מנחות צג ע"ב

ומשיבים: לדעתו ראוי ללמוד את פטור הסמיכה בסומא מעולת ראייה, ולא מפר העלם דבר של ציבור, שכן דנין (למדים דין) קרבנו של יחיד מקרבנו של יחיד, כעולת ראייה, ואין דנין קרבנו של יחיד מקרבנו של ציבור, כפר העלם דבר של ציבור.

ושואלים לצד האחר: ולמאן דיליף [ולמי שלמד] את פטור הסמיכה בסומא מזקני עדה, מאי טעמא [מה טעם] לא יליף [לא למד] זאת מעולת ראייה? ומשיבים: דנין מידי דכתיב ביה [דבר שכתוב בו] מצות הסמיכה בגופיה [בעצמו, מפורש בתורה], ממידי דכתיב ביה [מדבר שכתוב בו] מצות הסמיכה בגופיה [בעצמו], כבפר העלם דבר של ציבור. ולאפוקי [להוציא, למעט] מן האמור בעולת ראייה, שכן היא גופה [עצמה] שצריכה סמיכה לא נאמר במפורש, אלא מעולת נדבה גמרה [נלמדת].

דתני תנא קמיה [ששנה חוזר המשניות לפני] רב יצחק בר אבא: נאמר בפרשת היום השמיני לימי המילואים, בדין קרבן חובתו של אהרן ("עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה". ויקרא ט, ב), "ויקרב את העלה ויעשה כמשפט" (שם טז). ובאה לשון "כמשפט" לומר: דין עולת חובתו של אהרן הריהו כמשפט עולת נדבה. ומכאן לימד הכתוב על כל עולת חובה שהריהי טעונה סמיכה. ואף דין עולת ראייה שטעונה סמיכה נלמד מכאן.

א שנינו במשנתנו כי אין העבד והשליח והאשה סומכים. ובענין זה עוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בדין הסמיכה על הקרבן "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו" (שם א, ג), והרי הדגשה זו של המלה "ידו" באה לומר: דווקא ידו של בעל הקרבן היא הסומכת, ולא יד עבדו. "ידו" — דווקא של בעל הקרבן ולא יד שלוחו. "ידו" — דווקא של בעל הקרבן ולא יד אשתו.

ושואלים: כל הני [אלה] שלושת המיעוטים למה לי? והרי לכאורה, די היה להשמיענו דבר אחד, ללמדנו שרק בעל הקרבן הוא הסומך, ואין אחרים סומכים. ומשיבים: צריכא [נצרך] הדבר להיאמר באופן זה, שכן אי כתב רחמנא חד [אם היתה כותבת התורה רק מיעוט אחד], הוה אמינא [הייתי אומר] כי בא מיעוט זה למעוטי [למעט] מסמיכה רק את העבד, וטעם הדבר: משום דלאו בר [שכן אינו בן] חיוב במצו‍ת, אבל שליח דבר [שבן] מצוה הוא וכלל הוא בדיני השליחות כי שלוחו של אדם הריהו כמותו, אימא לסמוך [אמור שיסמוך] על קרבן משלחו, לכך נצרכים אנו למיעוט נוסף, לגבי השליח.

ואי אשמעינן הני תרתי [ואם היה הכתוב משמיע לנו רק את אלה שני המיעוטים], הייתי אומר כי דווקא שני אלה (עבד, ושליח) אינם סומכים על קרבן האדון והמשלח, וטעם הדבר: משום דלאו כגופיה דמיא [שאינם נחשבים כגופו], אבל אשתו, דכגופיה דמיא [שכגופו של בעלה הריהי נחשבת] אימא תיסמך [אמור שתסמוך] על קרבנו של בעלה, על כן צריכא [צריך] לומר מיעוט נוסף, שאף האשה אינה סומכת.

ב שנינו במשנתנו שאין הסמיכה אלא שירי מצוה, ולכך אינה מעכבת את כפרת הקרבן. ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הכתוב "וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו". ויש לשאול: וכי הסמיכה היא המכפרת? והלא אין הכפרה באה אלא בהזאת הדם, שכן נאמר במפורש בעניינו של הדם "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם יז, יא)! אלא בא הכתוב לומר לך, שאם עשאה לסמיכה, מתוך זלזול שהיא רק שירי מצוה, ולא כחלק מההקרבה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר כפרה גמורה בקרבן זה, ואף שלהלכה למעשה הרי בכל זאת כיפר הקרבן.

