מנחות צב ע"ב

ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה בידי אהרן (הכהן) אלא בזקנים, ונמצא שדברי ר' שמעון הללו סותרים את דבריו שהובאו בברייתא הקודמת כי סמיכת שעירי עבודה זרה היא בכהנים!

אמר רב ששת בתירוץ הסתירה: ותסברא דהך קמייתא מתרצתא [וכי סבור אתה שברייתא הראשונה הזו מתורצת, מתוקנת] היא, שאפשר להקשות מן האמור בה? הא [הרי] אמר ר' שמעון שסמיכה בבעלים בעינן [צריכים אנו] ואילו על השעיר המשתלח סומך הכהן הגדול אף שהבעלים הם כל ישראל. ואם גם שעירי עבודה זרה לדעת ר' שמעון סמיכתם בכהנים — אין זו סמיכה הראויה שהרי אינה בבעלים שהם ישראל. הרי שלדעת ר' שמעון סמיכתם של שעירי עבודה זרה היא בזקנים, ולא בכהנים. נמצא שאין דברי הברייתא הראשונה מתוקנים.

אלא את דברי הברייתא הזו תריץ הכי [תרץ, תקן, וגרוס בה כך]: נאמר בפר העלם דבר של ציבור "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר" (ויקרא ד, טו), ובאה לשון הדגשה זו "הפר" לומר: דווקא פר העלם דבר של ציבור הוא הטעון סמיכה, ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה, אלו הם דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: נאמר בשעיר המשתלח לעזאזל "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם..."(שם טז, כא), ובאה לשון הדגשה זו "החי" לומר: דווקא החי (שעיר המשתלח) הוא הטעון סמיכה באהרן, בכהן גדול, ואין שעירי עבודה זרה טעונין סמיכה באהרן אלא בזקנים. ומסבירים עתה את טענת ר' שמעון כנגד דעת ר' יהודה,

הכי קא אמר ליה [כך הוא אמר לו] ר' שמעון לר' יהודה: שעירי עבודה זרה בעו [צריכים] סמיכה, ואי שמיע [ואם נשמע, יש בקבלה] לך מרבותיך שלא בעו [לא צריכים] שעירי עבודה זרה סמיכה — באהרן בכהן הגדול דווקא הוא דשמיע [שנשמע] לך שאין הם טעונים סמיכה, ואולם בסמיכה עצמה הם טעונים. ומיעוטא [והמיעוט] המלמד בדין סמיכה בשעירי עבודה זרה — ממה שנאמר "החי" הוא.

ושואלים עתה לשיטת ר' יהודה: למה לי למעטינהו [למעט אותם, את שעירי עבודה זרה] מדין סמיכה מקרא [מדרשת הכתוב, "הפר"]? והא [והרי] אמר רבינא כי גמירי [למודים היו, מקובל בידי חכמים] ששתי סמיכות בלבד ישנן בקרבנות הצבור, ומאחר ומצאנו כי נוהגת הסמיכה בפר העלם דבר של ציבור ובשעיר המשתלח, מוכח מכאן כי אין היא נוהגת בקרבנות אחרים ובכלל זה בשעירי עבודה זרה! ומשיבים: לדעת ר' יהודה, מסורת לימוד זו, אינה כמסורת הלכה למשה מסיני, אלא גירסא בעלמא [לימוד בלבד] היא, ושגורה בפי חכמים, ואולם מקורה של הלכה זו הוא מדרשת הכתוב.

ושואלים עתה לשיטת ר' שמעון, שעירי עבודה זרה דין זה דבעיא [שצריכים] סמיכה מנלן [מנין לנו]?

ומשיבים: נפקא לן מדתניא [יוצא לנו, נלמד הדבר ממה ששנינו בברייתא] על הנאמר בפרשת שעיר הנשיא "אשר נשיא יחטא... והביא את קרבנו שעיר עזים תמים זכר תמים. וסמך ידו על ראש השעיר..." (שם ד, כב— כד). ובא הכתוב היתר "השעיר" האמור בפסוק "וסמך ידו על ראש השעיר" לרבות שעיר נחשון (שעירי חטאת שהביאו נשיאי העדה בכלל קרבנותיהם בזמן חנוכת המשכן, במדבר ז, ב— פח, ולפי שראשון להם היה נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה, שם יב— יז נקראו על שמו) לחיוב סמיכה, שאף הם טעונים סמיכה. אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: מקרא זה בא לרבות שעירי עבודה זרה לחיוב סמיכה. שהיה ר' שמעון אומר: כל חטאת שנכנס דמה לפנים, כלומר, לקודש הקדשים, הריהי טעונה סמיכה.

