה סמיכה הקלה בדינה (בהשוואה לתנופה) שהרי לא נתרבתה להיעשות בשחוטין — בכל זאת נתרבתה בחוברין, וסומכים כולם. תנופה החמורה בדינה (בהשוואה לסמיכה), שהרי נתרבתה להיעשות אף בשחוטין (מה שאין כן סמיכה שאינה נעשית אלא בחיים) — אינו דין שנתרבתה בחוברין!

ומשיבים: אין למדים כן, משום שלא אפשר לעשות שכל השותפים בקרבן יניפו אותו. שכן היכי ליעביד [כיצד יעשה]? אם תאמר לינפו כולהו בהדי הדדי [שיניפו כולם ביחד], כאשר כל אחד מהם יניח ידו על יד חבירו — קא הויא [הרי זו] חציצה, שכן ידו של אחד המונחת על הקרבן חוצצת בין הקרבן לבין ידו של המניף אותו, המונחת עליה! ואם תאמר שיניפו כולם לא בבת אחת, אלא בזה אחר זה שבתחילה ליניף [שיניף] אחד מהם, וליהדר וליניף [ויחזור ויניף] חבירו — אין זו תנופה ראויה. שכן תנופה אחת אמר רחמנא [אמרה התורה] שיש לעשות, ולא תנופות רבות.

ב שנינו במשנתנו כי אין הסמיכה נוהגת בשחוטים. ושואלים: והאם סמיכה בקרבנות השחוטין ליתא [אין]? והתנן [והרי שנינו במשנה שבסוף מסכת תמיד] כי רשאי הכהן הגדול להקריב בכל עת שירצה כל קרבן הקרב במקדש. ולכן בזמן שכהן גדול רוצה להקטיר (להקריב) את אברי קרבן התמיד ומנחתו, היה עולה בכבש המזבח אל ראש המזבח, והסגן (הכהן הממונה תחתיו) מהלך עמו בצד ימינו. ואם אירע והגיע הכהן הגדול למחצית הכבש והתעייף — אחז הסגן בימינו ועזר לו והעלהו לראש הכבש, אל המזבח. והושיט לו הכהן הראשון (מתשעת הכהנים שזכו בפייס בהעלאת האברים למזבח) את הראש והרגל של הקרבן. והכהן הגדול סומך עליהם את ידיו, ולאחר מכן הריהו זורקן על אש המזבח.

ולאחר מכן הושיט הכהן השני לכהן הראשון את שתי הידים (הרגליים הקדמיות של הקרבן), והכהן הראשון נותנו לכהן גדול, ושוב הכהן הגדול סומך עליהם וזורקן על אש המזבח. ולאחר מכן נשמט (עזב) הכהן השני והלך לו, שהרי אין בו עוד צורך לעבודה. ואילו הכהן הראשון נשאר על מקומו, שהרי הוא המגיש לכהן הגדול את שאר האברים הקרבים. וכך היו שאר הכהנים שזכו בהעלאת האברים למזבח, מושיטין לו לכהן הראשון את שאר כל האברים, כסדר הקרבתם, והכהן הגדול מקבלם מיד הכהן הראשון, וסומך עליהם, וזורקן על אש המזבח.

ובזמן שהוא הכהן הגדול רוצה — הוא רק סומך על אברי הקרבן, וכהנים אחרים הם שזורקין את האברים על אש המזבח. הרי משמע שיש סמיכה גם בשחוטים!

אמר אביי: בכהן גדול המקטיר, אין הסמיכה נעשית משום שכך היא מצות הקרבן, אלא התם [שם] טעם הדבר הוא משום כבודו של כהן גדול, הנראה בכך כמי שהקריב את כולם.

א משנה שתי חלות הלחם הקרבות בחג השבועות, נילושות מעשרון סולת, כל אחת ואחת לעצמה. שלאחר שלשו את החלה האחת, חוזרים ולשים את החלה השנית. וכן הריהן נאפות בתנור כל אחת ואחת לעצמה. שלאחר שאפו את החלה האחת, חוזרים ואופים את החלה השנית. ואילו שתים עשרה חלותיו של לחם הפנים, אותו עורכים על שולחן הפנים שבהיכל בכל שבת ושבת, אף שהן נילושות כל אחת ואחת לעצמה, ואולם הריהן נאפות שתים שתים. ובתוך דפוס (תבנית קבועה) היה עושה אותן (את החלות) בלישתן ובאפייתן, וכן כשהוא רודן (מוציאן מן התנור) היה נותנן שוב לתוך דפוס, כדי שלא יתקלקלו (תישברנה) החלות, אם תינתנה בדבר שאינו דפוס.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי חלות שתי הלחם היו נילושות ונאפות כל אחת לעצמה, ואילו חלות לחם הפנים, אף שנילושות כל אחת לעצמה, הריהן נאפות בתנור שתים שתים. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו, מה מקורם בתורה]? — דתנו רבנן [שכן שנו חכמים] בברייתא על הכתוב "ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות שני עשרונים יהיה החלה האחת. ושמת אותם שתים מערכות שש המערכת על השולחן הטהור לפני ה' "(ויקרא כד, ה—ו). ודיוק הכתוב "שני עשרנים יהיה החלה האחת" מלמד שנילושות כל אחת משתים עשרה החלות אחת אחת לעצמה.