ובדומה לכך גם תניא [שנויה] ברייתא נוספת לגבי [אצל] מצות התנופה בקרבן המצורע כי האי גוונא [כעין זה]. שכן נאמר בקרבן המצורע הדל "...ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו..." (שם יד, כא). ואף על הנאמר בכתוב זה יש לתהות: וכי התנופה היא המכפרת? והלא אין הכפרה באה אלא בהזאת הדם, שכן נאמר "כי הדם הוא בנפש יכפר" (שם יז, יא)! אלא בא הכתוב לומר לך שאם עשאה לתנופה, מתוך התייחסות אליה רק כשירי מצוה, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר כפרה של ממש בקרבן זה, והגם שלהלכה למעשה הרי בכל זאת כיפר הקרבן.

ג שנינו במשנה במעשה הסמיכה שהריהי נעשית על הראש של הקרבן. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על הכתוב "וסמך ידו על ראש העולה": הדגשה זו על הראש באה להוראה: דווקא על ראש הקרבן תהא ידו של הסומך, ולא שתהא ידו על הצואר (גרון הבהמה) וכן שתהא ידו של הסומך על הראש של הקרבן, ולא שתהא ידו על הגביים (גב הבהמה). וכן שתהא ידו על הראש של הקרבן, ולא שתהא ידו על החזה של הבהמה.

ושואלים: כל ההוראות הני [הללו] למה לי? ומשיבים: צריכי [נצרכות] כולן להיאמר, דאי כתב רחמנא חד [שאם היתה כותבת התורה רק אחת מהם], הייתי אומר כי באה הוראה זו למעוטי [למעט] דווקא את מקום הצואר מכלל הסמיכה, וטעם הדבר: משום דלא קאי בהדי [שהצואר, הגרון אינו עומד בגובה שווה יחד] עם ראשו של הקרבן. אבל גבו של הקרבן, דקאי להדי [שעומד הוא ביחד] עם ראשו אימא [אמור] שלא, ואפשר לסמוך עליו כך. לכך צריכא [צריך] שתיאמר גם הוראה זו.

ואי אשמעינן הני תרי [ואם הכתוב היה משמיע לנו רק את שתי ההוראות הללו], היינו אומרים כי דווקא שני מקומות אלה אינם ראויים לסמיכה בבהמה, וזאת משום שלא איתרבי [לא התרבו] שני איברים אלה בקרבן לענין דין התנופה, אבל חזה דאיתרבי [שהתרבה] לתנופה בקרבן (תנופת חזה ושוק), אימא [אמור] שלא, ואפשר לסמוך עליו כך. לכך צריכא [צריך] שתיאמר גם הוראה זו.

ד שנינו במשנה שהסמיכה צריכה להיות על ראש הבהמה, ומעתה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמי בית המדרש]: אם היתה הסמיכה על ראש הבהמה, ואולם הסומך שם ידו על הצדדין של ראש הקרבן, מהו דינו, האם עלתה לו בכך סמיכה? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו מהלכה זו דתניא [ששנויה בברייתא], אבא ביראה בר' אליעזר בן יעקב אומר: הכתוב "וסמך ידו על ראש העולה" בא להורות כי דווקא על גובה ראשו של הקרבן, ולא שתהא ידו על הצדדין של ראש הקרבן.

ה ועוד בדיני הסמיכה, בעי [שאל] ר' ירמיה: כרך הסומך מטלית על ידו, מהו הדין שתחוץ (שתיחשב המטלית לחציצה) בין ידו של הסומך לבין ראש הקרבן? ואומרים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו מברייתא, ששנינו בה: ובלבד שלא תהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח.

ו ועוד שנינו במשנתנו כי הסמיכה נעשית בהנחת שתי הידים של הסומך על ראש הקרבן. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו], מה מקורם בתורה? אמר ריש לקיש, שכן אמר קרא [הכתוב] בסדר עבודת יום הכיפורים "וסמך אהרן את שתי ידו על ראש השעיר החי והתודה עליו..." (ויקרא טז, כא), ואף שהקריאה בכתוב היא "ידיו", כתיב [נאמר] בו, בכתיב חסר, "ידו", וכן כתיב [נאמר] בו עוד המלה "שתי" — הרי זה בנה (בנין) אב, הנוגע להלכות אחרות, המלמד כי בכל מקום בתורה שנאמר בו "ידו" — הרי הכוונה כאן היא לשתים, עד שיפרט לך הכתוב ויאמר במפורש "אחת".