ושואלים: למה לי למימרא [לומר] "שהיה ר' שמעון אומר שכל חטאת שנכנס דמה לפנים הריהי טעונה סמיכה", שנראים הדברים כהסבר לשיטתו ששעירי עבודה זרה חייבים בסמיכה, והלא מקור שיטתו זו היא דרשת הכתוב "השעיר", וכדרך שהראינו למעלה? ומשיבים: אין הדברים הללו באים כראיה לשיטת ר' שמעון, אלא הרי זה כעין סימנא בעלמא [סימן בלבד], לזכור על ידו את שיטת ר' שמעון.

ומקשים: ור' שמעון, מנין לו לרבות מלשון הריבוי "השעיר" סמיכה בשעירי עבודה זרה, אימא [אמור] לרבות מכאן לסמיכה את השעיר הנעשה בפנים, שעיר של יום הכיפורים הנעשה בקודש הקדשים! ומשיבים: ר' שמעון סבור כי יש לרבות מהכתוב "השעיר" האמור בחטאת נשיא, דבר שהוא דומיא [בדומה] לשעיר נשיא המכפר על עבירות המצוה הידועה לו, מה שאין כן שעיר הנעשה בקודש הקדשים על ידי הכהן הגדול ביום הכיפורים, שבא על עבירה שלא נודעה לו (שהרי אם כבר נודעה לו עבירה שעבר, הריהו מביא קרבן עולה ויורד).

ושואלים עוד: ולדברי רבינא שאמר כי גמירי [למודים חכמים] שיש שתי סמיכות בציבור, דרשת קראי [כתובים] אלה ("השעיר") למה לי? ומדוע אין די בהלכה זו ללמוד ממנה ששעירי עבודה זרה טעונים סמיכה, שהרי בהם משלימים מנין שתי סמיכות בציבור!

ומשיבים: איצטריך הלכתא ואיצטריך קראי [נצרכת ההלכה המקובלת, ונצרכת גם דרשת המקראות].

משום דאי [שאם] היינו למדים מקרא [מן המקרא] הזה בלבד, ובלא ההלכה ששתי סמיכות הן — הוה אמינא [הייתי אומר] שאף זבחי שלמי ציבור (שני הכבשים הבאים עם שתי הלחם בחג השבועות) יהיו חייבים בסמיכה מקל וחומר,

כי קשיא אמתניתין דהך פירקא [כמו שהיה קשה לנו על המשנה של אותו פרק], ששנינו בו שכל המנחות באות מצה, ששם אמר ר' שמעון כי שלשה מינין של קרבנות (זבחי שלמי ציבור, זבחי שלמי יחיד, ואשם מצורע) הם הטעונין שלש מצו‍ת, תנופה בעודם חיים, סמיכה בעודם חיים, ותנופה לאחר שחיטתם, בכל אחד מהם שנים מתוך השלושה, ולכאורה יש מקום לומר כי

ליתי [שיילמד] הדבר בקל וחומר, ויהו זבחי שלמי ציבור טעונין סמיכה מקל וחומר, ובאופן הזה: מה שלמי יחיד הקלים, שהרי אין הם טעונין תנופה בהיותם בחיים — ובכל זאת הריהם טעונין סמיכה בהיותם בחיים. שלמי ציבור, החמורים, שטעונים תנופה בהיותם בחיים — בודאי שטעונים סמיכה בהיותם בחיים. על כן איצטריך הלכתא [הוצרכה ההלכה] האומרת כי רק שתי סמיכות יש בקרבנות ציבור, שהם פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודה זרה.