ומנין לנו שאף בשתי הלחם כך הוא הדין, שנילושים אחד אחד? תלמוד לומר בכתוב זה "יהיה" — לרבות אף את שתי הלחם לענין זה. וממשיכים: ומנין לנו שאפייתן של חלות לחם הפנים הריהי שתים שתים, ולא אחת אחת? — תלמוד לומר "ושמת אותם" (שם), ומיעוט רבים שנים. יכול אף בשתי הלחם כן, ששניהם נאפים כאחד? — תלמוד לומר "אותם" — למעט, דווקא לחמי הפנים נאפים שנים שנים, ואין שתי הלחם נאפים שנים שנים.

ושואלים על דרשה זו: האי [כתוב זה] "אותם" הא אפיקתיה [הרי כבר הוצאת, דרשת אותו] לענין אפיית לחמי הפנים שיהיו שנים שנים! ומשיבים: אם כן שבא כתוב זה רק להשמיענו אפיית שני לחמי פנים, לימא קרא [שיאמר המקרא] בקיצור "ושמתם" ולא "ושמת אותם", ומצורת הרבים הייתי למד את דין אפיית שני לחמי פנים, אלא ודאי מאי [מה] באה ללמד הרחבת הכתוב "ושמת אותם"? שמעת (למדת) מיניה תרתי [ממנו שני דינים], הן לענין אפיית שני לחמי פנים, והן למעט את שתי הלחם מאפיית שניים.

ג שנינו במשנתנו כי החלות היו ניתנות בתוך דפוס, ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מה שנאמר בלחם הפנים "ושמת אותם" — כוונתו בדפוס. ומסבירים: שלשה דפוסין הם שהיו במקדש לעשיית הלחם: לאחר שנילוש הבצק, הריהו נותנה לדפוס, ועדיין היא בצק — הרי זה דפוס ראשון. וכמין דפוס היה לה בתנור כשהיא נאפית — הרי זה דפוס שני. וכשהוא רודה את החלה מן התנור הריהו נותנה בדפוס, כדי שלא תתקלקל — הרי זה הדפוס השלישי. ושואלים: ומדוע נזקקים אנו לדפוס שלישי זה, להדרה [שיחזיר אותה] לדפוס קמא [הראשון] שבו נילושה! ומשיבים: כיון דאפי לה, נפחה [שאופים אותה, היא מתנפחת] ושוב היא אינה יכולה להיכנס לדפוס הראשון בו היא נילושה.

ד ולאחר שנידון עניינם של דפוסי החלות, דנים עתה בצורתו של לחם הפנים הנתון בהם. איתמר [נאמר] בדברי חכמים : לחם הפנים, כיצד באיזו צורה עושין אותו?

and it is practiced both in the cases of offerings when they are alive, e.g., the guilt offering of a leper and the lambs of Shavuot, and in the cases of offerings after they are slaughtered, e.g., the breast and thigh. By contrast, placing hands is practiced with a live animal. A further stringency is that waving is practiced both in the case of an item in which there is a living spirit, i.e., an animal offering, and in the case of an item in which there is not a living spirit, e.g., the omer offering, the sota meal offering, and the loaves accompanying a thanks offering and the ram of the nazirite, whereas placing hands is only ever performed upon living beings.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: The verse states with regard to placing hands: “And he shall place his hand on the head of his offering” (Leviticus 3:2). The term “his offering” serves to include all of the owners of an offering in the requirement of placing hands, i.e., each one must perform it.

It is necessary for the verse to teach this, as one might have thought: Could it not be derived through an a fortiori inference that only one partner needs to place his hands on the offering? The inference is as follows: If the requirement of waving, which was amplified to apply also to slaughtered animals, nevertheless was limited with regard to an offering jointly owned by a number of partners, as only one of them waves on behalf of all of them, then with regard to the requirement of placing hands, which was not amplified to apply also to slaughtered animals, is it not logical that it was also limited with regard to an offering jointly owned by partners, and it is sufficient for one partner to place his hands on behalf of the others? To counter this inference, the verse states: “His offering,” to include each of the owners of an offering in the requirement of placing hands.

The Gemara asks: But one could suggest the opposite inference and conclude that the requirement of waving should be amplified with regard to partners, through the following a fortiori inference: If the requirement of placing hands, which was not amplified to apply also to slaughtered animals, was amplified with regard to an offering jointly owned by partners, requiring each partner to perform it himself, then with regard to the requirement of waving, which was amplified to apply also to slaughtered animals, is it not logical that it was also amplified with regard to an offering jointly owned by partners, requiring each partner to perform it himself?