מסופר כי אזל [הלך] ר' אלעזר ואמרה להא שמעתא בבי מדרשא [את השמועה, ההלכה, הזו שאמר ריש לקיש בבית המדרש], ולא אמרה משמיה [משמו] של ריש לקיש. שמע על כך ריש לקיש ואיקפד [והקפיד] על שלא נמסרו הדברים בשם אומרם. ומשום שהקפיד הקשה עליו, ואמר ליה [לו] לר' אלעזר: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר כי כל היכא דכתיב [מקום שכתוב] בו "ידו" — תרתי נינהו [שתי ידיים הן], אם כן, למה לי למכתב [לכתוב] בתורה "ידיו" "ידיו" בלשון רבים, והרי די לומר "ידו"?

ונמסר כי ריש לקיש אקשי ליה [הקשה לו] לר' אלעזר מעשרים וארבע מקומות שכתוב בהם "ידיו", וכגון "...ידיו תביאינה את אשי ה' ..." (שם ז, ל), "...ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה" (דברים לג, ו), "...שכל את ידיו כי מנשה הבכור" (בראשית מח, יד), אישתיק [שתק] ר' אלעזר, שלא מצא תשובה לדבר.

לבתר דנח דעתיה [לאחר שנחה דעתו של ריש לקיש], אמר ליה [לו] לר' אלעזר: מאי טעמא לא תימא [מה הטעם לא אמרת] לי בתשובה על שאלותיי, כי כלל זה ש"ידו" האמורה בתורה הכוונה היא לשתי ידיים — רק בידיו של אדם הנאמרים בהקשר לסמיכה קאמרי [אני אומר], ואילו במקום אחר רק כשנאמר "ידיו" הרי זה שתי ידיים. ולכך אין להקשות מדוע נאמר בכל עשרים וארבעה המקומות הללו "ידיו".

ומקשים על תירוץ זה: והרי בענין סמיכה נמי כתיב [גם כן נאמר] הלשון "ידיו" ולא "ידו", כנאמר בסמיכת יהושע על ידי משה: "ויסמך את ידיו עליו ויצוהו..."(במדבר כז, כג)! ומשיבים: כלל זה שכל מקום שנאמר בו "ידו" הכוונה לשתי ידיים — דווקא בסמיכה של בהמה קאמרי [אמרתי], אבל בסמיכה על האדם (דוגמת סמיכת משה על ראש יהושע) הלשון "ידו" משמעה יד אחת, ולכך הוזקק הכתוב לומר "ידיו" להורות כי היתה זו סמיכה בשתי ידיים.

ז ועוד שנינו במשנתנו כי במקום שבו סומכין על הקרבן, שם גם שוחטין אותו. והוסיפה המשנה ואמרה כי תכף לסמיכה שחיטה. ושואלים: מאי קאמר [מה הוא אומר] בכך שבמקום שבו סומכים שם שוחטים את הקרבן, די היה לומר כי תיכף לסמיכה על הקרבן היא שחיטתו, ומכך נבין שבמקום שבו סומכים על הקרבן שם הוא נשחט? ומסבירים: הכי קאמר [כך הוא אומר], כך משמעות הדברים, במקום שבו סומכין על הקרבן שם גם שוחטין אותו, ומדוע? משום שתכף לסמיכה שחיטה, ולכן אין לוקחים את הבהמה למקום אחר.

ח משנה יש חומר (צד חומרה) הנוהג בסמיכה על הקרבן מבתנופה, שאין נוהג בה צד זה. וכן יש צד חומרה הנוהגת בתנופה מבסמיכה. ומפרטים: חומרה הנוהגת בסמיכה שאינה נוהגת בתנופה: שאם חברו כמה אנשים לקרבן אחד — אחד מהם מניף למען כל החברים. ואולם אין אחד החברים על הקרבן סומך לכל החברים, אלא כל אחד צריך לסמוך לעצמו. ומצד שני, חומר שיש בתנופה ואין בסמיכה: שהתנופה נוהגת בקרבנות היחיד (כשלמים, שאימוריהם וחזה ושוק שלהם הריהם מונפים), ובקרבנות הצבור (בשני כבשי עצרת, המונפים חיים עם שתי הלחם).

The Gemara answers: He holds that one derives the halakhot of the offering of an individual from the halakhot of another offering of an individual, such as the burnt offering of appearance, and one does not derive the halakhot of the offering of an individual from the halakhot of a communal offering, e.g., the bull brought for a community-wide violation.

The Gemara asks: And according to the one who said that the exclusion of a blind person is derived from the placing of hands performed by the Elders of the congregation, what is the reason that he does not derive this from the burnt offering of appearance? The Gemara answers: He holds that one derives the halakhot of a matter concerning which the requirement of placing hands is explicitly written with regard to that case itself, as is the case in the passage detailing the general requirement of placing hands, from another matter concerning which placing hands is also explicitly written with regard to that case itself, as is the case in the passage describing the bull brought for a community-wide violation of a sin. This serves to exclude the possibility of deriving the halakhot from those of the burnt offering of appearance, as the requirement to place hands upon it is not explicitly written in the Torah with regard to it, but rather it itself is derived from the requirement stated with regard to a voluntary burnt offering.