ולהיפך, ואי [ואם] היינו למדים רק מהלכתא [מההלכה] האומרת ששתי סמיכות הן בקרבנות ציבור, ולא מדרשת הכתוב — הוה אמינא [הייתי אומר] כי עדיין לא ידעינן הי נינהו [איננו יודעים אילו הם] קרבנות הציבור הטעונים סמיכה. לכן קמשמע לן [הוא משמיע לנו] אף את דרשת הכתוב "השעיר" ממנו למדים שיש לרבות דבר שהוא דומיא [בדומה] לשעיר נשיא, שמכפר על עבירות מצוה ידועה.

א שנינו במשנה שכל קרבנות היחיד טעונין סמיכה, חוץ מבכור ומעשר ופסח.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא על לשונות "קרבנו" הנאמרות בפרשת השלמים, המשמשים כלשונות מיעוט: "קרבנו" האמור בפרשה זו, שלמים, הוא הטעון סמיכה — ולא הבכור טעון סמיכה. שכן יכול הייתי לומר והלא דין (קל וחומר) הוא זה המלמד שבכור טעון סמיכה: ומה שלמים הקלים, שהרי אין קדושתן באה מרחם — טעונין סמיכה. קרבן הבכור החמור, שהרי ק דושתו מרחם — אינו דין שטעון סמיכה! לכך תלמוד לומר "קרבנו" — למעט: ולא הבכור.

ועוד דרשו: "קרבנו" האמור בפרשה זו, שלמים, הוא הטעון סמיכה — ולא קרבן מעשר. שכן יכול הייתי לומר והלא דין הוא זה המלמד שמעשר טעון סמיכה, ובזה האופן: ומה שלמים הקלים בדינם, שהרי אין הם מקדשין את הבהמות שלפניהם ושלאחריהם — הריהם טעונין סמיכה. קרבן המעשר החמור בדינו, שהרי הוא מקדש אף את הבהמה שלפניו ושלאחריו (כגון זה שקרא "עשירי" לבהמה שיצאה כתשיעית מן הדיר, תוך כדי ספירתן לצורך הפרשת מעשר בהמה, או שקרא לבהמה האחת עשרה "עשירי", שאף הן, מלבד הבהמה העשירית קדושות) — אינו דין שהריהו טעון סמיכה! לכך תלמוד לומר עוד "קרבנו" — למעט, ולא מעשר.

ועוד דרשו: "קרבנו" האמור בפרשה זו, שלמים, הוא הטעון סמיכה — ולא קרבן הפסח, שכן יכול הייתי לומר והלא דין הוא זה המלמד שפסח טעון סמיכה, ובזה האופן: ומה קרבן השלמים הקל בדינו, שהרי הוא אינו בכלל הקרבנות בהם אומרים לאדם "עמוד והבא את קרבנך", שהרי אין מצות עשה להביא שלמים בנדבה — בכל זאת טעונין סמיכה. קרבן הפסח החמור בדינו, שהרי הוא בכלל הקרבנות שאומרים לו לאדם "עמוד והבא את קרבנך", שהרי מצות עשה להביא פסח — אינו דין שהריהו טעון סמיכה! לכך תלמוד לומר "קרבנו" — למעט: ולא קרבן הפסח.

ושואלים: כל אחת משלוש הדרשות הללו באה להוציא מקל וחומר שיכול היה להיאמר, ואולם איכא למיפרך [יש לפרוך] את כל אחד מהקל וחומר הללו, בפירכה הבאה: מה לשלמים שכן יש בהם צד חמור שאין בשלושת אלה, בכור ומעשר ופסח, שהרי השלמים טעונין נסכים ותנופת חזה ושוק, מה שאין כן בבכור מעשר ופסח! ומשיבים: דרשות קראי [המקראות] הללו שהבאנו הריהם אסמכתא בעלמא [סמך בלבד].

ושואלים: אם כן, אלא

but the goats brought for idol worship do not require that placing hands be performed by Aaron. Rather, they require that it be performed by the Elders of the Sanhedrin. This contradicts the baraita that states that Rabbi Shimon holds that placing hands on the goats brought for idol worship is performed by the High Priest.

Rav Sheshet said: And how can you understand that this first baraita is accurate, in order to use it as the basis for a contradiction? But didn’t Rabbi Shimon say that we require that placing hands be performed by the owners, i.e., those who will achieve atonement through the offering? The goat brought for idol worship is brought to atone for the Sanhedrin and the people, not for the High Priest.