The Gemara rejects this: This inference cannot be correct, because it is obvious that only one of the partners needs to perform the waving. It is not possible to have all of them perform it, as how would it be done? If one says: Let all of the partners wave together, with each one placing his hands under those of another, that is difficult: There would be an invalidating interposition between the offering and hands of the partners who are not directly holding onto the offering. And if one says: Let one partner wave, and then the next one will wave, and so on, that would also be invalid, as the Merciful One states in the Torah that one must perform a waving, using a singular noun, which indicates that one waving, but not multiple wavings, should be performed.

§ The mishna states that placing hands is not performed upon a slaughtered offering. The Gemara questions this: And is there no instance of placing hands performed on slaughtered animals? But didn’t we learn in a mishna (Tamid 33b): When the High Priest would want to sacrifice the daily offering, as it is his right to be the one to sacrifice it whenever he wishes to, he would ascend the ramp to the top of the altar, and the deputy [segan] High Priest would also ascend to the right of the High Priest. If it occurred that the High Priest reached halfway up the ramp and grew tired, the deputy would hold him by his right hand to assist him and would bring him up to the top of the altar. And the first of the group of priests who had been selected to bring the limbs of the daily offering to the altar would hold out the head and the right hind leg of the offering to the High Priest, who would place his hands upon them, and then he would throw the limbs onto the fire of the altar.

Then the second priest would hold out the two forelegs to the first priest, and the first priest would give them to the High Priest, who would place his hands upon them and then throw them onto the fire. At this stage the second priest would slip away and leave, as he was no longer needed. The first priest remained where he was, as he was still needed to present the other limbs of the offering to the High Priest. And in this manner the other priests who had been selected would hold out the rest of all the limbs to the first priest, who would present them to the High Priest, who would then place his hands upon them and throw them onto the fire.

The mishna concludes: And when the High Priest wants, he may merely place his hands upon the limbs, and then the other priests throw the limbs onto the fire of the altar.

This mishna apparently demonstrates an instance of placing hands performed upon a slaughtered animal. In resolution of this difficulty, Abaye said: In the mishna there, the placing of hands is not in fulfillment of the requirement to do so to an offering; rather, it is done merely due to the eminence of the High Priest, so that his sacrifice of the limbs of an offering is more distinguished than when performed by ordinary priests.

MISHNA: The two loaves that are brought on the festival of Shavuot from the new wheat are each made from a tenth of an ephah of fine flour. They are kneaded one by one and they are baked one by one, i.e., each loaf is placed separately in the oven. The loaves of the shewbread are kneaded one by one and baked two by two, i.e., two loaves are placed in the oven at the same time. And the baker would prepare the shewbread in a mold [defus] when he made the dough. When he removes the shewbread from the oven he again places the loaves in a mold so that their shape will not be ruined.

GEMARA: The mishna teaches that the two loaves are kneaded one by one and baked one by one. The loaves of the shewbread are also kneaded one by one but are baked two at a time. The Gemara asks: From where are these matters derived? They are derived from a verse, as the Sages taught in a baraita: The verse states: “And you shall take fine flour, and bake twelve cakes from it; two-tenths of an ephah shall be in one cake. And you shall set them in two arrangements, six in an arrangement, upon the pure Table before the Lord” (Leviticus 24:5–6). The phrase “Two-tenths of an ephah shall be in one cake” teaches that the loaves of the shewbread are kneaded one by one.

The baraita continues: From where is it derived that this is also the halakha with regard to the two loaves, i.e., that they are kneaded one at a time? The verse states: “Shall be,” to include the two loaves. And from where is it derived that the baking of the loaves of the shewbread is performed two by two? The verse states: “And you shall set them [vesamta otam],” the plural form indicating that two loaves should be baked together. One might have thought that the two loaves brought on Shavuot should also be baked in this manner. The verse states: “Them [otam],” which is a term of exclusion, indicating that only the loaves of the shewbread are baked two at a time, but not the two loaves brought on Shavuot.

The Gemara asks: Didn’t you already derive from this term: “Them,” that the shewbread must be baked two loaves at a time? The Gemara answers: If so, i.e., if the term “them” teaches only that the shewbread is baked two loaves at a time, let the verse say: And you shall set them [vesamtam], using the shortened form. What is the verse teaching by using the longer form “vesamta otam”? You may learn from the verse two matters, both that the loaves of the shewbread should be baked two at a time and that this requirement does not apply to the two loaves brought on Shavuot.

§ The mishna teaches that the shewbread was placed in a mold, and with regard to this the Sages taught in a baraita: The verse states: “And you shall set them” (Leviticus 24:6), which means to set them in a mold. There are three molds that are used in the Temple in the preparation of the loaves. First, the baker places the shewbread in a mold while it is still dough. And second, there was a type of mold for the shewbread in the oven, in which the loaves were baked. And when he removes [rodah] the shewbread from the oven, he places it in a third mold so that its shape will not be ruined. The Gemara asks: But why is a third mold necessary? Let him return the shewbread to the first mold, in which the dough was kneaded. The Gemara answers: Once the dough is baked, it rises, and no longer fits into the first mold.

§ It was stated: How is the shewbread prepared, i.e., in what shape?