This is as a tanna taught in a baraita in the presence of Rav Yitzḥak bar Abba: With regard to the obligatory offering brought by Aaron the High Priest on the eighth day of the inauguration of the Tabernacle, it is written: “And the burnt offering was presented, and he sacrificed in accordance with the ordinance” (Leviticus 9:16). This last phrase means: In accordance with the ordinance of a voluntary burnt offering. Accordingly, this verse teaches about every obligatory burnt offering, including the burnt offering of appearance, that it requires placing hands, just as a voluntary burnt offering does.

§ The mishna states: A Canaanite slave, the agent of the owner of the offering who brings the offering on his behalf, and a woman do not place hands on their offerings. Concerning these halakhot, the Sages taught in a baraita: The term “his hand” is mentioned three times in Leviticus, chapter 3, which details the requirement of placing hands. Each mention is expounded to exclude a different case. “His hand” (Leviticus 3:2), but not the hand of his Canaanite slave; “his hand” (Leviticus 3:8), but not the hand of his agent; “his hand” (Leviticus 3:13), but not the hand of his wife.

The Gemara asks: Why do I need all these three exclusions? The Gemara explains that all three mentions are necessary, as had the Merciful One written only one exclusion, I would say that it serves to exclude only a Canaanite slave, as since he is not commanded in mitzvot it is reasonable that he cannot perform the rite of placing hands. But with regard to an agent, since he is commanded in mitzvot, and there is a principle that the halakhic status of a person’s agent is like that of himself, one might say that he could place his hands on the offering of the owner on the owner’s behalf, and thereby fulfill the requirement. Therefore, it is necessary to have an independent source to exclude an agent.

And had the Merciful One taught us only these two halakhot, one would have excluded only a Canaanite slave and an agent, as they are not considered like his own flesh. But with regard to his wife, who is considered like his own flesh, one might say that she places her hands on her husband’s offering. Therefore, the third mention is necessary to teach that even a wife cannot fulfill the requirement on behalf of her husband.

§ The mishna states: The requirement of placing hands is a non-essential mitzva. The Sages taught in a baraita: “And he shall place his hand upon the head of the burnt offering, and it shall be accepted for him to effect atonement for him” (Leviticus 1:4). The baraita asks: But does the rite of placing hands effect atonement? Isn’t atonement effected only through the presentation of the blood? As it is stated with regard to blood: “For the soul of the flesh is in the blood, and I have given it to you upon the altar to effect atonement for your souls, for it is the blood of the soul that effects atonement” (Leviticus 17:11). Rather, the verse serves to say to you that if one treated placing hands as though it were a non-essential mitzva and therefore neglected to perform it, then the verse ascribes him blame as though he did not effect atonement; but nevertheless, in actuality, the offering atones for his sin and he does not need to bring another offering.

And it is taught in a baraita with regard to waving in this way: “He shall take one male lamb as a guilt offering to be waved to effect atonement for him” (Leviticus 14:21). The baraita asks: Does waving the offering effect atonement? Isn’t atonement effected only through the presentation of the blood? As it is stated: “For it is the blood of the soul that effects atonement” (Leviticus 17:11). Rather, the verse serves to say to you that if one treated waving as though it were a non-essential mitzva and therefore neglected to perform it, then the verse ascribes him blame as though he did not effect atonement; but nevertheless, in actuality, the offering effects atonement for his sin and he does not need to bring another offering.

§ The mishna further states that that placing hands is performed by leaning on the head of the offering. The Sages taught in a baraita: The phrase “his hand upon the head” is mentioned three times in Leviticus, chapter 3. Each mention is expounded to exclude the possibility of performing the rite on a different part of the animal’s body. Placing hands is performed with “his hand upon the head” (Leviticus 3:2), but not with his hand on the neck of the animal; with “his hand upon the head” (Leviticus 3:8), but not with his hand on the back of the animal; with “his hand upon the head” (Leviticus 3:13), but not with his hand on the breast of the animal.

The Gemara asks: Why do I need all these three exclusions? The Gemara explains that all three mentions are necessary, as had the Merciful One written only one exclusion, I would say that it serves to exclude only the animal’s neck, as it is not level with the head of the animal. But with regard to its back, which is level with its head, one might say that it is not precluded and that one can fulfill the requirement by placing one’s hands there. Therefore, it is necessary to have an independent source to exclude the animal’s back.