Rather, answer that the earlier baraita teaches as follows: The verse specifies the requirement of placing hands with regard to the bull brought for a community-wide transgression to indicate that only that bull requires placing hands, but the goats brought for idol worship do not require placing hands; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: The verse specifies the requirement of placing hands with regard to the live goat, i.e., the scapegoat, to indicate that only that live goat requires that placing hands be performed by Aaron, i.e., the High Priest, but the goats brought for a community-wide perpetration of idol worship do not require that placing hands be performed by Aaron. Rather, they require that it be performed by the Elders of the Sanhedrin.

The Gemara adds: And this is what Rabbi Shimon was saying to Rabbi Yehuda: Goats brought for idol worship require placing hands. And if you heard a tradition that they do not require placing hands, it is only with regard to the fact that it is not to be performed by Aaron, i.e., the High Priest, that you heard that tradition, and the exclusion of the High Priest from having to place hands is derived from the term “the live goat.”

The Gemara questions Rabbi Yehuda’s statement: And according to Rabbi Yehuda, why do I need to exclude the goats brought for idol worship from the requirement of placing hands by deriving this exclusion from a verse? Didn’t Ravina say that it is learned as a tradition that there are two instances in which placing hands is required for communal offerings? Accordingly, once it has been established that placing hands is required for the bull brought for a community-wide transgression and for the scapegoat, it follows that it is not required in any other case. The Gemara explains: Rabbi Yehuda holds that the tradition Ravina cited is merely a well-known statement. It is not a tradition that was transmitted to Moses; rather, the Sages formulated it to remember the halakha that they derived from the verses.

The Gemara questions Rabbi Shimon’s statement: And according to Rabbi Shimon, from where do we derive that the goats brought for idol worship require placing hands?

The Gemara answers that we derive it from that which is taught in a baraita: The verse states: “When a king sins…he shall bring for his offering an unblemished male goat. And he shall place his hand upon the head of the goat” (Leviticus 4:22–24). The verse could have stated: Upon its head. The reason it adds “of the goat” is to include the goat brought as a sin offering by Nahshon (see Numbers 7:12–17) in the requirement of placing hands on the head of an offering. This is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Shimon says: The term “of the goat” serves to include the goats brought as sin offerings for communal idol worship in the requirement of placing hands on the head of an offering, as Rabbi Shimon would say: Any sin offering whose blood enters inside the Sanctuary requires placing hands.

The Gemara questions the concluding statement of the baraita: Why do I need the baraita to state: As Rabbi Shimon would say? The statement would appear to explain that Rabbi Shimon’s ruling is merely an expression of a principle that he held, while the baraita itself explains that Rabbi Shimon derived the matter from the repetition of the word “goat.” The Gemara explains: The statement is not presenting the basis of his ruling but is merely a mnemonic to aid in remembering it.

The Gemara questions why Rabbi Shimon expounds the word “goat” as referring to goats brought for idol worship: But why not say that the word “goat” includes the goat whose blood presentation is performed inside the Sanctuary on Yom Kippur? The Gemara answers: It is more reasonable to include a goat offering that is similar to the offering mentioned in that verse, i.e., the goat of a king, which atones for known transgressions of a mitzva. A goat brought for idol worship is similar in this regard, whereas the goat brought on Yom Kippur atones specifically for transgressions of which the transgressor is unaware.

The Gemara questions why Rabbi Shimon needs a verse at all: And according to the opinion of Ravina, who said: It is learned as a tradition that there are two instances in which placing hands is required for communal offerings, why do I need any verses, i.e., why do I need the word “goat,” to include goats brought for idol worship in the requirement of placing hands? Since he holds that the priests do not achieve atonement through the scapegoat, perforce the goat brought to atone for idol worship must require placing hands, as otherwise there would not be two instances.

The Gemara explains: The halakha learned by tradition was necessary, and the exposition of the verses was necessary as well.

The Gemara elaborates: As, if the halakha were to be derived only from the verse, I would say through an a fortiori inference that even communal peace offerings, i.e., the two lambs brought with the two loaves on the festival of Shavuot, require placing of the hands.