And had the Torah taught us only these two halakhot, one would have excluded only the neck and the back, as those parts are not included in the waving of the offering, i.e., they are not waved. But with regard to the animal’s breast, which is included in the waving of the offering, one might say that it is not precluded and that one can fulfill the requirement by placing one’s hands there. Therefore, the third mention is necessary to teach that placing hands cannot be performed even on the animal’s breast.

A dilemma was raised before the Sages: If one placed his hand on the sides of the animal’s head, what is the halakha; does one fulfill the requirement of placing hands by doing so? The Gemara answers: Come and hear, as it is taught in a baraita: Abba Bira’a, son of Rabbi Eliezer ben Ya’akov, says that the verse: “And he shall place his hand upon the head of the burnt offering” (Leviticus 1:4), indicates that it must be done with his hand on the top of its head and not with his hand on the sides of its head.

Rabbi Yirmeya raises a dilemma: If one’s hands were wrapped in a cloth, what is the halakha as to whether the cloth is regarded as an interposition between his hands and the animal such that it invalidates the rite? The Gemara answers: Come and hear a resolution from a baraita, which states: The rite is valid provided that there is no item that interposes between him and the offering.

§ The mishna adds that the placing of hands is performed with two hands. The Gemara asks: From where are these matters derived? Reish Lakish said: As the verse states with regard to the Yom Kippur service: “And Aaron shall place both his hands [yadav] upon the head of the live goat” (Leviticus 16:21). The word yadav, meaning: His hands, is written without a second yod, and so if read without vowels it reads as: His hand. But it is also written “both,” which makes clear that the intention is that he must use both of his hands. This established a paradigm that in any place where it is stated in the Torah: His hand, there are here two hands, unless the verse explicitly specifies that there is only one.

The Gemara relates: Rabbi Elazar went and stated this halakha in the study hall, but he did not say it in the name of Reish Lakish. Reish Lakish heard about this and became angry. He said to Rabbi Elazar: If it enters your mind that wherever it is written: His hand, the meaning is that there are actually two hands, then why do I ever need the Torah to write: His hands, his hands, i.e., yadav in the plural, which it does on numerous occasions?

Reish Lakish raised objections against him from twenty-four occasions where the Torah writes: His hands, for example: “His own hands [yadav] shall bring the offerings of the Lord” (Leviticus 7:30); “his hands [yadav] shall contend for him, and You shall be a help against his adversaries” (Deuteronomy 33:7); “Guiding his hands [yadav] wittingly, for Manasseh was the firstborn” (Genesis 48:14). Rabbi Elazar was silent, as he had no response.

After Reish Lakish had calmed down, he said to Rabbi Elazar: What is the reason that you did not say to me the following: When I established that paradigm, I was speaking only about the term: His hands [yadav], with regard to placing hands. But with regard to other halakhot, when the Torah says “his hand” the reference is to just one hand, and so when referring to two hands it must say “his hands.”

The Gemara asks: But also with regard to placing hands it is written, concerning Moses’ ordination of Joshua: “And he placed his hands [yadav] upon him and gave him a charge” (Numbers 27:23), using the plural “his hands” [yadav] instead of: His hand [yado]. The Gemara clarifies that Reish Lakish meant that one could say: When I established that paradigm, I was speaking only about the term: His hands [yadav], with regard to placing hands on an animal offering. But in all other cases, if the intention is that there were two hands, the plural must be used.

§ The mishna teaches: And in the same location in the Temple that one places hands, one slaughters the animal. And immediately following the rite of placing hands, the slaughter is performed. The Gemara asks: What is the mishna saying? The mishna appears to state two distinct rulings. But if so, the first statement is superfluous, because if the slaughter immediately follows the placing of hands, then it is obvious that the animal is slaughtered without changing its location. The Gemara explains that this is what the mishna is saying: In the same location in the Temple that one places hands one slaughters the animal, because immediately following the rite of placing hands, the slaughter is performed. There are not two distinct rulings; rather, the second statement is the explanation of the first.

MISHNA: There is an aspect of greater stringency with regard to placing hands than there is with regard to waving, and there is an aspect of greater stringency with regard to waving than there is with regard to placing hands. The stringency with regard to placing hands is that if several people are partners in bringing an offering, one of them waves the offering on behalf of all the other partners, but one cannot fulfill the requirement of placing hands if he alone places hands on behalf of all the other partners; rather, each member must place hands himself. The stringency with regard to waving is that waving is practiced in the cases of both offerings of an individual, e.g., peace offerings, where the breast and thigh and sacrificial portions are waved, and in the cases of communal offerings, e.g., the two lambs sacrificed on Shavuot, which are waved together with the two loaves;