The Gemara explains: This is like the difficulty raised against the mishna of that chapter, i.e., Chapter Five, which begins: All the meal offerings come to be offered as matza. The mishna there states (61a): Rabbi Shimon says: There are three types of offerings that require performance of three mitzvot; in each case, two of the mitzvot apply, but not the third. The mishna continues: Peace offerings brought by individuals require placing hands on the head of the animal while the animal is still alive, and waving after it is slaughtered, but there is no obligation to wave it while it is alive. Communal peace offerings require waving both while they are alive and after they are slaughtered, but there is no obligation to place hands on them. And the guilt offering of the leper requires placing hands and waving while alive, but there is no obligation to wave it after it is slaughtered.

The Gemara there (62b) raises the following difficulty: Let us bring an a fortiori inference to the contrary, i.e., conclude that communal peace offerings should require placing hands through an a fortiori inference: If peace offerings brought by an individual, whose halakha is more lenient than that of communal peace offerings in that they do not require waving while alive, nevertheless require placing hands, then with regard to communal peace offerings, which do require waving when alive, is it not logical to conclude that they require placing hands? To counter this inference it was necessary to have the halakha learned by tradition to limit the requirement of placing hands to only two instances.

And conversely, if it were derived only from the halakha learned by tradition, without the exposition of the verse, I would say that we do not know exactly which offering other than the bull brought for a community-wide transgression requires placing hands. Therefore, the word “goat” teaches us that the second instance is a goat offering similar to the offering mentioned in that verse, specifically the goat of a king, which atones for known transgressions of a mitzva, i.e., a goat brought for idol worship.

§ The mishna teaches: All offerings of an individual require placing hands except for the firstborn offering, the animal tithe offering, and the Paschal offering.

Leviticus, chapter 3, discusses peace offerings and details the obligation of placing hands. The term “his offering” is mentioned a number of times. Each time serves to emphasize that peace offerings require placing hands and to exclude another type of offering from that requirement. The Sages taught a baraita detailing which offerings are excluded and why one might have thought otherwise. “His offering” (Leviticus 3:1) requires placing hands, but not the firstborn offering. As one might have thought: Could this not be derived through an a fortiori inference, as follows: If a peace offering, whose consecration does not originate from being in its mother’s womb, nevertheless requires placing hands, then with regard to a firstborn offering, whose consecration originates from the womb, is it not logical that it requires placing hands? To counter this inference, the verse states: “His offering,” teaching that a peace offering requires placing hands but the firstborn offering does not.

“His offering” (Leviticus 3:2) requires placing hands, but not the animal tithe offering. As one might have thought: Could this not be derived through an a fortiori inference, as follows: If peace offerings, which are unlike the animal tithe in that their designation does not consecrate the animals before and after them, i.e., this unique stringency of animal tithe does not apply to them, nevertheless require placing hands, then with regard to an animal tithe offering, which can consecrate the animals before and after it, as in the case where the ninth or eleventh animal to be counted was mistakenly designated as the tenth animal, is it not logical that it requires placing hands? To counter this inference, the verse states: “His offering,” teaching that a peace offering requires placing hands, but the animal tithe offering does not.

The baraita concludes: “His offering” (Leviticus 3:6) requires placing hands, but not the Paschal offering. As one might have thought: Could this not be derived through an a fortiori inference, as follows: If peace offerings, which are not subject to a positive mitzva to arise and bring them, nevertheless require placing hands, then with regard to a Paschal offering, which is subject to a positive mitzva to arise and bring it, is it not logical that it requires placing hands? To counter this inference, the verse states: “His offering,” teaching that a peace offering requires placing hands, but the Paschal offering does not.

The Gemara rejects the inferences of the baraita: Each of these a fortiori inferences can be refuted. What is notable about peace offerings? They are notable in that they require libations and the waving of the breast and thigh. Therefore, a halakha that applies to peace offerings cannot necessarily be applied to the firstborn offering, animal tithe offering, or Paschal offering, which do not share those requirements. Accordingly, the verses that the baraita cites must be understood as a mere support, but are not actually necessary to counter the a fortiori inferences.

The Gemara asks: But